בדין עסקת חילופי שבויים

הרב דור גורסיה
ביתר עילית

בדין עסקת חילופי שבויים

בענין עסקת חילופי שבויים - דהיינו שחרור מחבלים תמורת החטופים המוחזקים ע"י ארגון הטרור חמאס בעזה. האם יש להסכים לה משום חשש פקוח נפש של החטופים, או שיש לחוש מצד הסכנה העתידית ע"י המחבלים שישוחררו שעלולים לחבל ולפגע, וכן יש לחוש שיתגברו הניסיונות לחטוף אזרחים וחיילים בראותם כי צלחה מזימתם, ואסור להסכים לה בשום פנים ואופן.
ונבוא לבאר את הדברים מבחינה הלכתית. כפי הנלע"ד, וכמובן שדברים אלו מסורים לגדולי הדור, ואין מאמר זה אלא מראה מקום.
לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. וזה החלי בעזר צורי וגואלי.
♦
א.
תחילה נקדים הקדמה להבנת הענין - במשנה בגיטין (מה.) שנינו: אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם. ושאלה הגמרא מהו מפני תיקון העולם, משום דוחקא דצבורא, דהיינו שאין לדחוק את הציבור ולהביאו לידי עניות מפני אלו (רש"י), או משום דלא ליגרבו ולייתו טפי, דהיינו שלא ימסרו הגויים עצמם עליהם לשבותם מפני שמוכרים אותם ביוקר. ונפק"מ בין הטעמים אם יש לו אב או קרוב עשיר שרוצה לפדותו בדמים הרבה ולא יפילהו על הציבור. ולא איפשיטא הבעיא. ופסקו הרי"ף (כתובות נב.) הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ח הלכה יב) והרא"ש (גיטין פ"ד סי' מד) כטעמא דלא ליגרבו ולייתו טפי. וכתב הב"י (יו"ד סי' רנב) בשם הר"ן, שדעת הראשונים היה כיון דלא מיפשטא בעיין ואיכא למיחש לתקלה, אין פודים, דשב ואל תעשה שאני. וכ"כ עוד הב"י בהמשך (ד"ה ומ"ש): ואפילו למ"ד דבעיין לא איפשיטא, כיון דספק הוא לא שבקינן ליה לפדות, דשב ואל תעשה שאני. עכ"ל. וכ"כ הרדב"ז על הרמב"ם: ספיקא הוי ושוא"ת הוא. וכ"פ בשו"ע (יו"ד סי' רנב ס"ד) וז"ל: אין פודים השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עליהם עצמם לשבותם. אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה, וכן לת"ח או אפי' אינו ת"ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול פודים אותו בדמים מרובים. עכ"ל. (ולקמן נבאר את מקורו)
עוד הלכה שנינו במשנה בגיטין (מו:): המוכר את עצמו ואת בניו לגויים אין פודים אותו. אבל פודים את הבנים לאחר מיתת אביהם. ובגמ' אמרינן, אמר רב אסי והוא שמכר ושינה ושילש. והטעם הוא משום שקנסוהו חכמים הואיל ורגיל בכך למכור עצמו לגויים. ובגמ' (שם מז.) אמרו שפודים את הבנים לאחר מיתת אביהם משום קלקולא. ופירש רש"י שלא יוטמעו בגויים וילמדו ממעשיהם, ובחיי אביהם ליכא למיחש להכי, דמנטר להון אבוהון. ע"כ. ועוד אמרו בגמ' (שם) שבמקום שיש חשש מיתה פודים גם את האב, גם לאחר כמה פעמים. וכ"פ הטוש"ע (יו"ד סי' רנב ס"ו) וז"ל: מי שמכר עצמו לגויים או שלוה מהם ושבו אותו בהלוואתו, פעם ראשונה ושניה פודים אותו, ושלישית אין פודים אותו, אבל פודים את הבנים לאחר מיתת אביהם, ואם בקשו להורגו פודים אותו מיד, אפילו אחר כמה פעמים. עכ"ל.
והנה בגיטין (נח.) איתא מעשה על תינוק אחד שנשבה בבית האסורים ברומי, ופגש אותו ר' יהושע בן חנניה ואמר מובטחני בו שיורה הוראה בישראל, ואמר העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים עליו, אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל, ומנו ר' ישמעאל בן אלישע. ע"כ. והתוספות בגיטין (מה. ד"ה דלא ליגרבו) אחר שכתבו שאדם יכול לפדות עצמו בכל מה שיכול, שעל עצמו לא תיקנו, שוב הקשו מהמעשה הנ"ל דר' יהושע ותירצו, לפי שהיה מופלג בחכמה. ע"כ. וכ"כ בדף נח. (ד"ה כל ממון) בתירוצם השני. וכ"כ הרא"ש (פ"ד סימן מד): וכן ת"ח שנשבה, בהא לא תקון כדאמרינן בפ' הניזקין (נח.) דר' יהושע פדה תינוק שבוי בדמים מרובים לפי שראהו חריף ומפולפל, ואפשר שיהא אדם גדול וכ"ש מי שהוא כבר אדם גדול. ע"כ. וכן תירץ הר"ן (שם בגיטין) שהכיר בו שהוא תלמיד ותיק עשה כן, שת"ח אין לנו כיוצ"ב ולא חיישינן בפדיונו לאגרויי כלל, אלא פודים אותו בכל מה שיכול לפדותו. וכ"כ הרשב"א בחידושיו. והביא דבריהם הב"י ושכ"כ הטור. וכ"פ בשו"ע (סי' רנב ס"ד) והבאנו לשונו לעיל. אמנם בתו' דף נח (ד"ה כל ממון) תירצו בתירוץ קמא, שכל שיש סכנת נפשות פודים אף ביותר מכדי דמיהם כדאמרינן לעיל (מז.) שהמוכר עצמו ואת בניו לגויים אין פודים אותו, אבל פודים את בניו משום קלקולא, וכ"ש דאיכא חשש קטלא. ע"כ. ור"ל שכמו שאין פודים את המוכר עצמו לגויים מיירי דווקא בדליכא סכנת נפשות, ה"נ אין פודים את השבויים יותר מכ"ד ג"כ מיירי בדליכא סכנת נפשות (הגהות הרש"ש). וכ"כ הבית הלל (סי' רנב ס"ק ב) בפירוש ד' התו' שפודים אפילו יותר מכדי דמיהם. ובפסקי תו' גיטין (אות רטז) הביאו תירוץ זה להלכה: "כשיש סכנת נפשות פודים שבויים יותר מכדי דמיהם, או במופלג בחכמה". אולם ראיית התו' איכא למישדי ביה נרגא, דסברא גדולה יש לחלק ביניהם, שבמוכר עצמו לגויים פודים בסכנת נפשות אפילו כמה פעמים ולא קונסים, מכיון שהוא מכר עצמו או נתפס בחובו, ולא ששבאוהו שבאים ע"מ לדרוש עבורו ממון וליכא חשש דליגרבו ולייתו טפי, משא"כ בההיא דאין פודים השבויים יותר מכדי דמיהם, גם בדאיכא סכנת נפשות עדין יש חשש דליגרבו ולייתו טפי. וכן ראיתי להרב בית הלל (סי' רנב ס"ק ב) שהעיר כן על הוכחת התו' (אמנם בסוף דבריו פסק כהתו' מטעם אחר כיעו"ש. וי"ל ע"ד). ובשו"ת כנסת יחזקאל (סי' ל"ח) סובר דהאי תירוצא דסכנת נפשות לא שייך אלא אם טעמא משום דוחקא דצבורא, אבל לטעמא דלא ליגרבו הסברא להיפך, דאם בסכנת נפשות פודים, ירצו להרוג את השבויים כדי שיפדו יותר מכ"ד, וגם יגרבו וירצו להרוג. וא"כ לפמ"ש הרמב"ם והש"ע טעמא דלא ליגרבו אין לפדות גם בחשש סכנה, והביא דבריו בפת"ש יו"ד סי' רנ"ב (ס"ק ד)
♦
ב.
