כולל פוניבז'
דיני ספיקות ביארצייט
א.חזקה בנמצא מת ואין ידוע מתי מת
מי שמצאוהו מת בב' בחודש ולא ידוע אם מת בא' בחודש או שמת בב' בחודש, ודאי אמרינן חזקת חי שהמשיך לחיות עד ב' בחודש, והיארצייט בב' בחודש.
♦
ב.
אין חזקה בנשכח תאריך היארצייט
מי שהיה ידוע באיזה תאריך מת וברבות השנים נשכח התאריך והסתפקו אם היה בא' בחודש או בב' בחודש, לכאו' לא שייך לומר בזה חזקת חי על שנת המיתה ולתלות שהמשיך לחיות עד ב' בחודש, דהרי בזמנו הדבר היה ברור וכבר הוכרע הדבר, וכעת זה ספק מה היתה ההכרעה, ומה שייך בזה חזקה. וכן לא שייך בזה לדון חזקה מלמפרע, דהרי אז לא היה ספק כלל. והוה ספק השקול מתי יום היארצייט.
♦
ג.
אין חזקה במי שמסופקים אם יש בו דין מת
כל מת ממתינים זמן מה עד שיצא מספק חי, וכדכתב החכמת אדם דחיישינן שאף שלעינינו הוא מת מ"מ עדיין יש בו איזה חיות והוה חי. ובגונא שמת קודם שקיעה"ח ולא יצא מהספק הנ"ל עד אחר צאה"כ, לכאו' לא שייך לדון חזקת חי לומר שמת רק למחרת, כי חזקה מצינו רק בדבר שיודעים ברור מה ארע, אלא שלא ידעינן מתי זה ארע ותלינן ע"פ חזקה שהיה בשעה האחרונה. אך כשהדבר ניכר לעינינו ולא ברור מה הוא אין החזקה מכריעה מה הדבר, דאינה יכולה להכריע דבר שמציאותו מסופקת. וכל מקוה שנחסר מעט ויש ספק אם נשאר מ' סאה לא שייך לדון ע"פ חזקה להכריע את הספק שהמקוה מלא ולטהר את האדם (דהרי רק כשחסר לפנינו לא מהני חזקה, כיון שזה תרתי לריעותא, החסר עם החזקת טמא שבאדם, אך כאן אין חסר לפנינו, דאדרבה תלינן שאינו חסר), כי חזקה לא מכריעה דבר שמציאותו מסופקת. וכן בכל ספק דמים מחמרינן, כיון דאין בקיאין במראות הטהורות, ולא מטהרינן ע"י חזקת טהרה או חזקת הגוף במעיין סתום (אף שחוסר בקיאות הוא ספק גמור ולא רק אי ידיעה, וכמבואר בביה"ל ריש סימן רס"א).
ואף שתמיד מכריעים על מעשים שלא ידעינן אם הם ארעו, והיינו שהמקוה היה מלא בשעת הטבילה וכדו' על אף שדנים מה היתה המציאות של המקוה בשעת הטבילה, שם אין המציאות המסופקת לפנינו לדון מה היא, דהרי כעת זה ודאי חסר, אלא דנים מה דין האדם. ובזה אף שלא שייך לדון על האדם בלא להכריע על המקוה בשעת הטבילה מה היא, מ"מ לא זהו הנידון שלפנינו, ושפיר שייך לדון על האדם, אף שזה מחייב להניח בענין המקוה דבר שאין מועילה בו חזקה להדיא. אך כשהמקוה לפנינו והספק הוא מה הוא, כעת הנידון הוא על המקוה וצריך לדון חזקה באופן ישיר על המקוה, ובזה מוכרחים לפעול כפי כללי חזקה, שהיא לא מכרעת מה הדבר המסופק.
