ראש ישיבת אורחות תורה, בעל משנת טהרות
בדין ראשית הגז במוקדשין וביסוד דין ראשית הגז[2]
א. סוגית הגמ' דמבואר דלא שייך דין ראשית הגז כשהצמר של בדה"ב אא"כ פודין אותו
חולין קל"ה א'. ריש פרק ראשית הגז. מתני' ראשית הגז נוהג וכו', בחולין אבל לא במוקדשין, ובגמ' במוקדשין מאי טעמא לא, אמר קרא צאנך ולא צאן הקדש. ומקשו הגמ' למאי צריך קרא למעט מוקדשין הא לאו בני גיזה נינהו דכתיב לא תגוז בכור צאנך, ומסיק דאצטריך קרא לקדשי בדה"ב, דאין בהם לאו דלא תגוז מדאו', ואי לאו מיעוטא הי' בהם דין ראשיתהגז.ומבואר עוד בגמ' דלמ"ד קדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה, אי לאו מיעוטא דמוקדשין הי' הדין דלפרוק וליתיב לי' לכהן. ולמ"ד קדשי בדה"ב היו בכלל העמדה והערכה, ואז א"א לפדות הצמר לאחר שנגזז. וא"כ גם בלאו מיעוטא לא שייך בי' ראשית הגז דהא הוי צמר של הקדש, ע"כ איירי כשהקדיש הבהמה חוץ מגיזתה, והצמר הוי דידי', ומ"מ נתמעט משום דהוי הצאן מוקדשין.
ורבא מוקי למתני' במקדיש גיזה עצמה, וטעמא דפטירי לאו משום מיעוטא דצאנך, אלא משום שמחוסר פדייה, וכתיב גז צאנך תתן לו מי שאינו מחוסר אלא גזיזה ונתינה, יצא זה שמחוסר גזיזה פדייה ונתינה, ע"כ.
ומכל הסוגיא מבואר כדבר פשוט דאי הוי הצמר של בדק הבית, לא שייך בי' ראשית הגז רק אם הוא פודה את ההקדש, אבל בלא פדיון לא שייך, דהא הוי הקדש.
♦
ב. בפועל מצינו דאי לאו קרא הי' אוכל בשל הקדש, ושיטת התוס' דהוי היתר בעלמא
ויש להקשות בזה קושיא גדולה, דלכאו' ראוי להיות שיהי' דין ראשית הגז לכהן אף בלא פדיון כלל, דהנה בב"מ פ"ז ב' נתמעט מקרא דפועל העובד בשל הקדש אינו אוכל כדין אכילת פועל, דכתיב בכרם רעך ולא של הקדש. ומבואר דאי לאו קרא הי' אוכל משל הקדש.ובתוס' שם (ד"ה רעך) כתבו לבאר הא דס"ד דשרי איסור מעילה, ה"ט, דכי היכי דשרי רחמנא איסור גזל שאוכל משל חבירו, ה"נ הו"א דשרי בשל הקדש. והיינו דהוי היתר על איסור גזל, וה"נ ס"ד דיהי' היתר על איסור מעילה.
ומה"ט נתקשו התוס' שם (דף צ' ע"א ד"ה כאן) דה"נ נימא דיהי' שרי לפועל לאכול מע"ש אף חוץ לחומה, כשם דהוי שרי איסור מעילה. והיינו דגדר הדין הוא היתר על האיסור, וזה הס"ד גם בשל הקדש. [ועי' חזו"א מעילה סו"ס ל"ח שנתקשה לפ"ז אמאי פשיטא לגמ' שם צ"ב א' שנזיר אינו אוכל בענבים (וכן הקשה בחי' ר"ח הלוי הלכות מעילה ע"ד התוס'). וכתב ליישב דשאני נזיר דהוי איסור גברא, וזה ודאי לא ס"ד להתיר, ורק איסורים שהם מחמת החפצא ס"ד להתיר].