והשתא הבוא נבוא לנ"ד, שהחטופים בעזה נמצאים בסכנת נפשות, וכבר הרגו מחבלי החמאס כמה מהם, והדרך להצילם היא ע"י עסקת חילופי שבויים. הנה נראה לפי שלושת עמודי ההוראה שסתמו דבריהם ולא חלקו, שגם בסכנת נפשות אין פודים שבויים יותר ע"כ דמיהם. וכן נראה מסתימת הטוש"ע (יו"ד סי' רנב) שאין חילוק בדבר. ועוד יותר נראה כן מדברי הרא"ש והר"ן והרשב"א שהביאו להלכה את תירוץ התו' (בדף מה.) שאדם יכול לפדות את עצמו בכל ממון, וכן בתלמיד מופלג בחכמה כההיא דפרקיה ר' יהושע (נח.), והשמיטו את התירוץ הראשון בתו' בדף נח. שבמקום פקו"נ פודים גם ביותר מכ"ד וכן בקיצור פסקי הרא"ש השמיט תירוץ זה ולא הביאו להלכה. וכן מרן בשו"ע הביא להלכה רק את התירוץ שת"ח או תלמיד חריף ומפולפל פודים יותר מכ"ד או את עצמו, ולא זכר כלל את תירוץ התו' שבמקום פקו"נ שרי יותר מכ"ד. גם בב"י לא הביא מרן את תירוץ התו' בדף נח. ולא העלהו כלל על דל שפתיו, אלמא דלא שמיעא ליה כלומר לא סבירא ליה דבמקום פקו"נ שרי יותר מכדי דמיהם. והסברא נותנת כן שגם במקום פקו"נ עדין יש לחשוש דליגרבו ולייתו טפי ע"י שיאיימו שאם לא ינתן להם מבוקשם יהרגו את החטופים ומאי שנא. ובת"ח שהתירו ולא חששו לליגרבו ולייתו טפי, הסביר הר"ן שבת"ח לא תקנו לפי שאין לנו כיוצא בו, ולא חיישינן בפדיונו לאגרויי כלל, אלא פודים אותו בכל מה שיכול לפדותו. ולפ"ז יוצא שאין להסכים לעסקת שבויים כדי שלא ימסרו עצמם לחטוף עוד אזרחים וחיילים.
ובאמת שהרמב"ן בחי' לגיטין (מה.) כתב במפורש שגם במקום חשש מיתה אין פודים יותר מכ"ד, וז"ל: וי"א דכל היכא דאיכא חששא דמיתה פודים אותם בכל ממון שיכולים לפדותם, ולא מסתבר, דכל שבוי כולהו איתנהו ביה (ב"ב ח:) (חרב ורעב ומיתה), ועוד דגבי אישה איכא חששא דעריות ולא חששו, ואע"ג שקרקע עולם היא (סנהדרין עד:), מ"מ היה להם לחוש. מיהו מסתברא שת"ח פודים אותו בכל ממון שבעולם, שת"ח אין לנו כיוצ"ב, ולכן פדה ר' יהושע התלמיד ההוא. עכ"ל. וכן משמע מהרמב"ם שכתב (פ"ח הלכות מתנות עניים ה"י): ואין לך מצוה רבה כמו פדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים ובכלל הערומים ועומד בסכנת נפשות. עכ"ל. ובהלכה יב כתב: אין פודים את השבויים ביתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם. עכ"ל. הא קמן שמיירי גם בשבוי השרוי בסכנת נפשות, שאין לפדותו ביותר מכדי דמיו.
ואין לכחד שרבים מגדולי האחרונים פסקו כתירוץ התו' שבמקום פקו"נ שרי יותר מכ"ד ומהם: מהרש"ל ביש"ש (פ"ד דגיטין סי' עב), ומהריק"ש בהגהותיו ערך לחם לשו"ע (יו"ד סי' רנב ס"ד), ובית הלל (ס"ק ב), שו"ת נחלה ליהושע (סי' ה), שו"ת בית דוד (סי' קכ), עיין עליהם. אמנם המעיין בדבריהם יראה שעיקר טעמם מכח שדימו זה למאי דקי"ל שהמוכר את עצמו לגויים אין פודים אותו, ה"מ דליכא חשש קטלא או טמיעה לבניו, אבל במקום חשש מיתה או טמיעה פודים אפילו כמה פעמים (גיטין מז. ושו"ע יו"ד רנב ס"ו). וה"נ מאי דקי"ל אין פודים את השבויים יותר מכ"ד, ה"מ דליכא חשש סכנה, אבל בדאיכא חשש סכנה פודים אפילו יותר מכדי דמיהם. אולם לעיל ביארנו שחילוק יש ביניהם ולא דמי כאכלא לדנא, שבשבויים יש לחוש לטעמא דליגרבו ולייתו טפי, משא"כ במוכר את עצמו לגויים או שהוא גרם ששבאוהו ע"י זה שלא פרע חובותיו, ולא נשבה ע"י שבאים, ליכא למיחש דליגרבו ולייתו טפי. ולכן אם בקשו להורגו פודים אותו אפילו כמה פעמים, ואפילו יותר מכדי דמיו. ובאמת זהו פשר סתימת דברי הראשונים והטוש"ע, אף שהביאו ההלכה שאין פודים את השבויים יותר מכ"ד בסעיף ד' ולא התירו במקום פקו"נ, ובסעיף ו' הביאו את דין המוכר את עצמו לגויים שפודין אותו אפילו לאחר כמה פעמים במקום שבקשו להורגו, ולא הרגישו כלל שהדברים סותרים זא"ז, והיינו טעמא שמחלקים כנ"ל. וכן פסקו אחרונים רבים לאסור אף במקום פקו"נ, ומהם: שו"ת מהר"ם מלובלין (סי' טו), והיד אליהו מלובלין (סי' מג), והכנסת יחזקאל (סי' לח), והיד שאול (בעל שואל ומשיב בחידושיו על השו"ע בסימן רנב) ועוד. וטעמם כדכתבינן לעיל, שהפוסקים לא חלקו בזה, רק שלא התבאר בדבריהם החילוק בין דין זה לדין המוכר את עצמו לגויים, ואנן בס"ד ביארנו את החילוק ביניהם. ונראה דהכי נקטינן שכך היא דעת הראשונים והטוש"ע, וכ"ש שמצאנו תנא דמסייע להו בפירוש הוא הרמב"ן בחידושיו. ואף שלעומתו מצאנו להמאירי בגיטין (מה.) שכתב: ויש שואלים בה שהרי בפרק הניזקין (נח.) אמר ר' יהושע העבודה שלא אזוז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שיפסקו עליו,ולא זז משם עד שפדאו בממון הרבה וכו', שמא כל שיש חשש מיתה אין לדבר קצבה, ואע"פ שאמרו בב"ב (ח:) דרך כלל, שבי כולהו איתנהו ביה, מ"מ שבי שעיקרו לממון אין בו חשש מיתה. וי"א שאותו שפדה צורבא מרבנן היה, וחייבם לפדותו בכל ממון שבעולם,וליכא משום איגרויי שתורתו משמרתו, אע"פ שגרם החטא ונכשל עכשיו, וכ"ש ת"ח אין לו תמורה. עכ"ד. מ"מ לא שבקינן פשיטותיה דהרמב"ן שכתב בסכינא חריפא שלא מסתבר לומר כן, מפני ספקו של המאירי שאמרה בדרך"שמא". ומה גם שהרמב"ן פוסק מובהק יותר מהמאירי ויש לנקוט כמותו, וכמ"ש כיוצ"ב בשו"ת יבי"א ח"ה (חאו"ח סי' כו אות ג) לגבי מחלוקת הרא"ש ומהר"ח או"ז בנדון טלטול עופות המשמיעים קול ערב בשבת, האם הם מוקצה, שהרא"ש אוסר ומהר"ח או"ז מתיר, וכתב מרן היבי"א וז"ל: נראה דנקטינן כד' הרא"ש לאסור, הואיל והרא"ש פוסק מפורסם אחד המיוחד מעמודי ההוראה, והוא רב מובהק בהוראה, וכעין מ"ש מרן הב"י או"ח (ס'י סו) בד"ה כתב בעל המנהיג, בענין המחלוקת שבין המנהיג נגד הרשב"א, אם כהן הקורא ק"ש רשאי להפסיק לעלות לס"ת, שאנו אין לנו אלא ד' הרשב"א (שאוסר) דרב מובהק הוא, ע"ש, וכן י"ל במחלוקת של המהר"ח או"ז נגד הרא"ש. וכמ"ש ג"כ מרן החבי"ב בס' דינא דחיי לענין מחלוקת הרא"ש נגד הריא"ז (רבינו ישעיה אחרון ז"ל) דנקטינן כהרא"ש כיון שהוא פוסק מפורסם יותר, וממימיו שותים כל בני ספרד. ע"ש. וכיוצ"ב כ' בשו"ת חוט השני (ס'י י'ב ד"ה ומי), שהלכה כהרא"ש נגד הריב"ש, אע"פ שהריב"ש אחרון, כיון שהרא"ש הוא עמוד ההוראה יותר מהריב"ש. עכ"ל. ודון מינה ואוקי באתרין דנקטינן כהרמב"ן שהוא פוסק מפורסם יותר ומובהק בהוראה יותר מהמאירי, ואע"פ שהמאירי אחרון.
