על חיוב מסורת בתרנגולים שלנו
חלק א' – חשש הכלאה בעופות המצויים * חלק ב' – כללי הצרכת מסורת * חלק ג' – עוד בדין חששות הכלאה ובדין צאצאי הכלאות * סיכום עיקרי החששות ונימוקי היתר * נספח א' - קצת בדיני נאמנות גוי * נספח ב' – עוד בדין הביצים המצויות לעניין מסורתהדברים דלהלן באים לבאר את השאלה של חיוב מסורת בתרנגולים שאנו אוכלים. והנה זו הכרעה חמורה להורות הלכה לרבים ולדורות, ואין הכותב רואה עצמו כמי שראוי לכך, שהוא דבר המסור לגדולי ההוראה. וח"ו לקבוע הלכה למעשה, הן לחומרא והן לקולא, ע"פ מאמרים שונים של מי שלא הגיעו לדרגה הראויה. לא באו הדברים אלא לבאר את צדדי השאלה ולהציג את הנידונים לפני הלומדים והמעיינים כאשר השיגה יד הכותב, ולעניין מעשה ישאל כל אחד לרבותיו, וכאשר יורוהו יעשה[1].
השאלות בעופות המצויים מתחלקות לשנים. החלק הראשון הוא הנידון על ההכלאות שנתברר שכבר נעשו, כאשר כפי הידוע העוף שלנו הוא צאצא של עופות מסויימים שיש נידון על המסורת שלהם, והחלק השני הוא מה שיש לחשוש שמא הכליאו בעבר או שמא יכליאו בעתיד. ונשתדל לבאר את שני החלקים, וכן יתבאר בס"ד קצת ממה שיש לדון בהלכה בהאי דינא חמירא.
♦
חלק א' – חשש הכלאה בעופות המצויים
א. השאלה בתרנגולים המצויים ודברי השבט הלוי
התרנגולים כיום מחולקים ל'פטמים' המיועדים לאכילה ול'מטילות' המיועדות לביצים, והם גזעים שונים[2]. הפטמיםג המשווקים בארץ ישראל כיום מגיעים מחו"ל, שם יש חברות ענק לטיפוח עופות, העוסקות ב'פיתוח' הפטמים. (מייבאים בכל פעם עשרות אלפי עופות, זכרים ונקבות, שאת מיליוני ה'נכדים' שלהם משווקים לאכילה). פיתוח העופות נעשה ע"י מומחים במשך שנים רבות ע"י הרכבות והכלאות וע"י ברירה (סלקציה) של התרנגולים בעלי התכונות המשובחות. עוף הפטם המשווק כיום הוא בן כלאים, כאשר האב שלו הוא מגזע אחד והאם מגזע אחר, וכדלהלן, והמפעלים מחזיקים להקות של הגזעים השונים ומשווקים את הצאצאים המורכבים.[3]
והנה הלכה פסוקה היא בשו"ע יו"ד (פ"ב סעיף ב') שאין לאכול עוף 'אלא אם כן יש להם מסורת שמסרו להם אבותיהם שהוא טהור'. וברמ"א (שם סעיף ג') 'ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקיבלו בו שהוא טהור וכן נוהגין ואין לשנות'. ע"כ[4]. ונמצא שבין להמחבר ובין להרמ"א אין לאכול תרנגולים שאין עליהם מסורת כשרות. מעתה צריך בירור על התרנגולים הנאכלים כיום אם יש להם ולאבותיהם הרבים מסורת הראויה להתיר אותם באכילה.
וכתב בשבט הלוי (חלק י' סי' קי"ג) 'ונתברר למעלה מכל ספק שמינים שמרכיבים לפעמים הזכר הוא ממין תרנגול עוף שאין לנו מסורה עליו ובמשך הדורות מדקדקי ההלכה פרשו ממין זה'[5].
מלבד הנידון על העבר הידוע של עירוב עופות בלי מסורת, יש לדון עוד, האם צריך לחשוש שבעבר עירבו והכליאו גם עופות שלא נבדקו אם יש להם את סימני הטהרה, והאם צריך לחשוש שבעתיד הם יערבו כן.
♦
מקורם וייחוסם הידוע של זני התרנגולים המצויים כיום
הנה הגאון בעל שבט הלוי סתם דבריו, ויש לבאר בס"ד את פרטי המציאות של גזעי התרנגולים המצויים[6].
הפטמים, היינו העופות הנמכרים כיום למאכל, הם בני הכלאה של תרנגול אב מגזע קורניש ותרנגולת אם מגזע פלימות רוק[7].
ה'קורניש' הוא גזע מעורב שנוצר במחוז קורנוייל שבאנגליה מהכלאה של כמה גזעים לפני יותר מ-130 שנה[8]. שמו המקורי של הקורניש היה 'אינדיאן גיים', שפירושו בתרגום חופשי 'תרנגולי משחק מהודו', כשהכוונה לתרנגולי קרב מהודו והמזרח הרחוק. ועלינו לברר אם גזעים אלו היו בכלל המסורת של התרנגולים הרגילים, או שהם תרנגולים משונים הצריכים מסורת לעצמם.
וראה מאמרו של הגר"א בוקוולד על ההיסטוריה של הקורניש, אלול תשע"ז, שכינס מקורות מוסמכים, מתקנות הסטנדרטים החוקיים באנגליה ועוד[9], על אבות הקורניש. ומפורש שם שמקורו בגזעי 'אסיל' ו'מלאי', שהם תרנגולי קרב מהמזרח הרחוק ומגזע 'אולד אינגליש גיים' שהוא תרנגול קרב אנגלי[10]. והנה עצם היות העוף משמש לקרב אינו ריעותא במסורת שלו (וזו תכונה מצויה בכל התרנגולים, שהם עזים שבעופות, אלא שגזעים אלו מצטיינים בקרבותיהם), אבל האסיל והמלאי ידועים לנו, והם גזעים מארצות המזרח הרחוק ששונים בצורה ניכרת מצורת התרנגול הרגיל, היינו מצורת התרנגולים שהיו מצויים תמיד בארצות שהיו בהם ישראל, שהם קרובים בצורתם זה לזה[11]. וראה להלן בדין השינויים שבגזעים אלו.
ובאמת הקורניש עצמו שונה במראהו מהתרנגולים הרגילים, וגם ניכר בו היטב הדמיון לאותם גזעים. וייתכן מאד שאף השינוי שבו יש בו די כדי להצריך מסורת, וצ"ע, וראה הערה[12]. ועכ"פ, אחרי שידענו שהוא בן כלאים של זנים שונים, וצורתו מעידה שאינו מהרכבה של תרנגולים רגילים בלבד, הרי לכאורה עלינו לברר מי הם אבותיו, ויל"ע טובא אם יש מקום להתירו בלי בירור. (וכל זה מלבד הבירור מצד הסטנדרטים הרשמיים ועוד שהבאנו לעיל).
ויש מי שכתב שגידל בעצמו תרנגולים מגזע קורניש והביצים הן כד כד בצורה מובהקת, שזה סימן של ביצי עוף טמא כמבואר בגמ' ע"ז מ' א' ובשו"ע יו"ד פ"ו סעיף א', ואחרים כתבו שראו בקורנישים אחרים שאינו כן, וראה הערה[13].
הרוק (פלימות-רוק) הוא זן שפותח בארה"ב בשנת תרכ"ה לפני כ-150 שנה[14]. מקור הרוק הוא מהכלאה של כמה גזעים, ביניהם 'דומיניק' זכר עם נקבה מזן קוצ'ין (או מזן דז'אווהטו). בהמשך (בשנת תרכ"ט) הציגו רוק שהיה שילוב של הרוק הנ"ל עם תרנגולים זכרים מגזע בראמה, וזהו הרוק הנפוץ כיום.[15]
והנה הדומיניק - אם כי יש שינויים מסויימים במראהו, ייתכן מאד שאין בהם כדי להצריך מסורת נפרדת וכך מסתבר יותר. (וראה להלן הרחבה בשאלה איזה שינוי מצריך מסורת נפרדת). כיום אין את ה'דומיניק' המקורי, ואם נאמר שהוא צריך בדיקה, לכאורה אין לנו דרך לבודקו.
הקוצ'ין - יש בו שינויים שצריכים הכרעת חכם. והנה הרבה אחרונים דנו על גזע שהיה נפוץ במושבות היהודים באירופה מסביבות שנת תר"כ ואילך, ולפי התיאורים נראה שהיה זה עוף מגזע קוצ'ין, וכמעט כל האחרונים הסכימו שאסור לאוכלו בלי מסורת, ויבואר בס"ד לקמן.
הבראמה - הוא פיתוח של מלאי וקוצ'ין ועוד גזעים. וראה לעיל בדין הקוצ'ין.
המלאי - יש בו שינויים שצריכים הכרעת חכם. לא מצאנו בדורות קודמים מי שדן בו להדיא[16], אבל לכאורה הוא משונה מהתרנגולים הישנים לפחות כמו הקוצ'ין והמתואר באחרונים, וייתכן מאד שהם שינויים יותר משמעותיים[17]. ולפי המבואר באחרונים נראה שהוא חייב מסורת, וראה עוד בהערה[18]. השינוי באסיל הוא מעין השינוי במלאי, אף שהוא גזע שונה.
והנה מקור המידע הנ"ל הוא מדברי המגדלים והמומחים ומספרי גידול התרנגולים, ויש לדון בגדרי הנאמנות בזה[19]. אמנם גם לולי זה הרי הרוק עצמו שונה מהתרנגולים הרגילים בגודלו, שזה ניכר מאד[20]. ואחרי שידענו שהוא בן כלאים ופיתוח חדש, וגודלו מעיד שהוא צאצא של עוף שונה, הרי מסתבר שזה לבד מחייב אותנו לברר מי היו אבותיו, וכמש"נ לעיל לגבי הקורניש, וראה הערה[21]. (ובאמת שיש לדון על מראהו עצמו אם אינו בגדר שינוי המצריך מסורת, וצ"ב).
ועוד, שלכאורה הדבר מוכרע מעצמו שהוא פיתוח של הקוצ'ין, שהרי לא ידוע לנו על עוף מהעופות בעלי המסורה שיכול היה לתת לצאצאיו כזה גודל, והעוף המתאים לזה הוא גזע הקוצ'ין. יש גם מידע שבתחילה היו נוצות על רגלי הרוק, שזה מעיד על היותו צאצא של הקוצ'ין. (ובכגון זה יותר י"ל שנאמנים[22]). וכן ייחוסו לבראמה ניכר היטב ממראה גופו הדומה למראה גוף הבראמה[23].
מלבד הקורניש והרוק, שהם האבות הרשמיים של הפטם, יש לדון מצד הפיתוחים שהעוף עבר בהמשך הזמן. אין בידינו מידע ברור מה הורכב בעוף במהלך השנים, וצריך בירור מה עלינו לחשוש במצב כזה על פי ההלכה, ויבואר להלן.
♦
ב. החשש שהפיתוח כלל עוד זנים בלי מסורת מלבד הידוע
הפטמים כיום מגודלים ע"י חברות ענק של טיפוח עופות שמשקיעות הרבה במחקר ו'מעדכנות' את התכונות של העוף בכל תקופה. למעשה אנו לא אוכלים היום את הצאצאים של מה שאכלנו לפני חמש שנים, אלא עוף חדש שיצא מקו הייצור בשנים האחרונות. (מבחינה טכנית, לקונים המגדלים עופות אין אפשרות לגדל דורות לבד בלי לאבד את התכונות המשובחות, ולכן המגדלים קונים בכל פעם מחדש את הזנים המעודכנים). בעשרות השנים האחרונות המפעלים עברו לפיתוח מואץ והצליחו לייצר תרנגולים הגדלים במהירות עצומה (ובגיל שבו תרנגול 'ישן' נראה עדיין כאפרוח גדול, הם כבר ראויים לשחיטה[24]), ואשר חלקי הגוף שלהם מתאימים לדרישות השוק (חזה גדול מאד המתאים להכנת שניצל וכדומה), כאשר הפרטים המדויקים של הפיתוחים החדשים נשמרים כסוד מסחרי. וכפי הידוע יש חשש אמיתי שהחברות מערבות ומכליאות בפטם תרנגולים מזנים שונים שבהישג ידם, אם יש בהם איזו תכונה מועילה, וראה בהערה[25].
