הרב בכור דזורייב (ידיד)
מח"ס בכור ההלכה
פתח תקוה

"צללו כעופרת במים אדירים" - האם יש להפסיק בין "מים" ל"אדירים"?

כיצד נכון לקרוא את הפסוק (שמות טו, י)? כיצד להבינו? מי הם "האדירים", המצרים או המים? מדוע כונו כך?
♦
על פניו נחלקו בזה המדרשים השונים. נראה כי מר מפרש על דרך הפשט ומר מפרש על דרך הדרש, ולא פליגי.
הנה, המשנ"ב (סי' נא ס"ק יז) הביא בשם הפרמ"ג (ס"ק ג) שהכוונה למצרים, משתי סיבות. האחת, שכך מורה טעם ה"טפחא" ("טרחא") תחת "במים", ועל כן יש להפסיק בין 'במים' ל'אדירים'.[1] [נראה בכוונת דבריהם, שאם אכן תיבת "אדירים" מתייחסת ל"מים", ה"טפחא" הייתה צריכה להיות על "כעופרת", עד שהיה ברור לכל ש"אדירים" דבק ל"מים" (ברם, ראה לקמן, סוף הערה ב)].
ועוד, משום שכך מפורש במדרש שהובא במנחות (נג, א): "יבוא אדיר ויפרע מאדירים" שמפסוק זה למדה הגמרא שהמצרים הם ה"אדירים", וראה מהרש"א שם. כ"ה במכילתא דרשב"י. כך גם פירש הספורנו שהכוונה היא לשרים ולראשי העם, שהם אלה שצללו כעופרת.
אולם, נראה שאין להפסיק בין הדבקים, כדבעינן למימר לקמן. ראשית, אין בזה תמימות דעים בין המדרשים. שנית, אף שדעת הרבה אחרונים להפסיק (ראה בהערה 1), הנה, לא נראה כן מדעת רוב ככל הראשונים.
♦
הנה, יש לדחות את הראיה מה"טפחא" שתחת המילה 'במים'. "טפחא" הרגילה לבוא בצמוד ל"סוף פסוק" שאני. כמו שלא יעלה על הדעת לחלק כך ב"לֹ֖א תִּֿרְצָֽח", "לֹ֖א תִּֿנְאָֽף" ו"לֹ֖א תִּֿגְנֹֽב" (בטעמם העליון), וכן "לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח" שאצל עמלק (דברים כה, יט). וכך בשירת הים: "יֹשְׁבֵ֖י פְּלָֽשֶׁת" (טו, יד) שטפחא וסוף פסוק, על אף שגם שם יש טפחא בתיבות "לא" ודאי שאין להפסיק, אדרבה, דביקים המה. והוא פשוט, ומה שנקראת טפחא "טעם מפסיק", כתבו הראשונים שהוא רק כאשר יש בינה לסוף פסוק או אתנח טעם אחר (כגון "מרכא"/ "טרחא" או "מונח"/"הולך"), וכגון בפרשת וירא (בראשית יח, א): וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם", וראה כאן בהערה.[2]
ועוד, שבמכילתא דרבי ישמעאל מפורש שהמים הם האדירים: ארבעה דברים נקראו אדירים, "מים נקראו אדירים שנאמר צללו [...]", עיי"ש. כך מבואר בפסיקתא, שלא כגמרא במנחות, פרעה מכונה אדיר, וראייתם ממקום אחר, ומאידך, המים הם ה'אדירים': יבוא אדיר (הי"ת) ויפרע מאדירים (פרעה וחילו) באדירים, והיינו במים אדירים. גם במדרש "ויושע" מפורש כן: "ואתה במאמרך טיבעת אותם בים במים אדירים". מלבד זאת, אונקלוס פירש שהכוונה למים: "במיין תקיפין" (כפי הנראה, הוא למד כן מלשון הכתוב (תהלים צג, ד) "מים רבים אדירים משברי ים", והיינו עמוקים).
