סימני טהרה בעוף
א. סימני הטהרה והטומאה * ב. ביאור סימני הטהרה במציאות * ג. פירושי הראשונים בסוגיית הגמ' * ד. שיטת הרמב"ם * ה. שמונת הספיקות של רב אסי[2]סוגית סימני טהרה בעופות היא מהסוגיות הקשות ביותר, ושני טעמים עיקריים יש לכך: הראשון, והוא קושי הקיים גם בימינו, הוא זיהוי העופות המנויים בתורה. שמות של חיות הוא ענין הסכמי, ומשתנה ממקום למקום. בנוסף, הראשונים היו בארצות אירופה ברובם, שם מגוון בעלי החיים שונה מאשר בארץ ישראל וסביבותיה, ויש עופות שכלל לא מצויים שם. דוגמא טובה לקושי זה הוא הנשר, בו חל בלבול רב.
הנשר המקראי הוא כנראה מה שאנו מכירים היום כנשר הקרח. עוף גדול אוכל נבלות, המצוי באזורינו, ובעבר היה מצוי מאוד מאוד. בקרב עמי המזרח הוא סומן כמלך העופות, ולא היה שום ספק באשר לזהותו.
בארצות אירופה הנשר כמעט נעדר. בדרום אירופה הוא מצוי מעט מאוד, וצפונה מכך נעדר כליל. שם סומן עוף אחר כמלך העופות, והוא העוף הנקרא בזמנינו עיט זהוב. סמלה של רומי הוא כמובן הנשר – מלך העופות, אך למען האמת העוף שקראו נשר היה מה שאנו קוראים כיום עיט, ולא הנשר הקרח (בלבול זה מושרש עד ימינו, למשל העוף המצויר ע"ג בירה נשר הוא עיט זה, ולא הנשר המקראי).
הקושי השני שעמד לפני המפרשים הוא ידיעת מציאות העופות. גם לאחר שזיהינו את העוף המדובר בתורה, עדיין אין זו מלאכה פשוטה כלל לדעת את תכונותיו ומבנה איבריו. יוצא דופן בראשונים הוא הרמב"ן, שאכן טרח ותפש ובדק מגוון רחב של עופות, בנסיון להבין את סוגיית העופות הטמאים בגמ'.
סיכם סוגיא עמומה זו במשפט קצר וקולע בספר האשכול (הלכות סימני בהמה וחיה, עמ' 117): "ובעונותינו אנו מגששין ומחפשין ומשוטטין דבר ה', ואין אנו מוצאין", עכ"ל.
בדורינו, יש יכולת בידינו לבדוק לעומק כמעט את כל סוגי העופות הקיימים. אך באופן מפליא, במקום להבהיר את הסוגיא, הדבר רק מסבך אותנו יותר, באופן שכמעט שא"א למצוא ידים ורגלים בביאור דברי הגמ'.
במאמר זה אביא את שיטות הראשונים בביאור סימני הטהרה שמוסרת לנו הגמ', ואבארם כפי אשר תשיג ידי. אח"כ אסקור בקצרה את שיטותיהם בביאור הסוגיא ובהוראת ההלכה למעשה. ולאחר מכן אגש לעיקר מטרתי במאמר, שהוא פרק ו', בו אציג את המציאות בשטח בעופות שונים, ע"פ סדר מנייתם בתורה, ואאמת את הדברים עם שיטות הראשונים, בנסיון להגיע להבנה ברורה.
ואחרי הכל, כדברי בעל האשכול, הנסתר בסוגיה זו מרובה על הנגלה.
♦
פרק א' – סימני הטהרה והטומאה
איתא בשחיטת חולין דף נט ע"א: "סימני טהרה בבהמה וחיה נאמרו מן התורה וסימני העוף לא נאמרו. אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס טמא. כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף טהור. ר' אלעזר ברבי צדוק אומר כל עוף החולק את רגליו טמא", ע"כ.
ואיתא בברייתא בדף סה ע"א: "ר"ש אומר דורס ואוכל בידוע שהוא טמא. יש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף בידוע שהוא טהור. ר"א ברבי צדוק אומר מותחין לו חוט של משיחה, אם חולק את רגליו שתים לכאן ושתים לכאן טמא, שלוש לכאן ואחד לכאן טהור. ר"ש בן אלעזר אומר כל עוף הקולט מן האויר טמא (ואיתא בגמ' קולט ואוכל דוקא, ולא קולט ומניח)", ע"כ דברי הבריתא.
ובגמ' מבואר מנין למדו חכמים סימנים אלו: "סימני העוף לא נאמרו. ולא? והתניא: נשר – מה נשר מיוחד שאין לו אצבע יתירה וזפק ואין קורקבנו נקלף ודורס ואוכל טמא, אף כל כיוצא בו טמא. תורין שיש להן אצבע יתרה וספק וקורקבן נקלף ואין דורסין ואוכלין טהורין, אף כל כיוצא בהן טהורין! אמר אביי לא נאמר פירושן מדברי תורה אלא מדברי סופרים", ע"כ דברי הגמ'.
הרי לנו שארבעה סימנים נאמרו בעוף. שלושה בגופו (אצבע יתרה, זפק וקורקבן נקלף), ואחד בהתנהגותו (דורס ואוכל). אמנם, מכיון שלא בכל העופות קל לעמוד על התנהגותו, נאמרו כמה סימנים נוספים לזיהוי הדריסה: חולק את רגליו, וקולט ואוכל מן האויר, שאלו סימנים שניתן לבדוק באופן מעשי עם העוף המדובר (ויעוין בהמשך, שרס"ג נתן סימן בגוף העוף לדריסה).
ונחלקו הראשונים הן בביאור הסימנים עצמם, והן בהימצאות הסימנים בעופות המנויים בתורה ע"פ פירוש דברי הגמ'.
♦
א. אצבע יתרה
בביאור הסימן של אצבע יתירה מצינו שלושה פירושים בראשונים. רש"י במשנה כתב (דף נט. ד"ה אצבע יתרה), ז"ל: "זו אצבע הגבוה שאחורי האצבעות", עכ"ל. ושתי הבנות מצאנו בראשונים לזה. פירוש אחד הוא שהכונה לאצבע הדורבן המצויה אצל תרנגולים, שגבוהה משאר האצבעות ואינה דורסת על הרצפה. כ"כ בספר העיטור (הל' שחיטה, סימן תרפ"ט, ז"ל: "ואצבע יתירה, בספר המצות: אצבע שהיא למעלה ואינה דורסת") ובספר האשכול (מה' אלבק, עמ' 116, ז"ל: "ובספר המצות מצאתי אצבע יתירה שאינה דורסת, ופי' כלומר שהוא למעלה ואינה דורסת בו"). וכן נראה גם כונת הראב"ד (תשובות ופסקים סימן י"ד), ז"ל: "ופירוש אצבע יתירה, שיש לו עקב שאינה נספרת על גב אצבעותיו מפני שהיא למעלה מהכל", עכ"ל.
אולם הרמב"ן (דף סב:) דחה שיטה זו, שהרי גם בתורים ויונים – שיש להם את כל ארבעת הסימנים לטהרתם, אין אצבע זו, ז"ל: "ומצאתי מי שמספק עלינו עוד לומר שאצבע יתירה הוא היוצא באמצע רגלו של תרנגול כעין גודל, ואינו דורס בקרקע. ואינו כלום, שא"כ תורין אין להן אצבע יתירה וכו' והדבר מפורסם וידוע שאין לבני יונה אצבע יתירה זה הגבוה כלל", עכ"ל (האמת היא שרק בכמה זנים של תרנגולים, ובכמה זנים ממינים דומים כטווסים ופסיונים, יש אצבע זו, ובעיקר אצל הזכרים, והיא משמשת להיאבקות).
פירוש אחר מבואר בראשונים לדבריו, שהכונה באופן כללי לאצבע האחורית של העוף. כן מבואר ברא"ה (בדק הבית, בית ג' שער א', ז"ל: "יש שאמרו שהוא האצבע האחרון שאינו בשורת האחרים") ובר"ן (על הרי"ף, ז"ל: "פרש"י אצבע שאחורי הרגל. ואע"פ שברוב העופות היא, קרי לה יתרה לפי שאינה בסדר חברותיה"). וכ"כ רבינו ירוחם (נתיב ט"ו אות כ"א, ז"ל: "אצבע יתירה ברגלו, כלומר בעקבו"), וכ"נ בארחות חיים (איסורי מאכלות, סימן ק"ז. וכ"ה בכלבו סימן ק"א, ז"ל: "אצבע יתירה, פירוש הוא האצבע הגבוהה מאחורי הרגל"). ואולי זו גם כונת האהל מועד (שער איסור והיתר, דרך ראשון נתיב ג', ז"ל: "אצבע יתירה, והוא האצבע שאחורי הרגל שהוא נוגע בארץ". אולם אפשר שיש ט"ס בנדפס, וצ"ל 'שאינה' נוגעת בארץ, ויתאים עם מש"כ חכמי פרובנס).
אולם הרא"ה דחה פירוש זה, וכתב ז"ל: "ואי אפשר, שהרי בנשר אמרו שאין לו אצבע יתירה, והוא עיקר הדורסים וגדול שבהם, ועיקר הדריסה הוא באותו אצבע. ויש מרבתי שפירש שכל שיש לו ארבע אצבעות – זהו שיש לו אצבע יתירה, לפי שיש עופות שאין להם אלא שלש, ואלו אין להם אצבע יתירה (מבואר א"כ שכ"ה בנשר להבנתו, שהוא בעל ג' אצבעות, וכפי שכותב בהמשך). ואינו נראה, שהרי מרובין הם אותן שיש להם ארבע אצבעות, וא"כ למה נקרא שמן בעלי אצבע יתירה, אדרבה – האחרים היה ראוי שיקרא שמם חסרי אצבע", עכ"ל.
ולמעשה מפרש הרא"ה כביאור רבותיו, אך בשינוי נוסח, ז"ל: "אבל הנכון, שאותה אצבע אמצעית שבאותן שלש אצבעות שלפניו – היא יתירה על השתים שעמה, שהיא ארוכה מהן. ולפיכך היא נקראת יתירה. ויש עופות שאין להם אלא שלש, אחת לאחריו ושתים לפניו, ואותן שתים הם שוות – א"כ איזו אצבע חסר עוף זה? אותה אמצעית, ועל זה אמרו שאין לו אצבע יתירה, כלומר אותה אצבע שהיא יתירה", עכ"ל. וכפירושו כתב גם החינוך (מצוה קס"א) והר"ן.
גם בדברי הרמב"ן נראה שהוא נוקט כשיטה זו, שבסוף המסכת, בבדקו מיני עופות, כתב על העטלף: "ויש לו ה' אצבעות לפניו, ואין לו אצבע יתירה אחורנית, אבל שלפניו נחשבת לו לאצבע יתירה, והרי הוא בעל סימן אחד", עכ"ל. משמע מדבריו שמתוך חמש אצבעותיו הפונות קדימה האצבע האמצעית ארוכה יותר, והיא היא האצבע היתירה. וכן מבאר הר"ן, ז"ל: "לפי שיש לו חמש אצבעות לפניו, האמצעי ארוך והוא היתר", עכ"ל.
אלא שמתמונות רבות שראיתי, של זנים רבים של עטלפים מכל העולם, לא נראה כלל כי אצבעו האמצעית של העטלף ארוכה היא משאר האצבעות. כל האצבעות הן באורך כמעט שווה, ואדרבה, לפי ההגדרה המדעית שראיתי, האצבע השניה (לצד האמצעית) היא הארוכה, וגם זה במילימטרים בודדים לכל היותר (ראה תמונות בפרק ו' אות כ').
והמדייק בלשון הרא"ה יראה כי אין הגדרת העוף כבעל אצבע יתירה תלויה בהכרח באורך האצבע האמצעית שלו, שעודפת על האחרות. אלא האצבע האמצעית קרויה "אצבע יתירה" משום שבד"כ היא יתירה באורכה. אך עוף החסר אצבע יתירה זהו עוף שאין לו אצבע אמצעית כלל, ולא עוף שהאצבע האמצעית שלו איננה ארוכה מהאחרות.
וכן מתבאר גם מדברי הרמב"ן גבי דורסי הלילה, שכתב שיש להם אצבע יתירה, וכפי מה שראיתי לא ניכר כ"כ שהאצבע האמצעית של דורסי הלילה ארוכה יותר משאר האצבעות, אך הרמב"ן כותב בפשטות שבעלי אצבע יתירה הם.
אולם פירושים אלו קשים כולם, שכן לנשר יש ד' סימנים לטומאה, כלומר הוא חסר אצבע יתרה. ובמציאות, הן לנשר הקרח, והן לעיט, יש הן את האצבע שאחורי הרגל שאינה בסדר חברותיה, וגדולה וחזקה היא כמו שכתבו הרמב"ן והר"ן, והן אצבע יתירה לפירוש הרא"ה, שמלפנים יש לו שלוש אצבעות ולא שתים (העוף היחיד בעל שתי אצבעות הפונות קדימה הוא היען, ואין לו אצבע אחורית), והשלישית יתרה באורכה על חברותיה באופן משמעותי.
שני ביאורים נאמרו ע"י חכמי דורנו לביאור ענין זה. פרופ' ישראל אהרוני (קובץ סיני י"ג, הערות לחידושי הרמב"ן לחולין עמ' סג. ידיעות המכון למדעי היהדות א', עמ' 67) פירש את סימן אצבע יתירה, שהאצבע האמצעית יתרה באורכה על פני השרשכף (העצם הסמוכה לכף הרגל של העוף, מקביל לארכובה הנמכרת עם הראש בבהמה, ולכף הרגל באדם (הבהמה והעוף "הולכים על קצות האצבעות" כאשר "כף הרגל" – השרשכף – באויר)). בעופות הטהורים, והן בעופות הדורסים-הטורפים, האצבע האמצעית ארוכה יותר, משא"כ בנשר ושאר העופות אוכלי הנבילות.
