הרב דניאל אדר
כולל נחלת אבות, קריית מלאכי יע"א

שיעור תרומת חלה מן העיסה

מקור השיעור הניתן לכהן מן העיסה
איתא במשנה (חלה פ"ב ה"ז): שעור החלה אחד מעשרים וארבעה. העושה עיסה לעצמו והעושה למשתה בנו אחד מעשרים וארבעה נחתום שהוא עושה למכור בשוק וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק אחד מארבעים ושמנה נטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה אחד מארבעים ושמנה נטמאת מזידה אחד מעשרים וארבעה כדי שלא יהא חוטא נשכר: ע"כ. ולא ברור מן המשנה ששיעור זה הוא מן התורה או מדברי סופרים. ומלשון הרמב"ם משמע שהוא מדרבנן, שכך כתב: חייבו בעל הבית אחד מעשרים וארבעה מפני שהוא לש מעט, כדי שיפריש שיעור הראוי ליתן לכהן שנ' תתנו שיהא בו כדי מתנה, ולא פחות מאחד מעשרים וארבעה משיעור החייב בחלה שהוא חמשת רבעים. אבל הנחתום שהוא לש הרבה אפילו חלק מארבעים ושמונה כמותו גדולה ויש בו כדי מתנה. ועוד אמרו, שטעם היות חלת בעל הבית חלק מעשרים וארבעה לפי שחיוב זה מסור לאשה, והאשה עינה רעה, וכשתחייבנה להפריש חלק מכ"ד הלואי שתפריש חלק מארבעים ושמונה. וכו' ע"כ.
♦
מפשטות לשון הספרי משמע שהשיעור ששנו חכמים הוא מן התורה
מבואר בספרי (פסקא קי): תתנו לה' תרומה, למה נאמר? לפי שהוא אומר חלה תרימו תרומה, אבל לא שמענו שיעור חלה. ת"ל, תתנו לה' תרומה, עד שיהא בה כדי מתנה לכהן. מיכן אתה אומר שיעור חלה של בעל הבית אחד מעשרים וארבעה ושל נחתום אחד מארבעים ושמונה. אמר ר' יהודה מפני מה אמרו חלה של בעל הבית אחד מכ"ד ושל נחתום אחד מארבעים ושמונה, לפי שהאיש עינו יפה והאשה עינה רעה וכשתפחות לא תפחות מארבעים ושמונה, לכך נאמר תתנו לה' תרומה עד שיהא בזה כדי מתנה לכהן ובזה כדי מתנה לכהן. מיכן אמרו, בעל הבית שעושה משתה לבנו אחד מעשרים וארבעה והאשה שהיא עושה ומוכרת בשוק אחד מארבעים ושמונה. נטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה אחד מארבעים ושמונה נטמאת מזידה נוטלת אחד מעשרים וארבעה כדי שלא יהיה חוטא נשכר ר' שמעון בן יוחי אומר אפילו לא עלה בידו אלא אחד מששים יצא ובלבד שלא יתכוין. ע"כ. ומשמע מן הספרי שהוא מן התורה. וגם מן הירושלמי לא עולה שהוא מדרבנן.
גם במשנת אלו דברים שאין להם שיעור (פאה פ"א) לא שנינו חלה שאין לה שיעור.
♦
לשון הרמב"ם בעניין זה
כתב הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ה ה"א): מצות עשה להפריש תרומה מן העיסה לכהן וכו' וראשית זו אין לה שיעור מן התורה אפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה, וכו' ע"כ. ומבואר שהרמב"ם ס"ל ששיעור הנתינה בחלה הוא מדרבנן, שכן מן התורה די בכל שהוא. ונראה שהוא יפרש את הספרי, שכוונת המדרש לאסמכתא בעלמא.
♦
שיטת המהר"י קורקוס
וכתב מהר"י קורקוס על אתר: בספרי פרשת שלח דרשו מדכתיב, כתרומת גורן כן תרימו אותה, שהוקשה לתרומה גדולה שאין לה שיעור ולא לתרומת מעשר שהיא ניטלת בגורן. ופ"ק דחלה אמרו האומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר שם מקצת, והובאה פרק ראשית הגז, ואמרו שם דבעינן ראשית ששייריה ניכרים. ולכאורה נראה דממילת 'ראשית' דייק הכי, דבתרומה ובחלה כתיב ראשית. וכו' ע"כ. ומבואר שלדעת המהר"י קורקוס האי טעמא דאמרינן דחלה לית לה שיעור, הוא מההשוואה לתרומת גורן.
