ראש ישיבת איתמר
האם אשה נשואה צריכה לנהוג כבעלה בהלכות ובמנהגים
שאלהא. האם אשה מחוייבת לנהוג כמנהגי בעלה בכל דבר?
ב. אשה ששמרה בבית הוריה בין בשר לחלב שעה, והתחתנה עם בעל השומר שש שעות, האם היא יכולה להקל כמנהג בית הוריה מחוץ לביתה?
ג. אשה אשכנזיה שנישאת לבעל ספרדי, האם היא יכולה לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא בברכה כמנהג בית הוריה?
♦
א.שיטת התשב"ץ
שאלה זו מצויה כיום מאד ב"ה, בעקבות קיבוץ הגלויות שזכה דורנו בחסדי ד' אשר עלינו, ולכן שאלות אלו מצויות מאד.
ומפליא מאד, שרוב השאלות שנשאלו בעניין זה, היו בעניין איסור קטניות בפסח לגבי אשכנזיה שהתחתנה עם ספרדי, האם היא יכולה לאכול בפסח לאחר נישואיה. אך האמת היא ששאלה זו קיימת לא רק במנהג איסור קטניות בחג הפסח, אלא בדברים רבים, כגון ברכות לאשה במצוות עשה שהזמן גרמא, האם היא יכולה לברך עם שם מלכות; וכן באיזה נוסח תפילה היא צריכה להתפלל; מחלוקות בענייני שבת האם היא צריכה לשנות ממה שנהגה עד כה; ענייני בישול גויים, שהשו"ע מחמיר יותר מהרמ"א ומצריך נתינת הקדירה ולא מסתפק בהדלקת האש; הדלקת נרות שבת ועוד ועוד.
בעבר הרחוק שאלה זו היתה נדירה יחסית, כיוון שקהילות ישראל היו פזורות בכל כנפות הארץ, ולא מצוי היה שיינשאו זוגות מארצות שונות, ובדר"כ איש נשא אשה ממחוזו או ממדינתו.
הראשון שנדרש לשאלה זו היה רבי שמעון בן צמח דוראן (בשו"ת התשב"ץ) שחי בספרד בתקופת גזרות קנ"א (שנת ה' אלפים קנ"א), שהיו פרעות שביצעו הנוצרים הקתולים נגד היהודים, ובעקבות כך ברח התשב"ץ לצפון אפריקה והתיישב באלג'יר. ובתקופתו נוצרו 'נישואי תערובת' בין יהודים ממגורשי ספרד לבין יהודים מקומיים שחיו בצפון אפריקה. וכמו"כ היו יהודים שהיגרו מצרפת לצפון אפריקה. ולכן שם הייתה מצויה מאד שאלה זו.
ז"ל של התשב"ץ (ח"ג סי' קמ"ט): "במקומות שיש קהלות חלוקות בתקנותיהם שהם כמו שני בתי דינין בעיר אחת פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה דלית ביה משום לא תתגודדו לא תעשו אגודו' אגודו' כדאיתא בפ"ק דיבמות (י"ד ע"א). ונשא איש מאנשי קהלה אחת אשה מאנשי קהלה אחרת אין ספק שהאשה היא נכללת עם בעלה בכל חיובו דאשתו כגופו בכל הדברים ונפטרת מקהלת בית אביה. ודבר זה מלתא דפשיטא היא ואין בו ספק שלא יהיו שנים מסובין על שולחן אחד חלוקין בעסותיהן האסור לזה מותר לזה ואם היו הקהלות מורדות זו מזו מחמת איזו תקנה ביניהם" עכ"ל.
קא חזינן שהתשב"ץ תלה יתדותיו בב' יסודות:
א. "אשתו כגופו בכל הדברים נפטרת מקהילת בית אביה".
ב. "דבר זה מילתא דפשיטא היא ואין בו ספק שלא יהיו שנים מסובין על שולחן אחד חלוקים בעיסות הן האסור לזה מותר לזה".
כלומר, התשב"ץ רואה את הנישואין כיחידה אחת ולכן אשתו כגופו, אלא שהוא לא מסתפק בטעם זה, ומוסיף דמילתא דפשיטא היא שלא יכול להיות שבעל ואשה לא אוכלים אחד מהשני.
אלא שמכך שכתב התשב"ץ ש"נפטרת מקהילת בית אביה" משמע שמדובר בשתי קהילות, וברגע שהאשה נישאת הרי היא הולכת אחר קהילת בעלה. וכמו שהבעל בטל לקהילתו, ה"ה אשתו.
ועדיין צריך בירור מה יהיה הדין אם אין לבעל קהילה ממוסדת, כגון שהזוג החליט לגור בישוב חדש, ובקהילה זו מתפללים בנוסח הש"צ (לפעמים נוסח אשכנזי לפעמים ספרדי, וכיוצ"ב). האם גם אז מחוייבת האשה ללכת אחר בעלה בכל דבר? שהרי הסברה הראשונה "אשתו כגופו" קיימת, אך מאידך גיסא אין קהילה שהיא הצטרפה אליה. וא"כ כמו שקיים "אשתו כגופו" לאידך גיסא, לדוגמא שהאשה יכולה להדליק נר חנוכה להוציא את בעלה (עיין מ"ב סי' תרמ"ה ס"ק ט'), וכן אשה יכולה לערב לבעלה שלא דעתו מפני שאשתו כגופו (מ"ב סי' שס"ז ס"ק א'), אולי ה"ה שהבעל יכול ללכת אחר מנהגי אשתו. ובכך גם הסברה השניה תהיה קיימת, שהרי יכלו להיות מסובין על שולחן אחד. ומהמשך דברי התשב"ץ נראה שאין לומר סברה זו.
מ"מ התשב"ץ כתב, שזה שהאשה בטלה לבעלה, זה פשוט מסברה, ואף בהמשך התשובה כתב "שבחייה היא נמשכת אחר בעלה". והשאלה היא רק מה הדין אם מת הבעל, האם היא חוזרת לבית אביה או ממשיכה לנהוג כבעלה שנפטר. ועל כך השיב שיש לזה ראיה מהתורה ומדברי חז"ל: "והשאלה אינה אלא אם נתאלמנה האשה אם היא חוזרת לבית אביה כאשר היתה קודם שנשאת. או תשאר עם בית בעלה כאשר היתה קודם שנתאלמנה. ונראה שאם יש לה זרע ממנו תשאר עם זרעה בכלל חיוביהם ותקנותיהם. ואם אין לה זרע ממנו תשוב לבית אביה. ודבר זה נלמד מן התורה ומדברי חז"ל. מן התורה בת כהן שנשאת לישראל נפסלה מן התרומה. נתאלמנה אם יש לה זרע נפסלת. אם אין לה זרע חוזרת לבית אביה. וכן בת ישראל שנשאת לכהן אוכלת בתרומה שנאמר כל טהור בביתך יאכל אותו. או מן הכתוב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו. נתאלמנה אם יש לה זרע אוכלת בתרומה בשביל זרעה. אם אין לה זרע אינה אוכלת אפי' יש לה עובר שנא' ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו ופי' בפרק הערל (ס"ז ע"א) שאינו ילוד אינו מאכיל. הרי למדנו מה"ת שהאלמנה הולכת אחר זרעה בין זכר בין נקבה".
א"כ למד התשב"ץ, שכמו ישראלית שנישאת לכהן ומת בעלה, אם יש לה ילדים ממנו שהם כוהנים, נחשבת לאשת כהן ויכולה להמשיך לאכול בתרומה, ואם אין לה ילדים חוזרת לבית אביה, ה"ה בענייני מנהגים.
ומהמקור שהביא התשב"ץ מהתורה, נראה שהדרך היא שתמיד אשה הולכת אחר בעלה, גם אם אינו מתגורר במקום קהילה קבועה, לכה"פ בענייני מנהגי הבית. שהרי ישראלית אשת כהן אוכלת בתרומה גם אם בעלה משתייך לקהילה שרובם ישראלים. א"כ קא חזינן, שלא הקהילה קובעת אלא הבית, והבית נמשך אחרי ראש הבית, שהוא האיש. וא"כ משמע שגם אם הבעל לא הצטרף לקהילה עם מנהגים קבועים, מ"מ יש מנהגי בית אב שקיבל מאביו בענייני הנהגות הבית, ובמצב זה פסק התשב"ץ שאשה הולכת אחר בעלה.
מ"מ ברור שאין זה לימוד גמור, אלא ראיה לנידון דידן. והוסיף התשב"ץ עוד ראיה מדברי חז"ל וז"ל: "מדברי חז"ל מה ששנו במסכת שמחות (פי"ד) אביה אמר תקבר אצלי ובעלה אומר תקבר אצלי קוברין אותה אצל אביה. ואם יש לה בנים ואמרה קברוני אצל בני קוברין אותה אצל בניה. ואע"פ שיראה מזה דמסתמא קוברין אותה אצל אביה אפילו יש לה בנים, אין ללמוד מזה לנדון שלפנינו. שבענין קבורה יש טעם לקברה אצל אביה מן הסתם ממה שאמרו בירושלמי (מ"ק פ"ב ה"ד) שמותר לפנות המת בתוך שלו אפי' מהמכובד לבזוי משום דערב לאדם בשעה שהוא מונח אצל אבותיו. ולפי זה אפי' אמר בעלה תקבר אצלי תקבר אצל אביה. אף על פי שבחייה היא נמשכה אחר בעלה. אבל בנידון הזה יש ללמוד כיון דאם אמרה קברוני אצל בני, היא נקברת אצל בניה. הוא הדין שהיא נשארת עם בניה בחיוב שהיתה כשהיה בעלה קיים. כיון שקרובי אביה יכולין לכוף לבניה שתהא נקברת עמהם כדמוכחא ההיא ברייתא דבכפיה איירי, מדתניא שיכולין קרובי האב לכוף לבעל לקברה אצלו מפני שהוא חייב בקבורתה כדאיתא התם (שם). וה"ה שאם בניה אינם רוצים שתקבר אצלם והיא רוצה להקבר אצלם שכופין אותם ותקבר אצלם שהיא נמשכת אחריהם כמו שהיתה נמשכת אחר בעלה. וכיון שדינה בקבורתה עם בניה כדינה עם בעלה, ה"ה לכל הדברים דינה עם בניה כדינה עם בעלה. ודינה אם נתרגשה כדינה אם נתאלמנה".