♦
ג. האם זני תרנגולים חדשים צריכים מסורת ודברי האחרונים על התרנגולים שבזמנם
יש שטענו שכל זני התרנגולים, אף המשונים בצורתם כגון הקוצ'ין והמלאי, נכללים כולם במסורת, לפי שההבדלים שבין הגזעים אינם חשובים וניכרים בדרגה כזו שיחייבו מסורת נפרדת. (וזה יועיל עכ"פ כלפי ההכלאות הידועות של קוצ'ין מלאי ואסיל וכו', ועדיין נצטרך לדון על החשש שמא עירבו מינים משונים יותר). ויש לברר את דעת רבותינו האחרונים בזה.
והנה בסביבות שנת תר"כ הגיע לאזורי היהודים באירופה זן תרנגולים חדש ונתעורר עליו פולמוס רחב מאד בין פוסקי אותו דור, ורבים פסקו לאיסור, וביניהם הערוך לנר (שו"ת בנין ציון, מהדו' חדשה כרך ב', סי' מ"ב מ"ד) וכתב שם ש'כל רבני אשכנז היראים' אוסרים, המהר"ם שיק (יו"ד סימן צ"ח ואילך), הגרי"ד הלוי במברגר מוירצבורג בשו"ת יד הלוי (יו"ד סי' ל"ה ואילך) הבית שלמה (במסקנתו ביו"ד סוף סימן קמ"ו ולשונו 'ולמעשה איני מתיר'[26]) הגר"ש קלוגר בשו"ת 'טוב טעם ודעת' (סי' ק"נ ואילך) ובשו"ת האלף לך שלמה (סי' קמ"א ואילך), והגר"ש סופר אב"ד קראקא (שו"ת מכתב סופר סי' ג). ובתשובת הכתב סופר (קובץ פנים מאירות ז', תשרי תשל"ז) כתב 'ולא אמרתי בהם לא היתר וגם לא איסור בפה מלא כי כבר נתרבו ובהרבה מקומות אוכלים אותם, ושוחטים פה מנועים ומונעים מלשחטם כל האפשר'[27]. ובשו"ת בית יצחק (להגר"י שמעלקיש מלמברג, יו"ד סי' ק"ז) 'סוף דבר לדעתי אין שום מבוא להתיר עופות אלו רק עפ"י מסורת', ולמעשה נתחבט שם בעניין העדויות והסתירות בשאלה אם יש מסורת וכתב שעד שיתברר העניין אינו אומר היתר. וכן הביא בדרכ"ת שבספר היכל הברכה דברים (א,כח) מהאדמו"ר הרי"א אב"ד קומרנא כתב בחריפות לאסור. וציינו שכן הוא בתשובותיו שנדפסו בספר כנפי נשרים (ושם הביא מכתב מהערוך לנר לאיסור, וכתב שכן דעת הגאון מפרשבורג, הוא בעל הכתב סופר).
ולאידך היו גם רבים שהתירו, ובהם המהר"י אסאד (יו"ד סי' צ"ב ואילך) השואל ומשיב (בכמה תשובות, וראה מה שסיכם בספרו דברי שאול יוסף דעת ליו"ד סי' פ"ב) החסד לאברהם (יו"ד תנינא סי' כ"ב ואילך) הדברי חיים (יו"ד ח"ב סי' מ"ה ואילך) השאלת שלום (קמא סי' כ"ב מ"ז) ועוד מהמשיבים באותו דור[28].
ובשו"ת הרי"ם (סי' ח', מהגרי"מ מגור בעל חידושי הרי"ם, נכתב בשנת תרכ"ו לבעל דברי חיים מצאנז) שמתחילה כששמע שאוכלים אותו באיזה מקומות היה קשה עליו מאד, וגם הבי"ד בווארשא אסרו, ואחרי שבאה עדות שאוכלין בארץ ישראל התיר הרב (כנראה הכוונה להרב מווארשה, הגאון רד"ב מייזליש[29]), וכן הגאון אב"ד טשעכנאוו[30] אכל בעצמו על סמך מסורה שבירר. וברם סיים שלפי מה שכתב הדברי חיים שיש מין שהוא שונה ודינו כאין לו מסורת, אפשר 'שגם אותן (כל התרנגולים החדשים) אסורים משום אותן שאינן דומין', וציין לרשב"א (תוה"ב ב"ג ש"א) שכתב כעין זה, ודן שיש לחלק ומ"מ אינו מוכרח (ועיי"ש כל התשובה, שנראה שאין דעתו שלימה כ"כ עם ההיתר). ובדרכי תשובה (יו"ד פ"ב ס"ק ל"ד) הביא את המו"מ בזה וכתב שנתפשטה ההוראה להיתר בכל המדינות[31].
והמעיין בדברי המתירים יראה שהטעם העיקרי להיתר היה שהם סמכו על עדויות שהיו לפניהם שבארץ ישראל או באנגליה ועוד ארצות יש מסורת טהרה לאותם תרנגולים[32]. ובעל דברי חיים, שהיה מהמתירים, כתב שיש גם זן שונה ואותו זן דינו כעוף שאין לו מסורת, יעו"ש, והחידושי הרי"ם כתב לו על זה (בשו"ת הרי"מ צויין לעיל) 'מה שכתב רו"מ שיש מינים שאין דומין לאותם שהעידו עליהם - פשוט שאסורים'. וכן נראה בשואל ומשיב[33].
והנה מתוך דבריהם הן של האוסרים והן של המתירים אתה למד, שנקטו כולם כהנחה פשוטה שאין כלל גדול שכל זני התרנגולים מותרים, אלא כל שיש שינויים הניכרים צריכים אנו למסורת נפרדת ובלי מסורת אסור לאכול. ועיקר הפולמוס היה אם העדויות על המסורת מתייחסות לזן שהיה לפניהם ועל הנאמנות של המעידים וכו'. וראה עוד בהערה[34]. ולמדנו מכאן דעת האחרונים שתרנגול משונה צריך מסורת נפרדת.
[וראה בחזו"א (יו"ד י"ג, י"א) שביאר דין עוף טהור שנתעבר מטמא וכו', וסיים 'והילכך הפורשים ממין תרנגולים משונים, ואח"כ נתערבו עם שאר תרנגולים, אין נידון בזוז"ג אלא הנולדים בתמונת המשונים אסורים לעולם'. ע"כ. ולא פירט מה הם התרנגולים המשונים שהוא דן בהם. והנה יש מכתב מהגרש"י קרליץ, אביו של החזו"א, שבו הוא כותב להחזו"א על המו"מ באחרונים בנוגע לתרנגולים הנ"ל, ושכבר ביררו שיש מסורה עליהם, וסיים שבמשפחת חמיו פורשים מהם וכבהמה שהורה בה חכם. ע"כ. ומסתבר שכוונת החזו"א כאן לתרנגולים אלו, ולא ידוע על מין משונה אחר שנתפשט במקומו. ונראה מזה שלגבי השינויים עצמם (לולי הטענה שהעידו על מסורת), הייתה ההנחה הפשוטה של החזו"א ושל אביו הגרש"י קרליץ אב"ד קוסובה ושל אבי אמו הג"ר שאול קצנלבוגן אב"ד קוברין שהם שינויים שאוסרים, ועיין[35]].
אמנם יש בין המשיבים באותו דור שדנו גם מצד ששינויים קטנים אינם מצריכים מסורת נפרדת. ולשיטתם צ"ב מאיזה דרגת שינוי צריך מסורת. וצ"ב טובא האם בכגון מלאי, שיש לדון טובא שהשינויים שבו הם יותר גדולים מהשינויים שהיו לפניהם, הם ג"כ היו מתירים. ועוד, שמדברי חלק מהם נראה שהתרנגולים שהגיעו אליהם היו בעלי שינוי קטן יותר מאשר הגיע להאוסרים, וייתכן שאין כאן ויכוח בהלכה אלא שלא דיברו על אותו מצב, ועיין הערה[36]. ועכ"פ רוב האחרונים נקטו לאיסור וכמובא לעיל.
ויש כאן עוד דבר הנוגע מאד לדידן, שלצערנו הרי כפי הידוע[37] הפטם הנאכל כיום הוא צאצא של תרנגול מזן 'קוצ'ין', שהמראה שלו הוא כפי התיאורים של התרנגול שעליו דנו האחרונים באותה תקופה, וראה הערה[38], יחד עם עוד מינים שונים וזרים נוספים, וכמו שנתבאר.
ולפי הכרעתם של רבותינו האחרונים שעסקו בעניין העופות החדשים, הרי ברור שהפטם שלנו נתון בשאלה גדולה.
♦
ד. הנידונים בהלכה שיש לדון במצב זה
יש כאן כמה נידונים.
א. מצד הצרכת מסורת, שכבר הבאנו לעיל (בתחילת הדברים) את דברי המחבר והרמ"א שאין עוף טהור נאכל אלא במסורת, וראה בהערה[39]. ויש לדון שהשינויים שבעופות אבות הפטם שלנו מצריכים מסורת, ואותם תרנגולים בעלי שינויים אסורים לנו באכילה. ו'כמה החמירו רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל שלא לפרוץ גדר שגדרו הראשונים ז"ל...' (לשון החזו"א על מסורת בבהמות, דקילא טובא מבעופות[40]).
ונידון זה מסתעף לנידון שני, מה הדין בהכלאה של עוף חסר מסורת עם עוף טהור, ותלו האחרונים דין זה בדין הכלאה של טמא וטהור. ויש בזה נידון בהלכה כשהזכר טמא ונידון נפרד כשהנקיבה טמאה, ויבואר מעט להלן.
ב. יש לדון מצד שיש כאן הכלאות ותערובת של הרבה זנים (שהרי הקורניש והרוק שלפנינו כל אחד מהם מורכב מכמה זנים), ואין מי שבדק שיש לכל אחד ואחד סימני טהרה. (וראיתי בדברים נוספים מהרב בוקוולד שיש מהזנים האלו שכבר א"א להשיג אותם בטהרתם). ומי יערוב לנו שאין עופות טמאים מעיקר הדין בין האבות של הפטם. ובדיקת העוף שלפנינו אינה מעידה כלום על כל אבותיו, וכמובן. וטענו בזה שכפי הידוע לא הכליאו בעוף אחר, וכל ההכלאות היו בין גזעי התרנגולים, וראה לקמן (אות ט', 'חזקות וסתמות בהכלאות בהוה ובעתיד') דיון בטענה זו.
וחששות אלו הם מצד הייחוס הידוע והרשמי של הפטמים.
ג. יש לדון מצד שלא ברור מה עוד עשו בעבר ומה יעשו בעתיד. וצ"ב אם מן הדין אפשר לסמוך על המידע שבידינו כיום, כאשר ידוע לנו שהם עוסקים כל הזמן לטפח ולשנות, ואין עליהם שום פיקוח שיברר מה הם הפיתוחים החדשים.
[וראה את דברי הריב"ש בהערה[41]].
♦
חלק ב' – כללי הצרכת מסורת
ה. איזה דרגת שינוי מצריכה מסורת (דין ה'בראקל' וה'לגהורן' ועוד)
יש לדון איזה דרגת שינוי מצריכה מסורת, ואין בזה תשובה ברורה, אבל המעיין באחרונים (הנ"ל ורבים נוספים, וראה דרכ"ת יו"ד פ"ב) יראה שההוראה המקובלת וסוגיין דעלמא היתה להחמיר בשינויים משמעותיים (היינו שינויים ניכרים וברורים), גם אם ברור לנו שהוא רק זן נפרד מאותו מין.
