הרב איתמר גרבוז
ראש ישיבת אורחות תורה, בעל משנת טהרות

בגדר דין גידול פרע בנזיר, ובשיטת הרמב"ם בהיתר גילוח מצורע נזיר[1]

א.
ילפי' מקרא דשרי תגלחת מצורע גם בנזיר, ומפורש בגמ' שהוא משום דישנו בשאלה
נזיר דף מ"א א': דתניא ראשו מה ת"ל, לפי שנאמר גבי נזיר תער לא יעבור על ראשו, יכול אף נזיר מצורע כן, ת"ל ראשו, והיינו דמינה ילפי' דתגלחת מצוה של מצורע שריא אף בימי נזירותו. וביבמות דף ה' ע"א מייתי הך ברייתא, דאתינן למילף מינה דעשה דוחה ל"ת, וע"כ דחי מ"ע דגילוח מצורע לל"ת דנזיר. ואמרינן איכא למיפרך מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה, דאי לא תימא הכי הא דקיימא לן אין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר, אלא מנזיר מ"ט לא גמרינן דאיכא למיפרך שכן ישנו בשאלה ה"נ איכא למיפרך שכן ישנו בשאלה. ומבואר בגמ' דהטעם שמותר למצורע לגלח אף בימי נזירותו ולדחות ל"ת ועשה דנזיר הוא משום דל"ת ועשה דנזיר קילי דישנם בשאלה. וכ"ה בגמ' לקמן דף נ"ח דמראשו ילפי' להתיר תגלחת מצורע אף בימי נזירותו, ואף שיש ל"ת ועשה, וליכא למילף מינה לעלמא משום דשאני הכא דישנו בשאלה.
ובתוס' בע"ב (ד"ה ואי) הקשו לרבנן דילפי מראשו להקפת כל הראש, מנא להו דשרי גם בנזיר מצורע, דאיכא גם לאו ועשה דנזיר מלבד לאו דהקפה. ותי' דנפק"ל ג"כ מראשו דמקרא מלא דבר הכתוב לא שנא הוא נזיר ולא שנא אינו נזיר. ועוד תי' דילפי' מדשרי השחתת זקן בכהנים לתגלחת מצורע, אף דאיכא בי' ל"ת ועשה, ממילא ה"ה הקפת הראש בנזיר מצורע. וכתבו דלפ"ז צ"ל דס"ל הכא דגם נזיר נחשב לאו ועשה שאינו שוה בכל.
ומבואר בגמ' דאיכא ילפותא להתיר תגלחת מצורע אף בימי נזירותו. ועיקר הדין דשרי הוא משנה בדף מ"ד, דתגלחת נזיר הותרה מכללה בתגלחת מצוה. והטעם שמותר, אף דיש בזה ל"ת ועשה, מבואר בגמ' ביבמות משום דישנו בשאלה.
♦
ב.
דברי הרמב"ם דנזיר בימי צרעתו אין בו הדין דגדל פרע
אמנם בדברי הרמב"ם מבואר טעם אחר בהא דשרי תגלחת מצורע בימי נזירותו, וז"ל (פ"ז הט"ו): "וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה, נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירותו הרי זה מגלח כל שערו, שהרי תגלחתו מצות עשה, שנאמר במצורע וגלח את כל שערו, וכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת, אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו יבוא עשה וידחה את ל"ת, והלא נזיר שגלח בימי נזרו עבר על ל"ת ועשה, שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, ובכל מקום אין עשה דוחה את ל"ת ועשה שכמותו, ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירותו, מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת, וימי חלוטו אין עולין לו כמו שביארנו והרי אינו קדוש בהן, ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא ל"ת שהוא תער לא יעבור על ראשו ולפיכך בא העשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו", ע"כ.
ובהשגות הראב"ד "אני שונה בראש מסכת יבמות (ה.) משום דהו"ל לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי", ע"כ. והכס"מ תי' "ויש לומר דתרי טעמי איכא במילתא, ותלמודא חדא מינייהו נקט", ע"כ.
וצ"ע בדברי הכס"מ, וכפי שהק' התוי"ט (המצויין ברעק"א בגליון הרמב"ם), דבגמ' מפורש דלא כהרמב"ם, דהרמב"ם כתב שאין עשה בימי צרעתו, ובטל מאליו, ואילו בגמ' מבואר להדיא שיש עשה אלא שישנו בשאלה. וא"כ מה שייך לומר דתרי טעמי איכא, הא לכאורה סתרי אהדדי, דבטעם של הגמ' מבואר להדיא דיש עשה. וגם בדברי הראב"ד קשה, דהשיג שבגמ' יש טעם אחר, הו"ל להקשות דבגמ' מבואר שיש עשה, ושלא כדברי הרמב"ם. ויעוי' במנ"ח מצוה שע"ג דג"כ עמד בזה.
♦
ג.
הוכחת הקר"א מסוגיין לדברי הרמב"ם
וביישוב דברי הרמב"ם כתב הקר"א בסוגיין, וכ"כ הרדב"ז על הרמב"ם, דמקושית הגמ' כאן דאקשינן לרבנן ראשו מאי דרשי בי', ומשני למילף להקפת כל הראש, ש"מ דס"ל להגמ' דלא אצטריך לי' לראשו להתירא דמצורע נזיר. וע"כ דליכא עשה.
והוסיף הקר"א דלפ"ז מיושב מה שהקשו התוס' לרבנן דלא דרשי ראשו למצורע נזיר, מנ"ל דשרי והא איכא עשה ול"ת. ולשיטת הרמב"ם לק"מ, דרבנן דלא דרשי ראשו לנזיר, ס"ל דלא אצטריך קרא משום דליכא כלל עשה, וכש"כ הרמב"ם.
ונמצא לפ"ז דסוגיא דהכא ס"ל דליכא עשה, וכפי סברת הרמב"ם, ומשו"ה פשיטא לן דלרבנן לא אצטריך ראשו אלא להיתרא דהקפת כל הראש, וסוגיא דיבמות ס"ל דאיכא עשה. אלא דעדיין צ"ע בדברי הכס"מ והראב"ד, דמשמע בדבריהם דאין סתירה לדברי הרמב"ם מהגמ', אלא דבגמ' יש טעם אחר, ולא הקשו דבגמ' להדיא דאיכא עשה ושלא כדברי הרמב"ם. [וגם צ"ע מש"כ הרדב"ז דלא שבקינן מאי דמפורש בדוכתי' ותפסינן מאי דאיתמר ביבמות. וקצ"ע, דגם בנזיר נ"ח מבואר דבנזיר מצורע איכא ל"ת ועשה אלא דישנו בשאלה].