♦
ג. דברי הגר"ח דכל שיש לו זכות ליטול משל הקדש ל"ה מעילה
אמנם בחי' רבינו חיים הלוי פ"ח ממעילה ה"א כתב בביאור הענין, דגם הא דשרי לפועל לאכול משל בעה"ב ל"ה שריותא בעלמא לאיסור גזל, אלא יסוד הדין הוא דאית לי' זכות לאכול וממילא ל"ה גזל. וגם למ"ד משל שמים הוא אוכל, היינו לגבי הא שאינו יכול ליתן לאשתו ובניו לאכול, אבל הא מיהא יש לו זכות ממון לאכול ול"ה היתר בעלמא. וא"כ מדשרי לאכול משל בעה"ב אין שום מקור למילף מיני' לשאר איסורים. והא דאצטריך קרא לאסור בשל הקדש, ה"ט דגדר איסור מעילה יסודו בדין גזל הקדש, והוכיח כן הגר"ח מהא דמעילה שיעורו בפרוטה, ולא כשאר איסוה"נ. [והיינו דפשיט"ל דבשאר איסוה"נ אין השיעור פרוטה, אלא הוי בכל שהוא, ועי' בזה בתשו' הגרע"א סי' ק"צ]. וכן מהא דצירף את המעילה לזמן מרובה, וע"כ דהוא משום דין הגזילה שבו.וממילא בפועל האוכל, כיון דבזכייתו קא אכיל דהא יש לו זכות אכילה [וגם למ"ד משל שמים הוא אוכל כן הוא, כש"כ הגר"ח וכנ"ל, ועי' ביאור הענין בס' ברכת שמואל קידושין סי' ג' ובס' יונת אלם סי' ל"ד אות ט'], תו ליכא כאן מעילה כלל, דמופקע הוא מגזל הקדש כמו מגזל הדיוט.
ונמצא דכל שיש לו זכות ליטול ממון הקדש ל"ה כלל מעילה וא"צ פדיון. וא"כ יש להקשות אמאי אי לאו מיעוטא דהקדש מראשית הגז הי' צריך לפדות את הגז, והרי יש זכות לכהן ליטלו, ונימא שיטול בלי פדיון.
ולדעת התוס' לא קשה, דמשמע מדבריהם דגם כשיש לו זכות ליטול א"א אלא בפדיון, וא"כ א"ש שצריך לפדות, אבל לפמש"כ הגר"ח דכל שיש לו זכות ממון בזה ל"ה מעילה, א"כ צ"ע אמאי בעי פדיון, ולרבא חשבינן לי' מחוסר פדיון.
♦
ד. וצ"ע לפ"ז אמאי בראשית הגז צריך לפדות קודם הנתינה
ומכבר הי' ק"ל קושיא זו, ושו"ר בס' חידושי הגרז"ס קדשים שנדפסו בסופו תשובות הגרז"ס, ובסי' י"ט יש תשובה מהגדול ממינסק זצ"ל להגרז"ס זצ"ל שעמד בזה בתו"ד. ויסוד זה שכשיש זכות ממון ל"ה מעילה, הוכיח כן הגדול זצ"ל מהא דב"ק ל"ז ב' ממעט מקרא דשור רעהו דאין חיוב נזקין בשור של הקדש. ובשטמ"ק הקשה למאי אצטריך מיעוטא והא הוי מעילה, וכתב בשם המאירי שתי' בשם חכמי פרובינצא דמעילה ל"ה אלא כשנהנה סתם, אבל כשיש לו זכות ליטול ל"ה מעילה. ומבואר שם בדבריו דזה יסוד הדין ששילמו לאומנין משל הקדש.וכתב הגדול ממינסק שם דלפ"ז מיושב הא דבב"מ דף פ"ז מבואר דאי לאו מיעוטא הי' פועל אוכל בשל הקדש [וכש"כ הגר"ח וכנ"ל], דכיון שיש לו זכות לאכול, ל"ה כלל מעילה וכמו בנזקין.
ונתקשה לפ"ז אמאי לגבי ראשית הגז מבואר בר"פ ראשית הגז דאי לאו מיעוטא הי' צריך לפדות, והרי יש לכהן זכות ליטול ממון זה. [והנה במה שמבואר בדבריו דזה ג"כ יסוד הדין ששילמו לאומנין מבדה"ב, יעוי' בזה בקובץ הערות סי' נ"ב סקי"ד שהקשה מהא דתנן בשקלים פ"ד מ"ו דאיכא דינא דהקדש מתחלל על המלאכה. וילפי' לי' מקרא בתמורה ל"א ב', הא לא"ה לא. ועמד בזה ג"כ הגדול זצ"ל בהמשך דבריו, ועי' בזה ג"כ בקוב"ש ח"ב סי' כ' אות ו' ז', ובאבנ"מ סי' כ"ח סקט"ז נקט דהוא מדין הקדש מתחלל על המלאכה, ע"ש. ולכאו' יש לדון בכ"ז דיש חילוק אם הזכות ליטול היא מהממון המסוים הזה, כמו בנזקין משור תם, או דהוי חוב בעלמא, דהתם בעינן חילול, ופועל ג"כ יש לו זכות אכילה מפירות אלו. אכן ברה"ג נמי הוי זכות הכהן מגיזה זו. וע"ע בחזו"א מעילה סי' ל"ח סק"ה שנקט שגם הא דפועל אוכל היינו כיון שיש לו זכות אכילה, הקדש מתחלל בי', ע"ש בכ"ד, ודלא כהגר"ח שאין כאן מעילה כלל].
