הישיבה הגבוהה 'הלכתא' בנחליאל
בדין ספק חסרון חכמה
א.מקור הדין
כתב הש"ך בכללי ס"ס סקל"ד: "וגם לעיל סי' נ"ה סק"ד נתבאר דחסרון חוכמה לא הוי ספק לא לענין ספק אחד ולא לענין ספק ספיקא".
הפר"ח בכללי ס"ס סקי"ז הביא מספר ראיות מדברי הש"ס והראשונים לכלל זה:
א. דין כחל - איסורו מדרבנן, ובכל זאת משערים כנגד כולו, ולא במאי דנפיק מיניה.
ב. מרדכי ע"ז סי' תתנ"ד - בנפל איסור ואינו יודע לשער, אינו ספק דרבנן לקולא. וכתב שדבר שחכמים יכולים לבררו אינו ספק, שדעת טיפשים אינה כלום.
ג. חלוק שנמצא בו כתם לאחר כביסה ספק מקדיר או מגליד, כתב הרשב"א "דספק הבא מחמת מיעוט הכרה אינו ספק דאם אין זה בקי ומכיר אחר יכיר"
ד. ריא"ז (בשלט"ג לחולין): "נראה בעיני שלא אמרו הרי הוא בחזקת היתר אלא במעשה המסופקת, אבל אם המעשה ברור וההוראה מסופקת הרי ספקו להחמיר".
ה. שו"ע סי' צ"ח ס"ג: "איסור שנתערב בהיתר והוא לפנינו וא"א לעמוד על שיעורו אע"פ שהוא מאיסורים של דבריהם-אסור".
ו. ספר התרומה סי' כ"ה בנשבר העצם או נשמט "ולא ידע אי מחיים או לאחר מיתה זימנין סגיאין לברורי כגון אם הושחר המכה אז ודאי מחיים נעשה. וכל היכא דלא מצינן לברורי אסרינן מספק ולא אמרינן נשחטה הותרה כמו בזאב דהכא תלוי הספק בחסרון חוכמה ואם היה בקי היה יכול להבחין, וזו כיון שיש רעותא אסרינן מספק".
ז. תוס' ורא"ש ריש חולין, גבינות שנעשו ממספר בהמות, ונמצאה אחת מהן טריפה, אסורות הגבינות. טריפות מחמת חוסר בקיאות לבדוק (כגון סרכות הריאה) נחשבות ספק, כך שספק בקיאות אינו חסרון חוכמה.
ח. עוד כתב נגד דעת משאת בנימין (סי נ'), שספק חסרון חוכמה אינו ספק כלל לעניין ספד"ר לקולא ולעניין ספק ספיקא. לדעת משאת בנימין "בספק הוראה בחד ספקא אזלינן לחומרא, דלא אמרינן ספק הוראה לאו ספקא מעליא". לדעת משא"ב "א"א לומר נשחטה בחזקת היתר עומדת אלא כשתולין בהיתר יותר מאיסור" ובחסרון חוכמה אין תליה כזו. לכן בחד ספקא חסרון חוכמה לא הוי ספק, ובס"ס חסרון חוכמה מצטרף.
ט. ע"פ משא"ב בתשובתו, בחסרון בקיאות (כגון סרכות הריאה), שאין חכם בדור בקי בכך, הוי ספק מעליא. בהשערת איסורים (כגון בכחל או בנשפך האיסור) לא הוי ספק, משום שהוא חסרון חוכמה.
י. ספקא דדינא, ובעיא דלא איפשיטא בגמ', אינם ספק חסרון חוכמה גמור. מצטרפים לס"ס, אך אין מקלים בהם בספד"ר. (הפר"ח או"ח סי' תרע"ב הקל להדיא בספד"ר של חסרון חוכמה).
אלו דברי הרשב"א בתוה"ב (ב"ז ש"ד דף כ"א.) לגבי כתם הנמצא לאחר כיבוס: "ומיהו אם אפשר למיקם עלה דמילתא אם מקדיר או מגליד ונמצא מגליד חיישינן ליה וכדרבי. אבל ראיתי להר"ר אברהם ז"ל שכתב כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא כרבי דאמר אינו דומה כתם שלפני הכיבוס לכתם שלאחר כיבוס שזה מקדיר וזה מגליד, בדקינן לכתם אם מקדיר טהורה ואם מגליד טמאה. ולפי דברי הרב ז"ל אפילו אם אינו יודע אם מקדיר או מגליד חוששין לה וטמאה, שאין זה כספקא דרבנן, דספק הבא ממיעוט הכרה אינו ספק, שאם זה אינו בקי ומכיר אחר יכיר, ואפשר שגם הרב ז"ל לא אמר אלא בדאפשר למיקם עלה דמילתא. והרמב"ן תלה הכל במקדיר או מגליד כרבי. ויש לחוש לדבריהם".
לגבי כחל כתב (תוה"ב ב"ד ש"א דף י"א:): "ומכל מקום כשההיתר והאיסור בפנינו וא"א לעמוד על עיקר שיעורו אע"פ שהוא מאיסורין של דבריהם אסור והולכין בו להחמיר, שהרי כחל מדרבנן ואפילו הכי אמרו דבדידיה משערינן משום דמאי דנפק מיניה לא ידעינן".
בדין כחל (חולין צ"ז:) פירש הרשב"א: "ומיהו קשיא לי כיון דעיקר איסורו של כחל מדבריהם ושיעורו שישים מדבריהם, דאי מדאורייתא חד בתרי בטיל, כי לא ידעינן כמה נפיק מיניה מאי הוי, הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא". הרשב"א מתרץ שבקדירה הבלועה באיסור תורה "על כורחין בדידיה משערינן", "דאי במאי דנפיק מיניה מנא ידעינן ודילמא נפיק טפי מדאמדינן... וכיון שיש לך לומר כן עד דאיכא טפי מעל חד בדידה (-שאז אין ביטול חד בתרי), אית לך למימר נמי הכי אי איכא טפי מעל חד בדידה כדי שלא תחלוק בו, וכיון שכן אף באיסורין שעיקרן מדרבנן ושיעורן מדרבנן אית לך למימר הכי, שכל מדתן של חכמים כך היא והשוו מדותן ולא פלוג רבנן".
ממשיך הרשב"א: "ולא אמרו להקל בספק דרבנן אלא כשאין ההיתר או האסור לפנינו כגון שנאבד או נשפך קודם שבא לפנינו... אבל כשהאיסור וההיתר הכל לפנינו ואין הספק אלא שאין יכולים לעמוד על פליטתו של איסור בהא ודאי לא אמרינן להקל. ואפילו למאן דאית ליה טעם כעיקר לאו דאורייתא, מכל מקום רבנן שיעורי שישים הסמיכו לכל האיסורים, ושישים מובררים הצריכו כיון שהאיסור וההיתר לפנינו".
הרשב"א (חולין צ"ח: ד"ה "אבל ר"ת") מזכיר דין זה שוב: "אבל בזמן שההיתר והאיסור לפנינו ואי אפשר לעמוד על עיקר שיעורו, אע"פ שהוא מדרבנן אסור והולכין בו להחמיר. כגון כחל אינו אלא מדרבנן, ואפ"ה מן הספק אין משערינן אלא בו וכמו שאמרו אי במאי שנפק מיניה מנא ידעינן, כן נראה".
בגדר אחר בספקות- ספק שניתן לבררו- כתב הרשב"א (חולין נ"ג: ד"ה "אלא דקשיא לי"): "ושמא יש לומר, דלא שריא ס"ס אלא היכא דלא אפשר לעמוד על בוריו של דבר אם הוא אסור אם לאו, אבל במקום שאפשר לעמוד על בוריו של דבר בודקין וכן הדין נותן, ותדע שהרי תנן לקמן בגיד חתוך שנתבשל עם גידין.. צריך בדיקה אחריו בזמן שיוכל להכירו וזורקו ואוכל את השאר כיון שיכול לעמוד עליו". והביאו הש"ך בכללי ס"ס כלל ל"ה. הרשב"א האריך בחיוב בירור בס"ס בחולין מ"ו: בסוגיית סירכות הריאה. יעויין בס' שבילי הספקות (לרה"ג ינון בר כוכבא) סי' נ"ו ביאור דברי הרשב"א הללו, ובדע"ת למהרש"ם יו"ד סי' נ"ג סקכ"ב שכתב כדבריו.
באו"ה (שער כ"ו ס"ג) בדין נשבר גף העוף סמוך לגוף ולא הושחרה המכה, שחוששים בזה לנקובת ריאה מדרבנן, כתב: "... יש לו תקנה למי שבקי בה, ואע"פ שאנו צריכין לאסור עתה מספק כל דבר שצריך בדיקה כדאיתא לקמן, מ"מ חסרון ידיעתנו לא חשיב איסור דרבנן, ויש להתירו ואפילו בלי תערובת מטעם ס"ס, שמא לאחר שחיטה נשבר ואת"ל קודם, שמא לא ניקבה הריאה".
בשער מ"ט ס"ב בסופו, בדין גבינה מבהמה שנמצאה טריפת ריאה: "וכתב הרא"ש ונמצא כן בפי' רשב"ם ור"י גאון, עוד טעם להתיר... מטעם ס"ס, אחרי שאנו אוסרים עתה כמה סירכות ושאר עניינים מספק חומרא בעבור שאין אנו בקיאין לבדוק אותם בנפיחה או בפושרים וכה"ג... א"כ הוה ליה ס"ס, ספק אם טריפה, ואת"ל טריפה היא אימא השתא הוא דאיטרפה".
בשער נ' ס"ה, בדין סוגי טריפות (נשמט ונשבר הגף, נמצאה מחט במעיים, ספק בצומת הגידין, שף בוקא דאטמא) שנמצאו לאחר שחיטה כתב: "ובכל כה"ג כתבו בה"ג ובסמ"ק ובסמ"ג שיש להחמיר בספקותו אפי' שאינו יכול להבחין אם הושחר המכה, ולא נאמר נשחטה הותרה אלא במקום שיש לתלות בהיתר הנראה לעינינו כגון זאב שנטל בני מעיים בפנינו והחזירם נקובות עכ"ל. וכ"ש הכא שהספקות הן מחמת חסרון חכמים שאין החכם בקי בבדיקה שאין יכול להבחין אחר שחיטה אם נפסק אחד מן החוטין וכו' והריעותא לפנינו במקום שתלוי בטריפות הבהמה, פשיטא שיש להטריפה דדעת שוטין לאו כלום הוא ומיהו קרוי ספיקא כדאיתא לעיל. ולשון ספר התרומה ואע"ג שנשחטה בחזקת היתר עומדת כיון שתלוי בחסרון חכמים שאין בקי לא אמרינן בחזקת היתר עומדת עכ"ל".
אם נסכם את דברי הראשונים: מקור בש"ס לספק חסרון ידיעה נמצא בדין כחל. הרשב"א לומד ממנו לתערובת היתר ואיסור שלפנינו שאין ידוע שיעורה. הרשב"א גם מביא גדר זה בכתם שנמצא לאחר הכביסה, כשמסופקים אם מקדיר או מגליד, הרי הוא ספק חסרון חוכמה. עוד מוסיף הרשב"א במקרה זה, שאפשר והוא ספק חסרון חוכמה רק ב"דאיכא למיקם עלה דמילתא".
ס"ס שלא ניתן לבררו, מזכירו הרשב"א (חולין מ"ו: ונ"ג:), שם נלמד הדין מתערובת איסור והיתר (תערובת גיד חתוך בשאר גידין) שהאיסור אינו ניכר בה, ואינו בטל עד שיכיר ויוציא אותו מן התערובת. נראה שדין זה, ספק הניתן לבררו, שונה מספק חסרון חוכמה.
הנימוקים שנכתבו מדוע ספק חסרון חוכמה אינו ספק: א. המרדכי כתב שדבר שחכמים יכולים לבררו אינו ספק, משום שדעת טיפשים אינה כלום. ב. הרשב"א כתב שספק הבא ממיעוט הכרה אינו ספק, שכן חכם אחר יכול לבררו. ג. לגבי כחל כתב הרשב"א שאי אפשר לעמוד על שיעור פליטתו, לכן השוו חכמים מידותיהן ולא פלוג רבנן, בין פליטת טעם בשיעור האוסר לשיעור שאינו אוסר בספק.
