הרב רפאל ברוך טולידאנו
ירושלים

סוף זמן קריאת שמע של שחרית

ענף א' – סוף זמן ק"ש שחרית – מדאורייתא או מדרבנן
במשנה בברכות ט, ב: ... (וגומרה) עד הנץ החמה, רבי יהושע אומר עד שלש שעות שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות. ויש לברר האם הזמן של ג' שעות הוא מדאורייתא או מדרבנן.
♦
דברי הכסף משנה – מהי קימה
בכסף משנה הלכות קריאת שמע פרק א, יג: יש שואלים מ"ט בשכבך דרשינן כל זמן שבני אדם שוכבים על מטתם וכדאמרינן בהא דרשב"י (ח, ב) פעמים שאדם קורא קריאת שמע ב' פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ החמה ויוצא י"ח אחת של יום ואחת של לילה, ומסיק התם דקרי ליה ליליא משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא, וע"כ אין פי' שבאותה שעה עולים על מטתם לשכב דאין דרך בני אדם לשכב באותה שעה, אלא פי' שעדיין שוכבים על מטתם, ואם כן בשכבך פי' בעודם שוכבים והיינו לרוב בני אדם עד שיעלה עמוד השחר, ולמה לא דרשו כן ובקומך כל זמן שבני אדם קמים דהיינו כל היום. וי"ל דאה"נ דהכי דרשינן ליה ומ"ה אמרי' הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות ואילו לא היה זמן קריאת שמע כלל היו ברכותיו לבטלה, אלא משום דקי"ל דצריך לסמוך גאולה לתפלה ותפלות כנגד התמידין תקנום, והתמיד היה קרב עד ד' שעות, ואם כן קודם צריך לקרות קריאת שמע ולכך הקדימו זמנה עד סוף שלש שעות, ואסמכוה אקרא ובקומך בשעה שדרך בני אדם קמים, ותדע דאסמכתא היא ולא עיקר פירושא דקרא דתלי טעמא עד סוף ג' שעות דשכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות ואטו בני מלכים מי הוו רובא דעלמא אלא ודאי כדאמרן כנ"ל.
מבואר בדבריו שעמד על השאלה מ"ט חילקו בכוונת המקרא בין שכיבה לקימה, שבשכיבה דרשו כל זמן ששוכבים ואילו קימה פי' הכוונה לזמן שקמים, ולא לכל הזמן שקמים, והיינו כל היום. וכתב שאה"נ מדאו' זמנה כל היום, שקימה אין הכוונה לפעולה אלא למצב, ומה שדרשו לג' שעות מבקומך אסמכתא היא[1]. והטעם שתקנו הכי, כיון שיש לסמוך גאולה לתפילה, ותפילה זמנה עד ד' שעות, קבעו שזמן ק"ש הוא לפני כן. [אמנם, בפשטות ממה שהוזכר במשנה ט, ב שהטעם לשלוש שעות שכך הוא דרך בני מלכים נראה שטעם ג' שעות שייך לקימה ולא לעניין אחר. (ודוחק לומר גם על אופן זה שאסמכתא הוא, וטעם ג' שעות הוא מטעם אחר לגמרי), וקשה גם על עיקר הדבר שצידדנו להלן שמדאו' זמנה כל היום, ורק מדרבנן יש לה זמן]. והוסיף עוד להוכיח הכי מהמבואר בפשטות המשנה שברכות ק"ש הן כל היום, וכן ממה שמתחשבים בזמן קימה בבני מלכים, אף שמיעוט הם[2].
אמנם על עיקר דברי הכס"מ בדעת הרמב"ם יש להעיר, שבפירוש המשנה ברכות פרק א משנה ה נראה שדברי ר' יהושע הם מדאורייתא: ולדעת ר' יהושע עד שלש שעות, לפי שהוא סובר שפירוש הכתוב ובקומך שעה שכל בני אדם כבר קמו, ויש שאינם קמים עד לאחר עבור שלש שעות מן היום, והם בני מלכים, ולפיכך מותר לקרוא עד סוף השעה השלישית, וצ"ע.
♦
הכרעתו בשולחן ערוך
והנה בשו"ע נח, ו פסק שקורא את ברכות ק"ש עד ד' שעות, ונראה שלא פסק כדברי הרמב"ם, אלא כדברי רב האי (וכמו שהובא בב"י). ובאמת במג"א שם, ז תמה על דברי הכס"מ, שלדבריו הנ"ל מ"ט לא יברך כל היום. ובאמת בדברי הרמב"ם נראה שכל היום קורא בברכותיה, וכ"כ רבינו מנוח וכמו שהביא בכס"מ שם. ובפשטות נראה שבשו"ע לא ס"ל כדברי הרמב"ם, וכנ"ל. (וע' מגן גבורים כאן, ח, ומשכנות יעקב, עז, וע"ע מעשה רוקח כאן).
אמנם מדקדוק לשון השו"ע נראה שס"ל כעיקר דברי הרמב"ם שזמנה מה"ת כל היום, אלא שלעניין ברכות, מפני הספק העלה שלא לברך.
שהנה בלשונו כאן שינה מלשון הטור, וז"ל הטור: אף על פי שזמנה נמשך עד סוף שעה שלישית, אם נאנס ולא קרא יכול לקרותה עם ברכותיה כל שעה רביעית, ומיהו אין לו שכר כקורא בזמנה, אבל מכאן ואילך לא יקרא בברכותיה ואם יברך הוי ברכה לבטלה. ובשו"ע: אף על פי שזמנה נמשך עד סוף השעה הג', אם עברה שעה ג' ולא קראה קורא אותה בברכותיה כל שעה ד' שהוא שליש היום, ואין לו שכר כקורא בזמנה. ואם עברה שעה ד' ולא קראה, קוראה בלא ברכותיה כל היום.
ומבואר ששינה בלשון הטור בכמה דברים, שבטור מבואר שבעברה שעה ג' יכול לקרות, ואילו בשו"ע כתב שיקרא, ובטור לא הזכיר שיקרא לאחר שעה רביעית אלא הזכיר רק שלא יברך, ובשו"ע כתב שקורא בלא ברכותיה, וכן לא הזכיר את סיום דברי הטור דבמברך הוי ברכה לבטלה. והיינו שהכרעתו שלא לברך היא רק מפני הספק.
ובאמת דעות הראשונים שמברך רק עד ד' שעות, אין הכרח כלל שלא ס"ל כדברי הכס"מ, אלא שס"ל שסו"ס כיון שמדרבנן זמן ק"ש עד ד' שעות, קבעו שזמן הברכות, שהן תקנה מדרבנן, ייקבע עד ד' שעות. [וע"ע הפלאה ברכות י, ב שכתב שסברתם היא שלא שייך לברך יוצר אור אחר ד' שעות, עיי"ש][3].
ויש להוסיף עוד מדבריו שם להלן, ז: אם לא קראה ביום י"א שיש לה תשלומין בערבית. ונראה בדבריו דרק כשלא קרא כל היום יש צורך בתשלומין (וע' משמרת שלום ט, ב).
ובשו"ע, פ: מי שברי לו שאינו יכול לעמוד על עצמו מלהפיח עד שיגמור ק"ש ותפלה, מוטב שיעבור זמן ק"ש ותפלה ולא יתפלל, ממה שיתפלל בלא גוף נקי. ותמהו האחרונים שמטעם הפחה יבטל ק"ש מדאו', ובא"ר, א כתב שהוא כמ"ד שמהני תשלומין לק"ש. [והנה לעניין תשלומין נח' האחרו' האם מקיים מדרבנן או שרק עניין הוא, ע' פמ"ג שם, נח, א"א, ח שנראה שמהני מדרבנן, ובמ"ב שם, כח כתב שהוא כת"ת, עיי"ש. אמנם יש הסוברים שמהני מדאו', יעוי' חתן סופר, ק"ש וברכותיה, ז, ואכמ"ל]. ובכה"ח שם, ב כתב שי"ל לדברי השו"ע שמברך כל היום, והיינו שעיקר זמן ק"ש מדאו' כל היום.
♦
גדולי האחרונים שס"ל כדברי הכסף משנה
וכדברי הכסף משנה כתבו כמה מגדולי האחרונים. באהלי תם, יג, כתב את טענות הכס"מ שקימה הוא כל היום, והביא ראיה מברכות ק"ש, וכתב שהטעם שחכמים אמרו לקרוא עד ג' שעות: וחכמים ומהם כמה נביאים כשראו שפרשיות אלו של ק"ש יש בהן קבלת עמ"ש שהוא היסוד הגדול שהכל תלוי בו, וכן זכירת כל המצוות וזכירת יציאת מצרים, והתורה חייבתנו לקרותה פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה, קבעו לה זמן וחייבו לקרותה בתחלת היום ובתחלת הלילה, לפי שראו שאם לא נקרא אותה בתחלת היום ימשך האדם אחר עסקיו ויבא להמנע ממצות ק"ש ביום, וכן בלילה אם לא יקרא בתחלת הלילה נמצא חוטפתו שינה ונמנע ממצות ק"ש. והכי אמרי' גבי מילה דאע"ג דמצותה כל היום עבדינן לה מצפרא משום דזריזין מקדימין למצוות ואין ראוי לאחר המצוה שמא ימשך אחר עסקיו וימנע לעשותה[4]. ולהלן שם ביאר שמה שנתנו שיעורים ג' שעות וחצות היינו שעדיין נחשבים כתחילת יום ולילה בצד מה, בשחרית שבני מלכים קמים, ובערבית דעד חצות הולכים לשכב[5]. אמנם בדבריו שם להלן מבואר שצידד שאולי זמנה מדאו', אלא שכתב שאינו מעכב את קיום מצות ק"ש.
וכ"כ בראשון לציון ברכות ט, ב, והוסיף שם: ולס' האחרונים שרצו לדייק תיבת ובקומך שעת קימה וליכא מאן דשכיב טפי מהך שיעורא אין דבריהם מוכרחים ומה גם למאי דקאמר תלמודא פרק מי שמתו (כא, א) ההוא בד"ת כתיב. ודייקו חכמי הישיבה ה' ישמרם מהכא דלא כוותייהו דא"כ גם בד"ת חיובא הוא בקומו ולא כן הוא ומינה למאי דמוקי לה בק"ש דמסתמא לא פליגי בהכי. וכ"ה בהפלאה להלן. [וכתב שם שלעניין ברכות ק"ש יקרא כל היום בברכה, וכ"ה דעת רבים מהאחרונים, ויעוי' ר"פ ב, או"ח, יב ובמקומו נתבאר].
וכ"כ ההפלאה בברכות י, ב וכתב שממה ששנינו במשנה י, ב לדעת ב"ה: בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים. והשוו הדברים, ונראה שגם עמידה היא כל היום[6]. והביא מדברי הרשב"א יא, א שנראה שתלוי ביום ולילה, וע' להלן. וע"ע שם בהרחבה.