ועיקר הקושיא מראשית הגז אמאי צריך פדיון, וכמו שהק' הגדול ממינסק, יעוי' גם בס' יהגה האריה סוף מסכת מעילה שעמד בזה ג"כ. (ויעוי' גם באילת השחר בסוגיין).
♦
ה. י"ל דשאני ראשית הגז דהוי מצוה על הבעלים ולא זכות ממון
ולכאו' יש ליישב בכ"ז בפשיטות, דשאני פועל דיסוד הדין שאוכל הוא זכות ממון דאית לי', וגם למ"ד משל שמים הוא אוכל וכנ"ל, וכן בשור תם יסוד הדין הוא זכות של הניזק ליטול את הנזק, וממילא ל"ה מעילה, משא"כ בראשית הגז יסוד דינו הוא מצוה של הבעלים, ולא סגי בזה להפקיע איסור גזל ומעילה.ויסוד החילוק מבואר בחידושי רבינו חיים הלוי פ"י מביכורים הי"ד, שכתב לבאר דחלוק יסוד החיוב בין חלה לראשית הגז, דבחלה יסוד החיוב הוא על החפצא של העיסה, משא"כ בראה"ג דאין כאן חיובא כלל על גוף החפצא של הגיזות, ורק על הבעלים הוא דחייל חיובא. [וע"ש הנפ"מ לענין שותפות אי בעי' שיעורא לכל שותף].
וא"ש היטב לפ"ז דנחשב מעילה כשנוטל מגיזות הקדש בלי פדיון, ולא דמי לפועל וכדו', שזכותו היא בחפצא של הפירות, משא"כ ראה"ג דהוי חיובא דבעלים וכנ"ל.
אלא דצ"ע א"כ מה שייך בכלל חיובא דראה"ג בשל מוקדשין, ואפי' נימא דפודה כדי שלא יהי' מעילה, אכתי הא אין ההקדש מחויב בראה"ג, ועל איזה בעלים רמי חיובא כלל.
♦
ו. שיטת התוס' דנדון הגמ' במוקדשין הי' שהכהן יפדה מהקדש ויטול הגיזות
אמנם בביאור דברי הגמ' דמבואר דאי לאו מיעוטא הי' נוהג דין ראה"ג במוקדשין, מצינו לכאו' ג' דרכים בראשונים.בתוס' (ד"ה ראשית הגז) נתקשו על מי דנה הגמ' דליפרוק וליתיב לכהן, דהבעלים שהקדיש ודאי לא חייב, ודנו לפרש דהכונה שהכהן יפדה ויטול את הגיזות, וכתבו דלפירוש זה קשה הלשון וליתיב, אבל משמע שזה עיקר הפירוש שנראה לדעתם בדברי הגמ'. והוסיפו דהא דנחשב נתינה לכהן, והא פודה הגיזות ומה מרויח מזה, ופי' דמרויח שפודה בשו"פ, דאפי' שוה מנה מתחלל. ומשמע בדבריהם דכן הוא רק מחמת שיש כאן דין ראה"ג, הא לא"ה לא הי' אפשר לחלל שוה מנה על שו"פ.
עכ"פ זו דרך אחת דנדון הגמ' הי' שבמוקדשין נהי שאין בעלים שמחויב ולא איירי כלל מחיובא דבעלים, מ"מ יש זכות לכהן ליטול מהגיזה את ראשית הגז, אלא דמ"מ צריך לפדות על שו"פ.
♦
ז. שיטת תוס' הרא"ש שהנדון במוקדשין הוא לחייב את הגוזז כיון שנעשה שלו מדין מעילה
אבל בתוס' הרא"ש כתב לבאר באופ"א, דאיירי כשיש בעלים שאפשר לחייבו בראה"ג, והיינו דאיירי באופן שגזז ונטל הגיזות לעצמו, [וע"ש דכסבורין הבעלים שהגיזות שלהן. וצ"ב דבכסבור שהוא שלו ל"ה כלל מעילה, עי' תוס' קידושין נה. וב"ק כ:, אמנם עי' ב"ק שם דכשעשה שינוי הוי מעילה גם בכסבור שהוא שלו]. וכיון דהוי מעילה נפיק לחולין, ומתחייב בראה"ג, והיינו שנעשה בעלים על הגיזות בשעת הגזיזה, ולפיכך מתחייב בראשית הגז.והוסיף בתוס' הרא"ש דהא דאמר ליפרקיה הכונה שמתחייב ע"ז בתשלומי מעילה, ואין הכונה שיזכה בגיזות רק אם ישלם תשלומי מעילה, אלא הכוונה דכיון שמתחייב לשלם ע"ז ממילא זוכה בגיזות.