הוא ביאר זאת כך: "תפקידה הפיסיולוגי של אצבע זו שונה אמנם בעופות ארבע הקבוצות הנ"ל, אך תוצאתו אחת. התור, היונה והתרנגולת למינה מתהלכים על הארץ למצוא את פרנסתם עליה; זרעוני דגן מכל מין. התרנגולת והיונה למינה מתהלכות רק על האדמה, התור שוהה גם בכתרות העצים; אבל למזונו (גרעיני תבואה) ישחר רק על הקרקע. לזה דרושה לכל העופות האלה אצבע אמצעית ארוכה מאוד, להרחיב את כף רגלם... אולם לעיט דרושה אצבע קדמית אמצעית ארוכה מאוד (ג"כ ארוכה מן השרשכף), כי 'אצבעו' הוא כליו העיקרי לתפוס את טרפו החי ולהחזיקו בו... לו היה השרשכף ארוך ביותר – היתה מדתו מחלישה בשיעור ניכר את עצמת 'האצבע'. אך אם נשוה את העיט, האוכל את חית טרפו מחיים או ממיתה לפני בתרו אותה לגזרים – לנשר, החי רק על נבלות ופגרים של חיות ועופות שלא הוא המיתם, הרי נבין שאין לנשר כל צורך באצבע יתרה, כי אין הוא תופס בה בעלי חיים בעודם חיים. מאותו הטעם קהים גם טפריו, ואינם עקומים כבעיט". ע"כ דבריו.
אין לכחד דאין זו המשמעות הפשוטה של 'אצבע יתרה'. לא כתוב ממה היא יתירה, ולכן אם נבין שהכונה לאצבע האמצעית – טבעי וברור שהכונה ליתרה על חברותיה, ולא יתירה על פני איבר אחר שכלל לא הוזכר ולא נרמז בשום מקום. ועוד דוחק, שמבואר שם בדבריו שאין כלל זה נכון אלא אם נכליל גם את הצפורן של האצבע האמצעית כחלק מהאצבע, אך אם נמדוד את האצבע האמצעית בפני עצמה, גם לתורים ויונים אין אצבע יתירה. ועוד, שכדי להעמיד פירוש זה במציאות, נצרך פרופ' אהרוני (במאמריו בסיני ז' ובסיני י"ג) להכליל גם עופות שאורך אצבעם האמצעית עם הצפורין שוה לאורך שרשכפם – כבעלי אצבע יתירה, והרי בכה"ג אין היא יתירה על השרשכף!
הרב אמיתי בן דוד בספרו שיחת חולין (עמ' תלג) כותב לישב את פירוש רש"י ("זו אצבע הגבוה שאחורי האצבעות") באופן אחר, ז"ל: "ואני אמרתי ליישב, שפירוש לשון אצבע יתרה הוא אצבע מיותרת, דהיינו שאינו משתמש בה ולכן היא מיותרת אצלו, וא"כ העופות הטהורים שאינם דורסים אינם משתמשים באצבע האחורית ולכן היא גבוהה אצלם מהקדמיות והיא כאילו מיותרת להם, אבל הנשר שכמו שכתב הר"ן הוא הגדול שבדורסים, משתמש תמיד באצבע זו לדרוס ולאחוז טרפו משני צדדיו, והיא גדולה ושוה לאצבעות שלפנים, וע"כ נקרא שאין היא מיותרת ואין לו אצבע יתרה כפרש"י". עכ"ל.
וכבר עמד על כך בערוך השלחן (סימן פ"ב סעיף ג'), ז"ל: "אפשר לומר דלכן דקדק רש"י לומר אצבע הגבוה שאחורי האצבעות, כלומר שהוא גבוה משארי אצבעות, ובנשר אינו גבוה אלא שוה לכולם", עכ"ל.
הדבר בולט מאוד בתרנגולים למשל, בהם האצבע האחורית היא קטנה מאוד וגבוהה מאוד, ובעלת מראה מנוון ביחס לשאר האצבעות (ראה תמונת התרנגול והטווס לעיל. וכן תמונת האווז והחסידה בהמשך).
ולענ"ד כיון הרב אמיתי בן דוד לשיטת ראשונים שהובאה במאירי בתחילת פירושו לסוגיא, ז"ל: "ויש מפרשים שר' אליעזר ברבי צדוק (בסימנו חולק את רגליו) על אצבע יתירה הוא רומז, דכיון שחולק את רגליו – אין האצבע האחרון נקרא יתר הואיל וסומך עליו כל כך, ששאר עופות טהורים אינם סומכים אלא על שלשה הראשונים", עכ"ל (ובסוף הצעת הסוגיא הביא כן בשם 'מגדולי המחברים': "ומגדולי המחברים כתבו שאין אנו בקיאים באצבע יתירה איזה הוא, שכל שהוא סומך עליו ובטוח בו כבשאר אצבעות – אין זה יתר. ופרשו מה שאמר ר"א במשנה שכל עוף החולק את רגליו וטמא שהוא רומז לענין אצבע יתרה", עכ"ל. אלא שכתב שאנו אין לנו לסמוך על זה). הרי לנו שהבחין בכך שהעופות הטהורים אינם נסמכים על האצבע האחורית, והיא אכן 'מיותרת'. אך בעופות הדורסים, וגם בנשר, אצבע זו היא גדולה אף יותר משתי האצבעות הקדמיות שבצדדים.
כמו"כ הדבר מתאים עם מה שהביא המאירי (הובא להלן) שסימן זה של אצבע יתירה אינו ברור בהתבוננות שטחית בעוף, וכלשונו: "והרבה יש שאדם סבור עליו שיש להם אצבע יתרה וזפק – ואין להם", עכ"ל. והרי לפירוש רש"י כפשוטו, או לפירוש הר"ן, אין מובן מה יש לספק בסימן זה (אם לא לביאורו של פרופ' אהרוני). משא"כ לפירוש זה ברור שצריך הבחנה דקה לשים לב, שלא תמיד הדבר ברור כמו בתרנגולים.
עוד אציין לדברי המאירי בסוף הצעת פירוש רש"י בסוגיא, שמפקפק בסימן האצבע יתירה, ז"ל: "אלא שעיקר השיטה – החוש מעיד לנו כנגדה, שהרי נץ משאר עופות הוא, ודורס ואין בו אלא סימן אחד והוא אצבע יתירה וכו' ומ"מ הם פרשו בנץ של תורה שאינו כמו שלועזין אותו, ומ"מ מה הועלנו – שהרי א"א להיותם ממין פרס (שהוא לקבלת המאירי עוף דורס, והעזניה איננה דורסת) – שהרי אינו מצוי בישוב. ומ"מ יש לנו לומר שאין לו שום סימן טהרה, ואין זה אצבע יתירה כלל, שאף הנשר (כלומר העיט, איג"ל, לשיטתו) נאמר בו שאין לו שום סימן טהרה, ואנו רואין בו אצבע זו, עד שהוצרכו קצת רבנים (ר"ת ותוס') לומר אין זה נשר הכתוב בתורה כמו שאמרו בנץ, ומ"מ לא הועילו כלום כמו שכתבנו, אלא שאין זה סימן טהרה, ואפשר שהנץ ממיני הנשר", עכ"ל. וזה מתאים עם הפירוש הנ"ל של אצבע מיותרת, שלפי פירוש זה אין לנץ אצבע יתירה, וכן לנשר (עיט).
למעשה, באופן כללי ניתן לומר כי סימן זה של אצבע יתירה, לפירוש 'אצבע מיותרת', אינו קיים בדורסי היום והלילה, ובאוכלי הנבילות. כמו"כ הוא אינו קיים בעופות המתמחים בטיפוס (נקרים, תוכים וכו'), ובעופות הניזונים מדגים בלבד (שלך, שלדג), שלהם יש שתי אצבעות מלפנים ושתים לאחור (והם חסרי אצבע יתירה לכל הפירושים).
עוד סמך לפירוש זה מצאתי בפירוש ר' חיים פלטיאל על התורה (תלמיד חבר למהר"ם מרוטנבורג), שכתב ז"ל: "ואין לפרש אצבע יתירא דהיא אצבע קטנה שלאחריו, דהא כמה עופות טמאים יש להם. אלא הטמאין דורסין עליו, והטהורים אין דורסים עליו. וכפירוש זה ניחא דפי' רש"י באלו טריפות כל הדורס להביא מאכלו לתוך פיו, והקשה ר"ת גם התרנגולים פעמים עושים כך, והשתא לא קשה – דאינם דורסין על אותו אצבע", עכ"ל.
בגוף דבריו יש להבין איך זה מיישב את תמיהת ר"ת (ויעוין בהמשך בסימן הדריסה), אך עכ"פ מבואר בדבריו שאין כונת רש"י לאצבע הדורבן, אלא לאצבע האחורית, וכונת הראשונים באומרם 'אינה דורסת', איננה שהיא גבוהה מעל כולם ואין העוף דורס עליה כלל, אלא שאין העוף נסמך ודורס עליה בחוזק, שלא כעופות טמאים, ובזה מיושבת גם תמיהת הר"ן (שתמה שלרוב העופות יש אצבע אחורית), וכמבואר לעיל.
אמנם יש להעיר כי הפשט הנ"ל טעון ביאור ודקדוק. אמנם בקרב העופות המלקטים את מזונם רק ע"ג הקרקע, האצבע האחורית קטנה, ומעט גבוהה יותר משאר האצבעות, ובעלת מראה מנוון. אך לעופות רבים ממשפחת היונים, שהם בעלי כל סימני הטהרה, אין האצבע האחורית בעלת מראה מנוון, אע"פ שלמראית העין היא (ממש) מעט גבוהה יותר[3], והיא רק קטנה מעט מהקדמיות. ישנם מינים שבהם האצבע האחורית היא קטנה באופן משמעותי, ויש מינים בהם אין האצבע האחורית קטנה משמעותית. ולכן צ"ל שכדי שהעוף יהיה בעל סימן זה של 'אצבע מיותרת', אי"צ אלא שתהיה קטנה יותר באופן ניכר, גם אם לא בעלת מראה מנוון. ובמבט בטביעות רגלים של יונים וכד' הדבר ניכר יותר.
כמו"כ יש להעיר כי לפי"ז, צפורי שיר וכד', שמבלים זמן רב ע"ג ענפי העצים, ובכללם הדרור (ראה תמונה) והעורב (ראה בפרק ו' אות ו'), אינם בעלי אצבע יתירה, שכן אצבעם האחורית גדולה ומפותחת, אף יותר משתי האצבעיות הקדמיות שבצדדים, ובדומה לדורסים – עיקר סמיכת העוף הוא על שתי האצבעות – הקדמית האמצעית והאחורית, והאצבעות הקדמיות משמשות יותר לייצוב וכד' (ובד"כ האצבע האחורית אף יותר עבה וממשית גם מהאצבע הקדמית האמצעית, אע"פ שהיא קצרה יותר, וגם זה לא בהרבה).
אולם גם על פירוש זה של 'אצבע מיותרת', קשה, שלפי"ז לכל דורסי היום והלילה אין אצבע יתירה, ובמציאות גם אין להם זפק ואין קורקבנם נקלף, והם דורסים, וא"כ כל עופות אלו הם בעלי ד' סימנים לטומאה – בעוד בגמ' מבואר כי רק הנשר הוא חסר סימני טהרה לגמרי. ורק פירושו של פרופ' אהרוני פותר קושי מרכזי ומשמעותי זה.
כמו"כ יש להעיר כי לפירוש של 'אצבע מיותרת', לענ"ד לעורב אין אצבע יתירה, שאצבעו האחורית גדולה ומפותחת אף יותר משתי האצבעות הקדמיות שבצדדים, וכפי שאבאר בהמשך (פרק ו' אות ו').
♦
ב. זפק
הזפק הוא מעין כיס הנמצא באמצע הוושט, שם נאגר המזון קודם שיורד לקורקבן. הימצאותו של כיס זה, הוא הוא אחד מהסימנים לטהרת העוף.
במציאות לא כל כיס נחשב לזפק. שכן גם לנשר יש כיס דומה שבו נאגר המזון, והרי הוא בעל ד' סימנים לטומאה – כלומר אין לו זפק. כמו"כ גם בעורב מצינו שכתבו התוס' (דף סב. ד"ה מפני), ז"ל: "וה"ר יצחק בה"ר מאיר בדק בעורב שאנו קורין קורבי"ל בלע"ז ומצא שיש לו אצבע יתירה וזפק", עכ"ל. ואילו הרמב"ן כתב (בהוספה בסוף המסכת), ז"ל: "ותפשתי תחלה בעורב השחור שאין להסתפק בו ... והוא הנקרא קורב"י על פי צעקתו שקורא כן, ובלשון ישמעאל גוראב, שכן מתחלפות להם עי"ן בגימ"ל בלשון תמיד, ומצאתי שקורקבנו נקלף ביד בלא שמש ויש לו אצבע יתרה ואין לו זפק כלל", עכ"ל. ורחוק הדבר שדיברו על עופות שונים.
ולכן צ"ל שהריב"ם לא בדק את קורקבנו, ובאשר לזפק צ"ל שהוא כמו שכתב הרמב"ן בבדיקת כמה סוגי נצים שאין להם זפק "ואע"פ שיש להם רוחב בושט עצמו שקורין גורג"א, אין זה זפק כלל אלא ושט הוא ונקובתו במשהו". ומטעם זה כתב המאירי (הובא בסמוך) שאין להסתמך על הסימן זפק להתיר עוף, מכיון שלא נתברר ענינו והרבה טועין בו, ז"ל: "שאין אנו בקיאין בזפק, שיש עופות שנעשה בגופם כיס אחד שקורים לה גורגא שעומדת לפעמים במקום זפק ואינה זפק", עכ"ל.