♦
ד.
ביאור הגר"ח דאיכא גם מ"ע וגם איסור עשה, והגמ' קאי על האיסור עשה
ובשם הגר"ח זצ"ל מובא ליישב את דברי הרמב"ם (עי' כתבי הגר"ח על הש"ס יבמות דף ה', וכתבי הגרי"ז נזיר דף י"ד ודף מ', וחי' הגר"מ הלוי הלכות נזירות), דהרמב"ם והגמ' איירו כל אחד על חלק אחר בדין דגדל פרע. והיינו די"ל דבעשה דקדוש יהיה גדל פרע שער ראשו איכא ב' עניינים, גם מצות עשה לגדל שער, וכשמגלח ה"ז מבטל מ"ע, דמצווה לגדל את שערו, ומלבד זה כולל עשה זה גם איסור עשה לגלח, מלבד הלאו דתער לא יעבור על ראשו. [ולהלן יבואר בע"ה דאיכא נפק"מ בין הנך תרי דיני דמ"ע והאיסור עשה].
ומעתה י"ל דס"ל להרמב"ם דהגמ' לא איירי כלל על המצות עשה, דעל מ"ע לא שייך כלל דחייה. וסברת איתי' בשאלה לא תועיל בזה, דמצות עשה אינה בדיני דחייה. [אמנם מצינו דכשיש ב' עשין איכא העדפה למ"ע אחת, כגון היכא דגדול השלום דמ"ע דצפרי מצורע עדיף על מ"ע דשילוח הקן, והיינו בדיני העדפה. אבל סברת איתי' בשאלה דמ"ע דנזיר, אינו סבה להעדיף מ"ע דמצורע, דאינו מעלה במצוה.] ואי שרינן לנזיר מצורע לגלח, ולבטל בזה את העשה דגדל פרע, בע"כ דאין מ"ע בימי צרעתו, וע"כ אינו מבטל מ"ע.
והגמ' דקאמר דאיתי' בשאלה, קאי על האיסור עשה, ואיסור עשה יש אף בימי צרעתו, דסברת הרמב"ם דבימי צרעתו שאין עולין לו ואינו קדוש בהן היא רק סברא דאין את המ"ע, אבל איסור עשה יש. וע"ז קאמר הגמ' איתי' בשאלה (ובלאו הכי לא הי' נדחה לאו ואיסור עשה, אי משום דעשה לא דוחה ב' לאוין, אי משום דאיסור עשה לא נדחה, ונתבאר בזה במס' יבמות).
וא"ש לפ"ז מה שהשיג הראב"ד רק שבגמ' מובא הטעם של איתי' בשאלה והו"ל להרמב"ם להביאו, אבל לא הקשה שבגמ' מבואר דאיכא עשה ושלא כדברי הרמב"ם, דהגמ' איירי על האיסור עשה והרמב"ם קאי על המצות עשה. ואולי זו גם כונת הכס"מ דהרמב"ם נקט אחד מן הטעמים, אבל לעולם תרוייהו צריכי.
♦
ה.
בדברי הרמב"ם מפורש דהוי מ"ע, והגר"ח חידש שיש גם איסור עשה
והנה עיקר הדבר שגדל פרע הוא מצות עשה, הוא מפורש בדברי הרמב"ם ברמזים ריש הלכות נזירות, דבנזיר איכא שתי מצוות עשה, שיגדל הנזיר פרע, ושיגלח על הקרבנות כשישלים את נזירותו. וכן כתב בפ"א ה"ג "נדר בנזיר וקיים נדרו כמצוותו הרי זה עשה שלש מצוות עשה, האחת ככל היוצא מפיו יעשה והרי עשה, השניה גדל פרע שער ראשו והרי גידל, והשלישית תגלחתו עם הבאת קרבנותיו" ע"כ.
וכן מבואר בדברי הרמב"ם בספר המצוות, דמנה במ"ע צ"ב שיגדל הנזיר פרע. והרי הרמב"ם מונה במצוות רק מצוות עשה ולא איסורי עשה ולאו הבא מכלל עשה, כש"כ בקנאת סופרים על סהמ"צ עשה ל"ח, דמה"ט לא מנה הרמב"ם מצרי ואדומי, וע"כ דהכא איכא מצות עשה. ולשון הרמב"ם שם: "ולשון מכילתא [וכוונתו לספרי זוטא, דהרמב"ם קורא לספ"ז מכילתא] קדוש יהיה יגדל בקדושה גדל פרע מצוות עשה", ע"כ.
וכן מבואר בדברי הרמב"ם (פ"ה הי"ב) דבהעביר סם על ראשו אינו לוקה אבל ביטל מצות עשה, שנאמר גדל פרע שער ראשו. ומכ"ז מבואר בדברי הרמב"ם דהוי מצות עשה, אלא דהגר"ח חידש דמלבד המצות עשה, כולל עשה זה גם איסור עשה, וע"ז קאי הגמ' דאיתי' בשאלה.
♦
ו.
נפ"מ באיסור עשה כשגילח ושייר לכוף ראשו לעיקרו
ונראה להוכיח כן בדברי הרמב"ם דמלבד המצות עשה, איכא נמי איסור עשה. דהנה הרמב"ם פסק בפ"ה הי"א דבגילח שערה אחת לוקה, ומ"מ אם הניח ממנה כדי לכוף ראשה לעיקרה אינו לוקה, שאין זה כעין תער. ובהי"ב כתב שאם העביר על ראשו סם המשיר את השער אינו לוקה אבל ביטל מצות עשה, שנאמר גדל פרע שער ראש. ודייק הלח"מ דבאופן ששייר לכוף ראשה לעיקרה, דכתב הרמב"ם שאינו לוקה ולא כתב שביטל מ"ע כדכתב גבי סם דאינו לוקה אבל ביטל מ"ע, דמשמע שאם שייר כדי לכוף ראשה לעיקרה אף לא ביטל מצות עשה. ונמצא לפ"ז דאין בזה לא לאו ולא ביטול מ"ע. וקשה, א"כ, שיהי' מותר לגלח כן.