ואע"פ שבתחילת דבריו נראה שיש סתירה למסקנתו: שהרי אם אביה דורש שתקבר אצלו ובעלה דורש שתיקבר בחלקו, קוברים אותה אצל אביה, אפי' אם יש לה ילדים, וא"כ משמע שאינה בטלה אחר בעלה, לכה"פ לאחר מותה. אך התשב"ץ הרגיש בקושיה נסתרת זו, וכתב שיש סברה "שערב לאדם בשעה שהוא מונח אצל אבותיו", ולכן חלקת הקבורה בסמוך לאביה קודמת לחלקת הקבורה בסמוך לבעלה. אך כל זה אחר מותה, שאז אין את סברת "חלוקין בעיסותיהן" שאין זה פוגע באחדות הבית.
ועוד, רואים ממסכת שמחות שהאישה הולכת או אחר בית אביה או אחר בעלה. ובקברים בית אביה קודם. אך לא מצינו שהאיש טפל לאשה, אלא תמיד האשה טפילה לבעל הבית, או לאביה או לבעלה.
ואם היא רוצה להיקבר אצל בניה, שומעים לה וקוברים אותה אצל בניה. ממילא משמע שהיא שייכת עוד לבית בעלה (בקשר לבניה), ולכן היא ממשיכה לנהוג את מנהגי בעלה שנפטר, כל עוד יש לה בנים.
והתשב"ץ סיים ש"דינה אם נתגרשה כדינה אם נתאלמנה". ואכן כך מנהג העולם כיום רווח, שאם אשה נתגרשה ויש לה ילדים, הרי שהיא משאירה בד"כ את שם משפחתו של הגרוש שלה בגלל ילדיה. לעומת זאת, אם היא נתגרשה ואין לה ילדים, בד"כ היא חוזרת לשם משפחתה הקודם, שהיה שם משפחתו של אביה. ונוהג זה תואם את מסקנת התשב"ץ.
ועדיין צ"ע, האם לא מועילה מחילה של הבעל בעניין זה.
ואין להקשות, שהרי מהמקור שמביא התשב"ץ מן התורה משמע שיכולין להיות חלוקין בעסותיהן, שהרי אם האשה טמאה ובעלה הכהן טהור, הוא אוכל בתרומה, והיא לא יכולה לאכול בתרומה. אך זה אינו, שהרי גם אם הבעל הכהן היה טמא היה אסור לו לאכול תרומה, ודינם זהה, וא"כ לא נפגם שלום הבית כתוצאה מדין זה. משא"כ אם היא מחמירה לא לאכול בדבר מסויים, כמנהג בית אביה, ובעלה מנהג אבותיו לאכול דבר זה, א"כ זה יכול להפר את שלום הבית. ועל כגון דא כתב התשב"ץ, שלא יהיו עיסותיהן חלוקות.
♦
ב.
דעת האג"מ
בגמ' בפסחים (דף נ"א ע"א) מבואר שההולך ממקום למקום, ואין דעתו לחזור, עליו לנהוג כבני המקום החדש בין לקולא ובין לחומרא. וכן כתב הרא"ש והר"ן (שם ריש פרק מקום שנהגו), והוכיחו כן מהגמ' בחולין (דף י"ח ע"ב) שם מובא "כי סליק ר' זירא (מבבל לא"י י.ו.) אכל מוגרמת דרב ושמואל". ופריך: ור' זירא לית ליה "נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם" (שזה מתני' בריש פרק מקום שנהגו). והגמ' מתרצת: "אמר אביי, הני מילי מבבל לבבל, ומא"י לא"י, א"נ מא"י לבבל אבל מבבל לא"י כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותיהו". אם כן, העולה מבבל לא"י אינו צריך להמשיך בחומרות של בבל, כי בני בבל כפופים להוראותיהם של בני א"י, שהם המוסמכים לקדש חודשים ולעבר שנים. תירוץ נוסף: "רב אשי אמר: אפי' תימא מבבל לא"י, הני מילי היכא דדעתו לחזור, ר' זירא אין דעתו לחזור הוה" ולכן היה רשאי להחליף מנהגיו למנהגי א"י. וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' רי"ד ס"ב).
אלא שקשה, שהרי בשו"ע באו"ח (סי' תס"ח ס"ד) החמיר כדעת הרמב"ם (הלכות יו"ט פ"ח ה"כ) שאף מי שמשתקע במקום חדש, אעפ"כ חייב לנהוג בחומרי המקום שיצא משם. וכבר הקשה קושיה זו הש"ך (ביו"ד שם). ותרץ, שאפשר שדעת מרן השו"ע לחלק בין אין דעתו לחזור למקום שיצא ממנו, אך גם אין דעתו להשתקע בעיר שהלך לשם, ורוצה להשתקע במקום אחר, ובכה"ג פסק השו"ע באו"ח שצריך להמשיך לנהוג בחומרות המקום שיצא ממנו. זאת, לעומת אדם שדעתו להשתקע במקום שהלך לשם, דבכה"ג פסק שנוהג בין לקולא בין לחומרא כמנהג המקום שבו השתקע.
ועפי"ז פסק בשו"ת אג"מ (או"ח חלק א' סי' קנ"ח) וז"ל: "הנה איש ואשה שהם ממדינות חלוקות אשר כל מדינה יש לה מנהגים חלוקים נגד מדינה האחרת להחמיר ולהקל ונישאו זה לזו בנוא יארק שהמנהגים עדיין חלוקים מדין שני בתי דינים בעיר אחת, איך יתנהגו, אם ישאר כל אחד במנהג מדינתו או שיהיו שניהם שוים להחמיר כחומרות שתי המדינות או האשה צריכה להתנהג כמנהג הבעל או הבעל כמנהג האשה".
והשיב: "הנכון לע"ד דהאשה צריכה להתנהג כמנהג הבעל בין לחומרא בין לקולא. דהא דין מנהג בהולך ממקום למקום כשאין דעתו לחזור למקומו הראשון נוהג כמנהג המקום שבא לשם בין לקולא בין לחומרא כמפורש ביו"ד סי' רי"ד...
והנה באשה לאחר נישואה שנחשבת בכל מקום נכנסה לרשות הבעל, הוא משום שמקומה להיות אצל הבעל מדאורייתא שזהו עיקר הנישואין שנמסרה להבעל להיות בביתו כדאיתא בכתובות דף מ"ח והוא מטעם דדין נשואה הוא שתהיה בבית הבעל והוא מדאורייתא... מ"מ איכא דין על האשה שתהיה אצל בעלה שזהו עיקר נישואין וא"כ אין סיפק בידה לילך אצל אביה להאכילו ולהשקותו ולעשות כל עניני כבוד. ומה שכתב בש"ע יו"ד סי' ר"מ סע' י"ז שהאשה אין בידה לעשות שהיא משועבדת לבעלה, צריך לפרש שאין הכוונה דמשועבדת למלאכה דהא אף מדאורייתא היתה פטורה, אלא שמשועבדת לבעלה להיות בביתו וכלשון הקרא ואם בית אישה נדרה ובגירושין נאמר ושלחה מביתו ובפרשת בכורים קורא אותה ולביתך כמפורש בגיטין דף מ"ז והוא משום דהיא צריכה להיות בביתו דבעל. ולכן בהנישואין אין לך הולכת ממקום למקום גדול מזו. והא אדעתא שלא לחזור בהכרח שאין יכולה אף לחזור בה ואם במחשבה בעלמא שלא לחזור נעשה בדיני המקום שבא לשם כ"ש באשה שניסת שהוא במעשה שאין בידה לחזור שיש לה להיות בדיני המקום שהלכה לשם. ולכן אם יש חלוקי מנהגים בין בית אביה לבית בעלה יש לה לנהוג כמנהג בית בעלה בין לקולא בין לחומרא.
ולכן כיון שאף שבין הבעל ובין האשה פה בנוא יארק יש עכ"פ חלוקי מנהגים ביניהם משום שבפה נוא יארק שאר כל אחד במנהגי עירו ביוארפ בין לקולא בין לחומרא מטעם שהם כב' ב"ד בעיר אחת נחשב ממילא לגבי האשה שנסת לבעל שמנהגיו אחרים ממנהגי בית אביה כיצאה ממקום בית אביה ובאה למקום בעלה שצריכה להתנהג במנהגי בעלה בין לקולא בין לחומרא בין בדברים שאין נוגעים לאיסורים בין בדברים הנוגעים לאיסורים. ואין צריך התרת נדרים. ואם היה צריך לא היה מועיל להרבה שיטות עיין בסי' רכ"ח סעי' ל' ובש"ך שם ס"ק פ"ו ופ"ח. ואף בדברים שיכולים קהל להתיר בלא שאלה צריך התרת הקהל כולו ולא יחיד בלבד" עכ"ל.
רואים מדבריו, שאין לך דין הולך ממקום למקום גדול מאשר נישואי אשה לבעלה, שהיא משועבדת לבעלה מהתורה להיות בביתו, ולכן אין סיפק בידה לקיים מצוות כיבוד אב מפני שרשות אחרים עליה (קידושין ל'), ובלא גירושין אין בכוחה לחזור. ולכן דינה זהה לדין ההולך ממקום למקום, שחייב לנהוג כמנהגי המקום החדש, בין לחומרא בין לקולא. ואפי' התרת נדרים אינה צריכה, כי כל בת יודעת שיום אחד תינשא ותלך אחר בעלה, וא"כ לא קיבלה את מנהג אביה לנדר לכל ימי חייה.
והוסיף עוד בשו"ת אג"מ (אבן העזר ח"א סי' נ"ט): "וכבר הוריתי כן בספרדית שניסת לאשכנזי ובאשכנזית שנישאת לספרדי, שהוא דבר מצוי בכאן, שצריכה האשה לנהוג כמנהגי בעלה".