ומה שמצינו ביבמות דף ל: חזקה בגט שספק קרוב לה ספק קרוב לו, וכן מצינו ברש"י בחולין דף ט. חזקת איסור בבהמה שנשחטה וספק אם נשחטו רוב סימנים, לכאו' לא מיירי שהדבר המסופק לפנינו, אלא מיירי בגוונא שמיד זזו וכדו', ורק אחרי שהשתנתה הצורה דנים מה זה היה בתחילה. ובזה עובר הנידון מגוף הדבר לדין האדם, ושוב יש לדון חזקה באדם, על אף שבגוף הדבר צריך להניח הנחה שאינה תואמת לכללי החזקות, וכמשנ"ת.
ובנידון דידן, אין הספק מתי מת אם ביום א' או ב', וכן אין הספק מתי עזבה אותו החיות, שנדון שזה היה מאוחר, אלא בכל זמן הספק היה הנידון לפנינו בגוף הדבר לדון מה הוא חי או מת (דאין החיות ענין צדדי שבא והולך, אלא זה גוף האדם שחי או מת), ולא שייך לדון בזה ע"פ חזקה, והוה ספק השקול מתי יום היארצייט (אא"כ נימא דזו חומרא בעלמא, ומדינא יש לו ודאי דין מת כשלעינינו נראה שהוא מת).
♦
ד.
מת בביה"ש
מת בביה"ש, מסברא לא שייך כלל דין חזקה שתכריע את זמני היום ותברר עד מתי היום, שהוא ספק גמור בעולם. וגרע מהנ"ל אות ג', דהרי ביה"ש הוא ספק אחד לכל בני העולם ואיך יכריעו את מציאותו לגבי כל אחד באופן נפרד לפי דיני חזקתו.
אמנם מצינו בביה"ל סו"ס תט"ו בשיטות הראשונים שרק בעירובי חצרות אמרינן ספק דרבנן לקולא, אך לא בעירובי תחומין שהם קנין שביתה ויש לו אסמכתא בתורה וחמיר טפי (ודלא כרש"י בשבת דף לד. דגם בעירובי תחומין אמרינן ספק דרבנן לקולא), דלתוס' בשבת דף לד. אם יניח עירובי תחומין בביה"ש או יניח מבעו"י וזה נאכל בביה"ש זה פסול מספק, ורק כשהניח מבעו"י וראו בלילה שזה נאכל מהני חזקתו לתלות שנאכל רק בלילה. וזה ממש כהסברא שנתבארה, דבנאכל בביה"ש לא יתכן שחזקת העירוב תכריע את דין ביה"ש שהוא לילה ועפ"ז לתלות שנאכל רק בלילה. ולרשב"א וריטב"א בעירובין ובשבת רק המניח בביה"ש פסול מספק, אך המניח מבעו"י ונאכל בביה"ש, מהני החזקה לתלות שנאכל רק בזמן שכבר אי"צ את קיומו, דהיינו בלילה. ולענין מת בביה"ש, לתוס' אין חזקת חי לתלות שמת בלילה, והוה ספק השקול מתי היארצייט, ולרשב"א והריטב"א מהני החזקת חי לתלות שמת רק בלילה.
♦
ה.
פת שעיפשה
ומצינו בפסחים דף ז. גבי פת שעיפשה עד שאין ניכר אם זה חמץ או מצה ונמצאת בפסח, דדנו משום רוב ומשום בתר בתרא, וכלל לא דנו משום חזקה שכל בצק בתחילתו אינו חמץ. ויש לפרש בזה הן משום משנ"ת באות ב', דכיון שבתחילה היה ידוע הדבר ורק כעת נתעפשה לא שייך לחזור לזמן הראשון ולדון בו חזקה, והן משום משנ"ת באות ג', דאין חזקה מהניא בדבר שמציאותו מסופקת להכריע מה הוא.
♦
ו.
חזקה בדבר המחוסר מעשה לצורך קיומו
אלא דהעירו בזה דקושיא מעיקרא ליתא, דהרי הבצק בעיקרו לא יכול היה להישאר מצה אם לא היה נאפה, ואדרבה הוא עומד להחמיץ בלא אפיה, ומנלן שאפה מיד.