והנה יש מקום לטענה שאין לראות כאן הכרעה מוחלטת שדרגה כזו אסורה מדינא, ונוח לקבל שיש כאן גם עניין זהירות שלא להיכנס לגבול של עיקר הדין כדי למנוע מכשול של טעות בשיקול הדעת. אמנם בכמה אחרונים נראה ברור שסברי שזה צריך מסורת מעיקר הדין ובתורת ודאי. וגם אם טעם חלק מהאחרונים הוא מפני זהירות, הרי הא גופא מחייב אותנו (בדרגה מסויימת), ובדרך כלל אין בכוחנו לנטות מההוראה המקובלת בכגון דא, וזה מכלל שמירת גדרן של ראשונים ואכמ"ל. ולהלן הבאנו מהחת"ס והערוך לנר והבית שלמה ומהר"ם שיק שגם בצאצאי תערובת של מינים בלי מסורת ראו את הנידון כשאלה של איסור גמור, אף שהיה הנידון במינים קרובים, יעו"ש.
ויש להדגיש פרט חשוב, שאין הכוונה בזה למצב שסתם בנ"א מזהים את העוף הבא לפנינו כאותו עוף הידוע ללא שינוי, ויבוא מומחה ויטען שהוא מוצא איזשהו שינוי קל במבנה או בצורת הנוצות וכדומה, שזה מצב כמעט מוכרח בשינויי ארצות, וברור שלא חששו לכגון זו מעולם. (ובשו"ת חסד לאברהם יו"ד כ"ג "וגם פה יש שינוי בעופות קצת ממקום למקום ואין משגיחין בזה כלל" ועיין בדרכי תשובה סי' פ"ב כמה כללים ופרטים בזה).
והצורך במסורת נפרדת הוא היכן שיש שינויים ניכרים ומשמעותיים, הנותנים מקום למחשבה שזה אינו בן מינו של התרנגול אלא עוף אחר דומה, ובזה אמרינן שאף שהדעת מכרעת שאינו כן וזהו רק זן שונה, מ"מ כבר מצריכים מסורת.
וראה הרחבה לגבי הגזעים לגהורן, בראקל ועוד בהערה[42].
ו. נידון האחרונים באווזי בר, ברווזי בר ויוני בר
יש לציין הנידון באחרונים על אווזי בר וברווזי בר שהיה המנהג לאוסרם, ועיין שו"ת צ"צ הקדמון סי' כ"ט, ובכרו"פ סימן פ"ב חלק עליו והתיר (ועיקרו מפני שהכריע לסמוך על קבלת הרז"ה כשיש גם רגלי אווז וגם חרטום רחב וכו', דלא כהרמ"א, וזה אינו שייך בתרנגולים). ובחת"ס יו"ד ע"ד כתב על המתיר 'דלית הלכתא כוותיה בהא' ונקטינן לאיסור, וכן הוא סוגיין דעלמא בשאר אחרונים. (אמנם יש אחרונים שהתירו, ובכנפי יונה מסיק שאם ידוע מסורת להתיר במקום אחד יש לסמוך ועיי"ש. ובתשובה מאהבה הביא מתירים, וסיים שעכ"ז לא ראה ולא שמע לרבותיו שיתירו במדינה זו. ע"כ. וראיתי באחרונים מי שכתב שאין טעם האיסור ברור, וטעמו כיון שהדמיון כ"כ גדול שקשה להבין למה אינו נכלל במסורת של האווזים והברווזים המבויתים).
ועיין פמ"ג יו"ד פ"ו שפ"ד ז' שיש מקומות שנוהגים לאיסור באווזי וברווזי בר, וסיים שהמנהג לאוסרן.
עוד כתב בפמ"ג שם ביוני בר שיש להקל בכלים שאינם בני יומן, כי איסורם מספק, ובאופן זה הוי ס"ס. ומקורו בסולת למנחה (לבעל מנחת יעקב כלל ס"ו אות א'), ושם צידד בעיקר דינם להיתר ע"פ האו"ה שכתב שאין יונים שאסורות, ומ"מ כתב שבמקום שנהגו לאיסור יש לאסור והתיר את הכלים רק באינו ב"י וכנ"ל, ויעו"ש, ונראה שבמקומו דהפמ"ג נהגו להחמיר בזה. [ועיין שו"ת מהר"ם שיק שנראה שנהגו לאיסור. וכן בשו"ת אבני צדק (סי' כ"ט, לבעל ייטב לב, אבדק"ק סיגט שבהונגריה) נקט בפשיטות שהמנהג לאסור יוני בר, ודן על מעשה שהיה שבישלו בטעות מה דין הכלים. וש"מ שגם שם נהגו איסור בזה. וייתכן שאחרי דברי האחרונים הנ"ל נתפשט מנהג האיסור בהרבה ארצות, וצ"ב].
והנוגע לנידון דידן, שההבדלים שם קטנים וכל אדם מזהה מיד שזה זן של אווזים או ברווזים או יונים עם שינויים מסוימים, ומ"מ היה המנהג לאסור, וכן נקטו האחרונים לדינא.
[והנה יש בין מיני הבר שהחילוק בינם לעופות הרגילים הוא קטן, ויש באחרונים שנראה מדבריהם שעצם זה שמדובר במיני בר הוא ג"כ שינוי (כיון שזו סיבה לראות אותם כדבר נפרד). ובשו"ת צ"צ הקדמון סי' כ"ט (על ברווזי בר) 'וצורתן שוה לשלנו בני תרבות וחרטומן רחב וגם כף רגלן רחבה. רק שבזה נשתנו שאין מקבלין מרות כשל בני תרבות גם צוארן ורגליהן נראין ארוכים יותר משל בני תרבות'. ע"כ. וקצת משמע שזה ג"כ נחשב שינוי לנידון דידן, ואינו מוכרח, וצ"ת. ונפק"מ שבכל זן הגדל בר ייתכן שיש להצריך אותו מסורת אף בשינויים קטנים יותר, ועיין. וראה הערה[43]].
♦
ז. כשהמין החדש הוא כלאים עם המין שיש עליו מסורת
בדרגת שינוי שהיא כלאים מדינא עם העוף שיש לו מסורת, יש לטעון שדינו כדין בעל חי חדש הבא לפנינו, שצריך בדיקת סימנים נפרדת מעיקר הדין, ועד שנבדוק הרי אסור לאכול אותו מדאורייתא. (ולרש"י ודעימיה שסימנים אינם מועילים בלי מסורת, הרי לכאו' בלי מסורת נפרדת הוא אסור מדאורייתא, ודעת המחבר והרמ"א שעלינו לחשוש לשיטת רש"י). וכמובן שהכרעה זו גופא, ששינוי מסוים הוא בדרגה שנחשב כלאים, היא הכרעה חמורה ומרובים בזה הספקות.
ולגבי זני התרנגולים השונים צ"ב אם הם כלאים זה בזה, והגרמ"מ לובין שליט"א כתב שנראה שלפחות חלק מהם הם כלאים. ויל"ד בכל זה.
♦
ח. הדמיון בין מיני העופות השונים
יש שנראה להם שלא ייתכן שבעלי חיים דומים כ"כ, כמו זני התרנגולים השונים, יהיו חלקם טהורים וחלקם טמאים. וברם המציאות היא שמיני העופות קרובים זה לזה יותר ממה שאנו רגילים בבהמות וחיות. והראוני בשו"ת נודע ביהודה (תניינא יו"ד סי' כט) בתשובה מהגר"ש בן הנוב"י 'ובעופות הוא דבר מצוי שכמה מינים שוים זה לזה בתואר ובקומה וצריך טביעת עין להכיר בין זה לזה להבדיל בין טמא לטהור ואין כל אדם יכול לבחון כי אם הציד'. ע"כ. (וכן ראיתי כותבים שלפעמים מינים שונים דומים מאד זה לזה עד שההבדל בין גדול לקטן ובין זכר לנקבה גדול מההפרש בין מין למין[44]).
והנה מצאנו בגמ' (חולין ס"ב א') שסנונית לבנה יש בה טהורה וטמאה ותלוי בצבע הכרס שבירוק טמאה ובלבן טהורה. וכן מצאנו בגמ' (שם ס"ג א') דיונים וחילוקים לפי אורך השוקיים והצבע וכיו"ב, ומשמע שהיה דמיון גדול בין הטהור לטמא במראה החיצוני עד קרוב להשוואה. [הרשב"א ועוד ראשונים כתבו שאנו פורשים מכל הסנוניות. ובמהרי"ק (סי' קנ"ח) שהוא 'מפני שאסורה והמותרת נראין מין אחד ויבאו העולם לטעות'].
ועיין במהרי"ק שם שמבאר איזה עוף הוא הקרוי סנונית בזמנו. ויש להעיר שהלעז שהביא שם מרש"י ושכתב מהרי"ק שם שכעין זה הוא בזמנו, הוא כעין השם הלועזי של סנונית שלנו. שם לועזי זה הובא גם ברמב"ן (חולין סב,ב), וכתב הרמב"ן את שם העוף הזה בערבית ובפרסית, ודן ע"פ הבדיקה בו להלכה. ועיין גם בפר"ח (יו"ד פב,ט) שהביא את השם הלועזי בזמנו, והוא שם דומה להנ"ל. ומכלל הדברים נראה שהעוף הקרוי בזמננו סנונית, הוא העוף שדיברו בו חז"ל, וראה הערה[45].
והנה מצאנו בראשונים שהייתה מסורה בידם על עוף בשם 'אויערהאן' שהוא טמא ועל עוף בשם 'בירקהאן' שהוא טהור. (ויש שחילקו בין הזכר לנקבה ואכ"מ). וכפי המקובל לזהות הם שני מינים של שכוי היערות, שהוא מעין בן משפחה רחוק של התרנגולים, והם קרובים זה לזה[46]. וראה לקמן (בנידון חזקות וסתמות בהכלאות) פרטים על האפשרות להכליא 'אויערהאן', שהוא המין האסור, עם המין המותר ועם תרנגולים.
וזה משפיע הן כלפי הנידון בעיקר הדין, שבמצב זה הרי ייתכנו הכלאות ותערובות עם דברים האסורים, והן כלפי הצרכת מסורת, שגם אם נסכים ששינוי בדרגה מסויימת בבהמות לא יצריך מסורת נפרדת (כשא"א לבדוק את הסימני טהרה, שאז ודאי יש חיוב מסורת גם בבהמות, או להחכ"א ודעימיה שסוברים שצריך מסורת מלבד הסימנים גם בבהמות), מכיון שדי לנו במסורת על צורה כללית מאד שמוכיחה על טהרה, הרי בעופות צריך מסורת יותר מפורטת. ונראה לבאר שזה מכלל טעם האחרונים שהחמירו הרבה במסורת העופות, ועיין[47].
ושוב הראוני בשו"ת מהרי"ל סי' צה: 'והבא להעיד מסורת חדשה על עוף נכרי שאין מכירין אותו יצטרך שיהיה בר סמכא וכו' דכדאי לסמוך על עדותו דודאי דייק שפיר וחזי מאן דאסהיד עליה, אבל איניש דעלמא וכו' לא סמכינן דילמא לא דייק שפיר, ובשינוי מועט מתהפך הענין ועביד דטעי' וכו'. ע"כ. וייתכן שמכלל כוונתו שמצוי שיש 'שינוי מועט' בין הטהור לטמא.
♦
חלק ג' – עוד בדין חששות הכלאה ובדין צאצאי הכלאות
ט. חזקות וסתמות בהכלאות בהוה ובעתיד
כיום יש ביד המטפחים זנים רבים של תרנגולים, ואין לנו דרך לדעת מה כבר הוכלא ומה יכליאו בעתיד הקרוב והרחוק. (וכמה כותבים ביררו אצל מומחים בתחום זה ופרסמו מסקנות. וכמדומה שהעולה מדברי רובם שההסתברות היא שמכליאים מכל הזנים הקיימים אם מקוים להשיג מהם איזו תכונה של טיפוח והשבחה).
ויש שטענו בזה מצד שכפי הידוע הם עסקו עד היום רק בתרנגולים, וכפי הידוע מיני התרנגולים קרובים זה לזה עד שנראה כאילו כולם בני מין אחד ומשפחה אחת[48]. וטענו הנ"ל שכיון שלא מצאו עד היום בין התרנגולים מי שאין לו סימני טהרה או שדורס, הרי יש סתמא וחזקה שכולם יש להם ג' סימנים, ואין לנו לחשוש לזה.