ומתבאר לפ"ז דיסוד מה שבכל מעילה החפץ יוצא לחולין, יסוד הדין הוא מחמת מה שמתחייב לשלם, והיינו דהוי כעין פדיון, ומשו"ה קרי לי' הגמ' ליפרקיה. ויסוד הדבר מבואר ברש"י ב"מ צ"ט סוע"א (ד"ה וחבירו) "שמכיון ששגג בו המשאיל, ונתחייב דמי טובת הנאה להקדש יצאת הנייתה לחולין", ע"כ. והיינו דמה שיוצא לחולין הוא תוצאה ממה שמתחייב לשלם. ובב"מ נ"ז ב' (ד"ה והוו להו דהדיוט) פירש"י "דהוי של גזבר שהרי עליו לשלם להקדש קרן וחומש", ע"כ. והיינו דמה שנעשה שלו הוא מחמת שמתחייב לשלם ע"ז. [וזה יסוד גדול בדוכתי טובא, דמה שמתחייב לשלם הוא סבה שיזכה בדבר, ועי' בזה בזכרון שמואל ס' נ' אות ב', וסי' נ"ט אות ג'. ובחי' רבי שמואל קידושין סי' י' אות ט', ב"ק סי' כ"ג אות ה'. ובשיעורי רבי שמואל ב"מ פרק שני סי' א' אות ו'].
וקושית הגמ' והא בעי העמדה והערכה ביאר התוס' הרא"ש, דבמידי דבעי העמדה והערכה אינו יוצא לחולין ע"י מעילה. וביאור הדבר הוא כנ"ל, דלדעת התוס' הרא"ש יסוד מה דנפיק לחולין ע"י מעילה הוא כעין פדיון. [ועי' היטב בדברי התוס' רי"ד ב"מ נ"ז א' ד"ה הקדש, דהא דבמעל בשו"פ נפיק הכל לחולין הוא מדינא דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל]. וממילא מידי דלאו בר פדיון מחמת דבעי העמדה והערכה, לא נפיק לחולין אף ע"י מעילה.
ולפ"ד תוס' הרא"ש נמצא דנדון הגמ' לחייב בראה"ג הוא את הגוזז, ונחשב בעלים שאפשר לחייבו כיון שזוכה בגיזות. [וצ"ל שהי' בבעלותו ה' צאן, דאל"ה לא הי' מתחייב במה שזוכה עתה בגיזות].
♦
ח. בהא דלא נפיק לחולין ע"י מעילה במידי דבעי העמדה והערכה
ויש להוסיף עוד בדברי תוס' הרא"ש, דעיקר היסוד שמבואר בדבריו דהיכא דבעי העמדה והערכה לא נפיק לחולין ע"י מעילה, מבואר כבר בגמ' במעילה י"ט ב', דקדשי מזבח תמימין שנפל בהן מום, ועבר ושחטן, למאן דבעי העוה"ע לא נפיק לחולין ע"י מעילה, ע"ש היטב בדברי רש"י.ובקובץ הערות סי' נ"ד אות ג' תמה בזה מה ענין זל"ז, הרי דין העוה"ע הוא בפדיון, ומהכ"ת שגם במעילה אינו יוצא לחולין כשצריך העוה"ע. וכן הק' במנחת ברוך (או"ח סי' פ"ו, פ"ז), ובקובה"ע כ' ששאל ד"ז להגר"ח, והגר"ח ביאר (וכעי"ז במנחת ברוך שם) דהוא דין מסויים בקדשי מזבח, דאע"ג שנפל בהם מום נשאר בהם הקדוה"ג, [וראי' לזה דעושין תמורה, וכן מהא דבעלי מומין לר"ע עלו לא ירדו, ונתבאר בזה בארוכה במס' בכורות], והא דנפיק לחולין ע"י מעילה הוא משום דקילא קדושתי' הואיל ויוצא לחולין ע"י פדיון, אבל כשאינו ראוי לפדיון, מחמת דבעי העוה"ע, הדר דינא שאין בו דין יציאה לחולין ע"י מעילה הואיל ואית בי' קדוה"ג. [והגרי"ז נסתפק בשם אחיו הגר"מ באופן שהי' מעילה בקדשי מזבח שנפל בהם מום, דנפיק לחולין היכא דהוי בר העוה"ע, אם ישאר להם דין מוקדשין שיהי' אסור בגיזה ובעבודה, כמו ע"י פדיון, או דבזה נפיק לחולין לגמרי. ועי' בזה בצ"פ הל' ערכין פ"ו הי"ט]. ולפ"ז בבדק הבית אף אי בעי העוה"ע, מ"מ יוצא לחולין ע"י מעילה, וכ"כ במנחת ברוך שם.