באו"ה הובאו שני מקרים (נשמט הגף ובטריפת ריאה), והוא דן להקל בס"ס כשבאחד הספקות אין בקיאות כיום לבררו. בספק אחד בלבד (שער נ' הנ"ל) הורה להחמיר, וטעמו הוא שלא אמרינן נשחטה הותרה אלא כשיש לתלות בהיתר הנראה, מה שאינו קיים בספק חסרון חוכמה. כן היא לשון ספר התרומה גם כן.
דברי הריא"ז נוגעים לכאורה לספק פלוגתא דרבוותא, וכפי שכתב "הוראה שאינה מבוררת".
♦
ב.
ביאור דברי הר"ן הרשב"א
שו"ע יו"ד סי' צ"ח ס"ג: "במה דברים אמורים, כשנשפך. אבל איסור שנתערב בהיתר והוא לפנינו ואי אפשר לעמוד על שיעורו, אע"פ שהוא מאיסורים של דבריהם, אסור". הגר"א (סקי"ב) ציין לדין כחל בחולין צ"ז: הנ"ל.
שו"ע יו"ד סי' פ"א ס"א בסופו: "ואם נטרפה ע"י סירכא אין אוסרים הגבינות שנעשו מחלבה משום דהוי ספק ספיקא". הגר"א ציין לכתובות ט. והפנה לבה"ג. ובה"ג ציין הגר"א למקור הדין בתוס' ורא"ש שהביא הטור.
הש"ך סי' צ"ח סק"ט פירש שספק חסרון חוכמה אינו ספק "דדעת שוטים הוא זה". והביא את דברי הר"ן שבאי אפשר לעמוד עליו יהיו כל האיסורים בספק וכל אחד ישער כפי הנראה בעיניו, הלכך השוו חכמים מדותיהן, אבל בבא באקראי (כגון שנשפך) אזלינן לקולא. יש להבין אם טעמו של הרשב"א, שאין להקל מספק כשהתערובת לפנינו, כי השוו חכמים מדותיהן והצריכו ביטול בשישים מבוררים, הוא כדברי הר"ן. הרשב"א מתחיל את טעמו בכך שפליטת כחל אינה ידועה מעיקרה, לכן גם ברוב וגם במיעוט יש לחשוש ולהחמיר בספיקה.
בהגהת אמרי ברוך על הש"ך בסק"ט כתב: "יעויין במרדכי שלא כתב כן לענין ספק מצד דלא ידעינן כמה נפיק מיניה, רק היכא שהספק מצד חסרון דעת לשער אם כמות ההיתר הוא שישים נגד האיסור שבא לתוכה". גם הבית מאיר (סי' צ"ח, על הש"ך סק"ט) כתב: "טעם זה כתב נמי הרשב"א (חולין צ"ח:) על דין ראשון היכא שהאיסור לפנינו והוא אינו בקי לשער אם יש שישים נגד כל האיסור. והטעם שהשוו חכמים מדותיהם, נתן על הצרכת השיעור נגד כולו ולא במאי דנפיק מיניה (שם צ"ז:) גבי כחל. והיינו משום שזה לא מיקרי חסרון חוכמה, דלכו"ע הוא, ומוכרח לטעם שהשוו מידותיהם. ובדין הראשון לא שייך טעם זה כיון שאין זה אלא מקרה לגבי זה שאינו בקי, ועי' ט"ז סק"ו". לפי דבריהם בכחל, דלא ידעינן מאי דנפיק מיניה, אין גדר ספק חסרון חוכמה, כיון שהוא ספק לכל הדור ("דלכו"ע הוא" כ"כ הבית מאיר). והחמירו בו משום שהשוו מידותיהן ולא פלוג. יוצא, שטעם הר"ן והרשב"א בכחל חד הוא. בעניין זה, ראיתי מביאים את דברי סדר אליהו רבה (ח"א "עיגונא דאיתתא" מ"ד(: שאין ללמוד מכחל לדין ספק חסרון ידיעה, כיון שבכחל הספק הוא מחמת העניין עצמו ולא בדעת המשער.
הט"ז בסי' צ"ח סק"ו הקשה מדברי הטור בסי' פ"א בהיתר גבינות מטריפת סירכת הריאה. לכאורה, זהו ספק חסרון ידיעה, הדומה לכחל, שאין אפשרות לברר את שיעור פליטתו. הט"ז מחלק בין מצבים: ספק ליחיד, כשאחרים יכולים לבררו, הוא ספק חסרון חוכמה מובהק. בספק חוכמה לכל הדור, יש הבדל בין גבינה, שבה הספק הוא בין היתר לאיסור, לבין כחל, בו הספק הוא בשיעור פליטתו. בכחל, זהו חסרון חוכמה לכל הדור אך מחמירים בספיקו משום שהספק הוא בשיעור הפליטה. בגבינה, זהו ספק חסרון חוכמה לכל הדור, ונחשב ספק להקל על פיהו, כי הספק הוא בין היתר לאיסור ולא בשיעור הפליטה לאסור כמו בכחל. (סברת החילוק תלויה, כפי הנראה, בגרסאות בדברי הט"ז). הרשב"א מחמיר בגבינות ובכחל, שהם ספק לכל הדור, וגם בספק ליחיד. הרא"ש מקל בגבינות ומחמיר בכחל, וכן דעת הטור.
הפמ"ג במש"ז סק"ו (בביאור דעת הט"ז. בשפ"ד סק"ג נראה שהבין כך את דעת הש"ך) מבחין בית שני סוגי חסרון חוכמה: בין הנובע מחסרון ידיעה, כגון בתערובת לא ניתן לשער, לחסרון חוכמה בטבע הדבר, דוגמת כחל דלא ידעינן כמה נפיק מיניה. הרשב"א סובר בגבינה שספק חסרון חוכמה לכל הדור אינו ספק, ומקורו מדין כחל, שהינו ספק לכל הדור. הטור, מקל בספק חסרון חוכמה לכל הדור להחשיבו ספק (בדין הגבינות) וסובר שהחמירו בכחל מטעם הר"ן שיבוא כל אחד לשער בדעתו. ומיניה נלמד, שבספק חסרון חוכמה לכל הדור הקלו רק כשהספק הוא בין האסור למותר (כעין דין כחל, שבו אם נשער במאי דנפיק מיניה ייבטל דין כחל, כך שבעצם יש ספק בין היתר לאיסור גמור), ולא כשיש ספק בשיעור האיסור המתבטל בתערובת, שאז ניתן להחמיר בספקו ועדיין להתיר את התערובת. נראה שמבין בדעת הט"ז, שבכחל הר"ן מפרש הוא ספק חוכמה לכל הדור, ומחמירים בו משום דלא ידעינן מאי דנפיק מיניה, יבואו לשער כאו"א כפי דעתו וייבטל דין כחל. יוצא לדרך זו של הפמ"ג, שהרשב"א והר"ן נחלקו בכחל בגדר ספק חוכמה לכל הדור. בשושנת העמקים לבעל הפמ"ג (כלל י"א ד"ה "ספק בכמות") מביא את שני גדרי חסרון חוכמה בספק: "... כה"ג ספק טריפה שנפל לאינה מינה ואי אפשר לשער אי יש ס' נגדה או נגד הפליטה לא הוה ס"ס. ואף דספק חסרון ידיעה לכל העולם הוה ספק כספק בעיא וספק פליטה א"א לשום חכם לעמוד עליו י"ל הטעם אי שרית ליה יבוא כל אחד לשער כפי אומד דעתו ויבואו להקל עיי' ש"ך יו"ד צ"ח". ניכר שהוא הבין את דברי הר"ן והטור כדלעיל.
בחוו"ד (חידושים סק"ט) כתב: "דספק מחמת חסרון ידיעה לא נחשב ספק. ודוקא שהספק רק ליחידים, אבל כשהספק כולל לכל הדור, נחשב ספק. רק במקום דאיכא תקנה, כגון גבי כחל שיש תקנה לשער נגד כולו וכד', משוינן תקנה לשער נגד כולו. ט"ז סק"ו". נראה שהבין שדעת הטור בכחל אינה בדוקא מטעמו של הר"ן, אלא שבספק חסרון חוכמה לכל הדור אין להקל כשיש תקנה. בגבינה הספק הוא בין איסור להיתר, ואין תקנה לספק זה. בכחל הספק הוא בשיעור פליטתו, ותקנתו לשער בכולו. נראה שהוא הבין בדין הכחל, שאע"פ שהוא ספק לכל הדור, אחרי שישנה תקנה לספיקו, חוזר להיות ספק חסרון חוכמה גמור ולכן יש להחמיר בו (כפמ"ג, כי בבית מאיר משמע שחומרת כחל היא משום לא פלוג). כך הבין החוו"ד את דברי הט"ז. יעויין בלשון הט"ז בסי' פ"א: "בספק חסרון חוכמה לכל הדור כשיש אפשרות לתקן לא חשיב ספק".
בנה"כ על דברי הט"ז יישב את הקושייה מגבינות בדרך אחרת. בגבינות מחמירים משום שאין בקיאים בסרכת הריאה, אך זו חומרא. מדינא אפשר בבדיקה בפושרין ובנפיחה, ולכן זה לא נחשב ספק חסרון חוכמה. נמצא שאין חילוק בין חסרון חוכמה ליחיד או לכל הדור.
לפי זה ניתן גם להבין את דברי האו"ה לגבי גבינות, לט"ז ולנה"כ לשיטתם.
לגבי דין הגבינות בסי' פ"א, הפמ"ג (סי' צ"ח מש"ז סק"ג בסופו) כתב שלרשב"א (לביאור הט"ז) זהו ספק חוכמה לכל הדור ומחמירים בו. ותמה על כך, כי ברשב"א מבואר שחומרתו היא משום שלא יצאה הבהמה מחזקת איסורה, שכן התגלתה בה סירכת הריאה. טעם זה לגבי גבינות מובא באו"ה בכלל נ' הנ"ל, ובלשונו ניתן לבאר בשני פנים: או שמדובר בחומרת ספק חוכמה, או שחומרתו היא מפני שא"א לתלות בהיתר יותר מאיסור, ואין לה חזקת משנשחטה הותרה. גם בב"י בסי' פ"א כתב כן בדעת הרשב"א בתה"ב. הפמ"ג סי' פ"א במש"ז סק"ג האריך בדעת הרשב"א בדרך זו: "וכ"כ הב"י ולא ביאר לנו למה לא חשיב ס"ס בסירכות. ואולי דהוה חסרון ידיעה (בב"ח סי' פ"א כתב כן)... או יאמר דבכל מקום חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא ליתא משא"כ כאן דלית חזקה מבוררת אלא מחמת רוב הלכך כל שעתה נסרכה אוקמיה אחזקה דהשתא...".
החוו"ד (סי' צ"ח ביאורים סק"ה) כתב: "עט"ז סק"ו שכתב דלהרשב"א האוסר בסירכא משום דהוי ספק חסרון ידיעה וכו'. אף דשם כתב הרשב"א טעם אחר משום דיצאת מחזקתה מחיים ע"ש מ"מ הא תמה הב"י שם בטור על הרשב"א דמ"מ יהיה מותר בסירכא מטעם ס"ס וסובר הט"ז דטעם הרשב"א הוא דסובר דלא חשיב ס"ס משום דהוי חסרון ידיעה".
דברי הרשב"א נמצאים בתה"ב ב"ב ש"ז, ושם אכן הסיבה לאיסור ספק סרכא היא משום שא"א לומר בה "משנשחטה הותרה", ולא משום ספק חסרון ידיעה. באו"ה כלל נ' ס"ה מובאים שני הטעמים, וייתכן שהט"ז השווה את טעמיהם.
♦
ג.