אולם, ממקור הדברים בספרי יקשה, דהכי איתא התם (פסקה קי): כתרומת גורן כן תרימו אותה, מה תרומת גורן אחת אף תרומת חלה אחת, מה תרומת גורן עולה באחד מאה אף חלה כיוצא בה, ומה תרומת גורן אם נפלה לתוך מאה מדמעת וחייבת בחומש אף תרומת חלה כיוצא בה. דברי ר' יאשיה. נם לו ר' יונתן, אתה מקישו לתרומת גורן סתומה אני אקישנו לתרומת מעשר המפורשת! א"ל ותינטל אחד מעשרה א"ל תינטל א"ל הרי הוא אומר כתרומת גורן כן תרימו אותה לתרומת גורן הקשתיה ולא הקשתיה לתרומת מעשר: ע"כ. ומבואר לכאורה שהלימוד מתרומת גורן הינו רק לאותם דינים שנתפרשו, אך לא לשיעור החלה.
אולם אחר העיון נראה ברור שצדק המהר"י קורקוס בביאורו לדברי הרמב"ם. דהלא מקשה רבי יאשיה לרבי יונתן, 'ותינטל אחד מעשרה וכו' הרי הוא אומר, כתרומת גורן כן תרימו אותה לתרומת גורן היקשתיה, ולא היקשתיה לתרומת מעשר'. וכד תידוק שפיר בכל הנהו דיני שהוזכרו, ראה אבי גם ראה ששווים הם בתרומת מעשר ובתרומה גדולה. דתרווייהו חייבים עליהם חומש (משנה בב"מ פ"ד ה"ח), ושניהם עולים באחד ומאה (ערלה ב' ה"א ודו"ק). ואם כן מאי שנא החלה מתרומת מעשר, אי ילפינן לה מתרומה גדולה, בעוד שבכל דיני שווים הם?! אלא ודאי, שלשיעורא אתא למימר דלא ילפינן לה לשיעור מוגדר מן התורה, כתרומת מעשר, אלא ששעורה אחת פוטרת את כל הכרי. ונתברר מקורו של הרמב"ם ז"ל.
♦
ראשונים הסוברים כדעת הרמב"ם ששיעור הפרשת החלה הינו מדרבנן
כן כתב בה"ג (הל' חלה עמ' קט ד"ה אילו דברים), וכ"ן בפשטות מדברי האשכול (הלכות חלה), וכן משמע מדברי הרא"ש בפירושו למשנה (חלה פ"ב ה"ז), וכן עולה מדברי הריטב"א (שבת טו ע"א ד"ה שמאי), וכן נראה בפשטות מדברי ספר הנייר (יז ע"א). וכ"ר בדברי הלכות פסוקות שכתב: ואתו רבנן תקינו עין יפה, אחד מעשרים וארבע, ולמכור בשוק אחד מארבעים ושמונה ע"כ. ומבואר שלדעתו עצם השיעור הוא מדרבנן. ועי' ערוך השולחן סי' שכב סע' ד' מה שדקדק בזה.
♦
מהסוגיא במנחות יש ללמוד ששיעור חלה הוא מן התורה
והנה במנחות (ע"ז ע"ב) דנו רבותינו בשיעור תרומת לחמי תודה, ואיתא התם: ונילף מתרומת חלה! תנא דבי ר' ישמעאל: דנין דבר שנאמר בו ממנו תרומה לה' מדבר שנאמר בו ממנו תרומת ה' לאפוקי תרומת חלה דלא נאמר בו ממנו תרומה לה'. ע"כ. ומבואר דהוה סליק אדעתא דתלמודא לילף לשיעור לחמי תודה דהוא מן התורה, משיעור חלה, וממילא עולה ששיעור חלה הוא מן התורה. וכן עולה מדברי רש"י ורגמ"ה על אתר, דכתבו ששיעור חלה הנז' הוא השיעור המובא במשנה.