לשאלת המנחת אהרן (פארדו), שאם לא תאמר שמדובר במצרים, אם כן הפסוק חסר הוא, ש"הנה לא פירש בכתוב מי הם שצללו",[3] יש לומר שברור מי הם הצוללים, כמבואר בפסוק שלפניו, הוא ה"אויב".
רוב המפרשים הראשונים פירשו כמכילתא. כ"כ הרשב"ם ור"י בכור שור שהמים הם שנקראו אדירים, וכ"כ ר"י אברבנאל. כ"מ בראב"ע ש"במים אדירים" דבק עם "צללו". וראה בפירוש אור החיים שמבאר מדוע נקראו המים אדירים.[4] זו גם דעת רש"י על הפסוק בשופטים (ה, כה): "בספל אדירים הקריבה חמאה", שפירש על דרך הכתוב בתהלים "מים אדירים" שהכוונה למים, ונראה שכוונתו לספל מים גדול, שישתה הרבה חלב לשכרה. כ"כ רבינו הרוקח בסידורו (עמ' ריט): "צללו במים אדירים חזקים, גל אחר גל".
ודאי שהגמרא במנחות לא נעלמה מעיני הראשונים, אלא שהם התייחסו אליה כדרש, כזה שאינו מוציא את המקרא מידי פשוטו, וכמו שכבר קראהּ רש"י במנחות: "אגדה של אדיר".
יש להעיר שאמנם תרגום יב"ע בפסוק שהזכרנו משירת דבורה מפרש שלא כרש"י, שכן כתב שהכוונה היא לספל גיבורים: "בפיילי גיבוריא".[5] ברם, ייתכן מאד שהוא סובר ש'אדירים' אינו כינוי למים (שלא כרש"י), אלא שם תואר לעומקם של המים, ולכן דווקא בשירת דבורה פירש שזהו תיאור לספל. תדע, שהרי לא אמר הפסוק 'בספל מים אדירים'. באמת, בשירת הים תירגמו המיוחס ליב"ע והירושלמי: "[ב]מיא (מ)משבחיא" (כמו שתרגם בפס' ו: "נאדרי בכח" – "משבחא היא בחילא"), ולכאורה כוונתו ל'מים משובחים' (וכך הבין מלשונו רבינו יעקב רקח בשערי תפילה שלו). הנה, על אף שבתחילה לשונו לא הייתה ברורה לי, נראה מאד שכוונתו היא על דרך תרגומו לתהלים (ח, י): "מה אדיר שמך" שהוא: "כמה תליל ומשבח שמך", כאשר 'תליל' הוא לשון גובה, וכן הוא שם בתהלים (פס' ב): "מה אדיר שמך" – "תליל שמך", ולעניין המים הכוונה היא לעומקם. אם כן "מיא משבחיא" היינו מים עמוקים. נראה כי זו גם כוונתו של מדרש שכל טוב (בובר): "במים אדירים שמשבחין ועודפין", שוודאי ביאר כן על פי תרגום יב"ע שהיה לפניו. אם כן, זכינו לדין שאין כאן מחלוקת בין התרגומים בשאלה מי הם ה'אדירים', ולדעת כולם פשט הכתוב מתייחס למים.
♦
כעת אינה ה' לידי מרגלית טובה. בפיוט "חננו ה' חננו" (המכונה "אלה בשלישמו") לרבי שלמה הבבלי (חי לפני למעלה מאלף שנים, במאה הי' באיטליה, בן דורו של בעל הערוך), בסדר הסליחות ליום שישי כמנהג פולין כתב כך: "אלה בקרני נבחים [...] ואנחנו בקולו, במי שבחים", וברור שהביטוי "מי שבחים" הוא בהשראת התרגום המיוחס ליב"ע הנזכר, כאשר הכוונה היא למים.
גם ריה"ל בפיוטו המפורסם "מי כמוך" ("אדון חסדך בל יחדל") פירש כך את הפסוק: "דהרות אבירים באדירים נפלו", ומפורש שהמים כאן הם הנקראים אדירים.