אמנם זה אינו, דהרי כל מי שיש בו ספק אם מת לפני חודש או כעת דנים בו חזקת חי, אף שבעיקרו לא יכול היה להישאר לחיות אם לא היה אוכל, ולא אמרינן דאדרבה הוא עומד למות בלא לאכול ומנלן שאכל. ואף שיש הסתברות וגרירה טבעית שאכל, מ"מ זו הסתברות ולא חזקה, ובחזקה אין חלות במה שלא הוחזק בפועל, אף אם זה אמת והכרחי. וכדמצינו בתוס' חולין דף יא. גבי חזקה שאינה טריפה כשנודע שנולדה שלימה רק ע"י זה שחייתה שנה, כיון שבשעת הלידה זה לא התברר וגם כעת לא התברר שכעת לא נטרפה, ורק נתברר כעת שבתחילה לא היתה טריפה. וכיון שלא איתחזק שעה אחת בבירור, לא דנים חזקה. וכן מצינו באבנ"ז סוף הלכות מילה ובחזו"א סימן פ', דבמעוברת שמצאו בשבת שילדה ואין ידוע אם נולד ביום ו' או בשבת, אין דנים חזקה שילדה בשבת, כיון שהוחזק רק שהיתה מעוברת עד שבת ולא הוחזק שילדה בשבת.
ומה עוד דבנדון דידן כמה פעמים יש ספק אם מת לפני חודש או כעת, בלא גרירה טבעית והסתברות שאכל, וכגון שנצרך לאחרים שיאכילוהו וכדו', ועכ"ז אמרינן חזקת חי אף שאין כלל חזקה שיאכל. ועל כרחך שרק אם דנים להדיא על מה שלא הוחזק, כגון אם אכל או לא נטרפה או ילדה, אין שייכים בזה דיני חזקה, אך כשדנים על נקודה שיש בה חזקה, ודאי שדין החזקה לומר שאותה נקודה המשיכה, על אף שיש בזה ענינים נוספים שלא דנים עליהם להדיא שמוכרחים בשביל החזקה להניח בהם דברים נוספים, שכלל אין בהם כללי ודיני חזקה.
וטעם הדבר, דחזקה אי"ז הכרעה גמורה, וכלל אי אפשר להישבע שבאמת היה כפי החזקה, אלא זו הנהגה בלבד לנהוג שכך הוה. ובהנהגה אין חשש לסתירות בכח ההנהגה, מאחר שמנהיגים רק בנקודה שהונהגה לדיני האדם בלבד ולא להכרעת אמת בגוף הדבר. וזהו ממש כמשנ"ת באות ג', דאין חזקה מהניא בדבר שמציאותו מסופקת להכריע מה הוא, אך היא מהניא בדבר שאין מציאותו מסופקת, על אף שזה מכריח להניח בענין אחר מה הוא. וכיון שכן, מאחר שהנידון הוא על האדם אם הוא חי, ויש בזה דיני חזקה, אנו דנים שהמשיך לחיות, על אף שצריך להניח שקיבל אוכל, בלא כללי חזקה. ומעתה, אף בבצק שאינו מחומץ החזקה צריכה להועיל לתלות שהיתה האפייה מיידית טרם יחמץ.
♦
ז.
ביאור החזקה בספק ביה"ש
ומעתה ניחא טפי איך מהני חזקה במת בביה"ש. דאף שודאי מסברא לא שייך להכריע את זמני היום, ומה עוד שזה ספק ששייך לכל העולם ולא יתכן שכל אחד יכריע בו לפי חזקתו, מ"מ כלל לא דנים להכריע את ביה"ש, אלא רק על האדם, שדין יארצייט הוא דין בגופו, ותולים שכיון שהיה חי בתחילת היום הוא חי כל היום. ואף שמפני כך מוכרחים להניח הנחות בדיני ביה"ש, שאין חזקה יכולה להכריע בו, לא איכפת לן, דהרי גם בשאר דברים שלא מהניא בהו חזקה מניחים בהם הנחות המוכרחות לקיום החזקה שבעיקר הנידון שבא לפנינו, כיון שלא דנים בהם להדיא.