וכ"ד הפנ"י במהדו"ב ברכות ג, א בסוה"ד. [וציין לדבריו במק"א, וכעת לא מצאתי]. וכ"כ ר"א גוטמכאר, בהגהותיו למשנה ברכות א, א לדברי תורע"א שם, ב, ובמשנה ב, ובהגהותיו לשבת יא, א (והובא להלן). וכן הרחיב בסדר משנה (לבנו של מחצית השקל) ק"ש א, יא. וגם בנוה שלום נח, ב הרחיב כדברי הכס"מ ויישב את הקושיות על דבריו[7]. ובמשנה ברורה סימן נח, כז כתב: ... וכמו שהסכימו כל האחרונים שאין נמשך זמן ק"ש מן התורה רק עד ג' שעות. אמנם כאן הובא כמה מגדולי האחרונים שהסכימו לדבריו, ושכן נטיית דעתו בשו"ע.
♦
דברי הראשונים ביישוב קושיית הכסף משנה
אמנם עיקר דברי הכסף משנה שבהכרח שכיבה הכוונה כל זמן ששוכבים, שלא שייך לומר שיש ששוכבים אחר עלות השחר, בפסקי רי"ד בברכות ט, א מבואר לא כן, שכתב: דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא. פירו' שמתחילין עכשיו לישן, והילכך מיקרי בשכבך עד הנץ החמה. ואין לפרש דגנו שישינין עד אותה שעה, דאם כן לא הוה אמינ' דאיכא אינשי, דהא רובא דעלמא הכי עבדי. אלא ודאי האי דגנו, שמתחילין לישן, ולעולם בשכבך לא משמע אלא זמן התחלת שכיבה. והרחיב בזה בדבריו ד, א-ב במה שאמרו בדברי חכמים שזמן ק"ש של ערבית עד חצות שאינו כר"א ולא כר"ג, וביאר בזה את קו' הכס"מ הנ"ל (וע"ע העמ"ש קמג, א)[8].
אמנם כבר ציין הרי"ד בדבריו שם שברש"י ט, א מבואר בהבנת דברי ר"ג שלא כדבריו, וטעמו של ר"ג ששכיבה הכוונה לכל זמן ששוכבים. וכ"ה ברא"ה מאירי תוס' רא"ש ב, א ועוד.
אמנם הראשונים הנ"ל גם עמדו בקו' הכסף משנה, וכתבו שיש לחלק בין שכיבה לקימה. וז"ל המאירי: אבל בלשון קימה לא היה להם לחלוק בכיוצא בזה שלא מצינו לעולם לשון קימה נאמר על המשך עמידה אלא על זמן שאדם קם אם ממטתו אם מישיבתו אין זמן קריאתה מתאחר אלא עד המאוחר שבזמני הקימה ולא כל היום לקריאת עונה אבל בלילה נחלקו. ובתוס' רא"ש: דבשכבך משמע שפיר כל זמן שאדם שוכב, אבל בקומך לא משמע אלא בשעה שהוא קם. וכעי"ז ברא"ה שם.
וביראים סימן רנב [דפוס ישן - יג]: יש לשאול כי היכי דאמר בשכבך כל זמן שכיבה ומצות ק"ש של ערבית כל הלילה היה לו לפרש ובקומך כל זמן קימה ותהא זמן ק"ש של שחרית כל היום. יש לומר דבשכבך מפורש שכיבתך כמו אכלך אכילתך ואין חילוק ביניהן אלא שזה נגינתו למטה וזה נגינתו למעלה אבל בקומך אינו יכול להתפרש קימתך שלא מצינו כיוצא בו. ובספר החינוך, תכ כתב עוד ליישב בזה[9].
ובמג"א נח, ו כתב ליישב: ול"נ דקושיא מעיקר' ליתא דבשלמא בשכבך פי' כ"ז שהוא שוכב אבל קימה לא מקרי אלא כשעומד ממטתו אבל אח"כ לא מקרי קימה רק עמידה או ישיבה או הילוך וכ"מ בס' חינוך (תכ), וכ"כ בס' מנחת כהן במבוא השמש מאמר (ה) [מאמר ב, פי"א]. וע' גם ט"ז שם, ד. ופר"ח כאן (אחר שכתב שגם עמידה יש אפשרות לפרש כפעולה, ויש אפשרות לפרש כמצב), כתב: ... ובקומך ליכא לפרושי אלא על התחלת העמידה, והיינו קימה בכל מקום במקרא ובתלמוד, ולא אשכחינן מעולם לשון קימה על התמדת העמידה, וזה ברור[10]. וגם באהלי תם הנ"ל הביא כסברא זו, אמנם כתב שאין נראה הכי כלל עיי"ש. וע"ע העמ"ש קמג, א שזו כוונת השאילתות שם (ואינו מוכרח).
מבואר מכל זה שכבר בראשונים עמדו בקושיית הכסף משנה, ולא יישבו כדבריו, ומדברי אלו הראשונים נראה שהם הבינו שזמן ק"ש תלוי בשכיבה וקימה כפשוטו, ומדאורייתא הוא. אמנם אינו מוכרח, שי"ל שבאו לבאר את צורת האסמכתא, אך מכל מקום לדבריהם אין ראיה מקושיה זו כדברי הכס"מ. [ואיני יודע האם עיקר סמיכתו הוא על ראיה זו, או על מה שסיים מבני מלכים שלא אזלי' בתר המיעוט, ועל הראיה מברכות ק"ש שנוהגות כל היום וכנ"ל].
♦
יישוב האחרונים לשאר ראיות הכס"מ
ועל ראיית הכס"מ מברכות ק"ש שמבואר שמברך אחר זמן ק"ש, במגן אברהם שם כתב: ודבריו צ"ע חדא דהא הברכות אינן שייכי' לק"ש כמ"ש סי' ס (ב) וא"כ אין ראיה מהברכות, וע"ק דא"כ אף אחר שעה ד' יקרא הברכות (וע' לעיל).
ובפרי חדש: ... לא קשיא מידי ולטעמיך תיקשי לך הא דגרסינן בירושלמי פרק קמא דברכות (ריש הלכה א) והביאו רש"י ז"ל בריש מסכת ברכות (ב, א ד"ה עד סוף) שמותר לקרות קריאת שמע בברכותיה מקודם שתחשך אעפ"י שעדיין לא הגיע זמנה, והטעם הוא כמו שכתב הרשב"א בתשובה (ח"א) סימן מז דברכות של קריאת שמע אינן ברכות של קריאת שמע ממש כברכת המצוות, דא"כ היה לו לברך לקרוא את שמע. ותדע לך מדתנן בפרק קמא (ט, ב) מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה, ואסיקנא (שם י, ב) מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות ואעפ"י שעבר זמנה של קריאה עד כאן [מהרשב"א]. למדנו מכאן טעם הדבר ושדעת הרב ז"ל כדעתינו הפך דעת מר"ן בכסף משנה ז"ל עכ"ד[11]. ובהפלאה שם כתב לדחות שדווקא בקורא ק"ש אח"כ או לפני בזמנה יכול לברך גם אח"כ, אמנם כשלא יקרא כלל אינו יכול לברך, שאף שברכות אלו לא נתקנו כברכת המצוות לק"ש, עדיין הן שייכות דווקא כשקורא ק"ש, וצ"ע.
ומה שהביא ראיה ממה שסומכים על בני מלכים, אף של"ה רובא וע"כ דאסמכתא הוא, כתב הפר"ח: ואף גם זאת לא קשיא מידי וליטעמיך תיקשי לך מימרת ר' שמעון בן יוחאי (שם ח, ב) דקאמר יוצא ידי קריאת שמע של לילה קודם הנץ החמה משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא, ואטו הנהו אינשי הוו רובא דעלמא, וכבר יישבתי כל זה לעיל בסמוך יעויין שם. והרחיב בכ"ז גם במנחת כהן, מבוא השמש, מאמר שני פרק יב.
♦
דברי הראשונים
ויש בראשונים בנידון זה. ברש"י בכ"ד נראה שזמנה מדאו', והביא דבריו הפר"ח כאן: אבל רש"י כתב בפרק היה קורא (ברכות טו, א) אהא דאמרינן רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא, והני מילי לקריאת שמע, כתב הרב וז"ל קריאת שמע שזמנה קבוע פן יעבור הזמן אבל לתפילה דכל היום זמנה הוא צריך למהדר אמיא עד כאן. מוכח בהדיא דקריאת שמע זמנה קבוע מן התורה, דאי מדרבנן גם תפילה הויא לה זמן קבוע מדרבנן[12]. וכן בפרק קמא דברכות (ט, א) אהא דקאמר רבן גמליאל לבניו רבנן כוותי סבירא להו וז"ל רש"י כוותי סבירא להו וחייבין אתם לקרות גרסינן ולא גרסינן מותרין דאפילו שלא בזמנו תנן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד וכו'[13]. וכן בפרק קמא דשבת (ט, ב) אהא דתנן מפסיקין לקריאת שמע, מוכח מדבריו [רש"י שם] כן עכ"ד. וברש"י שבת שם: מפסיקין לקריאת שמע - דאיתא מדאורייתא. ולא מבואר כלפי זמנה, אמנם שם להלן, יא, א כתב: חברים העוסקין בתורה מפסיקין - תורתן לקריאת שמע, דזמנה דאורייתא ובשכבך ובקומך, ואין מפסיקין לתפלה[14]. ועיין בהערה[15].
עוד הביא שם בפרי חדש מדברי רבינו יונה ברכות דף ד, ב: שאע"פ שעבר זמן ק"ש דרבנן עדיין לא עבר זמן ק"ש של תורה שזמנה בדיעבד עד ג' שעות.
ובמנחת כהן, מבוא השמש מאמר שני פרק יא הרחיב בזה, ובראיה הששית הביא את דברי הראשונים הסוברים שזמן ק"ש מדאורייתא היא, והביא את דברי הרמב"ם שהביא את דברי התוספתא, להלן. וכתב שכ"נ דעת ספר החינוך פרשת ואתחנן מצוה תכ: ועובר על זה ולא קרא קרית שמע בכל יום ובכל לילה בזמנה שקבעו לה חכמים, ביטל עשה זה. עוד הביא דברי הרשב"א בתשו' א, מז כשדן לעניין ברכות ק"ש בקורא מבעו"י, וכתב שגדר הברכות אינו כברכת המצוות לק"ש, ומה"ט מהני. ובסו"ד כתב: ועוד תדע לך מדתנן בפרק קמא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה. ואסיקנא מאי לא הפסיד לא הפסיד בברכות ואף על פי שעבר זמנה של קריאה. וא"נ דמדאו' זמנה כל היום חלוק מבעוד יום. [אמנם אולי הוא הבין שודאי שהברכות תלויות בזמן ק"ש מדרבנן, ולעניין זה אין חילוק בין שלא הגיע זמנה מדאו' לעבר זמנה מדרבנן, כיון שתקנת הברכות מדרבנן, ושלא כדברי הכס"מ הנ"ל שהוכיח מזה. וע"ע מדברי הפלאה הנ"ל וע"ע נוה שלום, שם ולהלן הובא מדברי הרשב"א כדברי הכס"מ]. עוד הביא את דברי תוס' בברכות יד, ב לעניין החופר קבר שפטור מק"ש ומכל מצוות האמורות בתורה: ומכל מצות האמורות בתורה - וא"ת וכי ק"ש לא הוה בכלל מצות האמורות בתורה. וי"ל דאי לא תני בהדיא ק"ש הוה אמינא דדוקא הני דלית להו קביעות זמן, אבל ק"ש דקביע להו זמן לא הואיל וזמן עובר קמ"ל. וכתב שע"כ זמן ג' שעות ולא יום ולילה, שיש גם שאר מצוות שזמנן ביום ולא בלילה. וגם אין נראה שכיון שזמנה מדרבנן יהיה עדיף על מצוה אחרת מדאו'.