ואע"פ שגם בפסקי התו' (אות רטז) הביאו את תירוץ התו' להלכה, הנה ביבי"א (שם במלואים) הוסיף מ"ש הב"י באה"ע (ס'י סב ד"ה וזה): ואע"פ שבפסקי התו' חולקים על הרא"ש, אנן בדידן אהרא"ש סמכינן לדינא דפוסק מובהק הוא. עכ"ד. והכי נמי בענייננו שהרא"ש (וכן בפסקי הרא"ש) השמיט את תירוץ התו' שבמקום פקו"נ פודין יותר מכ"ד, יש לנו לתפוס כמותו נגד פסקי התו' שהביאו להלכה. הלכך נקטינן כדעת שלושת עמודי הוראה והשו"ע שסתמו דבריהם ולא התירו במקום פקו"נ. וע"ע בפתחי תשובה (ס'י רנב ס"ק ד) שהביא את דעת האחרונים בזה לכאן ולכאן. והשד"ח בשו"ת דברי חכמים (ס'י עז נדפס בסוף כרך ה') ומרן היבי"א זצ"ל (ח"י חחו"מ סי' ו אות טז-כא) האריכו בדברי האחרונים בזה מערכה לקראת מערכה והעלו להתיר. אולם עיקר סמיכתם על האחרונים שדימו דין זה לדין המוכר עצמו לגויים שפודים אותו אפילו לאחר כמה פעמים במקום שיש חשש פקו"נ כיעוש"ב, וכבר ביארנו לעיל בס"ד את החילוק ביניהם. כמו כן יש להעיר על דברי היבי"א שסמך סמיכה בכל כוחו ע"ד המאירי והפסקי התו', כמו שיראה המעיין בדבריו, נגד הרמב"ן והרא"ש, וזה בניגוד לדבריו עצמו הנ"ל. וראה עוד לו בספרו הליכות עולם ח"א, בכללים שבראש הספר (עמוד טו) לגבי יחסו של מרן השו"ע לפרוש התוספות, שכתב בשם השטמ"ק ומרן הב"י (יו"ד סי' קטו) שלא התכוונו התוספות לפסוק הלכה למעשה, אלא לענין פירוש הסוגיא בלבד דרך שקלא וטריא, ולכן יש להעדיף דברי הפוסקים המובהקים כהרמב"ם והרא"ש שנתכוונו בדבריהם לפסוק הלכה למעשה. ע"ש וצרף לכאן. ואפילו לו יהי אלא ספק, הדרינן למ"ש הר"ן והב"י והרדב"ז שהובאו לעיל, שכיון דלא מיפשיטא בעיין ואיכא למיחש לתקלה, אין פודין, דשוא"ת שאני. והנלענ"ד כתבתי.
♦
ג.
אולם אף לשיטת המתירים לפדות השבויים יותר מכ"ד בדאיכא סכנת נפשות, ה"מ בכסף, דהכא הלא בדמים עסקינן, אבל לשחרר תמורתם מחבלים אשר יסכנו את היישוב כולו ולהוסיף קולא על קולא מנא לן? ומאי חזית דדמם של החטופים סומק טפי מדמם של אלה שירצחו ח"ו בעתיד ע"י המחבלים הארורים.
והנה המתירים בנ"ד עיקר סמיכתם היא ע"ד הגאון יבי"א זצ"ל בנדון מבצע אנטבה משנת תשל"ו (1976), שהאריך למעניתו (ח"י חחו"מ סי' ו) באירוע חטיפת המטוס דאז, ודרישת החוטפים לשחרר 40 מחבלים הכלואים בישראל תמורת 104 יהודים אשר נחטפו, ואיימו החוטפים שאם לא יעשו כן יוציאום להורג. ובתשובתו שם האריך בחריפות ובקיאות כיד ה' הטובה עליו, ובתוך תשובתו שם (אות ד, טו) כתב שני טיעונים אשר בגללם אין לחוש מסכנה העתידית העלולה להתרחש משחרור המחבלים, ועליהם נסמכים המתירים בנ"ד. ואלה הם: באות ד -כתב שאין בפעולת שחרור המחבלים משום הורג בידיים, והרי הוא כמטה הרימון יד לכיוון אחר ומונע אובדן חיים של ישראלים רבים ככל האפשר, וודאי עדיף לעשות כן מלחוב בדמם של החטופים. ובפרט שאין אנו בטוחים שהמחבלים אשר ישוחררו יחזרו בעצמם לפעולות רצח בישראל, לאחר שסבלו על מזימות הרשע שלהם, והו"ל ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי. עכ"ד. אמנם דבריו יתכנו בשנת תשל"ו (1976), לא כן עתה, שכבר התנסינו בשתי עסקאות לחילופי שבויים (תשמ"ה 1985, תשע"א 2011) שנרחיב אודותיהן לקמן, וראינו את תוצאותיהן המרות שגרמו לשפיכת דמים מרובים, יותר מאשר הצלת החטופים, ונזקיהן עלו בהרבה על תועלתן פי כמה וכמה. ותחת אשר נתקיים בהם "והצל לקוחים למות", נתקיים בהם "רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה" ע"י המחבלים הארורים ימ"ש. ובודאי שאין זה דומה למטה רימון לכיוון אחר. נהפוך הוא, דומה הדבר לזורק רימון על עם ישראל כולו והו"ל הורג בידיים. גם הטענה השניה שאין זה ודאי שהמחבלים המשוחררים יחזרו לפעולות טרור ורצח מכיון שסבלו על כך וישבו בכלא, הנה כבר התברר שחוזרים וחוזרים המה לפעולות טרור ביתר שאת ויתר עוז, וכל ימיהם בעמוד וחזור קאי. ואפילו אם לא מפגעים בעצמם, מעורבים הם עכ"פ בתכנון והכוונת פעולות טרור נגד מדינת ישראל ויושביה, הי"ת יפר עצתם ויסכל מזימותם. הלכך אין לסמוך כלל על טענה זו בנ"ד.