והנה ההלכה היא שגם אחרי בדיקת סימנים אנו צריכים מסורת, וכנ"ל מהמחבר והרמ"א, וכבר הרחבנו לעיל מדברי הרבה אחרונים שאסרו את התרנגולים המשונים שלהם בלי מסורת נפרדת אף שהיה ברור שהם תרנגולים, ואין טענה כזו מתירה לאכול בלי מסורת. ומ"מ יש לדון שיועיל כלפי מה שביארו האחרונים שעיקר השיטה כהראשונים שבג' סימנים א"צ מסורת, ונדון שאף שלא בדקנו את כל הזנים המקוריים אבות הפטם יש כאן סתמא וחזקה שלכולם יש ג' סימנים.
וברם נראה שיש לפקפק בזה הרבה, הן על העבר והן על העתיד, ומכמה טעמים.
א. נראה שצריך מקור והכרע לחדש סתמא כזו. והגע עצמך אם ימצאו אנשי המדע שאחד מהתרנגולים פראי עד כדי שדורס (וכמדומה שלחלק מהפירושים בדריסה הוא יותר קרוב, אבל איני בקי בטבעי העופות), וכי יהיה זה אצלם פלא מדעי הנוגד לכללים הידועים. וכמדומה שאין מקור להנחה כזו, וקרוב להניח שיהיה זה מידע חדש ומעניין ותו לא. ומה שמקובל כיום לא כך הוא על סמך זה שיש הנחה מסתברת שהקרובים מתנהגים בצורה דומה, וסומכים על זה כל זמן שאין מידע אחר. ומהיכי תיתי ליצור כאן חזקת טהרה הלכתית, וצ"ע לדינא. [ושאלה זו נוגעת גם בבהמות ודגים אם א"א לבדוק את סימני הטהרה, האם נתיר לאכול בלי בדיקה על סמך הסתברות כזו]. ושוב טען לי חכ"א שעסק בזה גם בחלק המציאות, שגזעי התרנגולים נחקרים הרבה, ולפי הבנתו בדברים עובדה כזו ודאי הייתה מתבררת ומתפרסמת. ע"כ. וצ"ב עוד במציאות הדברים.
וגם כלפי קורקבן נקלף ואצבע יתירה צ"ב טובא מהי רמת הוודאות שלא ייתכן יוצא מהכלל, והאם זה בגדר הסתברות בעלמא כל שלא הוכח להיפך, או שזה דבר המוכרח מצד עצמו.
והנידון כאן הוא גם מעיקר הדין מדאורייתא, שלא ברור שיש היתר להכריע זן מסויים כטהור מכוח הסתברות כזו, וק"ו שנראה ברור שאינו מתאים להכרעת האחרונים בדיני הצרכת מסורת.
ב. במינים שהם כלאים זה בזה צ"ע אם יש מקום ללמוד מאחד לחבירו בגלל הסתברויות של קרבת משפחה מדעית, וכבר הערנו לעיל שיש לטעון שצריך בדיקת סימנים נפרדת מדאורייתא, וצ"ב ועיון.
ג. כבר הערנו לעיל על הדמיון בין מיני העופות השונים, ושבגמ' חילקו בין הסנוניות שיש מהן טהורות ויש מהן טמאות אף שהן נראות מין אחד (כמ"ש המהרי"ק, ויש כיו"ב עוד בגמ' שנראה שהכוונה שהם מין אחד בחילוק מועט). וכן הייתה מסורת ביד חכמי אשכנז על הבירקהאן, שהוא אחד ממיני שכוי היערות, שהוא טהור, ועל האויערהאן, שהוא מין אחר שלו, שהוא טמא, אף שהם קרובים זה לזה ובני משפחה אחת[49]. ולמדנו מזה שההלכה מבדילה בין מינים קרובים שהחלוקה המדעית משווה אותם. ונמצא שקורבת משפחה מדעית לטהורים, אינה מצילה את העופות מחשש טומאה.
והנה אילו היינו רואים שכל המינים הקרובים דינם שווה להלכה (וכמדומה שבבהמות כן הוא, שכל משפחת הבקר טהורה וכל משפחת החתוליים טמאה וכו'), הרי יש בכך לקרב אותנו לסמוך על קרבת מינים במקומות של חוסר ידיעה, אבל אם בין מיני הסנוניות והשכוי הקרובים ודומים מאד, יש טהורים ויש טמאים, מנא לן לסמוך שאצל התרנגולים ודאי אינו כן, ומנין לנו מקור בהלכה לאומדנא כזו, וראה עוד בהערה[50].
ד. כל זה בהנחה שנקודה זו, שעד היום עסקו רק במשפחת התרנגולים, נתבררה במוחלט. ובאמת שגם בעיקר המידע הזה צריך בירור מה המשמעות ההלכתית שלו, ואם הוא ברור בדרגה הראויה להתיר בספקות דאורייתא. ולא תמיד ההסתברות העובדתית או המדעית קובעת מבחינה הלכתית.
ויש לדון במצב שכל המידע הזה מגיע ממומחה חיצוני שאין לו מידע פנימי מתוך חברות הטיפוח, וגם הוא מודה שבהחלט ייתכן שבעתיד די קרוב יגיעו לזה[51], ושהחברות לא התחייבו מעולם לשום הגבלה, האם מידע כזה יכול להתיר למעשה לאכול. והרי מסתבר שכל סיבת האומד במצב כזה היא מפני שבדרך כלל סודות מסחריים הידועים להרבה אנשים מתפרסמים בסוף למי שקרוב לתחום וכדומה. וצ"ב האם זה יוצר איזו חזקה שראויה לסמוך עליה לעניין הלכה.
ולדוגמא, הנה ההכלאה של תרנגולים במינים רחוקים כגון עם עיט ונשר ודומיהם היא בלתי אפשרית כלל (וניתן רק לקחת מהם גנים, ויעויין להלן), אבל בין מיני השכוי הפסיוני והתרנגולים יש קרבה טבעית, ולמסורת הראשונים ודברי האחרונים יש ביניהם מינים האסורים וכדלעיל. וראיתי כתוב שבני המשפחות האלו מזדווגים זה לזה, ולפחות יש מהם שיכולים להביא בני כלאים בלתי פוריים[52]. וצ"ב אם הדבר מוחלט שלא ייתכנו בני כלאים פוריים בין המשפחות האלו.
והנה מסורת אשכנז שהאויערהאן הוא עוף טמא והבירקהאן הוא עוף טהור וכנ"ל, וכפי הידוע שני מינים אלו מתערבים בטבע ויש ולדות שאביהם בירקהאן ואימם אויערהאן וקרויים ראקלהאן. (אבל להיפך שיהיה האב אויערהאן אינו נעשה בלי התערבות אדם). והולדות הנקיבות הן עקרות, והזכרים יכולים לפרות ולרבות בדוחק עם משפחת אימם.
והעירוני לגבי הכלאה של תרנגולים שלנו עם שכוי היערות, שאכן עשו הכלאה בין המין האסור והתרנגולת שלנו והביאו ולדות, וראה פרטים נוספים בהערה[53].
ואם אכן ייתכן שיהיו וולדות ממין טמא עם מין טהור (בין בטבע בין בהכלאה מלאכותית, שמצויה כיום מאד) הרי אין לנו מי שיברר שלא ניסו כבר והכליאו כן כדי לקבל תכונות רצויות מאותם מינים או שיעשו כך בעתיד הקרוב ממש, ומנין לנו חזקה או אומדנא מכרעת שהמציאות היא כך או כך.
וראיתי בעדכון מהרב בוקוולד "באותו זמן שעסקתי בבירורים (א"ה, היינו בשנים תשס"ד – תשס"ו) הגיע לידי מכתב של מומחה גדול בבדיקת DNA של תרנגולים (פרופ' פאול סגל מארה"ב), ולפי בדיקותיו לא נראה שהכליאו בעוף המשווק עוף שאינו תרנגול". ע"כ. והנה יש לדון אם יש לזה משמעות כלפי עיקר הדין ועיין מה שכתבנו לעיל. ועכ"פ, עדיין אין בזה פתרון לבעיה של תרנגולים בלי מסורת, ואין בזה פתרון להמשך הפיתוח בקרוב לעשרים השנים שעברו מאז.
[לגופם של דברים שם צריך בירור מהי כוונת ההגדרה 'לא נראה', האם זה 'לא ייתכן' או שזה 'לא מסתבר'. וכן צ"ב מהי רמת האמינות המדעית של בדיקה כזו. וכבר דנו וביררו כלפי בדיקות כאלו בבנ"א לגבי קביעת אבהות וממזרות וכו', והדבר משתנה לפי הדבר הנבדק (היינו שלילת אבהות או אישור אבהות וכו') ולפי שיטות בדיקה שונות והמומחיות של הבודק. ויש לברר מה המצב בבדיקות כאלו בתרנגולים וכלפי שאלה כזו. וכן צ"ב כמה דורות יש ביטוי בד.נ.א. לעקבות של הכלאה חד פעמית. והלב חוכך בכל זה, ואכמ"ל. ואין לי הכלים לברר דברים אלו, וייתכן שיש מהעוסקים בזה שיש להם מידע יותר ברור בעניין, וצ"ב[54]].
ובאופן כללי בנוגע לעתיד הרי המצב הוא שהם עסוקים בכל אונם והונם בפיתוח ומחקר, וכל שינוי תכונות לטובה יכול להתבטא בסכומים גדולים מאד. והנה קשה מאד לצפות את העתיד, ולא טען אדם שיש מי שהתחייב לו התחייבות נאמנה להודיע לו על שינויים. ומחודש מאד לומר שיש חזקה הלכתית שלא יגיע אלינו עוף שאסור בוודאי לאכלו, ע"י שימצאו דרך להתגבר על ההבדלים הטבעיים (או ע"י שינויים גנטיים) ויפרסמו זאת רק אחרי זמן מסוים, באופן שאנו ובנינו נאכל את העוף המטופח מבלי ידיעה.
וסיכום הדברים שיש עופות שהתוה"ק אוסרת את אכילתם, וכשאנו נותנים לגויים להשביח ולטפח עופות טהורים ע"י הכלאות בלי שום השגחה ובלי שום מעקב, הרי ייתכנו הרבה חששות, וקשה מאד לסמוך שיש תשובות הלכתיות וחזקות ואומדנות כלפי כל ההתפתחויות שייתכנו. ולכאורה אין מנוס מהחובה להשגיח ולוודא שעושין כחוקת התורה, וכדברי השבט הלוי (ח"י סי' קי"ג).
♦
י. החשש להנדסה גנטית בהוה ובעתיד
עוד יש כאן שלמעשה יכולים לקבל תכונות ולהשביח העופות ע"י הנדסה גנטית והשתלת גנים. (והרבה יש לדון מה הדין בזה ואכמ"ל). אמנם, כפי המידע שבידינו, הרי עד היום לא ידוע שעשו כן בעופות המשווקים לאכילה ולהטלה. ושמעתי עוד, שע"פ החוק בארה"ב ובאנגליה יש איסור לשווק מאכל שעבר השבחה ע"י התערבות גנטית בלי אישור מיוחד (או שעכ"פ חובה לציין על המאכל שעבר השבחה גנטית), ואם היו מפתחים ע"י החדרת גנים היה הדבר מתפרסם.
ברם לעניין דינא, צ"ב אם אין לנו לחשוש שהם יעברו על החוק. וצריך בירור עד כמה יש לסמוך על ה'מירתתי' שזה משתנה לפי הריווח אם יעשו והעונש אם ייתפסו[55].