"משנשחטה הותרה" לדעת הט"ז
כתב הרמ"א בסי' נ' ס"א: "כל מקום שאין יכולין לתלות שנעשה לאחר שחיטה אע"פ שהוא טריפות שיש לו בדיקה, אם לא בדקוהו או שאין יכולין לבדוק הרי הוא כספק טריפה ואוסרין אותה. ולא אמרינן נשחטה הותרה אלא בדבר שנוכל לומר שנעשה הריעותא לאחר שחיטה דלא יצאתה מחזקתה מחיים".
הש"ך (סק"ג) חלק על הרמ"א: "... ולעניין דינא צ"ע דמה שדחק מהר"מ ברשב"א ואישתמיטיה וגם להרב דברי הרשב"א בחידושיו פ"ק דחולין (י.)... והא דקאמר הרשב"א דהך כל ספק בשחיטה פסול דה"ה לכל שאר טריפות היינו ודאי דמסתמא כל ספק מדאורייתא לחומרא. אלא דבמילת כל איתרבאי ספק בשחיטה דמוקמינן אחזקת איסור אפילו היכא דלא שכיח... אלמא דכל היכא דליכא למיתלי לא להיתר ולא לאיסור כמו בספיקא דאיעכול ניביה וצומת הגידים וכה"ג תלינן לחמרא". מתוך דבריו מובן, שלתוס' (יבמות ל (:אם שכיח איסורא תלינן לחומרא, אחרת אמרינן משנשחטה הותרה, ואילו לרשב"א (חולין י.), גם כשליכא למיתלי להיתרא או לאיסורא תלינן לחומרא (היינו בספק השווה). ומסיק הש"ך שבאין הפסד מרובה יש להורות כרשב"א וסיעתו, אפילו היכא דלא אתיליד ריעותא אלא לאחר מיתה. יעויין בפמ"ג (שפ"ד סק"ג, אליו הפנה הפמ"ג בסוף סי' מ"ח במש"ז) סיכום הדינים לדעת הש"ך.
בט"ז סי' מ"ח סקי"ט (בסופו ד"ה "עוד ראיתי") כתב: "... ואין כאן קושיא כל עיקר, שהרי רמ"א לא כתב דבריו אלא אמידי שנולד בו ריעותא שצריך בדיקה, וכיון שצריך בדיקה ודאי שכיח בו הטריפות והוה כמו ספק דרוסה שזכרו התוס' ובזה ודאי נשאר בחזקת איסור מחיים". כך שלדעת התוס' והרמ"א כשיש ריעותא מחיים ושכיח איסורא לא אמרינן משנשחטה הותרה.
בנה"כ שם העיר על הט"ז: "... וכן בהגה סי נ' לא הזכיר הרמ"א כלל הטעם דשכיח, ומה שצריך בדיקה אין ראיה דשכיח לאיסורא...". ולדעת רמ"א בסי' נ' לא אמרינן משנשחטה הותרה כשיש ריעותא מחיים, אף אם לא שכיח איסורא.
בחוו"ד סי נ' האריך לחלוק על הש"ך: "... לפענ"ד נראה כהרב (כרמ"א, שבספק השקול מותר משום חזקת היתר אף בלא הפס"מ)... ולכן נראה לפענ"ד שהתוס' סובבים על דברי הרשב"א חולין מ"ו: וז"ל ולא דמי לספק דרוסה וקוץ בוושט דהתם אתיליד ריעותא שהותחל בה מעשה המטריף, רק שמסופק בגמר מעשה דשכיח דדריס רק שמסופק אם דרס דרוסה האוסרת, וכן בקוץ הספק אם גמר הקוץ לינקב הוושט." ומוסיף: "כמו שכתב הרשב"א גם בנשבר הגף ואיני יודע אם קודם שחיטה, דלאו טריפה מצד עצמה היא רק מחשש נקיבת הריאה, והרי אין דבר הטורף לפנינו רק בספק ריעותא אם נעשה קודם שחיטה. לכן מדינא בספק השקול הצריכו הפוסקים לאסור מטעם חסרון ידיעה. וליכא מחלוקת בין הפוסקים שהביא הש"ך. וזהו כוונת הרמ"א במה שסיים אלא בדבר שנוכל לומר שנעשה הריעותא אחר שחיטה כגון בנשבר הגף...". ובסיכום כתב: "לכן נראה דהעיקר כמו שכתבתי, דכל שיש דבר הטורף לפנינו ואינו יודע אם קודם שחיטה, כגון נקב בריאה או בני מעיים וליכא מידי למיתלי, או שהתחיל בה מעשה הטורף ומסופקין בגמר מעשה, או ספק נפל איסור להיתר, בכל הנך הוי ריעותא ברורה ואסור בספק השקול. אבל במקום שאין הספק רק בהריעותא, כגון בנשבר הגף שהביא הש"ך שאין הטריפות מצד עצמו רק שהוא ריעותא לחוש לנקיבת הריאה ואיכא ספק בגוף הריעותא אי נעשה מחיים או אח"כ, מותר בספק השקול, רק בספק חסרון חוכמה אסור כמ"ש הפוסקים הביאם הש"ך".
הפר"ח סי' כ"ט סק"א האריך בנידון: באר בדעת הרשב"א כהבנת החוו"ד - שבספק שקול כשהתחיל מעשה הטורף קודם לכן יש להחמיר. אך למסקנה סובר הפר"ח שרק באיכא למיתלי בהיתרא יותר מאיסורא, אמרינן משנשחטה הותרה.
יוצא לפי זה: לט"ז, הרמ"א בסי' נ' עוסק בספק ריעותא מחיים באיסור השכיח. הש"ך מבין בדעת הרמ"א והתוס' שבספק השקול יש להתיר ע"פ חזקת היתר, ולרשב"א יש להחמיר בספק השקול אף בריעותא שלאחר שחיטה.
החוו"ד מבאר את התוס' והרשב"א כשיטה אחת: לדעתם אם הריעותא התחילה לפני שחיטה ונמשכה אחריה יש להחמיר בספק השקול. בריעותא שאינה נמשכת יש להקל. כן פוסק הרמ"א לדעת החוו"ד (יעויין ביד יהודה סי' נ' סקי"ב שחלק עליו). ייתכן שכוונת הט"ז בסי' מ"ט, שכל שריעותא לפנינו וצריך בדיקה נחשב שכיח איסורא, היא לסברת החוו"ד הזו. (כך יתורצו קושיות נה"כ עליו).
בסי' פ"א בדין גבינות מדובר בסירכא, שהיא ריעותא שלפני שחיטה (כפי שכתב הפמ"ג לעיל לדון בחזקה דהשתא), ויש חיוב בדיקה. כך שלט"ז נראה שיש להחמיר ואין להתיר משום משנשחטה הותרה. כן הבין הפמ"ג, ולכן הקשה על הט"ז שהסיק בדעת הרשב"א שהגבינות אסורות משום שהוא ספק חסרון חוכמה (ושהרשב"א מחמיר בספק חסרון חוכמה לכל הדור).
בהמשך דברי הרשב"א (חולין מ"ו:) שהביא החוו"ד מובא: "... אבל בזו שאין כאן שום הוכחת איסור ולא התחלתו שהרי סירכא זו יש לתלותה בלחה הבאה שלא מחמת נקב כלל, אף בדיקה אינה צריכה... הלכך סירכא דמחמת ליחה שכיחא טובא ודרכה בכך להוליד רירין אילך ואילך אפילו בדיקה לא צריכא כנ"ל". בדבריו הבחין בין סרכא, לדרוסה ולנקובת וושט, בהן "הוחל מעשה המטריף". בתשובת הרשב"א (ח"א סי' קע"ד, הביאה הב"י ריש סי' ל"ט) לגבי סירכא מאונא לאונא שנסתפק אם היא כסדרה ומותרת: "רוב הבהמות כשרות ורובא דאורייתא וכיון שכן כל שנסתפק אם הוא נפוחה אם לאו ואפשר שהוא כן העמידנה על חזקת היתר".
בחולין י"א. לגבי גבינות כתב הרשב"א: "... ומיהו הני מילי בטרפות שאפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה ממש נולד בה, אבל ודאי בטרפות סירכא או טרפיות אחרים שאי אפשר לתלותם בשעת שחיטה בהא ודאי אסורין, דהא אי אפשר לך לומר העמידנה על חזקתה. דהא ודאי נפקא לה מחזקתה ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי יצאת מחזקתה. וכיון דודאי יצאה מחזקתה ואי אתה יכול לברר מתי ולא לתלות בזמן ידוע אוסרין אותה למפרע כן פי' רבינו ז"ל". הרשב"א הביא את דעת רבינו יונה, ואין הכרח שהוא מסכים לדעתו, כך שהטעם שכתב בחולין מ"ו: הוא העיקרי.
נראה, שהרשב"א סובר שכשנמצאה סרכא, אין ריעותא מחיים והאיסור אינו שכיח מהיתר. לכן, מצד זה, בדין גבינות היה צריך הרשב"א להקל אם לא מסיבה אחרת: ספק חסרון חוכמה בבדיקת הסרכא. ומובנים דברי החוו"ד בסי' פ"א בפירוש הט"ז, שהרשב"א סובר שספק חסרון חוכמה הוא הטעם העיקרי באיסור הגבינות.
הט"ז בסי' ל"ט סקכ"ב חילק בדין ריאה. בסרכא שנמצאה במקום מסוים בריאה ומסתפקים בדינה, בה אמרינן משנשחטה הותרה. לעומת זאת, בריאה שנאבדה מחמיר, שכן תולין שיש בה סרכא ורוב סרכות הן באופן האוסר, ולא אמרינן משנשחטה הותרה. (הש"ך סק"מ חולק ומסביר שבנאבדה אסור מדרבנן). אך הרשב"א גופא בחולין י: התיר ריאה שנאבדה, כי רוב בהמות אינן טריפות, ומדאורייתא רוב מהני (כפי שכתב בתשובתו הנ"ל). הט"ז בסי' פ"א בדין גבינה נקט שישנה מח' בין הרשב"א לרא"ש, וייתכן שדבריו בסי' ל"ט אינם לדעת הרשב"א.
בחוכמת אדם (בינת אדם, שער רוב וחזקה סי' י"ג) האריך בדברי הרשב"א לגבי סרכא וכתב: "והנה מבואר הדבר דדוקא במקום שיש ריעותא בודאי וליכא מידי למיתלי בו אסור לדעתו, אבל במקום שנוכל לומר שאין זה ריעותא כלל מותר בלא שום בדיקה... דהרשב"א לשיטתו דסבירא ליה דיש סירכא בלא נקב". (ויעויין בסיכום הדברים שם ד"ה "יצא לנו מכל זה"). לגבי היתר גבינות כתב בסי' י"ד, ע"פ תוס', בסרכא שנמצאה להתיר את הגבינות מס"ס, אך הבהמה עצמה טריפה, כי אין להעמיד חזקתה להיתר משום שסרכא שכיחה לאיסור כמו קוץ. נראה שהוא למ"ד שאין סירכא בלא נקב, כפי שכתב בסי' י"ג שהיא עיקר. בסי' ט"ו בסופו ביאר את דעת הרשב"א: "הרשב"א ס"ל דכל זמן שנוכל להעמיד על חזקתו מעמידין אותו ואומרים השתא איתרע... ואם כן עכ"פ היה כבר ריעותא מחיים רק שאנו מסופקים אם נגמר הטריפות מחיים או לא, ועכ"פ איתרע מחיים כיון דאיתרע חזקתה לא מוקמינן אחזקה רק אמרינן קודם שחיטה ממש איתרע... דאם לא כן היכא דנוכל לומר שאין כאן ריעותא כלל בזה לכו"ע מוקמינן אחזקה כמ"ש בסי' י"ג".
לכאורה, דברי הבינ"א בדעת הרשב"א כהבנת החוו"ד. יוצא שדברי הט"ז בביאור דעת הרשב"א בדין הגבינות יובנו שסיבת איסורן היא משום שספק חסרון חוכמה אינו ספק, ולא משום שאין מעמידים את הבהמה על חזקתה להיתר משנשחטה.