והגרע"א בגליון הרמב"ם הביא מתשו' הריב"ש סי' שצ"ד דגם בשייר לכוף שאינו לוקה, מ"מ עבר בעשה דגדל פרע. ונראה דהכוונה היא דאע"ג דלא ביטל מצות עשה, מ"מ איכא איסור עשה, דביטול מ"ע ליכא משום דסו"ס נשאר גידול פרע, אבל האיסור עשה הוא דכל גילוח גם כשאינו בכלל הלאו, מ"מ איסור עשה איכא.
♦
ז.
חידוש האחרונים דמבטל מ"ע רק ברוב ראשו
ואיכא עוד נפק"מ בהאיסור עשה, דמשכח"ל עוד אופן שאין ביטול מצוה ואין לאו, ומ"מ יהי' אסור מצד האיסור עשה. דהנה בדברי הרמב"ם בהלכה י"ב דכתב שאם השיר שערו בסם דביטל מ"ע, כתב בס' ברכת ראש (ל"ט ב' בתוד"ה ומאחר אות ג') דנראה דכ"ז באופן שהשיר את רוב שערו, וכלשון הרמב"ם "העביר על ראשו סם", אבל אם הוריד רק מיעוט שערו אין כאן ביטול מצוה, דנשאר קיום של גידול פרע.
והברכת ראש דייק כן בדברי הרמב"ם בהלכה י"ד לגבי נזיר שחופף, דכתב הרמב"ם שמותר לו לחפוף ואם נפל שיער אינו חושש כיון שאינו מתכוין להשיר, אבל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה, מפני שודאי משיר את השיער (והיינו דהוי פסיק רישי', ע"ש רדב"ז), ואם עשה כן אינו לוקה. ודייק הברכת ראש מדלא כתב כאן שביטל מ"ע, כדכתב בהלכה י"ב, משמע שבזה לא ביטל מ"ע, והטעם מפני שלא השיר אלא מיעוט שערו.
ובאמת דלפ"ז י"ל דהא דבהלכה י"א גבי גילח שערה אחת, דכתב הרמב"ם שאם שייר ממנה כדי לכוף ראשה לעיקרה אינו לוקה, דלא כתב הרמב"ם דביטל מ"ע, יש לפרש לפ"ז משום דהוי רק שערה אחת, וע"ז קאי הרמב"ם שם, וע"כ לא כתב דביטל מ"ע, כיון דהוי מיעוט שערו. [ולפ"ז אין הטעם משום דנשאר לכוף אלא הטעם משום דהוי רק מיעוט].
וכ"כ לדייק בדברי הרמב"ם החזו"א (במכתב להגר"מ שולמן זצ"ל אות י"א, כפי שנדפס בס' שלמי יוסף), דהא דבהלכה י"א לא כתב דביטל מ"ע הוא מפני דהוי מיעוט שערו.
והחזו"א כתב ליישב בזה את קו' המל"מ היאך שרי לפי הרמב"ם תגלחת נתק בימי הסגרו, והא איכא גם עשה בימים אלו שעולין לו, ובזה אין את טעמו של הרמב"ם דליכא עשה. ותי' החזו"א דכיון דהוי רק מיעוט שערו, אין בזה ביטול מצוה, וכמו שמדויק בדברי הרמב"ם וכנ"ל. וכ"כ גם הנצי"ב בעמק הנצי"ב פרשת נשא פיסקא כ"ה, דזה הטעם דשרי תגלחת נתק. [ולפ"ז מוכח שבנתק אינו מגלח את כל שערו, ועי' בזה בחזו"א נגעים סי' ז' סקט"ו, ונתבאר בזה במשנת טהרות נגעים פ"י מ"ה, וע"ע בזה בברכת ראש לקמן נ"ח ב' ד"ה למאן אות י"א]. ולהלן (אות ט' ואות י"ג) יבואר עוד בחידוש זה דביטול מ"ע הוא רק ברוב ראשו.
♦
ח.
הא דבגמ' מוכח דאיכא עשה בכל שהוא יש לפרש דהיינו איסור עשה
אמנם לכאור' חידוש זה צ"ע טובא, דבדברי הגמ' מבואר להדיא דהעשה קאי גם במיעוט ראשו, דאמרינן בגמ' (ל"ט ב') אין לי אלא תער תלש מירט סיפסף "כל שהוא" מנין ת"ל קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו דברי ר' יאשיה. ומבואר להדיא דיש עשה דקדוש יהיה גדל פרע גם על אופן של כל שהוא, והיינו אפי' בשערה אחת.
ובברכת ראש עמד בזה, וכתב ליישב די"ל דהא דליכא עשה אלא ברוב ראשו הוא משום דדין סתירה בנזיר הוא ברוב ראשו, והעשה הוא כפי דין סתירה. ומעתה י"ל דאליבא דר"ש בן יהודה משום ר"ש, דס"ל בגמ' דף מ' ע"א דשתי שערות סותרות בו, י"ל דלדידי' איכא גם ביטול עשה בב' שערות. וא"כ י"ל דר' יאשיה ס"ל כר"ש בן יהודה משום ר"ש, דב' שערות סותרות, וע"כ בכל שהוא איכא נמי ביטול עשה.
אמנם דבריו צ"ע, דאפי' נימא דלר"ש בב' שערות סותרות איכא בזה גם ביטול עשה, מ"מ היינו דוקא בב' שערות, וכאן משמע דגם בשערה אחת איכא ביטול עשה, דתניא כל שהוא.