ויש שהקשו על דבריו מפסקו באג"מ (אה"ע ח"ב סי' י"ב) שם כתב בדבר השאלה של אשה שרוצה ללכת בפאה נכרית ובעלה רוצה שתכסה ראשה במטפחת, וכתב האג"מ (שם) "לדינא, אין כתר"ה יכול למחות ביד אשתו הרבנית החשובה מללבוש פאה נכרית, שאף אם כתר"ה רוצה להחמיר, אינו יכול להטיל חומרותיו עליה, שזהו רק דין שלה. וכיוון שהיא עושה כדין, שהוא כרוב הפוסקים ושגם נראה כמותם, אינו יכול להחמיר עליה, אף אם לא תכסה כלל הפאה נכרית, וכ"ש כשרוצה להלביש כובע עליה שיכסה רוב מהפאה נכרית שאין לכתר"ה להקפיד כלל".
וקשה, שהרי אם דין נשואה זה שהיא יוצאת ממקום בית אביה ובאה למקום בעלה באופן קבוע, שנותנים עליה את מנהג בעלה בין לחומרא בין לקולא, א"כ מדוע אין היא מחוייבת לכסות ראשה במטפחת, כפי שבעלה רוצה?
אך אין זו קושיה, שהרי מה שבעלה רוצה שלא תלך עם פאה נכרית, אין זה מפני שזה מנהג מקומו וקהילתו, שכך כל בני קהילתו נהגו, שאין לנשואה ללכת בפאה נכרית, אלא אדרבה, במקומו רובן של הנשים הולכות בפאה נכרית ומסתמכים על הפוסקים שהתירו, ובעלה הוא זה שרוצה להחמיר ולדרוש ממנה שלא תצא עם פאה נכרית. בכה"ג, שזו רק 'חומרא' של הבעל, הוא יכול להחמיר לעצמו בכל מיני דינים, אך "אינו יכול להטיל חומרותיו עליה, שזהו רק דין שלה. וכיוון שהיא עשה כדין, שהוא כרוב הפוסקים ושגם נראה כמותם, אינו יכול להחמיר עליה".
ומה שכתב האג"מ "דין שלה" אין כוונתו לדינים המוטלים על האשה ולא על האיש, ככיסוי ראש לאשה כיוצ"ב, שהרי סוף סוף אם בני קהילתו נוהגים מנהג מסויים ואשתו לא תנהג כבני קהילתו א"כ מתקיימת מחלוקת, והרי במשנה בפסחים (דף נ"א ע"ב) נאמר שהסיבה שצריך לנהוג כהמקום שבא אליו, הוא בכדי שלא תהיה מחלוקת. אלא הכוונה כנ"ל, שאין האשה חייבת לנהוג בחומרות פרטיות של בעלה, כגון שאם הוא מחמיר ולא סומך על כשרות העירוב אין אשתו חייבת לנהוג כמותו. ולכן בפאה, שהבעל רצה להחמיר על אשתו ולמנוע ממנה לחבוש פאה, על כך כתב האג"מ שאם היא עושה כדין, אינו יכול להחמיר עליה.
ובכך מובנים דברי האג"מ במקום אחר (אה"ע ח"ד סי' ק' אות ד'): "שלכן תליא אם המנהג לאסור לצאת בפאה נכרית הוא מחמת שבא מהוראת חכם שהכריע שכן הוא הדין הוא בדין מנהג שהבא לשם בקביעות נאסר ג"כ, ואם הוא רק מחמת שנסתפק לו הדין והחמיר מספק אין לזה דין מנהג שאין מחוייבין אחרים להחמיר מכיון שרוב רבותינו מאלו שסומכין עיקרי ההוראה עליהם מתירין, אבל המנהג לגלח השערות דנשואות שכו"ע ידעי דליכא שום איסור מדינא, אלא היה זה במקומות ההם למיגדר מלתא שלא יבואו לילך פרועי ראש ומעוד טעמים הוא בדין מנהג בברור".
ואין זו סתירה לדבריו לעיל. דאה"נ אם מנהג מקומו הוא לאסור פאות נוכריות לאשה נשואה, א"כ ה"ה שאסור לאשתו ללכת כך. אך אם זה דבר המותר, והוא הרוצה להחמיר על עצמו, אין יכול הוא לכוף את אשתו בדבר זה. ולכן במקומות שנהגו הנשואות לגלח ראשן מטעמי מיגדר מילתא, וכל בנות המקום קיבלו זאת, א"כ זהו מנהג המקום, והבאה למקום זה לדור באופן קבוע, מחוייבת היא למנהג המקום.
♦
ג.
האם אשה יכולה להחמיר על עצמה נגד הבעל?
אם בחומרא של הבעל אין הוא יכול לכפות את אשתו על כך, נשאלת השאלה האם האשה יכולה להחמיר בענייני הלכה בניגוד למנהג של בעלה?
ומצאנו בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' ש"ד) שכתב שלמרות שברור שאשה שנשאת הרי היא כמו ההולך ממקום שנוהגין איסור למקום שנוהגין היתר ע"מ להשתקע, שיכולה לנהוג בהיתר המקום אף בלא התרת נדרים משום שאשה כשבאה לרשות בעלה, "אין לך מקום שבאה לשם להשתקע גדול מזה, ואדעתא דהכי לא נהגה, ולכן נוהגת כמותו ולא צריכה אפילו היתר נדרים, שאינו מחוייב לנהל הבית במנהגים חלוקים בתבשילין לה ולו". מ"מ הוסיף שאם מנהגה לא יפריע לבעלה, כגון לא לאכול שרויה בפסח, "ראוי להבעל לאפשר לה לנהוג כמנהגה אם מתעקשת כן". וכתב זאת מסברה: "שהרי לענין גשמיות עולה עמו ולא יורדת וראוי גם ברוחניות לנהוג כן". אך אם היא רוצה, היא יכולה ללכת אחר בעלה לקולא.
והוסיף בתשובות והנהגות (ח"ב סי' רל"א) שאם היא נוהגת באיזה חומרא, כגון שלא אוכלת שרויה, אך מבשלת לבעלה כרצונו, אינו רשאי לכופה לנהוג בהיתר. ומוסיף וכותב על עובדה שהיתה שבן תורה ליטאי התחתן עם בת חסידים שהקפידה על שרויה והסכימה לבשל עבורו כרצונו, ובעלה רצה לכופה שתנהג להיתרא, והלכו לחזו"א לשאול שאלה זו, והשיב החזו"א "שאינו רואה טעם למה הבעל מתעקש שהיא תאכל שרויה, ועליו להניח לה כמנהג בית אביה כשאינה מפריעה לו במנהגיו".
והוסיף, שאף שמעיקר הדין הבעל יכול לכוף את אשתו לנהוג כמותו בכל דבר "מ"מ תמה רבינו החזון איש זצ"ל למה לו לכופה לשנות מנהגה ולריב עמה אם אין רצונה בכך"?
והוסיף, שאין זו טענה, שזהו בזיון לו, שהיא לא תאכל והוא יאכל, שהרי ידוע שיש בישראל בזה מנהגים שונים, יש שהחמירו בשרויה ויש שהקלו. ולכן מסיק "שאם לא מפריעה לו, גם הוא לא יפריע לה, ובס"ד שלום יהיה באהלם תמיד". אלא שאם הוא מתעקש על כך הוא יכול לכופה, וכמו"כ היא יכולה, אם היא רוצה, להקל כמנהג בעלה.
אלא שלא זכיתי להבין את דבריו, שהרי אם הבעל מתעקש ומרגיש פגוע, עד כדי כך שהלכו על עניין זה לחזו"א, א"כ אין לך ראיה גדולה מזו שיש בבית מחלוקת. ונמצא שהם חלוקים בעיסותיהן. ועל כך פסקה המשנה שאין לשנות ממנהג המקום מפני המחלוקת. וקא חזינן שהנהגתה זו מפריעה לו. א"כ מדוע שלא תשנה את מנהגה למנהג בעלה, וצ"ע.
והראה לי ידידי הרב רועי הכהן זק שליט"א את הספר בית רחל לגאון בעל משנה הלכות (עמ' נ"ו) שמספר בשם האג"מ זצ"ל שבא אליו זוג במריבה, שהאשה לא מוכנה לבשל לו בפסח שרויה, כי היא מבית חסידי, ואילו אצלו היו אוכלים שרויה. והסביר לה ר' משה שמצד ההלכה האשה צריכה לעשות רצון בעלה וצריכה ללכת אחריו במנהגים, ולכן עליה לבשל כרצונו. והאשה ענתה לו, שודאי שהיא מוכנה לעשות רצון בעלה, אלא שהיא לא מוכנה להכניס חמץ לתוך ביתה. וכשראה הגאון ז"ל שהיא לתומה לא תסכים לבשל שרויה, ומבחינתה זהו חמץ גמור, וכך התחנכה בבית הוריה, ע"כ ייעץ הגאון ז"ל לבעל, לוותר ולא לעשות ענין מדבר זה, כי שלום בית חשוב יותר. וא"כ דון מיניה ואוקי באתריה.
ולכן מעיקר הדין יש להם להשוות את מנהגיהם למקום הבעל, וע"כ קשה מה שכתב התשובות והנהגות "שאם לא מפריעה לו, גם הוא לא יפריע לה, ובס"ד שלום יהיה באהלם תמיד" (שם ח"ב סי' רל"א), דמצינו בפוסקים היפך זה. בשו"ת חיים שאל למרן החיד"א (ח"א סי' נ"ה) כתב על בן ארץ ישראל שנשא אשה בחו"ל וכעת גר עימה בחו"ל, שיש לו לנהוג כמנהג המקום ולקיים יומיים יו"ט. ואף בצנעא לא יכול להניח תפילין ולא להתפלל שמונה עשרה של יום חול ד"כיוון דאשתו עושה ב' יו"ט והיא איתו עמו, לא מצי להתפלל י"ח בצנעא ולהניח תפילין כי אשתו עמו בבית. ומאחר שכן מוטב לסמוך על סברא זו ויעשה גם הוא יו"ט שני לגמרי עד אשר ילכו לשבת בארץ". א"כ מוכח מדבריו, שאפי' במה שאינו נגוע ישירות אליה, כהנחת תפילין, שאין היא מניחה, וכתפילת יום חול, שבד"כ האשה לא היתה מתפללת, אעפ"כ אין לו לעשות זאת כדי שלא ייראה שיש מחלוקת ביניהם. וא"כ כ"ש בענייני מאכל בפסח, שהאשה לא אוכלת והאיש אוכל, שאין לך פירוד גדול מזה. וא"כ פשיטא שמעיקר הדין היא היתה צריכה ללכת אחר בעלה בין לחומרא ובין לקולא. והוראות החזו"א והאג"מ היו רק כדי לעשות שלום בית בין בני הזוג, אך אין זה מעיקר הדין.