בהגהת יד שאול לסי' נ"ג ס"ב כתב: "ויש אוסרין אם נשבר סמוך לגוף (לשון השו"ע)- ולפי ענ"ד נראה לפי מה שכתב הרשב"א בחולין מ"ג. (ד"ה "למאי נ"מ") דכל שלא הוחל מעשה הטורף כשר, עיין שם דמדמה לספק על. ולפי זה כאן דעיקר הטריפות מצד שמא יגיע לריאה. וא"כ כל שיש ספק שמא לא יגיע לריאה כיון דהוי שבר אל שבר יחדיו, פשיטא דהוה כלא הוחל מעשה הטורף. ויש להאריך בזה גם לעניין צומת הגידין דלקמן סי' נ"ה". נראה שנקט בדומה לאמור לעיל.
♦
ד.
דעת הרמ"א בספק חסרון חוכמה
בשו"ע יו"ד סי' נ"ג ס"ד מובא: "נמצא הגף שמוט ואינו יודע אם קודם שחיטה או אחר כך טריפה". והעיר הרמ"א: "ויש מכשירין מכח ספק ספיקא, שמא נשבר אחר שחיטה ואם תמצא לומר קודם שחיטה שמא לא ניקבה ריאה. ויש לסמוך על זה להכשיר בנשבר שהא יש מכשירין בלאו הכי, אבל כשנמצא שמוט ולא ידעינן אי קודם שחיטה או לאחר שחיטה יש להחמיר ולאסור ועיין לקמן סוף סי' ק"י".
בסי' ק"י ס"ט כתב הרמ"א: "... ואפילו היה לו חזקת איסור כגון עוף שבחזקת איסור עומד, ונשבר או נשמט גפו, ספק מחיים או לאחר שחיטה ואם תמצא לומר מחיים שמא לא ניקבה הריאה יש להתיר מכח ספק ספיקא אע"פ שיש לברר ע"י בדיקת הריאה אין לחוש ועיי' לעיל סי' נ"ג".
נמצאו פסקי הרמ"א לגבי עוף שנשמט גפו סותרים זה לזה. הט"ז (נ"ג סק"ח) מסביר שספק שמא לא ניקבה אינו ספק גמור, כי הוא ספק מחסרון בקיאות בבדיקה. הרמ"א סובר מדינא להקל בס"ס זה, כפי שכתב בסוף סי' ק"י. אך לכתחילה יש להחמיר, כפי שכתב בסי' נ"ג. צ"ע מדוע לא החשיב הט"ז ספק בקיאות זה כספק לכל הדור, שהתיר בסי' פ"א בסירכת ריאה. כן הקשה הפמ"ג בשפ"ד סק"ד. ואולי לכן הוסיף הט"ז לגבי ס"ס בנשמט: "... לא חשיב האי מילתא ס"ס, ועל כן החמיר כאן הרמ"א בנשמט כיון שהוא מפורש בתלמוד לאיסור בלא בדיקה לא סמכינן אהאי ס"ס". (בגליון מהרש"א כתב כן לגבי נשבר, לתרץ את דעת הש"ך המחמיר שספק חסרון ידיעה לא מצטרף לס"ס). כונת הט"ז, לפי זה, שאף שבספק חסרון חוכמה לכל הדור מקילים להחשיבו ספק, כשנקודת המוצא היא לאוסרו, והספק להתירו הוא מחסרון חוכמה לכל הדור, אינו ספק להקל.
הש"ך (סי' נ"ג סקט"ו) הביא את דברי המשאת בנימין (סי' נ') שספק חסרון חוכמה מצטרף לספק אחר להקל מדין ס"ס. (המשא"ב כותב שספק חסרון חוכמה הוא ספק מדרבנן, ולכן בהצטרף ספק אחר ישנו ס"ס להקל). הש"ך כותב שלדעת הרמ"א (בדרכ"מ סי' נ"ז סקכ"ד) בס"ס מסוג זה יש להקל בהפסד מרובה. מוסיף הש"ך: "כדכתב בדרכ"מ דס"ס כי האי חשיב ס"ס דאפילו בדיקה אין צריך, ואם כן חסרון הידיעה אינו מזיק". כך מיושבים דברי הרמ"א בסי' ק"י, שהקל משום הפסד מרובה. אך בלא הפסד מרובה אין להקל: "ומכל שכן שכאן השני ספקות הם מחמת חסרון ידיעה, דגם הספק הראשון שמא קודם שחיטה הוא ג"כ חסרון ידיעה, דאם היה חכם היה מבחין".
הרמ"א בדר"מ סי' נ"ז סקט"ו בסופו נקט כתרומת הדשן (ולא כדעת הרשב"א) שס"ס שאפשר לבררו הוא ס"ס ואי"צ לבררו. בדרכ"מ סי' נ"ג סק"ב בסופו דן לגבי נשמטה גפו של עוף: "... דהספק השני שכתב האו"ה הארוך דהיינו שמא לא ניקבה הריאה אותו ספק הוא מחמת חסרון ידיעתנו שאין אנו בקיאין בבדיקה. ולקמן סי' נ"ז יתבאר שזה לא מיקרי ספק. אומנם לקמן סי' נ"ז סקט"ו יתבאר דלעניין ס"ס לא בעינן בדיקה א"כ חסרון ידיעתנו אין מזיק לעניין ס"ס".
בסי' מ"ט סק"ב כתב הדר"מ: "ואני אומר, ודאי אם הספק הוא מחמת שאינו אפשר להתברר אם הוא ע"י קוץ אם הוא מחמת עצמו אז יש להכשיר. אבל אם הוא ספק שאפשר להתברר אלא שאין החכם שבא לפניו בקי לראות אם הוא ע"י קוץ או ע"י חולי זה לא מיקרי ספק כלל כמו שיתבאר סי' נ"ס סקי"א. וא"כ אין כאן אלא ספק אחד וטריפה, ועיין לקמן סוס"י נ"ז בדיני ספק ספיקא".
נראה שהרמ"א מחמיר לכתחילה בספק חסרון חוכמה, ובהפסד מרובה הוא מקל בספק חסרון חוכמה כדין ספק שאפשר לבררו (ברמ"א סוס"י ק"י הכריע שאי"צ לברר ספק בדין ס"ס). טעמו ש"חסרון ידיעתנו אינו מזיק לעניין ס"ס", לשיטה זו שאי"צ לברר ספק שאפשר לבררו.
המשל"מ (בכורות פ"ד ה"א ד"ה "והנני") כתב: "דהא דקיימ"ל ספיקא דרבנן לקולא היינו דווקא דאינו יכול להתברר, אבל היכא דיכול להתברר לא אזלינן לקולא, משום דלא חשיב ספק כל שיכול להתברר... וגדולה מזו כתב הרשב"א בתה"ב (ב"ד ש"ב כ"ג.) דאפילו ספק הבא מחסרון ידיעה לא מיקרי ספק, ואף בדרבנן אזלינן לחומרא, ואם כן כ"ש דכל דבר שיכול להתברר לא חשיב ספק". על דבריו כתב השעה"מ (מקוואות פ"י ה"ו כלל ג'): "גם מה שהכריח ממ"ש הרשב"א בתה"ב דספק הבא מחסרון ידיעה לא חשיב ספק וכתב דכ"ש בספק שיכול להתברר. תמה אני עליו שהרי ס"ס יוכיח, דס"ל לרשב"א בתה"ב הנ"ל דאפילו יכול להתברר חשיב ס"ס, ואילו ספק הבא מחסרון ידיעה כתב הרשב"א דלא חשיב ס"ס. אלא מבואר הדבר, דספק הבא מחסרון ידיעה גריע טפי". (בהמשך דבריו בד"ה "ודע" הביא שהרשב"א חזר בו וסובר שגם באפשר לבררו סומכים על ס"ס). גם בלשון שו"ע הרב (או"ח סי' רנ"ב קו"א סקי"ד): "... כיון שיכול להתברר מיד דמיא לחסרון ידיעה" רמז שספק חסרון חוכמה דומה לספק שאפשר לבררו.
נראה שהרמ"א בדרכ"מ (במפורש בסי' נ"ג הנ"ל) סובר כמש"ל, שניתן ללמוד מדין ס"ס שאפשר לבררו לס"ס מחסרון ידיעה. אך קושיית השעה"מ ברורה: הרשב"א מבחין בין שני סוגי ס"ס, הן לדינא, והן במקור הלימוד. (כפי שהובא לעיל, הרשב"א לומד מכחל לספק חסרון חוכמה, ובחולין מ"ו. ונ"ג. בספק הניתן לבררו לומד הרשב"א מגיד שנתערב בין גידין וניתן להכירו).
בדין עצם הקולית ("בוקא דאטמא") שניתקה ממקומה ואיעכול ניביה כתב הרמ"א (סי' נ"ה ס"ב): "וכן אם לא נתעכלו רק מיעוטן ורובן קיים כשר מדינא, אך י"א דאין אנו בקיאים באיעכול ניביה לכן יש לאסור כל שמוטת ירך". וכתב הש"ך סק"ד לגבי מצאו שמוטה לאחר מיתה שאינו ס"ס: "כיון דהספק הוא מחמת חסרון ידעה לא הוי ס"ס... דלא כתשובת משא"ב שכתב שלעניין ס"ס לא איכפת לן במה שהוא ספק חסרון ידיעה". הרעק"א העיר על דברי הש"ך: "ובהפסד מרובה י"ל דמותר. כדלעיל סי' נ"ג בש"ך סקט"ו". גם בגליון המהרש"א כתב כן.
הפמ"ג בשפ"ד כתב על דברי הש"ך: "... ולפי זה בהפסד מרובה יש להתיר כמו בשבורת הגף ובנשמט סי' ק"י ס"ט בהגה כמו שנתבאר לעיל דכל חסרון חוכמה לכל באי עולם מתירין בהפסד מרובה בס"ס, והא דמתירין בשבורת הגף בלא הפס"מ דרבו המתירין". נראה שהוא הבין בדעת הש"ך שיש להקל בהפס"מ רק בספק לכל באי עולם. (כדעת הט"ז בסי' פ"א דלעיל, כשבנה"כ שם חלק עליו).
בחת"ס (סי' נ"ג על הש"ך סקט"ו) כתב: "פירוש, דיגמור הס"ס בגוף טרם שנבוא לדון בחסרון ידיעה, דאת"ל נשמט קודם שחיטה אולי לא נגע בריאה ואין אנו צריכים לבדוק בריאה כלל. משא"כ לקמן סי' נ"ה סק"ד דהספק השני הוא בחסרון ידיעה ספק נשמט תיכף אחר השחיטה ואת"ל קודם השחיטה אולי לא איעכול ניביה. זהו חסרון שהוא לפנינו, ועליהם אנו דנים באותו אבר עצמו". החת"ס חולק על רעק"א הנ"ל בדין בוקא דאטמא, וסובר שאין להקל בס"ס בהפסד מרובה. לפי הסברו, הרמ"א והש"ך הקלו לסמוך להקל בס"ס מחסרון חוכמה בהפס"מ אלא בנשמט הגף, משום שבספק הראשון (שמא ניקבה הריאה) ישנה אפשרות שלא נגע הגף בריאה כלל, ואם אי"צ לברר הרי שאין בנידון חסרון חוכמה כלל. גם ביד יהודה (סי' נ"ה סק"י בסופו): "הגם דמ"ש הפמ"ג (נ"ג סקט"ו בשפ"ד) הטעם דס"ס אי"צ לברר, זה י"ל רק גבי ריאה של עוף דאינה לפנינו לראות מיד, ולטרוח ולבדוק אי"צ. משא"כ בהניבים דהם מיד לפנינו ואם היה בקי היה רואה דנתעכלו".
גם בשו"ת תפארת צבי יו"ד סי' כ"ו (ד"ה "ועוד") כתב: "ומה שכתב הש"ך דהוי חסרון ידיעה (הש"ך בסי' נ"ה בדין שף בוקא דאטמא)... זה אינו, כיון דבשמוט עצמו יש ס"ס דלא נשמט עד שיתעכל ומצד הספק אין לחוש דאיעכול כלל, אם כן מהיכי תיתי לומר ספק איעכול והיודע יאמר, כיון דכל החשש דאיעכול רק ע"י השמוט, ובשמוט זה אין בו ריעותא המביאה לחוש דאיעכול".