באות טו - כתב שיש לחוש לסכנה המיידית של החטופים, ואילו הסכנה העתידה והעלולה להתרחש בשחרור המחבלים הכלואים אינה עומדת כיום על הפרק באופן מיידי, אלא לטווח רחוק ולאחר זמן. ויש ללמוד דבר זה ממ"ש הנודע ביהודה תנינא (חיו"ד סי' רי), שאע"פ שמותר לנתח מת לצורך לימוד רפואי להחיש רפאות תעלה (ירמיהו ל יג) לחולה מסוכן הנמצא לפנינו ונגוע באותה מחלה של הנפטר, כי שמא ילמדו ע"י הניתוח לרפאות החולה, והו"ל ספק פיקו"נ ודוחה איסור ניוול המת. אבל כשאין חולה לפנינו שהוא מסוכן מאותה מחלה, אלא שע"י הניתוח ילמדו ויבינו טיב המחלה כדי להמציא רפואה לכשיבוא חולה כזה לאחר מכן, לא דחינן איסור ניוול המת משום כך. שאל"כ ונאמר שגם בכה"ג נחשב ספק פיקו"נ, א"כ יהיה מותר לעשות כל מלאכת הרפואות בשבת, שחיקת ובישול סממנים והכנת כלי איזמל להקזה ולניתוח, שמא יזדמן היום איזה חולה מסוכן שצריך לזה, ולכן חלילה להתיר דבר זה. ועוד שא"כ יבואו ג"כ לנתח כל המתים כדי ללמוד מהם סידור האיברים הפנימיים, מהותם ורפואתם כדי לעשות רפואות לחיים וכו'. עכת"ד. ואחר המחילה רבה מהדר"ג, לענ"ד אין הנדון דומה לראיה, שבהימנעות מחילול שבת ומנתיחת המת אין שום פסידא המגיעה ע"י כך, ולכן אין להתיר רק כשיש צורך מיידי לחולה. משא"כ בשחרור מחבלים ע"מ להציל את החטופים, גורם בכך סכנה גדולה ליישוב כולו שתצמח בעתיד. ונמצא שאע"פ שמציל כעת את החטופים, מ"מ הסכנה שתצמח מכך בעתיד גדולה פי כמה וכמה מהצלת החטופים המיידית. ואדרבה, בכה"ג ועל כיוצ"ב אמרינן (תמיד לב.) איזהו חכם הרואה את הנולד. ופירש רש"י: המבין מלבו מה שעתיד להיות, קורות שעתידים לבוא ונזהר מהם. ובגיטין (נה:) א"ר יוחנן מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה, אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים וכו'. ופירש רש"י: דואג לראות הנולד,שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת. עכ"ל. ומקרא מלא הוא (קהלת ב, יד) החכם עיניו בראשו, ופירושו שהחכם כשהוא עומד בראשיתו של דבר רואה מה יהיה בסופו. ישמע חכם ויוסף לקח. ונראה שגם הגרע"י זצ"ל יודה בכך עכשיו, ולא כתב כן אלא בזמנו שעדין לא הובררה הסכנה. וכן בספר שיח יצחק להרב יצחק בצרי (גיטין מה.) הביא בשם דודו, הגאון הגדול הדיין המצויין ר' עזרא בצרי שליט"א, שלאחר שנודע שאותם המחבלים שהשתחררו חזרו לרצוח, א"כ מעתה מבורר שלא ניתן לסמוך על הבטחותיהם, ובידוע ששחרורם של מחבלים גורם לשפיכת דם רב בישראל, א"כ יש לדון האם עסקאות מעין אלו מוצדקות.עכ"ד. (הערת ר' חיים איינהורן). הלכך ובהתאם לזאת יש לאסור עסקת חילופי שבויים גם מצד הסכנה העתידה העומדת לפתחנו ע"י שחרור המחבלים, אשר היא ודאית ומוחלטת וגדולה לאין ערוך לעומת הצלת החטופים המיידית. וזאת בנוסף למה שהעלינו לעיל, שיש לאסור גם מצד כדי דלא ליגרבו ולייתו טפי.
♦
ד.
עוד יש להעיר על מה שכתב הגאון יבי"א (שם סוף אות כא) שבלא"ה הם עושים כל מה שביכולתם לחטוף ולהרוג כדי לשבש מהלך החיים הרגילים בישראל. ע"כ. ור"ל דלא שייך טעמא דלא ליגרבו ולייתו טפי, כי גם אם לא יקבלו את מבוקשם לא ימנעו מלהמשיך לרצוח ולחטוף עוד, ולכן יש להתיר את שחרור המחבלים. והוא כעין טעם התו' בגיטין (מה. בתירוץ האחרון) שבשעת החורבן לא שייך דלא ליגרבו, ר"ל שבלא"ה כולם גלו ונשבו. ונוראות נפלאתי על דבריו, שא"כ אין לדבר קצבה, ואם בכל פעם שיבצעו פעולת חטיפה של חיילים ואזרחים נענה לבקשתם לכל מה שיחפצו, לאחר שירוקנו את בתי הכלא בישראל יבקשו גם שטחי אדמה, ואין לדבר סוף עד שתחרב מדינת ישראל. פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה. ודמי למ"ש מהרש"ל ביש"ש (גיטין פ"ד, סו). שכשנשבה מהר"ם מרוטנבורג ביד אחד השרים בארץ אשכנז, ואסר אותו במגדל אייגזהם (כיום נקרא מבצר אנזיסהיים בצרפת) ודרש סכום עצום לפדיונו, לא הניח מהר"ם לבני מדינתו לפדותו. ואף שהתוספות והרא"ש התירו בת"ח שהציבור צריך לו, וכ"פ השו"ע (ס'י רנב ס"ד), וכ"ש גדול הדור כמו מהר"ם מרוטנבורג, בכל זאת חשש מהר"ם שאם יצליח השר להוציא סכום כה גדול מיהודי הארץ, יתפסו גם שאר שרי הארץ כל ת"ח מופלג בעבור רוב ממון שיחשבו שיקבלו בפדיונו, עד שלא יספיק ממון של כל בני גולה לפדותם, ותשתכח תורה מישראל. ואמר מהר"ם שמוטב שלא יפדוהו, ותאבד החכמה יתרה שבישראל, ממה שתאבד התורה לגמרי. ומאז פסקה גזירה של תפיסת חכמי התורה (ואכן נשאר מהר"ם במאסר שבע שנים עד שנפטר, ועוד י"ד שנה עד שנפדה והובא לקבורה) עכת"ד. ודון מינה ואוקי באתרין, שה"נ יש לחוש פן יעשו כן המחבלים עד שיכניעו את מדינת ישראל, ותשתכח תורה מישראל ותחרב המדינה.
וראיתי לו לקמן (שם אות כג), שכתב שיש להעדיף פעולה צבאית לשחרור החטופים מאשר שחרורם ע"י עסקה, מכיון שגם בעסקה עכ"פ יש חשש סכנה לעתיד, הן ע"י המחבלים המשתחררים, והן שע"י שישיגו את מבוקשם יש לחוש פן יאמרו ידינו רמה, וימסרו עצמם לחטוף מטוסים נוספים על נוסעיהם היהודים, ויבואו בדרישות מופרזות כהנה וכהנה, עד שיגיע הדבר לסכנת נפשות ממש. וכעין מה שאמרו בעירובין (מה.) שבעיר הסמוכה לספר אפי' באו על עסקי תבן וקש יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללים עליהם את השבת (שיש לחוש שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם (רש"י). עכ"ד. נמצא שגם הוא ירד לטעם זה, ואיך כתב לעיל שלא חוששים לכך. וצ"ע. ולכן פשוט לאסור מטעם כדי דלא ליגרבו ולייתו טפי עד אשר תחרב מדינת ישראל ח"ו.
♦
ה.