ובאמת, שברור למתבונן בפשט הפסוק שהפסוק מתייחס לאופן טביעת המצרים. ומעתה, אם הכוונה היא שהחשובים שבמצרים ("האדירים") הם שצללו כעופרת, הרי רש"י (טו, ה בשם המכילתא) לימדנו שמנת חלקם של הרשעים והאכזריים שבהם היה שטבעו כקש, ולא טבעו מיד, והכשרים שבהם הם ששקעו כעופרת במים אדירים.[6] וראה בפירוש הרמב"ן שמטיב להסביר שטביעתם המהירה הייתה שלא כדרך הטבע,.ונראה כי זו כוונת האונקלוס ב"תקיפות המים". וליתר דיוק, נראה שהוראת תואר "אדירים" למים היא להיותם עמוקים, וזהו תוקפם של המים – עומקם. רוצה לומר שאותם מצרים צללו במהירות "כעופרת" במים מאד עמוקים. וכך מצאתי לרבינו אברהם בן הרמב"ם שבפירוש כתב כן: "המים הרבים המאיימים בעומקם" (בפירושו לבראשית ושמות, לונדון תשי"ח, עמ' רעב).
לזה יש להוסיף הערתו של הרב שמעון כהן בקובץ מוריה (שנה ח, גליון ח-ט, שבט תשל"ט, עמ' עד) מהפסוק המפורסם בספר נחמיה (ט, יט) משירת הלויים, שנראה בבירור שנכתב גם הוא בהשראת פסוקי שירת הים, וודאי שכך פירשוהו: "ואת רודפיהם השלכת במצולות, כמו אבן במים עזים", כאשר "מים עזים" מקביל הוא ל"מים אדירים". כשם שברור ש"עזים" אינו מתייחס ל'רודפיהם' אלא למים, כך ברור שהמים הם האדירים. (ולזה ראיתי שהסכים בפירוש דעת מקרא, וכך משמע גם בפירוש הרב שטיינזלץ).
♦
הערה פשטית מרתקת ומעניינת מצאתי בספר שערי תפילה (רבי יעקב רקח), שאם כאחרונים שכתבו שהמצרים הם האדירים, אם כן המילה "במים" הייתה צריכה להיות בפתח ולא בשוא.[7]
עד שנראה לי שודאי גם הגמרא במנחות אינה מפרשת פשוטו של מקרא, ואיננה אלא דרש. גם התוס' רא"ש על התורה הביא את הגמרא במנחות וכתב ש"רבותינו דרשו שהיו אדירים צוללים כעופרת". ואף שראיתי בספר הבריאה והמבול (הרב אברהם קורמן, נספחים, עמ' 280) שכתב בתוקף בדיוק להיפך, שהמכילתא היא פירוש על דרך הדרש, והגמרא במנחות היא שמבארת על דרך הפשט שהמצרים הם האדירים, והקורא המעיין יכריע.
אחר הדברים האלה מצאתי בשו"ת יביע אומר (ח"ט סי' כב אות ג) שגם האומר בלי הפסק לא משתבש, על פי דברי המכילתא ורש"י לספר שופטים. וכ"פ בילק"י (קונ' הנוסחאות אות מ) שאין צריך להקפיד בזה כ"כ. ולענ"ד נראה יתר על כן. כך עיקר, ואין להפסיק ביניהם, וכהכרעת ר"י רקח. ומה שכתב בתיקון קוראים 'סימנים' במדור מענה לשון שאף שיש להודות שפשוטו מתייחס למים, מכל מקום יש להפסיק על פי מדרשו. הנה, דבריו צ"ע, שאין מקרא יוצא מדי פשוטו. ובפרט שאין כאן מדרש מפורש המורה להפסיק או מסורת או מנהג המתייחס לקריאה. ועוד יותר מזה, אחר שמצאנו שכמעט כל הראשונים לא פירשו כ"מדרש אדיר" שבגמרא במנחות. על כן נראה שהנכון יותר שאין להפסיק בין הדבקים, ודומה שכך המנהג.
♦ ♦ ♦