ובאהלי תם שם כתב בכוונת רש"י הנ"ל שאף שמדאו' זמנה כל היום, למצוה (מדאו') יש לה זמן. והיינו שזמן קריאת שמע אף שהוא מדאו' הוא פרט במצוה, ואינו מעכבה ועדיין יש למצות ק"ש. ולדבריו אין ראיה מדברי הראשונים שלא כן. ויעוי' היטב בפי' ר"ש בן ישועה לרמב"ם ק"ש א, יא הנ"ל עמ' מז, בתו"ד שהזכיר כסברא זו. [אמנם שוב צידד שמעכב לגמרי, ויעוש"ה].
וכעין דבריו מבואר בדברי הרשב"א ט, ב בדעת ר' אליעזר שזמן ק"ש של שחרית הוא עד הנץ החמה: עד הנץ החמה, ק"ל וכי בני מלכים אינן קורין לרבי אליעזר, ויש לומר דעד הנץ החמה נותנין לו שכר קריאה בזמנה, מכאן ואילך עד חצות שכר קריאה יהבינן ליה שכר קריאה בזמנה לא יהבינן ליה, וכענין שאמרו לגבי תפלה לקמן בפ' תפלת השחר (כו, א). ובפשטות כוונתו מדאו'. והיה מקום לומר כנ"ל, שמלבד הזמן בק"ש יש משמעות גם לק"ש ללא זמנה, והיא שייכת כל היום, אמנם בדבריו מבואר דווקא עד חצות (ועניין חצות צ"ע בק"ש). [והיה מקום לומר שכוונתו היא שעיקר הקימה הוא כרוב האנשים, בהנץ החמה, אלא שיש מיעוט עד ג' שעות (ור"א אזיל בתר רוב האנשים, וכלעניין סוף זמן ק"ש של ערבית שהוא עד סוף האשמורה הראשונה, שאז אנשים אינם הולכים לישון, וכנ"ל), אבל הוא כתב עד חצות]. וברבינו יונה ד, ב: עד הנץ החמה. כלומר סוף זמנה לכתחלה עד שתנץ החמה. וכ"ה בר"א אלאשבילי כאן. (והנה להלן כה, ב מבואר שגם ר"א מודה שלכתחילה כותיקין, ונראה הכוונה לכתחילה מדאו', וצ"ע. או שכוונתם דבאמת לדברי התלמוד שם לא נחלקו. וע' בהגהת הגרע"א למשנה כאן ע"ד תוי"ט. ובנימוק"י כאן מבואר שנח'. וע"ע רמב"ן מלחמת ה' ב, ב ועוד ראשונים). וצ"ע בכ"ז, וע"ע להלן.
מאידך, בערוגת הבושם ח"ב עמ' 6 כתב מרבינו שמחה: ואפי' למ"ד ק"ש דאו' דילמא זמן קריאתה זמן שכיבה וקימה מדרבנן, דבפ' מי שמתו פריך למ"ד ק"ש מדרבנן מובשכבך ובקומך, ומתרץ ההוא בד"ת כתיב.
ובהפלאה בברכות הנ"ל הביא מדברי הרשב"א יא, א שנראה שמהני כל היום. וכ"כ בבאר אברהם (פאסוולער) בברכות שם. והובאו הדברים להלן. ושם הובא מעוד ראשונים שנראה שקריאת שמע תלויה ביום ובלילה, ולא בזמן שכיבה וקימה, וגם לדבריהם נראה שזמן ג' שעות אסמכתא בעלמא הוא, ומדאו' זמנה כל היום[16].
♦
ראיות האחרונים שזמנה מדאורייתא
בפרי חדש שם הרחיב בראיות שזמן ק"ש מדאורייתא, וכ"ה במנחת כהן שם פי"א, בהרחבה. וע"ע במקראי קודש ע"ד הכס"מ כאן:[17] וכן עיקר דתנן (שם ט, ב) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה, ומלשון המשנה משמע דלית ליה שכר כלל אלא כקורא בתורה, וכ"כ רש"י ז"ל (שם י, ב ד"ה הקורא) ואעפ"י שלא יצא ידי קריאת שמע יש לו קיבול שכר כעוסק בתורה עד כאן. וכן מוכח בגמרא דאם איתא דזמנה מן התורה כל היום נהי דהוי עבריינא דעבר אדרבנן, מכל מקום הא יש לו שכר קריאת שמע דעדיף מקורא בתורה. ועוד דמשמע דלא מחייבינן ליה לקרותה כיון דעבר ג' שעות, ואי מדאורייתא הויא זמנה כל היום חייב הוא לקרותה וכדאמר להו רבן גמליאל לבניו אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות (שם ב, א) עכ"ד.
והנה בתלמוד שם להלן י, ב ביארו את דברי המשנה: ... אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מאי לא הפסיד שלא הפסיד ברכות. והיינו שלא הפסיד הכוונה היא שלא הפסיד הברכות. ומה שאמרו כאדם הקורא בתורה, י"ל שהיינו שמברך לפניה ולאחריה. וא"כ י"ל שחיוב מדאו' איכא לקרות, אלא שבאו לומר שאף שהתבאר במשנה שחכמים קבעו שזמנה עד ג' שעות, אפ"ה לא הפסיד את הברכות. וי"ל שאדרבה, הטעם בזה הוא שמדאו' מקיים ק"ש, וכדברי הכס"מ. [אמנם לא"ד דר"ח אינו מברך, ויל"ע].
ומה שאמרו שם: אמר רבי מני גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורה, מדקתני הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה, מכלל דקורא בעונתה עדיף. וא"נ שמקיים מדאו' גם אחר זמנה, גם בזה עדיף. ואולי כוונת התלמוד כלפי הדרבנן, שלא נחשב כק"ש. וע' נוה שלום הנ"ל. [ועצם דברי התלמוד צ"ע, דודאי הוי כקורא בתורה (וראה רבינו יונה כאן, ועוד). ואולי ס"ל שבק"ש אינו מקיים מצות ת"ת (ואכמ"ל), וכוונת המשנה שמקיים מצות ק"ש מדאו', ובזה הוי כת"ת שמקיים מצוה מדאו', ואילו הקורא בעונתה יש לו מעלה נוספת של ק"ש בעונתה].
אמנם ע' בפיה"מ כאן: ואמרו לא הפסיד, כלומר לא הפסיד הברכות אלא מברך יוצר ואהבה וקורא קרית שמע ואפילו אחרי שש שעות ביום, אלא ששכרו בכך כקורא בתורה, לא כקורא קרית שמע בעונתה. ומכאן אתה למד שגדול שכר קורא קרית שמע בעונתה משכר קריאת התורה.
ובאחרונים כתבו ליישב את דברי המשנה, שהכוונה היא שמדבריהם לא יצא ידי חובת ק"ש בעונתה אלא כקורא בתורה, כ"ה באהלי תם, שם. ונראה הכוונה שמדרבנן עקרו את קיום המצוה מדאו' (וכמו שמצאנו כן בתוס' בסוכה ג, א ועוד). וכ"ה בהגהות רא"ג למשנה כאן. וכ"ד פמ"ג מ"ז נח, ב[18]. אלא שבפתיחה כוללת ג, ח כתב שרבנן עקרו קיום המצוה הוא דווקא במזיד ולא באנוס. וע"ע באר אברהם שם.
ולדברי אהלי תם הנ"ל שנראה שאף אם זמנה מדאו', אפ"ה מקיים מצות ק"ש כל היום, [והיינו שמבין שזמנה, אינו מעכב את קיום מצותה, אלא הוא פרט מפרטי המצוה], י"ל לדברי המשנה שעד ג' שעות מקיים פרט זה, אבל עדיין מצותה מתקיימת כל היום. וכ"ה במשמרת שלום ט, ב. [ואולי י"ל עוד שלדעת הרמב"ם, בק"ש, מלבד יחוד ה' בזה, יש בו מעניין ת"ת (ובמקומו נת' בזה בהרחבה, ואכ"מ), ומטעם עניין זה שייך לקריאתו בכל היום, והוא כוונת המשנה כקורא בתורה. ובאבודרהם מצות קריאת שמע: אבל הרמב"ם ז"ל כתב (ק"ש א, יג) דלא הפסיד בברכות אפילו כל היום וכן כתב בחדושי רב"ש. ומביא סיוע לדבריו מדקאמר כאדם שקורא בתורה וכל היום יכול לקרות בתורה וגם כן התפלה יכול להתפלל כל היום. ויעוי' עינים למשפט כאן י, ב, כאן אות ה].
ובפר"ח הוסיף עוד: ועוד דבתוספתא (ברכות ריש פרק ג) קתני והביאה הכסף משנה פרק א' מהלכות תפילה (הלכה א) כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע, כך נתנו חכמים קבע לתפילה[19].
והנה מלשון התוספתא שהביא הפר"ח, וכדברי הכס"מ, יש מקום לומר שהכוונה היא לא כלפי הזמנים, אלא על מנין התפילות, וכבק"ש, שנקבעה ב' פעמים מדאו', ה"ה בתפילה קבעו ג' פעמים, ולא אזיל על זמנה. [ובזה ניחא דעת הסוברים דתפילה מדרבנן]. וגי' הכת"י (ליברמן) היא: כשם שנתנה תורה קבע לקרית שמע כך נתנו חכמים לתפילה. וי"ל כמבואר. אמנם שם להלן דנים כלפי זמן התפילות, ויל"ע.
אמנם הרמב"ם בספר המצוות, מצות עשה י (מצות ק"ש) כתב: ולשון התוספתא (רפ"ג) כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע כך נתנו חכמים זמן לתפלה. כלומר שזמני התפלה אינם מן התורה. אמנם חובת התפלה עצמה היא מן התורה כמו שבארנו (ע' ה) והחכמים סדרו לה זמנים. ונראה בדבריו שקאי על הזמנים. וע"ע בביאור הגרי"פ פרלא לס' המצוות לרס"ג עמ' ב שכתב לצדד כביאור הנ"ל שקאי על מנין התפילות, והעיר מנוסחת הרמב"ם.
אמנם בעיקר דברי הרמב"ם צ"ע, מה שהביא את דברי התוספתא כאן בפי' למצות ק"ש. ואולי כוונתו היא שבדברי התוספתא מבואר שגדר קריאת ק"ש ב"פ דמי לג' תפילות ביום, שבתפילה נראה שאינו ג' מצוות, אלא בג' התפילות מתקיימת המצוה להתפלל בכל יום, וס"ל לרמב"ם שה"ה ק"ש, [וכן מוכח בדעת הרמב"ם שהכי גדר מצות ק"ש, ואכמ"ל]. וא"כ אין הכוונה כאן לזמני ק"ש ששיערו חכמים, אלא גם ליום ולילה. [ובלא"ה אולי כוונת התוספתא ליום ולילה].
