מחה"ס תורת הקדמונים
טחינת פירות וירקות מְתוּלעים
ידוע ומפורסם הדין המובא בגמ' בביצה ד' ע"ב ע"פ המשנה בתרומות פ"ה מ"ט: אין מבטלין איסור לכתחלה. וכן נפסק בשו"ע ביו"ד סי' צ"ט ס"ה. ודעת רבים מהראשונים כפשט הגמ' בחולין צ"ח ע"א גבי זרוע בשלה של איל נזיר שמבשלים אותה ומבטלים אותה בס' או בק', שאמרה הגמ' שחידוש הוא שמותר לבטל לכתחלה, וסבירא לראב"ד ורבים מהראשונים שבעלמא האיסור לבטל הוא איסור תורה, ודלא כתוס' שם שהוא איסור דרבנן, וכפי שהאריך הערך השולחן שם באות ד' עי"ש. והראשונים דנו בכמה אופנים שאין האדם מתכוין או נהנה מהביטול האם מותר לבטל לכתחלה או לא.♦
אם אינו מרבה באיסור אלא משנה אותו מכמות שהיה האם יש בזה היתר או לא
במשנה בתרומות פ"ד מ"ח איתא: רבי יהושע אומר תאנים שחורות מעלות את הלבנות לבנות מעלות את השחורות, עגולי דבלה הגדולים מעלים את הקטנים והקטנים מעלין את הגדולים, העגולים מעלין את המלבנים והמלבנים מעלין את העגולים. רבי אליעזר אוסר. ורבי עקיבא אומר בידוע מה נפלה אין מעלות זו את זו וכשאינו ידוע מה נפלה מעלות זו את זו ע"כ. וכתב התוי"ט שם: רבי יהושע אומר תאנים שחורות מעלות את הלבנות כו'. פירש הר"ב שאם היה רוצה היה דורס ומערבן הכל ביחד וכו'. וקשיא לי דבפרק דלקמן סוף מ"ט דאם במזיד הוסיף בהיתר על האיסור אסור ופי' הר"ב הטעם משום דאין מבטלין איסור לכתחלה. ומצאתי בפירוש שהזכרתי [בפאה פ"ו מ"ד עי"ש ובמה שנכתוב לקמן] וז"ל ואף כי אין מבטלין איסור לכתחלה ה"מ להרבות בהיתר כדי לבטל האיסור אבל בכה"ג שאינו מרבה בהיתר אלא משנה האיסור מכמות שהיה ומפרידן כאשר היה מקדם כדי לערבם יחד בכה"ג נ"ל דשרי לבטל לכתחלה ור"א אוסר עכ"ל. והכנה"ג בסי' צ"ט הגה"ט אות ט"ו הביא את דברי התוי"ט להלכה שמותר לשנות האיסור מכמות שהיה עי"ש. אולם הזב"צ שם באות ל"ח הביא את דברי הפמ"ג במש"ז בסוף הסימן שם שהקשה על הכנה"ג, שהרי הרמב"ם בפי"ד מהלכות תרומות ה"א-ב' פסק כדעת ר"א ור"ע דכה"ג נמי אין מבטלין. וכן משמע מריש ביצה [ג' ע"ב] ומגיטין נ"ד ע"ב דנתפצעו מזיד עכ"פ אסור ולא שייך לבטל כן אף שאין מוסיף עי"ש. ובספר גזע ישי מערכת א' אות ק"מ [דף קל"ט ע"א] הקשה מדנפשיה מגיטין נ"ד, וחילק יפה, דהתם 'האיסור' גרם לאי הביטול, דשם האיסור חשוב, וכשמפצעו הרי הוא מפקיע את האיסור, וזה אסור. משא"כ בתאנים לבנות ושחורות – 'ההיתר' הוא הבעייתי, שאין בו מאה כדי לבטל את האיסור, ובשעה שמערבו עם ההיתר הנוסף – פעל בהיתר ולא באיסור, ולכן מהני לר"א עי"ש [ולשון התוי"ט: משנה 'האיסור' לא מדוייקת לפ"ז]. אולם עדיין הקושיא הראשונה נשארת, שכל זה הוא לר"א, ולא קי"ל כותיה.
והנה מקור דברי התוי"ט הוא פירוש ר' אליהו מלונדריש בפירושו לסדר זרעים [עמ' י"ח במהדורת מוה"ק], ושם לא הזכיר את דברי ר"א ור"ע שאוסרים אלא רק את דברי ר' יהושע שמתיר, ונראה מדבריו שפסק כדעתו, וא"כ נחלקו הראשונים איך לפסוק. אלא שעדיין לגבי דידן נראה שהעיקר הוא כפסק הרמב"ם, דלא כר' יהושע, וכפי שהקשו האחרונים הנ"ל.
