בית מדרש גבוה, לייקווד
רצה השי"ת בצדקת נפשם יותר מבפילפולם - הטועה בעיונו במשנת רבותינו
ידוע בעולם הישיבות ישובו של הגר"ח סולובייצ'יק להשגת הראב"ד בעניין הטועים בטעות ההגשמה: 'נעבאך א אפיקורוס, איז אויכעט א אפיקורס'[2]. אמנם פחות ידוע שתירוץ זה כבר נידון בראשונים, ומרומז הוא בדברי הרמב"ם עצמו במקום אחר. ובאמת כבר עמדו על מדוכה זו הרבה מרבותינו הראשונים ואחרונים, וכתבו ונשאו ונתנו בדבר, ורובן חלקו על הנחה זו. על כן אמרתי לאסוף את דבריהם לפונדק אחד.♦
כתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ז): "חמשה הן הנקראים מינים... והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה".
והשיג עליו הראב"ד[3]: "אמר אברהם, ולמה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות"[4].
הרי שהרמב"ם וראב"ד נחלקו אם האומר שהקב"ה יש לו גוף – אמונה המכונה 'הגשמה' – ראוי להקרא מין. וממה שאמר הראב"ד 'המשבשות את הדעות' מבואר דס"ל דבאמת דעה נפסדה היא, אלא דעכ"ז כיון שכך עלתה להם לפי עיונם אינו ראוי להקרא מין[5], ר"ל דפטורים הם כאנוסים או שוגגים.
והנה הרמב"ם לא כתב מענות להשגות הראב"ד כידוע[6], אבל עכ"ז נראה שבא לתת תשובה לשאלה זאת בספרו מורה נבוכים (שכתב קרוב לעשר שנים אחר סיומו של ספרו הי"ד החזקה), כי זה לשונו שם (ח"א פרק לו)[7]: "ואם יעלה בדעתך שמאמין ההגשמה יש לו התנצלות – בעבור שגדל עליה או לסכלותו וקוצר השגתו – כן ראוי שתאמין ב׳עובד עבודה זרה׳ שהוא לא יעבוד אלא לסכלות או מפני שגדל על זה – ׳מנהג אבותיהם בידיהם׳. ואם תאמר שפשוטי הכתובים ישליכום בזה הספק, כן תדע ש׳עובד עבודה זרה׳ אמנם הביאוהו לעבודתה דמיונים וציורים חסרים. אין התנצלות, אם כן, למי שלא יקבל מן המאמתים המעינים אם יהיה מקצר מן העיון[8]. שאני לא אחשוב לכופר מי שלא יביא מופת על הרחקת הגשמות, אבל אחשוב לכופר מי שלא יאמין הרחקתה; וכל שכן במצוא פרוש אונקלוס ופרוש יונתן בן עוזיאל עליהם השלום, ירחקו מן ההגשמה כל מה שאפשר".
נמצאת אומר שהרמב"ם התייחס בישירות לקושייתו של הראב"ד. אמנם תירוצו אינו ברור. אמת שכן יש לומר בעובד עבודה זרה, דמנהג אבותיהם בידיהם, וכן אמרו חז"ל בחולין ז:, אבל אף על העובד ע"ז גופא נופל השאלה, כיון שמחונך הוא על ברכיו, למה יחשב כמין. אמנם נראה כי דברים אלו נמשכו מדבריו הקודמים בפרק זה, שכתב דלא מצינו בכל התורה לשון חרון אף וכעס מאת השי"ת אלא בע"ז דוקא, והטעם כי הוא כפירה, וכוונת כפירה הוא לחשוב על הדבר היפך מה שהוא, וכפירה הנשתייך לו יתברך, הוא דבר המעלה חרון אף. והתגשמות כע"ז הוא ועוד יותר גרוע, והוי כפירה במציאותו, ולכן מעלה חימה. ר"ל שעיקר המחשבה בה, ואין נ"מ סיבת התחשבו בו, הוא גופא מכעס הקב"ה כביכול. וא"ת מה הו"ל למעבד? הו"ל להכיר בעצמו שקצרה בינתו, ולשאול מאותן שרחבה דעתם מהי האמת[9].