יא. אם מחזקינן ריעותא
הנה כלל גדול הוא שאחזוקי ריעותא לא מחזקינן וכו', ואין חוששים למה שלא ראינו. וברם כלל זה נאמר בדברים ההולכים כפי טבעם (וגם בזה יש הגבלות, והרבה יש שחיישינן מדאורייתא או שחששו חכמים לריעותא שעלולה לבוא), אבל אם יש גויים החשודים לערב ולשנות בכוונה משום ריווח ממון או טעם אחר הרי עלינו לחוש לכל מה שאפשר שיעשו. והדוגמא לזה מהני דיני דשו"ע יו"ד קי"ח במאכל הנשלח ע"י גוי שיש שצריך חותם או חותם בתוך חותם, ולולי זה חיישינן להחלפה ותערובת וכו' אף דלא חזינן קמן שום ריעותא, מפני שיש לגוי ריווח ממון וכדומה. (ויפה הראו הלשון בשו"ע יו"ד קי"ד ס"ו 'צריך ליזהר ולבדוק ולחקור בשכר ובמשקה של דבש שעושים הגויים עכשיו אם נותנים בהם שמרים של יין').
ובנידון דידן צ"ב מהיכי תיתי לחדש חזקה שלא יצליחו לעשות תערובת שאוסרת מן הדין, או שחזקה שיודיעו לפני שיעשו, בשעה שהרבה ריווח ממון תלוי בזה, והם עושים כל מה שביכולתם כדי להשביח מקחם, ויש להם רווחים מהסתרת המידע.
♦
יב. דינם של צאצאי הכלאות
היה מקום לטעון שכלפי צאצאי הכלאות של תרנגולים משונים (והיינו כשברור שהם תרנגולים, והנידון הוא רק מצד חסרון מסורת) יש להקל למעשה. ושמענו כעין זה בשם ת"ח מגדולי ההוראה שהקילו מטעם זה, או בצירוף שלא קיבלנו עדות ברורה על הכלאות אסורות שנעשו, ויעויין לעיל.
אמנם כבר דנו בזה רבותינו האחרונים בדין בני כלאים בתרנגולים החדשים ועוד, וטרחו הרבה בסוגיות דזה וזה גורם וחוששין לזרע האב, ולא עלה על ליבם לומר שהוראת השו"ע והרמ"א לנהוג כהראשונים המחמירים בעופות בלי מסורת אינה כדאית כדי לאסור צאצאי תערובת, ויעו"ש[56].
ולעניין דינא, כשהזכר בלי מסורת והנקיבה טהורה יש שהתירו ויש שאסרו, וכשהנקיבה בלי מסורת לרוב האחרונים אסור. ובשאלה שלפנינו הרי הנידון הוא גם מצד האם, ויעויין בתחילת הדברים שנתבארו הפרטים.
[סיכום קצר לפו"ר. הערוך לנר (בנין ציון מהדורה מהדו' חדשה כרך ב' סימן מ"ד) סתם בה לאיסור, ובמהר"ם שיק (יו"ד סי' ק') הרחיב לבאר שאם הנקיבה מהחדשים אסור ואם הנקבה טהורה מותר (ובספק מי הטמא נתחבט לדינא יעו"ש), והגר"ש קלוגר בטוטו"ד (סי' קנא) התיר בתערובות משום זה וזה גורם, ובהאלף לך שלמה (סי' קמ"ג) נקט שאם הנקיבה מהחדשים אסור ואם הנקיבה טהורה והזכר מהם מותר וראוי לפרוש משום סחור סחור וכו'. ולפי התשובות הסמוכות נראה שהתשובות שבהאלף לך שלמה בעניין זה הן בתראי, וצ"ב. ובשו"ת בית יצחק (יו"ד ק"ו ק"ז) האריך בזה, ומסקנתו שלגבי העופות צריך בירור על טענת המסורה וההכחשות לזה, ועד שיתברר אינו מתיר, אבל 'לחוש על הביצים או על העופות שלנו שמא מבני התערובות הם אין לחוש'[57]. ולגבי מצב שידוע בבירור שאחד מההורים בלי מסורת נראה בדבריו שם שלא התיר[58], ויל"ע.
והבית שלמה דן כשהאם מהתרנגולים הישנים, וכתב (יו"ד סוף סי' קמ"ד) שאם יבדקו שיש ג' סימנים בלי פקפוק בתרנגולים החדשים יש להקל (דג' סימנים בלי מסורה הוי ספק ודין הנולד הוי ספק, והוי ס"ס). וכתב שאם האפרוחים דומים לחדשים הרי למעשה אינו מתיר אם לא יצטרפו אליו בעל דברי חיים ועוד אחד מחכמי הדור המפורסמים, יעו"ש. (ודיונו הוא כשהאם ודאי טהורה, ויל"ע היטב בכל דבריו אם מבוארת דעתו מה הדין כשהאם היא מהתרנגולים החדשים). ויל"ע בהעולה מדבריו לנידון דידן שלא נבדקו כל המינים המוכלאים, ויש לדון כמה צריך לחשוש שאחד מהמינים שהוכלא אין לו ג' סימנים ויעויין בזה לעיל. ולמעשה בנידון שלנו הרי גם האם היא מהחדשים, וכנ"ל.
ובשו"ת חת"ס (יו"ד סי' ע"ד) לגבי חשש בני כלאים מזכר של ברווזי בר עם נקיבה טהורה התיר בכמה צירופים, ובעיקר מפני שלא היה סימן באפרוחים שהם צאצאי הזכר שאין לו מסורת. וכתב ש'רחוק הוא שיהיה מזה האב' וא"צ לחוש לזה. ולעיקר הדין היכן שברור לחלוטין שהם בני זכר שאין לו מסורת עם הטהורה, אין שם הכרעה ברורה[59], וצ"ת.
[ויש בעוד אחרונים שאם אין רואים שינוי א"צ לחוש שהביצים או האפרוחים הם מתערובת. ובבית שלמה ועוד נראה שסבירא להו שזה גם קובע את הדין להיתר, ולא רק שבאופן זה א"צ לחוש. וזה מחודש ואכ"מ, ויל"ע שם היטב בדינא ובטעמא].
ובחכמי זמננו, המנחת יצחק (ח"ה סי' ל"א אות ט"ז) נקט שבנקבה בלי מסורת אסור ובנקבה טהורה מותר, וכהמהר"ם שיק. ועיין בשבט הלוי (ח"י סי' קי"ג) שגם כשרק הזכר בלי מסורת וביררו שעכ"פ יש לו ג' סימנים נתקשו האחרונים להתיר, ע"כ, אבל כנראה הסכים שעיקר ההוראה להיתר. וטענו שאף עבד עובדא בנפשיה ואכל למעשה מהתרנגולים שלנו, כיון שסמך שהאם היא ודאי טהורה (וכבר העיר תלמידו הגרמ"ש קליין שליט"א שכיום נתבררה ריעותא גם בצד האם ואין היתר זה שייך). וכן בחזו"א (יו"ד י"ג ס"ק י"א) נראה שנקט שבנקבה בלי מסורת אסור, ובטהורה והזכר בלי מסורת מותר[60]. והעירו שיש מקומות שנראה שהחמיר גם בזכר טמא, ויל"ע עוד בדעתו.
♦
יג. עיבור טהורה מטמאה בבהמות ובעופות
בגמ' בכורות ז' א' מבואר שאין טמאה מתעברת מן הטהור ולא טהורה מן הטמא. וברם כתבו כמה אחרונים שאין הכרח בגמ' שהוא גם בעופות, יעויין בחת"ס ומהר"י אסאד ובית שלמה וחזו"א ועוד (ובחת"ס יש נידון אם צידד כן או שרק חשש לזה ואכמ"ל). והאחרונים שאסרו בתרנגולים החדשים שבזמנם לא התירו מחמת זה[61].
והנה במציאות הטהורים והטמאים בעופות יותר קרובים. ויש לטעון שאם לימדונו חכמים שאין טהורה מתעברת מטמא בבהמות, והיינו שפרה אינה מתעברת מחזיר ומחמור, שהם מינים רחוקים במהותם, הרי עדיין אין הכרח וראיה שכוונת חז"ל גם לעופות, שבהם המינים האסורים והמותרים קרובים יותר. ואין לנו מקור לומר שתרנגולת לא תתעבר מתרנגול ברא, וכ"ש לגבי אויערהא"ן ובירקהא"ן (שכוי היערות הגדול ושכוי היערות הקטן) שמסורת אשכנז היא שהגדול הוא עוף טמא והקטן הוא עוף טהור, הרי אין מקור ללמוד מגמ' זו שגם הם אינם מתעברים זה מזה (והמציאות הידועה לנו היא שהם מתעברים זה מזה וכדלעיל). וכעין זה במיני הסנונית, שמבואר בגמ' שיש בהם טהורים וטמאים ותלוי בצבע הכרס, הרי אין לנו ללמוד מכאן שאינם מתעברים זה מזה. ומעתה אין לנו ראיה ומקור שכוונת חכמים לומר כלל זה בעופות.
ושו"ר כעין טענה זו במהר"י אסאד יו"ד צ"ב ובהאלף לך שלמה להגר"ש קלוגר סי' קמ"ג ובמהר"ם שיק יו"ד צ"ט[62]. כל זה נכתב בקצרה ויש להרחיב.
♦
סיכום עיקרי החששות ונימוקי היתר
לכאורה סיכום הדברים הוא, שלפי ההוראה המקובלת באחרונים בגדרי הצרכת מסורת יש כאן ודאי הכלאות של דברים שמורים בהם לאיסור, וגם לא ברור מניין לנו חזקה שאין בעופות תערובת איסור מעיקר הדין של מינים בלי סימני טהרה. ובודאי שקשה לומר שיש לנו סמיכה וחזקה על העתיד שודאי לא יערבו מינים טמאים (בדרך הטבע או ע"י תחבולות) בלי שייוודע לנו הדבר.
והנה כלפי עיקר הדין יש עדיין מקום לדון, שהרי עיקר הצרכת מסורת קיימא בפלוגתת ראשונים. ואף שהמחבר והרמ"א סתמו שבלי מסורת אסור, מ"מ בהרבה אחרונים מבואר שזו חומרא שהכריעו השו"ע והרמ"א ע"פ הראשונים ולא עיקר השיטה (ועיין ש"ך פ"ב סק"ח ובאור הגר"א שם סק"ג). ואף שלמעשה לדידן הוא אסור, מ"מ הוא איסור מהוראת הרשב"א והשו"ע וממנהגא ולא מדאורייתא או מדינא דגמ'. וגם הוראות האחרונים לאסור מינים קרובים יש מקום לדון שמא יש בידינו להכריע שאינו מעיקר הדין. (אבל בכמה אחרונים נראה שלא צירפו זה אפילו לספק ספיקא).
וכן צ"ב על דרגת הוודאות והחשש מעיקר הדין, שאף שנתברר כל זה להדיא מספריהם הרשמיים וכו' ויש פרטים דעבידי לאיגלויי וכו' וכמש"נ, מ"מ אין לנו עדים כשרים על הכלאות אלו בעופות האסורים. ויש מקום לעיין כמה מוכרח שזה נקרא שהריעותא קמן, ואולי ניתן לצדד ולומר שמעיקר הדין אין חובה לחוש, ודלא כמש"נ לעיל, וצ"ע. (ואף שהמציאות מוכיחה שהתערבו בעופות ושינו אותם והשאלה היא רק איך הגיעו לזה. וגם ממראה העופות ניכרים המינים שהם הגיעו מהם והפירות מעידים על העץ, מ"מ שמא יש מקום לסמוך שסוף סוף יש גם הרבה אפשרויות של השבחה ושינוי באותו המין ע"י סלקציה של בעלי תכונות רצויות וכו'. ואולי עדיין ניתן לומר שמצב זה נחשב שלא נתברר לנו בהחלט שיש כאן איסור, וצ"ע).
ובבני ההכלאות של אותם מינים עם מינים בעלי מסורת, שזו השאלה המעשית, הרי נוסף גם ספק מסויים בדיני צאצאי ההכלאות, ויעויין לעיל.
והנה הנידון אצלנו למעשה תלוי בכמה פרטים וכנ"ל, ויש מקום לדון מהו מעיקר הדין, ודנו בזה גדולי ההוראה ויש מהם שהקילו (אמנם טעמם ונימוקם לא נתברר לי כראוי, ולענ"ד נראה שמדברי הרבה אחרונים עולה לאסור בזה וככל מש"נ, וצ"ב).
