הרב רן יוסף מנצור
אברך בישיבת תורת החיים

בדין עד מפי עד כשהעד הראשון מכחיש את העד השני

א.
דברי הגמרא בכתובות
במשנה בכתובות (ע"ב ע"א): ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה? מאכילתו שאינו מעושר, ומשמשתו נדה, ולא קוצה לה חלה. ע"כ. ובגמרא שם: מאכילתו שאינו מעושר היכי דמי אי דידע, נפרוש אי דלא ידע, מנא ידע לא צריכא דאמרה ליה פלוני כהן תיקן לי את הכרי ואזיל שייליה ואשתכח שיקרא. ומשמשתו נדה היכי דמי אי דידע בה, נפרוש אי דלא ידע נסמוך עילוה דא"ר חיננא בר כהנא אמר שמואל מנין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר: וספרה לה שבעת ימים, לה - לעצמה לא צריכא, דאמרה ליה פלוני חכם טיהר לי את הדם, ואזל שייליה ואשתכח שיקרא. ע"כ. וכן תרצו לעניין לא קוצה חלתה, שאמרה פלוני תיקן לי את העיסה ואשתכח שיקרא. ע"ש.
♦
ב.
אם נאמנת האשה להכחיש עצמה ולומר ששיקרה
ונחלקו הראשונים אם האשה עצמה נאמנת להפסיד כתובתה ולומר שמה שאמרה לו שהחכם טיהר לה את הדם, שקר ענתה בו ויצר אלבשה.
הראב"ד (הב"ד הר"ן בכתובות ל"ב ע"ב ד"ה ואי לא) כתב שאין האשה נאמנת בזה, משום שאין אדם משים עצמו רשע. ואפשר לסייע לדבריו, שהרי בשאלת הגמרא מנא ידע, יכלה לתרץ שהוא במקרה שהאשה הודתה. ומכיון שלא תרצה כן הגמרא, משמע שאינה נאמנת בהודאתה (ומדברי הר"ן שם נראה שבגלל הכרח זה הראב"ד חידש שלא נאמנת בהודאתה). והר"ן דחה ראיה זו וכתב שהגמרא לא איירי במודה, דמילתא דלא שכיחא היא. עוד כתב הר"ן שוודאי שהאשה נאמנת על עצמה בזה, שהרי הודאת בעל דין כמאה עדים דמיא. ע"ש. והרשב"א (כתובות ע"ב ע"א) פסק כדברי הר"ן. והמאירי (כתובות ע"ב ע"א) כתב ליישב את שאלת הר"ן מדין הודאת בעל דין, שכל מה שאומרים להאי כללא, הוא בכגון שגנב או גזל שבידו להחזיר, אבל דבר שאין בידו לתקן אומרים אין אדם משים עצמו רשע. ע"ש.
ובתחילה עלה בדעתי להביא ראיה לדעת הראב"ד ממאי דקיי"ל בסוף נדרים (צ' ע"ב והלאה) שאם אמרה שזנתה ואין לה עדים בזה, אין חוששים לדבר זה לאוסרה שמא נתנה עיניה באחר. וא"כ ה"ה בנידו"ד, שאם היא מודה לא נוציאנה בלא כתובה, שמא נתנה עיניה באחר. וששתי לראות שעמד בזה המאירי (שם) וכתב לתרץ שאין להקשות כן, מפני שאשה עוברת על דת אפשר לקיימה (כדאיתא בכתובות שם) ושמא בעלה ירצה לקיימה, לכן אין לחוש שמא מודה שעברה על דת משה שמא נתנה עיניה באחר. ושו"ר בשו"ת דברי שלום מזרחי (ח"ג סי' פ"ו) שעמד בזה. ע"ש.
ונלע"ד להוכיח מדברי הרא"ש (פ"ז סי' ט') דס"ל כדברי הר"ן, שאחר שכתב שיוצאת בלא כתובה דווקא אם הכחישוה עדים, שמי שאמרה שתיקן לה את הכרי עמהם היה בזמן הזה, כתב: דאין המתקן נאמן לומר לא תיקנתי לה 'אם היא מכחישתו'. עכ"ל. ועוד כתב: אם הבעל אומר היא אמרה לי שפלוני תקן לה 'והיא אומרת לא אמרתי לו' אין הבעל נאמן אם לא שיביא עדים שאמרה לו. עכ"ל. ומדוייק מדבריו שאם מודה נאמנת להפסיד כתובתה. ואחרי שובי נחמתי שאפשר שדברי הרא"ש מוסכמים אליבא דכ"ע, שאין דיוק דבריו אמור במקרה שהאשה משימה את עצמה רשעה, אלא רק במקרה שאחר משימה רשעה והיא אינה מכחשת. ובזה יודו גם הראב"ד והר"ן. ובח"מ (אהע"ז סי' קט"ו סק"ד) הסכים לדברי הרשב"א והר"ן. וכ"כ הב"ש (סק"ג) שנאמנת בזה. והביא שם שכן דעת המ"מ.