אבל בדברי תוס' הרא"ש מבואר בזה טעם אחר, דדין יציאה לחולין ע"י מעילה הוא כעין פדיון, ומילא מידי דלאו בר פדיון, כשם דלא נפיק לחולין ע"י פדיון ה"נ לא נפיק לחולין ע"י מעילה, ובין בקדשי מזבח ובין בקדשי בדה"ב, וכן נקט החזו"א פרה סי' ג' סקי"ז. [ונתבאר בזה עוד במנחת אברהם בכורות דף כ"ו ע"א].
♦
ט. שיטת הרמב"ם דנדון הגמ' במוקדשין הוא שיהי' חיוב על המקדיש
ובדברי הרמב"ם מתבארת בזה דרך נוספת, דז"ל הרמב"ם פ"י מביכורים ה"א-ב': "ונוהג בחולין אבל לא במוקדשין. כיצד הרי שהקדיש בהמות לבדק הבית וגזזן, יכול יהיה חייב לפדות וליתן לכהן וכו', תלמוד לומר צאנך, אין אלו צאנו", ע"כ. והיינו דאי לאו מיעוטא הי' הדין שהמקדיש את הצאן לבדה"ב עליו רמי חיובא לפדותן ולתתן לכהן, ואף דהשתא לאו דילי' הוי.ובביאור הא דאיכא חיוב על המקדיש [דע"ז כתבו התוס' "ובעלים שהקדישו נמי אמאי מחייבי"], ביארו באו"ש ובאבי עזרי שם משום דנשאר שם הבעלים על ההקדש גם לאחר ההקדש, וכדאמר בב"ק דף ע"ו מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן. אמנם הכא איירי בבדה"ב, אבל שיטת הרמב"ם דגם בזה אמרי' מעיקרא תורא דראובן וכו', ודלא כהתוס' שם דף ע"ו (ד"ה והשתא) שכתבו לחלק בין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב, דבקדשי בדה"ב אמרינן בגמ' שם דף ע"ט מה לי מכרו לשמים מה לי מכרו להדיוט, ובזה אין שם הבעלים על ההקדש. וכ"ז שיטת התוס', אבל הרי"ף והרמב"ם כתבו דהא דאמר מעיקרא תורא דראובן וכו', הוא גם בבדה"ב, והיינו דשם בעליו עליו גם לאחר שהקדיש, והגמ' בדף ע"ט פליגא, וקיי"ל מעיקרא תורא דראובן וכו'.
ומעתה כיון דאכתי שם בעליו עליו, משו"ה כל שנגזזה הבהמה הוי חייל עלי' חיובא דראה"ג מחמת בעלות זו.
♦
י. בבדה"ב ג"כ שם בעליו עליו
והנה את עיקר יסוד זה דשם בעליו עליו גם בקדשי בדה"ב, כתב ג"כ הרמב"ן במלחמות בב"ק שם, והוכיח כן גם מהא דאיתא בירושלמי במעשרות שהפודה הקדש שהקדישו לא נחשבכמקח לחייב במעשר. והיינו טעמא, משום דגם מעיקרא הי' שם הבעלים ע"ז.
ובתוס' תמורה דף כ"ז כתבו דהא דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחלל היינו דוקא להבעלים שהקדישו. וברש"י (סוכה מ' ע"ב) מבואר דהא דאמר הקדש מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול, דדרך מקח היינו כשאחר פודה את ההקדש, ודרך חילול היינו כשהבעלים עצמו פודה, והיינו דבזה ל"ה מקח אלא חילול בעלמא.
ויסוד הדברים הוא דאף שהקדיש הדבר לבדה"ב, מ"מ נשארה לו בזה זכות להעמיד את הדבר לבעלותו, אלא שצריך להוריד את הקדושה, וא"כ יש לו ע"ז דין בעלים. ומה"ט גם כשהקדיש ל"ה כמכירה לענין דו"ה, וכן שייך לדון שיתחייב על הגיזות מדין ראה"ג.