ועכ"פ, במקום שאפשר להחמיר, צ"ע טובא על מה נסמוך להתיר לכתחילה כאילו אין כאן שאלה, ואפילו בגדר בהמה שהורה בה חכם וכדומה, וצ"ע.
♦
החילוק בין הפטמים שלנו לתרנגולי הודו ובדברי המשיב דבר
יש אחרונים שביארו הטעם שאנו אוכלים תרנגולי הודו אף שמקורם מאמריקה ולא הייתה להם מסורת, מפני שאחרי שנים רבות מאד שהם גדלים בחצרות לאלפים ולרבבות ניתן לומר שברור לנו שאינם דורסים, והרי זו מסורת המועילה גם לרש"י[63]. ובנידון דידן אין שייך לטעון כן, כיון שהעוף דקמן מוכלא ממיני עופות רבים, וגם אם ברור לנו שהוא אינו דורס, הרי אין בכך להעיד על כל אבותיו. (והנה הם מזרעם של המלאי ועוד שהם תרנגולי קרב עזים ביותר, אבל הם עצמם מסורבלים בבשר ואינם עזים כאבותיהם כלל, ומה ראיה מאלו על אלו). וכ"ש במציאות שלנו, שהעופות מתעדכנים בכל תקופה, והעוף מהיום ייתכן שנשתנה מהעוף של אתמול לרעה, ומהיכן נוציא מסורת של שנים רבות מאד.
ויפה העירוני דבלאו הכי בשאלה דקמן הרי העופות שלנו מגודלים בלולים סגורים עם חבריהם בלבד (ואפילו אפרוחים אין שם וכולם באותו הגודל), וגם נשחטים בגיל צעיר קודם בגרותם, וכן נותנים להם אוכל מוכן כדי סיפוקם ויותר, ואין ראיה שבגידול נורמלי לא יחפשו טרף למאכלם כדרך הדורסים. ומי יכול לומר שראה אותם הרבה שנים בקביעות במצב שיכלו לדרוס ולא דרסו.
ויש שהביאו משו"ת משיב דבר להנצי"ב (חלק ב' סי' כ"ב) שאם כבר אכלו ע"פ חכם שפיר דמי ואין להוציא לעז (ונתן דוגמא מתרנגולי הודו, וראה הערה[64]). והנה גם זה אינו שייך בעופות שלנו שעלולים להשתנות בכל תקופה. וגם אין מקום לדון כן אלא אם ברור לנו שבדקנו כל אבותיו ויש להם ג' סימנים, ויל"ע טובא אם שייך לומר כן בנידון דידן, וככל מה שנתבאר.
ולעיקר הדברים, הנה אם נפרש דבריו שהוא כלל מוחלט שאחרי שכבר אכלו הרבה שנים בטל חיוב מסורת ואוכלים כל עוף שיש בו ג' סימני טהרה, הרי בשאר אחרונים נראה לא כך, וראה בהערה[65].
וברם הדברים עצמם לכאו' קשים מאד להיאמר לדעת השו"ע ורמ"א, שהם סתמו לחיוב מסורה וקבעוהו כדין גמור, ואיך נתיר את מה שאסרו רבותינו על סמך שיש בנ"א שטעו ועשו כן. והיכן מצאנו דבר כזה, וכי דברי הראשונים שהחמירו יכולים להיבטל מפני מי שאכל בטעות[66]. וכ"ש בנידונו שם שהיה באווזות, שבאמת כל האווזות אין להם זפק, וממילא אין להם ג' סימני טהרה כידוע, ומעיקר הדין אין מקום להתירם בלי מסורת אלא על סמך קבלת הרז"ה שאינה דבר מוסכם, ואכמ"ל.
והמעיין שם יראה שלא נראה כלל שכוונתו לחדש שלעולם אין אוסרים בדיעבד מחסרון מסורת, ולא כתבו אלא כצירוף לזה שלא היה ברור לו כלל שנחשב למין נפרד שצריך מסורת נפרדת[67]. וכתב שאם היה בא לפניו מראש 'הייתי מגמגם בהיתרו'. ואחר המו"מ סיים 'אבל אחר שכבר נהגו לאכלם, ומסתמא גם אז היה עפ"י הוראת חכם שנראה לו שהוא מין אווז הטהור והוחזקו בזה להיתרא, אין לנו לאסרם ולהוציא לעז על אבותינו שאכלו עוף טמא ח"ו'. ע"כ. והיינו שמספק אין לנו לפקפק אחרי הוראת חכם שפשיטא ליה שא"צ מסורת נפרדת וכבר נהגו על פיו והוחזק להיתר, ובכה"ג אין לחשוש ולהחמיר במקום לעז. אבל אם נכריע שצריך מסורת אין מדבריו מקור להתיר. ויעויין שם שגם באופן זה שדן בו התנה ההיתר למעשה בכך שיצטרפו כמה מגדולי הדור להיתרו.
ומתוך דבריו נראה עוד שעיקרו כיון שסתמא שהוחזק להיתר ע"פ הוראת חכם וכנ"ל, ולא רק משום שכבר אכלו בטעות. ויל"ע טובא אם זה שייך בנידון דידן, שלא הוחזק להיתר ע"פ הוראה, ולצערנו נעשה ע"י גויים בלי השגחה, וכמו שהתמרמר על זה בשבט הלוי, עיי"ש.
♦
המצב במטילות ודין הביצים המצויות
בארץ ישראל כיום, סתם מטילות הם מגזע לגהורן[68] (המטילות הן 'לומן' או 'היליין', שהם פיתוחים ע"י סלקציה של גזע לגהורן), ואין מידע ברור שנעשו בהן הכלאות, וראה להלן. גזע זה, נראה שאינו צריך מסורה נפרדת, כי הוא בכלל המראה הכללי של התרנגולים הישנים (וגם מקורו באיטליה ונקרא ע"ש העיר ליוורנו - לגהורן, שהייתה עיר של חכמים וסופרים, וכנראה היה נאכל שם לקהילות ישראל). ויעויין לעיל 'איזה דרגת שינוי מצריכה מסורת', ושם נתבאר.
ועדיין צריך לסדר השגחה שיהיו כל הביצים רק מגזע לגהורן טהור, ולפקח שלא ישתנה המצב. וכן מצוי מדי תקופה שנוצר מחסור בביצים המקומיות, ומייבאים ביצים מארצות אחרות, ויש לפקח שלא ייבאו ביצים מארצות שהמצב בהן שונה. וצריך בירור אם מצויות כיום בעולם ביצים לבנות תעשייתיות שאינן לגהורן (בחומות מצוי שאינן מגזע לגהורן, וכיום הזה סתם ביצים בארץ הן לבנות, ושמעתי שבחו"ל יש ארצות שמצויות בהן גם ביצים חומות הבאות מגזעים אחרים, וצ"ב בפרטים).
לגבי השאלה אם צריך לחשוש שגם בלגהורן נעשו הכלאות, ראה במאמר מהרב פרידמן (קובץ עץ חיים, ל"א, ניסן תשע"ט) שכתב שבדק את הדבר ואין מידע קיים על הכלאות שנעשו בלגהורן, וכן אין בהן ריעותא שמוכיחה על תערובת[69]. ואחר כל הנסיונות של החברות להכליא, הם מעדיפים את הלגהורן הטהור בלי הכלאות. ולכאורה במצב זה אין לנו להחזיק ריעותא דלא חזינן, ואין צריך לחשוש שהתערבו בהן מינים אחרים. ויש מחשובי המורים שמחמירים בעופות המצויים לנהוג בהם כחסרי מסורת, ומ"מ הם מקילים בביצים ואוכלים אותן מטעם זה. ועדיין צ"ב אם יצאנו מידי כל חשש, ואשרי מי שיסדר את העניין בשלמות וללא כל חשש ופקפוק[70].
[לעיקר הדין בביצים יש להעיר, שיש עוד צד קולא מסויים בביצים, כיון שביצה טמאה היא בגדר יוצא ולא בגדר גוף האיסור. ואף שביצת עוף טמא אסורה מדאורייתא, מ"מ האוכל כזית ממנה אינו לוקה. וזה צירוף מסויים היכן שיש סיבות ברורות להקל מעיקר הדין].
♦
הוספה - האם ייתכן שהציבור נכשל
יש שואלים, וכי ייתכן שרבים נכשלו ובהם גדולים וצדיקים ויראי שמים וכו'. ובאמת, מצאנו בפוסקים הרבה פעמים לימודי זכות על המנהגים שכבר נהגו בהם רבים וטובים, וזה עניין עיקרי בפוסקים וטרחו ועמלו בזה הרבה, ושמחו אם עלה בידם שאפשר להקל כפי המנהג או שעכ"פ מעיקר הדין יש מקום להקל. אמנם הדין נשאר תמיד שאין אוכלים ואין עושים מעשה בדבר שפשטות ההלכה לאיסור. ולא באו הלימודי זכות אלא כדי ללמד זכות, ויש שבאו כדי להתיר שלא למחות או אף לומר שיש למיקל על מי לסמוך. ומעולם לא נהגו חכמי ישראל להקל לכתחילה ח"ו במה שעלה בידם שפשטות הדין שצריך לנהוג בו איסור, וא"צ להאריך[71].
ולשון הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל כ' סי' כ'): 'וכן מצינו בחכמי התלמוד שהיו אוכלין עוף והיו סבורין שהוא טהור, כי מצאו לו סימני טהרה, ואחר כך אסרוהו'.
ברם בנידון דידן כל הנושא לא שייך כ"כ, כי הרי הכרעת השו"ע שחייבים מסורת היא כפי הנראה ע"פ הרשב"א שהביא בב"י, ומבואר שם שעיקר השיטה להקל, ומ"מ למעשה אין לאכול משום שיטות הראשונים שאסרו. (וכדרך הפוסקים הגודרים גדר לפרוש מדברים אף שמעיקר הדין יש מקום להתירם כדי לחוש לשיטות האוסרים או למנוע מכשול וכו'). וכן רהיטת האחרונים, שמצד הסוגיא עצמה עיקר השיטה שמותר בג' סימנים, אלא שלמעשה אסור לאכול מצד גדר הרשב"א שהורה לחשוש לשיטות המחמירים, ופסק השו"ע והרמ"א.
וכ"ש להוראת הגר"ש וואזנר זצ"ל ועוד חכמים שמעיקר הדין יש מקום להקל בשאלה זו, אבל ההנהגה הנכונה להחמיר כשאפשר. והגר"ש זצ"ל עסק בזה בעצמו בפה ובכתב לנסות לסדר עוף חדש שיהיה כשר בלי פקפוק. וכי זה סותר לזה שעד היום הקילו. (אמנם חלק עיקרי ממה שהקל הגר"ש מעיקר הדין היה ע"פ מה שנודע בשעתו שהנקבה טהורה, וכיום התברר שהשאלה היא גם מצד הנקבה. וכבר העיר על זה תלמידו המובהק הגרמ"ש קליין. וצ"ע למעשה).
[ובאמת שגם להראשונים שחייבים מסורת מדינא דגמ' הרי הוא כדי למנוע מכשול שמא עוף שנבדק ונראה שאינו דורס יתברר ברבות השנים כדורס לפעמים. ויש לדון שאינו בתורת ודאי אלא כהוראה לפרוש מספק. וכן האחרונים שהורו להחמיר בשינויים שיל"ד אם הם מצריכים מסורת נפרדת, ייתכן שנכלל בטעמם שגדרו גדר כדי שלא להיכנס לשאלות של עיקר הדין (אמנם יש שנראה שאף לא צירפו נידון זה לס"ס), וראה הערה[72]].