מבחינה מדעית, כמעט לכל העופות יש זפק (למעט סוג של שלוים, נקרים, והינשופים למינם), ובכללם לדורסי היום, לתוכים למינם, וגם ליען. אך לא כל זפק מבחינה מדעית הוא זפק מבחינה הלכתית, ולכן מובן כי סימן זה מועד לבלבול. בעיקרון אפשר לומר שהחילוק הוא בתפקיד הכיס: אצל העופות שאוכלים זרעונים, אשר עיכולם קשה, הזפק הוא בעצם תחנת העיכול הראשונה, בו שוהה המזון ומתרכך לקראת פירוקו בקורקבן (בדומה לבהמות וחיות הטהורות, שמערכת עיכולם בנויה מארבע קיבות לשלבי עיכול שונים). לעומת זאת, בעופות הדורסים הכיס משמש בעיקר כמאגר מזון ואינו תחנה חיונית לעיכולו. רק כאשר הקורקבן הבלוטי (הקורקבן המעכל ע"י מיצי קיבה, ולא הקורקבן השרירי המעכל ע"י טחינה) כבר מלא בבשר שמתעכל שם, מה שהעוף ממשיך לאכול נאגר בזפק עד למילואו.
אמנם אציין גם לדבריו של פרופ' ישראל אהרוני (ידיעות המכון למדעי היהדות א', עמ' 69. ההדגשות במקור, סוגריים קטנות – תוספת שלי), ז"ל: "בכל הספרים הלועזים אנו קוראים שלנשר יש זפק, בעת שבחולין ס"א ע"ב הנהו חוסר-זפק אחד מסמני הנשר. על זה עלי להעיר, שבשם 'זפק' ציינו חכמי התלמוד את הכיס המסתעף לצד הושט (רק ביונה לשני צדי הושט) כבתרנגולת. בכיס זה מתרככים הגרעינים לפני הכנסם לפרוזדור הקרקבן (כונתו לקורקבן הבלוטי). אולם בנשר מתרחב הושט באמצעו (מבלי שהמקום הזה יסתעף לצדדין), ואחר ההתרחבות הזאת ילך הושט הלך וצר כבראשונה. זה אינו נקרא זפק לפי מושג חז"ל. בחלק-הושט המרחב הזה, שוהה הבשר זמן מה, ומשתנה כאן באופן כימי שינוי הדומה לפעולת בלוטי הלימפה (lieberkuhn?), המשתתפים ביצירת המיץ במעי היונקים", עכ"ל.
♦
ג. קורקבן נקלף
הברור שבסימנים הוא הקורקבן נקלף. זהו סימן ברור וקל לבדיקה, ואם אינו נקלף אלא בסכין נשאר בספק בגמרא ואזלינן לחומרא.
הראשונים הביאו בשם ר"ח מסורת שאין להתיר שום עוף אלא בסימן זה. גם הרמב"ם מביא מסורת זו בשם הגאונים (מאכלות אסורות פ"א הלכה יט), ז"ל: "אמרו הגאונים שמסורת היא בידיהם שאין מורין להתיר עוף הבא בסימן אחד אלא אם היה אותו סימן שיקלף קורקבנו ביד. אבל אם אינו נקלף, אע"פ שיש לו זפק או אצבע יתירה, מעולם לא התירוהו", עכ"ל.
אולם המאירי מביא שאין הכונה במהות הסימן, אלא זו הנהגה פרקטית, ז"ל: "אלא שכתבו בשם הגאונים שלא היו סומכין בכך (להתיר בסימן אחד) אלא בקורקבן נקלף, מצד שסימן אצבע יתרה וזפק לא נתברר ענינם, והרבה יש שאדם סבור עליו שיש להם אצבע יתרה וזפק – ואין להם, או שאין להם – ויש להם, כמו שנבאר", עכ"ל.
♦
ד. דורס ואוכל
בביאור הסימן של דריסה נאמרו כמה פירושים. הרמב"ן מבאר את סימן הדריסה כפי ההגדרה המקובלת כיום לעוף דורס, ז"ל: "והנכון שהוא הצד ציד והורג אותם במכת דריסה, שדורס בציפורניו", עכ"ל. ובדרכו הלכו כל תלמידיו מבית מדרשו (רא"ה, רשב"א, ר"ן).
רש"י במשנה פירש, ז"ל: "האוחז בצפרניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל", עכ"ל. וכעי"ז הביא במסכת נדה (נ: ד"ה חזיוה): "מקבלת ברגליה מה שאוכלת". ור"ת הקשה על דבריו (דף סא. ד"ה הדורס): "וקשה לר"ת דהא אפילו תרנגולת עושה כן". אולם הרש"ש כותב כי לא ראינו תרנגול עושה כן מעולם. ובאמת זה לא מצוי כלל בעופות למעט כמה מינים של תוכים[4]. אמנם ראיתי תמונה אחת של נץ העושה כן, אך לפי מה שביררתי הוא מקרה חריג ויוצא דופן. וז"ל הערוך השלחן (סימן פ"ב סעיף ה'): "ואפשר לומר דכפי ראות עינינו התרנגולת דורסת המאכל בצפרניה, אבל בפיה אוכלת בעוד המאכל על הקרקע", עכ"ל. (במציאות, לא נראה שתרנגולים דורסים על מאכלם כלל, כדלהלן).
ונלע"ד שאין זו כונת רש"י, והוא לא נקט בדבריו שאוחז ברגליו ואוכל, אלא אוחז ברגליו מה שאוכל. כלומר עוף האוחז ברגליו את מאכלו ויכול לשאתו ממקום למקום, שכן דרך כל העופות אוכלי הבשר, העופות הדורסים למינם. אך עופות טהורים אין עושים כן.
שיטת רש"י בגמ' (סב. ד"ה והני מילי) היא שונה, וז"ל: "ונראה לי שכל עוף הנותן רגלו על האוכל כשהוא אוכלו, ומחזיקו ברגלו שלא ינוד ולא ינטל כולו אצל פיו – הוא דריסה. וכן דרך העורבים שגדלין בבתים שקורין קוקוא"ה", עכ"ל (הרב משה קטן זיהה עוף זה כהעוף המכונה כיום קאק (Corvus Monedula, jackdaw)). גם במסכת נדה (נ:) נקט כן: "ואני אומר שדורסת על מאכלה ברגליה לאחוז שלא יבא כולו לפיה, ואין עוף טהור עושה כן", עכ"ל. ועל פירוש זה הביאו הרא"ש והר"ן והאגור את תמיהת ר"ת שאף התרנגול עושה כן. במציאות, אכן העורבים – ובכללם גם הקאקים – דורסים ברגליהם על מאכלם ואוכלים (וראה להלן בפרק ה' בסעיף העוסק בעורב. כמו"כ ראה תמונת דורס ואוכל בפרק ו' אות ט"ז).
ובספר נייר (הלכות סימני חיה טהורה) כתב להבחין בין הנחת הרגל בעלמא, לבין הנחה בחוזק ע"י תחיבת צפורנים, ז"ל: "ודורס שאמרו הוא כשנועץ צפרניו בחוזק ואוכל, אבל עוף שמשים רגליו לבד על האוכל אי"ז דורס שהרי תרנגולת עושה כן", עכ"ל.
ואולי יש משמעות לזה גם בדברי רש"י, שהנחת היד מטרתה היא שלא ינטל המאכל כולו אצל פיו. וזה שייך בעופות הטורפים שאוכלים בשר, שכן דרכם שאוחזים בידם את הטרף וקורעים במקורם חתיכות חתיכות מבשרו, בניגוד לעופות טהורים, שגם אם הם מייצבים ואוחזים את המאכל ברגליהם, אינם קורעים אלא מנקרים חתיכות חתיכות מהמאכל[5].
גם חכמי פרובנס (ספר המאורות, ארחות חיים (וכלבו)) הביאו בשם הראב"ד פירוש זה לדריסה, ז"ל: "אמר אברהם. אבל אני קבלתי, עוף שדורס ברגליו מה שהוא אוכל בין חי בין מת, ואפילו ירקות. והעורב והעטלף עוזרים זה הפירוש, שאין מכין שום עוף ושום חי והם בכלל הדורסים", עכ"ל. וכן הביא המאירי, ז"ל: "שגדולי המפרשים כתבו שכל שהוא תוחב צפרניו בבשר, ואוכלו בפיו מבין רגליו, הרי זה דורס אע"פ שאינו הורג וממית. וראיה להם מן העורב שאין רואין אותו הורג או אוכל עוף החי, ונכלל בדורסים", עכ"ל.
אולם בתשובות ופסקים לראב"ד (סימן י"ד) כתב באופן מעט שונה, ז"ל: "ופירוש דורס, כמו דרוסת הזאב ודרוסת הנץ, מכה ברגליו והורג, ותופס ברגליו ואוכל", עכ"ל, וזה בעצם שילוב של פירוש הרמב"ן ופירוש רש"י בדריסה. ושילוב זה מצאנו גם בפסקי הרי"ד, ז"ל: "פירוש כל עוף שהוא דורס בציפורניו את המאכל, סימן מובהק הוא שדרכו לדרוס העופות. וכדרך שהוא רגיל לדרוס את העופות, כך הוא רגיל לדרוס את המאכל", עכ"ל.
ונראה שהמקור הקדום לשילוב זה הוא הרמב"ם בפיהמ"ש, ז"ל: "דורס הוא שמניח ידו על הדבר שהוא אוכל ואוכלו, וכן עושה כל בעל חי טורף", עכ"ל.
א"כ ניתן לומר כי דורס ואוכל, לפירוש הרמב"ן הכונה לעצם הענין – עוף דורס כפי ההגדרה המודרנית – עוף טורף. ולדעת רש"י והרמב"ם הכונה אין הכונה לעצם היות העוף עוף דורס-טורף, אלא זהו סימן (הנחת היד על המאכל) המהוה הוכחה שהעוף טורף. אלא שיש יוצאי דופן בזה, כגון העורב, שאינו דורס והורג ברגליו, ולפי הגדרת הרמב"ן איננו בכלל עוף דורס לענין סימני טומאה (אלא אם נחלוק על עדותו של הראב"ד, ונאמר שהוא אכן דורס גם במובן של טורף והורג ברגליו. וכך אכן הביא הרמב"ן מפי השמועה), אך לפי רש"י והרמב"ן והראב"ד גם הוא בכלל דורס יחשב.
רס"ג (פירוש לתורה, מהד' קפאח עמ' קכב) כתב שעוף שאינו דורס הוא: "שיהיו אצבעותיו ישרות ולא עקומות, כי עקימת האצבעות היא הכנה לדריסה"[6], עכ"ל[7]. הרי שהבין דריסה כעין פירוש הרמב"ן, שלעופות הטורפים למינם יש אצבעות וטפרים עקומים המוכנים למלאכת הדריסה, בניגוד לעופות המלקטים את מזונם על הקרקע שאצבעותיהם וטופריהם יחסית ישרות, ומותאמות להליכה. והרי זה על משקל המבואר ברמב"ם הנ"ל, שהסימן של דורס ואוכל, שהוא לפי רס"ג עקימת האצבעות והצפרנים, הוא סימן להיות העוף דורס-טורף.
ר"ת (סא. ד"ה הדורס) מפרש פירוש מקורי לסימן דורס ואוכל, ז"ל: "שדורס ואוכל מחיים ואינו ממתין לה עד שתמות", עכ"ל (וכן היא גם דעת העיטור, הלכות סימני טהרה סימן תרפ"א, ז"ל: "ודורס הוא שאוכלו חי ואינו ממיתו"). והביא ראיה ממה שאמרה הגמ' על האריה שהוא דורס ואוכל.
מציאות זו, אותה מתאר ר"ת, היא מציאות ידועה. האריה אינו נמנע מאכילת טרפו בעודו בחיים, וגם בקרב דורסי היום הדבר מצוי (בד"כ הטרף ימות במעשה הדריסה עצמה. אם ע"י זה שימחץ בין רגליו של הדורס – עיט זהוב, לדוגמא, יכול להפעיל ברגליו לחץ בעוצמה של פי עשר מכח ידו של אדם בוגר! או בנוסף לכך, ע"י זה שהוא נדקר מטפריו החדים – כגון בדורסי יום חלשים יותר, וכן דורסי הלילה, שכוחם – באופן כללי – מועט יותר). וכפי שהעיד בזה ר"ת עצמו בספר הישר (חידושים סימן ת"נ): "ומנהג הדורסין יש לברר כמו שעושין האשטויי"ר (הקרוי בימינו דיה) והפלקו"ן (הקרוי בימינו בז) שהן דורסין ואוכלין כדפרישית (חי)", עכ"ל.
אלא שר"ת עצמו נדחק מאוד בהחלת הגדרה זו בפועל, שכן לשיטתו (יעוין לקמן) רק הנשר והעורב דורסים, וכן פרס או עזניה (שאינם מצויים בישוב). ובפועל, תופעה זו מצויה בעופות דורסים מגוונים. וכתב ז"ל: "ולפי פתרונו (של ר"ת), נץ דקרא לאו היינו אושטיי"ר ופללקו"ן, שהרי הן מכ"א עופות המנויין שהן אינן דורסין, כדפרישית, ואנו רואין שהן דורסין ואוכלין כדפרישית וכו' אבל יש לומר שהם האושטויי"ר ופלקו"ן מין עורב, כמו סנונית לבנה לר' אליעזר וזרזיר שהן מין עורב, אבל נץ דקרא לא דריס", עכ"ל.
וכבר בעל המאור, אע"פ שנקט לעיקר כדעת ר"ת, כתב כי "זה הוא הקשה שבדבריו". והמאירי כתב על כך: "ואע"פ שהן כדברי נבואות, מיני העופות מרובים כ"כ שאין להרחיק דבר זה כ"כ", עכ"ל.