♦
ג.
האם החכם שהובא לפניו המראה נאמן להפסיד את כתובת האשה או שצריך שיהיו עדים כדי להפסידה
עוד נחלקו הראשונים אם מה שאמרה הגמרא שיוצאת בלא כתובה הוא דווקא אם היו עדים שהעידו שהחכם לא טיהר לה את הדם, או שמא החכם עצמו נאמן להפסידה כתובתה.
הרמב"ן (בחידושיו לשבועות ל"ב ע"ב) כתב שקיבל מרבותיו שבכל עד מפי עד, הדין הוא שאם הוכחש העד האחרון ע"י העד הראשון, אין העד האחרון נאמן. כגון אם אמרה האשה פלוני חכם טיהר לי את הדם והוא אמר שלא טיהר לה, החכם נאמן. דסברא הוא שלא יהיה העד הראשון נאמן פחות מהעד האחרון, שכל עצמו של העד האחרון להעיד על כשרותו הוא מכוח עדות הראשון. והרמב"ן הביא ראייתו מלשון הגמרא בכתובות: "ואזל שייליה ואשתכח שיקרא", משמע שסמכו לפסול את עדותה ע"פ דברי החכם.
איברא דהרשב"א (בחידושיו לכתובות ע"ב ע"א ד"ה ומשני) חלק על הרמב"ן וכתב שאין העד הראשון לבדו יכול להפסידה כתובתה, שהרי הוא עד אחד. ואין נאמן להפסידה כתובתה אא"כ יצטרף עימו עוד עד. והביא שכ"ה מפורש בירושלמי. ע"ש. ודעת הראבי"ה (סי' תתצ"ח) כדעת הרשב"א. אך השאיר בצ"ע לעשות מעשה [בנידונו, שהיה להתיר אשה מעיגונה ע"פ עדותה מפי עד, והעד הראשון הכחישה].
ורבנו שמחה (הב"ד בראבי"ה סי' אלף כ"ד) חלק על הראבי"ה בזה והסכים לדעת הרמב"ן. ומשמעות דברי הרמב"ם (פכ"ד מהלכות אישות הי"א) היא כדברי הרמב"ן. וכן הבינו בדבריו הח"מ (סי' קט"ו סק"ד) והב"ש (סי' קט"ו סק"ד). וכדי ליישב את דברי הרמב"ן מקושיית הרשב"א מהירושלמי אפשר לתרץ שהרמב"ן הבין בפשטות שהבבלי חולק על הירושלמי, מכח דיוקו מהגמרא בכתובות.
♦
ד.
דעת הרא"ש בזה
ובדברי הרא"ש מצינו בעניין זה כעין סתירה, שבפסקיו לשבועות (פ"ד סי' י"ז) לעניין אשה שהעידה שאיש פלוני העיד בפניה שמת בעלה ואותו פלוני מכחישה הביא את דברי הרמב"ן וראייתו מכתובות, וסיים: "וכן מסתבר". ובפסקיו לכתובות (פ"ז סי' ט') הביא את דברי הירושלמי וכתב: משמע דאין המתקן נאמן לומר לא תיקנתי לה אם היא מכחישתו ומילתא דמסתבר הוא היאך יפקיע ממונא בעד אחד אלא עדים צריך כגון שאמרה פלוני תיקן באותה שעה והעידו עדים שבאותה שעה לא היה פלוני בעיר. עכ"ל. וכתב הח"מ (סי' קט"ו סק"ד) שהרא"ש בכתובות כתב רק "כגון שאמרה פלוני תיקן", ובזה אין דין עד מפי עד לשיטת הרא"ש, שהיא עצמה ראתה את הדבר ואינה נסמכת על עדותו, לכן אין החכם לבדו נאמן להכחישה. אך אם אמרה החכם טיהר לי את הכתם והחכם מכחישה, החכם נאמן, שהיא אינה יודעת אם היא טהורה אלא על סמך עדותו וממילא נאמן להכחישה, כמ"ש הרמב"ן בדין עד מפי עד. ע"ש בדבריו הנעימים. וכן החזיק בדבריו הגריש"א (בהערותיו לכתובות ע"ב ע"א ד"ה דאמרה).