ועדיף מגונא דאות ג', דשם יש זמן שלא ידוע מה הוא, וכיון שעיקר הנידון הוא על המת מה דינו, והמת אין מציאותו ברורה, אין שייכים בו דיני חזקות. אך כאן כל הזמן ידעו מה הוא, וכיון שעיקר הנידון הוא על המת מה דינו, נמצא שהספק הוא באיזה יום הוא מת, שהוא דבר שמהני בו חזקה, ואין עיקר הספק על הביה"ש מה הוא. ולכן דנים דין חזקה במת ושייך להניח הנחות בדיני הביה"ש, אף שאין חזקה מהניא בדיני ביה"ש, וכמשנ"ת.
♦
ח.
ההכרעה בדין חזקה בספק ביה"ש
ובמשנ"ב שם סקי"א הכריע דאיכא חזקה בנאכל ביה"ש. אמנם אין ראיה שכך ס"ל לכל התורה, אלא יתכן שכיון שלרש"י אמרינן גם בעירובי תחומין ספק דרבנן לקולא שוב לא חשש בדעת הסוברים להחמיר בספיקות בעירובי תחומין להחמיר כהשיטות שאין חזקה, דזהו תרתי לחומרא. וכיון שכן, לענין יארצייט, אם לו יצוייר משכח"ל קולא אם לא נימא חזקה מדין ספק יארצייט לקולא, לא יאמרו חזקה בכדי להחמיר.
ט.
ביה"ש דר' יוסי
ומ"מ יעו"ש בביה"ל שהכריע שלכל התורה כולה קימ"ל כר' יוסי שביה"ש כהרף עין, מיד בסיום זמן ביה"ש דר' יהודה, ועד אותו הזמן זה ודאי יום, ורק לענין שבת מחמירין כר' יהודה. וכן צידד בסימן רס"א. וזמן ביה"ש דר' יהודה מבואר בסימן רס"א שהוא ג' רבעי מיל, ולהשו"ע סימן תנ"ט מיל שהוא שיעור חמץ הוא י"ח דקות. וא"כ הביה"ש הוא י"ג ומחצה דקות (ואף שבמקום הפסד התיר הביה"ל בצק עד כ"ב ומחצה דקות, אי"ז בדעת השו"ע אלא כדעות אחרים שסמך עליהם אף בחשש כרת, מחמת ההפסד. אך לדינא קימ"ל כהשו"ע, ואין לחוש לדעות אלו אפילו לדינים דרבנן לקולא). וא"כ לענין יארצייט, אם מת קודם י"ג ומחצה דקות זה ודאי יום, ואם מת אח"כ זה ודאי לילה, ולא משכח"ל ספיקות דביה"ש כשמת באותו כהרף עין, דהרי אי אפשר לצמצם. אך משכח"ל ספק כשמת באותו פרק אם זה היה קודם הכהרף עין או אח"כ, ולא שייך שהחזקה תכריע בכך, אלא שכיון שעיקר הנידון הוא על האדם מתי הוא מת, זה יהיה כדין מת בביה"ש, שנתבאר דתליא בפלוגתת התוס' עם הרשב"א והריטב"א.
♦
י.
שנה מעוברת
עוד משכח"ל ספק שלא שייך בו חזקה, במת באדר פשוט והיארצייט בשנה מעוברת, דמבואר בסימן תקס"ח שספק באיזה אדר היארצייט ונחלקו בזה הפוסקים.
♦
יא.
דין ספק יארצייט כשאין חזקה
ובכל גונא מהנ"ל שנתבאר דאין חזקת חי, לכאו' היה מקום לומר דכיון שהוא ספק השקול שוב בכל יום ויום אין חיוב יארצייט, דספק דרבנן לקולא, ורק משום רחמים על המת ראוי לנהוג דיני יארצייט. ולכך אין חילוק בין הימים, ויש לעשות כן יומיים. ומאידך אין יכול לדחות את האבלים אפילו באחד מן הימים, כיון שהוא פטור לגמרי. ומה עוד שכל יום יטענו לו שספק דרבנן לקולא.