עוד כתב הפר"ח: ובתוס' פרק קמא דברכות גרסינן תמן (ירושלמי ברכות פ"א הלכה ב) תניא מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה, א"ר בא קריאת שמע זמנה קבוע, תפלה אין זמנה קבוע. מכל הלין מוכח בהידייא דקריאת שמע יש לה זמן קבוע מן התורה. וע' מה שהובא לעיל מנוה שלום.
ועוד נראה להביא ראיה מהא דתנן פרק מי שמתו (שם כ, א) נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע, ופרכינן (שם, ב) פשיטא מצות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מצות עשה שזמן גרמא נשים פטורות וכו', ואי אמרת בשלמא דאיכא פטור זמן קריאת שמע דהיינו מג' שעות ואילך ניחא דקרי ליה מצות עשה שהזמן גרמא, אלא אי אמרת דזמן קריאת שמע של הלילה כל הלילה וזמן קריאת שמע של יום כל היום, א"כ ליכא שעה פטורה מקריאת שמע, וכיון דכן הוה ליה מצות עשה שאין הזמן גרמא דהא ליכא שעה פטורה, אלא ודאי כדאמרן[20]. וכן העיר המג"א כאן. ובשאג"א, יב, יישב שמה שק"ש של יום זמנה רק ביום ולא בלילה, וה"ה ההפך הוי זמן גרמא. וע' גם בהפלאה וסדר משנה ורא"ג שם, ומעשה רוקח כאן, וע"ע ביצחק יקרא, א, ועוד רבים, ואכמ"ל[21].
במנחת כהן הוסיף להביא מאבות דרבי נתן נוסחא א פרק כא: שינה של שחרית כיצד מלמד שלא יתכוין אדם לישן עד שיעבור עליו זמן קריאת שמע. שכל זמן שאדם ישן עד שיעבור עליו זמן קריאת שמע נמצא בטל מן התורה, שנאמר אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחובות הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו (משלי כו, יג-יד). וי"ל.
ויש להעיר מלהלן יג, ב שמבואר שר"י הנשיא קרא בשעת שיעורו רק את הפסוק שמע ישראל, ודנו בתלמוד שם: חוזר וגומרה או אינו חוזר וגומרה, בר קפרא אומר אינו חוזר וגומרה רבי שמעון ברבי אומר חוזר וגומרה. ובדברי התלמוד שם להלן מבואר שהנידון הוא לאחר שעבר זמן ק"ש, שאמרו: אמר ליה בר קפרא לרבי שמעון ברבי בשלמא לדידי דאמינא אינו חוזר וגומרה היינו דמהדר רבי אשמעתא דאית בה יציאת מצרים אלא לדידך דאמרת חוזר וגומרה למה ליה לאהדורי כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה. וברש"י: בזמנה - בזמן קריאת שמע. ולדברי הכס"מ צ"ע, מ"ט שלא יגמור אותה כיון שזמנה מדאו' כל היום, ושו"ר הכי במשכנות יעקב או"ח, פ. אמנם ברא"ה ורשב"א שם פי' שטעמו של רבי הוא דמי שתורתו אומנותו קורא רק את הק"ש מדאו' שהוא פסוק ראשון, ולדבריהם ניחא. וגם לו"ד, כיון שנראה כאן שרק פסוק ראשון מדאו', ושאר הפרשיות מדרבנן, ומדרבנן יש זמן ק"ש, א"צ לחזור מה"ט. [ורבינו יונה כאן ס"ל שכל הפרשה הראשונה מדאו', ורבי קרא הכל. ובפסקי רי"ד כתב דגם פרשה שניה מדאו', ורבי ס"ל כמ"ד להלן כא, א שק"ש מדרבנן. ואפ"ה מקבל עליו עומ"ש (ונראה שהוא חיוב נפרד מק"ש, ואולי היינו טעמא דאהל מועד ק"ש דרך ב נתיב ג, הו' בב"י ע, א-ב שגם נשים הפטורות מק"ש בעי' לקרוא פסוק ראשון)].
לסיכום: נתבארו דברי הכס"מ שמדאו' ק"ש זמנה כל היום ומדרבנן עד ג' שעות, והובאו דברי גדולי האחרונים שס"ל כדבריו, ושכ"נ עיקר דעתו בשו"ע.
אמנם בראיותיו, והעיקרית שבהן, כבר עמדו רבים מהראשונים ויישבו את הדברים, וא"כ אין הכרח לדבריו, ומאידך גם מה שהקשו על דבריו אינו מוכרח.
ובדברי הראשונים, נראה שרבים ס"ל דזמנה מדאו', אף שאין הכרח ברור מדבריהם. ולהלן הובא מכמה ראשונים, ומפשטות דברי הבבלי והירושלמי שק"ש תלויה ביום ובלילה, והוא מסייע שיש בו ממש להבנת הכס"מ וכדלהלן.
♦
ענף ב' - יום ולילה – שכיבה וקימה
נאמר בתורה (ואתחנן פרק ו, ז) לעניין זמן ק"ש: ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. ובפשטות נראה שזמן קריאת שמע תלוי רק בשכיבה וקימה ואינו תלוי ביום ולילה.
וברמב"ם הלכות קריאת שמע פרק א, א: פעמים בכל יום קוראין ק"ש בערב ובבקר, שנאמר ובשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבין וזה הוא לילה, ובשעה שדרך בני אדם עומדין וזה הוא יום. והנה הרמב"ם פתח בבוקר וערב וסיים ביום ולילה. ונראה מדבריו שעיקר חיוב ק"ש תלוי ביום ובלילה. וביאר הרמב"ם ששכיבה וקימה הן הגדרות ליום ולילה, והיינו שזמן הראוי לשכיבה הוא בלילה, וזמן הראוי לקימה הוא ביום, אלא שמדרבנן זמנם בבוקר ובערב. [אלא שלא מבואר מ"ט לא נקטו יום ולילה, כבשאר דינים, וע' להלן]. וע"ע בפי' ר"ש בן ישועה הנ"ל לרמב"ם כאן, הלכה א שנראה שמהני יום ולילה, ומה שנקטו בשכבך ובקומך הוא לצורת הקריאה.
וכן נקט בדעת הרמב"ם בכס"מ ק"ש א, יג הנ"ל וביאר בזה מה שנראה בדברי הרמב"ם (וכ"ה פשטות המשנה), שזמן ברכות ק"ש הוא כל היום, אלא שבטעם הדברים כתב באופ"א, וכדלעיל.
♦
הראיות מדברי התלמוד
ויש לברר עניין זה. הנה בריש ברכות ב, א-ב (במשנה ובשלוש ברייתות) הובאו דעות התנאים בתחילת זמן ק"ש ערבית, וסיכום הדברים הוא כך (ואכמ"ל), לפי סדר הזמנים: א) דעת ר' אליעזר משקדש היום בערב שבת והיינו ביה"ש, ב) דעת ר"מ בברייתא השלישית משעה שהכהנים טובלים, והיינו כמה רגעים לפני צה"כ (שס"ל בביה"ש כר' יוסי). ג) דעת ר' יהושע וסתם משנה וחכמים בברייתא השניה משעה שהכהנים טהורים לאכילת תרומה, והיינו צה"כ. ד) דעת רבי חנינא וסתם ברייתא משעה שהעני נכנס לאכול פיתו במלח, והוא אחר צה"כ. ה) דעת ר"מ לברייתא השניה משעה שבני אדם נכנסים לאכול פיתן בערבי שבתות, ונחלקו הראשונים בזמן זה, שלדעת רש"י הוא אחר זמן ד', ולדעת הרשב"א והמאירי שווה לזמן זה. [ודעת תוס' ב, א שהוא לפני שקיעת החמה]. ו) דעת רבי אחאי משעה שבני אדם נכנסים להסב, ונחלקו הראשונים האם הכוונה לזמן יום רגיל, והוא אחר זמן העני, או הכוונה לע"ש, וכזמן ה'.
והנה כמעט כל דעות התנאים נתנו זמנים אחרים מצאת הכוכבים, ומבואר שאינו תלוי ביום ולילה [שלא נראה שמחלוקת התנאים כאן היא בזמן הלילה, ובשאר דיני התורה לא הוזכרו זמנים אלו, וכן לעניין אכילת הכהנים תרומה נקטו בפשטות שהוא צה"כ, וע' להלן, בע"ב]. וכ"נ בתוס' כאן ב, ב: ואי ס"ד דעני קדים רבי חנינא היינו ר' אליעזר - ולא מצי למימר דעני קדים לקדוש היום או קדוש היום קדים לשעורא דעני. דלא מסתברא לחלק כל כך בשעורי זמן שכיבה דכל זמנים הללו אית ביה. ובשו"ת הרא"ש כלל ד סימן ה: ודקשיא לך בשכבך בעינן וקודם צאת הכוכבים לאו זמן שכיבה היא. הא ליתא, דעל כרחך כל הני תנאי דפליגי בברייתא בגמ' אית להו בשכבך אלא שאומרים שיש בני אדם מעונגים שאכלו מבעוד יום מקדימים לשכב באותה שעה. וכ"כ האחרונים דלדעת התנאים הללו ע"כ שאינו תלוי ביום ולילה אלא בזמן שכיבה, [ותלוי בזמן שכיבה שכל אחד רגיל, וע' רמב"ן מלחמת ה' כאן]. וכ"כ הצל"ח, ב, א ד"ה מכדי, ראש יוסף ב, ב קהלת יעקב ברוכין ב, א, עונג יו"ט, יד [ובעונג יו"ט שם הרחיב בנידון זה]. ויעוי' ראב"ן, קכב: ונראה לי דכולהו תנאי אית להו קרא דכתב בשכבך זמן שכיבה דהוא לילה. ויעו"ע שם להלן, וי"ל[22].
אמנם בדברי רב האי (שהובאו ברשב"א כאן ב, ב ותוס' רא"ש) נראה שאינו תלוי בזמן שכיבה אלא ביום ולילה (ובא ליישב את קו' תוס' הנ"ל, דאולי עני קדים לקדש היום): דרבי אליעזר דאמר משעה שקדש היום סבר ובא השמש ביאת שמשו, דהיינו תחלת השקיעה ומאי וטהר טהר גברא, ור' יהושע סבר ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר יומא, ואין ביניהם שעה שאפשר להיות שיעור אחר אלא ר"מ דיהיב שיעורא קודם שיעורא דר' יהושע כשיעור טבילה, ור' חנינא אמר דלא תלינן שיעורא בתחלת הלילה אלא שעת שכיבה ואין דרכן של בני אדם לישכב בתחלת הלילה אלא משעה שהעני נכנס לאכול פתו לאחר שמספר עם שכניו, ורבי אחא משעה שבני אדם נכנסין להסב שהוא מאוחר יותר לפי שמספרין בתחלת הלילה ברחוב העיר על פתחיהן זה עם זה, וכיון שכן אי שיעורא דרבי חנינא קודם לשיעורא דרבי יהושע אין לך שיעור אחר לתלות בו אלא שיעורא דרבי אליעזר דהוא ביאת שמשו.