ואכן מצאתי במועד לכל חי (סי' ב' או"ח כ"ג) שכתב: "והאיש יכול לכוף את אשתו שלא תנהג כמנהג בית אביה בחומרות פסח". וכפי שכתבנו שזהו עיקר הדין.
♦
ד.
שיטת הגר"ע יוסף
כשיטת האג"מ כתב ג"כ בשו"ת יבי"א (ח"ה או"ח סי' ל"ז) שאשה שנהגה בנעוריה בבית אביה שלא לאכול אורז וקטניות בפסח, ונישאה לבעל ספרדי שנוהג היתר בזה "נקבה תסובב גבר, ורשאית לנהוג היתר כמנהגו, שדינה כהולך ממקום שנהגו להחמיר למקום שנהגו להקל, ואף גם זאת נוהגת להקל כמנהג בעלה, שאם לא תאמר כן, בטל שלום הבית, שיהיו חלוקים בעיסתם".
והוסיף, שכיוון שבשו"ת רב פעלים (ח"ג או"ח סי' ל') כתב שהנוהג שלא לאכול קטניות ואורז בפסח, אסור לבשלם ביו"ט לצורך מי שנוהג בהם היתר (ויש הרבה שחלקו על פסק זה), א"כ אם בעל ואשה ינהגו שונה בעניין קטניות, א"כ "הדבר עלול לגרום מחלוקת בין בעל לאשתו". ולאחר שהביא את שו"ת התשב"ץ הנ"ל כתב "הא קמן שיש לאשה להתנהג כמנהג בעלה לכל דבר. ואין לחלק בזה בין מנהגי אשכנזים וספרדים, ובין מנהגי קהילות אחרות, דכל אפיא שוין בכה"ג, שהרי גם שאר קהילות נהגו כן משנים קדמוניות, מימי אבותיהם ואבות אבותיהם, שאילו רצו לשנות במנהגם להקל אינם רשאים, משום אל תטוש תורת אמך, וכדאמרינן בפסחים (נ ע"ב) גבי בני ביישן, ואעפ"כ אם נישאת האשה לאחד מקהלה האחרת נוהגת כמנהגו אף להקל, וכמ"ש הרשב"ץ הנ"ל, ה"ה והוא הטעם לאשה אשכנזיה שנישאת לבעל ספרדי הרי היא צריכה לעשות כמנהגו אף להקל".
והוסיף על דבריו "וכ"ש בא"י וסביבותיה שקיבלו עליהם הוראות הרמב"ם ומרן השו"ע, שהם מרי דאתרין, ועל פיהם יחנו ועל פיהם יסעו, בודאי שהאשה רשאית להקל כמנהג בעלה הספרדי".
והוסיף ראיה לדבריו משו"ת אבקת רוכל (סי' רי"ב) שכתב שבעיר פליבנא הייתה קהילת ספרדים שהקלה בסירכא בדופן צר (כפסק השו"ע יו"ד סי' ל"ט סעיף י"ח להקל) והאשכנזים נהגו להחמיר (רמ"א שם). וכתב שאם באו אשכנזים לעיר הרי הם נגררים אחר מנהג הספרדים שבאותה העיר בקולות ובחומרות שלהם "משום שבתחילה בעת שנעשה שם יישוב יהודי, ובאו ביחד ספרדים ואשכנזים להתיישב שם, היו הספרדים מרובים על האשכנזים, ואפילו אם אח"כ נתווספו האשכנזים מעט מעט עד אשר נתרבו על הספרדים, מ"מ צריכים לנהג כמנהג הספרדים, לפי שהאשכנזים הראשונים בטלו לגבי הספרדים המרובים מהם, והו"ל כאילו כולם ספרדים, והאשכנזים הבאים אח"כ בטלים לגביהו... ולכן פשיטא יותר מכבעתא בכותחא שרשאים האשכנזים לאכול מבדיקת הספרדים אשר בעיר ההיא, ולא עוד אלא שאם באו להחמיר על עצמם אינם רשאים מפני המחלוקת ומפני הלעז".
הרי שהיבי"א פתח ב"רשאית" האשה לנהוג כהיתר בעלה, ומשמע שמותר לה להחמיר כמקום שבאה ממנו, כגון לא לאכול קטניות בפסח. ולאחר מכן כתב "שיש לאשה להתנהג כמנהג בעלה לכל דבר". ומשמע שאף לקולא חייבת לנהוג כמותו.
וכן באבקת רובל פתח ש"רשאים" האשכנזים לאכול מבדיקת הספרדים, וסיים שאם באו להחמיר על עצמם "אינם רשאים מפני המחלוקת ומפני הלעז". ומשמע שהוא מבין שאסור להם להחמיר.
וכן הסיק היבי"א בסוף תשובתו (שם) "כלל העולה בנ"ד בדין אשכנזיה שנישאת לבעל ספרדי, שצריכה לנהוג כמנהג בעלה בין להקל ובין להחמיר". הרי שאסור לה להחמיר ולהימנע מאכילת קטניות בפסח.
אמנם, בתוך תשובתו (ס"ק ה') הביא את הרב מטה יוסף (ח"ב יו"ד סי' א') שרצה לחלק בין חומרות שנהגו משום סייג שהחמירו על עצמם, ולא בגלל מחלוקת פוסקים, ונתפשטה החומרא בעיר, שכולם קיבלוה, שאף אם הלך לקבוע מקומו במקום אחר, אינו יכול להקל לעולם, כי חלה עליו קבלת אבותיו ואין לו היתר לעולם. אך היבי"א דחאו "דלא שאני לן בין מנהג שמיוסד ע"פ סברת איזה פוסק להחמיר, ובין מנהג שנהגו מעצם לגדר וסייג, כל שהלכו למקום שנהגו בו היתר ואין דעתם לחזור, צריכים לנהוג היתר מקום שהלכו לשם". ואם ר' זירא אכל מוגרמת דרב ושמואל כיוון שקבע מקומו בא"י, אע"פ דהויא פלוגתא דרבוותא בדאוריתא, כ"ש במנהג שאינו אלא לגדר וסייג בעלמא שנוהג כמנהג המקום שהלך לשם, אף להקל. וכ"כ בשו"ת גינת ורדים (כלל ג' סי' ה').
♦
ה.בירור בשיטת הגר"ע יוסף
אלא שעדיין דבריו לא מבוררים דיים, ושמא אף סותרים זה את זה. שהרי אם מביא היבי"א ראיה לדבריו מהתשב"ץ, א"כ משמע שהמקום גורם והולכים אחר קהילתו של הבעל, שכיוון שנישאה לבעלה עברה אל מקומו, וא"כ זה נוהג תמיד שהאשה הולכת אחר בעלה בין לחומרא ובין לקולא.
וקשה, שהרי כתב במפתחות ליבי"א (חלק או"ח סי' ל"ז) ז"ל "ואם האשה ספרדיה שהיתה נוהגת היתר בבית הוריה (אכילת קטניות) ונישאת לאשכנזי, אע"פ שבבית בעלה אין ראוי שתבשל אורז וקטניות בפסח לעצמה, מ"מ כשהולכת לבית אביה מותר לה לאכול עמהם. שמכיוון שא"י אתריה דמרן, לא אמרינן שקבלה עליה מנהג ארצות אשכנז לגמרי. ומכ"ש שאינה רשאית להקל לאכול מבשר 'כשר' שאינו נקי מסרכות הריאה (גלאט) וכיוצ"ב".
וקשה, שהרי היבי"א הביא אף את האג"מ לסיוע לדבריו. והרי האג"מ כתב במפורש "ע"י הנישואין אין לך הולכת ממקום למקום גדול מזו, והוא אדעתא שלא לחזור, ולכן צריכה לנהוג כמנהג בעלה בין להקל בין להחמיר", והוסיף "ועוד שבאשה שעומדת לנישואין והיא מוכרחת לצאת למקום בעלה, אין להחשיבה לעולם כקבועה במקום הזה של בית אביה שיחולו עליה מנהגי ותקנות המקום שדרו שם הוריה" וכו'. וא"כ קשה כיצד היבי"א מתיר לספרדיה הנשואה לאשכנזי לאכול קטניות בבית הוריה?
ואת"ל שבא"י, המקום גורם, והוא אתריה דמרן הב"י, א"כ לעולם ספרדיה הנשואה לאשכנזי היתה צריכה להמשיך במנהגי בית אביה, ולא להשתוות למנהגי בעלה. וכיצד בבית בעלה מכריעים ש"המקום" הוא בית בעלה, דהיינו דירת המשפחה, ופעם מכריעים ש"המקום" הוא כל א"י, שהוא אתריה דמרן הב"י? ולכאורה הוי תרתי דסתרי?
זאת ועוד, ברוב המקומות כיום, אין קהילות נפרדות שכל אחד נוהג כמנהג הקהילה בכל הליכותיו, ופעמים שהוא מתפלל בנוסח אשכנז אך מתפלל בקהילה בנוסח ספרד, וחלק מהקהילה לא אוכלים שרויה בפסח והוא אוכל שרויה בפסח וכיוצ"ב. א"כ כיצד ניישב את דין התשב"ץ כיום בכה"ג?