אולם בעצם דברי התוי"ט בשם ר' אליהו הנ"ל – בפירוש לפנינו מבואר שיש ט"ס בהעתקת התוי"ט, ובמקום 'אלא' משנה האיסור, כתוב לפנינו 'ולא' משנה האיסור, והכונה שלו היא אחרת. וז"ל: ואף איסור חשוב יכול לבטל אם אינו מרבה בהיתר 'ולא' משנה באיסור, 'רק שמערבן', כי ההיא דעגולין בפ"ד דתרומה דקאמר ר' יהושע העיגולין מעלין את המלבנין וכו', והטעם לפי שאם רצה דורסן הכל יחד ומתערב ועולה. ואף כי אין מבטלין איסור לכתחלה - ה"מ להרבות בהיתר כדי לבטל האיסור אבל בכה"ג שאינו מרבה בהיתר 'ולא' משנה האיסור מכמות שהיה, 'רק מפרידם כאשר היו מקדם כדי לערבם יחד' נ"ל דשרי לכתחלה. וכן מההיא דסאה של תרומה שנפלה לק' של חולין וכו' כדפרישית לעיל. ותני בירושלמי אף טוחן לכתחלה ומותר ר' יוסי אומר אף יתכוין ללקט ויעלה באחת ומאתים א"ר זירא שכן דרך כהנים שטוחנין מדומע בבתיהם. מהני בבי משמע דר' יוסי שרי לבטל איסור לכתחלה בהאי גונא שאינו מרבה בהיתר רק טוחן ומותר, ופסק מורי אבי [ר' משה] דהלכה כר' יוסי דנמוקו עמו כדפרישית לעיל ע"כ. ומה שכתב 'כדפרישית לעיל' כוונתו לעמ' י"א שם, וז"ל: במסכת תרומות פ"ה סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וטחנן והותיר, כשם שהותירו החולין כך הותירו התרומה ואסור. אם ידוע שהחטין של חולין יפות משל תרומה אז ודאי של חולין הותירו ולא של תרומה ויש כאן ק"א ומותר. ואע"ג דמעיקרא נאסרו – חזרו והותירו בטחינה. ובירושלמי קאמר דאף טוחן לכתחלה, ומוקי לה כר' יוסי. וש"מ כן הלכה, דר' יוסי נמוקו עמו. ואף ר' יהושע סבר הכי לעיל פ"ד דתרומות. ונ"ל שמותר לבטל אסור לכתחלה בכה"ג שאינו מרבה בהיתר כדי לבטל האיסור, רק טוחן, וטחינה מותרת. והא דקאמר בכולי תלמודא אין מבטלין איסור לכתחלה – היינו כשמרבה בהיתר ע"כ.
ומפורש בדבריו שלא התיר לשנות את האיסור, אלא רק להפרידו כמו שהיה ולערבו. ונראה שכונתו היא, כיון שהתאנים מעיקרא היו מופרדות, והן עומדות לעירוב, לעשות מהן עיגולי דבילה, אע"פ שכבר עירבו אותן פעם אחת ועשו חלק מהן עיגולים וחלק מהן מלבנים – מותר לו להחזירן לצורתן המקורית ולחזור ולערבן באופן שונה, כיון שהן עומדות לעירוב, ורק בזה התיר. וכעין היתר זה התיר גם לטחון 'דבר שעומד לטחינה', וכפי שהביא מההיא דטוחן לכתחלה. וזו כונתו בכותבו שאינו משנה האיסור, שהרי הוא עומד לזה, אבל דבר שלא עומד לטחינה והוא טוחנו בשביל לבטל את האיסור – זה נקרא שמשנה את האיסור ואת זה לא התיר. ולפ"ז ל"ק מההיא דאין מפצעין את האגוזים שהקשה הפמ"ג [מלבד מה שחילק הגזע ישי].
♦
מותר לטחון דבר מאוס שהתערב בהיתר משום שאין לחוש שיערבו לכתחלה
ולפי הנ"ל לא יהיה היתר לטחון פרי מתולע שאינו עומד לטחינה, שהרי הוא משנה את האיסור מכמות שהיה. ובאמת שר' אליהו הנ"ל כתב טעם אחר להתיר טחינת פירות מתולעים, וז"ל בעמ' י"ח שם: נ"ל להתיר לטחון לכתחלה זבוב או בריה נמאסת שנפלה בקדרה ולרסקה כדי לבטלה, דכ"ז שהיא בריה לא בטלה, 'ואחר שהוא דבר נמאס שאין לירא שמא ישימוה בקדרה לכתחלה' מותר לרסקה לכתחלה ע"כ. ובפשטות נראה שהוא סובר שהאיסור לבטל לכתחלה הוא מדרבנן, שמא ישים את האיסור בקדירה לכתחלה, ובדבר מאוס שאין את החשש הנ"ל מותר. אולם אין זה מוכרח, דאפשר שגם אם הוא מדאוריתא – זהו טעם התורה, שמא יערב לכתחלה, ובדבר שלא חוששים לא גזרה תורה. וכבר מצינו באבות דר"נ ריש פרק ב' איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה, ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וכו' עי"ש, וגם כאן אפשר שזהו סייג שעשתה תורה לדבריה. ובעמ' י"א שם, לאחר שכתב שמותר לטחון את החטים כדאיתא בתרומות פ"ד, כתב: ומהאי טעמא נראה למורי אבי שאם זבוב או בריא נפלה בקדרה דלא בטלה שמותר לרסקה במזיד ולבטלה כדאמ' אף טוחן, עי"ש. ונראה דלא דק, והטעם שהתיר לטחון קדרה עם זבוב זה משום שאינו חשוב, כדכתב בעמ' י"ח, דמטעם טחינה לבד – חשיב משנה את האיסור, ואין היתר. והיתר הטחינה הוא בדבר שדרכו לטחון, כדפירשנו לעיל.
♦
אם כונתו להסיר את האיסור ובדרך אגב נותן טעם בהיתר מותר לכתחלה
כתב הארח"ח ח"ב עמ' 309 [והובא בקצרה בב"י יו"ד סי' פ"ד סי"ג, ומקורו הוא בשו"ת ר' אלעזר מטרשקון סי' ג' בקצרה, עי"ש]: מעשה אירע בטרשקון בבית החכם ר' אליעזר שנמצאו נמלים בכלי הדבש ושאל מה יעשה ואמרו לו חכמים שהיו שם שיחמם הדבש עד שיהא נתך ויסננהו וישארו הנמלים למעלה וענה הוא למתירין והרי נמצא שמבטלין אסור משהו לכתחלה 'שהרי יפלטו הנמלים בדבש' והשיב לו רבו ר' דוד הכהן ז"ל אין כאן בטול אסור שהרי כוונתנו אינה אלא לתקן הדבש [שיהא מותר דאמרינן האי גברא וכו'. כ"ה במקור הנ"ל]. וזה קרוב למה שאמר לו פעם אחרת [גיטין נ"ד ע"א, גבי המעשר בשבת בשוגג יאכל, אף לר"מ שקונס בדרבנן שוגג אטו מזיד, ד]האי גברא לתקוני קא מכוין [אנן ניקום ונקנסיה?] ע"כ [והובא ג"כ בקצרה באסור והיתר לר' יעקב מבונליוש עמ' קל"א, עי"ש]. וכן נמי פסק אדוננו מורינו הר' שם טוב פלכו הלכה למעשה הנה במיורקא ע"כ. וכ"פ השו"ע שם.