כך שנחלקו בדין בוקא דאטמא שנשמטה לדעת הרמ"א: מחה"ש (סי' נ"ג) והרעק"א מתירים בהפס"מ. החת"ס והיד יהודה מסבירים שדעת הרמ"א כן בנשמט גפו, אך לא בבוקא דאטמא.
במנחת יעקב על תו"ח כלל פ"ז סקל"ג על דברע הרמ"א: "... אבל באמת חסרון ידיעה בבדיקה אינו מזיק לדעת הרב... ונפק"מ לעניין שאר ס"ס".
לגבי כחל, השו"ע סי' צ' ס"א כתב "ואם בשלו עם בשר אחר משערין אותו בשישים", הרמ"א לא הגיה בדעת השו"ע, ומשמע שמסכים. הש"ך (סק"ד) כתב "איתא בש"ס ומוסכם מכל הפוסקים דבעינן שישים נגד כל הכחל, ולא משערינן במאי דנפק מיניה דלא ידעינן כמה נפק". בגליון מהרש"א שם הפנה לדברי ש"ך וט"ז בסי' צ"ח בדין ספק חסרון ידיעה. כך שנראה שרמ"א מסכים שאין להחשיבו ספד"ר לקולא גם בהפס"מ.
לכן נראה בדעת הרמ"א, לביאור מחה"ש ורעק"א, שכל ספק חסרון ידיעה תלוי בכל שלא ניתן לבררו. הרשב"א כתב "שאם זה אינו בקי ומכיר, אחר יכיר", והלא עבור אחר זה נידון ספק זה כספק שאפשר לבררו. כך שבאיסור שנתערב ולא ניתן לשערו, יש לראותו כספק שלא ניתן לבררו. סיוע לכך, שכשנשפך, דנים בו כספק רגיל. אך בכחל, לא ניתן לבררו כלל, ולכן הוא ספק חסרון חוכמה גמור, ואינו תלוי בדין ספק שלא ניתן לבררו. כך ניתן ליישב את קושיית שעה"מ ע"פ דברי הרשב"א. (לפי זה יתחדש בנפל איסור בתערובת ולא יודע לשערו, שבהפס"מ יש להקל לרמ"א. אחרונים הביאו שו"ת אמונת שמואל סי' כ"ח בקטן או גוי שהפילו איסור לקדירה ואינו יודע, שיעורו להקל אע"פ שהוא ס"ס שיש בו חסרון ידיעה).
בשו"ת עין יצחק אהע"ז סי' ס"ג ענף ב' סק"ה כתב: "והנה בעיקר הכלל דספק חסרון ידיעה נראה לענ"ד לדון ולחלק, דדוקא כשיבורר הספק ע"פ הבקי ויהיה אז איסור וודאי בזה י"ל דהחמירו בכה"ג. משא"כ היכא דלא יבורר ע"פ החכם הבקי רק ספק אחד בזה הדין נותן דמצרפינן זה לספק מעליא. וחילוק זה לקחתי ממה שכתה הנו"ב גבי ס"ס שאפשר לברר, דדוקא בשני הספיקות יכולים להתברר בזה יש להחמיר אבל היכא דרק ספק אחד יבורר דאף לפי הבירור לא יהיה רק בספק איסור דבכה"ג א"צ לברורי. וכמו כן י"ל בספק חסרון ידיעה דעיקרו להחמיר הוא דשמא יבוא חכם ויכיר דהוי זה ג"כ בגדר ספק שאפשר לברר". כדבריו כתב הישועו"י יו"ד סי' נ"ג סק"ד. שניהם דימו את סברת החומרה בס"ס שבו חסרון ידיעה לס"ס שאפשר לבררו.
את דעת הרמ"א, ע"פ החת"ס ויד יהודה, ניתן להבין בדומה לדעת המשאת בנימין (סי' נ'). בדברי הראשונים, הרשב"א ואו"ה הארוך שהובאו, יש נידון בספק חסרון חוכמה לבדו, ויש נידון בס"ס שבו חסרון חוכמה (או"ה נ' ה' הנ"ל). לדעת משא"ב, כיון שספק חסרון חוכמה אינו נחשב ספק מדרבנן, הוא מצטרף לספק אחר ליצור ספק ספיקא. לדעת רמ"א, בספק ספיקא יש להחמיר בחסרון חוכמה, רק אם בפועל עומד חסרון חוכמה לפנינו. כלומר, אחרי חישוב שני הספיקות. בזה דומה ס"ס שבו חסרון חוכמה, לספק (אחד) חסרון חוכמה בדרבנן. במקרה שנשמט גף העוף, כפי שהסבירו חת"ס ויד יהודה, הספק הראשון- שמא נגע הגף בריאה (חת"ס כתב שאולי לא נגע הגף בריאה כלל), הוא ספק שאי"צ לבררו (לדעת רמ"א כפי שביאר הש"ך, בהפס"מ), לכן אין בפועל ס"ס שבו חסרון חוכמה. הש"ך מוסיף בהמשך שגם הספק השני, האם נשמט קודם או אחר שחיטה, הוא ספק חסרון חוכמה, אך לדעת משא"ב הנ"ל גם במצב זה מקלים בס"ס, כיון שרק הספק השני הוא ספק חסרון חוכמה בפועל. (לפי זה בנפל איסור ולא יודע לשערו אין להקל לרמ"א בהפס"מ). יעויין בס' תורת יקותיאל לר' רפאל המבורגר סי' נ"ג סק"א בעיקר בסופו שביאר את דברי הרמ"א בדומה.
בספר לבושי עז (לג"ר עזריאל אוירבך) הל' תערובות (עמ' תע"ד) דן בדעת הרמ"א והש"ך, וביאר ע"פ החת"ס שבשמוטת הגף ישנו ספק מעיקרו אם הריאה ניקבה, אף בתקופת הגמ', גם כשהיו בקיאים בבדיקת ריאה. ספק זה אי"צ לבררו, ולכן לא מגיעים לדון בספק חסרון חוכמה. בשונה מדין שף בוקא דאטמא, שבו הספק נוצר מסיבה זו שאין בקיאים בשיעור איעכול ניביה מלכתחילה, ולכן לא הקל הש"ך בהפס"מ בדין זה כיון שהוא ספק חסרון חוכמה. לפי זה חידש דין בשמוטת הגף, שאם כבר נבדקה הריאה יש לאסור לפי דעת רמ"א כיון שאין בקיאים בבדיקה זו. גם בלבו"ש על פתיחה להל' טריפות העצם סקמ"ט כ"כ.
המ"ב בסי' תס"ז בסקמ"ט בדין עיסה שנחתכה מעיסה אחרת ונמצאה עליה חיטה כתב להקל בהפס"מ משום ס"ס. ספק שמא עתה נפלה החיטה, שמא לא נתחמצה. בשעה"צ סקפ"ז דחה דברי המג"א שיש להחמיר משום שהספק השני הוא ספק חסרון ידיעה: "אף דהמג"א כתב דשמא לא נתחמצה, דמחמת חסרון ידיעה לא נחשב ס"ס, בהפס"מ סמכינן גם על ס"ס זה. עיין יו"ד סי' נ"ג סקט"ו בש"ך שם, ואין זה סותר לסי' נ"ה סק"ד בש"ך, עיי"ש דלא מיירי במקום הפס"מ. וכ"כ בחי' רעק"א שם דבהפס"מ יש להקל. וגם באליה רבה השיג מפני כמה דברים על דין זה של המג"א". בדע"ת למהרש"ם שם בסי"ד הביא את דעת הא"ר להקל משום שספק חסרון חוכמה מצטרף לס"ס, כמשאת בנימין הנ"ל.
הפמ"ג סי' תס"ז במש"ז סקי"ז דן בכמה בספק שמא נתחמצה כספק ידיעה לכל הדור, כשיטתו בכמה מקומות, להקל בזה בהפס"מ.
♦
ה.
ספק חסרון חוכמה מדאורייתא ומדרבנן:
בדברי הראשונים לא נתפרש אם ספק חסרון חוכמה אינו ספק מדאורייתא או מדרבנן. גם אין להסיק מהטעמים השונים בדין זה (בשושנת העמקים י"א שהוזכר לעיל, משמע חילוק בין טעמו של הרשב"א והמרדכי שהוא ספק טפשים, ו"הבקי יכיר"- שהוא מדאורייתא, לטעם הר"ן, שמא ישערו כאו"א כפי דעתו- שהוא מדרבנן, אך נראה שאין הכרח לזה).
בשו"ת משאת בנימין סי נ' הנ"ל, כתב שספק חסרון חוכמה אינו ספק מדרבנן, ולכן בנידונו הקל לצרפו לס"ס. מקור לדין זה הביא מאו"ה הארוך שער כ"ו ס"ג שהוזכר לעיל. בשו"ת בית שלמה יו"ד סי' קס"ב הסביר שבעקבות הספק הראשון, שהוא ספק חסרון חוכמה, נותר איסור דרבנן, אותו הספק השני מתיר. וכעין דברי הש"ך בכללי ס"ס סקט"ו.
ביד יהודה סי' ק"ג סקכ"ז בביאור הארוך (ד"ה "וכבר ראיתי") כתב שספק חסרון חוכמה אינו ספק מדאורייתא, כסתימת דברי הראשונים. גם את לשון האו"ה הגיה, והסביר לדעתו שספק חסרון חוכמה אינו ספק מדאורייתא. בסי' ק"י (ביאור הארוך סקמ"ו וסקמ"ז) היד יהודה כתב בשנית שספק חסרון חוכמה אינו ספק מדאורייתא.
אם ננקוט שטעם אחד יש לכך שספק חסרון חוכמה וספק שניתן לבררו אינם נחשבים ספק, יש ללמוד דבר זה מדברי הרשב"א גופא. הרשב"א (חולין מ"ג:, הובא לעיל) לומד לגבי חיוב בדיקת סרכא מדין גיד הנשה שנפל בין גידים וניתן להכירו. החיוב להכיר גיד הנשה בתערובת זו הוא מדאורייתא, וכפי שכתב היד יהודה בסקמ"ז, והביא סייעתא לדבריו משו"ת הרשב"א סי' תפ"ה. וכתב היד יהודה: "ושם (בתשובת הרשב"א) לאו ס"ס הוא רק מתירין אלא מתורת ביטול ברוב ומה זה עניין לכאן שיש ס"ס, אלא משום דגם כאן עיקר ההיתר מחמת ביטול ברוב הוא".
בביאור הקצר (סי' ק"י סקס"ב וסקס"ג) כתב: "מיהו דווקא אם הבקי היה רואה מיד אם כן הוא או לא. אבל אם גם הבקי לא היה יכול לידע אלא ע"י חיפוש שפיר הוי ס"ס דהא בס"ס אי"צ לברר כלל. ובאמת אם אם הבקי היה רואה מיד לא ידעתי טעם ברור אמאי לא אמרינן ס"ס בזה... מ"מ כיון דמטעם רובא הוא אמאי לא נימא מסתמא הוא היתר כיון דהרוב כן הוא ומסתמא הבקי יראה כן ואמאי נתלה לחומרא? ונראה דהעניין דהגם שאמרה תורה לילך אחר חזקה ורובא אף אי נימא שאי"צ בדיקה כלל אבל לא להעלים עיין בכיון שלא לראותו ולסמוך על רוב... דהא זה שאינו בקי בזה נחשב כשוטה בזה ע"ז אמרינן דדעת שוטים אינו דעה שמחמת שהוא שוטה יזיל בתר חזקה או רובא".
ניכר שהיד יהודה סובר שהן ס"ס הניתן לבררו, והן ס"ס שבו חסרון חוכמה, נדונים כרוב וכחזקה שניתן לבררם. התורה הדריכה לסמוך על הרוב, אך הגבילה הסתמכות זו כשהרוב נובע מחסרון חוכמה. כך שספק חסרון חוכמה אינו ספק מדאורייתא.