וכל דבריו צ"ע, מה עניין בא השמש וטהר האמור בתרומה לק"ש שתלוי בשכיבה. וכן תמה בפנ"י. ומבואר כדברי הרמב"ם שזמן שכיבה היינו לילה[23]. [אמנם בדבריו בדעת ר' אליעזר צ"ע, דס"ל עד סוף האשמורה הראשונה, ובפשטות הביאור שס"ל שעד אז אנשים רגילים ללכת לישון, וכ"נ ברש"י ב, א, ג, א, ד"ה לאו ר"א, ד, א ד"ה אי כר"א, לימרו כר"א (וחכמים ס"ל שתלוי בזמן שכיבתם ולא כשהולכים לישן, ומה"ט קריאתה כל הלילה). ואי תלוי ביום ולילה אינו תלוי בזמן שכיבה. ואולי מדרבנן הוא, וכשיעור ג' שעות בשחרית, וצ"ע].
והיה מקום לומר בדעת חכמים במשנה שזמנה צה"כ שנחלקו על דעת כולם וס"ל שתלוי ביום ולילה, וכ"ד ר"ג שמהני דווקא עד עלות השחר, וכ"נ בראש יוסף יא, א. [ובאג"מ או"ח ד, נ כתב שהולכים אחר זמן השכיבה של הרוב, שהוא מצה"כ עד עלות השחר], והנה במשנה לא פי' שזמנה צה"כ, אלא אמרו משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, ובתלמוד ב, א העירו: לתני משעת צאת הכוכבים, מלתא אגב אורחיה קמשמע לן, כהנים אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים והא קמשמע לן דכפרה לא מעכבא. והנה זמן אכילת תרומה אינו תלוי בשכיבה וקימה אלא ביום ולילה, ובפשטות מדתלו זמן ק"ש בזמן אכילת התרומה נראה שתלוי ביום ולילה, שלא נראה שבשביל המילתא אגב אורחיה ינקטו זמן שווה אף שעניינו שונה. ואינו מוכרח. ולהלן ע"ב: וחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן, סימן לדבר צאת הכוכבים. ומדנקטו רק כסימן, נראה קצת שאינו עיקר הזמן, אלא רק סימן לזמן השכיבה, וי"ל.
ולהלן: ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ואומר והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה... והנה ברש"י נראה שהזכר לדבר הוא שמצה"כ מתחיל הלילה. אמנם בתוס' כתבו: אף על פי שאין ראיה לדבר - ראיה גמורה אינה דהא לא מיירי התם לענין ק"ש. וכ"ה בתוס' מגילה כ, ב. והיינו שאף שצה"כ הוא לילה, אינו תלוי בק"ש, שזמנה לא תלוי בלילה.
והנה עד מתי זמן ק"ש ערבית? במשנה כאן מבואר עד עלות השחר, אלא שחכמים בשביל להרחיק את האדם מן העבירה קבעו עד חצות. אמנם להלן ח, ב אמרו: רבי שמעון בן יוחי אומר משום רבי עקיבא פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים ביום, אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה, ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. הא גופא קשיא אמרת פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים ביום, אלמא קודם הנץ החמה יממא הוא, והדר תני יוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה, אלמא ליליא הוא. לא לעולם יממא הוא, והאי דקרו ליה ליליא דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא.
מבואר בדברי התלמוד ששייך לקרוא ק"ש של ערבית לאחר עלות השחר, ואף שהוא יום לכל דיני התורה, כיון שעדיין שייך לקוראו זמן שכיבה. ולכאו' מבואר שאינו תלוי בזמני יום ולילה.
ושם לעיל אמרו: תניא רבי שמעון בן יוחי אומר פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר, ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. הא גופא קשיא, אמרת פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אלמא לאחר שיעלה עמוד השחר ליליא הוא, והדר תני יוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה אלמא יממא הוא, לא לעולם ליליא הוא, והא דקרי ליה יום דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא.
ובפשטות נראה בדברי התלמוד שס"ל שמעלות השחר עד הנץ החמה ליליא הוא, וכ"נ בתוס' כאן (ע' דברי דוד, ועוד, אמנם ע' פנ"י), אמנם הרשב"א תמה, שלעיל ב, ב הובא ממקרא שמעלות השחר יממא, וכ"ה סתם משנה במגילה כ, א ללא חולק. וכתב שכוונת התלמוד ליליא הוא, היינו לעניין זמן ק"ש, שאף שיממא הוא, לעניין ק"ש הוא כלילה[24].
וכתב לבאר הרשב"א: ... כלומר לילה הוא לענין קריאה, דלא אמר רחמנא בבקר ובערב, ואי נמי ביום ובלילה, אלא בשכבך ובקומך, והלכך כיון דרובא דאינשי גנו עדיין לילה הוא לענין קריאה, ואלא הא דנפיק בה ידי קריאה דיום משום דאיכא קצת אינשי דקיימי מההיא שעתא, ולאו דרך מקרה אלא התחלת קימה לקצתן היא והילכך הוי זמן שכיבה וזמן קימה מעורבין זה בזה.
וא"כ נראה מדברי התלמוד שאינו תלוי כלל בזמני יום ולילה, מאידך הנה מבואר שמהני ק"ש דלילה בזמן זה כיון דאיכא אינשי ששוכבים בזמן זה, וא"כ מ"ט לא יועיל גם עד ג' שעות שיש אנשים השוכבים. והרמב"ן במלחמת ה' כאן (דף ב' סע"א מדפי הרי"ף) כתב שגם בני מלכים נעורים מיד אלא שלא קמים עד ג' שעות ולכן ל"מ בשכבך עד ג' שעות.
אמנם הרשב"א כאן ד"ה איכא דמתני לה כתב לפרש: כלומר אע"ג דרובא קיימי כיון דאיכא דגנו אכתי נפיק ביה ידי לילה דאכתי בשכבך קרינא ביה. וקשיא לי אי משום מיעוטא דגנו קרינן ביה בשכבך אע"ג דיממא הוא הכי לישרי אפי' לאחר הנץ ואפי' עד שלש שעות כיון דאיכא בני מלכים דגנו. וי"ל דבני מלכים מיעוטא דמיעוטא נינהו. ואם תאמר והא שרינן של שחר עד שלש שעות משום בני מלכים אע"ג דהוו מיעוטא דמיעוטא ומחמתיהו קרינן בקומך עד אותו זמן ומאי שנא שכיבה. י"ל דכיון דמחמת יממא חייבה תורה לקרות בשחר אע"ג דתלי ליה בזמן קימה דינא הוא דנשרי כל זמן קימה ואפי' של בני מלכים, ועוד דאינו בדין דלא יקראו בני מלכים בשל שחר אבל בשל לילה הנכנס בשל יום אע"ג דתלא ליה בשכיבה כיון דיממא הוא וכולהו אינשי כבר קמו משום מיעוטא דמיעוטא דבני מלכי' לא שרינן.
מבואר בדבריו (וע' ראש יוסף ט, א) דגם בשכבך ובקומך כפוף ליום ולילה, וזמן שכיבה לא ממעט מהלילה, אלא מוסיף שמהני גם ביום כל ששוכבים. ולכן זמן שיבתם מועיל לבקומך כיון שתלו בקימה. אמנם לא מועיל מה שבני מלכים ישנים ביום, שלא מועיל זמן שכיבה ביום גמור. ומבואר בדבריו שלא מתחשבים רק בשכיבה וקימה.
ויש להוסיף מדבריו בחי' יא, א: אם כן לימא בבקר ובערב. נ"ל דלאו דוקא בבקר ובערב דבערב משמע אפילו מבעוד יום מן המנחה ולמעלה כדכתיב תזבח את הפסח בערב וכן בין הערבים אלא ה"ק בבקר ובערב א"נ ביום ובלילה. ומבואר שיכלו לכתוב ביום ובלילה. והביא זאת בהפלאה שם י, ב, וכנ"ל, והוכיח שמהני כל היום. וכ"כ בבאר אברהם (פאסוולער) כאן בברכות (ועיי"ש בכל דבריו להלן). וגם בערך השולחן (טייב) נח, א הביא את דבריו[25].
אמנם בדברי הרמב"ן נראה שהכל תלוי בשכיבה ובקימה, והיה מועיל גם לעניין השכיבה ביום. ובמג"א נח, ו הביא את דבריהם וכתב שנראה עיקר כדברי הרשב"א[26].
אמנם ברמב"ן במלחמת ה' שם תמה ע"ד בעל המאור שעד הנץ החמה הוי זמן ק"ש דערבית ולא שחרית: ועוד, ממקומו הוא מוכרע, שהרי אף לר"ש משום ר"ע קודם הנץ יממא הוא, והאי דנפיק ביה בליליא משום דאיכא מיעוטא דאינשי דגנו ההיא שעתא, ואי משום דמיעוטא דגנו קרינא ביה בשכבך ונפיק בשל לילה ביום, משום רובא דקמו לא קרינן ביה ובקומך למיפק בה לשל יום ביום, ואם תאמר זמנו של זה לא זמנו של זה, היה לו לצאת בשל יום דיום הוא וזמן קימה הוא לרובא ולא ליחוש למיעוטא דגנו. וכ"ה ברשב"א כאן. ומבואר בכל דבריהם שגם לעניין ק"ש יש משמעות ליום ולילה, ומה"ט אם מהני ק"ש דערבית בנה"ח, כ"ש שתועיל ק"ש דשחרית דיום הוא. והיינו שק"ש תלויה ביום ולילה, אלא להגדרת היום והלילה בק"ש יש משמעות לשכיבה וקימה, ומה"ט ביום יועיל זמן קימה, ולא זמן שכיבה של מיעוט. [וכפה"נ הרמב"ן בקו' הנ"ל כתב את האמת לדבריו דבני מלכים נעורים].
ומכל לשון התלמוד כאן שנקטו יום ולילה נראה שיש משמעות יום ולילה בקריאת שמע, ולא שתלוי רק בשכיבה וקימה.
ובדברי הירושלמי בברכות א, א נראה בהדיא שתלוי ביום ולילה, וכך אמרו שם: ספק קרא ספק לא קרא, נישמעינה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו, וקודם לכן לאו ספק הוא, ואת אמרת צריך לקרות, הדא אמרה ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות. והיינו שהוכיחו לספק קרא מקרא בביה"ש שלא מהני, והא ספק הוא, ואי נימא שתלוי בזמן שכיבה מאי ראיה איכא, הא קודם צה"כ לאו זמן שכיבה הוא[27], וע"כ שתלוי ביום ולילה. ושו"ר בסדר זמנים א, ב שהביא את דברי הירושלמי והוכיח הכי. [ושם באות א הביא מדברי התלמוד בברכות ח, ב שנראה שתלוי בזמן שכיבה, וכן מדברי התנאים בזמן תחילת ערבית, ודברי התוס' ב, ב, וככל הנ"ל. ושם צידד עוד שב"ש וב"ה להלן יא, ב נחלקו בזה, והיינו טעמא דב"ה שלא כתיב בוקר וערב עיי"ש].