♦
אם כונתו לטחון את המאכל כדרכו והתולעים נטחנים – האם יש בזה משום ביטול איסור לכתחלה
כתב בשו"ת ראב"י סוף סי' ה' [והובא בשה"ל דין תולעים סי' ד']: ואם החיטה כולה מותלעת ואין אדם יכול לבררה ולנקרה ודאי אסורה מדין אין מבטלין איסור לכתחילה עי"ש. וע"ע בשו"ת הרשב"א סי' תתל"א בתשובת מהר"ם, דמבואר מדבריו שיש איסור אף שמתכוין לטחון ולא לבטל, וכמו שכתבו השכנה"ג באו"ח סי' תנ"ג אות ג' והערך השולחן ביו"ד סי' פ"ד אות ח', עי"ש.
אולם מצאנו לכמה ראשונים דסברי שאם מתכוין לטחון ולא לבטל מותר. כ"כ בשו"ת הרא"ש כלל ב' סי' י"ד [בשאלתו לרשב"א שהובאה בח"א סי' תס"ג] גבי המשנה בתרומות פ"ה מ"ט סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין וטחנן וכו' אם ידוע שהחטים של חולין יפות משל תרומה מותר וכו' ואע"פ שטחנן מזיד נקרא שוגג לענין ביטול דלא נתכוין לבטל אלא לטחנן ולאכול כדאיתא בירושלמי תניא אף טוחן לכתחלה ומותר א"ר זירא שכן דרך כהנים שטוחנין מדומעות בבתיהם כדי לאכלו כלומר כיון שהכהנים טוחנין המדומע בבתיהם כדי לאכלו הילכך אפילו ישראל טוחנן במזיד ומבטלו ואינו נראה כמתכוין לבטל עי"ש. וכ"ה באהל מועד איסור והיתר ד"ח נ"א, וז"ל וק"ל מה שנהגו לטחון חיטים שהתליעו, שעודן שלמים - בריה לא בטלה, ובתר טחינה - אע"פ שבטלים בס', אין מבטלין אותם לכתחלה. ונלע"ד לתרץ דהכא אע"פ שטחנן מזיד נקרא שוגג לענין ביטול שלא נתכוין לבטל אלא לטחון וכדאיתא בירושלמי במס' תרומות וכו' כמו שאמר שכן דרך כהנים טוחנים מדומע בבתיהם וכו' עי"ש. וכ"ד הטור באו"ח סי' תנ"ג גבי חיטים נשוכים שרוצה לטוחנן עם חטים יבשים שכתב שאפילו אם יש בהן נשוכין אינו אחד מאלף ומתבטלין הן כשיטחן. ואין כאן מבטלין איסור לכתחלה שאינו טוחן כדי לבטלה, עי"ש. וכ"פ תה"ד בסי' קע"א [והביאו הב"י ביו"ד סי' פ"ד סי"ד] לגבי טחינת חיטים מתולעים שהדבר מותר, ואין בזה משום ביטול איסור לכתחלה כיון דספק הוא אם יתערב שום איסור כלל [שאולי הם בורחים מקול הריחיים] 'וגם אינו מכוין לבטל' עי"ש. וכ"פ השו"ע שם.
והנה הב"י לעיל מיניה הביא מהגהות שערי דורא בשם תשובת ר' חיים, שכתב: ושמעתי שא"מ עשה מעשה כן שהתליעו חטים וצוה להוליכן לנהר דונאי ולהשליכן בו עי"ש. והש"ך בס"ק ל"ט הקשה על תה"ד מדברי מהר"ח הנ"ל שלא התיר לטחון את החטים המתולעים אלא צוה להשליכן. וכתב שמהר"ח שאסר מיירי כשהם מתולעים ברוב בענין שא"א לבררן, ובזה אסור לטוחנן, ותה"ד מיירי כשמברר קודם הטחינה, שאז זה רק חששא בעלמא ובזה מותר, עי"ש. וכן נקטו רוב האחרונים כמובא בכה"ח שם אות קל"א, עי"ש.
אולם כבר הביאו הפמ"ג [במש"ז אות י"ט] ועוד אחרונים את דברי שו"ת חינוך בית יהודה סי' נ"ז שהשיג על הש"ך, וכתב שטעות הוא בהגהות שערי דורא, וצ"ל 'קמח' חטים, ולא 'חטים' עי"ש. ובאמת שכ"ה במקור הדין, בדרשות מהר"ח או"ז עמ' 82 וז"ל: ותולעים הנמצאים 'בקמח' ציוה רבינו או"ז להשליך 'הקמח' לנהר דונווא משום פירסום ולא הניח למכור לגוי גזירה שמא ימכרנו לישראל עי"ש. וכן בעמ' 121 כתב וכן 'קמח' שנמצאו בו תולעים וכו' אסור למכור לגוי פן ימכרנו לישראל עי"ש. ומבואר דלא מיירי בחיטים, שע"י הטחינה נימוחים, אלא בקמח, שאינו נטחן שוב, ולכן כתב שאסור למוכרו לגוי וכו'. ואין ראיה כלל דפליג על כל הראשונים הנ"ל שהתירו אם אינו מכוין לבטל את האיסור אלא לטחון.
והנה הרבה אחרונים נמשכו אחר דברי הש"ך שדייק מתה"ד שרק בספק אם יש תולעים מותר לטחון ולא בודאי [עי' בכה"ח הנ"ל]. אולם בשו"ת בית דוד יו"ד סי' כ"ז כתב שגם תה"ד לא כתב בדוקא שצריך לברור שלא יהיה ודאי, אלא לרוחא דמילתא כתב כן. והוכיח כן, דהא תה"ד ציין למה שכתב בסי' קי"ד גבי פסח, ושם הביא את דברי הטור הנ"ל שהתיר אפילו בודאי. ועוד ראיה מדברי הארח"ח הנ"ל שהתיר אפילו בודאי [לגבי נמלים בדבש]. ועי"ש שהעלה כן למעשה.