ואם תאמר שכל אחד נוהג כמנהג מוצאו, דהיינו יוצאי הולנד נוהגים כמנהגי יהודי הולנד ויוצאי גרמניה כמנהגי יהודי גרמניה, וכפי שכתב האג"מ (אה"ע ח"א סי' נ"ט) שבמקום "שנקבצו מכל המדינות, וכל אחד נוהג כפי המקום שבא משם" עיי"ש. וגם אם אין להם קהילה במקומם הנוהגת כמנהג בית אבותם, הם ממשיכים לנהוג כ'מעשה קהילותיהם בידיהם'. א"כ הנישואין של אשה לבעלה, משייכים אותה למנהגי קהילת בעלה המשתייכת לאבות אבותיו, בין להחמיר ובין להקל, כי אין לך מקום קבוע כמו נישואין. א"כ כיצד יכולה האשה לשנות ממנהגי בעלה בבית הוריה? והרי היבי"א הביא את דברי הב"י בשו"ת אבקת רוכל, שהבא למקום קבוע, אינו רשאי אפי' להחמיר כנגד מנהג המקום מפני המחלוקת ומפני הלעז. וא"כ כיצד בכה"ג היא מקלה נגד מנהג בעלה? וכי יש לך מחלוקת גדולה מזו?
וכמו"כ קשה על היבי"א מדבריו בחזון עובדיה (פסח עמ' פ"ו) שם כתב: "אשה אשכנזיה הנשואה לבעל ספרדי, והיא עדיין נוהגת איסור באורז וקטניות, כמנהגה בבית אביה, אעפ"כ מותר לה לבשל לבעלה ביו"ט אורז או מיני קטניות". ובמקורות לדבריו (שם ס"ק ט') הביא זאת בשם החיד"א במחזיק ברכה (סי' תס"ז ס"ק ו'), שם הוא מביא שאלה, האם למי שאינו אוכל קטניות, ונהגו ביו"ט אחרון של גלויות לאכול, האם הוא יכול לבשל, כשחל יו"ט אחרון בשבת, בא' דיו"ט האחרון, שהוא יום ו', לצורך היום ב' של יו"ט האחרון שהוא שבת. והביא מחלוקת אחרונים, שיש שהתירו דחזי לאורחים האוכלים קטניות כל ימי הפסח, ויש שאסרו, כי הוא לא יכול לאוכלו באותו היום.
אולם, החיד"א בברכ"י (או"ח סי' תס"ז ס"ה) הביא את אותה השאלה בשם תשובת כנסת הגדולה (הנדפסות מחדש סי' ס"ב) "דאסר לנוהג לאכול אורז וגבינה כיוצא ביו"ט אחרון (של גלויות י.ו.) היכא דאירע יו"ט אחרון בשבת, שלא לבשל בערב שבת", כיוון דאז המבשל אינו יכול לאוכלו. אך הוסיף "אך אם אשתו אוכלת אותם הדברים בפסח (קטניות וכיוצ"ב י.ו.) יכולה לבשל (בע"ש) כיוון שהיא מבשלת ואוכלת בו ביום".
וקשה, כיצד יש מצב כזה שאשתו אוכלת קטניות בפסח, ובעלה לא אוכל קטניות בפסח? והרי האשה צריכה לילך אחר מנהגי בעלה? שמא תאמר שהכנסת הגדולה דיבר על מצב שהבעל החליט להחמיר שלא כמנהג אבותיו, ולא לאכול קטניות בפסח, ואין זה מחייב את האשה. אך כיצד כתב החזון עובדיה מקרה שאשה לא אוכלת קטניות בפסח בניגוד לבעלה, והרי כתב ביבי"א "שיש לאשה להתנהג כמנהג בעלה לכל דבר". ומשמע שאף לקולא חייבת לנהוג כמותו, וכפי שהביא בתשובתו את האבקת רוכל שאינם רשאים להחמיר על עצמם מפני המחלוקת ומפני הלעז. וא"כ פסק זה סותר את דבריו ביבי"א.
ובכלל קשה שיטת היבי"א, שהרי מילא קטניות בפסח, איסור זה הרי הוא מנהג שהנהיגו בני אשכנז לפני מאות שנים ויש שהחמירו אף קהילות ספרדים בכך, אך בין כה וכה אינו איסור חמור. אך מה יאמר היבי"א במקרה של ברכת המצוות, לאשה מבני ספרד הנישאת לבעל מבני אשכנז, במצוות עשה שהזמן גרמא? שהרי לדעת הרמ"א מותר לאשה לברך (בשם ומלכות) על מצוות עשה שהזמן גרמא (עפ"י פסק ר"ת כמ"ש התוס' ר"ה דף ל"ג ע"א ד"ה הא רבי יהודה הא רבי יוסי), ולדעת הרמב"ם אסורה לברך (הלכות ציצית פ"ג ה"ט וכן הלכות סוכה פ"ו הלכה י"ג). וא"כ אשה ספרדיה שנישאה לבעל אשכנזי, אם הדין הוא שהיא הולכת בהכל אחר בעלה, א"כ אם היא נוטלת לולב בסוכות וכיוצ"ב, הרי שהיא צריכה לברך בשם ומלכות. לפיכך, אם הולכים כדעת התשב"ץ ועימיה, א"כ היא צריכה לברך כמנהג בעלה, שזה מנהג אבות אבותיו. אך אם פסק ג"כ היבי"א, שא"י הרי זה אתריה דמרן הב"י, א"כ לפי הב"י יש בכה"ג חשש לברכה לבטלה. א"כ האם עלה על הדעת שבבית הוריה תיטול לולב ללא ברכה כדעת מרן, כמו שהתיר לה לאכול קטניות בבית הוריה, ובבית בעלה למחרת תיטול לולב עם ברכה? והרי בכה"ג הוי תרתי דסתרי, ואי אפשר לתפוס את החבל בשני קצותיו, דאו שהולכים אחר המקום הגיאוגרפי, וא"כ א"י זה אתרא דמרן הב"י, וא"כ היא חייבת לנהוג ככל מנהגי הספרדים (אך אז תיווצר מחלוקת בבית עם בעלה), או שבית בעלה זהו 'מקומה' החדש והיא צריכה לנהוג כמנהגו בכל דבר, שהרי היא נגררת אחריו, ואז גם בבית הוריה היא חייבת לשמור על מנהגי בעלה. וכיצד היבי"א מזכה שטרא לבי תרי?
ונפלאתי יותר בראותי שו"ת מעין אומר לרב יהודה נקי שליט"א, (שבו מובא שאלות בע"פ ששאלו את הגר"ע יוסף זצ"ל), שם נשאל (בחלק י"א פרק א' סי' ט"ו) על ספרדיה שנישאה לאשכנזי והתגרשה או נתאלמנה, האם היא יכולה לחזור למנהג הספרדים, והשיב הגר"ע יוסף שיכולה. ומחבר הספר הביא את מקורות ההלכה (שם ס"ק ט"ו) שכל הדין בנוי על ההלכה של העובר ממקום למקום ואין דעתו לחזור, שנוהג כמנהג המקום שהולך לשם בין להקל ובין להחמיר וכהאג"מ שהובא לעיל. ולכן הסיק "ממילא כאן שנתגרשה או נתאלמנה, דינה כמי שעקר דירתו ואחר זמן רוצה לחזור למקומו ששוב חוזר למנהג עירו שמקדם. ה"ה כאן שאחר גירושיה או פטירת בעלה רוצה לחזור לבית אביה, שיכולה לחזור למנהגה הקודם".
וקשה, מילא לשיטת האג"מ, שלמד כן מפרק מקום שנהגו ולא הביא את שו"ת התשב"ץ, ניחא. אך היבי"א הביא כתנא דמסייע את שו"ת התשב"ץ ואת המשך דבריו. ובהמשך דבריו כתב התשב"ץ שפשיטא שנשואה הולכת אחר בעלה, וכל השאלה אינה אלא אם נתאלמנה או נתגרשה אם היא חוזרת למנהג בית אביה, והסיק שאם יש לה זרע מבעלה תישאר עם זרעה בכלל חיוביהם ותקנותיהם. ואם אין לה זרע מבעלה, תשוב לבית אביה. וכדין בת כהן שנישאת לישראל ומת בעלה, שאם אין לה זרע חוזרת לבית אביה, ואם יש לה זרע נפסלה בתרומה. והיבי"א הביא גם חלק זה של תשובתו, כראיה לדבריו. וא"כ כיצד במעין אומר הוא סותר את דבריו שכתב ביבי"א? וכיצד מחבר מעין אומר התעלם מפסק התשב"ץ?
והעיר לי ידידי ורעי הרב רועי הכהן זק שליט"א, דעל היבי"א אין קושיה. שהרי הוא לשיטתו סבירא ליה, שא"י כולה היא אתריה דמרן הב"י, ולכן אף האשכנזים היו צריכים לנהוג כדעתו. אלא שבזה אינם שומעים לו. ולכן כתב את דבריו רק על ספרדיה שנישאה לאשכנזי, שמעיקר הדין לא צריכה לנהוג כבעלה אלא כהב"י שהוא מרא דאתרין, ואף בעלה היה צריך לנהוג כן. אז אמנם בנשואיה, כדי שיהיה שלום בית, עליה לנהוג כבעלה, אך כשהיא הולכת לבית הוריה היא חוזרת לעיקר הדין. ולכן ה"ה אם נתאלמנה או נתגרשה שחוזרת לבית הוריה, אף אם יש לה ילדים, כי א"י היא אתריה דמרן. ומה שכתב שצריכה לנהוג כבעלה בין להחמיר ובין להקל, זה רק לדין אשכנזיה שנישאה לספרדי (כסיכום תשובתו ביבי"א). אך היבי"א נמנע מלכתוב דין זה גם על ספרדיה שנישאה לאשכנזי, כי הוא, היבי"א, סבירא ליה שמצד האמת היא חייבת להמשיך את הלכות מרן הב"י מרא דאתרין. ולכן כתב במפתחות לתשובתו (שם) שספרדיה הנישאת לאשכנזי שאינה רשאית לאכול בשר שאינו חלק ורשאית לאכול קטניות בפסח.