והנה ראיתי בתשובות הגאונים החדשות (אופק סי' קיד), שכתב רב האי גאון זצ"ל: ולענין השיעור ששאלתם הרי הוא חתוך במשנה כאשר אמרתם. ובאומד סגיא וכו' ועיסה שלנו טמאה היא ולא במזיד אלא טומאת אונס ושנינו נטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה אחד מארבעים ושמנה, ואם הוציא פחות מיכן יצאת העיסה מידי טבל אבל מי שרעה עינו והוציא פחות יש עליו עון[1]. אבל ודאי אם לא היתה העיסה יתירה על חמשת רבעים אלא שיעור ועוד שהוא מ"ג ביצים וחומש ביצה אם הוציא ממנה פחות מאחד מארבעים ושמנה, כאילו לא הוציא כי הכת' אמר ונתתם ואין בו כדי מתנה. ע"כ. ומבואר מדברי קדשו, ששיעור כדי מתנה, הוא שיעור מן התורה, ובעיסה מינימאלית זה שיעור חיוב הנתינה, ואם הוציא פחות משיעור זה, לא עשה כלום. ורק אם עשה עיסה גדולה יותר משיעור זה, אז אם הוציא פחות מאחד מ48, יצא מידי טבל (וגם אז יש עליו עוון). ומבואר דס"ל שמן הדין שיעור נתינה הוא מן התורה, כמו שעולה מפשט הספרי. ועי' ערוך השולחן הנ"ל ודו"ק היטב. ועל פי דברי רה"ג הללו יתבאר הס"ד של הסוגיא במנחות, דבאמת שיעור נתינה הוא מן התורה. ועי' בדברי הרי"ד בחידושיו (קידושין נח ע"ב ד"ה חטה).
♦
שיטת הרדב"ז
וכן כתב הרדב"ז (בביאורו על הרמב"ם ביכורים פ"ה): וראשית זו אין לה שיעור וכו'. הכי איתא בספרי שהרי תרומה קראה הכתוב והתרומה אין לה שיעור וכו' וקשיא לי כיון שחטה אחת פוטרת את הכרי היכי מתקיים קרא שנאמר תתן לו תן לו דבר הראוי לתתו במתנה?! וי"ל, דהכי קאמר ראשית עריסותיכם וגו' וכתיב ראשית דגנך ללמדנו שחטה אחת פוטרת הכל. אבל אם בא לעשות המצוה כתקנה, תן לו כדי נתינה ושיערו חכמים כמה הוא כדי נתינה לכל דבר ודבר: ע"כ. ומבואר שמצווה כתיקנה היא שיעור נתינה, ולשיעור הזה נתנו חכמים הגדרה מדוייקת. ובאמת, בחיטה אחת לא מתקיים הדין של 'תתן לו', אף שפוטר את העיסה כולה. ועי' רדב"ז שם (ה"ט), ויש לתרץ בפשיטות.
♦
דברי מרן השו"ע
וכתב מרן השו"ע (סי' כבש סע' א'): מצות עשה להפריש תרומה מהעיסה וליתנה לכהן, שנאמר: וכו' וראשית זה אין לו שיעור מן התורה, אפילו הפריש כשעורה, פטר את העיסה. וכו' ומדברי סופרים מפרישין אחד מכ"ד מן העיסה. והנחתום העושה למכור בשוק, מפריש אחד ממ"ח. ע"כ. ומבואר שהבין מרן שקיבלנו הוראותיו, ששיעור זה הוא מדברי סופרים.
♦
דברי הנודע ביהודה
אולם הנודע ביהודה כתב (נו"ב תניינא יו"ד סי' רא) וז"ל: ואומר אני שמה שברור למעלתו שאין לחלה שום שיעור מן התורה אין אני מסכים עמו לחלוטין ויש לי לומר בזה דבר חדש לא קדמני בזה שום מפרש או פוסק והוא זה, כי המצוה הזאת של הפרשת חלה אם כי היא מצוה אחת יש בה שני ענינים. הענין האחד הוא להפקיע איסור טבל מן העיסה כי קודם ההפרשה היא אסורה באכילה וע"י הפרשת החלה מן העיסה כבר הופקע איסור טבל והותרה העיסה באכילה ואף אם אח"כ יחזיק בעל העיסה את החלה לעצמו ולא יתננה לכהן אין כאן אלא גזל השבט, והעיסה הותרה באכילה. ואמנם המצוה העיקרית ליתנה לכהן, וזה הענין השני שאמרתי שיש במצוה זו, ושני ענינים האלו חלוקים זה מזה שלפטור העיסה אין לו שיעור כלל מן התורה ואפילו משהו פוטר העיסה כתרומת גורן שחטה אחת פוטרת כל הכרי, ואמנם הענין השני לקיים מצות נתינה לכהן זהו יש לו שיעור מן התורה כיון דכתיב תתנו צריך שיהיה כדי נתינה והשיעור הזה שהוא אחד מכ"ד או אחד ממ"ח כאשר נבאר אח"כ הוא מן התורה בצד ומדרבנן בצד, וכו', וזהו הצד שהוא השיעור מן התורה שהוא חלק כ"ד מן עשירית האיפה. וכו' ע"כ. ומבואר שהוא מחלק במצוות חלה גופה, בין פיטור העיסה, דבזה אה"נ די בכל שהוא, אולם כדי לקיים את המצווה בשלמותה יש לתת חלק אחד מכ"ד[2].