אמנם המשנ"ב סימן תקס"ח כתב לענין אדר בשנה מעוברת דנכון שינהג יארצייט בשניהם וידחה את האבלים פעם אחת. והיינו דאין חיוב לנהוג ב' פעמים, אלא זה רק נכון (ולא כתב אם יום אחד יש חיוב), ומ"מ יכול לדחות יום אחד את האבלים, דזו זכות כעין ממון, ויכול לטעון להם ממוני גבך שיתנו לו יום אחד. ולכאו' הם יוכלו לבחור את אותו היום כרצונם. ומ"מ מסתבר דכל דברי המשנ"ב זה כשבב' האדרים יש את אותו האבל המתפלל כל השנה (או כמה אבלים עם תורנות מסודרת ביניהם), אך אם בכל פעם חל יארצייט ודאי לאחד המתפללים (שהאחד מת אביו באדר א' בשנה מעוברת והשני מת אביו באדר ב' בשנה מעוברת), כל אחד ידחהו לחברו, ולא שייך בזה ממוני גבך.
ובחת"ס בתשובת או"ח קס"א קס"ב דן שאין יכול לדחות כלל את האבלים מחמת הספק, אלא שבסימן קס"ב ביאר בדרך שכוונתו לאבלים עם יארצייט, וא"כ י"ל שזו גם כוונתו בסימן קס"א, וכלל לא נחלק על המשנ"ב, וכמשנ"ת. (אמנם יתכן דלהמשנ"ב גם באבלים עם יארצייט אמרינן ממוני גבך, כי הבעלים זה הציבור ולא הם, ואה"נ יטילו גורל וכדו', כיון שאינו עדיף משאר בעלי היארצייט).
♦
יב.
שיטת הר"ן בספק חיוב הסיבה בד' כוסות
בגמ' בערבי פסחים מבואר שתיקנו דין הסבה רק בב' כוסות מתוך הד' כוסות, וכיון שיש ספק אם נתקן רק בב' הראשונים או רק בב' האחרונים יש להסב בכל הד', ופירש הר"ן דאף דבעלמא ספק דרבנן לקולא לא פטרו להסב בכל הד', דא"כ תתבטל מצות הסבה לגמרי בד' כוסות. אולם אי"ז ראיה לדין יארצייט, דהרי אין מצות עשיית יארצייט על מת, אלא איפכא, דכשיש יארצייט יש דינים. ולכך כשמספק אין יארצייט אין בזה ביטול חיוב. ומה עוד דאי"ז חובת גברא דנימא שאין לבטלו, אלא אלו ניהוגים מחמת המת. ובפרט שרק אצל מת אחד הזדמן הספק ולא בשאר מתים, ונמצא שדיני יארצייט לא מתבטלים מהתורה. אך בד' כוסות, כיון שהגיע הפסח חל חיוב גברא להסב בהן, ואסור לבטל את חיובו ע"י ספק דרבנן לקולא. ובפרט שזה יהיה אצל כולם, ותתבטל המצוה לגמרי מהתורה. וכ"ש דלגבי דחיית שאר אבלים יוכלו לטעון לו (לולי סברת ממוני גבך) שפטור בב' הימים, כי להם אין חובה שהוא יקיים יארצייט. אמנם סברא זו צ"ב, דיתכן שאם סברת הר"ן היתה שייכת ביארצייט, זה היה מחייב גם את שאר האבלים שאין עליהם חובת יארצייט, כיון שכעת זו חובתו. ודרך משל, קופה של צדקה שחייבים לספק ד' כוסות לעני, וארע שלא הסב באחד הכוסות, וכי יוכלו לפטור עצמם בטענה שהעני יצי"ח משום ספק דרבנן לקולא שלא מוטל עליהם.
♦
יג.