בכל השיטות יש קשיים, כפי שיבואר בהמשך, ופרופ' זוהר עמר מגדיר את סימן הדריסה בהגדרה חדשה (מסורת העוף עמ' 38), ז"ל: "המונח 'דורס' הוא המפתח העיקרי לקביעה אם עוף טהור או טמא. מאחר שמחלקת העופות כוללת מגוון רב של מינים הנבדלים בתכונותיהם, יש צורך לקבוע הגדרה כוללת ורחבה ככל האפשר שתתאים לכל העופות. דומה שיש קו משותף לכל הסימנים: עוף דורס הוא כל עוף הניזון מבעלי חיים, חיים או מתים. אופן השגת המזון באמצעות ציד הוא רק ביטוי חיצוני המתאים לרוב העופות הנכללים בהלכה בשם דורסים, אך בהחלט לא מהווה מדד יחיד", עכ"ל.
חרקים כמובן לא בכלל זה, וכפי שכתבו הראשונים[8], אלא שככלות הכל יש לתת את הדעת לכך שבעוד עופות טהורים תוספים חרקים בעזרת מקורם, עופות דורסים קטנים תופסים חרקים – בעיקר חרקים גדולים דוגמת חיפושיות זבל – ע"י מעשה דריסה ברגליהם.
אך יש להעיר על דברי פרופ' עמר, שלפי הבנה זו, היה על הגמ' להגדיר זאת אחרת, דקשה למשל להגדיר את הצורה בה תופסים השלדגים או האנפות למינם דגים (ע"י שלייה או תפיסה עם המקור), כמעשה של 'דריסה' (שהוא קשור לרגל דוקא, 'דריסת רגל' וכד'), ובפרט הצורה בה תופס השקנאי דגים.
ובאמת, גם הברוזים והאווזים למינם ניזונים גם מדגים חיים שהם תוספים במקורם[9]. ומנגד – השלדגים (כגון השלדג לבן החזה) והאנפות ניזונים גם ממכרסמים ומצפורי שיר קטנים שהם תופסים במקורם החזק והמהיר. וזה בדומה לעורב, שהורג וצד רק בעזרת מקורו (בנוסף על אכילת פגרים).
יש לצרף לכך את קבלת בעל המאור, ז"ל: "וקבלנו במסורת מאבותינו ומזקנינו הקדמונים, כי כל שחרטומו רחב, או שיש לו כף הרגל שקורין פוט"א – כמו שיש לאווז, אין להסתפק בדריסתו – בידוע שאינו דורס", עכ"ל. והנה קבלה שאין העוף דורס, לפי הבנת בעה"מ ורמב"י שכל העופות הטמאים דורסים למעט פרס או עזניה, פירושה קבלה כי העוף טהור.
וכעי"ז גם בתשובות ופסקים להראב"ד (סימן י"ד. וכ"ה בספר המאורות), ז"ל: "אמרו זקני נרבונא: מסורת היא בידם, כל עוף שיש לו עור שטוח בין צפרניו, כעין החוט (?) אינו טמא. אומר אני, אעפ"כ צריך לבדוק בו סימן אחד, ואם יש בו אצבע יתירה נראית לעינים – עוד אין אנו חוששין שמא שלשה יש בו והוא ממיני הטמאים (לשיטתו קאמר, כרש"י, שלעשרים עופות יש ג' סימני טהרה בגופם והם דורסים), ואפילו נמצא שלשה – טהור, ואין חוששין שמא דורס, כי אין דרכו של דורס בזה", עכ"ל.
הגדרה זו גוררת להגדיר את השקנאי – למשל – כעוף טהור שאיננו דורס (ראה תמונתו בפרק ו' אות ט"ו).
ולכן למעשה נראה שהגדרת דריסה אכן קשורה לתזונת העוף מבעלי חיים, אך חייבת לכלול פעולה בדריסת הרגל – ציד (דריסה כהגדרה המקובלת כיום, וכשיטת הרמב"ן) או אכילה (כהגדרת הרמב"ם). עוף הניזון רק באמצעות מקורו, לא יקרא עוף דורס (וראה בפרק ו' אות י"ז לגבי החסידה). השקנאי, האנפות והחסידות לא יקראו עופות דורסים לפי"ז, ומנגד השלך – אשר דורס דגים ברגליו – הוא עוף דורס ללא ספק.
♦
ה. חולק את רגליו
סימן נוסף מסר ראב"צ במשנה, ואינו סימן בעצם, רק סימן לידע שהעוף דורס (לפי רוב הראשונים), והוא עוף החולק את רגליו. ובברייתא (סה.) ביאר יותר: "ר"א ברבי צדוק אומר מותחין לו חוט של משיחה, אם חולק את רגליו שתים לכאן ושתים לכאן טמא, שלוש לכאן ואחד לכאן טהור", ע"כ דברי הבריתא. סימן הדריסה הוא סימן התנהגותי (למעט לשיטת רס"ג), ולפעמים קשה לעמוד על כך (כמו שקרה עם תרנגולתא דאגמא למשל), ולכן נתן ראב"צ סימן אחר המצביע על תכונת הדריסה אצל העוף, סימן שאפשר 'לבדוק במקום'.
סדר האצבעות בעופות הוא יחסית מגוון. רוב העופות בעולם הם בעלי סדר אצבעות שנקרא 'אניסודקטיל', שלוש אצבעות הפונות קדימה ואצבע אחת הפונה לאחור. אולם יש עופות בעלי סדר אצבעות הנקרא 'זיגודקטיל', והוא שתי אצבעות הפונות קדימה ושתי אצבעות הפונות לאחור. על עופות אלו נמנים חלק מדורסי הלילה (שצריכים אחיזה מושלמת בטרפם), העופות המתמחים בטיפוס (התוכים למינם, הנקרים והקוקיות), ולוכדי הדגים (שלך קטופה וכד' אשר לוכדים דגים חלקלקים ברגליהם). אצל הסיס והשקנאי, לדוגמא, כל ארבעת האצבעות פונות קדימה. אצל משפחת החובתיים יש רק שלוש אצבעות הפונות קדימה, ללא אצבע אחורית, וכן לאמו האוסטרלי. היען יוצא דופן בעופות בכך שיש לו רק שתי אצבעות הפונות קדימה בלבד.
הרבה מבינים שכונת ר"א לעופות בעלי סדר אצבעות זיגודקטיל, כלומר ששתי אצבעות פונות קדימה ושתים אחורה. אך הבנה זו צ"ע, שלהבחנה זו אין צורך ב'מבחן המשיחה', אלא צריך פשוט להביט אל רגליו של העוף ולראות זאת מיד. כמו"כ הנקרים למינם, וכן התוכים למינם, אינם דורסים לשום פירוש (יש מעט תוכים גדולים שמחזיקים את המאכל ברגליהם, ואז דורסים הם - ורק הם – לפירוש רש"י במשנה. אך רוב מוחלט של התוכים לא עושים כן, ואצל הנקרים נעדרת תופעה זו כליל). ולפי הבנת הרמב"ם וכל הראשונים (למעט שיטה שהובאה במאירי, בהמשך) שזהו סימן שהעוף דורס, בהכרח שאין הכלל מדבר על העופות הנ"ל ואין סידור אצבעותיהם מהוה סימן טומאה (אלא שנעדרים הם את סימן הטהרה של אצבע יתירה כמובן).
נראה שכונת ראב"צ היא לעופות בעלי סדר אצבעות רגיל, ששלוש אצבעות פונות קדימה ואחת לאחור. לעיל בסעיף העוסק בסימן האצבע היתרה הבאנו את ביאור הרב אמיתי בן דוד, שנתמך גם בשיטה שהביא המאירי, שאצבע יתירה פירושו אצבע מיותרת. לעופות המלקטים מזונם על הקרקע האצבע האחורית קטנה יותר וגבוהה יותר ומשמשת בעיקר לאחיזה כאשר העוף על ענף וכד'. משא"כ אצל הדורסים אצבע זו מפותחת היא מאוד, אף יותר משתי האצבעות הקדמיות שבצדדים.
המאירי הביא שם שיטה ש'חולק את רגליו' הוא סימן זיהוי לאצבע יתירה, ז"ל: "ויש מפרשים שר' אליעזר ברבי צדוק על אצבע יתירה הוא רומז, דכיון שחולק את רגליו אין האצבע האחרון נקרא יתר הואיל וסומך עליו כל כך, ששאר עופות טהורים אינם סומכים אלא על שלשה הראשונים", עכ"ל.
ומכיון שסימן האצבע היתירה אינו הלכתא בלא טעמא, אלא הוא גם מעיד על תכונת הדריסה או האי דריסה בעוף, מובן שלתכונה לחלוק את רגליו יש קשר לעוף דורס דוקא.
ואכן עופות דורסים רבים נצפו כאשר הם יושבים על ענף בחלוקה של שתים-שתים, בניגוד לסדר הטבעי של אצבעותיהם. אמנם זה לא מצוי כ"כ, ובד"כ הם יאחזו בענף כפי סדר אצבעותיהם הרגיל, אך עכ"פ הם עושים כן. משא"כ עופות טהורים, שנסמכים בעיקר על שלוש האצבעות הקדמיות.
מבנה הרגל בעופות דורסים הוא שונה מהותית מאצל עופות טהורים. העופות הטהורים מתחלקים לעופות המלקטים ע"ג קרקע, ולעופות אשר מבלים זמן רב ע"ג ענפי העצים.
בעופות מלקטים, דוגמת היונים והתרנגולים, בד"כ ניתן להמשיל את כף רגלם לכף רגל של אדם: האצבע האחורית קצרה יחסית, בעוד האצבעות הקדמיות ארוכות מאוד ומפותחות יותר. בתבנית רגל כזו, עיקר סמיכת העוף הוא על שלושת האצבעות הקדמיות. מנגד, האצבעות הקדמיות בד"כ משוכות לצדדים, באופן המגדיל את שטח הפנים של כף רגלם, באופן המותאם להליכה ע"ג משטח ישר.
בעופות המבלים את רוב זמנם ע"ג עצים, כגון עורב, האצבע האחורית מפותחת וגדולה אף יותר משתי האצבעות הקדמיות שבצדדים, כך שעיקר סמיכת העוף היא על האצבע הקדמית והאחורית, אך מבנה רגלם הוא מבנה המיועד לאחיזה בענפים דוממים וכד', כלומר שלושת האצבעות הקדמיות הן מעין יחידה אחת, לעומת האצבע האחורית. גם אם העוף אוחז ענף כששתיים מאצבעותיו פונות לאחור (כפי שראיתי בכמה תמונות גם בעופות טהורים), ניכר כי האצבע הקדמית השתרבבה לאחור בצורה שאינה מסייעת לאחיזה כלל.
בעופות דורסים, מבנה כף רגלם מהוה מעין שילוב של שתי תכונות אלו. מבנה רגלם מותאם ללכידת טרף, כאשר השטח הכלוא בין האצבעות הוא משמעותי מאוד, ולכן אצבעותיהם גמישות ומורחקות האחת מהשניה, באופן המגדיל את השטח הכלוא, ומייעל את לכידת הטרף תוך כדי תנועה[10]. בנוסף, האצבע האחורית גדולה ומפותחת מאוד, ועיקר סמיכת העוף היא על שתי האצבעות המרכזיות: הקדמית האמצעית והאחורית. אלא שבניגוד לעופות הטהורים, אין שלושת האצבעות הקדמיות מהוות יחידה אחת, והן מרוחקות וגמישות, במטרה להגדיל כאמור את השטח הכלוא. ניתן להמשיל תבנית רגל זו לכף יד של אדם, כאשר האגודל מתוח לאחור ויוצר מעין קו ישר עם אצבע האמה. אם נניח כך את כף היד על שולחן, עיקר הסמיכה תהיה על האגודל מצד אחד ועל אצבע האמה מנגד. בסמיכה כזו, לא כ"כ משנה אם האצבע המורה (בין האגודל לאמה) תפנה קדימה או אחורה, כי כאמור לא עליה נסמכת היד, והדבר גם אפשרי מכיון שאצבעות היד (בניגוד לאצבעות הרגל, לדוגמא) מהוות כל אחת יחידה לעצמה.
דוגמא נוספת לכך היא אחיזתם הרפויה של העופות הדורסים אוכלי הנבילות, כדוגמת הנשר, אשר איננו מצטיין שאחיזה איתנה, שכן אין מבנה רגלו מותאם ללכידת טרף חי, אלא להליכה ע"ג הקרקע.
אלא שעיון בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות, מגלה לנו עומק נוסף בסימן זה, וז"ל: "ודברי ר' אלעזר ב"ר צדוק נכון, וענינו שעוף טמא כאשר עומד על חבל או קנה דק, נותן מקצת אצבעותיו על אותו הקנה מצד אחד ומקצתן מצד שני, עד שיהא הקנה תחת אצבעותיו כמי שמחזיק דבר ביניהם", עכ"ל.
ודבריו מעוררים תמיהה, מי גילה לו רז זה? ומה תוספת זו נצרכת להבהרת הסימן? אין לתוספת הגדרה זו שום יסוד בש"ס! וכדי לענות על זה, נקדים קודם מה שעוררו על זני התרנגולים שאנו אוכלים, וכן הלגהורן שאנו אוכלים את ביציו, שנצפו חולקים את רגליהם ע"ג מקלות וכד'. ובאמת בהרבה זנים, גם בתרנגולים 'טבעיים', מצינו תכונה זו לפעמים, ובאמת שאין התרנגול ייחודי בזה, ומצינו לעוד עופות שאינם דורסים אך חולקים רגליהם באופן מצוי, כגון האנפות למינן (ובהן הדבר מצוי הרבה יותר), ועוד מיני עופות אשר מבלים את מרבית זמנם ע"ג הקרקע.