וכמתלמד בתורתם יורשה לי להעיר שאע"פ שהרא"ש הביא כדוגמא את המקרה של תיקון הכרי שראתה האשה בעיניה, פשוט לענ"ד שהביא זה רק כדוגמא, וה"ה שבדין שהחכם הכחישה על הכתם, אינו נאמן להפסידה כתובתה בלא עדים. דמדלא חילק הוא גופא בתוך המקרים שהביאה הגמרא, שמע מינה דבחדא מחתא קאי. ואף הח"מ עצמו העיר שמדברי קיצור פסקי הרא"ש משמע דלא כחילוקו. והב"ש (שם) כתב שנעלמו מהח"מ דברי הב"י ביו"ד (סי' קפ"ה ד"ה בפרק המדיר) שכתב לחלק בדברי הרא"ש, שלעניין איסורא אם הכחישה החכם נאמן ולעניין ממונא אינו נאמן אלא צריך ב' עדים כשרים. וכתב הב"ש שכך מיושבת הסתירה בדברי הרא"ש. ע"ש. וכ"כ התוה"ש (יו"ד סי' קפ"ה סק"ח) ועפ"ד קודשם אנא אמינא, שאע"פ שבשבועות מיירי אף בממון, יש לחלק, דבשבועות האשה רוצה להוציא ממון כתובתה ע"י טענה שעד אמר לה שמת בעלה, ואין אנו מאמינים לה, אחר שהעד הראשון הכחישה שלא אמר לה כן מעולם. אך בכתובות איירי לעניין הפסדת כתובתה, והתם אמר שלעניין הפסדת כתובתה צריך ב' עדים כשרים, והכחשת העד הראשון אינה מועלת.
♦
ה.
דעת מרן בב"י בדין זה
ומרן בב"י בהלכות נדה (סי' קפ"ה הנ"ל) הביא את מחלוקת הרמב"ן והרשב"א בדין עד מפי עד כשהכחיש העד הראשון את השני. וסיים שכל המחלוקת היא רק לעניין הפסד כתובה, אך לעניין איסורא, פשיטא שהעד הראשון נאמן לאוסרה. ובש"ע לא הזכיר מכל זה, אך הרמ"א כתב שאם אמרה פלוני חכם טהר לי כתם, והחכם אומר שהיא משקרת, החכם נאמן, וטמאה היא. ע"ש. ובסוגיא דעוברת על דת הביא מרן הב"י (אהע"ז ריש סי' קט"ו ומ"ש ודוקא שהוכחשה בעדים) את מחלוקת הראשונים הנ"ל אם סגי בהכחשת החכם את האשה להפסידה כתובתה או שמא צריך שהכחשתה תהיה בעדים. ופסק בש"ע (סי' קט"ו סעי' א') שצריך שההכחשה תהיה בעדים.
ונראה דלמרן ס"ל לחלק לדינא בין איסורא לממונא, דבאיסורא נראה מדבריו שלכ"ע א"צ עדים להכחשתה ונאמן החכם לאוסרה, אך בממונא ס"ל להלכה שצריך עדים להכחשה, כדברי הרשב"א. וכן החרה החזיק אחריו הט"ז (יו"ד סי' קפ"ה סק"ג). וכ"כ התוה"ש (סק"ח). וכן מוכח עוד בש"ע (אהע"ז סי' י"ז סעי' ח') שכתב: אם עד א' אמר לאשה בינו לבינה: מת בעליך, אינה צריכה שוב לעדותו אלא באה לב"ד ואומרת: מת בעלי. אבל אם בא העד שאמרה בשמו: מת, ואמר שלא אמר: מת, לא מהימנא. עכ"ל.
אמנם לא אחשוך פי מלומר שיש לעיין קצת בנאמר בב"י שם, שכתב שמקור דין זה הוא מהר"ן בשם הרמב"ן, וסיים: ואף על פי שממה שכתב שם הר"ן בשם הרשב"א והירושלמי נראה שאפשר לדחות ראיית הרמב"ן ז"ל לא שבקינן משום הכי קבלת הרמב"ן ז"ל ודעתו ודעת הר"ן ז"ל. עכ"ל. ולכאו' צ"ע, שהרי הוא ס"ל ביו"ד סי' קפ"ה שגם הרשב"א יודה לרמב"ן לעניין איסורא, ולא חלק עליו אלא לעניין הפסד כתובה.