♦
יא. להרמב"ם דהחיוב על המקדיש א"ש דבעי פדיון, דהא יסוד הדין הוא חיובא דמקדיש
ומעתה לדעת הרמב"ם דהנדון הוא לחייב את המקדיש, א"ש בפשיטות הא דאמר ליפרוק, דהחיוב של הבעלים שהקדיש ליתן את הגיזות לכהן אינו מתיר איסור מעילה. וכיון שיסוד הדין אינו זכות של הכהן אלא חיובא דבעלים, דהיינו המקדיש, א"כ בע"כ צריך לפדות וליתן לכהן. [ויתכן דלהרמב"ם יש גם זכות ממון בהחפצא, אבל יסוד הדין הוא חיובא דבעלים. אמנם הגר"ח נקט דהוי דין חיובא דבעלים גרידא].אבל התוס' פירשו דבע"כ הכא הנדון הוא שיש זכות לכהן בגיזות, דאין צד לחייב את המקדיש, דלטעמייהו אזלי דבבדה"ב אין נקרא שם הבעלים על ההקדש, וא"כ אין בו צד בעלים לחייבו בראה"ג, וע"כ הנדון הוא שיש זכות לכהן, ואפ"ה קאמר הגמ' ליפרוק. ובע"כ דגם כשיש זכות ממון ליטול מההקדש, א"א אלא בפדיון. ומשו"ה פשיטא להו ג"כ דגם בפועל הוי היתר על איסור מעילה, דמה שיש לו זכות לאכול אינו מתיר ליקח מן ההקדש בלא פדיון. [ואפשר דהטעם הוא דאע"ג דמעילה יסודה בדין גזל, כש"כ הגר"ח, מ"מ מלבד זה יש גם דין קודש שאוסר בהנאה].
ובדברי התוס' לקמן (קל"ז ב') ד"ה עד שצבעו, מבואר עוד חידוש, דכשצבע את כל הגיזה קודם שנתן לכהן נחשב שהוא גוזל מתנות כהונה. והיינו דאע"ג דשיטת התוס' היא דלא שייכא הפרשה בראשית הגז, כמבואר בדבריהם בב"ק דף ס"ו א', מ"מ כשצבע את כל הגיזה, הו"ל כגוזל ממון השבט. והיינו דכבר מונח בגיזות את ממון הכהן, ואפ"ה צריך לפדות, משום דסו"ס הוי נטילה מהקדש. [וביאר בזה בארוכה בס"ד להלן].
ולשיטת הרמב"ם דכל שיש זכות ליטול מהקדש ל"ה מעילה, וא"צ פדיון, ע"כ הכא ה"ט דבעי פדיון משום דיסוד דין ראה"ג הוא חיובא דבעלים, וממילא אין מה שיתיר ליטול מהקדש.
♦
יב. בהא דלשיטת התוס' שרי לפדות שוה מנה על שו"פ
והנה למשנ"ת בשיטת התוס' דאף דיש לכהן זכות בגיזות, ומה"ט אף כשאין בעלים דרמי עלי' חיובא הי' נוטל משל הקדש, ומ"מ צריך פדיון אף במידי דיש לו זכות. ויתבאר היטב לפ"ז מש"כ התוס', דבע"כ דהכהן פודה שוה מנה על שו"פ (דאל"ה אין כאן שום ריוח לכהן בגיזות אלו). וצ"ב, הרי אסור לפדות שוה מנה על שו"פ.ויעוי' בחזו"א תמורה סי' ל"ד סק"ד (ד"ה והא דבעינן) שעמד בזה, וכתב דשאני הכא כיון דחייב ברה"ג מותר לחלל על שו"פ. ויש להוסיף עוד דמה"ט אע"ג דכתבו התוס' בתמורה כ"ז ב' דרק הבעלים שהקדיש יכול לחלל שוה מנה על שו"פ, הכא כיון דיש זכות לכהן בראה"ג יכול לחלל גם על שו"פ.
והיינו דהא דאין מחללין על שו"פ הוא מדיני הממון, דמצד חילול הקדושה סגי בשו"פ, והכא הרי בדיני הממון יש זכות לכהן בראה"ג, ולדיני הקדושה סגי בשו"פ. [ומש"כ שם החזו"א "וע"כ מדעת הבעלים" צ"ב. ושו"ר שכונתו להוכיח שגם מדעת הבעלים דסגי בשו"פ, אפ"ה כל דבעי העמדה והערכה אינו נפדה. ויש בזה חידוש גדול, דהא אין פודין אותו כלל בשוויו, ומה בכך שאינו בר העוה"ע. וע"כ דאפ"ה בעי' ראוי להעוה"ע, ע"ש בדבריו. אבל מדעת הבעלים כוונתו הכהן].