ועוד, דלכאור' הסברא שהביטול עשה הוא רק ברוב, הוא משום דכשתלש רק מיעוט עדיין יש כאן קיום של גידול שיער. ואדרבה יש לפרש שהטעם שדין סתירה הוא רק ברוב הוא משום דבהכי איכא ביטול מ"ע. וגם לר"ש דב' שערות סותרות, מ"מ מודה דהביטול עשה הוא רק ברוב, אלא דס"ל שדין סתירה אינו שייך לביטול המ"ע, וגם בדליכא ביטול מ"ע איכא דין סתירה, וע"כ סגי בב' שערות לסתירה. אבל לדידן, דגם הסתירה היא ברוב שערו, יסוד הדין הוא משום שבזה איכא ביטול המ"ע דגדל פרע. [והתוס' מ' ע"א ד"ה לסתור כתבו דהא דבעי רוב הוא הלכה בנזיר שלא מצינו בהן טעם, אבל לדעת הרמב"ם הוא מילתא בטעמא, דבהכי איכא ביטול עשה]. וא"כ מהכ"ת דלר"ש בב' שערות איכא ביטול מ"ע. ונמצא דהדק"ל, דבגמ' מוכח דאיכא עשה בכל שהוא.
ויש ליישב לפמשנ"ת, דאמנם הביטול עשה הוא רק ברוב ראשו, מ"מ במיעוט כבר איכא איסור עשה, דהאיסור עשה מיתלא תלי בהלאו, וכיון דלאו איכא בכ"ש, ה"נ האיסור עשה. אלא דללאו בעי' תער, ואיסור עשה איכא גם שלא בתער. וזו כונת הגמ' תלש כל שהוא מנין ת"ל קדוש יהיה, היינו דמ"מ איסור עשה איכא.
ונמצא ב' אופנים דמוכח ברמב"ם דביטול מ"ע ליכא, כגון בשייר לכוף ראשו לעיקרו, או כשגילח רק מיעוט שערו, דמ"מ איסור עשה איכא וכנ"ל.
♦
ט.
הא דליכא ביטול עשה במיעוט ראשו מוכח מדשרינן דבר שאינו מתכוין
ובאמת דעיקר חידוש זה דביטול מצוה הוא רק ברוב ראשו, מוכח כן ג"כ מעיקר הדין דשרינן בנזיר דבר שאינו מתכוין, וכדתנן בדף מ"ב נזיר חופף ומפספס, וכדפסק הרמב"ם בהלכה י"ד. וצ"ע, דבשלמא על הלאו איכא התירא דדבר שאינו מתכוין, אבל לכאור' על הביטול מצוה לא שייך היתר דדבר שאינו מתכוין, דסו"ס העשה מתבטל. וכעי"ז הקשה בס' חלקת יואב או"ח סו"ס ו' (ועי' הערות וביאורים יבמות אות מ"ב).
ותירץ בזה הגרמ"ש ברמן זצ"ל, וכן אמר מו"ח זצ"ל, דהביטול מצוה הוא רק ברוב ראשו, וע"כ שרי אינו מתכוין, דהרי משיר רק מיעוט שערו, וביטול עשה ליכא בזה, ורק האיסור, וע"כ שרי אינו מתכוין (וע"ע להלן אות י"ג).
♦
י.
מצינו כעי"ז בעוד אופנים
וכעי"ז מצינו ג"כ בקוב"ש פסחים אות קי"ז, בהא דאיכא התירא דדבר שאינו מתכוין בכיבוי אש המזבח, כמבואר בזבחים צ"א, וקשה על דברי הרמב"ן בפרשת צו דהכהנים מצווים שלא תכבה האש אף מאליה. וא"כ מה שייך התירא דדבר שאינו מתכוין, היכא דגם בלי שום מעשה אסור.
[ובס' חלקת יואב הנ"ל או"ח ס"ס ו' כתב דלא שייך היתר דבר שאינו מתכוין היכא דמוזהר גם בלי מעשה כלל, וממילא נתקשה על התירא דדשא"מ בנזיר. והקשה שם בגליון דתקשי על סברא זו מהא דשרינן דשא"מ בכיבוי אש המזבח, והרי מבואר ברמב"ן דהכהנים מוזהרים גם בלי מעשה כלל].
ותירץ בקוב"ש דהא דמוזהרים גם בנכבה מאליו הוא רק אם כבתה לגמרי, דליכא קיום של אש תמיד תוקד, אבל בכיבוי במקצת, אף דג"כ אסור, מ"מ בזה איכא רק איסור במעשה הכיבוי, וממילא איכא התירא דדשא"מ, היינו באופן שנכבית רק מקצת מהאש, כמו במזלף על האישים. [ועיקר הסברא דלא שייך דשא"מ היכא דהאיסור גם מאליו, ביאר עפ"ז הגרש"מ דיסקין זצ"ל הא דאיתא בסוכה דף ל"ה ב' דלא יטול לכתחילה אתרוג של תרומה ומע"ש מפני שמפסידה במשמוש היד. וקשה, דא"כ איך נוטלין אתרוג של שביעית, והרי גם שביעית אסור בהפסד. ותי' דהוי דשא"מ, ורק בתרומה ומע"ש דאיכא דין משמרת לא שייך דשא"מ].
♦
יא.
בדברי הרמב"ם בסהמ"צ מבואר דהוי גם מצוה וגם איסור
והנה עיקר הדבר דבעשה דגדל פרע איכא גם מצות עשה וגם איסור עשה, נראה דהדבר מבואר בדברי הרמב"ם בספר המצוות. דבמ"ע צ"ב פתח שעשה דגדל פרע הוא מצות עשה. ובאמת הרמב"ם מונה בסהמ"צ רק מצוות עשה ולא איסורי עשה, כש"כ הקנאת סופרים וכנ"ל, ומ"מ הדגיש בדבריו דאיכא נמי איסור עשה, דז"ל שם "היא שצונו שהנזיר יגדל שער, והוא אמרו יתברך גדל פרע שער ראשו, ולשון מכילתא (ספרי זוטא) קדוש יהיה גדל בקדושה גדל פרע מצות עשה, ומנין בלא תעשה תלמוד לומר תער לא יעבור על ראשו, ושם נאמר הא מה שיירתי בעשה החופף באדמה והנותן סמנין, כלומר שהנזיר שם בראשו להשיר השער לא יהיה אז עובר על מצות ל"ת כי הוא לא העביר כעין תער, ואמנם עבר על מצות עשה והוא אמרו גדל פרע וזה לא גדל ולאו הבא מכלל עשה עשה והוא כמו שהוא שרש אצלנו", ע"כ.