הנו"ב יו"ד (קמא סי נ"ז ד"ה "ואומר אני") הקשה ע"פ תשובת הרשב"א סי' ת"א שס"ס עדיף מרוב, כך שאם בס"ס ישנה חובת בירור, ק"ו ברוב. אולם, בגמ' חולין י"א. מובא שאי"צ לברר כשיש רוב (כגון ח"י טריפות שאי"צ לברר). לכן הסיק הנו"ב שרק באתיליד ריעותא מחיים החמיר הרשב"א, משום שאין במצב זה חזקת היתר.
♦
ו.
ספק חסרון חוכמה בחתיכה שאבדה:
הפמ"ג (סי' נ"ג בשפ"ד סקט"ו) כתב: "ויש לחקור חקירה אחת וגדולה היא אלי, והוא בספק חסרון חוכמה דלא מיחשיב לספק, אי נאבד הדבר ההוא ואין לפנינו, יש לומר דהוה ס"ס גמור. או נימא כיון דאילו היה לפנינו לא הוה מיחשיב לס"ס, עכשיו שנאבד לא עדיף מאיתא לפנינו ויש לאסור. ועיין סי' ע"ב (שמא כוונתו לסי' ע"ד, יובא לקמן)". ברעק"א שם הביא: "וכן הסכים בספר תפארת למשה סי' ק"י כללי ס"ס אות ל"ה".
נראה, שספקו של הפמ"ג אם נאבדה החתיכה דומה לנשפך הקדירה (סי' צ"ח ס"ג). אף ששיעור פליטת האיסור בקדירה הוא ספק חסרון חוכמה, בנשפך יש להקל בספקו (ספק דרבנן לקולא), כיון שא"א לעמוד על שיעורו אינו חסרון חוכמה, להסבר הרשב"א שאי אפשר לומר "הבקי יכיר". לדברי הט"ז, כיון שאין לו תקנה בהשערת איסורין, יש להקל אף שהוא ספק חסרון חוכמה. לצד השני בספקו של הפמ"ג, כשנאבדה החתיכה- החתיכה עדיין ישנה בעולם, ואינו דומה לנשפך, שאין שום דרך לשער את פליטת האיסור ולפתור את חסרון החוכמה.
בסי' נ"ב בדין שינוי מראה באברים כתב הש"ך בסקי"ט: "באו"ה הארוך כלל נ"ז דין י"ג משמע שאין אנו בקיאין בבדיקת נפלה לאור, וצ"ע שלא כתבו האחרונים מזה ואולי הוא בכלל נפולה". הפמ"ג בשפ"ד שם הביא את דעת התבואות שור להקל לסמוך על בדיקתנו, כי לדעת הרא"ש אין לאסור בנפולה כשאבדה. על זה כתב הפמ"ג: "ואין זה מספיק... מכל מקום לא הוה ס"ס, דחסרון חוכמה לא הוה ס"ס כלל כמבואר בקונטרס הספקות. ומיהו בבהמה יש לסמוך אבדיקה אף בזמן הזה בהפס"מ, דהא בנאבדה בבהמה כשירה, ואם כן לו דאין אנו בקיאים הוה כנאבדה שאי אפשר לבדוק ושרי".
בדין זה, הסביר הפמ"ג שכשאין בקיאים בבדיקת טריפה כלשהי, יש לראות במצב זה כנאבדה. כפי הנראה, בגלל המניעה בדין הבדיקה, אין אפשרות לברר את כשרות הבהמה כלל. משא"כ כשנאבדה החתיכה בפועל, ישנה עדיין אפשרות לבדיקה.
בסי' ע"ד בנוגע לטחול שנמלח עם בשר דן הב"ח במקרה שיש ספק שישים כנגד הטחול. הפמ"ג במש"ז סק"א כתב על כך: "אומנם, מה שכתב חסרון ידיעה, ודאי הכין הוא עיין סי צ"ח. ומיהו בליתא הטחול לפנינו, שאי אפשר לשער- מקילין כמו שכתב הב"ח". צ"ע מהי כוונת הפמ"ג ב"ליתא הטחול בפנינו"- האם אבד עד שאין אפשרות לבודקו, או שאבד מלפנינו וישנו בעולם.
ביד יהודה (סי' ק"י סקמ"ו) לגבי חסרון ידיעה לכל העולם כתב: "... אבל כיון דכולן אינם בקיאין השתא מסתמא לא נפל הוא מכל העולם והוי כמו נאבד הדבר... ועיין בפמ"ג בסי' נ"ג חקר אם נאבד הדבר ההוא אי נחשב לס"ס וכו'. הנה מדבריו משמע שנוטה בזה יותר לאיסור. ואני לא ידעתי שום מקום ספק בזה". היד יהודה מחלק בין נאבד מעיקרו, שנידון כנשפך שבסי' צ"ח ס"ג דהוי ספק גמור, לבין נאבד לאחר שהיה לפנינו ונאסר שעה אחת, שלא נחשב ספק גם לאחר שאבד. נראה שהוא הבין שספקו של הפמ"ג בסי' נ"ג הוא בספק חסרון חוכמה, כשישנם אחרים הבקיאים בספק זה, "ואם זה אינו בקי, אחר בקי".
לעומתו, בלבושי שרד (פתיחה לדיני טריפות העצמות סקמ"ד וסקמ"ה) כתב להקל אם אבד אף אחר שהיה לפנינו: "וכל שנאבד החלוק קודם שהביאה החלוק לפני הבקי הוי ליה כאילו נאבד מהבקי וזה פשוט... וכן בכל דוכתא במידי שאין אנו בקיאין בבדיקה רק שאירע אותו הספק אצל עם הארץ וקודם ששאל לחכם נאבד ודאי מיחשב ספק גמור". על פי זה הסביר שספקו של הפמ"ג בסי' נ"ג הוא רק בספק חסרון חוכמה שסיבתו חוסר בקיאות אצל כולם בבדיקת טריפה. לכן, גם כשאבדה החתיכה, הספק עומד כמות שהוא, והוא ספק חסרון חוכמה. בדרכי תשובה סי' ק"י סקש"ע הביא דעות לכאן ולכאן.
מדברי הפמ"ג ניתן להסיק: א. ספק חסרון חוכמה בעניין שאין בקיאים בו כלל נידון כנאבד. ב. בנאבד בפועל גופא מסתפק הפמ"ג אם חסרון חוכמה מעכב, או שדינו כנשפך. ג. צ"ע מה כוונתו ב"טחול דליכא קמן". שתי ההבנות בפמ"ג- של היד יהודה ושל הלבושי שרד- מתאימות לדברי הפמ"ג.
הרשב"א בתה"ב (הובאו דבריו לעיל), הביא את דעת הראב"ד שאין להקל בספק מקדיר או מגליד, "כי אינו בקי אחר בקי ויכיר". והוסיף: "ואפשר דלא אמרה הרב ז"ל אלא בדאפשר למיקם עלה דמילתא".
בחולין צ"ז. (הובא ג"כ לעיל) כתב: "ולא אמרו להקל בספק דרבנן אלא כשאין שהיתר והאסור לפנינו, כגון שנשפך או נאבד קודם שבא לפנינו". אחרת, זהו ספק חסרון חוכמה שאינו ספק.
מלשונו של הרשב"א "נאבד קודם שבא לפנינו" משמע שנאבד ועדיין בעולם. הרשב"א מדמה אותו לנשפך, בשניהם ספק חסרון חוכמה נחשב ספק להקל. אולם צ"ע לפי זה, מדוע בכתם הרשב"א מסתפק אם רק ב"איכא למיקם עלה דמילתא" ספק חסרון חוכמה לא ייחשב ספק, ובליכא למיקם עלה דמילתא יש צד לומר שייחשב ספק. מה שונה מצב זה מנאבד קודם שבא לפנינו.
♦
ז.
ספק חסרון חוכמה לכל הדור
בעניין זה הובא לעיל הסבר הט"ז במחלוקת הרא"ש והרשב"א. לרשב"א - ספק חסרון חוכמה לכל הדור אינו ספק, ואילו לדעת הרא"ש והטור יש להחשיבו ספק גמור. הפמ"ג הסביר שנחלקו בטעם בגללו משערים כחל בכולו (ולא במאי דנפיק מיניה). הרשב"א מסביר שם שהוא ספק חסרון חוכמה. הרא"ש יסבור כהר"ן, שסיבת החומרה בכחל היא שלא יבוא כל אחד לשער ע"פ עיניו.
הב"ח בסי' פ"א כותב שספק חסרון חוכמה לכל הדור אינו ספק לדעת הרשב"א והטור בסי' צ"ח. הטור שם כתב: "... אם הוא לפנינו אלא שאינו בקי לשערו". יש לדון בדיוק זה בדעת הטור ע"פ הביאורים במחלוקת הר"ן והרשב"א בדין כחל שהובאו לעיל. אפשר שהרשב"א מסכים לר"ן שחומרת הכחל היא משום "שלא יבוא כל אחד לשער בעיניו וכו'".
בנה"כ לסי' צ"א חלק על דעת הט"ז. את קושיית הט"ז מדין גבינה תירץ בחילוק בין חוסר ידיעה לחוסר בקיאות בבדיקה. לדינא הוא סובר שספק חסרון ידיעה לכל הדור אינו נחשב ספק.
לעיל הובא פמ"ג בסי' נ"ג בשפ"ד סק"ד, שמקשה לדעת הט"ז בנשמט בגף (וכן בשף בוקא דאטמא בסי' נ"ה) שכן יש לראותו כספק חוכמה לכל הדור. גם לנה"כ, זהו ספק שנוצר מחסרון בקיאות בבדיקה. לשניהם, יש להחשיבו ספק על אף חסרון החוכמה. לכאורה, יש לתרץ כפי שנכתב, שכיון שיש ריעותא (כי נשמט הגף) והבדיקה היא להכשירו, ספק חסרון חוכמה בכה"ג לא נחשב ספק.
תוס' בנידה נ"ב: (ד"ה הלכה כדברי כולן) בדין מיאון קטנה שהביאה שתי שערות כתבו: "ור"ת כתב בספר הישר דמשהגיעה לכלל שנותיה לא תמאן בזמן הזה דאע"ג דהיכא דלא בעל פסקינן בפר' יוצא דופן דלא חיישינן שמא נשרו אין אנו בקיאין לבדוק בכל גופה שלא יהיו לה שתי שערות דאפילו אחת בגבה ואחת בכריסה ובקשרי אצבעותיה מצטרפים או גומות גרידא".
על דברי תוס' האלה כתב בחידוד טהרה (לבעל הסד"ט) על אתר: "בבית שמואל סי' הנ"ל (אבה"ז סי' קנ"ה סקל"ד) הוכיח דספק חסרון הידיעה אפילו מה שהוא חסרון הכרה לכל העולם לא מקרי ספק, דאל"כ למה כתבו התוס' דמשהגיעה לכלל שנותיה לא תמאן בזמן הזה אע"ג דלא בעל משום דאנן לא בקיאינן לבדוק כל גופה, קשה הא היכא דלא בעל לא הוי אלא מדרבנן ואי ס"ד דמקרי ספק היכא שהוא חסרון ידיעה לכל העולם נימא ספק דרבנן להקל. אלא ודאי דאע"ג שהוא חסרון ידיעה לכל העולם לא מיקרי ספק עכ"ד. ויש לדחות דאע"ד דקיימ"ל ספק דרבנן להקל מ"מ היכא דאיתחזק איסורא לא אמרינן ספק דרבנן להקל והכ"נ כל זמן שלא מיאנה היא בחזקת איסור א"א מדרבנן, וע"י ספק מיאון אתה בא להוציאה מחזקה זו, לא אמרינן בהא סד"ר להקל".
בחכמת בצלאל בסוגיין הביא את דברי הסד"ט, ותמך בדבריו ובדעת הט"ז שספק חסרון חוכמה לכל הדור נחשב ספק. והוסיף סימוכין מגמ' בברכות ל"ו: בדין צלף בחו"ל שספקו להקל, והרי זהו ספק חסרון ידיעה במין הצלף, ואעפ"כ ספיקו כדין ספק דרבנן- להקל. להסבר החכמת בצלאל- משום שבצלף יש חסרון ידיעה לכל הדור. כבר בדבריו ניכר שאין זו ראיה גמורה, וכנראה משום שספק עורלה בחו"ל ייחודי, וכמה היתרים נאמרו בו.