♦
יג. בכ"ד חזינן יסוד זה דכל שבדיני הממון שרי לי', סגי לי' בפדיון על שו"פ
וכיסוד זה חזינן בכ"ד, דהיכא דמצד דיני הממון יש לו זכות, דין הפדיון הוא בשו"פ. דהנה איתא בגמ' בערכין דבע"ח שגובה מהקדש פודה על פרוטה, שלא יאמרו הקדש יוצא בלא חילול. ושיטת רש"י שהוא מדרבנן, אבל ברמב"ם פ"ז מערכין מבואר שהוא מדאו'. ועי' בזה בחי' הגר"ח על הש"ס סימן רס"ט שהוכיח כן מערכין דף ל"ג גבי מקדיש בתי החצרים, דשם מוכח שהוא מדאו'.ובביאור הענין כתב שם הגר"ח (ואולי זה מהגרי"ז) דהיכא דמצד דיני הממונות יכול ליטול, כגון בבע"ח, או בבתי החצרים משום דין יובל, א"כ כל דין הפדיון הוא מחמת הקדושה, ולזה סגי בשו"פ.
וכן מצינו בדינא דבר פדא בנדרים דף כ"ט דקדושה לא פקעה בכדי, וכתב הראב"ד פט"ו ממעה"ק ה"ו דאע"ג דקדושה לא פקעה מ"מ פודה בכל שהוא, והיינו בשו"פ. וצ"ב מאי שנא מכל הקדש.
ובשיעורי הגר"ש רוזובסקי זצ"ל (מהדורת רא"פ מגיד) נדרים כ"ט ביאר בשם הגרש"ש זצ"ל, דהא דקדושה לא פקעה בכדי היינו מדיני הקדושה, אבל מדיני הממונות אין להקדש מעלה טפי. וא"כ כל מה שצריך פדיון הוא רק על דיני הקדושה ולא על דיני הממונות, ולכן סגי בזה בשו"פ. [וע"ש בדברי מרן הגרש"ר זצ"ל עוד מהלך, דהוי רק ספק אי לא פקעה בכדי. וא"כ מצד דיני הממונות יש חזקת מר"ק, ורק לגבי דיני האיסור צריך פדיון ולזה סגי בשו"פ. וכעי"ז כ' ג"כ בס' קובץ הערות סי' נ"ו אות י"ז, מבן המחבר רנ"ב וסרמן הי"ד].
וכעי"ז מצינו ג"כ בחי' הר"ן ב"ב קמ"ח ב' לגבי שכ"מ דאם יש ספק בהקדש, דלגבי דיני הממון איכא חזקת מר"ק, ולגבי דין המעילה סגי בשו"פ. וע"ע במאירי ב"ב דף פ"א וצל"ע.
ועד"ז תירץ המנחת ברוך סי' ק"ג את קושית התוס' גבי פועל דאיך הי' אוכל מהקדש בלא מיעוטא, וה"ז מעילה. ותי' המנח"ב דבלאו מיעוטא הי' הפועל יכול לפדות על שו"פ ולאכול. והיינו כנ"ל משום דאית לי' זכות ממון לאכול, אלא דהקדושה תתחלל על שו"פ.
אמנם בדברי הגר"ח מבואר שהי' אוכל בלי פדיון כלל, כיון שיש לו זכות ממון לאכול. וצ"ל דעדיפא מבע"ח שגובה, שבזה צריך לפדות. דגבי פועל יש לו זכות אכילה מממון זה, משא"כ בבע"ח שאין לו זכות על הממון המסוים הזה בדווקא, ומשו"ה בזה צריך לפדות על שו"פ.
ויש לדון לפ"ז לגבי גביית נזקין בשור תם מהקדש, דיתכן שבזה א"צ פרוטה כיון שיש לו זכות בממון זה. ומ"מ י"ל שגם בזה, לולא מיעוטא דהקדש מנזקין, הי' הדין שגובה ע"י שפודה על שו"פ.
♦
יד. בביאור קושית הגמ' דמוקדשין לאו בני גיזה נינהו לשי' התוס' הרא"ש
והנה יש להוסיף בעיקר דברי תוס' הרא"ש שפירש בדברי הגמ' דהנדון לחייב בראה"ג הוא באופן שגזז באיסור, והו"ל מעילה, וממילא נפיק לחולין, והו"ל בעלים להתחייב בראה"ג. ולכאו' לפ"ז ההיכ"ת שעל זה קאי מיעוטא דמוקדשין הוא בגוונא שהי' איסור בגזיזה, והיינו איסור מעילה.וצ"ע, הרי בגמ' מקשי דמוקדשין ל"צ קרא למעוטי דלאו בני גיזה נינהו, דכתיב לא תגוז בכור צאנך. ומשמע בגמ' דלא מוקמינן קרא כשהי' איסור בגזיזה, וכ"כ בתוס' הרא"ש. וא"כ צ"ב, דהשתא נמי נמצא שהי' איסור בגזיזה, והיינו איסור מעילה.