♦
ו.
סתירה בדעתו מדבריו בשו"ת ב"י
ובהיותי בזה, מצאתי בפוסקים שציינו לדברי מרן בשו"ת ב"י (דיני מסל"ת סי' ד' בסופו) ונוראות נפלאתי, באשר שם נראה מדברי התשובה שמעשה שהיה כך היה, אחד הגויים אמר כמסל"ת ליהודים שראה ב' מחבריהם שנהרגו ואחר כך כשאמרו כן היהודים בפני בי"ד, הכחיש הגוי ואמר שלהד"ם ולא אמר להם כן (כך נ"ל מדברי התשובה, השאלה אינה מצויה אצלנו). ולכאו' י"ל דדין זה הוי כעד מפי עד כשהעד הראשון מכחיש, ומרן הב"י כתב להתיר את נשותיהן. ואע"ג דאיתא בתוספתא דסנהדרין ובירושלמי דכתובות שכל עוד לא נחקרה עדותן של עדים יכולים לחזור בהם ולומר מבודין היינו, כאן לא שייך דין זה מכמה טעמים: האחד, בגוי לא נאמנת עדותו אלא במסל"ת ובי"ד לא יכולים לדון מסל"ת, דחקירה היא הפך ה'לפי תומו'. וממילא י"ל שלא שייך דין זה דיכולים לומר מבודים היינו בזה. עוד כתב לצדד שכל דין זה שייך רק היכא שבלא שיעידו עדים אלה בבי"ד אין עדותם כלום, אך בכה"ג שכשר עד מפי עד, כיון שאמרו כן לעד א', ממילא הוי כאמרו בפני בי"ד ואינו יכול לחזור בו. והביא ראיה זה מפ' שבועת העדות. ע"ש.
ורעק"א (בשו"ת שלו מהדו"ק סי' קי"ג) תמה על דברי מרן הב"י [וצ"ל שם בציון לשו"ת הב"י סי' ד' ולא סי' ז'] שכתב בפשיטות שעד מפי עד נאמן אפי' העד הראשון מכחישו, והרי הוא נגד הרמב"ן הן בדין הן בפירוש הסוגיא [א.ה. היינו שחלק על הרמב"ן גם בפירוש הסוגיא בשבועות, דשם אזיל הרמב"ן איפכא, וגם בדין שהסיק מזה]. וכן מהרמב"ם מוכח שהעד הראשון יכול להכחישה, עכ"פ כשעד כשר מכחיש פסולי עדות. עכת"ד. ואמרתי אני להוסיף, שהרי מרן הב"י עצמו בין בב"י ובין בש"ע בכל המקומות הנ"ל סתם להלכה שבאיסורא נאמן העד הראשון להכחיש לאחרון. וצריך נגר ובר נגר דיפרקינה. ושו"ר שמהר"ם ן' חביב בספרו עזרת נשים (סי' י"ז סקס"ו ד"ה וראיתי) תמה בזה על מרן, והשאיר בצ"ע.
♦
ז.
דעת הרמ"א בזה
וכרגע נראה לי מה שכתב בשו"ת הרמ"א (סי' ס"ו) בעניין ראובן שתיקן חמאה לשמעון ושמעון מכר את החמאה בחזקת כשרות ואמר שראובן תיקן חמאה זו וראובן מכחישו ואמר שמעולם לא תקנה. וכתב לדון להתיר מצד מיגו, שהיה שמעון יכול לומר שתיקנה בעצמו. ולאחר מכן הביא הרמ"א את דברי הרא"ש בפסקיו לכתובות, וכתב שמשמע מדבריו שאע"פ שהחכם אינו נאמן להפסיד לאשה כתובתה אלא בעדים, מ"מ נראה מדברי הרא"ש שהאשה אינה נאמנת להכשיר את הכרי [א.ה. וזהו ממש כחילוקו של מרן הב"י בין איסורא לממונא]. ואח"כ כתב שכל מה שאינה נאמנת להכשיר את הכרי, משום דחזקת טבל עליו, אך היכא דלא איתחזיק איסורא, נאמנת להכשירו אע"פ שהעד הראשון מכחישה[1]. ובסוף דבריו הביא את מחלוקת הראשונים האם העד הראשון נאמן להכחיש לעד השני, וסיים בזה"ל: וא"כ יש לומר דבאיסור דרבנן הולכים להקל וכ"ש בחמאה ואפשר דאף איסור דרבנן ליתא, דהרי רבים נוהגים בה היתר ואמרי' בספיקא דרבנן הולכים להקל, כ"ש בחמאת נכרים שיש להתירה ולא לאוסרה. עכ"ל. הנה שמענו ראינו שדעתו להקל במידי דרבנן, ובזה נאמר שהעד הראשון אינו נאמן להכחישה.