שיטת הר"ן בספק מוקפות חומה מימות יב"נ
אמנם בחת"ס בתשובת או"ח סימן קס"א כתב גבי ספק יארצייט כשאין חזקה, דדינו לנהוג ע"פ הר"ן בפסחים הנ"ל. וצירף לזה את דברי הר"ן גבי מגילה. ויל"פ כוונתו, דכבר נתבאר שאין מדברי הר"ן בפסחים ראיה לדין יארצייט, וא"כ אין כוונת החת"ס לדמותם לענין הא דאינו פטור בב' הימים, אלא עיקר כוונתו להוכיח שאין יכול להפטר בב' הימים. וזה מדברי הר"ן במגילה בעיר המסופקת אם היא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, דאין נפטרת בב' הימים, על אף שאין חיוב לעשות פורים אלא כשמגיע פורים חל דינים, ובזה יש ספק דרבנן אם בכלל יש בכל יום פורים. ועכ"ז חידש הר"ן דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא לא לקיים מצוה שע"י חלות יום, ואף שאין חובת גברא לפעול את חלות היום, וכן לא יתבטל דין הפורים אלא אצלם ולא מכל ישראל שנמצאים בערים שאינן מסופקות, וזה ממש דומיא דיארצייט. ועל כך כתב החת"ס דינהג יארצייט ביום הראשון בלבד, כשם שלהר"ן דין המסופקות לנהוג רק יום ראשון. וביאור הדבר, דכשע"י דינא דספק דרבנן לקולא הוא ימלט לגמרי, לא נאמר הדין דספק דרבנן לקולא. ולכן ביום א' אין דינא דספק דרבנן לקולא, כיון שבכוחו לפוטרו לגמרי. ואין בידו להחליט לנהוג ביום ב' מחמת ספק דרבנן לקולא, כי הרי כעת אין כלל את דינא דספק דרבנן לקולא. ורק אחרי שקיים ביום א', וכבר לא ימלט לגמרי מהמצוה, הדר דינא דספק דרבנן לקולא ופוטרו ביום ב'. ורק אחרי שהוכיח החת"ס מהר"ן במגילה את עצם החיוב יארצייט הוא מוכיח מהר"ן בפסחים איך דיני מי שחל עליו חיוב. וכתב שאם יש אחים שיודעים את האמת, שוב יתקיים היארצייט האמיתי על ידם, והנידון הוא רק בבן זה. והוה דומיא דמגילה, שכל העולם מקיים כדין, ולכך סגי למסופקות רק ביום הראשון. אך אם אין אחים, יתכן שאם ינהג רק ביום א' יעקר היארצייט לגמרי, ולכך חייב לנהוג בשניהם כבדין ד' כוסות. ואף שבד' כוסות יעקר מן התורה לגמרי, וביארצייט זה יעקר רק מהמת הזה, מ"מ הרי מוכח ממגילה שדנים בעקירת מצוה גם באדם אחד.
♦
יד.
דין ספק יארצייט ללא חזקה להלכה
והנה לדידן המסופקות קוראות יומיים, והחת"ס ביאר דזה משום שספק דאו' לחומרא, דילפינן בגמ' במגילה דף יד. ק"ו מהלל דפסח שהוא מדאו' להרמב"ן. ואף להרמב"ם שהלל דרבנן, מ"מ מיירי בספק חמור של הוצל וטבריה, שאיתחזק איסורא ע"י שבטבריה יש חומת ים ובהוצל איכא תרי ותרי אם הוקפה מימות יהושע. ובזה מחמירים גם בדרבנן, כפי שבזה לכו"ע ספק דאו' לחומרא מדאו' ע"ש. אמנם פשטות הפוסקים ס"ל דפורים מדרבנן, ואי"ז ק"ו גמור אלא הוא רק מהני להתיר לחז"ל לתקן תקנה חדשה, ועכ"ז מסופקות קוראות יומיים. ועל כרחך דסבירא להו דאף אם כל העולם יקיים כדין, מ"מ דנים על כל יחיד בפנ"ע, ואמרינן שאם הספק דרבנן לקולא ימלטהו מב' הימים אין בו דין זה ודינו להחמיר. ושוב סבירא להו דגם אחר שיקיים יום אחד לא אמרינן שחוזר וניעור דינא דספק דרבנן לקולא, אלא ממשיך דינו כלפני היום הראשון, שאי"ז לקולא, וחייב מדינא לנהוג ב' ימים. ועפ"ז בכל יארצייט ללא חזקה חייב מדינא לנהוג ב' ימים, ואף אם יש אחים שיודעים את האמת.
♦
טו.