וע"כ נראה שהעיקר למעשה כדעת רוב הראשונים הנ"ל ופשט דברי השו"ע גם לגבי נמלים בדבש וגם לגבי חיטים המתולעים, שכל שאינו מכוין לבטל את האיסור אלא לטחון שרי אף בודאי איסור. ויש לצרף בזה דעת הרבה ראשונים שנביא לקמן שאף במתכוין לבטל את האיסור, אם אינו מתכוין ליהנות מן האיסור, שרי. וגם את דעת הר"א מלונדריש שבדברים המאוסים אין איסור לבטל לכתחלה. וע"כ אין צורך להחמיר בזה.
♦
איסור שאינו נהנה ממנו האם מותר לבטלו לכתחלה
הטור בסי' ק"א כתב שבין בריה ובין חתיכה הראויה להתכבד אין מבטלין לכתחלה. ובגדר בריה כתב בסי' ק' דהיינו או נמלה או אבר מן החי וכדומה. וא"כ מפשטות דבריו נראה שכל בריה יש איסור לבטלה במזיד, ואפילו בנמלה ותולעת וכדומה שאין לו הנאה באכילתם - אסור. והב"י ציין שכ"כ הרא"ש והר"ן, אולם הם דיברו בחה"ל ולא בנמלה וכדומה, וא"כ אין ראיה מהם לנדון דידן, וגם מדברי הטור אין הכרח כ"כ, והב"י לא דן בענין זה. אולם יש בזה מחלוקת גדולה בראשונים וכמו שנבאר.
דעת כמה ראשונים, ומהם הראב"ן, הרי"ד, הריא"ז והמאירי שהאיסור לבשל בקדרה שאינה בת יומא אינו [רק] משום גזירה אטו אינה בת יומא אלא [גם] משום שאין מבטלין איסור לכתחלה [והבאתי דבריהם במאמר שפורסם בקובץ מריח ניחוח פרשת בלק תשפ"ד, עי"ש]. והרי שם אינו מתכוין לבטל את האיסור וגם אינו נהנה ממנו, דהא טעמו פגום ופוגם, ואעפ"כ אסור. ומבואר שלדעתם אפילו בכה"ג אסור לבטל איסור לכתחלה.
וכן מתבאר מדברי רבים מהראשונים בפסחים דף ל' גבי דברי רב שאמר קדרות בפסח ישברו, ושאלה הגמ' ולישהינהו וליעבד בהו שלא במינו לאחר הפסח. והקשו הראשונים הא אין מבטלין איסור לכתחלה ותירצו כמה תירוצים. ומבואר מדבריהם כנ"ל, שאע"פ שאינו נהנה מן האיסור אפ"ה אסור לבטל לכתחלה. והראשונים הם ר"י, ר' יוסף, הרמב"ן, ר' דוד, ריטב"א, המכתם, הרוקח סי' תפ"ו ותפ"ח עי"ש. וכ"ד הרשב"א בתוה"ב ב"ד ש"א והרא"ה בבד"ה שם, וכמו שהביא העה"ש בסי' קכ"ב עי"ש, וכ"ד עוד.
אולם מצינו להרבה ראשונים דפליגי וס"ל דשרי לבטל כשאינו נהנה מהאיסור. הנה הר"ן בע"ז ל"ג ע"ב כתב וז"ל לא נאסר לבטל איסור לכתחלה אלא למי שמתכוין לבטלו כדי ליהנות ממנו הלא"ה לא, דאלת"ה וכו' היאך ציותה תורה להגעיל כלים והרי הוא מבטל איסור הבלוע בהם לכתחלה במים שהוא מגעיל אותן, אלא ודאי לא אמרו אין מבטלין איסור לכתחלה אלא במתכוין לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי וכו', עי"ש[1]. וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' שמ"ט עפ"י דברי הר"ן אלו, לענין סתימת חביות היין בחֵלֶב טמא, וז"ל ואין זה כמבטל איסור לכתחלה כיון שאין כונתו לבטלו ולהנות מן האיסור אלא כונתו לתקן הכלי ולא לבטל האסור כדי שיהנה ממנו, ומזה הטעם כתב הר"ן ז"ל שהמים שנעשה בהן מלוי וערוי מותרין, עי"ש. וכ"כ ר"פ בתוספותיו לפסחים ל' בתירוצו השלישי והאחרון על קושיית הראשונים שם איך שאלה הגמ' ולישהינהו לאחר הפסח, הרי יש בזה איסור ביטול לכתחלה, וז"ל ועוד י"ל דהא דאמרי דאין מבטלין היינו דוקא בנתכוין ליהנות מן האיסור אבל לא נתכוין ליהנות מן האיסור מבטלין, דאלת"ה היכי מגעילינן כלי שהוא בן יומו בתוך כלי גדול שיש בו ס' מבליעתו הא בולע איסורא במנא דמגעילינן להו וחוזר איסור שבמים ונותן טעם לכלי וכו' אלא לאו היינו טעמא משום דלא נתכוין ליהנות ה"נ משום הכי מבטלינן משום דלא נתכוין ליהנות ע"כ. וכ"כ בתוס' חכמי אנגליה בפסחים שם וז"ל וי"ל דה"מ דאין מבטלין איסור לכתחלה כשהוא צריך לדבר המתבטל אבל הכא א"צ לבליעת הכלי. ומה"ט יש להתיר טיפת חלב שנפלה על קדירת בשר מבחוץ אף שלא כנגד האור הואיל וא"צ לדבר המתבטל. ועוד דאין מתכוין לבטל. רבינו שלמה מדרויש ע"כ. ומקור הדברים הוא בספר עץ חיים לר' יעקב חזן מלונדריש ח"א עמ' שט"ז בשם ר' שלמה מדרויש הנ"ל, עי"ש. וכ"ה בשו"ת מהר"ם ד"פ סי' ק"צ [שהביא העה"ש בכמה מקומות], והוא מתשובות ופסקים לר"י הזקן סי' י"ג, דאיתא שם גבי שאלת הראשונים בפסחים ל' ע"א הנ"ל בזה"ל ונ"ל דלא קרי ביטול לכתחלה מאחר שאינו מתכוין לבטל כדי לאוכלו שאינו חושש באותו טעם אלא בהיתר הקדירה הוא רוצה שלא תאסור התבשיל [ולכן מבשל שלא במינם], דהא דאמרינן דאין מבטלין איסור לכתחלה היינו שלא ישים חתיכה של גבינה ביורה מליאה בשר ורוטב ולבטלה בס' וכו' שהוא מתכוין לבטל כדי לאכול האיסור וכו' עי"ש. וכ"ה בתשובות ופסקים שם סי' פ"ח גבי השאלה הנ"ל וז"ל אין זה מבטלין אלא היכא שמבטלין כדי לאכול טעם האיסור אבל בודאי מבטלין האיסור שלא כדי לאכול הטעם דבהאי טעמא לא ניחא ליה וכו' עי"ש [וכנראה שאין זה לר"י גופיה, דהא בפסחים ל' מבואר בתוס' שר"י לא ס"ל כן וכנ"ל]. וכ"ה בפירוש הר"ש מפלייש באו"ז סי' רנ"ו, וז"ל ואין מבטלין איסור לא שייך כאן מאחרי שא"צ לאיסור המתבטל לאוכלו וליהנות ממנו כמו עצים שנשרו מן הדקל שמרבה עליהם עצים מוכנים שמשים מגוף האיסור וכו', עי"ש.