וממ"ש שלא קדמו בזה שום פוסק, הנה לא ידע בזה שכיוון לדעת גדולי הראשונים, והם רב האי גאון, הרי"ד בקידושין, והרדב"ז. ואם כן יש כאן פלוגתא דרבוותא אם שיעור הנתינה הוא מן התורה או מדברי סופרים.
♦
הפרשה בשיעורים הנזכרים בזה הזמן
והנה בזה הזמן, דאכתי אנחנו טמאי מתים, החלה נשרפת ולא נאכלת. ויש לדון האם בזה הזמן יש להפריש כשיעורים שנתנו חכמים 1/24 ו1/48. או דלמא, כיוון שאינה נאכלת, אין להפריש אלא כל שהוא, כפי עיקר הדין, הפוטר את העיסה.
והנה לדעת הראשונים הסוברים ששיעור נתינה הוא מן התורה, או שהחובה לתת שיעור נתינה, והשיעורים הנ"ל הם כעין מסרם הכתוב לחכמים, הנה בודאי שלדעתם יש לתת גם בזה הזמן כשיעורים הנ"ל, דבהכי מתקיימת המצווה. והנה בחו"ל, דהתם החלה נאכלת מן הדין, בודאי שלא פקע החיוב מעולם. ואף שנהגו להפריש רק חלה אחת ולשרפה, הנה מנהג זה לא יכול לבטל דין גמור, שלדעת כמה פוסקים הוא מן התורה להפריש כשיעור. והלא לשם כך תיקנו חכמים להפריש בחו"ל, שלא תשתכח תורת חלה. ואם מפרישים כל שהוא, הרי שבודאי משתכחת תורת חלה[3].
וכל השאלה תהא אליבא דהסוברים שמן התורה די בכל שהוא, והשיעורים הנזכרים הם מדרבנן לגמרי, האם גם היום יש להפריש בשיעורים הנזכרים, אחר שהם מד"ס לדעת הרמב"ם ומרן?
והנה, מן המשנה אין להביא ראיה כלל. כיוון שבזמן המשנה ואף בזמן התלמוד היו רבותינו נטהרים בארץ ישראל מטומאת מת (וכמו שהארכתי בזה בגובא די אריוותא נידה) א"כ בודאי שהיו נוהגים כפי הדין המבואר. והשאלה היא בזה הזמן.
♦
לשונות הגאונים בהא מילתא
וכיוון שמן התלמוד והמשנה ליתא למילף בהא מילתא. נפנה אל רבנן הגאונים מה שכתבו בעוזם בזה.
הנה בעל הלכות גדולות כתב (הלכות חלה, הילדסהיימר עמ' 399) וז"ל: והיכא דלש עשרין קפיזי בחד אגנא לא מפריש אלא חדא חלה, ואתו רבנן תקינו עין יפה אחד מעשרים וארבעה ולמכור בשוק אחד מארבעים ושמונה, והני מילי בחלת ארץ ישראל דרבנן, וכמאן דסבירא ליה דחלת ארץ ישראל בזמן הזה מדרבנן, אבל חלת חוצה לארץ כדאוריתא דהיכא דלש כמה גריוי בחדא עיסה לא מפריש אלא חדא חלה. ע"כ. ונוסח זה של בה"ג הוא מעין מאי דאיתא בהלכות פסוקות (הל' חלה). שכן בדפוסים שלפנינו איתא שחלת חו"ל 'מדאורייתא', וזה בודאי דלא כמאן. וכמ"ש, הלשון בה"ג דומה וכמעט שווה ללשון בה"פ, ובודאי שהוא מקורו.