ודברי הירושלמי הללו הובאו בראשונים - בס' הפרדס לרש"י, נח, תמים דעים, קיח, וברשב"א ומאירי ב, א ובמגן אבות למאירי עניין יא. ובשו"ע רלה, א: ואם קראה קודם לכן, חוזר וקורא אותה בלא ברכות. ובביאור הגר"א כתב מקורו מדברי הירושלמי, אבל במג"א, ב נראה קצת שכוונתו שקרא לפני צה"כ דר"ת והוא הספק.
וא"כ מבואר מכל זה שתלוי ביום ולילה, מאידך כבר הובא שמהני אחר עלות השחר [ואף שהוא כפוף ליום ולילה, וכדברי הרשב"א הנ"ל, סו"ס יום הוא].
ונראה בכ"ז שבאמת עיקר זמנה תלוי ביום ולילה, ושכיבה וקימה היינו הזמן הראוי לשכיבה וקימה, שהוא יום ולילה, וכדברי הרמב"ם, אלא שהבינו חכמים שממה שנקבע בתורה כשכיבה וקימה ולא יום ולילה לחוד, כאן אין עיקר הקובע הוא יום ולילה הדיני, כבכל דיני התורה, אלא עיקר הקביעות הוא יום ולילה הטבעיים, והיינו ההתייחסות של האנשים לזמן זה כיום ולילה. ושו"ר בתוס' רא"ש ח, ב: לעולם ליליא הוא, פי' בלשון העולם נקרא לילה לפי שעדיין לא האיר היום.
ונראה שהוא ביאור מחלוקת התנאים בזמן תחילת קריאת שמע, שלעניין לילה אינו שייך, וכן הזמנים הללו לא שייכים בפשטות לזמן שכיבה. ונראה שנחלקו מתי מגדירים יום זה כלילה, ועיקר ההגדרה היא מתי הלילה מתחיל לשלוט. והיינו טעמא דמשקדש היום, והיינו שנסתיים היום – היינו החמה, ע"י שקיעתה, וכעת מתחיל לשלוט הלילה, וכן הוא זמן אכילת עני, שאוכל בסוף היום עוד לפני שממש שולט החושך (כיון שאין לו נר), ויש זמנים מאוחרים ששאר אינשי אוכלים. [וי"ל שהיינו טעמא שמהני מפלג המנחה לר"ת ב, א בדעת ר' יהודה, שא"צ יום דיני אלא התייחסות כלילה, וי"ל].
ומה"ט מהני ק"ש גם אחר עלות השחר, שכיון שעדיין לא זרחה החמה יש משמעות להגדרת היום כלילה. [מלבד מה שברבים מהראשונים מבואר שעיקר היום הוא מהנץ החמה, וציינתים במאמר אחר]. ושם הוסיפו בתלמוד שכיון שישנם עדיין אנשים שוכבים ג"ז מגדירו כלילה, אמנם ברור שכששוכבים ביום ממש שזרחה החמה (שאין משמעות לחלק בין תחילת זריחתה לסופה), ודאי א"א להחשיבו כלילה, וכדברי הרשב"א הנ"ל[28].
ומבואר מכל זה שיש משמעות רבה שזמן קריאת שמע תלוי ביום ולילה. ושו"ר הרחבה רבה באבן האזל ק"ש א, א, באות א, והביא את דברי הסדר זמנים, ופלפל בדבריו, והביא גם את דברי רב האי גאון הנ"ל שנראה שהעיקר תלוי ביום ולילה, יעו"ש בהרחבה. [ושם כתב לבאר את הדברים, דע"כ שכיבה וקימה אין הכוונה ממש אלא סמוך, וסמוך היינו תחילת היום והלילה. ולדבריו י"ל מה שהערנו לעיל מסוף האשמורה לר"א]. ויעוי' גם ביצחק יקרא להגר"א נבנצל, סימן א. ויש להוסיף עוד שכ"נ מדברי הרא"ש א, ט שלא מהני שתי קריאות בעלות השחר, וא"נ שתלוי בזמן שכיבה וקימה מה בכך שקורא שתיהן כיון שזמן זה שייך לשתיהן? אמנם אם עיקר העניין תלוי ביום ולילה, י"ל שאחר שעשיתו לילה אינו יכול לעשותו יום, וכלשון השו"ע נח, ה, ויל"ע[29]. ודעת תוס' ח, ב ובעל המאור ב, א שבדף ח, ב נחלקו הברייתות האם זמן עלות השחר עד הנץ החמה מהני לק"ש שחרית או ערבית. ואולי הטעם שע"כ נחלקו (ולא פי' שלא נחלקו ומר אמר חדא ומר אמר חדא), כיון שס"ל שתלוי ביום ולילה, ע"כ שזמנו של זה אינו זמנו של זה. והיינו שנח' מהו הגדרת זמן זה כלפי ק"ש.
ולסיכום, בדברי הירושלמי מבואר בהדיא שזמן ק"ש תלוי ביום ולילה (והו"ד בכמה ראשונים), ויש לזה משמעות גם בבבלי (וניחא בזה פלוג' התנאים בתחילת זמנה), וכ"נ פשטות דברי רב האי, והרמב"ם, וכ"נ ברמב"ן וברשב"א שתלוי ביום ולילה, וכ"נ ברא"ש. אמנם בכמה ראשונים מבואר שפלוג' התנאים היא בזמן שכיבה (תוס' ורא"ש). אמנם בדעת חכמים שתלוי בצה"כ יש מקום לצדד שתלוי ביום ולילה, או ששניהם תלויים זב"ז, וכעין המבואר לעיל (אף שאין הכרח שלא תלוי רק בשכיבה וקימה לחוד), ועדיין צ"ע.
ולהנך ראשונים שתלוי ביום ולילה נראה שעיקר זמנה מדאורייתא הוא כל היום, ולא רק ג' שעות, וע"כ שהוא רק מדרבנן, וכדברי הכס"מ[30].
ענף ג' - חישוב השעות הזמניות ולקריאת שמע
בעניין חישוב השעות לסוף זמן ק"ש של שחרית יש שני עניינים לברר: א) מה הוא חישוב שעות היום בכללות. ב) כלפי ק"ש מה הוא חישוב השעות. ונברר את הדברים בס"ד. הנה היום מחולק לי"ב שעות, וי"ב השעות הן שעות זמניות[31], ובחישוב שעות הזמניות נח' האם החישוב הוא מהנץ החמה לשקיעת החמה, או מעלות השחר לצאת הכוכבים.
♦
חישוב השעות הזמניות
דעת[32] תה"ד, א, (וע"ע בדבריו, קכג, ובלקט יושר עמ' 79[33]), הב"ח בסי' תלא, סוף סק"א, והפר"ח בקונט' דבי שמשי (לקראת סופו) שחישוב שעות היום הוא מעלות השחר לצאת הכוכבים.
וכדבריהם מבואר בכמה ראשונים. רש"י ע"ז כה, א ד"ה עשרים וארבע, ובברכות כו, א עד הערב, שכתב עד שחשכה, ומבואר ששעה י"ב היינו צה"כ (וכמבואר בתלמוד כז, א שעד הערב הוא עד סוף י"ב שעות). וכ"ה בתוס' פסחים יא, ב ד"ה אחד אומר[34]. וכ"ד כמה ראשונים שכתבו שפלג המנחה הוא זמן מועט קודם שקיעת החמה, ומבואר שמנין י"ב שעות הוא עד צה"כ. וכ"כ רמב"ן בתורת האדם שער האבל - ענין אבלות ישנה (מהדו' מוה"ק, ע' רנב), והרשב"א ורשב"ץ בברכות ב, א, רא"ה מיו' לריטב"א שם כו, א, רא"ש ד, ו, וע"ע מגן אבות, יא מר"ת וראבי"ה א, א.
וסברתם היא שכיון שהיום הדיני הוא מעלות השחר לצאת הכוכבים, א"כ מסתבר שמנין השעות הוא גם מעלות השחר לצה"כ. וכ"כ במנחת כהן, מאמר ב, פ"ו. [וכמובן שאינו מוכרח, שעניין השעות הזמניות הוא הסכמי, וע' מש"כ ב'זמן חצות הלילה'].
אמנם דעת הלבוש סי' רלג, א וסי' רסז, ב שלטי הגבורים ע"ד המרדכי ר"פ תפילת השחר, ב-ג (בשם תוס') מעדני יו"ט ע"ד רא"ש א, י אות ח, וכ"ד הגר"א בביאורו לסי' תנט, ב ובשנות אליהו ריש ברכות, והגר"ז בפסקי הסידור סוף הלכות תפילין, שהחישוב הוא מהנץ החמה לשקיעת החמה.
וכדבריהם מבואר בדברי רבינו חננאל כו, ב שד' שעות של תמיד של שחר נמנות מעת זריחת השמש. וכ"נ פשטות דברי הרמב"ם בתשו' (בלאו), קלד (וכמש"כ באורות חיים עמ' שכ, ור"ד יוסף בהגהותיו לפאר הדור, מד. אמנם ע' קול אליהו שם).
וכ"ד הגאונים והראשונים הסוברים שזמן מנחה הוא עד השקיעה (ומה שאמרו במשנה עד הערב, נת' בתלמוד כז, א שהוא סוף שעה י"ב וכנ"ל). הלא הם רס"ג בסידורו עמ' כו, רב האי גאון שהובא בס' העתים, כה, ובמרדכי ברכות ד, צ, ובס' הבתים תפילה ג, ו. ורב נסים גאון הובא במהר"ם אלשקאר, צו, וכ"ד רשב"נ בסידורו ע' כא, וכ"ד הרמב"ם תפילה ג, ד, ובפיה"מ רפ"ד דברכות[35], וכ"כ רבינו יונה ר"פ תפילת השחר, וריב"ב ומאירי ר"א לונדריש בפי' המשנה שם, ובס' המאורות יומא פז, ב, ובס' התדיר, ה, אהל מועד דרך ב נתיב ב, ועוד.
וכדבריהם עולה מברייתא דשמואל, פ"ג, עיי"ש היטב, וכ"ה דעת חכמי התכונה, ראב"ח הנשיא, בספר העיבור מאמר א, שער ח ושער י. וכ"כ ביסוד עולם מאמר שני פרק י, יג. המפרש לרמב"ם קידוש החודש ו, ב, מהרח"ו בס' התכונה פ"ח, ועוד.