וכדי שלא תאמר שאלו רק סתם חששות בעלמא, אציג לפניך קורא יקר את תוצאות שתי עסקאות חילופי שבויים והשלכותיהן, ומה הנזק והחורבן שהמיטו עלינו לדאבון לב. (המידע נלקח מתוך המכלול ערך עסקת ג'יבריל ועסקת שליט בתוספת נופך מדילי):
א. עסקת ג'יבריל (תשמ"ה, 1985). עסקת ג'יבריל היתה עסקת חילופי שבויים בין ישראל ובין ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין-המפקדה הכללית של אחמד ג'יבריל, שנעשתה ב-21 במאי 1985. במסגרת העסקה שוחררו 1151 אסירים ועצירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל כנגד שלושה שבויי צה"ל ממבצע שלום הגליל. האסירים הביטחוניים שוחררו בשלוש קבוצות, במקביל לשחרור הדרגתי של שבויי צה"ל.
מתוך 1151 - שוחררו 605 בשטחי עזה ויהודה ושומרון והשאר גורשו לחו"ל. בין המשוחררים היה:
אחמד יאסין, שנידון ב-1983 ל-13 שנות מאסר. לאחר שחרורו הקים את ארגון החמאס, ובכן, זהו אותו ארגון שעל שמו רשומים דמם של אלפים ורבבות יהודים, נהרות נהרות של דם, קול דמי אחיך צועקים מן האדמה איך שחררתם בן עוולה זה!. לא זו אף זו שב-,1989 לאחר שני פיגועים קשים בהם נרצחו החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון הי"ד, שוב נאסר ונכלא יאסין למאסר עולם, אך כסילים שונים באיוולתם ושוב שוחרר ב-1997 לקול המון חוגג וצוהל בעזה, בעקבות ניסיון חיסול כושל של חאלד משעל בירדן וסוכני המוסד שנתפסו והיה חשש כבד לחייהם, ובתמורה לשחרורם דרש המלך חוסיין מרוה"מ נתניהו את שחרורו של יאסין יחד עם עוד שבעים אסירים פלסטינים. על זה אמרו חז"ל בא לתקן ונמצא מקלקל. ויתכן שאילו לא שוחרר, ההיסטוריה הייתה נראית אחרת והרבה דם יהודי היה נחסך.
מיד לאחר שחרור המחבלים, במסיבות שנערכו במקומות מגוריהם, קראו חלק מהמשוחררים לחידוש המאבק האלים נגד ישראל. חלק גדול מהמשוחררים היווה את עמוד השדרה של הנהגת האינתיפאדה הראשונה שפרצה פחות משלוש שנים לאחר העסקה. זאב שיף ואהוד יערי כותבים:
עסקה זו רוקנה כמעט את בתי הכלא מאסירים ביטחוניים ושלחה בחזרה מאות פעילים מאומנים ובעלי הכרה. אין עוד ספק שמשוחררי העסקה ההיא שיחקו תפקיד מרכזי באינתיפאדה. לפי הערכות מוסמכות יותר משליש ביניהם חידשו את פעולתם בתוך שנה בלבד ממועד יציאתם לחופשי. ע"כ. יובל דיסקין, ששימש באותם השנים כרכז השב"כ של נפת שכם, ג'נין וטול כרם, כתב לימים: שחרור האסירים בעסקת ג'יבריל הוא הגורם העיקרי לשינויים והתהליכים שהובילו לאינתיפאדה הראשונה. הייתי שם בשטח והרגשנו את זה יום-יום. המסה של האסירים ששוחררה אז בנתה מנהיגות חדשה, קיצונית ואקטיביסטית. זה יחד עם התרוממות הרוח והתחושה שהצליחו לכופף את מדינת ישראל הוביל לפיצוץ.
ב. עסקת שליט (תשע"א, 2011), עסקת חילופין בין ישראל לבין ארגון הטרור חמאס, שנחתמה באוקטובר 2011, שבה אישרה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו, עסקה עם החמאס לשחרורו של גלעד שליט. במסגרת העסקה שחררה ישראל 1027 אסירים ביטחוניים ועצירים תמורת חייל צה"ל החטוף גלעד שליט. משוחררי עסקת שליט ובראשם יחיא סינוואר, הפכו לשלד המרכזי של הנהגת החמאס, כבשו עם השנים את צמרת הארגון, והם שהובילו את מתקפת הפתע על ישראל ב-7 באוקטובר 2023. [ובדרך אגב, במאמר מוסגר, נתניהו עצמו מתח ביקורת חריפה בספרו "מקום תחת השמש" עשר שנים לאחר עסקת ג'יבריל (1995)ע ל העסקה וכה כתב: "מלכתחילה ראיתי בעסקת ג'יבריל מכה אנושה לכל מאמציה של ישראל לגבש חזית בינלאומית נגד הטרור, כיצד תוכל ישראל להטיף למערב לאמץ מדיניות של אי-כניעה לטרור, כשהיא עצמה נכנעת בצורה מבישה כל כך?, הייתי משוכנע ששחרור כאלף מחבלים שיכנסו לשטחי יש"ע יביא בהכרח להסלמה איומה של אלימות, שכן טרוריסטים אלה יתקבלו כגיבורים, כדוגמא של חיקוי לנוער הפלסטיני.וכו' התוצאות לא איחרו לבוא. היום כבר ברור ששחרור אלף המחבלים היה אחד מן הגורמים שסיפקו מאגר של מתסיסים ומנהיגים שהציתו את אש האינתיפאדה". והרי זה מנפלאות הפוליטיקה] לפני שחרורם התבקשו האסירים לחתום על התחייבות להימנע מחזרה לפעילות טרור, אך רובם סירבו לכך [אלו היו האמיתיים, המעטים השקרנים חתמו].
ממשלת החמאס בעזה הודיע על מענק של 2,000 דולר לכל אסיר משוחרר שהועבר לרצועת עזה, והרש"פ הודיע על מענק של 5,000 דולר לכל אסיר משוחרר.
אחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של החמאס לשעבר, הצהיר כי "פעולות חטיפת חיילים וקצינים ישראלים יימשכו, כל עוד יש אסירים פלסטינים בבתי הכלא בישראל".
בהודעה על ההסכם התגאה ח'אלד משעל בהישג של שחרור 1,027 אסירים, והבטיח להמשיך במאמצים לשחרור האסירים הפלסטינים שנותרו בכלא. והוסיף: "משא ומתן על בסיס כוח הוא מה שאילץ את ישראל לשלם את המחיר"
ב-25 באוקטובר 2011 איש הדת והמטיף הסעודי הנודע עווד אל-קרני הציע 100 אלף דולרים למי שישבה חייל ישראלי כדי להחליפו באסירים פלסטיניים נוספים. ב-29 באוקטובר 2011 הנסיך הסעודי חאלד בן טלאל הצהיר כי החליט לגלות סולידריות עם אל-קרני וכי הוא מציע סכום של כ-900,000 דולרים, כדי שהגמול הכספי שיוצע למי שיצליח לחטוף חייל ישראלי נוסף יעמוד על מיליון דולרים. היש לך פרס לטרור גדול מזה?! היש לך חשש חז"ל כדי דלא ליגרבו ולייתו טפי גדול מזה? כל מי שיש לו מוח בקדקדו מבין זאת. חלק גדול מהאסירים ששוחררו שבו לעסוק בטרור, לפי הערכת גורם ביטחוני בכיר: כ-40%. מאוחר יותר צבי האוזר טען בנאום בכנסת שרוב משוחררי העסקה חזרו לטרור, והם היו מעורבים בין היתר ברצח עשרה ישראלים ופציעת רבים אחרים. משוחררי עסקת שליט, בהם יחיא סנוואר, היו לימים ממחוללי הטרור העיקריים מרצועת עזה . להלן כמה דוגמאות:
1) ב-14 באפריל 2014 נרצח בפיגוע ירי ניצב משנה ברוך מזרחי בידי זיאד עווד, ממשוחררי עסקת שליט
2) ביוני 2014 מחמוד קוואסמה, מחבל חבר חמאס ממשוחררי העסקה, יזם ופיקד על רצח שלושת הנערים (גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח הי"ד).