♦
דעת ראשונים מעטים ששרצים המאוסים לא אסרתם תורה כלל
הרא"ה בבדק הבית ב"ד ש"א [דף כ' ע"א-ב'] כתב שכל הדברים הפגומין והמאוסין כגון עכבר וכיוצא בו בעודן בפגמן הרי הן מותרין גופן וצירן ורוטבן, ומה שאסרה תורה זה רק שרצים שלא מאוסים, עיש"ב. ונראה שכ"ד היראים במצוה ס"ט שכתב: ודבש דבורים אע"פ שגופי השרצים של דבורים שהם אסורים מעורבין עם הדבש, וכשמפרישין הדבש מהם מחמין אותם ומרתיחין אותן אין לחוש, דקימ"ל נותן טעם לפגם מותר. ועוד דהוו דבורים כנבילה סרוחה מעיקרא דשריא [גם] אליבא דמ"ד נותן טעם לפגם אסור בסוף ע"ז, עי"ש. והעתיקו הסמ"ג [לאוין קל"ב], והובא בב"י ביו"ד סי' פ"א ס"ח. וע"ע בב"י בסי' ק"ד מה שכתב לפרש בדעת הסמ"ג [והבאנו דבריו לקמן]. וע"ע בחק"ל יו"ד סי' ע"ו [דף ק"ט ע"ב] שדן בדברי הסמ"ג הנ"ל, האם הוא מתיר את 'הטעם הפגום' של השרצים המאוסים, או שרק 'בתערובת' הטעם מותר, עי"ש. אולם לא זכר שר את דעת הרא"ה הנ"ל 'שגוף השרץ' המאוס מותר, ופשט דברי היראים והסמ"ג נראה כדברי הרא"ה הנ"ל. ולדבריהם ודאי שאין איסור בטחינת השרץ ובביטולו, דהא הוא גופיה גם מותר. אולם דעת שא"ר וכמעט כולם שגוף השרצים ודאי אסור, אף שהם מאוסים, וכל הנידון הוא על טעמם ועירובם.
נמצא, שיש ג' סיבות להתיר לטחון פרי או ירק מתולע, ואפילו בודאי או קרוב לודאי, ואף שלא היה עומד לטחינה מתחילה. חדא, סברת הרא"ה שהתורה לא אסרה כלל שקצים ורמשים המאוסים. ואידך, סברת ר"א מלונדריש שאין איסור ביטול לכתחלה בדברים מאוסים. ואידך, סברת ראשונים רבים שכשאינו נהנה מהאיסור ואין לו ענין שהאיסור יהיה כאן אין איסור ביטול לכתחלה. וכך נקט השו"ע ביו"ד סי' פ"ד סי"ד שמותר לטחון חטים המתולעים, ואין חילוק בין ספק מתולעים לודאי מתולעים, וכפי שכתבו החינוך בית יהודה והבית דוד שהבאנו לעיל.
♦
שקצים ורמשים המאוסים האם בטלים ברוב או שצריך ס' לבטלם
אלא שיש לדון האם צריך ס' בשביל לבטל את טעם ופליטת התולעים או שמספיק ביטול ברוב.
הטור והב"י ביו"ד סי' ק"ד ס"ג הביאו את דברי הרשב"א בתוה"ב ב"ד ש"א שכתב: דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהן כנמלים וכזבובים ויתושין שכל אדם בדיל מהן למיאוסן אפי' נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו אם ההיתר רבה עליו מותרין. ומ"מ כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסנן ע"כ. וזה ע"פ הבנתו בגמ' בע"ז ס"ח סע"ב בפסק ההלכה של רבא, שעכבר דבתים שהוא מאוס ואעפ"כ אסרתו התורה, מ"מ טעמו שהוא פגום ופוגם את הקדירה לא אוסר, ככל נטל"פ, ולא צריך ס' כנגדו, ורק עכבר שנפל לשכר יש צד שהוא משביחו ולכן אסור, עי"ש. וכ"ד כמה מהראשונים שדרכם להמשך אחר דברי הרשב"א, ומהם הר"ן שם [דף ל"ב ע"ב] והריב"ש [סי' תמ"ט], והובאו בב"י שם. וכ"ד החינוך [מצוה ת"כ] והרשב"ץ בתשובה [ח"ב סי' מ"ט], וכ"ד המאירי בע"ז שם [אלא שדעתו שכזית בכא"פ אסור גם בזה, דזהו גופו של איסור עי"ש, ודלא כרשב"א שמתיר אפילו בזה כל עוד יש רוב היתר, וכפי שהביא הב"י עי"ש]. וכ"פ בשו"ע שם כדעת הרשב"א וסיעתו.