אלא שעדיין קשה על הגר"ע, שהרי בחזון עובדיה על פסח, שיצא לאור למעלה משלושים שנה אחרי תשובתו ביבי"א, כתב (עמ' פ"ו סעיף ג') "אשה אשכנזיה הנשואה לבעל ספרדי, והיא עדיין נוהגת איסור באורז וקטניות, כמנהגה בבית הוריה, אעפ"כ מותר לה לבשל לבעלה ביו"ט אורז או מיני קטניות". וכיצד יתכן שהיא ממשיכה להחמיר כמנהג בית הוריה? והרי כתב "שכיון שנישאת היא נגררת אחר בעלה, נקבה תסובב גבר, שאם לא כן בטל שלום בית, וכדאמרינן לא ישנה אדם מפני המחלוקת". וא"כ הרי שהיא מחוייבת ללכת אחר בעלה אף לקולא, וכיצד יתכן מצב כזה שהיא ממשיכה להחמיר בעניין קטניות בפסח?
זאת ועוד, בהמשך דבריו (שם עמ' פ"ז) כתב "ואם ברצונה לבטל מנהג הוריה, ולנהוג משעת נישואיה כמנהג בעלה, על צד היותר טוב, נכון שתעשה התרה כדי שתוכל לאכול בבית בעלה אורז וקטניות כמנהג הספרדים".
וקשה, שהרי אם זה מדין שהעובר ממקום למקום הרי הוא כאנשי המקום החדש, בין לחומרא ובין לקולא וכפי שפסק השו"ע (יו"ד סי' רי"ד סעיף ד') והביאו החזון עובדיה (שם ס"ק ו'), וכפי שפסק ביבי"א עפ"י שו"ת התשב"ץ והביא שכן פסק האג"מ. אך לתשב"ץ ולאג"מ אין צריך לעשות התרת נדרים, כי זהו הדין, לנהוג כמקום שהגיע אליו ואין דעתו לחזור, בין לקולא ובין לחומרא, וא"כ אמאי הצריך התרת נדרים?
♦
ו.תרוץ על הקושיות על היבי"א
ולכן נראה לומר, שלא התכוון היבי"א לומר שאשה הנישאת לבעלה בזה"ז, שיש בארץ קיבוץ גלויות של קהילות שונות ומגוונות ומנהגים שונים בין משפחות, שתהא חייבת מדינא לנהוג כבעלה בכל דבר מדין מקום שנהגו, שאז היא חייבת לנהוג כמנהג המקום בין לחומרא ובין לקולא. אלא דעתו היא, שלא ייתכן שבבית אחד יתנהגו במחלוקת, וכדבריו בחזון עובדיה (שם עמ' פ"ז) "שאם לא כן בטל שלום הבית". ומכיוון שלצורך שלום בית יש לנהוג מנהג אחיד, לכך ראוי שהאשה תלך אחר בעלה, כי כך דרך העולם שהאשה נגררת אחר בעלה. וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות אישות פרק ט"ו הלכה כ') "וציוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ותעשה כל מעשה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, ומהלכת בכל תאות לבו, ומרחקת כל דבר שישנא, ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח". ומכיוון שאמרו חכמים "אין לך כשרה בנשים אלא אשה שעושה רצון בעלה" (תנא דבי אליהו רבה ט') ונפסק בשו"ע (אה"ע סי' ס"ט סעיף ז') לכך כדי להגיע לשלום בית ולהימנע ממחלוקת בבית, ובייחוד בחינוך הילדים, על האשה ללכת אחר בעלה בכל דבר ועניין.
אך מכיון שאין זה חיוב מדינא, אלא מצד שלום בית, על כן יכול הבעל למחול לאשתו ולהרשות לה לנהוג בדברים מסויימים כמנהג בית הוריה, וכיוצ"ב.
ולכן אם הבעל ספרדי, והוא מסכים שאשתו תחמיר בעניין קטניות בפסח, כמנהג בית הוריה, יכולה היא להחמיר ולא מופר השלום בית, שהרי היא מבשלת לבעלה קטניות בפסח. ומה שהיא לא אוכלת, הרי זה דומה לכך שהיא אינה אוכלת דגים כי טעמם לא ערב לה, ולא נוצרת מכך מחלוקת.
ולכן בכה"ג, שהמשיכה האשה לנהוג בביתה איסור אכילת קטניות, וכעת רוצה לשנות את מנהגה, לכך נכון לעשות התרת נדרים בכה"ג. אלא שאף זה "על צד היותר טוב ונכון", כי מכיוון שמעיקר הדין כשאין לה רצון להחמיר (בהסכמת בעלה) היא הולכת אחר בעלה, א"כ היא יכולה לשנות ולנהוג כמותו, כהמנהג הפשוט. ומכיוון שמטעמי שלום בית, נוהגים בד"כ האיש והאשה במנהגים אחידים, לכך אשה מראש יודעת שאם תינשא, תשנה את מנהגי בית אביה למנהגי בעלה, ועל כן לא קיבלה את הנהגות בית אביה כנדר, ולכן מעיקר הדין היא לא צריכה לעשות התרת נדרים.
♦
ז.
האם דינו דין גמור
אף התשב"ץ (שהיבי"א הביא אותו כראיה) לא הביא את דין המקום שנהגו, כמובא בפ"ד בפסחים (דף נ' ע"א), אלא כתב ש"דבר זה נלמד מן התורה ומדברי חז"ל". ומהתורה הביא לראיה את דין ישראלית שנישאת לכהן כנ"ל. ומדברי חז"ל הביא ראיה ממסכת שמחות (פי"ד ה"ו) שם שנו "אביה אומר תיקבר אצלי ובעלה אומר תיקבר אצלי, קוברין אותה אצל אביה, ואם יש לה בנים ואמרה קברוני אצל בני קוברין אותה אצל בניה".
ומדוע אם אביה רוצה שתיקבר בחלקה שלו, שומעין לאביה ולא לבעלה? על כך ענה התשב"ץ עפ"י הירושלמי מו"ק (פ"ב ה"ד) "משום דערב לאדם בשעה שהא מונח אצל אבותיו".
וקשה, שהרי אם דין נישואין דומה לדין מקום שנהגו, א"כ כיוון שבנישואין עברה למקום קבוע שזה בית בעלה, א"כ הרי היא מחוייבת לכל המנהגים ולביתו של בעלה, בין לחומרא ובין לקולא וכנ"ל, וא"כ כיצד היא יכולה ליקבר אצל אביה אם אביה רוצה? והרי היא התנתקה מבית אביה, ואם היא ישראלית שנישאת לכהן ויש לה ילדים, היא אף אוכלת בתרומה. א"כ כיצד מצד אחד היא נחשבת לאשת כהן לכל דבר, ומצד שני היא יכולה להיקבר אצל אבותיה? הרי לכאורה זה מזכי שטרא לבי תרי?
על כרחך צריך לומר, שהלימוד מהישראלית אשת כהן שאוכלת תרומה אם יש לה זרע, אינו דין גמור אלא גילוי מילתא בלבד. והעיקר לדין זה, הוא סברה, כפי שכתב התשב"ץ (ח"ג סי' קמ"ט) ש"אין ספק שהאשה היא נכללת עם בעלה בכל חיובין, דאשתו כגופו בכל הדברים, ונפטרה מקהילת בית אביה". והטעים את דבריו "ודבר זה מלתא דפשיטא היא, ואין בו ספק, שלא יהיו שניים מסובין על שולחן אחד חלוקין בעיסותיהן, האסור לזה מותר לזה". כלומר, זו סברה מטעם 'שלום בית', כי לא יתכן זוג נשוי שלא יכולים לאכול מאותו האוכל, וזה גורם לפירוד, ההיפך ממהות הנישואין, שכותרתה היא 'אשתו כגופו'.
אלא שכל זה שייך דווקא כשהם בחיים, שאז לא יתכן להפריד ביניהם בשולחן וכיוצ"ב. אך לאחר מותה, כיוון 'שבמתים חופשי', ובעלה החי יכול לישא אשה חדשה, ואין את סברת 'שלום בית', לכך אם אביה מתעקש לקוברה אצלו, שומעין לו, משום דמסתמא ערב לה שהיא מונחת בקברות אבותיה. אך אם היא רוצה להיקבר דווקא אצל בניה, שומעין לה, שהרי חלק מחיובי הבעל כלפי אשתו זה חובת הקבורה, ולכן אם זהו רצונה, יכולים קרובי האב לכוף את הבעל לקוברה אצלו, והרי היא נמשכת אחר ילדיה.
אך התשב"ץ לא הביא ראיה לדבריו מפרק מקום שנהגו. ואם העיקר הוא משום שלום בית, א"כ לכאורה, תועיל מחילה של הבעל לאשתו. אמנם, אם זה בפני ילדיה, נראה שאין לחלוק ביניהם, אך אם האשה נמצאת בבית הוריה בלא בעלה, "וערב לה מנהגי בית אביה" (על דרך הירושלמי מו"ק הנ"ל), ובעלה לא מקפיד עליה בדבר זה, מהיכי תיתי לחייב אותה גם שם לנהוג כמנהג בית בעלה?
אלא שמראייתו של התשב"ץ מהתורה, מדין בת כהן שנישאת לישראל, הוי ראיה לסתור. שהרי שם פשיטא שאף אם היא נמצאת אצל אביה הכהן, אין היא יכולה לאכול בתרומה, כיוון שהיא נשאת לישראלי ונחשבת לישראל לכל דבר. וא"כ שמא דין זה של 'אשתו כגופו' נוהג בכל מצב, גם כשהיא בבית הוריה ללא בעלה. גם מראייתו של התשב"ץ ממסכת שמחות, שם רואים שרק לאחר מיתה יכולה להיקבר אצל אביה, משמע שבחיים היא צריכה לילך אחר בעלה בכל מקום אף בבית אביה, ושמא מחילה לא תועיל בכה"ג. ועדיין הדבר צ"ע.
♦
ח.שיטת הגרי"מ טוקצ'ינסקי
הגרי"מ טוקצ'ינסקי, בספרו עיר הקודש והמקדש (ח"ג פרק כ"ד ס"ק ז'), כתב וז"ל: "שאלו מאתי מהו הדין בזוג ספרדי ואשכנזי שנישאו זה לזה, באיזה אופן יתנהגו במאכלם, ואם שניהם מחויבים לנהוג בהחומרות של האשכנזים ושל הספרדים יחדיו.