ומבואר בדבריו דאיכא נמי מ"ע וגם לאו הבא מכלל עשה, ואמנם מנה מצוות עשה, אבל הדגיש שכולל גם לאו הבא מכלל עשה. והנה הזכיר בדבריו דבהעביר בסם הוי לאו הבא מכלל עשה, וע"ז כתב ביד החזקה דביטל מ"ע. אכן הביאור הוא כנ"ל, דביד איירי בהעביר סם על ראשו, והיינו רוב ראשו, ובהא איכא ביטול מ"ע, אבל בסהמ"צ דקאי על מיעוט שער, בזה הוי רק לאו הבא מכלל עשה.
♦
יב.
כעי"ז מצינו בדברי הרמב"ם גבי בעולה לכה"ג, וביאור התרי קראי בנזיר
וכן מתבאר בדברי הרמב"ם בספר המצוות גבי בעולה לכהן גדול, במ"ע ל"ח דמנה שמצווה על הכהן גדול שיקח בתולה. ובס' מלבושי יו"ט חאה"ע סי' י"ח ביאר דהוי מצות עשה, וכלשון המשנה הוריות י"א ב', ומה"ט אין בזה עשה דוחה ל"ת, דהרי יש שיטות שעשה דוחה איסור עשה, וע"כ הכא הוי מצות עשה. אמנם הרמב"ם בתו"ד הדגיש דיש בזה גם איסור עשה.
ואאמו"ר זללה"ה הכ"מ ביאר בדברי הרמב"ם שם הא דהביא דאמרו דר"ע היה עושה ממזר אפי' מחייבי עשה, וצ"ע מה עניינו לסהמ"צ. ועוד, דמסקנת הגמ' שאינו עושה. אלא כוונתו דמזה שדנה הגמ' בזה, בע"כ שיש בזה גם איסור עשה, דליכא ממזר אלא מאשה האסורה. וזו כוונת הרמב"ם דיש בזה גם מצוה וגם איסור עשה. ונתבאר בזה במסכת יבמות בס"ד.
ובאמת דאיכא נפק"מ דיש אופנים שיש רק את המצות עשה ולא את האיסור עשה, כגון בבעולת עצמו, וכ"כ בס' זכר יצחק, ועוד נפק"מ ואכמ"ל.
אכן גבי בעולה לכ"ג כבר כתב הרמב"ן (אמור כ"א, י"ג) דאיכא תרי קראי, דכתיב והוא אשה בבתוליה יקח, וכתוב נמי כי אם בתולה מעמיו יקח אשה. וכתב הרמב"ן דאחד למ"ע ואחד לאיסור עשה. אבל הכא, דבדין אחד כולל גם מצוה וגם איסור, הוא חידוש גדול.
אמנם יעוי' בחזו"א (ק"מ סקט"ו) שצידד בסו"ד דהכא נמי איכא תרי קראי, קדוש יהיה, וגדל פרע. וי"ל דהוו ב' קראי, וכ"מ מלשון הספרי זוטא, ויש לפרש דאחד למ"ע ואחד לאיסור עשה. [ויש לדון מה למ"ע ומה לאיסור עשה, וגם בדברי הרמב"ן גבי בעולה יש לדון כן, ולשון הספ"ז משמע טפי דקדוש יהיה הוא המ"ע, וצ"ע].
♦
יג.
מיושב לפ"ז הא דאסור לנזיר בימי חלוטו לגלח בסם
ובהא דבנזיר איכא נמי איסור עשה, מיושב עוד. דהנה במש"כ הרמב"ם דבימי צרעתו שאינו קדוש בהם ואינם עולין לו ליכא העשה דנזיר, וממילא עדל"ת, תמה הקר"א בסוגיין, דלפ"ז נמצא דיהיה מותר לנזיר בימי צרעתו לגלח בסם. דהא מבואר ברמב"ם דבגילוח בסם אינו לוקה ומבטל מ"ע, ומבואר דכל האיסור הוא משום ביטול מ"ע. וא"כ בימי צרעתו דליכא העשה יהיה מותר לגלח בסם. ובמנ"ח מצוה שע"ג אות ו' נקט דאה"נ, לפ"ד הרמב"ם יהי' מותר בימי חלוטו לגלח בסם, אבל הקר"א פשיט"ל דודאי אסור, וצ"ע אמאי.
אמנם הרי נתבאר דבדברי הרמב"ם בספהמ"צ משמע דבגילוח בסם מלבד הביטול מ"ע איכא נמי איסור עשה. ונפ"מ דגם בגילח בסם במיעוט שערו, אף דביטול מ"ע ליכא, מ"מ איסור עשה איכא. וא"כ א"ש, דהרי נתבאר דגם בימי צרעתו, דליכא המצות עשה, מ"מ איכא איסור עשה, ומשו"ה אסור לגלח בסם בימי צרעתו. [כ"כ בהוספה על חי' הגר"ח הש"ס מנכדו שהדפיס את דברי הגר"ח בשנת תש"ג בחוברת הפרדס, דעפ"ד הגר"ח מיושב גם זה. ומרן הגר"ש זצ"ל כשחזר מבוסטון בימי מחלתו בשנת תשל"ט, אמר ששמע ממנו ג"כ יסוד זה, דהביטול מ"ע הוא רק ברוב שער, וליישב לפ"ז הא דשרי דבר שאינו מתכוין]. וע"ע בחידושי רבי שמואל בקונטרס בדין שבועה לבטל את המצוה סי' א' אות ז' שגם כתב כן, וע"ע שיעורי רבי שמואל מכות אות תס"ד.
♦
יד.
הא דבגילוח בסם ליכא לאו דתגלחת
ובעיקר ד"ז דבגילוח בסם דכתב הרמב"ם דמבטל מ"ע, דנתבאר דמ"מ י"ל דגם איסור עשה איכא בזה, כדמשמע בדבריו בסהמ"צ. הנה מרן הגרי"ז נסתפק בזה, ויסוד הנדון, דיש לדון בהא דליכא לאו בגילוח בסם. ובאמת מקור דברי הרמב"ם הוא מהספרי זוטא, וכדהובא לעיל. ויעוי' בלח"מ (הלכה י"ב) שעמד ע"ד הרמב"ם מה הטעם שבסם אין לאו. ובקר"א (מ' סוף ע"א) כתב לבאר דס"ל להרמב"ם דבסם ליכא כלל מעשה תגלחת, דהשער ממילא נופל, וחסר במעשיו והוי רק גרמא בעלמא, והביא דכ"כ באורח מישור בביאורו על הרמב"ם. ולפ"ז ה"נ ליכא איסור עשה, אלא דמ"מ נחשב מבטל מ"ע משום דסו"ס אין כאן קיום של גידול פרע, וגם בגרמא נחשב מבטל מ"ע. וכ"כ בשיעורי רבי שמואל מכות אות תס"ד. ולפ"ז אם בימי חלוטו ליכא המצות עשה אין מקום לאסור לגלח בסם.