באופן כללי, אחיזתם של עופות טהורים איננה איתנה כאחיזתם של עופות טמאים, אשר לוכדים את טרפם בעזרת רגליהם. אך הדבר בא לידי ביטוי בשיאו, כאשר העופות הטהורים "חולקים את רגליהם", בתנוחה שאיננה טבעית למבנה רגלם. העוף הטהור 'נח' ע"ג הענף, אך איננו אוחז אותו ברגליו. זאת בניגוד לעוף הדורס, אשר מבנה רגליו מותאם ללכידה ואחיזה, וגם כאשר הוא חולק את רגליו – הוא אוחז בחוזקה בענף, כעין צבת ממש, כפי משמעות הרמב"ם, שכן רגלו מותאמת לאחיזה רחבה כזו, אע"פ שסדר אצבעותיו הטבעי הוא שלוש מלפנים ואחת לאחור.
תוספת זו של הרמב"ם היא כנראה מתוך הבנה והתבוננות בתכונות העופות השונים ברגליהם, שאין הכלל שמוסר ראב"צ מילתא בלא טעמא, אלא טעם נכון ומובן בדבר, כפי שהתבאר. לאחר הבנה והעמקה זו, נחית הרמב"ם לחלק בעצם חילוק הרגליים, אם העוף לא חולק את רגליו כלל – טהור, ואם חולק, אזי שלא כל חלוקת אצבעות מהוה סימן דריסה.
ראב"צ אומר כי עוף החולק את רגליו טמא. אך כלל הפוך כמובן שאין פה – שהרי עוף שאינו חולק את רגליו איננו בהכרח טהור, שכך היא גם עמידת הדורסים בד"כ. אך אם חולק הוא את רגליו, מסתבר שטמא הוא, ורגלו איננה מותאמת להליכה ע"ג הקרקע, כי אם לדריסה ותפיסת טרף.
יש להעיר אמנם מלשון הבריתא שמביאה את סימנו של ראב"צ כדבר והיפוכו, חולק את רגליו טמא ושאינו חולק את רגליו טהור. וזה קשה, כי גם עופות דורסים בד"כ לא חולקים את רגליהם. אך במשנה ובתוספתא, וכן פסק הרמב"ם, מובא רק צד אחד של המטבע - חולק את רגליו טמא, שאינו חולק אינו סימן (וכפי שכתבו הראשונים והב"י בסימן פ"ב).
אולי הענין יבואר בתוספת הנוספת בבריתא שבגמ', שמביאים חוט של משיחה, אולי הוא דוקא חוט של משיחה שמכריח את הדורס לחלוק את רגליו. אך אנחנו לא יודעים מהו מבחן משיחה זה, ולא נשאר לנו לבאר אלא ע"י תכונות חילוק הרגלים הידועות לנו. וכבר הרא"ה והר"ן כתבו על דברי הברייתא שהיפוך הסימן, כלומר שהחולק את רגליו טהור הוא, אינו מדוייק, ז"ל הרא"ה: "פי' כללא קמא דוקא, דכל חולק את רגליו שתים לכאן ושתים לכאן טמא. כללא בתרא דשלש לכאן ואחת לכאן, יש מהן טמאים ויש מהם טהורים – וזה דבר הנראה לעין", עכ"ל. ובמשנה קודם לכן כתב, ז"ל: "ולא קאמר ר"א ב"ר צדוק אלא שכל החולק את רגליו טמא, אבל יש לך טמא שאינו חולק את רגליו, דומיא דרישא דאמרינן כל עוף הדורס טמא – אבל יש טמא שאינו דורס", עכ"ל.
לאחר העיון, נראה בעיני אופן נוסף לבאר את סימנו של ר' אלעזר ב"ר צדוק.
כפי שכתבתי לעיל, לא סביר כלל לומר שסימן זה בא למעט את העופות בעלי סדר אצבעות זיגודקטיל, שתי אצבעות פונות לפנים ושתים לאחור, שכן לצורך כך אין צורך במבחן המשיחה, אלא למבט שטחי ברגלי העוף. אולם ראיתי כי לחלק ניכר מדורסי הלילה יש אצבעות 'ממוצעות', בין אניסודקטיל לזיגודקטיל. לאוח ולקטופה למשל, סדר האצבעות הוא זיגודקטיל, ולעופות אלו אין צורך במבחן המשיחה, כמו גם לנקרים והתוכים. אך יש דורסי לילה, שמבנה כף רגלן הוא כמו רוב העופות, אניסודקטיל, והדבר ניכר בעומדם ע"ג משטח ישר או בתעופה, אלא שאצבעם הקדמית שבצד גמישה היא מאוד, ומתהפכת לאחור בעת אחיזה במשהו, כשהיא רוצה לאחוז בטרפה, או להיאחז בענף. מבט שטחי ברגלי העוף מראה על סדר אצבעות 'רגיל', אך בדיקה במשיחה (ולאו דוקא במשיחה, אלא כל ענף או מקל) מסגירה את תכונתה זו.
עכ"פ, גם הביאור הראשון נכון ואפשרי הוא, ובפרט שככל הידוע לי רק לדורסי הלילה יש תכונה זו, והם ניכרים כדורסים במבט שטחי ביותר, וקשה לומר שנתנו להם סימן עקיף לזיהוי דריסתם. והבוחר יבחר.
♦
פרק ב' – ביאור סימני הטהרה במציאות
סימני הטהרה שנמסרו ע"י חז"ל, אינם סתם סימנים ללא תוכן. כל הסימנים סובבים סביב דריסת העופות ומזונם (וכן כתבו גם הרלב"ג והאברבנאל בפרשת שמיני).
לגבי הזפק כתב פרופ' עמר (עמ' 35): "הזפק הוא חלק מהושט המורחב בצורת כיס, המשמש איבר אגירה למזון בטרם הגיעו לקורקבן. תפקידו של הזפק לרכך את המזון. איבר זה מפותח אצל עופות אוכלי גרעינים כדוגמת תרנגולים ויונים. אצל עופות דורסים ואוכלי חרקים אין איבר זה נראה בצורת כיס, אלא הוא יוצר התרחבות שאינה נחשבת לזפק מבחינה הלכתית. יוצא אפוא שהיעדר זפק טיפוסי, אף עשוי להוות סימן היכר המאפיין 'דורס'", עכ"ל.
לגבי הקורקבן כתב (עמ' 36): "הקורקבן מכונה גם קיבת השרירים. איבר זה בנוי ממערכת שרירים עבה ומשכבה פנימית קשה. תפקידו העיקרי של הקורקבן הוא לגרוס ולטחון את המזון באמצעות אבנים שבולע העוף. בעופות שניזונים מגרעינים השכבות הפנימיות מפותחות; קרומן הפנימי עבה יחסית וניתן לקלפו בקלות ביד. אצל שאר העופות, הקרום הוא בד"כ דק ולא ניתן לקלפו בקלות", עכ"ל (וראה גם דבריו של פרופ' אהרוני, ידיעות המכון למדעי היהדות א' עמ' 71. וכן ד"ר לווינגר בספרו מזון כשר מן החי, עמ' 26 והלאה).
במערכת העיכול של העוף, ישנה מעין קיבה הקודמת לקורקבן, ומכונה 'קיבת הבלוטות', בה מופרשים מיצי עיכול. אצל עופות הניזונים מזרעונים בעיקר, קיבה זו איננה מפותחת כ"כ. אך בעופות הניזונים מבשר, קיבה זו היא המשמעותית, שכן שם הוא עיקר העיכול של מזונו. אצל עופות אלו, הקורקבן השרירי איננו מפותח, מפני שעיקר העיכול נעשה בקיבת הבלוטות, והדופן הפנימית שלו דקה ואיננה נקלפת ביד.
לגבי הסימן של אצבע יתירה. לפירוש הר"א בן דוד הדבר מבואר יפה, שעיקר מעשה הדריסה נעשה ע"י האצבע האמצעית הקדמית והאצבע האחורית, ולכן איננה מיותרת כלל וכלל. רק למלקטים מזונם על הארץ, עיקר תפקודם הוא ע"י ג' האצבעות הקדמיות, כאשר האצבע האחורית משמשת יותר לאיזון ואחיזה, ולכן מנוונת היא משאר האצבעות ופחות שימושית (והרעיון כבר מובא בפירוש הרלב"ג: "ואחשוב שזה אמנם יורה על שמזון זה הבעל חיים אינו מהטרף, ולזה הושמה לו אצבע יתירה לעזור על ההליכה, ללקט הזרעים מעל הארץ ומה שידמה לזה. ואמנם העוף הטורף, לפי שלא יצטרך ללכת אבל יעוף וידלג להשיג טרפו, לא הושמה לו אצבע יתרה וכו'").
במהות סימנו של ראב"צ על עוף החולק את רגליו, ביארנו לעיל שזה מצוי דוקא אצל עופות שסומכים גם על אצבעם האחורית, והאצבעות שבצדדים מקדימה משמשות יותר לייצוב וכד' ולא לסמיכה. אצל עופות דורסים האצבע האחורית היא גדולה וחזקה, משא"כ אצל עופות מלקטים שאצלם האצבעות הפונות קדימה מפותחות הרבה יותר, ועליהן נסמך העוף, כך שאינו חולק את רגליו גם לפעמים נדירות (למעט יוצאי דופן, להם לכאו' התיחס הרמב"ם בפירושו, כדלעיל).
♦
פרק ג' – פירושי הראשונים בסוגיית הגמ'
א. הצעת הגמ'
איתא בגמ' (שחיטת חולין סוף דף ס:): "סימני העוף לא נאמרו. ולא? והתניא: 'נשר', מה נשר מיוחד שאין לו אצבע יתרה וזפק ואין קורקבנו נקלף ודורס ואוכל – טמא, אף כל כיו"ב טמא. תורין שיש להן אצבע יתרה וזפק וקורקבן נקלף ואין דורסין ואוכלין – טהורין, אף כל כיו"ב טהורין! אמר אביי לא נאמר פירושן מדברי תורה, אלא מדברי סופרים.
תני ר' חייא עוף הבא בסימן אחד – טהור, לפי שאין דומה לנשר, נשר דלית ליה כלל הוא דלא תיכול, הא איכא דאית ליה חד תיכול וכו' גמירי עשרים וארבעה עופות טמאים הוו, וארבעה סימנין, תלתא הדרי בכולהו [גירסת רש"י: עשרים מהם שלשה שלשה], ותרי בעורב, חד בפרס וחד בעזניה, דאיתיה בהא ליתיה בהא וכו'
א"ר נחמן, היה בקי בהן ובשמותיהן – עוף הבא בסימן אחד טהור. לא היה בקי בהן ובשמותיהן – בסימן אחד טמא, בשני סימנים טהור, והוא שיכיר עורב [וכל מין עורב]... אמר אמימר הלכתא: עוף הבא בסימן אחד טהור, והוא דלא דריס. א"ל רב אשי לאמימר, הא דרב נחמן מאי? א"ל לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי, מאי איכא משום פרס ועזניה? ליתנהו בישוב", ע"כ.
כפי שנתבאר בהקדמה, המפרשים נתקלו בקשיים מרובים בפירוש הסוגיא, ומצאנו כמה דרכים בביאורה.
♦
ב. שיטת רש"י ושיטת הגאונים
שיטת רש"י והגאונים היא שלנשר יש את כל סימני הטומאה. לעשרים עופות יש ג' סימני טהרה שוים לכולם, וסימן טומאה אחד. לעורב יש שני סימני טהרה מתוך אותם שלשה שיש לעשרים עופות. לפרס ולעזניה יש ג' סימנים לטומאה, וסימן טהרה אחד שונה לכל אחד, כאשר סימן הטהרה של האחד מהם הוא ייחודי לו בלבד, ואינו בשאר העופות.
לשיטת רש"י, כמבואר מדבריו בסוגית שמונה הספיקות של רב אסי (סב:, ראה להלן פרק ה'), לכל העשרים עופות יש זפק ואצבע יתירה, ואינם דורסים, אך אין קורקבנם נקלף. ממילא, גבי פרס ועזניה, האחד קורקבנו נקלף, אך אין לו זפק ואצבע יתירה, והוא דורס. והשני יש לו סימן טהרה יחיד אחר. לפי"ז, לעורב אין קורקבן נקלף. רש"י כתב על הזרזיר, שיש לו זפק, "ואין זה מאותן שני סימנים שבעורב", ולפי"ז סימני הטהרה של העורב הם אצבע יתירה, ושאינו דורס.
לעומת זאת, דעת רגמ"ה וגדולי נרבונא שהביאו הרז"ה והמאירי (והרס"ג, להלן בסמוך), שלכל העשרים עופות יש ג' סימני טהרה בגופם, והם דורסים. ופרס ועזניה, האחד חסר סימנים בגופו ואינו דורס, והשני דורס ויש לו סימן אחד בגופו[11]. לעורב יש שני סימני טהרה בגופו (וכתב הר"ן שהם אצבע יתירה וקורקבן נקלף), ושני סימנים לטומאה – שהאחד מהם הוא שהוא דורס (שכן שני סימני הטהרה שלו הם מתוך שלושת סימני הטהרה של העשרים עופות, שהם שלושת הסימנים שבגוף)[12].
וכשיטה זו דייקו הראשונים גם בדבריו של רש"י (והצל"ח כתב לבאר ע"פ דברי רש"י שלא ברור לחכמי הש"ס מהם שלושת הסימנים שיש לכל העשרים עופות, ובהתאם לכך הסוגיות חלוקות, ופירוש רש"י בהתאם). בנוסף לכך יש להוסיף שרש"י כתב במפורש כי העורבים המקננים בבתים הם דורסים (סב. ד"ה והני מילי), וזה סותר למהלך הראשון (והראשונים דנו האם מיני העורב חלוקים בסימניהם או לא).