בשב שמעתתא ש"ג פ"ט הביא את שיטת המהרי"ט בכמה תשובות, שחזקה העשויה להשתנות אינה חזקה. לעניינו, סיכם הש"ש: "והמהרי"ט שם סי' מ"א הולך על קוטב סברא זו דספק קטנות לאו חזקה היא, דדמיא לנידה כיון דמגופה קא חזיא אלמא כל שהיא מועדת לכך לאו חזקה מקרי". בפ"י חלק הש"ש על יסודו של המהרי"ט, וסובר שאף בעשויה להשתנות הוי חזקה.
לכן, יש להסביר את הוכחת הבי"ש מתוס' נידה נ"ב: לפי המהרי"ט, שאין לקטנה הממאנת חזקת איסור, חזקת הקטנות עשויה להשתנות, ובגדלות המיאון עוקר למפרע את נישואיה. לפי זה, אכן ישנה הוכחה מדברי ר"ת שספק חסרון חוכמה לכל הדור אינו ספק.
השד"ח (ח"ה עמ' 384) דן בעניין ספק חסרון ידיעה לכל הדור, והביא שלוש ראיות שספק חסרון חוכמה לכל הדור נחשב ספק: א. עירובין מ"ה: גשמים שירדו בבין השמשות, יכול לטלטלם כפי שביתתו, כיון שקנו שביתה בבין השמשות בעבים. ואף שאולי המים בעבים התחלפו, ספק דרבנן לקולא. ב. שבת ל"ד: בדין השמשות שדנה הגמ' שהוא ספק לכמה ענינים. ג. ביצה ג: ספק ביצה שנולדה ביו"ט מותרת ואינה אסורה משום נולד מדין ספק דרבנן לחומרא, ואך אסורה מדין דשיל"מ. מכל אלו קושיה על דעת נה"כ, שספק חסרון ידיעה לא חשיב ספק.
בשד"ח (כללים ס' כלל נ"ב) מביא תירוץ (מהגאון הרב אברהם צבי הכהן אב"ד חרסון) שמדובר בביהמ"ש דעיולי יומא שיש לו חזקת יום ולכן אע"פ שהוא ספק חסרון ידיעה נחשב ספק). לשונו שם: "... אבל לעולם היכא דליכא חזקת היתר אזי חסרון ידיעה לכל העולם לחומרא". לכאורה, חידוש הוא, הן בפשט הגמ' בשבת, והן להלכה אליבא דהש"ך.
בסי' ק"ד ס"ב ברמ"א לגבי עכבר שנפל לשומן כתב הש"ך (סק"ד): "... וא"כ צ"ע בדברי הרב אמאי לא שרי בספק אחד בכבוש לחוד דהא איכא נמי ספיקא אי משביח אי לא וספק אחד דכבוש וא"כ הוי ס"ס. ונ"ל שהאי ספיקא אי משביח או פוגם לא הוי ספק כיון דבש"ס גופיה מספקא להו, או אפשר דדמי לחסרון ידיעה". בשפ"ד שם הסביר את תירוצו הראשון של הש"ך, שהוא ספק איבעיא שבש"ס שאינו נכנס בגדר ספק. (הפמ"ג שם ובסי' ק"י סובר שהוא בגדר ספק, ובדין עכבר אינו ספק, כיון שהוא משום חסרון ידיעה).
בחכמת שלמה על דברי הש"ך הקשה שבעכבר ישנו ספק חסרון ידיעה לכל הדור, ונחשב ספק. אך זהו לדעת הט"ז, כשהש"ך בנה"כ נחלק עליו, כדלעיל. עוד הוסיף להקשות מאו"ח סי' תצ"ז ס"ד, בדין ספק מוכן ביו"ט שני, שכתב בשו"ע להתיר מס"ס, והלא זהו ספק חסרון ידיעה. (כעין קושיית השד"ח מביצה ג: בספק ביצה שנולדה ביו"ט).
לט"ז, ראינו חילוק בין כחל לגבינות של טריפה, שבכחל אף שהוא ספק לכל הדור, כיון שאפשר לתקנו בכך שישער כנגד כולו החמירו. נראה שזה נכון גם לגבי עכבר בשומן, ניתן לשער כנגד כולו. לכן הספק אם משביח/פוגם אף שהוא לכל הדור, אינו נחשב ספק.
לתירוצו הראשון של הש"ך שמדובר בספק איבעיא שבש"ס ולכן אינו נחשב ספק, דין כחל נידון כספק ידיעה ולא כספק איבעיא. יש מקום לומר שבספיקות בש"ס דנים באופן שונה זה מזה, ולכן בבין השמשות או בביצה שנולדה ביו"ט ראשון (שהביא השד"ח) נדון כספק איבעיא, שכן נחשב ספק, כעין החילוק שהובא באחרונים בין ספק איבעיא לתיקו. כך שדין בין השמשות הוא ספק איבעיא שבש"ס, ואף שהוא מחסרון ידיעה נקל בו כבספק רגיל, משום שהוא מעין ספק חסרון ידיעה התלוי באיבעיא שבש"ס שאין לה פתרון. (בספר שבילי הספיקות לרה"ג ינון בר כוכבא תירץ באופן דומה את קושיות השד"ח). כעין זה כתב בס' בן אברהם (לר' אברהם אבוקרא) בסי' כ"ה ךהסביר את דעת הש"ך והבל"י.
בדרכי תשובה סי' ק"י סקשע"ב הביא דעות בדין ספק חסרון חוכמה לכל העולם, ובשד"ח חלק דברי חכמים סי' ס"ח שהוזכר לעיל האריך בדעות אלו ונטה לדעת הט"ז. וכן בספר ספיקות מלכים (לר' מ"צ לנדא) עמ' פ' הסיק בדעת הירושלמי ע"פ מהרי"ט אלגזי וטוטו"ד שבחסרון חוכמה לכל הדור לא מיחשיב ספק. ובמהרש"ם ח"א סי' ס"ח דן להחשיבו ספק רגיל.
♦
ח.
ספק חסרון חוכמה באיבעיא דהש"ס ובפלוגתא דרבוותא
בספר יראים סי' י"ב-י"ד בדין שניות לעריות (יבמות כ"ב. איבעיא לן בשניות דרבי חייא אי יש להן הפסק) כתב: "ולא איפשיטא לן, וקבלה בידינו דכל תיקו דאיסורא אפילו בדרבנן לחומרא. ושמעתי שבפירוש רבינו חננאל אומר דכל תיקו חשוב ספיקא, הלכך (בשניות לעריות מדרבנן) לקולא, בדאורייתא לחומרא" (בפי' תועפות ראם האריך בדעת הר"ח). והוסיף ביראים שדעת הגאונים שכל תיקו דאיסורא לחומרא.
גם בהליכות עולם שער חמישי סקט"ו: "נקטינן תיקו דאיסורא לחומרא ודממונא לקולא". בפי' יבין שמועה שם הביא את מקורו מכתובות ע"ג: "תנא ספוקי מספקא ליה, גבי ממונא לקולא, גבי איסורא לחומרא". עוד כתב יבין שמועה: "ודע כלל אחר, דתיקו דאורייתא לחומרא, כ"כ הרי"ף וזו שיטת הרמב"ם תלמידו, וכן נראה דעת הראב"ד בספר תמים דעים סי' רמ"ב". ביד מלאכי סי' תרל"ד דחה את המקור מכתובות ע"ג:, שכן שם מסתפקת הגמ' בדעת בני אדם, ולא בדין.
אומנם, הש"ך סי' ק"ד סק"ד שהובא לעיל דן באיכות נתינת טעם עכבר בשומן, שהוא ספק שבמציאות כבעיא דלא איפשיטא. כך שאפשר שספק עובדתי כלשהו שבש"ס ייחשב לספק בהגדרת הדין.
בשו"ת יחוה דעת ח"ו סי' י' (בהערה, ד"ה "והנה בספר חיי אדם") דן באריכות בגדר ספק בעיא דלא איפשיטא. לעומת ס' יראים, הביא שם את דברי שו"ת הרי"ף סי' רצ"א: "... כל מאי דלא איפשיט דינו כדין תיקו דרבנן לקולא ובדאורייתא לחומרא". יעויין בדברי הגרע"י שציין למחלוקת ראשונים רחבה בדין זה.
המהרש"ל בים של שלמה (ביצה פ"א סי' מ"ג): "... ודוקא בעיא דלא איפשיטא אזלינן בה לקולא, אבל כאן שרב אשי וחכמי דורו שחתמו התלמוד כתבו ע"ז תיקו, אלמא שהניחו הדבר בספק איסור עד שיבוא אליהו". (וכן הוא בפחד יצחק לר' יצחק למפורנטי ערך תיקו דרבנן ל"ג:). בב"ק פ"ב סי' ה' כתב היש"ש: "דברי תוס' עיקר בדין תיקו שנסתמה הבעיא בתלמוד ולא נפשטה. ואין רשות לשום גאון בעולם לפושטה ממתניתין או מברייתא, או מסברא, דהוי כחולק על תלמודא דרבינא ורב אשי, כמו שאין ליישב התיובתא שנאמרה בתלמוד. אבל כמה בעיות שנאמרו בתלמוד ולא נפשטו, אם חכם אחד בזמנינו מביא ראיה לפושטה, הרשות בידו ואזלינן בתריה. כי מאחר שלא נאמר תיקו אם כן בספק עומד עד שיתלבן לך פשיטתו". יעויין בדבריו שהביא נפק"מ לעניין תפיסה בבעיא דלא איפשיטא, שיכול התופס לטעון קים לי כדעת זו.
הפמ"ג או"ח סי' קס"ב מש"ז סק"ה כתב: "עיין בים של שלמה (ב"ק פ"ב ס"ה) דהיכא דקאי בתיקו הדבר נסתם ונחתם, ואין רשות לפשוט הספק. אבל בלא תיקו יש רשות לפשוט, ומצינו כמה פעמים שנפשטה במקום אחר. ואם כן יש לומר לענין ספיקא דרבנן או ס"ס בדאורייתא, דוקא היכא דקאי בתיקו דלא הוי חסרון חוכמה כיון שבימי חכמי הש"ס לא נפשטה הוי ספק גמור, אבל בלא תיקו הוי חסרון חוכמה שאפשר שיש חכם שיודע לפשוט ובגמרא לא סיימו למילתיה, ואין זה נכנס בגדר ספיקא דרבנן לקולא. ובכללי או"ה יבואר". בב"ש אהע"ז סי קנ"ה סקל"ה כתב שאיבעיא דלא איפשיטא וספק חסרון ידיעה לכל העולם הם ספק חסרון ידיעה שאינו נחשב ספק.
בסדר הנהגת שואל ונשאל סק"ל מביא דבר יש"ש אלו, ומבארם ע"פ ההבדל בין לשונות תיובתא וקשיא שבש"ס. רשב"ם (ב"ב נ"ב:) הסביר שלשון תיובתא היא קושיא ממשנה, ולשון קשיא מאמוראים. אך בשאר ראשונים נאמר חילוק אחר: בתיובתא אין רשות לפרוק, בלשון קשיא יש רשות. לפי"ז הסביר את דברי היש"ש בב"ק- בתיקו שבש"ס אין אפשרות לפשוט את ספיקו, ולכן איננו נכנס בגדר ספק חסרון חוכמה. באיבעיא דלא איפשיטא ישנה אפשרות לפשוט את ספיקו, ולכן נחשב ספק חסרון חוכמה. אולם היש"ש בביצה דלעיל כתב להקל באבעיא דלא איפשיטא להחשיבו ספק (בתיקו החמיר שאינו ספק, משום שכך סתמו רבינא ורב אשי שאין להקל בו). וכן העיר בספר ספיקות מלכים (לר' משה צבי לנדא) בעמ' פ', והביא שם (עמ' פ'-פ"ג) דעות פוסקים שונות בדין תיקו ואיבעיא דלא איפשיטא.