וצ"ל בזה דהא דלא מוקמינן לי' כשגזז באיסור ועבר על לאו דלא תגוז, משום דלא בעי לאוקמה בגוונא שהגזיזה עצמה אסורה. וכש"כ החזו"א סי' רי"ד דאי"ז בכלל גז סתמא. וכ"ז כשהאיסור הוא בגזיזה עצמה, דאז נחשב שמציאותה בעולם היא בעברה, ולא איירי התורה על גיזות שגזיזתן באיסורא. אבל הכא במוקדשין, דאין האיסור במעשה הגזיזה, אלא במה שגזזן לעצמו, ועי"ז הויא מעילה, שפיר איירי בי' קרא, דעצם גזיזתן אינה באיסור.
אלא דצ"ב לפ"ז בהא דקאמר דאף באומר חוץ מגיזתה לא מוקי לה בקדשי מזבח משום דכחשי, ובפשוטו משמע שזה איסור חדש של הפסד קדשים. וקשה מה בכך שיש הפסד קדשים ע"י הגזיזה, הרי אין האיסור בעיקר מעשה הגזיזה. וצ"ל בזה דכוונת הגמ' דע"י דכחשי הדר בי' איסורא דלא תגוז. והיינו דאע"ג דאם הגיזות של חולין אין לאו דלא תגוז, כמבואר בגמ', ה"ט משום דבזה לא נחשב גיזה בקדשים, דאין הגיזה מתייחסת להקדשים. אבל בגוונא דכחשי, נחשב ממילא כגיזה בקדשים. אלא דצ"ע לפ"ז מאי מקשי הגמ' קדשי בדק הבית נמי כחשי, הרי בבדה"ב אין לאו דלא תגוז. ואולי כונת הגמ' היא דעכ"פ מדרבנן יהי' הלאו, אבל לעיל בגמ' לא איכפ"ל שמדרבנן אסור, וצ"ע.
♦
טו. קושיות האחרונים דמשכח"ל גזיזה בהתר במוקדשין
ובדרך זו [דהא דלא מוקי לה בגיזה באיסור הוא רק באופן שהאיסור הוא במעשה גזיזה, ובזה לא איירי קרא] יש ליישב את קושיית המנ"ח מצוה תק"ח דמאי מקשי לאו בני גיזה נינהו, הא יש לאוקמי בתולש מן המוקדשין, דקיי"ל לענין לאו דלא תגוז דתולש שרי, ולענין ראה"ג קיי"ל דתולש חייב, וא"כ משכח"ל אף במוקדשין.וי"ל שאין כונת הגמ' לומר דלא משכח"ל בהיתר, אלא כונת הגמ' היא דכיון דבאופן הרגיל של גזיזה לא שייך במוקדשין, תו לא איירי דינא דראה"ג במוקדשין כלל. [ובאמת משכח"ל גם ע"י אמירה לגוי, או ב' שעשו או כשגזז חצי שיעור ועוד חצי שיעור, למ"ד מותר מן התורה, וע"כ כנ"ל].
ועפ"ז נראה לדון ליישב עוד, דהנה בתשו' ר"א בן הרמב"ם בתשובה לר' דניאל הבבלי שאלה י"ט כתב לחדש שכל האיסור של לא תגוז הוא רק כשגוזזן מעיקרן, אבל כשגוזז באמצעו ליכא איסור. ויש להקשות דא"כ משכח"ל גזיזה במוקדשין בלי הלאו ומאי מקשי דלאו בני גיזה נינהו.
ולכאו' יש לדון דגם לענין ראשית הגז אינו חייב אלא כשגוזז מעיקרו, דכן הוא גז סתמא, אכן ודאי לא גרע מתולש. ומ"מ י"ל דכיון דעכ"פ ל"ה כגז סתמא, דסתם גיזה היינו מעיקרו, א"כ תו לא איירי קרא במוקדשין כלל.
והנה החזו"א דן אם יש לאו דלא תעשון כן בגוזז מוקדשין, ולכאו' י"ל דאף אם יש לאו זה, מ"מ כשעבר וגזז אין הלאו סבה לפטור מראה"ג, דהפטור זה רק כשעיקר הגזיזה היא באיסור וכנ"ל, ולא בשאר איסורים. [ולפ"ז יש להקשות דמצי לאוקמי' דינא דמוקדשין בקדושת דמים, דלכו"ע אינם בכלל העוה"ע, דהי' מקום לדון דלא מצי אוקמי' כשהקדיש בע"מ לדמיו, דהא קעבר בלאו דמקדיש בע"מ, ובתמימין לא משכח"ל דאיכא מיגו דנחתא. אבל אם לא איכפ"ל לאוקמי' באיסורא, א"כ קשה כנ"ל, וכבר עמדו בזה האחרונים].
♦ ♦ ♦