3) ב-19 ביוני 2015 נרצח ליד דולב דני גונן ונפצע אזרח נוסף בפיגוע ירי שביצעה חוליית מחבלים שעליה נמנה אסאמה אסעד, ששוחרר בעסקת שליט.
4) ב-29 ביוני 2015 נרצח בפיגוע ירי ליד שבות רחל מלאכי רוזנפלד בידי חוליית חמאס, שהפעיל אחמד נג'אר, ששוחרר בעסקת שליט.
5) ב-1 ביולי 2016 נרצח בפיגוע ירי הרב מיכאל מרק מעתניאל ונפצעו אשתו ושניים מילדיו. הרוצח הוא מחמד פקיה, ממשוחררי עסקת שליט. בני משפחת הנרצח קראו לחשבון נפש מצד מובילי המאבק לשחרור גלעד "בכל מחיר" ומצד מקבלי ההחלטה בדבר העסקה.
6) באוגוסט 2023 פורסם שהשב"כ עצר חוליית טרור שניהל עלאם כעבי, ממשוחררי עסקת שליט. כעבי ששוהה בלבנון גייס פעילי טרור ביהודה ושומרון לשם ביצוע פיגועים כנגד ישראלים
7) גולת הכותרת כמובן הוא יחיא סינוואר, שאחראי על מתקפת הפתע על ישראל בשמחת תורה תשפ"ד, ולטבח הנורא של למעלה מ-1200 אנשים נשים וטף.
הארכתי בכל זאת קורא יקר על מנת שבעיניך תראה ובשכלך תבין את גודל הסכנה שבדבר, ושאין אלו הפחדות וחששות בעלמא, ושנזק הנגרם מהעסקה רב על תועלתה עשרת מונים. ישמע חכם ויוסף לקח.
ומלבד החשש שאם נסכים לעסקת חילופי שבויים, הדבר יגרום במישרין להגברת ניסיונות החטיפה כלפי אזרחים ובפרט חיילים, עוד בה שיגרום בעקיפין (ויש שיאמרו במישרין) גם להגברת הרצון לבצע פיגועי טרור, מכיון שמדוע לא ינסה מחר מחבל לרצוח יהודים, כאשר מובטח לו שתוך תקופה קצרה הוא יצא מהכלא (מהמלון) בעסקת חילופי שבויים, ובכך גורמים לדם יהודי להפוך להפקר. הפתרון לשתי הבעיות הנ"ל הוא חוק עונש מוות למחבלים, שיוריד את הרצון והמוטיבציה לחטוף ולפגע. בנוסף לכל הנ"ל יש גם השפלת תדמית המדינה בעיני אויבינו ופגיעה בכושר ההרתעה, הכנסת אומץ ותאווה בערבים, בטחון עצמי והרגשה שלפניהם מדינה יהודית חלשה, מתפוררת, מהססת ומבולבלת שחיה על זמן שאול. גם בפן האישי והפרטי, הדבר זורע באנשים תחושת ייאוש וחוסר תקווה, פחד ומורא מה ילד יום. לכן יש לאסור גם מטעם עידוד הטרור.
ומעיקרא י"ל שנדוננו אינו נכנס כלל בגדר פדיון שבויים שדברו בו חז"ל ושבו נחלקו הפוסקים אם פודים השבויים ביותר מכ"ד כשיש חשש פקו"נ לשבויים. שלא דיברו אלא כשמתכוונים במעשה החטיפה כדי לקבל טובת הנאה, וזאת היא כל מטרתם, כגון מה שמצוי בכנופיות פשע ועולם תחתון בדרום אמריקה שחוטפים אנשים עשירים בעלי הון ומבקשים תמורתם כופר לטובתם ולהנאתם. משא"כ בנ"ד, שארגוני הטרור משתמשים בחטיפת אזרחים וחיילים כחלק מתכסיסי מלחמה, ומטרתם להביא בסופו של דבר לכניעה והשמדתה של מדינת ישראל, ולכן הם דורשים שחרור מחבלים אסירים ולא כופר. בכה"ג דומה הדבר למאי דקי"ל שאין פקו"נ דוחה מלחמה, וכמ"ש המנחת חינוך (מצוה תכה ס"ק ג' ובמצוה תרד ס"ק ד'), וה"ה לענין פקו"נ של החטופים שמשתמשים בו כחלק מתכסיסי מלחמה שאין להתחשב בו ולהיכנע לדרישותיהם.
והואיל ואתאן להכי, שמטרת החוטפים להשפיל ולהכניע ולהוריד על הברכיים את מדינת ישראל עד לחיסולה, היו לא תהיה, יש לאסור גם מצד חילול השם שיש בדבר אם ישחררו מחבלים אסירים ובצאתם ממאסר ינופפו בידיהם אות V לאות ומופת כי הביסו והכניעו את מדינת ישראל והשפילוה. וכבר לימדנו רש"י ביחזקאל (לט, ז) "שפלותם של ישראל, חילול שמו הוא". החולשה של היהודי והפוגרום נגד היהודי זה לא רק ענין של רצח העם היהודי, כי אם חילול שמו יתברך כאשר הגוי קם ולועג לנו איה נא אלוקיכם. וכמו שמבקשים בתפילת שמו"ע "ומהר לגואלנו גאולה שלמה למען שמך", ופירושו אע"פ שאיננו ראויים לה, מ"מ עשה למען שמך הגדול הנקרא עלינו לבל יתחלל בגויים בעודנו שרויים בצרות (ע"ת ועץ יוסף). וכ"כ הרוקח: מכיון שעם השם מעונה בצרות, שמו מחולל בגויים שאומרים מבלי יכולת ה'. ולהיפך, ניצחונם של ישראל והתרוממותם הם קידוש שמו. ובנ"ד שחרור מחבלים הוא השפלת עם ישראל ומדינת ישראל, רוממות קרן אויבינו וניתן להם ניצחון ועטרת ישועה, חילול השם ששרים ברחובות "בשם החירות-פלסטין ערבית", "אללה אכבר" הריעו, ואלוקי ישראל חולל והושפל, ומן השמים זלגו דמעות על חירופו וגידופו של עם ישראל, עם ה'. ובפרוש רש"י (במדבר י', ל"ה) עה"פ "וינוסו משנאיך מפניך" פירש: אלו שונאי ישראל שכל השונא את ישראל, שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר "משנאיך נשאו ראש". ומי הם, על עמך יערימו סוד. עכ"ל. ומקורו טהור בספרי. ולקמן (לא,ג) בפרשת מטות עה"פ "לתת נקמת ה' במדין" פירש: שהעומד כנגד ישראל, כאילו עומד כנגד הקב"ה. ומקורו במדרש תנחומא (אות ג) ובמדבר רבה (כב, ב). וקי"ל בסנהדרין (עד.) ובשו"ע (יו"ד סי' קנז) שבמקום שיש חילול השם (כגון בפרהסיא) אין חוששים לפקו"נ וצריך למסור נפשו, וכמו שפירש רש"י (ד"ה לא תחלל), בפרהסיא איכא חילול השם וצריך לקדש את השם. וזהו ונקדשתי שמוסר נפשו על אהבת יוצרו. ע"כ. ודון מינה לנ"ד שאין לחשוש לפקו"נ של החטופים מפני חילול השם.
הלכך יש לאסור גם מהני תרי טעמי תריצי שאין אומרים פקוח נפש דוחה מלחמה, ומטעם חילול השם. וזכור ואל תשכח אלו הטעמים, כי הם יסוד, עיקר ושורש בתקופה בה אנו נמצאים ובמהותה, ועל פיהם יש לקבוע ולהחליט הרבה מהשאלות והסוגיות הניצבות והנקרות לפתחנו.
♦
ו.