דין יארצייט כשאיכא חזקה
ובכל גונא מהנ"ל דנתבאר דאיכא חזקת חי, לכאו' הדיני שמים שביארצייט אינם ע"פ החזקה, דהחזקה אינה הכרעה בכדי שנימא שכיון שכך פסקו בבי"ד של מטה כך יפסקו בבי"ד של מעלה, אלא היא הנהגה בלבד מחוסר ידיעה, וכמשנ"ת שודאי אסור להישבע שארע כפי שהוחזק. וא"כ יתכן שידונו את המת קודם יום הקדיש, אלא שמ"מ אין הבן צריך לחוש לזה, כי מדין החזקה לנהוג ביום ב' שכך הוה וכך הדיני שמים. וכ"ש שאין יכול לדחות את שאר האבלים ביום ב', דהרי ההנהגה בחזקה נאמרה רק למי ששייך באותו הדין ולא לשאר האבלים שאינם בדין היארצייט.
ומה עוד דהובאו דברי האבנ"ז והחזו"א במעוברת שמצאו בשבת שילדה, דאין למול את הבן בשבת, כיון שרק הוחזק שהיתה מעוברת עד שבת ולא הוחזק שילדה בשבת, ובכדי למול בשבת לא סגי לא להיוולד ביום ו', אלא בעינן שייוולד בשבת. וכיון שכן, אף ביארצייט לא שייך לנקוט חזקת חי לנהוג את היארצייט ביום ב', כיון שלא סגי לא למות ביום א' אלא צריך למות ביום ב', ועל כך לא הוחזק. והן אמנם שרק במילה, שיש איסור למול בשבת בחינם, זה מבטל את המילה בשבת, אך ביארצייט ודאי שיעשו את היארצייט ביום ב', כי ביום א' יש חזקה שהיה חי, וביום ג' ודאי אי"ז היארצייט כי ראינוהו כבר ביום ב' שמת, וממילא היארצייט ביום ב'. מ"מ לגבי דין דחיית האבלים ודאי אסור לדחותם בחינם, וכיון שאין חזקה שמת ביום ב' לא יוכל לדחותם ביום ב'.
ואף להמשנ"ב הנ"ל שגם ללא חזקה יש בידו כח לדחות את שאר האבלים באחד הימים משום ממוני גבך, מ"מ לא יוכל להכריחם דוקא ביום ב', ואם יהיה להם נח ליתן לו רק את יום א', יוכלו לדחותו ליום א'.
♦
טז.
ביאור הסוגיא בכתובות דף ט.
ובעיקר דברי האבנ"ז הנ"ל, יעו"ש שהקשה על דבריו, דהתוס' בכתובות דף ט. דנו בדברי הגמ' דאשת כהן שדינה להאסר לבעלה גם באונס והספק הוא אם נאנסה תחתיו או קודם הקידושין, אסורה מספק. והקשו התוס' דיש חזקת היתר לכהן בכדי לתלות שאי"ז תחתיו. ותירצו דאדרבה איכא חזקת הגוף לתלות שנאנסה מאוחר תחתיו. והרי בכדי לאוסרה לא סגי שלא נאנסה לא תחתיו אלא בעינן שנאנסה תחתיו, ואין חזקת הגוף על שנאנסה תחתיו אלא רק על שלא נאנסה שלא תחתיו. ויעו"ש מה שתירץ. אמנם לכאו' יש ליישב בפשיטות ולפרש בלשון התוס' (מעט בדוחק) דכלל לא אסרו בודאות ע"פ החזקת הגוף, דהרי בגמ' אמרו שהיא אסורה רק מספק, אלא כוונתם להקשות דנתיר את הספק ע"פ חזקת היתר שלא נאנסה תחתיו. ועל כך תירצו דמאידך איכא חזקת הגוף שלא נאנסה שלא תחתיו, ולכן לא שייך להכריע ע"י החזקת היתר שנאנסה שלא תחתיו, וחזר הספק למקומו ואסורה מספק. ואה"נ דאינה אסורה בודאות, כי אין חזקה שנאנסה תחתיו.
♦ ♦ ♦