והשבתי, שהאשה היא המחויבת להתנהג בדיני ומנהגי בעלה, אם היא אשכנזיה והוא ספרדי עליה לנהוג בחומרות ובקולות הספרדים. אם היא ספרדיה והוא אשכנזי עליה להתנהג בחומרות ובקולות האשכנזים, כי האשה נגררת אחר בעלה בישיבה ובדירה ועליה לצאת ולגור בארצו (כתובות ק"י וטוש"ע אה"ע ריש סי' ע"ה) וכן נגררת אחר מנהגיו. והלא אפי' בת כהנת הנשאת לישראל הרי היא ישראלית ובת ישראל שנשאת לכהן יש לה דין כהנת.
ואם תעלה על דעתך לשאול: הלא נהגה וקבלה עליה להחמיר בהיותה בבית אביה ולא התירה את נדרה? י"ל פשוט, דמלכתחילה נוהגת כל בת ישראל בבית אביה על מנת שכשתינשא לאשכנזי תנהג מנהג בעלה. וגדולה מזו אמרו, ההולך ממקום שנהגו להחמיר למקום שנהגו להקל ואין דעתו לחזור, אינו מחוייב להחמיר וכאן אין דעתה לחזור. ואפי' לשיטת הרמב"ם שאף באין דעתו לחזור נוהג חומרי המקום שיצא משם, משום שאינו רשאי עוד להקל בדבר שקיבל להחמיר (כמו שהבאנו לעיל פי"ט ועוד) -שאני בת אצל אביה שלא על דעת כן קבלה".
הרי שהגרימ"ט תלה יתדותיו על דין המשנה בכתובות (דף ק"י ע"א) המחלקת את א"י לג' ארצות, ואדם שנשא אשה באחת מהארצות (כגון יהודה) אינו יכול לכופה שתצא עמו לארץ אחרת לגור שם (כגון לגליל). אך אם האיש היה גר בארץ אחת והאשה בארץ אחרת, כופין את האשה שתלך עימו לארצו, שעל מנת כן נשאה, אף אם לא פירש. א"כ קא חזינן, שהאשה היא ההולכת אחר האיש, וא"כ ה"ה בדינים ובמנהגים היא צריכה ללכת אחר בעלה.
אלא שאם זהו מקור הדין, א"כ פשיטא שמועילה מחילה של הבעל, שהרי כמו שאם הבעל מסכים לדור בארץ של אשתו יכולים לעשות כן, א"כ ה"ה שיכול הבעל ללכת אחר מנהגי אשתו. יתירה מזו כתב הב"י (ביו"ד סי' רל"ט) בשם הרמב"ן (סי' ער"ב) שאם האיש נשבע לדור במקום אשתו, אע"פ שעל ידי כן הוא מתבטל מכבוד אב ואם, לא הוי נשבע לבטל המצווה, ונידחת כבוד אב ואם מפני אשתו. אלא שנראה, שאם אין הסכמה ביניהם, מן הדין האשה צריכה להיגרר אחר בעלה. אך אם יש ביניהם הסכמה, אפשרי שהאיש ילך אחר האשה.
אלא שהוסיף הגרימ"ט בדבריו ואמר שאין האשה צריכה לעשות התרת נדרים אחר נישואיה, על כך שהיא עוזבת את דיני ומנהגי בית אביה ועושה כדיני ומנהגי בעלה, כי מראש היא ידעה שתינשא יום אחד, ואז תשנה את מנהגה כמנהג בעלה. והוסיף עוד "וגדולה מזו אמרו ההולך ממקום שנהגו להחמיר למקום שנהגו להקל, ואין דעתו לחזור, אינו מחויב להחמיר. וכאן אין דעת לחזור". ואם המקור הוא פרק מקום שנהגו, א"כ לכאורה היא מחוייבת למנהגי בעלה בין לחומרא ובין לקולא, ולא תועיל מחילתו.
אלא שהמעיין היטב יראה שהגרימ"ט הביא את פרק מקום שנהגו, רק כדי להוכיח שהאשה הנישאת לבעלה הולכת אחר בעלה במנהגיו, אף לקולא, ואינה צריכה התרת נדרים. אך את עיקר הדין שהאשה נגררת אחר בעלה הוכיח מהמשנה בכתובות (דף ק"י ע"א) ומפסק השו"ע (אה"ע סי' ע"ה) שהאשה נגררת אחר בעלה לעניין ישיבה ודירה וה"ה בענייני המנהגים. וא"כ נראה שתועיל מחילת הבעל לאשתו ודו"ק.
ועדיין לבי חוכך לומר, שאף שהבעל יכול למחול לאשתו, שתנהג בשונה ממנהגו, מ"מ הרי הוא חייב להמשיך במנהג אבותיו. שהרי היום אין 'מקום שנהגו' מוחלט, שהרי אנו מצויים עם ציבור גדול מקהילות שונות שבאו מהגלות, ואין האנשים מוכנים להתבטל למקום תפילתם, ופעמים שאף ביהכנ"ס הקבוע בו מתפללים אין בו מנהג אחיד. ועל כן כל אחד קיבל את ארץ מוצאו שלו או של אבותיו כמנהג בית אבא. ובייחוד במחלוקת בין מרן השו"ע לבין הרמ"א, שכל בני אשכנז קיבלו על עצמם את הרמ"א ובני ספרד את מרן השו"ע. ונראה שבזה מחוייב האיש להמשיך ולנהוג כמנהג אבותיו, ובכך לחנך את ילדיו שימשיכו בדרך אבותם. וכן מצאתי בבית יצחק (כרך ל"ט) בשם הגאון הרב צבי שכטר שליט"א (מאמר השבע השביע עמ' 515) שכתב, דפעמים יש מנהג צבור או מקום ופעמים יש 'מנהג משפחה' שאדם מחוייב בו, עיי"ש.
♦
ט.
שיטת הגרש"ז אוירבך
בספר מעדני שלמה ח"א בענייני מועדים (עמ' י"ז-י"ח) מובא בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל וז"ל:
"שמעתי מפי מרן, לענין איש ואשה שמנהגיהם שונים (כגון לענין קטניות בפסח) דלאחר נשואיהם צריכה האשה לנהוג ככל מנהגי בעלה בין לקולא בין לחומרא, והטעם בזה הוא דכיון שמשועבדת לשמשו נוהגת כמותו לכל דבר, ואין לה דין הולך ממקום למקום [שצריך לנהוג כמנהגי מקום שיצא לשם], ואינה צריכה התרת נדרים על מנהגיה שנהגה קודם נשואיה, דמכיון שאין אנו יודעים למי שתנשא, לכן מתחילה אין חלים עליה חיובי מנהגים בבית אביה, אלא עד שעה שתנשא לבעלה, ולא לאחר מכן.
אמנם הוסיף, שרשאי הבעל למחול לה על זה ואז תוכל להמשיך במנהגיה הקודמים, כיון שכל החיוב הוא רק מחמת שעבודה לבעלה (ולא מדין הולך ממקום למקום המבואר ביו"ד סי' רי"ד ס"ב), לכך מהני מחילה ע"ז, ומעשים שבכל יום שהבעל מוחל לאשתו שתמשיך להתפלל בנוסח שהיא רגילה בו בבית אביה.
ומיהו אם כבר נהגה כמנהג הבעל מעת הנישואין, ולאחר מכן רצונה לחזור למנהגה הקודם, גם בזה רשאי הבעל למחול לה, אלא שבאופן זה תצטרך התרת נדרים כדרך שנשאלין לדבר מצוה. וכן אם נהגה כמנהגה הקודם לאחר הנישואין מפני שהבעל מחל לה בעת הנישואין אם רצונה לאחר מכן לשנות מנהגה ולנהוג כמנהג בעלה, גם בזה צריכה התרת נדרים" (וראה שם בהערה כ"ג)". דברים אלו מובאים ג"כ בספר 'יום טוב שני כהלכתו' (פרק יט סעיף יח). וכתב שם על דברים אלו "והיה למראה עיני מרן (הגרש"ז אוירבך) והוגה על ידו". וכן מובא בהליכות שלמה תפילה (עמ' ו' ס"ק ז').
הרי מפורש בדבריו שהמנהג שהאשה הולכת אחר בעלה אינו מדין ההולך ממקום למקום, כהאג"מ (או"ח ח"א סי' קנ"ח) וכהמנח"י (ח"ד סי' פ"ג-פ"ד), אלא מדין שהאשה בנישואיה משועבדת לבעלה, ולכן צריכה לנהוג כמותו בכל מידי.
וכיוון שכל הדין הזה הוא רק מצד שיעבודה לבעלה, לכן מועילה מחילה על זה.
ולפי דבריו, אשה מבית יוצאי הולנד, שהיתה נוהגת לחכות בין בשר לחלב שעה אחת בלבד (כמנהג הרמ"א ביו"ד סי' פ"ט ס"א), ונישאה לבעל הנוהג לחכות שש שעות בין בשר לחלב, אם בעלה מוחל לה, מותרת היא להמשיך במנהגי בית אביה ולהמתין שעה אחת בין בשר לחלב.
ונראה שהגרש"ז לא קיבל את דברי האג"מ והמנח"י שיש לאשה דין ההולך ממקום למקום לקביעות, כיוון שדין זה נאמר על "המקום" בו הבעל נמצא. כלומר, שהבעל היה מחוייב ג"כ למנהגי המקום, והאשה העוברת לגור עימו צריכה לנהוג ג"כ כאנשי מקומה. אך כיום אין כמעט בנמצא "מקום" שהכל נוהגים בו מנהג אחיד.