וכך ביאר את דברי הרמב"ם, הרב יצחק אברבנאל בספרו שחיבר על העיקרים, ראש אמנה (פרק יב): "אבל זה (=דעת הראב"ד), עם ההתבוננות מבואר הנפילה, שלדבריו כל כופר בכל עיקר לא לכוונה, יהיה בעל העולם הבא, וגם אמונת הנוצרים[10] אחרי שהם יבינו הדברים בתורה ובנבואה כפשטן ויחשבו שהכוונה בהם מה שיבינוהו תהיה בלתי חולקת על ההצלחה האמיתית לא נאמר שהם כופרים ומינים, ויהיה אפשר כפי זה, שימצא איש בלתי מאמין בשום עיקר מהעיקרים ובשום אמונה מאמונות התורה, ולא יקרא מין ולא כופר, אם שהביאהו אל סכלות ועורון והיותו בלתי מבין כוונת התורה, והדברים האלה כולם לא יסבלם האמונה התוריית והשכל הישר[11]. לפי שהדעת הכוזב כשיהיה בעיקר מעיקרי האמונה, כבר יסיר הנפש מהצלחתו האמיתית ולא יביאהו לחיי העולם הבא, אף על פי שלא יעשה אותה בכוונה למרוד, כי כמו שהסם הממית[12] כשיאכל האדם אותו יכלה רוחו, ונשמתו אליו יאסוף, אף על פי שנאמר שאכל אותו בחשבו שהיה מאכל בריא ונאות, כן הכפירה והאמונה הכוזבת בענין עיקרי הדת, שיגרשו[13] נפש האדם וימנעוה מירושת העולם הבא בלא ספק".
שפתי הרי"א ברור מללו: אין הכי נמי אנוס הוא, ויפטר מעונשים, אבל עכ"ז אין בר עולם הבא אלא מי שמאמין לאותן העיקרים, ואי לאו הכי אין נשמתו בכלל הגמול הנצחי. ובמילים אחרות: נעבאך א אפיקורוס, איז אויכעט א אפיקורוס[14].
♦
אמנם כאמור, אף שנראה שכן הוא דעת הרמב"ם, מאידך גיסא יש לנו דברי הראב"ד. ולפי מה שמצאתי רוב הקדמונים שנכנסו לסוגיא זו, הסכימו עם דברי הראב"ד, אם כי נחלקו בהגבלת הענין.
ראש וראשון לכל דבר שבעיקרים הלא הוא הרב יוסף אלבו בעל ספר העיקרים, וגם כאן כתב באריכות בענין זה, ע"ש במאמר ראשון פרק א-ב. ותוכן דבריו הוא, דאין לומר שכל מי שיחקור ויחלוק בעניני העיקרים לכופר יחשב, ורק מי שכופר בדברי התורה ויודע שהוא דעת התורה נקרא כופר, אבל מי שמודה לכל דברי התורה, 'וכשבא לחקור על זה מצד השכל והבנת הפסוקים הטהו העיון לומר שאחד מן העיקרים הוא על דרך אחרת, ולא כפי המובן בתחילת הדעת; או הטהו העיון להכחיש העיקר ההוא', אף כי 'הוא חוטא בשוגג וצריך כפרה', מ"מ 'אין זה כופר, אבל הוא בכלל חכמי ישראל וחסידיהם'. וכן 'מי שלא הגיעה מדרגת עיונו להאמין הכתובים בדרך מסכים אל האמת, ומאמין אותם כפשטן, ועלה מזה בידו דעת כוזב' וכציורו של הראב"ד, 'איננו יוצא בזה מכלל בעלי התורה חלילה, ולא הותר לספר בגנותו ולקרותו מגלה פנים בתורה, ולא כופר, ולמנותו בכלל המינים חס ושלום'. ודרך הראב"ד 'יראה אמיתי ונכון'[15].