וכל זה לגבי העבר, אבל אינו נוגע כלל לעתיד שממשיכים לפתח כל הזמן. וגם אם כלפי העבר ימלאנו ליבנו לסמוך שכנראה שמרו עלינו משמים ולמעשה היה איזה היתר, הרי לא מובן איך נסמוך להתיר את הפיתוחים שעדיין לא אכלנו. ואם שמרו עלינו קודם שידענו הרי אין בכך להתיר לנו להתעלם מהנעשה כיום. וכבר נתבאר שמפתחים את העוף כל הזמן, ומה שאנו אוכלים היום אינו מה שאכלנו לפני כמה שנים, ואינו בהכרח מה שנאכל שנה הבאה[73]. וכלפי העתיד, הרי ודאי שגודל החשש שיערבו גם עופות טמאים מעיקר הדין, ועל מה נסמוך.
ואסיים בדברי השבט הלוי (ח"י סי' קי"ג) בעניין שלנו 'אבל נידון שלפנינו כבר כתבתי דהוא משגה חמור דנעשים הדברים על ידי אינם בקיאים כלל, וגם הוא דבר תמידי, וכבר כתבתי בעניי בכמה מקומות שאין להעמיד הנהגת הכלל על דברים של דיעבד, ובפרט לענין קדושת האכילה, ונתרבה מיום ליום שמרכיבים המינים, בלי להודיע מה מרכיבים, והדברים יבואו ח"ו למכשול גדול באיסור מאכלות. על כן עלינו להתעורר ולעמוד בהשגחה חמורה שלא להביא לשחיטת עופות רק ממקור שהוא בדוק מחשש תערובת מינים, ושהאפרוחים גדלים רק ממין שהמסורה ברורה בלי פקפוק בין מצד הזכר ובין מצד הנקבה, - והשי"ת יצילנו ממכשולים ופגיעה ח"ו בקדושת ישראל'. ע"כ.
♦
נספח - קצת בדיני נאמנות גוי
יש הרבה פרטי דינים בנאמנות הגוי, ולא ביררתי כעת כל עניין זה, וכתבתי קצת מראי מקומות ונידונים כמבוא לעיון.
♦
נאמנות אומן באומנותו וערכאות דלא מרעי נפשייהו
יש אופנים שהגוי נאמן במסל"ת, ויש בזה הרבה פרטי דינים בפוסקים וכבר האריכו בזה האחרונים בתחילת הלכות תערובות, יו"ד צח סעיף א (לגבי טעימה ע"י גוי), והדברים ידועים, וראה עוד מראי מקומות בהערה[74]. וכן יש נאמנות לגוי מצד אומן דלא מרע אומנותיה, וגם זה נזכר בהל' תערובות שם. וכעין זה יש נאמנות של ערכאות דלא מרעי נפשייהו, וצ"ב היטב בגדריהם. וכשגוי מעיד באיסור דרבנן לקולא, יותר סמכינן על מסל"ת, וכמבואר בפוסקים שם.
רישומי התקנים, כפי שהבנתי הם רשימות המחייבות ע"פ חוקי הערכאות. וכן יש ברישומים הרשמיים ענייני מידע של אומנות, שכנראה יש להגדירם כאומן דלא מרע, ויל"ע היטב.
[כמדומה שהרבה מהכרעות ועדות הכשרות כיום הן על סמך דברים כאלו, היינו פרסומים רשמיים ומחייבים של הממשלות והחברות, ומידע המגיע מאומנים גויים דלא מרעי נפשייהו. וגם אם יהיה נפק"מ לשאר חלקי תורה כנראה שיסמכו על כיו"ב, לפי ראות עיני המורה בכל מקרה לגופו].
♦
כשצריך לחשוש מצד חבי"ת וחמפ"ג או מצד שניכר ריעותא
יש מצבים שמאכל מונח ברשות הגוי, ויש לו ריווח מהוספת חומרים האסורים. ובזה א"צ לגדרי נאמנות. במצב כזה יש את הסוגיות של חמפ"ג וחבי"ת בגמ' ע"ז לט, א, ועיין יו"ד סי' קיח ולגבי יי"נ בסי' קל. והכלל, שאם יש לגוי ריווח מלהוסיף איסור, עלינו לאחזוקי ריעותא ולחשוש שהוא עירב איסור, אף בלי שום ריעותא נוספת ובלי שום עדות ובירור.
וכן יש מצבים שבהם ניכר שינוי שגורם לנו לחשוש לכשרות. ולזה א"צ נאמנות הגוי לאסור, אלא אדרבא, וצריך ראייה כדי להתיר. ויל"ע היטב בהני סוגיי.
♦
נאמנות הגוי כשמאמינים לו לפי העניין או מצד אופיו וכדו'
יש בירורים שהדעת נותנת שהם אמיתיים, והלב מאמין בכיו"ב בשאר תחומי החיים. ובכה"ג יש שחובה לחוש לדברי הגוי גם נגד חזקת היתר וגם כשאינו מסל"ת, ומצאנו בזה כמה מקורות בפוסקים, כדלהלן.
בשו"ע יו"ד טז, יא (ומקורו משו"ת רשב"א ח"א, קיח) 'גוי שמכר שתי בהמות ואחר כך אמר, מסיח לפי תומו, שהן אותו ואת בנו, אינו נאמן במה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו; ומיהו אי מהימן ליה, אסור'. ע"כ. ועיי"ש בנו"כ שאם אמר קודם שיצאו מתחת ידו נאמן אף לולי דמהימן ליה. וכאן הוא לכאורה בגדר מהימן ליה (למי שבירר את כלל הדברים), וגם הגויים אומרים כן לפני שיצא ויוצא בכל פעם מחדש מתחת ידם.
בשו"ע יו"ד שיג, ב (בגוי שהטיל מום בבכור) 'ואם גוי מסיח לפי תומו ואומר שהישראל ציוהו, אסור'. ע"כ. ובש"ך סק"ד (בתו"ד) הקשה הרי גוי אינו נאמן ויעו"ש ותירץ 'וי"ל דשאני הכא דכיון דאזלינן בתר אומדנא היכא דחזינן דכוון הגוי להתיר אסור, א"כ אומדן דעת הוא דהגוי מסל"ת אומר אמת דאל"כ ל"ל שהטיל בו מום'.
ובש"ך קכז, כ האריך בדיני נאמנות גוי וסיים 'ונקוט האי כללא בידך דלעולם סלק עדותו של גוי כמאן דליתיה ואין דבריו מעלין או מורידין בשל אחרים והכי אמרינן לקמן סי' ק"ץ ס"ק (נ"ו) [ס"ג] ומיהו היכא דמסיח לפי תומו כבר נתבאר דינו בסימן צ"ח ס"ק ב' וסימן שי"ג ס"ק ד". והיינו שציין לדבריו הנ"ל שאם יש אומדן דעת חוששין לו. ולכאורה הוא דין כללי ולא דין מיוחד בדיני בכורות.
בשו"ע אה"ע קטו: 'מי שראה אשתו שזינתה, או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה, שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם, שזנתה אשתו, בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה, הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת, ה"ז חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה, ויתן כתובה'. ע"כ. ובפתחי תשובה שם אות (לח): 'בין שהי' האומר. וכתב במל"מ פכ"ד מה"א דין י"ז בשם תשובת הרשב"א סי' קי"ח דאפי' עכו"ם בין מסל"ת בין מתכוין להעיד אי מהימן לי' (חייב) להוצי' ע"ש ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סימן פ"ח שכתב דמדברי רשב"א אלו משמע דלא כמהרי"ק שהוב' בהגה סעיף זה דבפשוטו ל"ש לומר דמהימן לי' כבת ר"ח דאינו משקר. הגם דאפשר לדחוק כו' מ"מ סתימות דבריו לא משמע כן. וע"ש עוד בסי' ק' וק"א ועמש"ל ס"ק מ"ב'. ע"כ מהפתחי תשובה.
ובאמת שם היא פלוגתא רבתי, ובפרט מצד שהוא דבר שבערוה, והרמ"א אה"ע קטו, ז הביא בשם וי"א את המהרי"ק שצריך נאמנות כבי תרי לכל דבר ועניין. והגרעק"א והבי"מ דנו לנטות ולהחמיר, ונחלקו בה באחרונים. והשדי חמד כתב שהשיטה העקרית היא להקל כמהרי"ק. וכן יש שם עניין באופן של רגליים לדבר, שבזה יותר יש לאסור, כמבואר באה"ע שם. ונידון דידן הוא לכאורה לכל הפחות בגדר רגליים לדבר. ועכ"פ בשאר איסורים ייתכן שלכו"ע אסור. וגם שם ייתכן שגם חלק מהמתירים מודים שנכון להוציאה לצאת ידי שמים. ויעויין בשו"ת הרשב"א (ח"א, אלף קפז) 'אבל בשאין שם עד ואיהו נמי לא אמר דהעיד לו עד אחר אלא שמחמת קול או מחמת דבר מכוער שראה האמין אינה אסורה. אלא שכבר הקדמתי לך שראוי לחקור היטב ולהתישב בדבר ואחר כך אם בא לצאת ידי שמים יוציא. וכמו שכתבתי מההיא דפרק בתרא דנדרים'. ע"כ. ועכ"פ בשאר איסורים כנראה שכן הוא.
בשו"ת רשב"א ד, רפט כתב לגבי ריבית, במאמין בליבו שהמלוה היה ישראל, שזה אוסר אף שאין שם גדרי עדות. והובאו דבריו בב"י. 'אם ראובן מאמין כן אסור לו ליקח שאין הדבר תלוי בהעדת עדים אלא בידיעת האמת, וכמ"ש בקידושין אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה'. ע"כ. ומיהו הנידון שם אינו בגוי. ועיין בזה בשו"ע יו"ד קסח, יג, ואכמ"ל.
♦
עוד בנאמנות הגויים ודברי הפר"ח הגר"א והחת"ס בשם ספרי הטבע
מצאנו שכשדנו רבותינו האחרונים בעניינים השייכים לחכמות חיצוניות, כגון רפואה והנוגע לנדה וכיו"ב, הרי דרשו מפי הרופאים.
[וכגון כשדנו ברמ"ת בנאמנות הרופאים שנתרפאה, והרחיבו אחרונים באופן כללי בנאמנות הרופאים גויים ויהודים. ועיין ציונים רבים בפ"ת יו"ד קפז, ל. (ויש לציין עוד למהרי"ק קנט, ובפשוטו כל דבריו גם ברופאים גויים, ראה בסוף דבריו). והנה ברמ"ת סומכים על גויים רק ברגל"ד, אבל כנראה הטעם לזה לפי ששם הוא אומד הדעת של הרופאים, והוא גרוע מנאמנות על עובדות ידועות ומפורסמות.
ואף בחז"ל מצאנו ששאלו לתודוס הרופא וכל הרופאים עמו נזיר נב, א, והוא (כנראה) היה מישראל, אבל כל שאין ישראל וע"פ דין הגוי נאמן, ודאי ישאלו את הגוי. ובנדה כב, ב 'ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים'. וכשרצו חז"ל לאפות לבדם את לחם הפנים ולעשות את הקטורת, שהן עבודות שבמקדש, חקרו מפי אומנים שבאלכסנדריה, וא"צ להאריך בפשוטות].
וכן בדורותינו, כשדנו על כשרות מוצרים שונים המיוצרים ע"י גויים וכדומה, ביררו אצל היצרנים ואצל המומחים. וכן פועלות כל ועדות הכשרות בכל התחומים. ובכל חלקי תורה כך הוא. ואם דין עגונה תלוי בשאלה מקצועית, וכי יש מי שסבור שאנו פטורים מלברר דינה ע"פ אנשי מקצוע.
אמנם עניין נאמנות הגוי הוא נושא רחב בהלכה, וח"ו להאמינם כשאין נאמנות ע"פ דין.
[עיין גם מהרי"ק קנט על נאמנות הרופאים, וסיים שאף בגוי. ויש להעיר קצת שהוכיח מפיקו"נ, ויש לחלק וכמובן, ועיקרו כנראה לסיוע, ויל"ע[75]].