מבואר בדבריהם, כי מבין כל העופות המנויים בתורה, רק אחד מהם אינו דורס, פרס או עזניה, והוא אינו שכיח בישוב. לפי"ז, כל עוף שיודעים אנו שאינו דורס, ומצוי בישוב, עוף טהור הוא. אלא שלמעשה כתב כי א"א לסמוך על בדיקתינו באי דריסת העוף, לאור המבואר בגמ' כי טעו חכמים בתרנגולתא דאגמא שעוף טהור היא, ולאחר זמן ראו כי היא דורסת. לפי"ז, למעשה אין להתיר שום עוף אלא במסורת, מכיון שגם אם בא עוף בג' סימני טהרה בגופו, אין זה מוכיח כלום על טהרתו אם למעשה הוא דורס, שכן כל העשרים עופות הם בעלי ג' סימנים אך דורסים הם [ובבקיא בכל העופות, יש להתיר כל עוף הבא אפילו בסימן אחד, ואפילו אם הוא דורס, כיון שסו"ס אינו מין נשר או עורב, ואינו בכלל שאר העופות המנויים בכתוב לאיסור].
אם העוף בא בשני סימני טהרה בגופו בלבד, אזי יש לחוש שמא מין עורב הוא, ובמכיר כל מין עורב אפשר להתיר. מסתבר כי עוף שבאופן מובהק אינו מין עורב, למשל עופות מים כברווזים וכד', ניתן להתיר גם לשיטת רש"י (וכ"כ גם בעל העיטור כדלקמן, והביא זה גם הארחות חיים, איסורי מאכלות סימן ק"ז (והכלבו בסימן ק"א), כגון אווזין ומינייהו פשיטא דלאו מינא דעורב נינהו. וכ"כ להלכה ולא למעשה הרמב"ן גבי עוף שכולו לבן).
וכפירוש זה כתב גם הרס"ג, הובא בפירושו לתורה בהוצאת הרב קפאח (עמ' קכב)[13], ותורף דבריו: "קבלו הראשונים מפי השמועה מפי הנביאים, שהנשר לבדו מכל עשרים עופות אלו אין בו שום סימן מאלו הארבעה, ופרס ועזניה יש בכל אחד מהן אחד מאלו הארבעה, והעורב יש בו שנים מן הסימנים הללו, ושאר ששה עשר העופות הטמאים יש בכל אחד מהם שלשה שלשה סימנים, אלא שעם כל זה הם דורסים, וכיון שהם דורסים אסרם ה' יתברך. ולפיכך הסימן הקובע הוא שלא יהא העוף דורס, וצריך עם זה לסימן אחר כדי שיהיו שני סימנים", עכ"ל.
וכן היא גם דעת הלכות גדולות (סוף הלכות טריפות)[14].
ג. שיטת רבינו תם
שיטת ר"ת היא שלנשר יש ד' סימנים לטומאה. לעשרים עופות יש לכל אחד שלושה סימני טהרה, שנים בגופו (ובדף סב: כתבו התוס' שהם ספק ואצבע יתירה. אך קורקבנם אינו נקלף), ושאינם דורסים. לעורב יש שני סימני טהרה בגופו, והוא דורס (ולדעת התוס' עורב אינו דורס ובעל שני סימנים בגופו). לפרס ולעזניה יש סימן טהרה אחד, אחד מהם אינו דורס (אך קורקבנו לא נקלף, אין לו זפק ואצבע יתירה), והשני דורס, אך יש לו סימן טהרה אחד בגופו שאינו נמצא בשאר העופות הטמאים, והוא שקורקבנו נקלף.
העופות הדורסים הם רק נשר, ופרס או עזניה. לפי"ז, מבארים התוס' כי עוף הבא רק בסימן טהרה אחד, שסימן זה הוא שאינו דורס, בודאי מין טהור הוא, שכן אין בכל העופות הטמאים עוף שאינו דורס ואין לו אף אחד מג' סימני הטהרה בגופו, אלא פרס או עזניה בלבד, והוא אינו שכיח בישוב.
לפי"ז, עוף הבא בסימן אחד, אם הסימן הוא שאינו דורס, העוף מותר, ולא חיישינן לפרס ועזניה. עוף הבא בסימן טהרה אחד בגופו, ואינו דורס, א"א להתירו, שמא מין עורב הוא (ומסתבר כנ"ל, שבעוף חלוק לגמרי אין לחוש לזה), ורק הבקיא יכול להתירו. עוף הבא בשני סימני טהרה בגופו והוא אינו דורס, אם אחד מהסימנים הוא שקורקבנו נקלף, עוף טהור הוא. ואם אין קורקבנו נקלף, ויש לו זפק ואצבע יתירה, יש לחוש שמהעשרים עופות הטמאים הוא, ואין להתירו. עוף הבא בשלושה סימני טהרה בגופו, בידוע שאינו דורס ועוף טהור הוא.
♦
ד. שיטת ר' משה בן יוסף
שיטת ר' משה בן יוסף היא שלנשר יש ד' סימנים לטומאה. לעורב יש שני סימני טהרה בגופו, ושני סימנים לטומאה – שהאחד מהם הוא שהוא דורס. לפרס, לעזניה, ולכל שאר העשרים עופות, יש סימן טהרה אחד בלבד. בעשרים ואחד עופות מתוכם מדובר בסימן טהרה אחד בגופם, אך כולם דורסים. ובעוף אחד, פרס או עזניה, אין שום סימן טהרה בגופו – אך אינו דורס. זהו הפירוש הרווח בראשונים, ולפירוש זה הסכים גם הרמב"ן, ובדק מיני עופות רבים שהוכיחו כשיטתו, ודחה את פירושיהם של רש"י ור"ת בשתי ידים (וכלשונו: "ולפי שאין אנו יכולין להכחיש דברים הנראים לעינים, אנו חוזרים על כרחנו לאחוז דרך הרב ר' משה ב"ר יוסף ז"ל שכתב בתשובותיו וכו' אבל פירוש הרב ר' משה מתברר לעינים בבדיקות ובגמרא, בראיות חזקות, בככר השכל יצוקות").
לפי"ז, עוף הבא בסימן אחד, שהוא שאינו דורס, אין לחוש אלא לפרס או עזניה שאינם שכיחים בישוב, ולכן העוף מותר. עוף הבא בסימן אחד בגופו א"א להתיר בלא ידיעת דריסתו, שכן לכל העשרים עופות יש סימן טהרה אע"פ שדורסים ואסורים הם. עוף הבא בשני סימנים בגופו, ואין ידוע טיב דריסתו, א"א להתירו שמא מין עורב הוא, אלא במכיר עורב וכל מין עורב (ומסתבר כנ"ל שבעוף חלוק לגמרי אין לחוש לזה). עוף הבא בג' סימני טהרה בגופו, בידוע שאינו דורס ועוף טהור הוא.
♦
ה. שיטת בעל העיטור
בעל העיטור (סימן תרפ"א. והביא את עיקר שיטתו בארחות חיים, איסורי מאכלות סימן ק"ז (ובכלבו סימן ק"א)) מביא את פירושי הראשונים לסוגיין, ודוחה את כולם, ולאחר מכן מציע פירוש חדש[15], והוא שג' סימני הטהרה שבגוף העוף הם סימני הטהרה, וסימן הדריסה סימן טומאה הוא, והיעדרו אינו מהוה סימן טהרה. לפי"ז, עוף הבא לפנינו בלא סימן טהרה בגופו, טמא הוא גם אם אינו דורס. ואם העוף דורס, הוא טמא גם אם יש לו סימן טהרה. לנשר אין סימני טהרה כלל, והוא דורס. לעשרים עופות יש סימן טהרה אחד בגופם, והם דורסים. לפרס ועזניה יש סימן טהרה אחד בגופם, והם אינם דורסים. לעורב יש שני סימני טהרה בגופו, והוא אינו דורס.
לפי"ז, עוף הבא בסימן אחד בגופו, טהור בתנאי שאינו דורס (ואם דורס, הוא מעשרים עופות). עוף הבא בשני סימנים בגופו, א"א להתירו, משום שגם אם אינו דורס – שמא מין עורב הוא, ורק הבקיא בעורב ומיניו יכול להתירו. אלא שבעוף שבודאי אינו מין עורב, כגון אווזין, אפשר להתירו בתנאי שאינו דורס. עוף הבא בג' סימנים בגופו, טהור, ובידוע שאינו דורס. עוף הבא בלא סימני טהרה בגופו, טמא.
♦
ו. שיטת הרא"ה
כתב הרא"ה בבדק הבית (בית שלישי שער ראשון. ובחידושיו באורך): "והנכון, דכללי דמתניתין דוקא, וכל הדורס טמא. אבל יש שאינו דורס ואינו טהור. וכל שיש לו שלשה סימני טהרה אלו, שהם: אצבע יתירה וקורקבן נקלף וזפק – בידוע שהוא טהור, דבידוע שאינו דורס. ודוקא אלו, הא שלושה אחרים, כגון אינו דורס בשני סימנים שבגופו, איכא טהורים ואיכא טמאים, מדמסיים הני תלתא. והיינו עוף טהור נאכל במסורת.
וכלהו עופות טמאים יש להם מג' סימנין אלו, יש מהן שיש בהן בגופן שני סימני טהרה ודורס, או אינו דורס. ויש מהן שאין דורסין ויש להם סימן אחד של טהרה בגופן – והוא עורב ומיניו, ומי שמכיר אותן – עוף הבא בשני סימנים אלו טהור. ויש מהן בסימן אחד של טהרה בלבד, והוא פרס ועזניה, ואחד מאלו סימן טהרה שלו שאינו דורס. ושמנה הספיקות שאמרו, היה להן אצבע יתירה וזפק, ונסתפקו בקליפת הקורקבו בסכין, שאם היתה קליפה – בידוע שהם טהורין", עכ"ל הרא"ה.
לדבריו, לנשר יש ד' סימנים לטומאה. פרס ועזניה בעלי סימן טהרה אחד הם, והאחד סימנו שאינו דורס. מלבדם אין עוד עוף עם סימן אחד. לעורב ומיניו יש סימן בגופם, ואינם דורסים[16], כלומר בסה"כ שני סימני טהרה (בחידושיו ביאר שסימני העורב הם שאינו דורס ואצבע יתירה. ובמיניו כולם אינם דורסים, אך הסימן שבגופם מתחלף). שאר העשרים עופות יש מהם בעלי שני סימנים בגופם ואינם דורסים, כלומר סה"כ ג' סימני טהרה. ויש מהם בעלי שני סימנים בגופם ודורסים. וכלל גדול אמרו: כל הדורס טמא.
לפי"ז, עוף הבא בסימן אחד, וסימן זה הוא שאינו דורס – טהור הוא, דלפרס ועזניה לא חיישינן. אם יש לעוף סימן בגופו ואינו דורס, הרי הוא בעל שני סימני טהרה של עורב ומיניו, ולכן יש לספקו בהם, ורק הבקיא בעורב ומיניו יכול להתירו. עוף הבא בשני סימנים בגופו ואינו דורס, א"א להתירו, משום שאפשר שמעשרים עופות הוא, ורק הבקיא בכל העשרים עופות יכול להתירו. עוף המגיע בג' סימנים שבגופו (ואינו דורס, אלא שאי"צ לבדוק זאת משום שבידוע שאינו דורס), הרי זה טהור.
♦
ז. שיטת המאירי
המאירי מביא את שלושת השיטות המרכזיות, רש"י וסיעתו, רמב"י, ור"ת, אולם כותב כי בכל השיטות יש קשיים, וגם על שיטת רמב"י, שהיא השיטה היותר מבוססת ואיתנה במבחן המציאות, ז"ל: "והשמועות מסכימות בה יפה, ואף בדיקת העופות מסכמת בה לפי מה שהעידו בה רבים. אלא שהיענה מתנגדת בה, שאינה דורסת (והיא מעשרים עופות), וא"א שלא להיותה אותה שהוזכרה בתורה, שהרי סימן נתנו לה שאוכלת הזכוכית – וכן מצאנו בשלנו וכו'", יעו"ש שנדחק בדבר זה.
ואח"כ, בסוף הסוגיא מביא שיטה רביעית, ולמעשה מאמץ את שיטה זו ומבכר אותה על שאר הפירושים, ז"ל:
"... ומגדולי המחברים כתבו שאין אנו בקיאים באצבע יתירה איזה הוא, שכל שהוא סומך עליו ובטוח בו כבשאר אצבעות אין זה יתר, ופרשו מה שאמר ר"א במשנה שכל עוף החולק את רגליו טמא הוא רומז לענין אצבע יתרה, ואנו אין לנו לסמוך על זה. וכן פרשו שאין אנו בקיאים בזפק, שיש עופות שנעשה מגופם כיס אחד שקורים לו גורג"א שעומדת לפעמים במקום זפק ואינה זפק. ולא מצאו סימן מובהק אלא קורקבן נקלף.
וכבר כתבנו דבר זה למעלה, ולא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, והוא שמצורף לדעת זה מצאתי לקצת גאונים המובהקים שפירשו בענין זה שיטה רביעית, והיא היא שטרחתי עליה בבדיקת כמה עופות ומצאתי כן. והוא שעופות הטמאים אין המדה שוה בהם אלא בנשר ופרס ועזניה ועורב. אבל שאר עופות יש מהן באחת ויש מהן בשנים ויש מהן בשלשה, יש מהן דורס ויש מהן שאינו דורס, אין הדבר שוה בהם אלא לענין קורקבן נקלף שאינו בהם אא"כ לעורב לדעת קצת. נמצא שאם אינו דורס ובא לו בקורקבן נקלף מותר. ואף בזו יש פקפוק למי שמפקפק בסימני עורב, אלא שרבותי מנהיגים בה היתר גמור, וכן הסכימו כל הגאונים וכו'", ע"כ דברי המאירי.