ואחריו בא החסיד יעבץ בספרו אור החיים, בה שפך סוללה על הפילוסופים וכתב בתוך דבריו (פרק ה), דאף דכמעט אינו נמצא מי שמאמין בהתגשמות, עם כל זה: "אם ח״ו המצא ימצא פתי ועם הארץ אשר לא יצייר הדבר זה, או אשה אשר השה אלוה חכמה ולא חלק לה בבינה[16], ולא תוכל לצייר מציאות השם כי אם בעל גשם, והאשה ההיא תזהר בכל מצות השם יתברך ותחשוק בלבה אל יוצרה והמסור נפשה על תורת ה', אחרי שלא עשתה שום עבירה ולא עברה עוד, אדרבה סבלת צרות רבות ורעות, תהיה מעלתה בלי ספק אצל יוצרה יותר מאלה החכמים בעיניהם כאשר ראית בעיניך מה שכתבתי למעלה. כי הן הנה הנשים הספרדיות באו והביאו את בעליהן למות על קדושת הש״י, והאנשים אשר היו מתפארים באלו החכמות המירו את כבודם ביום מר. וזו ראיה גדולה ועצומה שאם לא התחכמו, אלא היו מן כת הפתאים, היה פתיותם מצלת אותם ושומר פתאים ה׳. אבל אחרי שלא נתפייסו להאמין בקבלה, ויצאו אל החקירה, האמינו היסודות אשר בהם נחייחדנו עם חכמי האומות והפילוסופים, וכפרו כל העיקרים אשר נתבארו במופת כגון שכר ועונש ותחיית המתים או היו מסתפקים בהם, על כן לא מכרו את אדמתם נחלת העה׳׳ז על הספק, והיו מן כת המשומדים אשר אין להם תקנה".
בדברים נוקבים אלו פרש החסיד יעבץ את שיטתו, דמי שיאמין בהתגשמות מחמת שהטעהו עיונו, אך לבו עדיין דבוק בה' ותורתו, אינו מכת המשומדים, ובלי ספק הוא במעלה יותר מן המתפלספים. והביא ראיה לזה ממה שבגירוש ספרד כל אותן האנשים שעסקו בפילוסופיא עזבו את תורת ה', והטועים בעיונם העלו גופם על המוקד לקידוש שמו ית'.
גם בעל העקדה, הרב יצחק ערמאה, אף הוא ממגורשי ספרד היה, וקרוב בדעותיו להחסיד יעבץ, כתב גם כן על דרך זה בספרו חזות קשה (שער ח), שאין ספק שלא יקפיד ה' על טעות ההמון בענין התגשמות, שאינו כפירה גמורה רק שיבוש הדעת בלבד, והביא את דברי הראב"ד בהשגתו, והסכים לדבריו בדברים אלו: "ובאמת רצה השם יתברך בצדקת נפשם, יותר מבפילפולם, אם שניהם כאחד לא יכילם דעתם".
ובאמת קודם לשלשה המאורות האלו כבר דן בזה אחד מהראשונים, ה"ה רבנו מאיר המעילי, תלמידו של בעל ההשלמה, במאמר 'משיב נפש'[17]. ושם הגדיל לעשות וטען שאף הרמב"ם לא סבר כן: "וכבוד הראב״ד מונח במקומו, כי חס ושלום הר״ם ז״ל לא כיון בזה שיקרא מין מי שלא השיג בכח שכלו לומר שאינו גוף או שאינו מוגבל, כי רוב בני המוננו, אנשים ונשים ונערים, הולכים על דרך סברא זו מכח פתיותם ומעוט שכלם... ונסמכים בזה על פשט לשון המתרגם... וסומכים ג״כ על הרבה דברי קצת רז״ל ופשוטיהם... ואין ראוי לומר שיהיה עליהם דעתו ז״ל שיהיו כמינין, שמורידין אותן ולא מעלין, וגם מי שיהרוג אחד מהם במזיד, דעתו באמת שהוא חייב מיתת ב״ד וכרת בידי שמים. אך הרב ז״ל כיוון, במי שגוזר בכח שלו ובהכרעת דעתו שכן הוא באמת, ובא לחלוק על חכמי התורה המבינים, והמקובלים רב מפי רב עד משה רבינו... ועל החולק ההוא אמר ז״ל מה שאמר, לא על אחדים כבני ההמון והנשים הטובות יראות החטא, כי הן רצויות לשם ית', ואעפ״י שאינם מהירות ומשכילות בדברים העמוקים, רק שהולכות בתם לבן".
רבינו המעילי חלק על הסבר הרי"א דלא יתכן עוה"ב למי שאינו מאמין שאין להקב"ה גוף, וס"ל שכוונת הרמב"ם אינו אלא על מי שידע שדעת חכמי המסורה הוא שאין להקב"ה גוף ובא לחלוק עליהם בחשבו שלו לבדו נתנה הבינה, אך מי שלא ידע ע"ז כלל ורק חושב כן לפי תומו, אין לו עון. וקרוב לדברים אלו כתב החזו"א (על הרמב"ם שם).