בר מן דין, הרי ארגון הטרור חמאס והעומד בראשו דורשים שהעסקה תכלול גם את סיום המלחמה וערבויות בינלאומיות לכך שישראל לא תחדש את הלחימה לתקופה של כמה שנים (כלומר עד שישקמו את עצמם מחדש), ובוודאי שלזה אסור להסכים בשום פנים ואופן, שדבר זה מורה על כניעה ותבוסה, ובעצם, פירושו הודאה בהפסד במלחמה. ונמצא שכל יגיעות שיגענו שם במשך השנה האחרונה והקרבנו שם דם חיילינו הי"ד, הכל לריק ולבהלה, לאין ותוהו נחשבו. והסכנה הנשקפת מארגון הטרור חמאס לא נגדעה אלא תחזור לצמוח שוב בעתיד. ופשוט וברור שלזאת לא נוכל להסכים. מי חכם ויבן אלה נבון וידעם.
♦
ז.
עוד רגע אדבר בטענה רגשית שעולה כלפי המתנגדים לעסקת חילופי שבויים עם החמאס, ושנשמעת גם מתוך מחנה היראים ושומרי תורה ומצוות, ולצערנו גם מפי רבנים חשובים ידועים ומפורסמים אנשי שם, וטענתם בפיהם אילו היה זה בנכם או בתכם האם גם אז הייתם מתנגדים לעסקה?! וכמה תשובות יש בדבר-
א. מי שבנו או בתו חטוף אינו רשאי לדון בדבר, כי הוא נוגע בדבר ונמצא בניגוד עניינים.
ב. אילו היה זה בנכם או קרוביכם שנהרג ע"י המחבל אשר ישוחרר, האם גם אז הייתם תומכים בעסקה?!
ג. אילו היה זה בנכם או קרוביכם אשר יפגעו בעתיד מהמחבל שעתיד להשתחרר, האם גם אז הייתם תומכים?
ד. אילו הייתם אבות לחיילים שנפלו במלחמה בעזה, האם גם אז הייתם תומכים בעסקה שיתכן שתוביל לסיום המלחמה ונמצא שדמם נשפך לחינם?!
אם ברגש עסקינן אזי יש להשיב יותר כנגד מאשר בעד.
ה. ואת עלית על כולנה, הלא חז"ל אמרו אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם, האם יעלה על הדעת שיבוא מאן דהו לחז"ל וישאלם - אילו היה זה בנכם או בתכם האם גם אז הייתם פוסקים כך?
הלא ברור הוא שחז"ל שוקלים שיקול כללי, ציבורי ולאומי ולא שיקול אישי, פרטי ורגשי, אלא ע"פ ראייה רחבה וראיית הנולד לטובת הכלל כולו.
♦
ח.
פש גבן לברורי עוד שני עניינים הנוגעים להלכות שבויים - האם יהיה מותר לחלצם במבצע צבאי כאשר הדבר אפשרי? הנה שנינו (גיטין מה.): אין מבריחין את השבויים מפני תיקון העולם, רשב"ג אומר מפני תקנת השבויים. ובגמרא מאי בינייהו, איכא בינייהו דליכא אלא חד. ופירש רש"י אלא חד שבוי, שת"ק חייש לתיקון העולם כולו, שמא יקצפו על השבויים העתידים לבוא ויתנום בשלשלאות ובחריצים. ור"ש לא חשש אא"כ יש שבויים אחרים עמו, שמא יקצפו השבאים לייסרם בייסורים. וכן פירש הרע"ב שמא יקצפו על השבויים העתידים לבוא לידם ויתנום בשלשלאות וישימו בסד רגלם. וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה, וז"ל: אם היינו מבריחים אותם מאדוניהם, ג"כ הנשארים הם יאסרו אותם בכבלי ברזל ויוסיפו להם בעינויים, ואם היה שבוי אחד, לדעת רשב"ג הנזכר מותר לנו להבריחו לפי שאין עמו שבוי שני שנפחד עליו מן הענוי ושיאסר בברזל. ולדעת חכמים שאומרים מפני תיקון העולם אינו מותר, כדי שלא יאסרו שבויים אחרים והלכה כמותם. וכתב מרן בב"י יו"ד (סי' רנב ס"ה) שכ"פ הרמב"ם בחיבורו (פ"ח ממתנות עניים הי"ב). אולם הרע"ב בפירושו למשנה פסק כרשב"ג, שבאחד מותר להבריחו. ונראה שטעמו כפי הכלל (סנהדרין לא.) שכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראייה אחרונה, ובאמת צ"ע בטעמו של הרמב"ם שנטה מכלל זה. ויש ליישב ע"פ מה דאיתא בכתובות (קי:) נשא אישה בקפוקטיא וגרשה בא"י, נותן לה ממעות א"י, רשב"ג אומר נותן לה ממעות קפוטקיא. ופסקו שם הרי"ף הרמב"ם והרא"ש כת"ק, וכ"פ הטוש"ע (אה"ע סימן קי ס"ה). וכתב הר"ן שם (ד"ה ולענין) וז"ל: ואע"ג דא"ר יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו,לא סמכינן אההוא כללא,דאמוראי נינהו אליבא דר"י כדאיתא בדוכתי טובא, וכ"כ הרי"ף ז"ל בפרק גט פשוט, דהדין כללא לאו דווקא הוא, דלא אמרינן הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא. עכ"ל. ודון מינה ואוקי באתרין. וע"ע בחידושי הגהות על הב"י (אה"ע סי' עה ס"ב ד"ה ומה שכתב, באות ד') מה שכתב בזה וציין לעוד מקומות. והב"ח (שם) כתב שגם הטור פסק כחכמים. ע"ש. ועכ"פ מרן בשו"ע (שם) פסק כהרמב"ם בזה"ל: אין מבריחים השבויים מפני תיקון העולם שלא יהיו האויבים מכבידים עולם עליהם ומרבים בשמירתם. ובפתחי תשובה (שם ס"ק ו') כתב בשם שו"ת חוות יאיר (ס' ריג) שפשוט שכל יחיד שיכול לברוח בורח, ואין לו לחוש על שאר השבויים אשר יושבים שם ואפילו מדת חסידות ליכא בזה. ע"ש.
והנה בנ"ד אם אפשר לחלצם במבצע צבאי נראה לכאורה שאסור אפילו לרשב"ג, שהרי נשארים שם עוד שבויים, וכ"ש לחכמים שנפסק כמותם להלכה שיש לחוש לשבויים העתידים לבוא.