בגוף דבריו יש לתמוה בתרתי. ראשית, הרי אותו העוף שהעמיד בצל את שיטת רמב"י, בת היענה, מתנגד גם לשיטה רביעית זו – שכן קורקבנה נקלף והיא מהעשרים עופות. ועוד, הרי ממש לפני כן כתב המאירי לבטל את קבלת ר"ח לגבי בלעדיות סימן קורקבן נקלף באומרו: "שהרי החוש מעיד בקצת הדורסים שקורקבנן נקלף".
אולם בעצם שיטה זו, יש לעיין ולהבינה. מבואר בגמ' שהעוף היחיד מהמנויים בתורה בעל שני סימנים הוא העורב, והמכיר עורב וכל מין עורב יכול להתיר כל עוף בעל שני סימנים הבא לפניו. וכן מבואר שפרס ועזניה ייחודיים בהא דיש להם רק סימן אחד.
ושיטה קרובה לזה היא שיטת הרא"ה, הנ"ל, שיש בעשרים עופות בעלי ג' סימנים ודורסים, ובעלי שני סימנים ואינם דורסים (ובסה"כ הוי ג' סימנים). אולם בהא דכתב שיש בהם בעלי סימן אחד, אין זה מתאים עם דברי הרא"ה. ויל"ע היאך למדו בעלי שיטה זו בגמ'. וראה גם בשיטת הרמב"ם להלן, שס"ל שיש בעשרים עופות שאין להם סימנים בגופם ואינם דורסים (ואפשר שחשיב בעל סימן אחד לשיטה זו במאירי), ויש מהם דורסים עם סימן אחד בגופם, ועורב ומיניו דורסים עם שני סימנים בגופם, ופרס ועזניה אינם דורסים עם סימן אחד בגופם.
♦
פרק ד' – שיטת הרמב"ם
א. דברי הרמב"ם בהלכות
כתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות מאכלות אסורות:
[י"ד] סימני עוף טהור לא נתפרשו מן התורה, אלא מנה מינין טמאים בלבד, ושאר מיני העוף מותרין. והמינין האסורין ארבעה ועשרים מין, ואלו הן וכו':
[ט"ו] כל מי שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן, הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהן, ואין צריך בדיקה. ועוף טהור נאכל במסורת (כלומר, כדי לאכול עוף בלי לבודקו, אי"צ להכיר בפועל את כל המינים הטמאים, ולהעבירם במסורת, אלא מספיק שיש מסורת שעוף זה טהור הוא), והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור. ונאמן צייד לומר עוף טהור זה התיר לי רבי הצייד, והוא שהוחזק אותו הצייד שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן:
[ט"ז] מי שאינו מכירן ואינו יודע שמותיהן (ולא קיבל במסורת שהעוף טהור), בודק בסימנין אלו שנתנו חכמים. כל עוף שהוא דורס ואוכל, בידוע שהוא מאלו המינין, וטמא. ושאינו דורס ואוכל, אם יש בו אחד משלושה סימנין [י"ג: אלו], הרי זה עוף טהור. ואלו הן: אצבע יתירה, או זפק – והיא המוראה, או שיהיה קורקבנו נקלף ביד (אך אם אין בו סימן טהרה בגופו, גם אם אינו דורס, אין הכרח שהוא עוף טהור):
[י"ז] לפי שאין בכל אלו המינין האסורין מין שאינו דורס ויש בו אחד משלשה סימנין אלו, חוץ מפרס ועזניה, ופרס ועזניה אינן מצויין בישוב אלא במדברות איי הים הרחוקות עד מאוד שהן סוף הישוב:
[י"ח] היה הקרקבן נקלף בסכין ואינו נקלף ביד, ואין בו סימן אחר, אע"פ שאינו דורס – הרי זה ספק (שמא אין זה נחשב קורקבן נקלף, ואז העוף ללא סימני טהרה, אע"פ שאינו דורס). היה חזק ודבק, והניחו בשמש ונתרפה ונקלף ביד – הרי זה מותר:
[י"ט] אמרו הגאונים שמסורת בידיהם שאין מורין להתיר עוף הבא בסימן אחד, אלא אם כן היה אותו סימן שיקלף קורקבנו ביד. אבל אם אינו נקלף ביד, אע"פ שיש לו זפק או אצבע יתירה, מעולם לא התירוהו:
[כ'] כל עוף שחולק את רגליו כשמותחין לו חוט, שתים לכאן ושתים לכאן; או שקולט מן האויר ואוכל באויר; הרי זה דורס, וטמא. וכל השוכן עם הטמאים ונדמה להן, הרי זה טמא:
♦
ב. ביאור שיטת הרמב"ם
הרמב"ם כותב כי רשימת העופות שמנה הכתוב כוללת את כל העופות הטמאים כולם, ושאר כל מיני העופות טהורים הם. ממילא מובן כי הוא פוסק למעשה שאדם הבקיא בכל העופות המנויים, יכול לאכול כל עוף הבא לפניו ואינו מהם, בלא בדיקה כלל[17].
הבעיה מתחילה באדם שאינו בקיא. פה מורה הרמב"ם לבדוק בסימניו. דבר ראשון יש לבדוק אם העוף דורס. אם הוא דורס – הוא עוף טמא מהמנויים בתורה. אם אינו דורס – יש לבדוק בסימניו. אם אין לו סימן טהרה בגופו, כמו למשל הנקר, הרי זה טמא[18]. לפי"ז, לא רק שכל הדורסים מנויים בתורה, אלא שכל העופות שאינם דורסים אלא שאין להם סימנים בגופם – כמו הנקר והדוכיפת, גם הם מנויים בתורה.
אם יש לו סימן טהרה בגופו, הרי הוא מותר. ומבאר הרמב"ם, שאע"פ שברשימת העופות הטמאים יש שני עופות עם מאפינים דומים, שאינם דורסים ויש להם סימן טהרה אחד בגופם, עופות אלו, פרס ועזניה, אינם מצויים בישוב, ואין לחוש להם [משמעות דבריו היא שגם הפרס וגם העזניה אינם דורסים, ויש לכל אחד מהם סימן אחד בגופו]. ברור שכונתו להוראתו של אמימר: "עוף הבא בסימן אחד טהור, והוא דלא דריס".
הרמב"ם לא מתיחס בדבריו לעוף שאינו דורס ובא בשני סימנים בגופו. הדבר ברור א"כ שעוף כזה הבא לידינו, עוף טהור הוא וניתן לאוכלו בשופי (וכן מתבאר מתוך דברי ר' אברהם בנו שהובאו בהערה לעיל, שעוף שאינו דורס ובא בסימן אחד – קורקבן נקלף, לאור מסורת הגאונים – מותר באכילה, "ואפילו שאין לו אצבע יתירה ולא זפק", משמע שאם יש לו סימן נוסף, פשיטא דמותר). והדבר מדויק גם מדברי הרמב"ם עצמו בהלכה י"ח, שכתב: "היה הקרקבן נקלף בסכין ואינו נקלף ביד, ואין בו סימן אחר, אע"פ שאינו דורס – הרי זה ספק", עכ"ל. דוקא באין בו סימן אחד, אך אם יש בו סימן נוסף בגופו, הרי זה טהור בודאי. וזאת היאך? הרי אם קורקבנו חשיב כנקלף, יש לו שני סימנים בגופו, ולא רק סימן אחד! ע"כ שבין אם חשיב נקלף, ויש לו שני סימנים בגופו, ובין אם לא חשיב נקלף, ויש לו רק סימן אחד בגופו, בצירוף הא שאינו דורס – טהור.
זה סותר לכאו' למבואר בגמ' בשם רב נחמן שאין להתיר עוף הבא בשני סימנים אלא במכיר עורב וכל מין עורב. וביאור הדבר, שהעורב, לפי הבנת הרמב"ם, הוא עוף דורס (מניח ידו על המאכל ואוכל, וכן העורבים עושים כידוע), וכיון שהרמב"ם כבר סייג את ההיתר לעוף שאינו דורס בלבד (שכן כל הדורס טמא), שוב אין לספק בעורב ומינו, ועוף הבא בשני סימנים בגופו מותר בשופי, וכ"ש בשלושה סימנים בגופו.
ויש לעיין בדברי הרמב"ם, לאור שתי הוראות בגמ' שלא הביא אותן להלכה, ולכאו' לא מצינו להן חולק. האחת, הוראתו המפורשת של רב נחמן, שעוף הבא בשני סימנים בגופו, ולא ידוע אם הוא דורס (ראה להלן ביאור דברי רב נחמן), ניתן להתירו במכיר עורב וכל מין עורב. והוראה נוספת, שאיננה מפורשת, אך יוצאת בהכרח מתוך דברי רב נחמן, שאם העוף הבא לפנינו בא בג' סימני טהרה בגופו, יש להתירו גם אם לא ידוע טיב דריסתו.
ולכאו' הביאור הוא, שכיון שהרמב"ם מיירי באינו בקיא, אז אינו יכול להתיר עוף הבא בשני סימנים כשאין ידוע טיב דריסתו, שכן היתר זה חייב להיסמך על בקיאות מסוימת, עכ"פ בעורב ומכל מין עורב. ולאחר שהביא הרמב"ם את עיקר ההלכה, שאדם הבקיא יכול לאכול בלא בדיקה, וניגש להלכה המצויה של אינו בקיא שצריך לסימנים, לא התעכב על שלב ביניים של אינו בקיא בכל העשרים עופות אך בקיא בעורב וכל מין עורב[19] (אמנם למעשה ברור שהרמב"ם מתיר עוף הבא בשני סימנים כשמכיר מין עורב, כדברי הגמ'. וגם כמעט מוכרח בעיני שגם במקרה שאינו מכיר כל מין עורב, בעוף שודאי אין לספקו במין עורב, כדוגמת עופות מים, יודה הרמב"ם להתיר, כדברי העיטור. ורק בספרו לא חילק ברמת אי הידיעה של האדם, וכתב את שני הקצוות: בקיא בכולם, או לא בקיא כלל).
ובאשר להיתר המבואר ממילא בדברי רב נחמן, עוף הבא בסימן אחד טהור לבקיא, ובשני סימנים טהור למכיר עורב וכל מין עורב, שממילא מובן כי בג' סימנים טהור לכולי עלמא, גם לשאינם בקיאים. וגם היתר זה נעדר מדברי הרמב"ם. נראה לבאר שעוף הבא בשלשה סימנים בידוע הוא שאינו דורס, ולכן הוא בכלל ההיתר המבואר בדבריו שעוף שאינו דורס מותר אפילו בסימן אחד, וכל שכן בשנים ושלשה סימנים.
לפי"ז, עוף שאין לו סימני טהרה בגופו, טמא הוא. בין אם הוא דורס, ובין אם הוא לא דורס. עוף הבא לפנינו צריך בדיקה אם דורס הוא אם לאו. אם הוא דורס – הוא טמא. אם אינו דורס, יש לבדוק בסימניו: אם אין לו סימנים בגופו, הוא טמא. אם יש לו סימן אחד בגופו, העוף מותר, דלא חיישינן לפרס ועזניה (ולמעשה אין להסתמך בזה להתיר אלא בקורקבנו נקלף, כמסורת הגאונים). אם יש לו שני סימנים בגופו (ובכלל זה אם יש לו זפק ואצבע יתירה, ואין קורקבנו נקלף, שהמסורת שהביא מדברת רק על היתר עוף בסימן אחד בלבד), וכ"ש שלשה – פשוט שהעוף טהור ומותר באכילה.
הרמב"ם לא מורה הוראה מפורשת על עוף שאין ידוע טיב דריסתו, ובזה הדרינן למבואר בגמ' שבג' סימנים בגופו מותר, בשנים בעינן לבקיאות בעורב וכל מין עורב (ומסתבר כנ"ל שבעוף שבודאי אינו מין עורב, כעופות המים, יש להתיר), ובאחד אין להתיר.
והרי זה כשיטת ר' משה בן יוסף, למעט היתר עוף שאינו דורס ואין לו סימנים בגופו, שלרמב"י עוף טהור הוא, ולהרמב"ם עוף טמא.
♦
ג. ביאור מחלוקת רב נחמן ואמימר
במשנה נשנו שלושת סימני הטהרה, ור' חייא שונה בריתא בה מבואר כי די בסימן אחד כדי להתיר למעשה עוף הבא לפנינו, לפי שאינו דומה לנשר. על כך מסייג רב נחמן ואומר כי זה דוקא לבקיא בהן ובשמותיהן, אך לאינו בקיא – בסימן אחד טמא. עוף הבא בשני סימנים ג"כ צריך לבקיאות, אך לא בכל העופות אלא בעורב ומיניו. מכיר עורב ומיניו – יכול לאכול עוף הבא בשני סימנים. אינו מכיר – אינו יכול לאכול. רב נחמן לא מורה כלום בעוף הבא בג' סימנים, והפשטות היא שאפשר להתיר ללא בקיאות כלל, שכל עוף בעל ג' סימנים בגופו טהור הוא.
אמימר, לעומת זאת, מורה כי דברי ר' חייא להתיר עוף הבא בסימן אחד, נאמרו גם למי שאינו בקיא בהם ובשמותיהם. אך הוא מסייג סיוג אחר ואומר כי ההיתר ע"פ סימן טהרה אחד הוא דוקא בעוף שידוע שאינו דורס (אולם אין כונת אמימר להתיר עוף בסימן אחד, שאותו הסימן הוא שאינו דורס, שכן הרמב"ם כותב להדיא שלאחר שידעינן שאינו דורס בעינן לסימן אחד להתירו, ואם אין – טמא).