ובמנחת כהן מאמר שני פ"ז הביא כמה ראיות מפשטות התלמוד כשיטה זו: א) זמן מנחה לרבנן שהוא עד הערב, ואיך שייך לומר שהוא עד צה"כ, שכיון שהוא כנגד התמיד, ודם נפסל בשקיעה כבזבחים נו, א, ונראה שה"ה להקרבה עיי"ש. ב) ממה שאמרו כט, ב מצוה להתפלל עם דמדומי חמה, ואמרו שבמערבא לייטי עלה, וא"נ ששרי עד צה"כ יש זמן רב מהדמדומים. ג) ממה שקיי"ל שאין להדליק נרות שבת לפני פלג המנחה, כבשו"ע רסג, ד, (מהראשונים בשבת כג, ב, שהובאו בב"י שם), וא"נ שפלג המנחה הוא מצה"כ, א"כ הוא זמן מועט לפני השקיעה (וכמש"כ בראשונים הנ"ל), והוא דבר זר שבזמן מועט כזה ידליק, ומי שאינו בקי יכול להקדים לפני פלג המנחה. והוסיף עוד דלדעת רבא בפסחים צד, א יש ה' מילין בין שקיעה לצה"כ, וא"כ הוא לפני פלג המנחה, ואיך אמר לשמעיה להדליק נר שבת בדמדומי החמה כבשבת לה, ב[36]. ד) מההיא דברכות כז, ב שחשבו שחשכה והתפללו ערבית, ושוב ראו שזרחה השמש, וקיי"ל שלא מהדרי' להו, ובב"י רסג, יד כתב שהיינו דווקא אחר פלג המנחה. ולדברי תה"ד צ"ע, איך שייך שהתפללו אחר פלג ערבית ושוב זרחה השמש. אמנם בפ"ח שם כתב ליישב קושיות אלו, אך הוא בדרך דוחק, יעו"ש. [והדלקת הנר יישב לדברי ר"ת שמדליקים אחר השקיעה או שמחשש סקילה הקדימו לפלג המנחה].
ויש להוסיף עוד מההיא דפסחים יב, א שבין שעה ראשונה ללפני לא טועה, דבין יממא ללילא לא טעי אינשי, ואם החישוב הוא מעלות השחר יש חי' בדבר שבקיאים בעלות השחר. ובנדה סג, ב מבואר במשנה שיום לעניין וסתות הוא מהנץ החמה, ושם אמרו לר' יוסי שברואה בשש נותרת מן המנחה ולמעלה, ומסתבר שגם מנין השעות שם הוא מהנץ החמה, וא"כ מבואר ששש שעות מהנץ הוא זמן מנחה. [ואינו מוכרח, שי"ל שמנין השעות הוא עניין כללי וכנ"ל. אלא שעכ"פ פשטות העניין הוא שמנין השש שעות הוא מהנץ, וא"כ מסתבר שתמיד הוא מהנץ]. ובחידושים וביאורים שבת ז, טז כבר כתב ראיות אלו, ויעו"ש בהרחבה.
ובדעת השו"ע, בביאור הלכה רסא, ב ד"ה להקדים, ובמ"ב רלג, ד, ט וסי' רסג, יט כתב שדעתו כדעת תה"ד. (וראייתו ממש"כ לגבי זמן מנחה בסי' רלג, א עד הלילה וכ"כ לעניין הדלקת הנר בסי' רסג, ד, ואינו מוכרח שהכוונה לצה"כ, ושייך גם בשקיעה. ובמנחת כהן פ"ו בתחילה הביא ראי מההיא דסי' רסג, ד). ודעת המנחת כהן מאמר ב פ"ט-י שלדעת השו"ע מונים מהנץ החמה לשקיעת החמה, והוכיח מהשו"ע רסג, יד (וכהראיה מההיא דברכות כז, ב הנ"ל). [וע"ע להלן מאור לציון. ובקול אליהו שם[37]].
ועיקר ההכרעה נראה כדברי הסוברים שהחישוב הוא מהנץ החמה לשקיעתה, שהכי דעת הגאונים רבינו חננאל והרמב"ם ורבים מהראשונים, וככל הנ"ל. ועוד, שכבר העיר הלבוש שם רסז, ב שהאפשרות היחידה שיהיו י"ב שעות ביום הוא מנץ החמה לשקיעתה: אבל אומר אני אולי היה זה לבלתי עסקם בזמנו בספרי התכונה וחשבו מאי דחלקו רבנן היום לעולם לי"ב שעות, מתחיל לעולם מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ולדידי נראה לי מתוך דברי התוכנים האלקיים בפשיטות שטעות גמור הוא, ולא היה דעת רז"ל מעולם רק מעת זריחת השמש ואילך עד השקיעה, וזה נ"ל הלכה למעשה בכל הדינים הנאמרים בכגון זה שתלו אותם בשעות היום, נ"ל. וכ"כ הגר"א שם. וכ"ה דעת חכמי התכונה וכנ"ל.
ויש להוסיף עוד שהאפשרות לבדיקת השעות שייכת דווקא מהנץ החמה עד השקיעה, והיא ע"י שעוני שמש, ואף ששעוני השמש באלף שנים האחרונות היו שעות שוות, אמנם השעונים הקדומים היו שעות זמניות, כמש"כ בס' הזמנים בהלכה פ"ט. ועכ"פ היא האפשרות היחידה לבדיקת השעות, וא"כ מסתבר שבדקו בזה.
ויש להוסיף עוד, שהנה לדעת התה"ד והב"ח כתבו רבים (ושלא כמש"כ במאמ"ר רלג, ב ובבא"ח ויקהל ש"א ד, ח, וכבר עמדו בקו' דלהלן בשו"ת מהרי"ף מו-מז[38]) שצאת הכוכבים הכוונה לצאת הכוכבים דר"ת, ולא שייך לפרש לצה"כ דהגאונים. והטעם הוא שנתבאר בכ"מ בש"ס דבסוף השעה הששית, והוא בחצות היום, השמש עומדת במרכז הרקיע, כבפסחים יב, ב ושם נח, א סנהדרין מ, א. ואם ננקוט דמעלות השחר לצה"כ דהגאונים הוא י"ב שעות נמצא שהשמש לא תהיה באמצע היום במרכז הרקיע, כיון שהזמן מעלות השחר לנץ החמה גדול בהרבה מהשקיעה לצה"כ דהגאונים, וכמבואר בגמ' בפסחים צד, א. וכ"כ הגר"י שוורץ בדברי יוסף דף נח-נט, והגרימ"ט בבין השמשות עמ' צח, הגרי"מ שלזינגר בסה"ז אש תמיד במאמר על עניין השעות הנזכרים בתלמוד, וראה במבוא שם, והגרא"ח נאה בשיעורי ציון לח, מנחת יצחק ד, נג משנת ר' אהרן ח"א סוף סי' ב, חו"ב שבת ז, טז, הגר"ש אויערבאך בשערי ציון אלול תשמ"ח. וכ"ה מוכרח כדבריהם. ובפרט שנתבאר לעיל שהכי דעת הגאונים.
וא"כ אנן דקיי"ל כהגאונים לקולא וגם בדאו', ורק מחומרא מחמירים כר"ת, א"כ ע"כ דס"ל כדעת הלבוש והגר"א, דאם ס"ל כהב"ח איך יתכן לחשב את שעות היום עד צה"כ דר"ת, בעוד שזמן רב לפני כן הוא לילה. וכן מוכח בברכות כו, ב-כז, א דזמן מנחה הוא עד סוף שעה י"ב, ולדברי הגאונים ודאי לא שייך כן, שיתפלל אחר צה"כ. [וכן נראה בתלמוד שם שלא שייך להתפלל ערבית כשאפשר להתפלל מנחה, ומה"ט הוכיחו שם כז, א מהנהגת רב כר"י. וא"כ ה"ה אחר צה"כ לא שייך שיתפלל מנחה וערבית]. וכתבו כ"ז הגאונים הנ"ל, ועיין עוד בשעה"צ רלג, יד. ורק השו"ע שפסק בסי' רסא כדברי ר"ת ס"ל דמעלות השחר לצה"כ. אכן ברב פעלים ח"ב או"ח סי' ב כתב דמנהגם לחשב הכל כמעלות השחר, והביא כן מחיים שאל ח"ב סי' לח אות ע, וצ"ע.
אמנם דעת הגרימ"ט, בבין השמשות עמ' עח, וע' גם בס' וזרח השמש מלכא, עמ' נ, שגם לדעת הגאונים אפשר לחשב עד צה"כ דר"ת (שבתלמוד בפסחים צג, ב הביאו חשבון זה של יציאת כל הכוכבים), ובא ליישב את הקו' הנ"ל מחצות. אמנם אין הדברים מסתברים, וכנ"ל. וכ"ז מלבד שלא נהגו כדבריו, ונתחדש רק בזמנו. וע' מה שהרחיב בזה בס' הזמנים בהלכה א, ע' קיד-קיח. ובבירור הלכה תניינא, נח, וע"ע בס' מקור בהלכה ב, עמ' לד.
וכמובן גם הסוברים כר"ת יכולים לסבור כדברי הלבוש, וכדעת הלבוש עצמו שבסי' רסא פסק כדברי ר"ת, ואפ"ה פסק כאן שמונים מהנץ לשקיעה. והיינו שחישוב השעות הוא לא לפי היום הדיני אלא לפי היום הטבעי (ולפי האפשרות לחשבו ע"י שעוני השמש, וכנ"ל).
ובאור לציון ח"ב פרק ו בביאורים לתשובה ד כתב דכיון שדעת מרן נראה כדברי המג"א, לכן יזהר לא לעבור על זמן זה, וכ"כ שם בתשובה א. [ולעניין ברכות ק"ש כתב שם בביאורים לתשובה ד דיש ס"ס, ולצרף את דעת הרמב"ם דברכות ק"ש כל היום]. ולהמבואר אין נראה כן[39].
♦
חישוב השעות לעניין קריאת שמע
ולעניין מנין השעות לק"ש כתב המגן אברהם בסי' נח, א: נ"ל דהכא לכ"ע מנינן מעלות השחר, וכ"מ בגמ' דף ג, א בתו' ד"ה אלא למאן דגני, ובגמ' גבי הא דפריך מדוד, ע"ש ועמ"ש סי' רלג.
והיינו דס"ל ללא קשר למח' הנ"ל (ובדבריו רלג, ג תמג, ג מבואר שלא הכריע בפלוג' זאת, ואכמ"ל עוד בדעתו בסי' תנט, ג ובשאר מקומות), שלעניין ק"ש ס"ל שכאן לכו"ע מונים מעלות השחר. וכ"ה הפירוש הפשוט בדבריו, וכ"כ במחצית השקל שם ובלבושי שרד, וביד אפרים ובסו"ד הפמ"ג[40]. והו"ד בא"ר שם, ב, וע' גם במגן גבורים, אלף המגן שם, ב. וא"כ אף אנן שס"ל כדברי הגאונים אין הכרע שלא ס"ל כדברי המג"א[41].
אכן הגר"א בביאורו בסי' תנט, והגר"ז בפסקי הסידור, ס"ל שלא כדברי המג"א[42], וגם לעניין ק"ש תלוי במח' הפוסקים הנ"ל, ולדבריהם אין מקום מדינא לחוש לזאת. וכ"כ לדינא בערוה"ש נד, יח, ובחזו"א יד, ג[43]. ומדברי רבינו חננאל הנ"ל, שמבואר לעניין תפילה שמונין מהנץ החמה (ונראה ששווה לק"ש וכדלהלן), מבואר שלא כדברי המג"א. [ויש להוסיף שמדבריו ג, א נראה שהוא סובר שסוף משמרת אחרונה בעלות השחר, וכראיית מג"א להלן, אמנם כיון שנראה להשוות ק"ש לתפילה, ע"כ כהישוב להלן לראיית המג"א][44].