בסוס"י ק"י בכללי ס"ס סקכ"ח דמהני ס"ס בבעיא דלא איפשיטא, וכן בגינת וורדים סי' ס"ט ובסי' ק"ד שפ"ד סק"ד, על דברי הש"ך הנ"ל.
במנח"י על תו"ח כלל א' סק"ו: "... אף דליכא רק איסורא דרבנן ולא אמרינן דהוא ספיקא דרבנן משום דהוי ספק חסרון ידיעה וראשונים עצמן שנסתפקו בו ודאי לא היו מקילין כיון שהיה להם ספק חסרון ידיעה גם אנו אין להקל". והביא ראיה לזה מברכות נ"א. "הואיל וראשונים איבעיא להו ולא איפשיטא אנן נעביד להחמיר". וכן הביא מב"י או"ח תל"ז, שם מובאת דעת הגמ"י שתיקו דאיסורא דרבנן לחומרא. וסיים המנ"י: "ועי"ל דשאני גבי תיקו כיון דאי אפשר למפשט עד שיבוא אליהו לא מיקרי ספק חסרון ידיעה כיון שאין ידיעה לשום אדם".
במנח"י, כללים מחודשים לקונטרס הספיקות (בסוף התו"ח) כתב (כלל א'): "היכא דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי או תרי גאונים ופוסקים בתראי, ולא איתמר הלכתא כחד מינייהו, ושניהם שווים בחוכמה ובמנין, הוי ספק איסור, ובאיסור דרבנן אזלינן להקל, ובדאורייתא להחמיר". ובכלל ח': "ודוקא ספיקא דפלוגתא. אבל אי אסתפק לן מה אמור קמאי או שהראשונים עצמן נסתפקו בדבר, לא מיקרי ספק כלל, וכ"ש אם המורה עצמו מסתפק בדבר, דכל זה מיקרי ספק חסרון חוכמה, ואין להקל לא בספק אחד דרבנן ולא בס"ס". בכלל ט': "יש אומרים דמטעם זה יש להחמיר בתיקו דאיסור דרבנן, ויש חולקין כיון שאין שום חכם שיודע לפשוט התיקו עד שיבוא אליהו במהרה בימינו אמן". והפנה שם לדבריו בכלל א' סק"ו.
עד כה ראינו מחלוקת בספק איבעיא דלא איפשיטא, ונימוקים להקל ולהחמיר בספק תיקו שבש"ס לעומת איבעיא דלא איפשיטא. יעויין בדרכ"ת סי' ק"י ס"ס שס"ח שהאריך בציון דעות בנושא. כ"כ צדדים אלו בבן אברהם (לר' אברהם אבוקרא) סי' ל"א, ובחזו"ע להל' יו"ט בהערה בעמ' קס"ו.
המנח"י הנ"ל הזכיר דין נוסף, ספק בפלוגתא דרבוותא. מקורו בדברי הרמ"א חו"מ סי' כ"ה ס"ב. ובגמ' ע"ז ז. "בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המקל".
בשו"ת רדב"ז בשלושה מקומות (ח"ג סי' תפ"ה, ח"ד סי' רצ"ז וסי' ר"ה) כתב שמחלוקת הפוסקים נחשבת ספק חסרון ידיעה ואין להחשיבה ספק. בחקרי לב מהדו"ב יו"ד סי' א' האריך בדין זה, והעלה להקל להחשיב פלוגתא דרבוותא כספק. ויעויין בדרכ"ת סי' ק"י ס"ק שס"ו דעות נוספות בדין זה. על דעת רדב"ז וסיעתו יש להקשות מדברי הגמ' בע"ז הנ"ל, שבמחלוקת הפוסקים ("תרי תנאי או תרי אמוראי") דנה כספק רגיל, להקל ולהחמיר.
בס' אבני תורה (לרה"ג דניאל גלוברמן, בעמ' פ"ג) חילק בין מחלוקת פוסקים בנידון ספציפי לבין מחלוקת בדין בכלל, וכלשון הגמ' בע"ז "הנשאל לחכם וטיהר וכו'". וזה קצת קשה, כיון שכל מחלוקת, ואף במקרה אחד, יש בה מחלוקת פוסקים עקרונית.
לכן נראה, שלרדב"ז הגמ' דנה במחלוקת פוסקים שא"א לפושטה כי מוצה השקו"ט בנושא. לעומת דברי הרדב"ז בשו"ת, האמורים במחלוקות ראשונים שיש לדון בהן. בבדה"ש יו"ד סי' ק"י בביאורים לכללי ס"ס המחודשים של המנח"י הנ"ל דן ע"פ מהרי"ק אם ישנה אפשרות לפשוט מחלוקות ראשונים לדידן. (המהרי"ק כתב שאין ראוי לעשות כן, אך במנח"י משמע שאין דרך לפשוט מחלוקת ראשונים, לכן אין בספק שבמחלוקת ראשונים משום ספק חסרון חוכמה).
בסי' ס"ו ס"ד כתב הרמ"א להקל בביצה שנמצא בה דם שנתערבה בביצים אחרות, כיון שהיה ספק אם הדם במקום האוסרה. הש"ך בסק"י הקל גם אם נתבשלו מדין ס"ס- ספק אם במקום האוסרה, ספק אם דם ביצה מדאורייתא או מדרבנן. והרי זהו ס"ס במחלוקת פוסקים (האו"ה והרא"ש). ובשפ"ד שם: "ועל מש"כ הש"ך דספק פלוגתא דבסי' נ"ג ונ"ז מוכח דס"ס דפלוגתא עדיף מס"ס דמעשה". יש להקשות, הלא הש"ך בסי' ק"ד סק"ד כתב להחמיר בספק בעיא דלא איפשיטא. אם כן ק"ו הוא, בספק פלוגתא דרבוותא, שאין לראותו ספק כי מחמת חסרון חוכמה אין בו הכרעה בדעות הפוסקים.
לדעת הט"ז בסי' פ"א וסיעתו, שספק חסרון חוכמה לכל הדור נחשב ספק, יש לדון כן בנידונים דלעיל. מסתבר, שבתיקו שבש"ס, וגם באיבעיא דלא איפשיטא, אין לראות ספק חסרון חוכמה, כיון שזהו ספק לכל הדור. תיקו שבש"ס אין דרך לפושטו, כפי שהובא לעיל, וגם באיבעיא דלא איפשיטא לדידן, בדורנו, אין דרך לפושטו. וכעין דברי החזו"א יו"ד סי' ק"נ סק"י (לעניין סמיכה על דעת יחיד בשעת דחק), שדעת השו"ע נחשבת כאיתמר הלכתא לדידן על פי קבלתנו את פסקי השו"ע. כך ניתן להבין שבספק איבעיא שבש"ס, וגם בפלוגתא דרבוותא שאחרי הש"ס, אין בידינו לפושטם. לכן נחשבים ספק חסרון חוכמה לכל הדור, כעין סרכת ריאה שאיננו בקיאים בה.
לש"ך בנה"כ שם (וכבר העירו שהש"ך בסי' נ"ג ונ"ה בעניין נשמט הגף ובוקא דאטמא סובר כן לשיטתו) ספק חסרון חוכמה לכל הדור אינו ספק. ייתכן שלכן כתב בסי' ק"ד סק"ד להחמיר באיבעיא דלא איפשיטא, אף שלדידן נראה שאין דרך לפשוט איבעיא כזו. משמע בדרכ"ת סי' ל' סק"ד שהבין את דעת הב"ש באבהע"ז סי' קנ"ה הנ"ל כך. סברת הב"ש להחמיר בספק חסרון חוכמה לכל הדור, ומשום כך הוא מחמיר אף באיבעיא דלא איפשיטא.
לפי זה, יש להבין את דברי הש"ך בסי' ס"ו סק"ד שמקל בס"ס כשאחד הספקות הוא ספק משום מחלוקת ראשונים בדין. לכאורה, יש לומר שמחלוקת הפוסקים שונה מספק בעקבות תיקו או איבעיא דלא איפשיטא שכן יש דעות פוסקים לצדדים שונים, ולכן ניתן לסמוך ולהקל ע"פ דבריהם. זאת, לעומת הסתפקות בעצם הדין (תיקו ובעיא דלא איפשיטא) שאין פוסקים האוחזים בצדדי הספק לודאי. כסברה זו כתב בבדה"ש לסי' ק"י בכללי ס"ס המחודשים למנח"י סק"ט בביאורים בד"ה "ויש חולקים" בסופו. גם בחק"ל מהדו"ב יו"ד בסוף סי' א' כתב לחלק בין ספק במציאות לספק פלוגתא רבוותא לעניין חסרון חוכמה. בפלוגתא דרבוותא אין שייך חסרון חוכמה, ע"פ הגמ' בע"ז ז. "הלך אחר המקל", שיש דעה ברורה בתוך מחלוקת הפוסקים להקל. (כן הסביר בעין יצחק כללי רובא וספקות עמ' ש"ב).
חילוק זה בין פלוגתא דרבוותא לספק במציאות נמצא בעניין אחר. באמרי בינה חו"מ סי' ל"ב דן בדינו של דיין שטעה בדין בתיקו שבש"ס או בפלוגתא דרבוותא. טעות בתיקו שבש"ס נחשבת לטעות בדבר משנה וחייב לשלם, לעומת טעות בפלוגתא דרבוותא שנחשבת לטעות בשיקול דעת, כי יש לדיין על מי לסמוך בדינו (ויכול לטעון קים לי). וכן הוא בצמח צדק פס"ד או"ח סי' תס"ז: "דספק פלוגתא דרבוותא עדיף משאר ספק... משא"כ כשהספק הוא מצד פלוגתא דרבוותא שאז אם מיקל הרי זה סומך על הדעה המתירה".
דרך שלישית בהבנת העניין נראית בדברי הפמ"ג. באו"ח סי' קס"ב כתב שתיקו שבש"ס נחשב ספק חסרון חוכמה. בסי' ק"י בכללי ס"ס המחודשים סק"ג כתב שס"ס בפלוגתא דרבוותא עדיף מס"ס דמעשה. בסק"ד הביא דעות שונות בתיקו באיסור דרבנן אם דינו להקל או להחמיר, וסיים שאיבעיא דלא איפשיטא נידון כספק רגיל להקל, וכן הדין בפלוגתא דרבוותא. עם זאת, בסי' נ"ג דפ"ד סק"ד (הובא לעיל) ובסי' ק"י בכללי ס"ס לש"ך סקל"ד בספק חסרון חוכמה לכל הדור הקל רק במקום הפס"מ. יוצא מדבריו, שבעיקר הדין, ספק חסרון חוכמה לכל הדור אינו ספק. הפמ"ג האריך בס' שושנת העמקים בכלל י"א (בד"ה "ספק כמות", "ספק פלוגתא", "ספק בעיא") בראיות לשיטתו זו.
יש להסביר את טעמו של הפמ"ג, שספיקא דדינא ככלל, קל יותר מספק במציאות, לכן לא שייך בו חסרון חוכמה (בתיקו מחמיר הפמ"ג משום שכך סתם הש"ס להחמיר עד סוף הדורות, כפי הסברו באו"ח סי' קס"ב).
דעת הפמ"ג (סי' ק"י סקכ"ה) בדין ספק דאורייתא כתב: "אומנם אף שהפר"ח הכריע כהר"מ מ"מ אנן קיי"ל כרשב"א ור"ן ותוס' ורש"י דסוברים ספיקו מה"ת לחומרא לא מדרבנן". בעין יצחק הנ"ל הביא ביאור, שאף הרשב"א המחמיר שסד"א לחומרא מה"ת, אנו אלא בספק במציאות. בספיקא דדינא ספיקו לקולא מה"ת ואסור מדרבנן. לכן נראה שבכל ספק בדין יש בעצם חזקת היתר (העלאת הספק הותירה את הדין לקולא מדאורייתא אחרי שהספק לא נפשט לחומרא). לכן גם לעניין חסרון חוכמה, יש לומר שאינו גורע מעניין זה, וגם אז ספיקו לקולא, וה"ה בספיקא דדינא מדרבנן יש להקל.
♦ ♦ ♦