גם בן דורו של רבינו המעילי, ה"ה הרב ישעיה טראני האחרון – הריא"ז – כתב להסכים לדברי הראב"ד, אם כי לא הזכיר את דבריו. וכתב בקונטרס הראיות (סנהדרין צ.) דאף ש'הדעת מכרעת וכן פשוטן של מקראות שהקב"ה אינו גוף', וש'כן הדבר ידוע לכל חכמי לב', עם כל זה: "מי שיטעה בכך ולא ירד לעמקו של דבר ומבין המקראות כפשוטן, וסבור שהקדוש ברוך הוא בעל תמונה לא נקרא מין. שאם כן הוא הדבר איך לא פרסמה תורה על דבר זה, ולא גלו חכמי התלמוד להודיע דבר זה בגלוי, ולהזהיר נשים ועמי הארץ על כך שלא יהו מינים ויאבדו עולמן, הלא כמה אסורים קלים כגון אסור מוקצה וכיוצא בו חברו חכמים כמה הלכות והרבו כמה דקדוקין להעמיד כל דבר על מכונו, ועל דבר זה שכל האמונה תלויה בו ויש בו כרת בעולם הזה ובעולם הבא איך לא הורו חכמים על דבר זה בגלוי. אלא ודאי לא הקפידו לכך, אלא יאמין אדם היחוד כפי שכלו, ואפילו הנשים כפי מיעוט שכלן".
והמשיך, ולאחר מכן קבע מסמרות בזה: "אם יחשוב אדם שהקדוש ברוך הוא בעל תמונה, לא הקפידה תורה בכך, וכמה היו מחכמי התלמוד הקדושים שמהם תצא תורה לישראל שלא נתנו לבם להתבונן בענין האלהות, אלא הבינו המקראות כפשוטם, ולפי תומם חשבו כי הקדוש ברוך הוא בעל גוף ותמונה, וחלילה שנקרא מינים לאשר נאמר עליהם לקדושים אשר בארץ המה".
ועל דרך זה כתב גם כן כתב בסוף דבריו בענין הלל שאמר בסנהדרין (צט.) אין משיח לישראל, ש'לא נקרא כופר בכך, כיון שמיישב המקראות'. ויוצא מכל זה דס"ל להריא"ז דאף מי ששגג בעניני אמונה לא נקרא מין.
אף מדברי החובות הלבבות (שער היחוד פרק י) נראה שהלך בזה הדעת, שכתב: "והכסיל הפתי יחשוב הבורא ית' על דרך הנראה ממליצת הספר, וכשהוא מקבל על עצמו עבודת אלהיו והוא משתדל לעשות לכבודו, יש לו טענה גדולה מצד פתיותו ומעוט הבנתו, מפני שאין האדם נתבע אלא כפי יכלתו והשגתו בשכלו והבנתו וכחו וממונו". אמנם הוא מסתייג קצת וכתב "שהכסיל כשאפשר לו ללמוד החכמה ומתעלם ממנה, הוא נתבע עליה ונענש על אשר קצר ועמד מללמוד". מבואר מדבריו שלא הלך בדעת הרי"א והגר"ח, דלדבריהם אין שייך כאן שום טענה, אמנם הסכים דמי שהוא בר הכי להבין דבר על אופנו ונתעצל, נענש על כך.
וכן הרשב"ץ בספרו אוהב משפט (פ"ט), דרך בדרך זו, דמי שמודה בשרשים רק מבסעיף אחד מסעיפי השרשים 'בלתי מאמינים מפני הכרח הפסוקים שעלו פירושיהם בידם בטעות, אין להוציאם מפני זה מכלל ישראל'. ומזה יש להקיש ג"כ לנדון הראב"ד וכלשונו: "ובכאן הגיע הדבור בלמוד הזכות על חכמי אומתנו אשר עלו בידם דעות נכריות אסור להאמין בהם, אבל לא מפני כך הותר לנו לספר בגנותם ולומר עליהם שהם מכתות שאינם מקבלות פני השכינה, חס ושלום לא תהא כזאת בישראל, כיון שהם שלימים באמונתם נזהרים מעבירות התורה ומתחזקים בקיום המצות כהוגן. ועל זה תפס הראב"ד ז"ל על הרב מורה צדק ז"ל".