אולם נראה שרבים מהראשונים פליגי על הרשב"א וסיעתו [וכפי שעמד בחלק מהדברים החק"ל ביו"ד סי' ע"ו], וכפי שנבאר בס"ד.
הרי"ף בתשובה סי' ש"ה [והובא בקצרה באשכול ח"ב עמ' 125 וברמב"ן ובשא"ר בחולין צ"ט ע"ב] נשאל: היאך הדין באלו השרצים כגון תולעת וזבוב ונמלה שנפלו בקדרה, היאך הדין בהן; כמו שאמרנו כל איסורין שבתורה בס', או אין אומרים כן אלא כשנפלו בצונן אבל נפלו בחמין בכלי שני וכל שכן בכלי ראשון אפשר שיפסוק אותו זבוב ויבצע בתוך התבשיל או יאכל נמלה וכבר אמרו לוקה חמשה. והשיב: מי שימצא אחד מן השרצים בקדירה משליך אותו ולא נאסר אותו תבשיל, בין שהיה חם בין שהיה צונן, אבל אם נפסק אותו שרץ בתבשיל שיעורו כשאר איסורין שבתורה ע"כ. ונחלקו האחרונים בביאור תשובה זו. החק"ל שם [בדף ק"ח ע"ג] כתב שדעתו היא שגם 'לטעם' השרצים [דהיינו כשהוציא את השרץ ואינו נמצא בתבשיל] צריך ס', וכפי שפשוט לשואל, אלא שהשואל חשב שבחמין לא מהני ס', והשיב לו הרי"ף שאין הבדל, אולם גם בזה צריך ס'. ומה שסיים 'אבל אם נפסק וכו" – כונתו היא, 'דאף' אם נפסק כולו ונמחה בתבשיל, בטל בס' כל שאינו מכירו. וא"כ במכירו אינו אוסר כי אם להשליכו, דאיסור ניכר לא בטיל עכת"ד, עי"ש. אולם הערך השולחן בסי' ק"ד אות ח' כתב שדעת הרי"ף היא לחלק בין 'גוף' האיסור, שצריך ס' לבטלו, לבין 'פליטתו', שלא צריך ס', עי"ש. וכ"כ היד יהודה בסי' ק"ד אות א', עי"ש. וכ"כ עוד אחרונים. וכ"נ שהבין הב"י, שהביא שכדעת הרשב"א כ"כ הארח"ח [איסורי מאכלות סי' מ"א] בשם הר"פ [וצ"ל בארח"ח 'הרי"ף'], והעתיק רק את החלק הראשון של תשובת הרי"ף, שמשליך את הזבוב ולא נאסר התבשיל, ולא העתיק את החלק השני, שאם נפסק חלק ממנו משערים בס'. והחק"ל באמת תמה על הב"י, עי"ש. אולם צ"ל שהב"י למד כדעת הערך השולחן, ולכן כתב שלגבי 'פליטת' השרצים דעת הרי"ף הנ"ל כדעת הרשב"א.
והנה, אם כי פשט תשובת הרי"ף נראה יותר כהערך השולחן וסיעתו, מ"מ בדברי כמה ראשונים נראה שהבינו כדעת החק"ל. האשכול בח"ב עמ' 82 כתב וז"ל שרץ או חתיכת נבלה או זולתו שנפל למאכל חם מסלק אותו השרץ או הנבלה, והטעם שנותר בו אם אינו לפגם אנו משערים אותו על החלקים המפורשים בהלכות גיד הנשה, אבל אם הוא נטל"פ מותר וכו'. ומבואר שגם בשרץ אין אנו יודעים אם טעמו פוגם או לא, ולכן צריך ס'. וכ"כ עוד לקמיה גבי מסקנת הגמ' דעכברא בשיכרא בס' דחיישינן דילמא אשבוחי משבח: ושמעינן מיהא דכל היכא שאין נתברר לנו הדבר בבירור גמור שהוא נטל"פ לכו"ע ויש בדבר קצת חשש אסור דדילמא אשבוחי משבח אסרינן להא מילתא בההוא טעמא עד דהוי ששים ע"כ. הרי שהוא סובר שאין להתיר בכל שרץ ברוב, משום שאין אנו יודעים אם טעמו פגום ופוגם או לא. ובעמ' 125 העתיק תשובת הרי"ף הנ"ל בשתיקה, ואם הרי"ף היה חולק על זה – היה צריך לציין זאת. וע"כ נראה שהבין כדעת החק"ל, שהרי"ף מתאים לשיטתו הנ"ל. וכן מתבאר יותר מדברי המאורות בחולין ק"ב ע"ב שכתב: וצריך לדקדק בגמרא מה שכתבו קצת מן המחברים שאם נפסק אבר אחד מן השרץ והוא מעורב עם התבשיל 'כגון רגל הנמלה' וכיוצא בו שהכל אסור, והביאו ראיה מדגרסינן בטהרות [אהלות פ"א מ"ז] האיברים אין להם שיעור. ליתא, 'ובששים משערינן להו', דדוקא גבי טהרות איתמר ולא לענין איסורין. וכן דעת הראב"ד [תמים דעים סימן ו']. וכן כתב הרי"ף בתשובת שאלה, ואין לפקפק בזה. וכיון שכן אם נמצא תולעת בתבשיל או שרץ אחר, בין שהוא שלם בין שהוא חסר, צריך לבדוק השאר, ואם לא נמצא בו יותר הרי התבשיל מותר אם יש בו ששים לבטל אותו שרץ עי"ש. הרי שהביא את הרי"ף וכתב שגם אם הוציאו את השרץ – צריך ס' כדי לבטל את 'טעמו', וכדעת החק"ל הנ"ל.