אולם מלבד שהחטופים המוחזקים בידי חמאס כבר הכבידו עולם עליהם כל הצורך, ונמצאים בתת תנאים, במנהרות צרות ונמוכות מתחת לאדמה בלי אויר וחמצן ואוכלים לחם צר ומים לחץ, ואין מה לחשוש שיוסיפו עליהם עוד עינויים, עוד בה שכבר ביארנו לעיל שהחמאס משתמש בחטופים כחלק מתכסיסי מלחמה ולא ע"מ לקבל טובת הנאה, ועל שבי שכזה לא דיברו בו חז"ל במשנה ובגמרא. ובכה"ג שכוונתם למלחמה נגד מדינת ישראל אין הדין הנ"ל אמור, שכן מדינה ריבונית לא יכולה להרשות לעצמה להשלים עם העובדה שחטיפות הם דבר שכיח וכחלק מן השגרה, ולהתנהל מול החוטפים כאילו שהיא מביאה בחשבון שיהיו עוד חטיפות בעתיד ולהתחשב בכך, שכן הדבר מעיד על חולשה ורפיסות וחוסר ביטחון עצמי וסף שבירה נמוך. וכן מוכח ממעשה של דוד שחזר לצקלג (שמואל א' ל') ומצא את העיר שרופה באש ע"י העמלקי שפשטו עליה, וגם לקחו בשבי את כל נשי העיר בניהם ובנותיהם, וגם את שתי נשי דוד אחינועם היזרעאלית ואביגיל אשת נבל הכרמלי שבו. ובראותו זאת פרץ בבכי הוא וכל העם אשר איתו. אמנם אח"כ "ויתחזק דוד בה' אלוקיו" ויצא לרדוף אחרי הגדוד והשיגו, והציל דוד את כל אשר לקחו עמלק וגם את שתי נשיו השיב. ולכאורה למה לא חשש שמא יקצפו על השבויים העתידים לבוא? אלא ודאי כדאמרינן, ששבי שהוא למטרת מלחמה, כמו במקרה דנן ששרפו העיר באש ושבו את אנשיה, שאני, ולא עלתה במחשבתו של דוד להשלים עם מציאות של חטיפות ולהכנס עם העמלקי במו"מ לשחרורם, שאין דברי חז"ל אמורים בשבי מלחמתי אלא בזמן שאין מלכות וממשלה. וכן אברהם אבינו הלך לשחרר את לוט מהשבי בפעולה צבאית. וכ"כ מרן הגאון יבי"א זצ"ל (ח"י חחו"מ ס' ו' אות כ"ג) שעדיף לנסות לשחרר את החטופים ע"י פעולה צבאית מאשר להיעתר לדרישת החוטפים הטרוריסטים. ע"ש. ומדוע לא חשש להלכה הנ"ל ולא הזכירה כלל בדבריו, אלא ודאי שטעמו כדלעיל שאין מדינה יכולה "לנרמל" חטיפות ולצאת מנקודת הנחה שיהיו בעתיד עוד חטיפות. ורק כשאי אפשר לחלצם בפעולה צבאית התיר להיעתר לדרישות המחבלים משום פקוח נפש, ועל זה כבר הערנו לעיל.
♦
ט.
עוד יש לבאר כאשר ישנה אפשרות לשחרר חטופים, את מי יש להקדים, אם אי אפשר לשחרר את כולם במבצע צבאי אלא רק חלק, או באופן שראשי השלטון יחליטו בכל זאת על עשיית עסקה. הנה במשנה בהוריות (יג.) איתא: האישה קודמת לכסות ולהוציאה מבית השבי. בזמן ששניהם עומדים לקלקלה - האיש קודם לאישה. ע"כ. ופירש הרע"ב: לקלקלה-לביאה ולמשכב זכור (וכ"כ רש"י דהיינו משכב זכור) האיש קודם, שזו (האישה) דרכה בכך וזה (האיש) אין דרכו בכך. ע"כ. ומקורו בירושלמי (פ"ג דהוריות). כלומר שבושתו וצערו גדולים יותר לכן יש להקדימו בכה"ג לאישה. וכ"כ הרמב"ם בפירושו למשנה: לפי שהאיש אין דרכו בכך יבקשו ממנו דבר שאינו טבע לו. וכן נפסק להלכה בטוש"ע (יו"ד ס' רנב ס"ח) בזה"ל: פודים האישה קודם האיש, ואם רגילים במשכב זכור פודים האיש קודם. והנה ידוע שהישמעאלים הארורים והאכזרים שטופים בזימה ונטלו תשעה קבין של זימה (קידושין מט:), וכפי הנשמע חשודים גם על משכב זכור. ובפרט שברצונם להשפיל ולבזות את החטופים, וזו אחת הדרכים לכך. לכן נראה שבנ"ד האנשים קודמים לנשים להוציאם מבית השבי, כאשר יתאפשר הדבר באחת מהדרכים הנ"ל. ולאפוקי מאלו המפגינים ואנשי התקשורת הקוראים לשחרור הנשים קודם בכל מחיר, הנקרא בפיהם "שחרור הומניטרי", ולפי עמדת ההלכה אדרבה האנשים קודמים וכנ"ל, והרי זה כמבואר.
♦
י.
עתה נבוא לסכם את הטעמים לאסור עשיית עסקה:
א. כדי שלא לעודד את הטרוריסטים למסור עצמם להגביר את ניסיונות החטיפה אם יקבלו את מבוקשם, דהיינו שחרור מחבלים הכלואים בישראל כדי לסחוט שחרורים נוספים (נקרא בלשון הגמרא כי היכי דלא ליגרבו ולייתו טפי, אות א-ב). ונראה שאפילו אם ידרשו שחרור מחבל אחד כנגד חטוף אחד, עדיין יש לחשוש לההיא דלא ליגרבו ולייתו טפי. וכן מוכח מנדון היבי"א (ח"י חחו"מ סי' ו) שחטפו 104 יהודים ודרשו תמורתם שחרור של 40 מחבלים. ובכל זאת דן שם (אות טז והלאה) בחשש דלא ליגרבו ולייתו טפי (וע"ע שם סוף אות כא) [אולם למסקנה לא חשש לכך ולעיל הקשנו על זה]. וכל שכן הכא במקרה דנן, שדורשים שחרור של מאות ואלפי מחבלים, שחשיב יותר מכדי דמיהם.
ב. גם המתירים לפדות השבויים יותר מכדי דמיהם כשיש חשש פקוח נפש לשבויים, התירו רק בדמים (ממון) אבל לא במחבלים שיגרמו לשפיכות דמים. (אות ג) ונראה שגם אם יגורשו לחו"ל עדיין לא חלפה הסכנה, וכמו שהוכחנו לעיל שגם מחבלים שגורשו לחו"ל, משם שלחו את ידם כנגד מדינת ישראל בתכנון והכוונה של פעולות טרור בתוככי מדינת ישראל.
ג. אם נסכים לעסקה אין לדבר קצבה, שאם בכל פעם שתתבצע חטיפה נתיר משום פקוח נפש בסוף תתמוטט ותחרב מדינת ישראל, ותשתכח תורה מישראל חס ושלום, וכמו שכתב מהר"ם מרוטנבורג. (אות ד).
ד. מלבד שהעסקה תגרום לעידוד ניסיונות חטיפה נוספים ביתר שאת, עוד תגרום גם לעידוד פעולות הטרור, מכיון שהמחבלים לא יחששו שייגזר עליהם מאסר לכל ימי חייהם, שתולים תקוותם ושמים בטחונם בעסקת חילופי שבויים. (אות ו).
ה. שונה שבי מלחמתי, שנעשה כחלק מתכסיסי מלחמה נגד מדינת ישראל, משבי המוזכר בדברי חז"ל, שנעשה בעיקרו לצורך טובת הנאת החוטפים. ובמלחמה לא חיישינן לפקוח נפש. (אות ז).
ו. מטעם חילול השם שיש בדבר כשהמחבלים משתחררים. (שם).
ז. העסקה טומנת בחובה גם קרוב לודאי את סיום המלחמה, אשר פירושה כניעה והפסד של מדינת ישראל, וסכנה חוזרת ונשנית לעתיד ודם חיילינו שנשפך לחינם. (אות ט).
ח. בנוסף אין לחשוש לשחרר החטופים במבצע ופעולה צבאית. כמו כן, כשהדבר מתאפשר יש להקדים את שחרור הגברים לפני הנשים, כאשר הם עומדים למשכב זכור. (אות יא-יב).
ולכן הנלענ"ד שאם יסכימו גדולי הדור, יש לאסור להסכים לעסקת חילופי שבויים עם ארגון הטרור חמאס, ויש להתנגד לה בכל תוקף ולדחותה בשתי ידיים, לא ישמע, לא יזכר ולא יפקד. ויש להודיע בשער בת רבים ובחוצות קריה שדבר זה סכנה גדולה לעם היושב בציון ולארץ ישראל כולה, שעלול להביא לשפיכות דמים נוראית. וגם יש בזה חילול השם גדול ונורא. והקב"ה יקרא לשבויים דרור הנתונים בצרה ובשביה, ויחזירם לבתיהם במהרה בריאים ושלמים בגופם ונפשם. ושבו בנים לגבולם. וצור ישראל יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות, וימהר ויחיש לגואלנו גאולת עולמים. אכי"ר.
♦ ♦ ♦