♦
ומדבריהם לדברי האחרונים. הרדב"ז בתשובה אחת (ח"ד סי' קפז [א'רנח]) על מי שדרש דרשות של דופי שהערב רב חשבו שמשה רבינו היה אלוה ח"ו, כתב בתוך דבריו: "ולא מצאתי טעם לפוטרו מן העונש זולת מפני שהוא טועה בעיונו ותקנתו קלקלתו, ולא עדיף האי ממי שטועה באחד מעיקרי הדת מחמת עיונו הנפסד שלא נקרא בשביל זה כופר...והטעם מבואר כיון שאין כפירתו אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת, ואם כן אנוס הוא ופטור, אף הכא נמי טועה בעיונו הוא"[18].
מדברים אלו נראה דס"ל שכל מי שטעה בעיונו, בדבר מן הדברים, אונס גמור הוא ואין לו עונש כלל. היעב"ץ (בתשובה שכתב בסוף ספר 'קיצור ציצית נובל צבי'[19]), אף שהסכים לעצם הרעיון של טועה בעיונו[20], הסתייג מההיתר הגורף, והגביל את הדברים. לדבריו, דברי הרדב"ז 'זרים מאוד בעיני', וגורמין מכשול ל'קלי הדעת היוצאים חוץ לשטה לתלות בוקי סריקי בהרב, לתלות באילן גדול לפטור עצמן מן הדין שלמעלה ושלמטה, נמצא ח"ו הותרה הרצועה ללכת כל איש חוטא וסוטה אחרי שרירות לבו הרעה, באמור אנוס הוא שכך דעתו נוטה'.
ומברר היעב"ץ את דבריו, שיש ב' מיני כופרים הטועים בעיונם. אחד מהם הוא עובד ע"ז וכיוצא בו, ובזה: "המקולקל במחשבת ע"ז ואלילים עכו"ם ושניות כו' ובכלל הנותן כבוד ה' לאחר, ודאי הוא מין גמור מוחלט, אבד חלקו מארץ החיים סלה, ונסתלק מן האחוה לגמרי, גם דמו הנה נדרש לבערו מישראל, וטוב לנו ככתוב, אפי' הכריחהו עוות עיונו ועקוש טעות דמיונו, מה לו ולנו, אין לו זכרון וחלק עמנו, הלא כל עובדי אלילים אשר מעולם באחת יבערו, ויכסלו מוסר הבלים, וכל המינים והאפיקורסים בלי ספק עיונם הבהמי ודמיונם הנפסד הטעם ורוח עועים התעם, לא מפני כך נפטרו מדין שמים ודיני אדם אחר התראה, ואין אחד מפוסקי הלכות שחלק בדבר לפטור האפיקורוס מחמת הפסד דמיונו המשורש, או באיזו סבה שתהא, וכן כל המקראות עדים, הכתוב צווח על עובדי ע"ז 'רועה אפר, לב הותל הטהו', וכמוהו רבים".
הרי שבעובד ע"ז וכיוצא, אי אפשר לטעון שהטעהו עיונו. ודבריו קרובים לדברי הרמב"ם במורה הנ"ל, דעובד ע"ז - ולהרמב"ם ה"ה המגשימים הבורא - אין פטור למה חישב כן, דכבר נכרת הוא מעמינו. אמנם היעב"ץ ס"ל דיש לחלק בין זה לשאר העיקרים: "ואולם הטועה בעיונו... ודאי אינו נחשב כופר ומין אם פשטי המקראות אלצוהו או שכלו הנמהר הטעהו, שאל"כ לא שבקת חיי, כי הלא הר"מ כבר יחשב מין אצל חכמי הצרפתים והראב"ד בהל' תשובה[21], וכן להפך אצל הר"מ ז"ל היו אלה החסידים נחשבים למינים ח"ו מחמת חלופי דעותיהם בהבנת תוארי האל ובענין חדוש הבריאה ובתחיית המתים ובעוה"ב, וקורא אני עליהם 'יעמדו יחדו - החכם יודע פשר דבר - בקהל חסידים ועמך כולם צדיקים'".
ממה שכתב 'פשטי המקראות אלצוהו', נראה ברור שכוונתו לענין הגשמה, דס"ל כהראב"ד בזה, דלא מפני זה אין לו חלק לעוה"ב. רק מי שאין לו אלו-ה, אין לו חלק ונחלה עמו, אבל בשאר עיקרים יש לו חלק, כי יש לו טענה על שהטעהו עיונו בכך.