וכדעת האשכול והמאורות הנ"ל שצריך ס' גם בזבובים וכדומה כ"ד מהר"ם, כמובא בתשב"ץ סי' ש"נ: ועל 'הזבוב' שנמצא בתמחוי שהוא כלי שני וחלקו ממנו לשאר קערות, הכל מותר דשמא בכלי שני נפל וכלי שני אינו מבשל. ועוד דנהי דבריה לא בטלה הני מילי היא גופה אבל אם נמצאת הבריה משליכין אותה, 'והטעם בטל בששים'. ואם כן אפילו היה כלי שני מבשל הכל מותר 'דמבטל הטעם בששים' כמו שפירשנו וכו'. וכ"ד ר"פ בהגהותיו שם, שכתב: ומיהו אם נפל הזבוב בכף מכלי ראשון הכף אסורה. ואם החזיר אותו כף לתוך הקדרה אפילו הדיחה לאחר שהשליך בה את הזבוב צריך שיהא בקדרה 'ששים' נגד כל הכף ע"כ [והובאו בארח"ח הנ"ל]. וכ"ד הרא"ש, וכפי שהביא רי"ו בנט"ו אות כ"ט [דף ק"מ ע"ג], וז"ל: וכן הרא"ש בתשובה כי כף מלא מתבשיל שלקחו מהקדרה לטועמו ונמצא בו נמלה והתירו הרא"ש כי לא היה בנמלה אחד מס' במלא הכף. ועוד כתב זבוב הנמצא בכף ולא הוחזר בקדרה צוה להגעיל הכף כי לא היה בכף ס' כנגד הזבוב ע"כ. וכעי"ז הוא בשו"ת הרא"ש כלל כ' סי' ג' גבי תולע שבפירות שיש ס' כנגדה, עי"ש. וכן מתבאר מדברי תוס' בע"ז ס"ח ע"ב סד"ה אמר רבא שכתבו וקי"ל כרבא שנטל"פ מותר אף בשרצים ונ"מ דכשאינו בת יומא וכיו"ב מותר אף בשרצים, ע"כ. ומבואר דבת יומא אסור כיון שלא ודאי דהוי פגם. והב"י הביא שכ"ד שערי דורא שהאריך בפרטי זבוב שנפל לקדירה ויש או אין ס' כנגדו, עי"ש.
ונראה ברור שכ"ד הטור [וכפי שכבר כתבו ספר הזכרונות [זכרון ג' פ"ג] והחק"ל שם בדף ק"י ע"ב-ע"ג עי"ש] שבסי' ק' כתב שבריה כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה וכיו"ב וכו' אם מכירו זורקו והרוטב אם יש ס' מותר חוץ מגיד הנשה שאינו אוסר בטעמו ע"כ. ומבואר שנמלה אוסרת עד ס'. וכ"כ הטור בסוסי' ק"ז שצריך ס' נגד זבוב או נמלה בקדרה, עי"ש. והב"י שם הקשה מסי' ק"ד שהעתיק הטור את דברי הרשב"א הנ"ל, וכתב דס"ל לטור כדברי הרשב"א, ובסי' ק"ז לדברי י"א אמרה וליה לא ס"ל, עי"ש. אולם לפי הנ"ל אדרבה יותר נראה שדעתו כדעת אביו הרא"ש שצריך ס', דהא בסי' ק"ז כתב 'ונראה' וכו' שזהו דעתו, וכן בסי' ק' כתב בסתמא. ואדרבה, בסי' ק"ד כתב בשם הרשב"א וליה לא ס"ל.
וכ"ד הרמב"ם, וכפי שכבר כתב ספר הזכרונות הנ"ל, וז"ל: והתימה שיש לי בדבר [על הב"י] הוא שלא נזכר הרמב"ם עליו, והוא ז"ל כתב לאסור זה פעמים בפירוש בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות וס"ל ככת האוסרים, ז"ל בהלכה י"ז: שאר איסורין שבתורה כולן כגון בשר שקצים ורמשים וחלב ודם וכיוצא בהם שיעורן בששים, כיצד וכו'. עוד שם בהלכה ל': ואם היה בשר בחלב או יין נסך ויין ערלה וכלאי הכרם שנפלו לדבש, או בשר שקצים ורמשים שנתבשל עם הירק וכיוצא בהם, טועם אותה הגוי וסומכין על פיו, אם אמר אין בו טעם או שאמר יש בו טעם ומטעם רע הוא והרי פגמו הכל מותר, והוא שלא יהיה סופו להשביח כמו שביארנו, ואם אין שם גוי לטעום משערין אותו בשיעורו בששים או במאה או במאתים ע"כ. הרי בבירור דס"ל שלא כדעת הרשב"א ז"ל וסיעתו, עי"ש.
אלא שהב"י תמה על מהר"ם והרא"ש הנ"ל, מפני שדברי הרשב"א והר"ן ז"ל שמחלקים ביניהם מיוסדים על אדני פז, דכרבא נקטינן דפליג ארב ששת, כמ"ש לעיל, ומשמע נמי דעכברא לאו דוקא אלא ה"ה לכל הדברים שאדם בודל מהם מחמת מיאוסם, עי"ש. ולהאמור, שדעת מהר"ם והרא"ש היא דעת רוב הראשונים, ודאי שאין לדחות את דבריהם מכח הקושיא הנ"ל, וכמה תשובות יש לקושיא זו.
הריטב"א בסוגיא שם כתב לדון בטעמו של רבא, וכתב בדרך הראשונה דסבירא ליה דאפילו עכברא דבתים לא מאיס ולית בהו חדוש, עי"ש. וכונתו היא שרבא לא חולק על רב ששת, אלא ס"ל דעכברא דמתא אינו מאוס ולכן טעמו שפוגם את השכר מותר, אבל שאר דברים המאוסים שחידוש שאסרתם התורה גם טעמם אוסר, וכרב ששת. ולפ"ז אתי שפיר דברי הראשונים הנ"ל.