אבל בשם מרן הגרי"ז הובא דהוכיח דגם בסם נחשב מעשיו, מהא דמבואר בקידושין דף כ"א דמהני רציעה בע"ע ע"י סם, וע"כ דחשיב מעשיו. [ואולי גילוח שאני, דמה שהשער נופל הוא ממילא]. וע"ע בזה בחידושי רבי מאיר שמחה לעיל ל"ט ב'.
וכן הוכיח בשיעורי הגר"ש במכות שם (ועי' בזה גם באורח מישור על הרמב"ם פ"ה הי"ב) דיש להוכיח דנחשב מעשיו ע"י סם, מהא דקורח קרחה על מת חייב גם ע"י סם, וע"כ דחשיב מעשיו.
ולפ"ז צ"ל דהא דגבי נזיר אינו לוקה ע"י סם הוא כמבואר בחי' מרן רי"ז הלוי (עמוד כו סוף טור ב', ועמ' 52 טור א') דל"ה מעשה תגלחת, ול"ה חסרון תער, אלא חסרון בשם תגלחת, וללאו בעי' שם תגלחת [וצ"ב המקור לזה]. ולפ"ז י"ל דאיסור עשה שפיר איכא. וא"כ גם בימי חלוטו יש לאסור ע"י סם מחמת האיסור עשה וכנ"ל (וע"ע כתבי הגרי"ז י"ד ב' ובהגה"ה שם).
ועכ"פ נמצא לפ"ד הגר"ח דביאור דברי הרמב"ם דבעי לב' הטעמים, גם לבאר הא דליכא המצות עשה, וגם לבאר הא דשרי האיסור עשה, דאף דליכא מ"ע בימי חלוטו, אפ"ה איסור עשה איכא. ולזה בעי טעמא דאיתי' בשאלה. [ויעוי' בקרית ספר כאן סופ"ז שהביא את טעמו של הרמב"ם דשרי לנזיר לגלח משום דבימי צרעתו ליכא המצות עשה דגדל פרע, ובטל העשה מאליו. ונתקשה ע"ד הרמב"ם, דהא בגמ' דרשינן לי' מראשו, וכתב בזה"ל "ולרבנן נמי אצטריך (דרשה דראשו גם לפ"ד הרמב"ם) משום דאיכא נמי לאו דהקפה ומנ"ל דלידחי עשה דגילוח מצורע לתרי לאוי "ועשה" להכי אתא ראשו דמקרא מלא דבר הכתוב ל"ש הוא נזיר ול"ש אינו נזיר וכדאמרינן", ע"כ. וצ"ב טובא מה שנקט בסוף דבריו דמראשו ילפי' דלדחי ב' לאוין ועשה, והרי כבר הקדים דליכא עשה, דבטל מאליו בימי צרעתו. ואולי לפ"ד הגר"ח הנ"ל יש ליישב את דבריו, דהמצות עשה בטילה, אבל קרא אצטריך דדחי ב' לאוין, וכן דומיא דהכי איכא נמי איסור עשה בנזיר אף כשהוא מצורע, וצ"ע].
♦
טו.
עוד יישוב בדברי הרמב"ם דהנדון אי הוי מ"ע או איסור עשה תליא בפלוג' דתנאי
ובדברי הרמב"ם יש עוד מהלך, והוא על דרכו של הגר"ח, וכתבו כן בחזון יחזקאל (נזיר פ"ד ה"ד בחידושים ד"ה הא) וכ"כ הגר"א קוטלר זצ"ל (שלמי יוסף נזיר וסוף חידו"ת ומשנת רבי אהרון יבמות). די"ל דהרמב"ם פסק להלכה דגדל פרע הוי מצות עשה, ומצות עשה לא שייכא בימי צרעתו. אלא די"ל דבנדון זה אי גדל פרע הוי מצות עשה או איסור עשה פליגי בהא תנאי, והיינו ר' יאשיה ור' יונתן, דלר' יאשיה מצינו דאיכא עשה גם בלי לאו, והיינו דהלאו רק בתער, והעשה קאי גם באופנים שאין לאו, ונמצא דלדידי' העשה הוא דין בפ"ע, ומסתבר דלדידי' הוי מצות עשה, וכן פסק הרמב"ם. אבל לר' יונתן דאין עשה אלא באופן שיש לאו, מסתבר דלדידי' דהלאו והעשה שייכי אהדדי, דהעשה אינו מצות עשה אלא איסור עשה, ואיסור עשה שייך אף בימי צרעתו, ואליבי' קיימא סוגיא דיבמות דאצטריך לטעמא דעשה דוחה ל"ת ועשה דאיתי' בשאלה. ואדרבה לר' יאשיה דהוי מצות עשה, בע"כ טעמא דשרי הוא משום דבימי צרעתו ליכא העשה, דסברת איתי' בשאלה לא מהניא אלא לדחות איסור עשה ולא לבטל בידים מצות עשה. [ולפ"ז א"ש הא דמקשי הגמ' ורבנן האי ראשו מאי דרשי בי', וקאי הגמ' כר' יאשיה, ולדידי' דליכא העשה בימי צרעתו לא אצטריך קרא להתיר תגלחת מצורע בנזיר].
ונמצא לפ"ז דלהרמב"ם הוי רק מצות עשה, ויהי' מוכח לפ"ז דהביטול מ"ע הוא גם במיעוט שערו, ואף בשערה אחת, דעלה אמרינן לר' יאשיה מירט כל שהוא מנין ת"ל קדוש יהיה. ולפי דבריהם היינו מצות עשה.
♦
טז.