בפר"ח יו"ד פ, ב 'ועוד ראיתי בספר שלטי הגיבורים בפרק נ"ב [נה, ד] שחברו חכם רופא אחד מהדור שלפנינו שהאריך בענין זה, והביא בשם חכמי האומות... וכל אילו העניינים אינם מבודים מן הלב שכולם אין ספק בדבר שהם עדי ראייה ולא שייך בזה למימר אשר פיהם דיבר שוא'. ע"כ. ויעו"ש מה שדן בזה בענייני הלכה[76].
בביאור הגר"א יו"ד רא, ו 'ולי אין ראייתו של ר"י מובנת כלל דאטו שאובים לא יוכלו לילך בגידי הקרקע והרבה סילונות של מים שהולך בתוך הבור והבור לא נתמלא והמים הלכו בגידי הקרקע וכתבו בספרי הטבע שכמה פעמים מצאו דגים בתוך בורות מים מכונסים ועוד כתבו שהניחו בתוכן דגים ועשו בהם סימנים בטבעות כסף ומצאום בנהרות וכמה מעשים כזה'. ע"כ.
בשו"ת חת"ס יו"ד, קסז 'כאשר יעיד הניסיון עפ"י חכמי וספרי הניתוח אשר לפנינו מספרי בני ישראל... ויש לפני עוד ספרים מדויקים מרופאים מומחים אשר לא מבני ישראל המה בכמה וכמה ציורים כולם יעידון ויגידון כהרמב"ם ז"ל ומיני' לא ניזוע גם שאלתי רופאים וכך אמרו לי'. ע"כ.
ויש כיו"ב עוד הרבה בתשובות האחרונים, שציטטו את דברי חכמי העמים בבירור ענייני הטבע והמציאות.
ויל"ע מהו גדר הנאמנות מדינא שמכוחו יש לנו להאמין לדברי חכמי האומות וספרי הטבע שלהם. ואולי סברי רבנן שהם כאומנים באומנותם לזה, ויש שנחשב עבידא לאיגלויי, ויל"ע עוד. ועכ"פ טובא איכא למישמע מינה.
♦
נספח ב' – עוד בדין הביצים המצויות לעניין מסורת[77]
הגרא"א פרידמן מליקווד במאמר (צויין לעיל) כתב שאין מקור ברור לומר שנעשו הכלאות של עופות בלי מסורת בלגהורן המשמש לביצים, והמקורות שיש להכלאות כאלו הם על זנים ייחודיים (לגהורן שחור, לגהורן בעל כרבולת מיוחדת וכדומה) ולא על סתם לגהורן של ביצים. וכן יש דברים בזה שנכתבו ע"י גוי מסויים כהשערה בעלמא, וטען שנעשו הכלאות כאלו, ואחרים הכחישו אותו וטענו שהמגדלים אינם מכירים דבר כזה.
ולמעשה הטענה היחידה שנראה שיש לה משמעות היא, שמסתבר שהעובדה שמצאו בלגהורן לפעמים נוצות קטנות על הרגליים, זו תוצאה של הרכבה. ולכאורה היינו הרכבה בקוצ'ין, שאצלו מצויה תופעה זו. (ואם כן הוא, הרי מדובר על הכלאה לפני שנים רבות, כנראה סמוך להגעת הלגהורן לארה"ב). ובספר לגידול תרנגולים מסויים כתב טענה זו, ואחרים השיבו על דבריו שאינו כן. והגרא"א פרידמן העיר שבספר על תרנגולים שנתחבר באיטליה הזכיר זן שהיו לו נוצות על הרגליים, ולפי המראה כנראה שהיה מכלל הזנים הישנים, וייתכן ש(חלק מ)הלגהורן נתערבו עמו. אמנם היו לאותו זן חמש אצבעות, ויש שחששו להצריך מסורה בשינוי כזה, ויל"ע.
ויש להעיר שהקוצ'ין יש לו שלושה סימני טהרה, וגם לכאורה הוא רק ספק, צריך מסורה נפרדת. ואף שהאחרונים נקטו להחמיר בכל תוקף, אבל יש כאן צירוף גדול כשהוא רק חשש. (וגם יש לדון שמא הקוצ'ין נחשב כעין בעל מסורה קצת, כיון שצאצאיו גדלו עשרות שנים לרבבות בחצרות היהודים ולא דרסו. אמנם נתערבו הרבה, ויש הסתברות שלא נתגדלו כלל בצורה טהורה, כי אם בתערובת, ומעתה לכאורה אין מהם ראיה על מניעת דריסה בקוצ'ין טהור). ועוד, שאף אם היו לגהורן מעורבים, הרי לכאורה אין לנו להוציא את כולן מחזקתן, וסתמא שהרוב לא נתערבו. ועיין חזו"א שא"צ לפרוש מתרנגולים שאינם בתמונת המשונים, אף שהיו משונים בכל החצרות ומצויים עמהם מאוד. ולכאורה ק"ו לסתם לגהורן שא"צ לחוש מפני שהיו לגהורן עם ריעותות. כ"ש שהריעותא עצמה היא מחודשת, ואין לה מקור ברור אלא מטענה שיש לה פירכא.
והנה נתברר כיום שלא כדאי לערב זנים אחרים בלגהורן, כי מפסידים את תכונתו הטובה בריבוי הטלת ביצים. ויש הסתברות חיצונית שלא עירבו זנים אחרים בלגהורן שלנו. והנה היו תקופות ששווקו תרנגולות מוצלבות שהיו הכלאה של לגהורן עם זנים אחרים (ייתכן שחלקן הטילו ביצים חומות), אבל היה נעשה ע"י להקות לגהורן ולהקות של זנים אחרים שהיו מוחזקות ע"י המפעלים, והיו מכליאים לצורך השיווק. והיה ידוע שהן מוצלבות ולא זן טהור. ושוב הפסיקו וחזרו לשווק לגהורן טהור. ובפשוטו אין חשש שנשארה הכלאה כתוצאה מזה. וכן המפעלים טוענים שבעשרות השנים שהם מטפלים בלגהורן הם לא עירבו זן אחר (ועשו רק סלקציות בתוך הזן), והם קנאום בתורת לגהורן טהור, אלא שהם עצמם קנו את הקווים ממטפחים פרטיים ואינם יכולים לדעת מה היה לפני שהם קנו. (עוד ראיתי כותבים שגם אם עירבו הוא כנראה בצד הזכר, כי תכונת ריבוי ההטלה עיקרה בצד האם והיא נאבדת בעירוב זנים אחרים בצד האם, ואם רוצים תכונות של גודל או חוזק מכניסים אותם ע"י צד האב דווקא, וצ"ב. ואם כן הוא, הרי נוסף לנו שיש אחרונים שהקילו באופן שרק הזכר הוא בלי מסורת).
ולכאורה בכל כי האי חזרנו להכרעת רוב ת"ח, שבלי בירור מכריע א"צ לחשוש שעירבו. ואף שבעופות הנאכלים יל"ד הן מצד שכבר נתברר שעירבו הן מצד שהוא עוף מעורב וידוע שעסקו בו בהכלאות ועוד טענות, אבל בלגהורן, שמבחינתם הוא זן טהור וכן הוא למראה עיננו, וגם תכונותיו הן תכונות של לגהורן טהור, אלא שאין בירור גמור שלא נעשתה הכלאה בעבר הרחוק, ובזה יש לקבל שאין חיוב לחשוש שמא עירבו.
ושאלתי לחכ"א שליט"א שמחמיר גם בביצים ועוסק וטורח הרבה בזה וכו', ואמר לי שאכן אין מידע על הכלאות בלגהורן, אבל יש לדון מצד שמוצאים בהן ביצים שהן כד כד. ומצד המציאות הרי מאותו הלול יש כאלו וכאלו, והכד כד הם מעטים. ולהשערתו הוא כנראה אחד ממאה או פחות (איני זוכר דיוק דבריו). וכשבדק דבר זה היה נראה שתלוי בגיל המטילות ועוד פרטים. (וכן אמר לי שהמפעלים מחזיקים כמה להקות לגהורן שיש בהן הבדלים מסויימים בתכונות, ו"מייצרים" מהן עופות לשיווק ללקוחות לפי הצורך. ושמע מהם שיש להם גם כאלו שיותר נדיר אצלם שלא יהיו כד וחד, ובזמנו חשב לסדר שיהיו ביצים מאותן מטילות דווקא, ולא איסתייעא מילתא).
ולגבי הדין במוצאים ביצה שהיא כד כד. להש"ך והפר"ח ועוד אחרונים הוא בירור שהעוף אסור. ובפרי תואר הזכיר שאם ברור שהוא טהור, הרי יצוייר גם פרה שילדה כמין חמור, אבל יש לברר את הטהרה, והזכיר גם את החשש אולי יש הרכבה האסורה. (כך הבנתי מהחכם הנ"ל, ויל"ע שם בפנים, וכעת ל"ע).
והנה כמה אחרונים חלקו, והצל"ח טען שמהר"ן מבואר כהמקילים, והעירו שכן נראה גם ברמב"ן ויש שדייקו כן ברש"י, והכרו"פ הביא ראיה לזה מירושלמי (ראה מה שכינס בקונטרס כל עוף למינהו מהג"ר חזקיה פורטמן שליט"א, ושם ראיתי את המקורות הנ"ל).
בעיקר השאלה של ביצים כד כד שמוצאים כיום, הרי כפי שהבנתי, ההסתברות החיצונה היא שאינו תוצאה של הכלאה אלא שטבע התרנגולים הוא שיש בודדים יוצאים מהכלל. (וייתכן מאוד שלפי כללי התורשה לא ייתכן שהוא תוצאה של הכלאה, ולא ביררתי נקודה זו). וייתכן שגם האחרונים שאסרו הוא על ביצה בודדת שאין ידוע מהיכן היא או בעופות שמטילים כך בקביעות, ולא דיברו על מאורע שתרנגולת שמטילה תמיד ביצים רגילות הטילה ביצה אחת שהיא כד כד או שבזקנתה התחילו ביציה להיות כד כד, אך פשטות לשונם נראה לא כך, ויל"ע עוד. אמנם כנראה שבמציאות בכל זני התרנגולים יש בודדים שנראים כד כד, וכנראה שביניהם יש בודדים ממש שההפרש קטן מאוד שנראה שזהו כד כד דגמ', וצ"ב עוד. והנה אם יתחדש חולי בתרנגולים שיגרום להטלת ביצים כד כד הרי מסתבר שיודו כו"ע שאינו נידון בכשרותן. ויש לדון שזהו המצב שלנו, שנתחדש עניין בתרנגולים הכשרים שמטילים אחד ממאה או פחות שהן כד כד. ויל"ע היטב אם יש בזה מקום לערעור.
והעירו עוד שביצי יונים המצויות הם כד כד, וצ"ב להבין למה לא נזכר דבר זה בגמ' וראשונים (ומטבע היונים שבלי התערבות בני אדם אין בהן הכלאות חיצוניות כלל), וצ"ע. ולכאורה שמע מינה שאינו דבר מוחלט.
ועכ"פ נידון זה היה לפני גדולי המורים, ורוב הת"ח הכריעו שאינו ריעותא הראויה לאסור. וכן הגרמ"ש קליין והגר"ש רוזנברג כתבו שאין מסורת ראויה לעופות המצויים, ומ"מ הם אוכלים ביצי לגהורן. ושמעתי שכן הוא בעוד ת"ח הפורשים מעופות הפטם ולא מהביצים.
ויש כאן גם ענין ס"ס, שספק אם עירבו תרנגולים אחרים, וספק אם הם חסרי מסורת (וכ"ש שלגבי טומאה הוא רק ספק). ולכאורה הוא ס"ס הגון (ובכה"ג א"צ מתהפך, וכמו שמקדימים ספק על לספק דרס, ואכ"מ).
והעולה בפשוטו שמעיקר הדין אין לאסור את הלגהורן המשמש לביצים, והמחמיר יחמיר לעצמו. (אמנם צריך שמירה שימשיכו לעסוק רק בלגהורן ולא יערבו בו, ושבזמני מחסור שמייבאים בהם ביצים מארצות אחרות יביאו רק מלגהורן. והדבר צריך פיקוח של כשרות, וד' יהיה בעזרנו לקיים רצונו בשלמות).
♦ ♦ ♦