ועל פניו יש להקשות אהא מילתא. שכן, יוצא מדברי בה"ג הללו שבארץ ישראל מפרישים חלה אחת ובשיעור שתיקנו חכמים. אך בחו"ל מפרישים כדאורייתא, ומשמע שכוונתו ללא שיעור מוגדר. ולכאורה זה לא ברור, דמאי השתנה בין זמן חז"ל לזמנו, שבחו"ל יפרישו רק חלה אחת כדאורייתא.
ולכאורה נראה לבאר דבריו של בה"ג (וממילא גם את דברי ה"פ) הכי, דאמתניתין מסתמיך ואזיל. ובמשנה איתא (חלה פ"ד ה"ד) בהדיא שבחו"ל מפרישים שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן, ושל אור אין לה שיעור, כיוון שהיא כנגד החלה של תורה. אך של כהן יש לה שיעור, שהיא נאכלת. ומבואר שלדעת בה"ג יש להפריש שתי חלות, ויש להקפיד בנאכלת על שיעור חכמים. וכן מוכח ממ"ש בהמשך: וכד שקלה איתתא מאגנא תרומה צריך לברוכי אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה, ובתר דשדיא לה בתנורא תפריש אחריתי בלא ברכה. ומדאמרה הדא חלתא אסורה לזרים. ע"כ. ומבואר שעסק עד השתא בחלה הנשרפת, דלית לה שיעור. וכן כתב הרב עזריאל הילדסהיימר (הבחור) בהערותיו על בה"ג (הע' 5). ואף שבהערה 4 כתב שם שאין צורך לחלת חו"ל בשיעור שקבעו חכמים לחלת הארץ, הנה לא שת לבו הטהור, שזהו רק לחלה שהיא כנגד חלת הארץ, כלומר חלת האור. אך בנאכלת, פשיטא שיש לנהוג בשיעור שקבעו חכמים, דמאי שנא? וגם אין דרכם של הגאונים לחלוק על המשנה וחז"ל בכדי.
ובתשובת רב נטרונאי גאון ראיתי (סי' רעט) וז"ל: לרב נטרונאי ז"ל. וששאלתם לענין הפרשת חלה מן העיסה, אם צריך לשער אחד מכ"ד או לא. כך ראינו: שלא הצריכונו חכמים לשער, אלא אפילו לש סאה כלה בעריבה אחת אין עליו להפריש אלא חלה אחת, כדכתיב (במ' טו, כ) ראשית עריסותיכם חלה גו' ומראשית עריסותיכם (שם טו, כא). וזה שחייבו חכמים אחד מכ"ד, מתחלת חיובה של עיסה, וכמה שיעורה, מ"ג ביצים וחומש ביצה קמח. ע"כ. ולכאורה גם דבריו עולים בקנה אחד עם לשון בה"ג. ועל פניו יש קושי בלשונו, והיאך יאמר ש'לא הצריכונו חכמים לשער', והלא בפירוש חכמים הצריכונו לשער, כמפורש במשנה.
ונראה לבאר דבריו בס"ד, שכוונת השואל היתה האם כשבאים להפריש מהעיסה יש לשער לכל עשרים וארבעה חלקים, להפריש חלק אחד. לדוגמא, אם יש לו עיסה בשיעור חלה (כ1.666 ק"ג), יצטרך להפריש על כל עשרים וארבעה חלקים, עיסה אחת בשיעור של גרם אחד, וכך יצטרך להפריש כשבעים עיסות של גרם? ועל כך עונה רנ"ג שאין צורך בשיעור כי האי, ויש לו להפריש רק עיסה אחת. וזו גם תהיה כוונת בה"ג וה"פ אל נכון, ולא שנתכוונו שאין צריך להפריש בשיעור שתיקנו חכמים, אין זה בכלל דבריהם כלל. אלא שאין צורך להפריש הפרשה לכל חלק, אלא יכול להפריש את החלקים כולם בעיסה אחת. ומה שכותב בסוף תשובתו הרמת'ה, כוונתו פשוטה לפניה, שהחובה להפריש 1/24 היא רק בעיסה החייבת בחלה. ומ"מ עולה ברור, בס"ד, שלא עלתה על דעת הגאונים לפטור משיעור שקבעו חכמים.