לפ"ז צ"ל דגם בהנך דליכא מלקות איסורא מיהא איכא
אלא דלפ"ז הדק"ל במש"כ הרמב"ם דבשייר כדי לכוף ראשו לעיקרו דאינו לוקה, וברמב"ם מדויק דגם ביטול מ"ע ליכא בזה, ובע"כ הטעם דבאופן זה מתקיים העשה דגדל פרע. וא"כ תקשי שיהי' מותר לגלח באופן זה שמשייר כדי לכוף.
וצ"ל לפי דבריהם דאף שאין לוקה באופן זה, מ"מ מיתסר בתגלחת זו, והוי כעין חצי שיעור באיכות של לאו דתגלחת, כיון דיש כאן מקצת גילוח הוי לאו קלוש של גילוח, אלא שאין מלקות ע"ז.
וכן צ"ל בהא דבימי צרעתו לא מצינו דמותר לגלח בסם, ולכאורה כיון דאין ע"ז מלקות, וכל האיסור הוא משום ביטול מצות עשה, ולדידהו לדעת הרמב"ם ליכא אלא מצות עשה, תקשי שיהי' מותר לגלח בסם.
וגם בזה צ"ל דאע"ג דבסם ליכא מלקות משום דל"ה תגלחת גמורה, מ"מ איסורא איכא. וכעי"ז כתב החזו"א (סי' ק"מ סקי"ט) דהא דבימי צרעתו אסור לגלח בסם משום דאיסורא איכא כעין חצי שיעור.
♦
יז.
הא דצריך לטעמא דאיתי' בשאלה משום דלאו שיש עמו עשה גם הלאו לא נדחה
ובעיקר דברי הרמב"ם יש מהלך אחר ביישוב דבריו, וכ"כ האור גדול במשניות נזיר, וכ"כ בספר חידושי רבי שלמה (סוף ח"א בהוספות סי' ו') וכ"כ באבי עזרי פ"ז מנזירות, וכבר כתב כן בחידושי חת"ס נדרים דף ט"ז ביישוב דברי הרמב"ם. (ועי' גם באחיעזר ח"ב סי' כ', ובקוב"ש ח"ב קונטרס דברי סופרים סי' א' אות ל"ח). דהא דאמר בגמ' ביבמות דהתירא דתגלחת מצורע הוא משום דנזיר איתי' בשאלה, לא קאי הגמ' לענין דחיית העשה, דלגבי לדחות את העשה לא מהני כלל איתי' בשאלה. ואם בימי צרעתו הי' קיים העשה דגדל פרע, לא מהני סברת איתי' בשאלה לדחות את העשה.
וכן מבואר בדברי הראשונים שהקשו בהא דאיתא בנדרים דף ט"ז דנדר חל לבטל את המצוה, וע"כ באמר קונם סוכה עלי או קונם מצוה עלי אסור לו לקיים את המצוה. והק' הראשונים (חינוך מצוה ל', רשב"א בחידושים שם ובתשובה ח"ג סי' שמ"ג) דנהי דחל הנדר, נימא עשה דוחה ל"ת ויהי' מותר לו לעבור על הנדר ולקיים את המצוה. ותי' הראשונים דנדר הוי גם עשה דככל היוצא מפיו יעשה, ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ולכאורה תמוה, הא איתי' בשאלה, ובגמ' מבואר דבאיתי' בשאלה נדחה גם ל"ת ועשה. ומוכח בדברי הראשונים דכשיש עשה בפועל, לא מהני סברת איתי' בשאלה.
אלא דהא דמבואר בגמ' ביבמות דמהניא סברת איתי' בשאלה גבי נזיר, בעכצ"ל דהתם ליכא בפועל עשה דקדוש יהיה, וכדכתב הרמב"ם דבימי צרעתו ליכא העשה, אלא דאפ"ה אי לאו סברת איתי' בשאלה אף הלאו לא הי' נדחה.
ויסוד הדברים הוא עפ"י המבואר בתוס' קידושין דף ל"ד בשם הר"ר יוסף מארץ ישראל, דהא דלא שרינן שריפת שמן שריפה ביו"ט, מטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, והקשו דכיון דנשים אינם בעשה דיו"ט דהוי הזמן גרמא, נימא דשרי לנשים להדליק בשמן שריפה ביו"ט דלא נשאר אלא לאו ועדל"ת. ותי' דאף שאינן מצוות בעשה, מ"מ עשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי לי' עשה.
ומעתה י"ל דה"נ גבי נזיר, נדון הגמ' ביבמות היאך דוחה עשה דתגלחת את הלאו של נזיר, דנהי דעשה ליכא כיון דבימי צרעתו ליכא העשה, מ"מ עשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ואין עשה דוחה אותו. ועלה קאמר דנילף מהכא דעשה דוחה ל"ת ועשה, והיינו ל"ת שיש עמו עשה (וכגון שרפת שמן שרפה ביו"ט לנשים). ועלה משני דהכא דחי משום דאיתי' בשאלה. וסברת איתי' בשאלה לא מהני אלא לדחות את הלאו כשהוא אלים ע"י העשה שיש עמו, אבל לא לדחות את העשה בפועל. וע"כ גבי נדרים על דבר מצוה, דאיכא להעשה בפועל, אינו נדחה אף דאיתי' בשאלה. וגבי נזיר, את העשה בפועל ליכא, כדביאר הרמב"ם דבימי צרעתו בטל העשה, ומ"מ לא סגי בזה לדחות את הלאו של נזיר ע"י מ"ע דתגלחת מצורע, משום דאע"ג דהשתא ליכא העשה, מ"מ עשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא נדחה, אי לאו דאיתי' בשאלה.
ויעוי' במקנה קידושין שם (דף ל"ד) ע"ד התוס', שכתב שבדברי הרמב"ם בהלכות נזירות שכתב דבתגלחת מצורע שהיא בימי נזירות כיון דליכא העשה ועדל"ת, מוכח דלא כסברת התוס'. דלפי דברי התוס' נהי דליכא העשה, מ"מ גם הלאו נעשה אלים ולא נדחה, והיאך כתב הרמב"ם דהוי עדל"ת.
אכן לפמשנ"ת אדרבה, הא דדחי הוא כסברת הגמ' דאיתי' בשאלה, וזה מהני לדחות את הלאו גם כשהוא אלים ע"י העשה, ומ"מ צריכינן לדברי הרמב"ם, דאם בהי' עשה בפועל לא הי' מועילה סברת איתי' בשאלה וכנ"ל.