גם הרב שמשון רפאל הירש נקט כשיטת היעב"ץ בזה. דבריו אלו כתב במכתבו הידוע להרב יצחק דוב הלוי במברגר אב"ד וירצברג. מכתב זו בגרמנית כתב כתגובה למכתבו של הרב במברגר אשר תמך בעד השארותו של קהילת האורתודכסים בתוך קהילת הרפורמים, ואחד מטענותיו הייתה שאין הרפורמים נכנסים בכלל מינים כיון שהטעהו עיונם בכך, בהסתמכו על דברי הראב"ד הללו. על זה באה תגובתו של הגרש"ר הירש[22]: "הלא מי שכופר בעיקרי האמונה וכתוצאה מכפירה זו עובר בשאט נפש על גופי התורה, ואומר אין בזה עון, הוא הוא המין והאפיקורוס אשר עליו נאמר "הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה", וכדברי הרמב"ם בהלכות ע"ז שהבאתי למעלה. וכי יש נפקא מינה באיזו דרך הגיע המין לכפירתו, אם ע"י בלבול מחשבות או עם-הארצות ואי-הבנה, או טעות בהבנה. גם צדוק ובייתוס, האבות של כל המינים ואפיקורסים, הגיעו למינותם ע"י אי הבנה בדברי רבם אנטיגנוס איש סוכו, וגם אלישע בן אבויה נעשה מין ע"י בלבול מחשבה וע"י קריאה בספרי טועין, ואי-הבנה בפסוק שבתורה. אולי חשב כבודו באמת כי מי שנעשה כופר ע"י קריאה בספרי המסיון, איננו מכת הכופרים שהרמב"ם מדבר עליהם".
לפי דבריו, כל מה שכתב הראב"ד אינו ענין אלא ב'טעות רוחניות מופשטת' שאינו מביא בעטיו ביטול תורה ומצוות, אבל כל שמשום כפירתו עובר על מצות ה', אין שום נ"מ מה הביא אותו לכך.
עוד אציין כאן לב' אחרונים אחרים שכנראה נקטו כסברת הראב"ד. הראשון הוא הרי"ב איילנברג בספרו באר שבע (סנהדרין צ.), שכתב שצ"ל שדברי רש"י שם – שכתב דמי שמאמין בתחית המתים רק אינו מאמין שהוא רמוז בקרא, כופר גמור הוא – על כרחך 'לא יצאו דברים אלו מפה קדוש רש׳׳י, אלא איזה תלמיד טועה פירש כן בגליון ונכתב בפנים'[23]. ואחת מטענותיו היא מפני שכבר כתב בעל העיקרים שהטועה בעיונו מלפרש את הפסוקים כראוי אינו נקרא כופר וה"ה כאן. הרי חזינן שנקט לעיקר כדברי העיקרים בזה.
והשני, הוא הרב יצחק אייזיק חבר בספרו מגן וצינה אשר כתב להגן בעד הקבלה, אחרי שכתב שכל הכופר בקבלה מין יחשב, דהוי כאומר כל התורה מן השמים חוץ מדבר אחד, כתב שהרב יהודה אריה ממודינא 'הוא מכלל ישראל מאמינים בני מאמינים ככל אשיות פינות יסודי תוה"ק שבכתב ובע"פ', ואף שחיבר ספר נגד הקבלה, 'אינני מהרהר אחר הרב הנזכר כי בשגגה דיבר מה שדיבר, שלא ירד להבנת עומק דבריהם, ולא נגה עליו אור התורה והחכמה, ולא עליו אני כועס'. וחזינן דלשיטתו מהני טענת שוגג על כפירה.
♦
סוף דבר, אף דלכאורה צדקו דברי הגר"ח בשיטת הרמב"ם וכ"ה שיטת הר"י אברבנאל; חלקו עליהם – עכ"פ בחלקו - הרבה מרבותינו, הלא המה הראב"ד, המעילי, הריא"ז, בעל החוה"ל, בעל העיקרים, בעל העקידה, החסיד יעבץ, הרשב"ץ, הרדב"ז, היעב"ץ, הרי"ד במברגר, הרש"ר הירש, הבאר שבע, ורי"א חבר[24].
♦ ♦ ♦