והנה יש לעיין במחלוקתם של אמימר ורב נחמן. רב נחמן חושש בדבריו לעורב, כלומר הוא מדבר על עוף שאיננו יודעים אם הוא דורס או לא. מובן א"כ שגם בעוף הבא בסימן אחד, שאותו אוסר באינו בקיא, מיירי בעוף שאיננו יודעים אם הוא דורס או לא.
מאידך, אמימר מדבר על עוף שאנו יודעים שאינו דורס, ואותו הוא מתיר על סמך סימן אחד בגופו. רב אשי שואלו מה לגבי הוראתו של רב נחמן לאיסור באינו בקיא, ועל כך משיבו אמימר כי לא שמיעא ליה, כלומר לא סבירא ליה.
וזה דבר תימה, שכן אמימר מתיר דוקא בעוף שידוע שאינו דורס, וא"כ מה מקום יש לתמוה על הרואתו זו מדבריו של רב נחמן, שהורה לאיסור בעוף שאין ידוע טיב דריסתו? הרי בעוף כזה, גם אמימר לא יורה להיתר על סמך סימן אחד בגופו! [וזה קשה גם לעוד ראשונים][20]
וצריך לומר שהשאלה איננה דוקא מעצם הוראתו של רב נחמן על הוראתו של אמימר, אלא על הבנת ההוראה המובאת בבריתא של ר' חייא. ר' חייא מורה להיתר עוף הבא בסימן אחד, ורב נחמן אומר כי אין קיום להוראה זו אלא באדם הבקיא בעופות המנויים בתורה. אדם שאיננו בקיא אינו יכול להתיר עוף הבא בסימן אחד.
לעומת זאת, אמימר סובר כי הוראה זו של הבריתא, להתיר עוף הבא בסימן אחד, שייכת גם בסתם אדם שאינו בקיא בכל העופות המנויים בתורה, אולם דוקא ביודע שאין העוף דורס (כלומר, בכל מקרה צריך להעמיד אוקימתא בדברי הבריתא. רב נחמן מעמיד באדם הבקיא. אמימר מעמיד בעוף שאינו דורס). על הבנה זו אמימר מקשה רב אשי מדבריו של רב נחמן, שלא העמיד את הבריתא באוקימתא של אינו דורס, אלא באוקימתא של בקיא, משום שגם אם מדובר בעוף שאינו דורס – עדיין א"א להתיר למעשה ע"פ סימן אחד בגופו של העוף, שכן פרס ועזניה הם עופות שאינם דורסים ובעלי סימן אחד בגופם! על כך משיב אמימר: "לא שמיעא לי, כלומר לא סבירא לי[21]. מאי איכא[22], משום פרס ועזניה? ליתנהו בישוב".
♦
פרק ה' - שמונת הספיקות של רב אסי
עוד סוגיא שיש ללבן כדי להבין את הדברים לאשורם, היא סוגיית שמונת הספיקות של רב אסי (סב:), וכן לנסות לזהות עוד אי אלו מהעופות המוזכרים בגמ' לאיסור או להיתר. נקודת ההנחה הבסיסית היא, שעוף המובהק כעוף דורס – אין צורך לגמ' להודיענו על פסולו. ולכן מן הסתם כל העופות המוזכרים בגמ' בהוראה לאיסור, נדמים לעופות טהורים.
"אמר רב אסי שמונה ספיקות הן: חובא חוגא סוגא והרגונא תושלמי ומרדא כוחילנא ובר נפחא. מאי ספקייהו? עופות טהורים קורקבנן נקלף וטמאים אין קורקבנן נקלף, והני קורקבנן נקלף בסכינא. והא ההיא בר אווזא דהוה בי מר שמואל דלא הו הקא מקלף קורקבניה, ואותביה בשמשא, וכיון דרפי איקליף! התם כי רפי איקליף בידא, הכא אע"ג דרפי לא מקליף אלא בסכינא. אמר אביי תרנגולא דאגמא חד משמונה ספיקות הוא, והיינו מרדו. א"ר פפא תרנגולא דאגמא אסירא, תרנגולתא דאגמא שריא, וסימניך עמוני ולא עמונית. דרש מרימר תרנגולתא דאגמא אסירא – חזיוה דדרסה ואכלה, והיינו גירותא", ע"כ לשון הגמ'.
משמעות הגמ' היא שהצד להכשיר עופות אלו, זה אם קורקבנם נחשב כנקלף ("עופות טהורים קורקבנם נקלף", וכפי שהאריכו בזה התוס'), ויש כמה אפשרויות להבין את הספק של רב אסי.
לראשונים שלומדים שלעשרים עופות יש ג' סימני טהרה, יש שני אופנים לבאר את הספק בגמ':
א. רש"י פירש, ז"ל: "והני קורקבנן נקלף בסכינא. ושאר שלשת הסימנין מבוררים בהן. ומספקא לן אי קילוף הוא, הרי יש להן ארבעה סימנין ויצאו מספק כל עופות טמאין. ואי לאו קילוף הוא, הרי אין כאן אלא שלשה, ובספק שאר עופות טמאין שיש להם שלשה סימנין", עכ"ל. והתוס' קיבלו פירוש זה. אולם רוב הראשונים מיאנו בו.
פירוש זה הוא רק אם נאמר שאחד מסימני הטהרה של עשרים העופות הוא שאינם דורסים. ורוב הראשונים לא קיבלו דבר זה, וכתבו שג' סימני הטהרה של עשרים העופות הם הסימנים שבגוף, אך כולם דורסים, וכפי שנתבאר לעיל.
ב. בעה"מ כתב לבאר לשיטת גדולי נרבונא (לעשרים עופות ג' סימני הגוף), שלעשרים עופות אין שום סימן טהרה מלבד קורקבן נקלף: אין להם זפק, ואין להם אצבע יתירה, והם דורסים. אם אין קורקבנם נחשב כנקלף, הרי הם בעלי ד' סימנים לטומאה, וטמאים הם. אולם אם קורקבנם נקלף, הרי שהם בעלי סימן טהרה אחד, ואין לספקם אלא בפרס או עזניה, ומכיון שאינם מצויים בישוב הם טהורים (ולשיטתם לא כל הדורס טמא).
גם בזה דוחק רב, שכן לרוב הראשונים אין עוף דורס טהור, ואין פה מקום לספק כלל.
לפי שיטתו של רמב"י וסיעתו, שלעשרים עופות יש סימן טהרה אחד בלבד, וכולם דורסים, גם יש כמה אופנים לבאר.
ג. הראב"ד (תשובות ופסקים סימן י"ד) כתב לבאר שלא ידעו אם עופות אלו דורסים (לשיטתו, אם הם דורסים הם טמאים בודאי), ולא היה להם זפק ואצבע יתירה. אם אין קורקבנם נקלף, יש לחוש שהם דורסים וטמאים. ואם קורקבנם נקלף, אם אינם דורסים – בעלי שני סימני טהרה הם, וטהורים (ואין לספקם במין עורב, שדורס הוא). ולומר שדורסים – זה אינו, שכן אין עוף דורס שקורקבנו נקלף, מלבד פרס ועזניה דלא שכיחי (לכאו' ביאור זה אפשרי גם להולכים בשיטת רש"י, שלעשרים עופות יש ג' סימני טהרה, ולא ידעו אם עופות אלו דורסים, ואם אין קורקבנם חשוב נקלף הרי שיש בהם את כל סימני הטומאה. אלא שלפי"ז הם יהיו מין נשר – וזה דוחק).
ד. בעה"מ ביאר לשיטה זו, שעופות אלו לא היו דורסים, ולא היה להם זפק ואצבע יתירה. אם קורקבנם נקלף, הרי הם בעלי שני סימני טהרה, וטהורים הם (ואין לחוש למין עורב, שדורס הוא). ואם אין קורקבנם נקלף, הרי שבסימניהם הם ממש כמו פרס או עזניה, שהוא אינו דורס וחסר סימנים בגופו, ומיירי במקום שפרס ועזניה מצויים, ולכן אין להתירם.
ה. הרמב"ן והרשב"א כתבו אופן נוסף לבאר, שלעופות אלו היו שני סימני טהרה, זפק ואצבע יתירה. ואם קורקבנם נקלף, הרי הם בעלי ג' סימנים בגופם, וטהורים בודאי. ואם אין קורקבנם נקלף, יש לספקם במין עורב (אע"פ שהם חלוקים בסימניהם), וא"א להתירם. אך כתבו הראשונים שהוא דוחק, לומר שכל אלו לא היה ידוע להם אם מין עורב הוא, "שהם מכירין היו העורב וכל מיניו, שמצוי היה ביניהן" (לשון הרשב"א), יעו"ש עוד מה שטען על פירוש זה. ובפרט שמשמעות הגמ' היא שמדובר בעופות הנמצאים באגמים ומקורות מים ("אמר אביי תרנגולא דאגמא חד משמונה ספיקות הוא, והיינו מרדו". וכן מבואר בתשובת הגאונים לקמן שסוגה עוף מימי הוא), ונתבאר לעיל מבעל העיטור שעופות כדוגמת אווז אין להסתפק בהם במין עורב.
ו. למעשה כתבו הרמב"ן והרשב"א לבאר שעופות אלו היו בעלי סימן טהרה אחד בגופם, ולא ידעו טיב דריסתם. אם אין קורקבנם נקלף, יש לספקם בעשרים עופות, שמא דורסים הם. ואם קורקבנם נקלף, הרי שהם בעלי ב' סימנים בגופם, ואין לחוש אלא לעורב בלבד – והכירו בהם שאינם מין עורב (ולבעל העיטור הנ"ל ניחא בפשטות).
ז. לפי הרמב"ם, מדובר על עופות שאינם דורסים (שכן ספיקם הוא רק מצד קורקבנם, וכל הדורס טמא הוא כלל מוחלט לשיטתו), אולם אעפ"כ הסתפקו בטהרתם מכיון שנפל ספק בסימן קורקבנם. אם נקלף – טהורים, ואם לאו – טמאים. וכלשון הרמב"ם: "היה הקרקבן נקלף בסכין ואינו נקלף ביד, ואין בו סימן אחר, אע"פ שאינו דורס – הרי זה ספק", עכ"ל. כלומר, מדובר על עופות שאין להם שום סימן בגופם, מלבד הספק בקורקבנם. וזאת, לפי שיטתו שעוף שאינו דורס אך חסר סימני טהרה בגופו – עוף טמא הוא.
כמה השערות נאמרו לזיהוי שמונת הספיקות של רב אסי, וסיכם זאת יפה ד"ר משה רענן במאמריו בפורטל הדף היומי. אולם מבין כל ההשערות, היחיד שגם בדק את הפרט המכריע לזיהוי – קורקבנם של העופות – הוא פרופ' אהרוני, וכפי שכתב (ידיעות המכון למדעי היהדות א' עמ' 71): "... ואני בדקתי עשרות קיבות מכל מיני Lerche, השוכנים בארצנו, ומצאתי שקורקבני כולם נוחים להיקלף בלי כל עזרת סכין. הבדיקות האלה המציאוני, כמובן, גם את שמות "הספיקות". את אלה אפרסם במונוגרפיות המיוחדות להם (ואז מונה את המינים אותם בדק)", עכ"ל. לאור זאת, קשה מאוד לדחות את זיהויו לעופות אלו, ויש לדון בהם בכובד ראש.
בהתאם לכך, זיהה פרופ' אהרוני (קובץ סיני ז', שמונת הספקות של רב אסי) את כל שמונת הספיקות כעופות שוכני ביצות ואגמים[23], ממשפחת הרליתיים (Rallidae). ואלו הם זיהויו:
חובא: ברודית גמדית ((Porzana) Zapornia Pusilla, Bailonws Crake).
הוגא: ברודית קטנה ((Porzana) Zapornia Parva, Little Crake).
סוגא: ברודית גדולה (Porzana Porzana, Spotted Crake).
הרגונא: מלכישלו[24] (Crex Crex, Corncrake).
תושלמי[25]: רלית (Rallus Aequaticus, Water Rail).
מרדא (תרנגולא דאגמא): פורפיריה כחולה (אפורת ראש) (Porphyrio Poliocephalus, Grey-headed swamphen).
כוחלינא: פורפיריה סגולה (Porphyrio Porphyrio, Western Swamphen).
בר נפחא: סופיה (Gallinula Chloropus, Moorhen).
גירותא (תרנגולתא דאגמא): אגמיה (Fulica Atra, Coot).
כל עופות אלו הם חסרי זפק, שקורקבנם אכן נקלף רק בעזרת סכין (לא נקלף ביד, ומאידך ע"י סכין ניתן לקולפו בלי שיתפרק ויקרע). הבעיה היא שכל עופות אלו הם בעלי אצבע יתירה לכל הפירושים: לרמב"ן (אצבע אמצעית (ארוכה)), לרש"י כפשוטו (אצבע אחורית), להגדרתו של אהרוני (כפי שכתב באורך בסיני ז'), ולהגדרה של 'אצבע מיותרת' (בדקתי בתמונות העופות האלו, וניכר כי האצבע האחורית קטנה ומנוונת יחסית לקדמיות הארוכות במיוחד. ראיתי גם תמונת טביעות רגליהם, והדבר ניכר כי כמעט ואינם נסמכים על אצבעם האחורית).
לפי"ז, רק הביאור של הרמב"ן והרשב"א, שמדובר על עופות בעלי סימן אחד בגופם, ואין ידוע טיב דריסתם, עומד במבחן המציאות.
כמובן שפרופ' אהרוני לא בדק את כל העופות בעולם, אך עכ"פ מדובר על קושי משמעותי מאוד לשאר השיטות. ושמא יש לעיין שוב בסימן זה של אצבע יתירה – שהוא אכן הסימן העמום ביותר בסוגיא, ע"י התבוננות מעשית ברגיל עופות אלו, שאכן קורקבנם נקלף רק ע"י סכין.
♦ ♦ ♦