וכ"ר בהדיא לרב יוסף גאון (תשובות גמו"מ סי' קטו) שכתב בהדיא שנותנים לפי שיעור שקבעו חכמים. וכ"כ בתשובות הגאונים החדשות (אופק סי' א'), דאזלינן בתר שיעור ששיערו חכמים. וכ"ד רב האי גאון (אופק סי' קיד ועי"ש). וכן מפורש בתשובת רב שרירא גאון (שערי תשובה סי' קסא): וששאלתם חלה גדולה שנותנין אותה לכהן מותר לקרות לה שם בי"ט של פסח קודם אפייתה ע"כ.
ובכמה גאונים מפורש, שמנהגם הוא לתת לכהנים את החלה לאכלה, וכיוון שבזה נהגו על פי הדין, לתת לכהנים חלקם, ממילא ברור שנתנו כשיעור.
ומבואר מדברי רובא דרבוותא רבותינו הגאונים, דשמיעא להו וסבירא להו, שגם בזמן הזה יש להפריש חלה כשיעור שקבעו חכמים, 1/24 לבעל הבית ו1/48 לנחתום. ומחמירי טפי מרבינו הרמב"ם (יובא לקמן בהרחבה בס"ד) דאיהו ס"ל שהיום כשהחלה טמאה, די בכל גווני להקל ולהפריש 1/48, בין בנחתום בין בבעל הבית. ומדברי חלק מרבותינו הגאונים מפורש לא כן, אלא הדין דין גמור.
אומנם מדברי רה"ג (אופק סי' קיד), מפורש שכיוון שהעיסות שלנו טמאות, ממילא יש להקל ולהפריש רק חלק אחד מ48. ולא אמרו 1/24 אלא בעיסות הטהורות. ונראה שתשובה זו היא מקורו של הרמב"ם ז"ל.
♦
דברי הרי"ף
אמנם מצאתי בחפישה תשובת גאונים דאיתא בה הכי (שערי תשובה סי' י', ונראה שהיא התשובה המופיעה בתשובות הרכבי סי' קעב): ואם חלת עיסה נתערבה בבצק, אם אין מקומה ידוע מפריש אחרת ואינו חושש, משום שחלת חוצה לארץ היא מדרבנן ואינה מקדשת מה שנתערבה בו, ושיעור חלה הוא כמו שנהגו הנשים להפריש ולא הצריכו אותה רבותינו אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה, וכבר אמרנו בהלכות שלנו כל הצורך. ע"כ. ומשמע מדבריו שכוונתו היא בחלת כהן, דעלה אמרינן 'שלא תשתכח תורת חלה' ועלה קא אמר 'כמו שנהגו הנשים להפריש'. ולא כתב את שיעור חכמים. ואין איתנו נביא ולא יודע עד מה לידע ולהודיע ולהיוודע מה נהגו הנשים להפריש בזמנו. ואולי אפשר לדקדק קצת, דלא איירי בשיעור שקבעו חכמים, שכן לא היה נוטש משנה והלכה מפורשות והולך למנהג הנשים.
ושאלתי את פי ידידי עליון למעלה ראש, רבי עדיאל ברויאר נר"ו החוקר הדגול, ואמר לי שתשובה זו אינה לגאון. וז"ל: זאת תשובה של רבינו הרי"ף. המקבילות הרשומות לי: שו"ת הרי"ף ליוורנו (לייטר) סי' שה (נמצא גם בכתבי היד של הקובץ - כ"י ניו יורק 1322 סי' שה; כ"י גסטר 931 סי' שד; כ"י לונדון 27181 חלק א סי' צט); כ"י מוסקבה 566 סי' קיח (נדפס בחלקו בשו"ת הרי"ף בילגוריי סימן לה); תשובות הגאונים הרכבי סי' קעא-קעב. בקובץ שערי תשובה הוכנסו כמה תשובות רי"ף מכיוון שהן הועתקו בסמוך לקובץ תשובות הגאונים ששימש את עורך הקובץ (הוא החזיק קובץ דומה לפחות בחלקו לצורתו של כ"י גסטר 931). כפי שהראה הרב פרופ' יוסף תבורי במאמריו על קובץ שערי תשובה. בכתב היד שהרכבי השתמש בו לקובץ שלו הועתקו שני קבצים של תשובות רי"ף שייחוסם מופיע בראשם. תשובה זו נמצאת ביניהם. בכתב היד היא מופיעה בערבית-יהודית, וזה התיעוד היחיד שיש לנו ללשון המקורית של התשובה. הנוסח בקובץ ליוורנו ובכ"י מוסקבה הינו תרגום עברי שנעשה לא יאוחר מ50 שנה מפטירת הרי"ף. התרגום היה מונח על שולחנם של ר' יהודה הברצלוני בעל העתים וראב"י אב"ד נרבונה בעל האשכול. עכ"ל הר' עדיאל ברויאר נר"ו ושפתיים ישק.