והב"ח תירץ דס"ל להנך ראשונים דכי היכא דאשכחן בתלמודא דמספקא ליה לרב אי עכברא בשיכרא וחלא אשבוחי אשבח אם לאו, הכי נמי איכא לספוקי במשקין אחרים ובשרצים אחרים, עי"ש. ולפ"ז אם באמת נדע שהטעם פוגם – לא צריך ס'. והמעיין בלשונות האשכול והרמב"ם בפט"ו ה"ל שהבאנו לעיל יראה שבאמת כך מבואר מדבריהם שהוא מדין ספק. ובפט"ו הלכה ל"א כתב הרמב"ם: עכבר שנפל לשכר או לחומץ משערין אותו בששים שאנו חוששים שמא טעמו בשכר ובחומץ משביח. אבל אם נפל ליין או לשמן או לדבש מותר ואפילו נתן טעם מפני שטעמו פוגם שכל אלו צריכים להיותן מבושמין וזה מסריחן ומפסיד טעמן ע"כ. ומבואר שבהלכה זו כתב הרמב"ם דברים שא"צ גוי אלא שטעמם ידוע, שעכבר שנפל לשכר או לחומץ 'לא מועיל' גוי, כמסקנת הגמ' דא"א לעמוד על הטעם בזה, וביין שמן ודבש 'לא צריך' גוי, כי ברור שהטעם פוגם בהם כי הם צריכים להיות מבושמים. ובשאר דברים, שאין אנו יודעים, צריך גוי או ס', ודוק היטב.
וע"ע בחק"ל שם מה שכתב לפרש את הגמ' בדרך אחרת לדעת הראשונים הנ"ל.
והריטב"א בע"ז כתב שלמסקנת הגמ' אליבא דרבא בכל השרצים אמרינן נטל"פ מותר אע"פ שהתורה אסרה את גופם, עי"ש. והחק"ל כתב שדעתו כדעת הרשב"א וסיעתו, עי"ש. ולפי האמור אין זה מוכרח, דאפשר דס"ל כהנך רבוותא שאין אנו יודעים בכל השרצים אם טעמם פוגם או לא, ורק בקדרה שאינה בת יומא מותר, וכדכתבו תוס' [ואע"פ שלדעת הרמב"ם והריטב"א טעמו ולא ממשו לאו דאורייתא, אין אומרים בזה סד"ר לקולא, דחיסרון ידיעה לא שמיה חיסרון].
והב"י בסי' ק"ד כתב: וכ"נ מדברי סמ"ג והמרדכי בפ"ב דביצה דדבורים הוו כנבלה סרוחה מעיקרא ולא אסרי הדבש וכתבתיו בסימן פ"א [והוא מה שהבאנו לעיל בשמו] ע"כ. ולפי האמור גם זה אינו מוכרח [וכפי שדחה החק"ל שם], דהא הרמב"ם כתב שדבש ויין צריכים להיות מבושמים וזה מסריחן ומפסיד טעמן. ולכן גם דבורים וכיו"ב שנמצאים בדבש פוגמים אותו, ולאו דוקא עכבר, וכמו שכתב הרמב"ם בפי"ז גבי שמן שכל בשר פוגם אותו, עי"ש. אבל בשאר התבשילים אין זה ודאי אם השרץ פוגם או לא, ואפשר דס"ל לסמ"ג לאיסורא. וע"ע לעיל, שלמעשה הסמ"ג כתב [ומקורו מהיראים] בטעמו השני שהדבורים עצמם מותרים כיון שהם פגומים, עי"ש.
נמצא שדעת ראשוני קמאי שקודם להרשב"א, וכן הראשונים שאחריו שאינם מתלמידיו, דלא כהרשב"א, ששרצים המאוסים בטלים ברוב אלא סבירא להו שצריכים ס', וביניהם הרמב"ם והרא"ש, ויתכן שגם הרי"ף [ובגוף השרצים ודאי שכך דעת הרי"ף]. והסוגיא בע"ז ס"ח ע"ב לא קשה לפירושם אלא יש כמה יישובים וביאורים בסוגיא לדעתם. ולדעת האוסרים האיסור הוא מהתורה, דהא נותן טעם, ולדעתם טעם זה אסור.
וע"כ נראה שהעיקר הוא שיש להחמיר בזה ולאסור את טעם השרצים הפגומים עד שיהיה ס' כנגדם, וכדעת כמה אחרונים שהובאו בכה"ח בסי' ק"ד אות כ', עי"ש. וכ"ש בתולעי הפירות שיש אומרים שגם לדעות המתירות הם אינם פגומים, והא ראיה שאנשים אוכלים אותם, וכפי שהביא הכה"ח שם באות כ"א, עי"ש.
♦
סיכום
'אין מבטלין איסור לכתחלה' נאמר גם כשמשנה את האיסור מכמות שהיה כגון שחותך דבר שהיה בגדר בריה או דבר חשוב שלא היה בטל, ולא רק אם מוסיף ומרבה באיסור, ומה שהביא התוי"ט בשם ר' אליהו מלנודריש להיתרא – ט"ס הוא בהעתקתו.
אפילו פירות המתולעים 'בודאי' - מותר לטוחנן בשביל להתירם באכילה, מכמה טעמים; א. דעת הרא"ה שהתורה לא אסרה כלל שקצים ורמשים המאוסים. ב. סברת ר"א מלונדריש שאין איסור ביטול לכתחלה בדברים מאוסים. ג. סברת ראשונים רבים שכשאינו נהנה מהאיסור ואין לו ענין שהאיסור יהיה כאן אין איסור ביטול לכתחלה, שכמותה פסק השו"ע ביו"ד סי' פ"ד סי"ד. ואע"פ שהש"ך חילק בין ודאי לספק, ונמשכו אחריו הרבה אחרונים – העיקר הוא כדעת החינוך בית יהודה והבית דוד, שכמותם מפורש במהר"ח או"ז [מקור הדין שדן בו הש"ך].
נחלקו הראשונים האם ביטול 'טעם' שרצים המאוסים צריך ס' או דסגי ברוב, דעת ראשוני קמאי שקודם להרשב"א, וכן הראשונים שאחריו שאינם מתלמידיו דלא כהרשב"א ששרצים המאוסים בטלים ברוב אלא סבירא להו שצריכים ס', וביניהם הרמב"ם והרא"ש ועוד רבים, וכן יש להחמיר למעשה.
♦ ♦ ♦