ובאמת דלכאור' הי' מקום לחלק בזה, דכל סברת התוס' בקידושין דגם הלאו לא נדחה אף בדליכא להעשה, הוא רק בכגון נשים, דהנשים אינן מצוות, ומ"מ הלאו אלים גם בנשים, דסו"ס בשריפה זו יש עשה לזכרים. אבל גבי מצורע דהוא בזמן דלית עליו עשה כלל, בזמן זה אף הלאו אינו אלים, דהוא במצב שאין בו את העשה (וכ"כ בהערות וביאורים יבמות אות מ"א). מ"מ האחרונים הנ"ל לא חילקו בזה, דדיינינן על עיקר הלאו, והלאו הוא אותו לאו גם בימי צרעתו וגם שלא בימי צרעתו, וע"כ לאו זה לא נדחה מפני עשה אי לאו סברת איתי' בשאלה.
ונמצא לפ"ז ג"כ דכל השגת הראב"ד דהו"ל להרמב"ם להביא גם את הטעם של הגמ' דאיתי' בשאלה, דזה הטעם שהלאו נדחה, אבל לא שבגמ' מבואר דלא כהרמב"ם, ומיושב לשון הרמב"ם והכס"מ.
♦
יח.
התוס' בחולין קמ"א מודו לסברת התוס' בקידושין דהלאו אלים כשיש עמו עשה
והנה בעיקר דברי התוס' בקידושין שכתבו דעשה שיש עמו ל"ת, הל"ת נעשה אלים וגם בפ"ע אינו נדחה. ונקטו האחרונים בפשיטות דהוא שלא כדעת הריב"א בתוס' חולין דף קמ"א, שנראה בדבריהם דגם באופן שאין עשה דוחה ל"ת ועשה, מ"מ אם עבר ועשה אין לוקה על הלאו, ומשמע דהלאו נדחה. וע"כ דפליג על הך סברא דהלאו אלים.
אמנם שמעתי בזה ממו"ר מרן הגרא"מ שך זצ"ל לבאר, דאדרבה יש לבאר היטב את דברי התוס' בחולין עפ"ד התוס' בקידושין הנ"ל, דהתוס' בחולין הוכיחו מהסוגיא שם, דגם לפ"ד הריב"א דאין לוקה על הלאו, מ"מ איסורא איכא, וגם מצד הלאו יש איסור אלא שאינו לוקה. ודבריהם צ"ב טובא, דממ"נ אם לא נדחה הלאו מאיזה טעם, מ"ט אינו לוקה, ואם הלאו נדחה, איזה איסור יש.
ובקוב"ש (פסחים אות קצ"ב) כתב דלעולם גם לריב"א הלאו לא נדחה, והא דאין לוקה הוא משום דל"ה דומיא דלאו דחסימה. והדברים צ"ב.
אמנם מו"ר מרן הגרא"מ זצ"ל ביאר דאדרבה, כונת התוס' דגם לריב"א הלאו לא נדחה, וכסברת התוס' בקידושין, אלא דמ"מ אין לוקה, כיון דהא דלא נדחה הלאו הוא משום שקיבל אלימות של עשה שלא לידחות. נמצא דמה שלא נדחה הוא משום דיש בו כח של עשה, ועל עשה ליכא מלקות.
♦
יט.
הא דנדר ושבועה לא חשיב איתי' בשאלה
ונזכיר בענין זה עוד סברא נפלאה מבעל קובץ הערות (שנעק"ה בתאריך זה י"א תמוז תש"א הי"ד), דהנה בפשוטו הא דנדחה ל"ת ועשה דנזיר הוא משום דאיתי' בשאלה. וממילא צ"ב טובא מש"כ הראשונים דהא דנדרים חלים על דבר מצוה ולא אמרינן עדל"ת הוא משום דהוי עשה ול"ת. וצ"ב, הא איתי' בשאלה, ובזה נדחה גם עשה ול"ת. וכבר נתבאר בזה לעיל.
ובקובץ הערות סי' י"ח כתב ליישב בזה בב' אופנים. הא' דגם סברת איתי' בשאלה לא מהני אלא לל"ת ועשה דהוי איסור עשה. וי"ל דנזיר הוי איסור עשה, וזה נדחה באיתי' בשאלה. אבל מצות עשה לעולם אין נדחית גם באיתי' בשאלה, דלא שייך דחייה על מצוה. וי"ל דככל היוצא מפיו יעשה הוי מצות עשה, וזו כוונת הראשונים דאינה נדחית. [אלא דצ"ע, דהא בנזיר איכא נמי עשה דככל היוצא מפיו יעשה. ובבית הלוי ח"א סי' י"ז כתב דבימים שאין עולין לו ליכא העשה, והכא בימי צרעתו דאין עולין לו ליכא גם העשה דככל היוצא מפיו יעשה. והמנ"ח שע"ג ד' כתב דהעשה בנזיר מיתלא תלי בדיני הנזירות, וכיון דנדחה הדין של נזיר, ממילא ליכא העשה דנדר. ועי' גם בהגרעק"א יבמות ח' א' בזה].
ועוד כתב דיש לחלק בין עשה דנזיר לעשה דנדר, דבנזיר הוי איסור שתיית יין ואיסור תגלחת וכו', ואיסורים אלו מותרים ע"י שאלה, ונמצא דיש קולא באיסורים אלו דשייך להתירם ע"י שאלה. אבל בנדר ושבועה, דכל העשה הוא לקיים את דיבורו, וי"ל דאין כלל קולא בדין זה, דכשנשאל הא דשרי הוא משום דכבר ליכא הדיבור, ואין קולא בדין קיום הדיבור דשרי ע"י שאלה, דכל שנשאל תו ליכא הדיבור כלל. וזו סברא נפלאה. [ובסברא זו דהוי איסור חילול הדיבור יש מכתב ממרן הגר"ח, דמה"ט בנדרים לא שייך טעמא דאין איסור חל על איסור, ואכמ"ל, ונתבאר במקו"א.] אמנם בקוב"ש ח"ב כתב בשם הגרש"ש דבשבועה ונדר ע"י דיבורו הוי איסור אכילה ולא רק איסור חילול הדיבור, ויל"ד בזה.
♦ ♦ ♦