איברא דהרמ"א הנ"ל (ביו"ד סי' קפ"ה ס"ג) כתב: פלוני חכם טהר לי 'כתם', והחכם אומר שהיא משקרת, החכם נאמן, וטמאה היא. עכ"ל. וכתמים דרבנן, א"כ לכאו' היה לו להקל בזה. ונראה שלכן נדחק הב"ש (באהע"ז סי' קט"ו סק"ד) דהרמ"א בתשובות לאו בכל איסור דרבנן קאמר להקל, אלא באיסור חמאה שקל יותר משאר איסור דרבנן. ע"ש, שנראה מדבריו שהגהת הש"ע בסי' קפ"ה הביאתו לכך. והכרתי ופלתי בתפארת ישראל (יו"ד סי' קפ"ה סק"ג ד"ה וכתב) כתב להעמיד שדברי הרמ"א בהגה שכתב שאינה נאמנת על הכתם, לאו דווקא, אלא כוונתו לכתמי עד הבדוק, דהם דאורייתא. ועי' בטה"ב (ח"א עמ' קפ"ח במהדו"ק ועמ' ר"א במהדו"ב ד"ה ועינא) שהביא דברי האחרונים בזה לכאן ולכאן. ע"ש.
ומ"מ לכל אשר נפנה נמצא דוחקים מעט, שלשון ההגה מורה שאף בכתמים דרבנן יש להחמיר, ולשון התשובה מורה שבדרבנן יש להקל 'וכ"ש' בחמאה. וצ"ע בדברי הרמ"א. וכן המנחת יעקב (סי' ע"ח סק"ד) נשאר בצ"ע בדברי הרמ"א.
♦
ח.
דעת הטה"ב
ובטה"ב במשמרת הטהרה (במהדו"ק עמ' ק"צ ובנד"מ עמ' ר"ג ובגליונות וציונים הע' 44), כתב להקל בכתם דרבנן, שיש להאמין לאשה אע"פ שהחכם מכחיש דבריה. וטעמו העולה משם (ובעיקר ממ"ש בהע' 44 הנ"ל) הוא שמפני שרבים הראשונים החולקים ע"ד הרמב"ן. ואף מרן בתשובה ס"ל דלא כדבריו. יש להקל עכ"פ בדרבנן. ועוד הוסיף שלולא איסור ערווה החמורה היה פוסק לגמרי להקל, אף בדאו'. ע"ש.
ואנא אמינא דאין להקשות ע"ד מרן הטה"ב מדברי מרן הב"י הנ"ל (באות ה'), שיש לומר שמרן הטה"ב סמך ע"ד תשובתו של מרן הב"י טפי מעל המבואר בב"י. וכמ"ש ביבי"א בכ"ד (עי' בח"ג חאהע"ז סי' י"ג אות ב' ובח"ז חחו"מ סי' ה' אות ב' ובח"ט חחו"מ סי' א' אות א') שיש להעדיף דברי מרן בתשובה על דבריו בחיבור הב"י. ע"ש. ועוד שיש קצת מקום לומר שממ"ש בב"י אהע"ז (סי' י"ז הנ"ל אות ה') משמע קצת שחוזר בו ממה שחילק ביו"ד, בין איסורא לממונא. וצ"ע. [אלא שע"פ דברינו בדעת טה"ב צ"ל שמ"ש בהלכה למעלה שיש להאמין לחכם ולא לאשה אף בכתם, לאו דווקא כתם ממש, אלא ככתמי עד הבדוק וכדו' וכמו שהסבירו האחרונים (הנ"ל באות ז') את דברי הרמ"א. ופשוט הוא למעיין בדבריו. וכ"כ בס' אבני טוהר צופיוף (עמ' צ"ו)]. {ודברי שכתבתי באות זו, הם אחרי ליבון הדברים עם הרב משה בוטון שהעמידני על האמת בדעת מרן הטה"ב ויישוב דבריו. ועל זאת אודה לו}.
♦ ♦ ♦