עוד נראה לומר, מדמצינו בחיד"א (בברכי יוסף לעיל) בשם כנה"ג ועוד, דינים שהאשה שונה מבעלה במנהגה, כגון באכילת קטניות וכדו', א"כ מוכח, שבית בעלה אינו בבחינת "מקום" המחייב אותה בין לחומרא בין לקולא, אלא אשה היא משועבדת לבעלה, ולכן הולכת לגור במקומו, ואף נפטרת מכבוד אב ואם בגלל שיעבוד זה, אך זה בתנאי שבעלה מקפיד על כך. אך כמו שהוא יכול למחול לה בשיעבודים שלה, ה"ה שהוא יכול למחול לה ולתת לה לנהוג כבית אביה ולא כהמנהג שלו. ואעפ"כ נראה שמול הילדים יש לאשה לעשות כמנהג בעלה, לכה"פ לחנך אותם בכך, שהרי הם צריכים לנהוג כמנהג בית אבותם.
ופסק הגרש"ז מתאים לדברי החזו"א (הובאו לעיל בתשובות והנהגות ח"ב סי' רל"א) שאמר לבעל שאשתו היתה מחמירה בענייני שרויה בפסח, שיניח לה להמשיך לנהוג כמנהג בית אביה, כשאינה מפריעה לו במנהגיו. ולמרות שמעיקר הדין יכול היה לכופה לנהוג כמותו בכל דבר, מ"מ תמה החזו"א לשם מה לכוף אותה לשנות את מנהגה, עיי"ש.
♦
י.
מסקנה
עפ"י כל המובא לעיל נראה להסיק, שאשה הנישאת לאיש, יש לה ללכת אחר בעלה בכל הדינים והמנהגים, וכ"ש בפני ילדיה שיש לה לחנכם ללכת אחר אביהם. ואעפ"כ, אם בעלה מוחל לה בכמה עניינים, מפני רצונה להמשיך לנהוג כבית הוריה, יכולה היא לנהוג כמנהג בית אביה בהתבסס על הפוסקים כדלקמן:
א. הראשון שדיבר על דין זה הוא התשב"ץ, והתשב"ץ לא כתב דין זה עפ"י פרק מקום שנהגו, שבו נפסק שההולך ממקום למקום להשתקע חייב לנהוג בכל מנהגי המקום שבא להשתקע שם בין לחומרא ובין לקולא כמובא בשו"ע (יו"ד סי' רי"ד ס"ב), אלא כתב זאת מטעם 'אשתו כגופו' ומטעם "שלא יהיו שנים מסובין על שולחן אחד חלוקין בעיסותיהם האסור לזה מותר לזה". וא"כ כל הטעם הוא משום 'שלום בית'. ושמא אם בעלה מוחל ואין מחלוקת הגורמת להפרת שלום הבית, יכולה האשה להמשיך לנהוג כמנהג בית אביה, וכ"ש אם היא נוהגת כן שלא בפני בעלה.
ב. שמא התשב"ץ דיבר רק במקרה שהבעל נוהג כקהילה אחת והאשה כקהילה אחרת, וברגע שנישאו, עברה האשה לקהילת הבעל, ולכן היא מחויבת לכל מנהגי קהילתו.
אך אם הבעל גר במקום שאין הוא בטל למקום קהילתו, ואף קהילתו בנויה מאנשים שכל אחד מחזיק במנהג בית אביו, ואין מנהג אחיד לקהילה, וכך הוא רוב המקומות כיום בארץ, א"כ בכה"ג אינה "נפטרת מקהילת בית אביה", ורק משום שלום בית נוהגת כבעלה. וא"כ אם בעלה מוחל, ואין מחלוקת, היא יכולה להמשיך כמנהג אבותיה.
ג. אמנם האג"מ והמנח"י פסקו בצורה מוחלטת שהאשה צריכה לנהוג כבעלה בכל ההלכות הדינים והמנהגים, מ"מ מצאנו בשו"ת יבי"א שאע"פ שהוא נוקט להלכה כמותם, מ"מ הביא מקרים בהם האשה מחמירה כבית אביה שלא כמנהג בעלה. א"כ קא חזינן, שאין זה דין מוחלט, אלא הנהגה טובה משום "שאם לא כן בטל שלום בית" (חזון עובדיה פסח עמ' פ"ז ס"ק י'), ולכן מועילה מחילת הבעל בכה"ג.
ד. הגרי"מ טוקצ'ינסקי כתב שעל האשה לנהוג כמנהג בעלה, מדין שכופין את האשה ללכת לגור בארצו של בעלה, ולכן על האשה ללכת אחר בעלה אף בדינים ובמנהגים.
אך אם רוצה האיש לגור במקום אשתו שפיר דמי. ואם זהו מקור הדין, א"כ אם האיש מוחל לאשתו בדברים שהיא רוצה לנהוג כבית אביה, הרי שהאשה יכולה לנהוג כמנהג בית אביה.
ה. הגרש"ז אוירבך כתב שכל הדין שהאשה הולכת אחר בעלה בין לקולא בין לחומרא, זה מצד שהאשה משועבדת לבעלה ולכן צריכה לנהוג כמותו לכל דבר.
ולכן אם בעלה מוחל לה, יכולה היא להמשיך במנהגיה הקודמים. וכן פסק החזו"א וכן פסק בתשובות והנהגות.
אמנם ברור, שאין ראוי שינהגו במנהגים חלוקים בדברים רבים, אף אם בעלה מוחל לה, ובפרט שאם יש ילדים, יש לחנכם כמנהג אביהם, ולאם יש מקום מרכזי בחינוך הילדים. מ"מ נראה שבדברים שאינם נראים כמחלוקת, והבעל מוחל לאשתו, יכולה האשה להמשיך לנהוג כבית אביה.
ולכן אם האשה נהגה בבית הוריה, שאמה היתה מדליקה נרות שבת כמספר הנפשות שבבית, ובבית הוריו של בעלה נהגו שמדליקים רק ב' נרות, כיוון שהאשה היא המדליקה בבית ולא האיש, וממילא זה לא נראה כמחלוקת. א"כ אם בעלה מוחל לה, פשיטא שיכולה להמשך לנהוג כמנהג אמה.
ואם נהגה בבית אביה להמתין בין אכילת בשר לאכילת חלב שעה אחת ובעלה נוהג שש שעות, אז אמנם אם הם אוכלים יחד בשר האיש ואשתו, ויש להם ילדים, א"כ אין ראוי שתשתה חלב לאחר שעה, כי זה יוצר בלבול בחינוך הילדים, וע"כ אין ראוי להראות בפניהם מחלוקת כלל וכלל. אך אם היא אכלה בשר לבדה ולאחר שעה רוצה לשתות קפה עם חלב וכדו', כיוון שאין זה מפורסם מתי היא אכלה בשר, או שהיא במקום עבודתה ואין איש שם על לב, בכה"ג כשבעלה מוחל לה, יכולה להמשיך לנהוג כמנהג בית אביה ולהקל לשתות חלב שעה לאחר אכילת בשר.
אמנם בדינים הקשורים לאיש ממש, כגון ספירת נקיים לאשה ספרדיה שנישאת לאשכנזי, שלדעת השו"ע ממתינים מראיית הדם ד' ימים ואז אם התנקתה יכלה לספור ז' נקיים, ולדעת הרמ"א יש להמתין חמישה ימים ורק אז לספור ז' נקיים, כיוון שלדעת האיש שהוא אשכנזי, חובה להמתין חמישה ושבעה, בכה"ג פשוט שעל האישה להחמיר כדעת הרמ"א, שהרי בעלה מחוייב לפסקיו, וזו הלכה הנוגעת לגביו ממש.
אולם, בעניינים הנוגעים לאשה בלבד, בכה"ג מועילה מחילת הבעל לאשתו, שתמשיך לנהוג כמנהג בית הוריה.
בעניין אכילת בשר חלק לספרדיה שנישאה לאשכנזי, אמנם לפי מה שכתבנו לעיל, האשה משועבדת לבעל בין לקולא ובין לחומרא, א"כ אם בעלה אשכנזי ונוהג לאכול בשר כשר בכשרות רגילה שאינו חלק, על אשתו לנהוג כמותו לכאורה. אולם מכיוון שכיום בשר שאינו חלק יש בו בעיות רבות מעבר להקפדה על 'חלק', וכיום רוב האשכנזים היר"ש הבקיאים בנושא הכשרות מקפידים על בשר חלק, א"כ לא נראה לומר ש'מקום' בעלה הוא אכילת בשר רגיל. וע"כ אדרבה, נראה שהאשה צריכה להמשיך במנהגה של בית הוריה, ובעלה יש לו לילך אחר מנהג אשתו ולאכול חלק דווקא, כמנהג רוב בני אשכנז יראי ה' הבקיאים בהלכות כשרות ובמציאות בתחום זה.
ונסתפקתי רק בענייני ברכות במצוות עשה שהזמן גרמא, דלדעת השו"ע אסור לאשה לברך ולדעת הרמ"א האשה יכולה לברך, כיצד תנהג אשכנזיה שנישאה לספרדי, שהרי אם היא פוסקת כמוהו, א"כ אמירת הברכה היא איסור הוצאת ש"ש לבטלה. ונראה לומר, שאם בעלה הוא מעדות צפון אפריקה, שחלק גדול מהן נהגו הנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא, א"כ תמשיך לנהוג כמנהג בית הוריה, המתאים גם לבית בעלה. ואם בעלה מעדות הספרדים שקיבלו את פסקי השו"ע בכל דבר, תקיים את המצווה ללא ברכה, לכה"פ כשהיא מקיימת המצווה בפני בעלה, כגון אם היא נוטלת את לולבו בפניו.
ואם היא עושה זאת שלא בפניו, יש צד לכאן ולכאן אם בעלה מוחל לה. ואמר לי ידידי ורעי הרב רועי הכהן זק שליט"א, דנראה לומר, שהדבר תלוי במי הוא הבעל. דאם הבעל הוא ת"ח המבין בהלכה, והוא סובר שאכן אשה המברכת על מ"ע שהזמן גרמא הוי ברכה לבטלה, א"כ לא תברך. כי זה שהבעל שמוחל לה, עוזר לענייני השלום בית, אך לא לענייני האיסור ההלכתי. אך אם בעלה אינו ת"ח והוא מוחל לה, כיוון שהעיקר הוא רק ענייני שלום בית, לכך מועילה מחילתו, ויכולה לקיים את מ"ע שהזמן גרמא עם ברכה כמנהג בית הוריה. ודפח"ח.
♦ ♦ ♦