ופשטות הדברים היא כדברי הגר"א והגר"ז, שכיון שלעניין שאר המניינים לדעה זו מונים מהנץ החמה, לא מסתבר שלעניין ק"ש יהיה שונה, ובמשנה לא חילקו שלעניין ק"ש זמנה שונה. אלא שהמג"א הוכיח כדבריו, וכדלהלן.
המג"א הוכיח כדבריו מדברי התוס' בברכות דף ג, א שכתבו ע"ד הגמ' שם שאמרו שכוונת רבי אליעזר שמנה ג' משמרות, הכוונה היא לסוף המשמרות, והנ"מ במשמרת השלישית אף שיום הוא, למאן דגני בבית אפל. וע"ז כתבו התוס' שם: וא"ת והלא רבי אליעזר בעי (לקמן ד' ט, ב) עד שיכיר בין תכלת לכרתי בק"ש של שחרית. וי"ל מ"מ כיון שידע מתי יעלה עמוד השחר, קודם שיקום ויזמן עצמו כבר הגיע אותו עת.
מבואר מדברי התוס' דהזמן של ק"ש שחרית הוא זמן קרוב לעלות השחר[45], וכוונת הראייה נראה (וראה פמ"ג שם שכתב דאין ראייה) שכיון שזמן ק"ש הוא מעלות השחר, א"כ מסתבר שכשמונים ג' שעות היינו מעלות השחר, דהוא זמן קריאתה. [ובגמ' בברכות ח, ב ובדברי התוס' שם, ובכס"מ ק"ש א, י מבואר שרוב האנשים קמים בעלות השחר וישנם שקמים אח"כ, וראה שם].
אכן יש לומר שעניין מנין הג' שעות הוא לברר לאנשים זמן מסויים שידעו עד מתי זמן קריאתה, וא"כ אינו קשור לתחילת זמנה. ויש להוסיף עוד שבאמת מהנץ החמה הוא הזמן המבורר לכל, וכמש"כ רש"י במגילה דף כ, א הטעם שלכתחילה זמן עשיית המצוות הוא מהנץ החמה ולא עלות השחר, דבעלות השחר שייך בלבול לאנשים. וא"כ לשיטות שהכי קיי"ל שמונים מהנץ החמה לשקיעתה, מסתבר טפי שזה הוא המנין.
ושו"ר בחזו"א בסו"ס יג שכתב: אין שום טעם שיחשבו את השעות מעה"ש בשביל שזמן ק"ש מתחיל מעה"ש כיון שהכונה להודיע סוף הזמן וסוף הזמן הוא לעולם אחר נה"ח ותכלית ההוראה לרבים נוחה להגיד את השעה האחרונה לפי שעות היומיות אחר נה"ח, וכש"כ בזמן שהשעות הן שעות של אחר נה"ח עד שקה"ח. והוא כעין דברינו.
והמג"א כתב עוד להוכיח כדבריו מדברי הגמ' בדף ג, ב והיינו ששם אמרו: אמר רב זריקא אמר רב אמי אריב"ל כתוב אחד אומר חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך, וכתוב אחד אומר: קדמו עיני אשמורות, הא כיצד ארבע משמרות הוי הלילה. ורבי נתן סבר לה כרבי יהושע, דתנן רבי יהושע אומר עד שלש שעות, שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות שית דליליא ותרתי דיממא, הוו להו שתי משמרות.
והיינו שהקשו דמוכח דיש ארבע משמרות בלילה וקשה לרבי נתן, ויישבו דכוונת דוד לכלול גם את שינת בני מלכים, דהיינו ו' שעות מהלילה ועוד ב' שעות היום. (ומה שאמרו ב' שעות ולא ג' ראה פנ"י שם, וע"ע שנו"א במשנה שם ובדברי דוד ובמג"א נח, ו). ואי נימא דמונים מנץ החמה יש יותר זמן, וראה בפמ"ג ובמחצית השקל שם כן. [ופשטות כוונת המג"א בראייתו היא בצירוף שני העניינים, שמדברי תוס' ג, א ד"ה למאן, מבואר שסוף האשמורה האחרונה הוא בעלות השחר, ולהלן בע"ב מבואר שמנין הג' שעות הוא מסוף האשמורה].
אכן לכאו' אינו מוכרע, וכוונת הגמ' שם היא דלכה"פ איכא ב' משמרות, אכן אינו מגרע שיש יותר שעות. ושו"ר שגם בזה כיוונתי לדברי החזו"א שם בסוף המכתב הראשון שכתב שם כך: ועיקר ראית המ"א דמנינן מעה"ש דאל"כ אין חשבון תמניא שעות שבגמ' מכוון, לא מכרעא, דאפשר דאיכא טפי שזמן עה"ש מפסקת בין שעות הלילה לשעות היום, ודוד ע"ה הזכיר את האשמורות שהן ע"י השעות של היום והלילה, ולא קשיא להו בגמ' אלא אם הוא פחות מב' אשמורות, אבל אם הוא טפי מב' אשמורות שפיר קאמר קדמו עיני אשמורות, ואע"ג דכי חשבת ו' שעות מהלילה וב' שעות מהיום אכתי ו' שעות הן קטנות ואין כאן ח' שעות שליש של כ"ד שעות מעל"ע מ"מ שפיר קרי להו אשמורות כיון דו' שעות הן אשמורה ומחצה של הלילה, וב' שעות הן מחצה אשמורה של היום. וע' גם בגליון החת"ס כאן.
ולעיקר דברי המג"א מדברי התוס' שסוף האשמורה האחרונה היא בעלות השחר, בביאור הגר"א תנט, ב כ' שאין ראיה מדברי תוס'. וכתב עוד שנראה עיקר שלא כדברי תוס', וסוף האשמורה האחרונה היא בנץ החמה, ועיי"ש. וכ"כ במנחת כהן מאמר ב, פ"ט. ובאמת תוס' לשיטתם בכ"ד שחשבון השעות מעלות השחר, ומנ"ל לדעת הלבוש, וכמו שהעיר הגר"א שם.
♦
עוד בדעת המג"א
בדברי המג"א הנ"ל מבואר שאף שלשאר עניינים י"ל שמונים מנץ החמה, לעניין ק"ש יש למנות מעלות השחר, וברור שטעם הדבר לחלק בין ק"ש לשאר עניינים הוא מטעם שתחילת זמנה מעלות השחר (ע' להלן ח, ב ושם ט, ב ועכ"פ כמעט עלות השחר כתוס' ח, סע"ב, ואכמ"ל). וכיון שכן מסתבר שהכוונה ג' שעות מתחילת זמנה[46], וכ"ה בשו"ע הרב נח, ג: ונמשך זמנה עד סוף ג' שעות מעלות השחר שהוא תחלת זמנה מן התורה.
ובס' שלום יהודה (מועד, ה ובמהדו"ח, פ) כתב שכ"ד המג"א הוא לתחילת מניין השעות שמונים מעלות השחר ולא מנץ החמה. אמנם לעניין זמן השעות, כיון שנראה שהמג"א סובר שמונים מנץ החמה לשקיעתה, ה"ה כאן יש לחשב את זמן השעות כך. ולפי"ז יוצא תרתי לחומרא, שהמנין הוא מעלות השחר, והשעות קצרות כמהנץ החמה לשקיעה. [ובאשר לשלמה מועד, ג, (ומהדו"ח, ה) כתב כעין סברא זו, וכתב שכיון שתמיד המנין הוא עד שקיעת החמה ה"ה כאן ולא עד צה"כ. (והביא שם מס' בין השמשות פי"א שהיו ת"ח ולומדים שמנו מעלות השחר לשקיעה וקיים דבריהם, עכ"פ לעניין ק"ש). ויעוש"ב. והוא מחודש שמונים מעלות השחר לשקיעה לעניין זה. ועיי"ש שרצה לדקדק הכי מדברי הרמב"ם בפיה"מ ברכות א, ה וכ"ה לשון השו"ע נח, א שכתב רבע היום לעניין ג' שעות, אמנם ברור שהכוונה רבע היום משעות היום, ולא בהכרח מהיום].
והחזו"א במכתב שם (ונד' גם באו"ח, יג) השיג על דבריו, וכתב שאם מונים מעלות השחר ה"ה למנין השעות, וע' מה שהוכיח מברכות ג, א (והעיר עוד מדברי הרמב"ם בפיה"מ שם) וע' מה שהשיב שם, ואכמ"ל. [וגם בביאור הגר"א תנט, לסעיף ב, מבואר בדעת המג"א שלא כדברי השלום יהודה, יעוש"ה].
ומלבד שעיקר הדברים מחודשים, נראה שמוכח בתלמוד בהדיא שלא כדבריהם, שהנה לדברי המג"א נראה שה"ה לעניין זמן תפילה אמרי' הכי, כיון שגם תפילה תחילת זמנה מעלות השחר (ועכ"פ בדיעבד כבסי' פט, א), וכ"ה בשו"ע הרב פט, א.
והנה להלן כז, א אמרו לעניין פלוג' ר"י ורבנן בסוף זמן תפילת שחרית האם עד חצות או עד ארבע שעות: מאן תנא להא דתנן וחם השמש ונמס בארבע שעות, אתה אומר בארבע שעות או אינו אלא בשש שעות, כשהוא אומר כחם היום הרי שש שעות אמור, הא מה אני מקיים וחם השמש ונמס בארבע שעות. מני לא רבי יהודה ולא רבנן אי רבי יהודה עד ארבע שעות נמי צפרא הוא, אי רבנן עד חצות נמי צפרא הוא, אי בעית אימא רבי יהודה אי בעית אימא רבנן, אי בעית אימא רבנן אמר קרא בבקר בבקר חלקהו לשני בקרים, ואי בעית אימא רבי יהודה האי בקר יתירא להקדים לו שעה אחת.
ומבואר שג' שעות הוא האמצע בין תחילת הבוקר לחצות. וכ"ז שייך אם מונים גם את זמן השעות מנץ החמה לשקיעה או מעלות השחר לצה"כ, אבל אם מונים מעלות השחר ואת זמן השעות מנץ החמה, אינו אמצע היום. ומוכח שלא כדבריהם.
♦
לסיכום
נח' הפוסקים במנין שעות היום האם מונים מנץ החמה לשקיעתה או מעלות השחר לצה"כ, ונתבאר שנראה עיקר שמונים מנץ החמה, מכמה טעמים. ולעניין ק"ש, דעת המג"א שהמניין הוא מעלות השחר. אכן דבר זה מחודש כיון שלעניין כל שאר המניינים לדעה זו דנים מהנץ החמה, וראיותיו אינן מכריעות וכדברי החזו"א, וכ"ד הגר"א והגר"ז שלא כדבריו, הכי נראה עיקר. ובפרט שדעת הכס"מ ספ"א מק"ש דזמן ק"ש מדרבנן הוא, ומה"ת זמנה כל היום, וסייענו דבריו מדברי כמה ראשונים.
♦ ♦ ♦