ובאמת, בשו"ת הרי"ף סי' שה, שלפי דברי ידידי הנזכר הוא תרגום שנעשה לא יאוחר מ50 שנה לאחר פטירת רבינו הרי"ף איתא: ואם חלת עיסה נתערבה בבצק אם אין מקומה ידוע מפריש אחרת ואינו חושש משום חלת חוצה לארץ היא מדרבנן ואינה מקדשת מה שנתערבה בו ושיעור חלה הוא (דבר מועט) כמו שנהגו להפריש ולא הצריכו אותה רז"ל אלא שלא תשתכח תורת חלה. ע"כ. ולא כתוב בו 'כמו שנהגו הנשים' להפריש. אולם המילים המוסגרות 'דבר מועט' חשודות בעיני אולי זהו תוספת ביאור שלא יצאה מידי הרי"ף ז"ל.
ובאמת עיינתי בכתב יד ניו יורק (1322), ואיתא ביה הכי: ואם חלת עיסה נתערבה בבצק, אם אין מקומה ידוע מפריש אחרת, ואינו חושש משום חלת ח"ל, היא מדרבנן ואינה מקדשת מה שנתערבה בו, ושיעור חלה הוא כמו שנהגו להפריש ולא הצריכו אותה רז"ל אלא שלא תשתכח תורת חלה. ע"כ. ומבואר שלא כתב 'דבר מועט'[4].
ומ"מ, ברור הדבר שאין כל הכרח מלשון הרי"ף הנ"ל לומר שהיו מפרישים בוודאות שלא כתקנת חז"ל. ואף שהלשון 'כמו שנהגו להפריש' יש בה קצת תימה, שכן היה לו לומר 'כמו שתיקנו חז"ל'. ועכ"פ, כיוון שאין בדבריו מופת חותך ושיעור ברור, לגלות לנו למה כוונתו, נראה שאין לנו לעזוב דברי הראשונים ששפתיהם ברור מיללו, ולאחוז בספק העולה מדברי הרי"ף. ואין ספק מוציא מידי ודאי.
♦
ראשונים שפסקו כדברי הגאונים הללו
כן כתב האשכול (אלבק הל' חלה ד"ה תנן בעדיות), וכן נראה מדברי האו"ז (סי' רכט), וכ"ד הרמב"ן (הל' חלה): ודוקא בחלה שניה דכיבוש ראשון וסוריא, אבל חלה ראשונה דחו"ל אינה צריכה טבילה, אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, וחלה שניה מותרת לכולן כדכתבינן לעיל וכן הלכתא. ע"כ. וכ"כ גם בהלכות בכורות (כב ע"ב): אבל בחוץ לארץ דברי הכל חלה אחת לכהן ומסתברא דאית לה שיעור כדתנן שיעור החלה א' מכ"ד, ואף על גב דלא אשכחן בהדיא שיעורא לדחוצה לארץ, כיון דהיא נאכלת היא צריכה שיעור דומיא דמאמנה ולפנים דמרבו בנאכלת, והכי כתבי מקצת רבוותא. ע"כ. ומבואר שיש לחלה שיעור והיא גם נאכלת, וחלה שניה נאכלת לכו"ע, וכמו שכתב בהל' חלה. וכן פשטות לשון הרא"ש (הלכות חלה סי' ד'), ויותר מבואר כן בפירושו למשנה (חלה פ"ד ה"ח), דהתם נראה שתמה על המנהג שנהגו בקצת מקומות באשכנז ובצרפת שלא להפריש החלה כדינה. תדע שבפסקיו השמיטו. וכן נראה מדברי המאירי (פרק ב) לאחר שהביא את כל דיני המשנה וכתב ז"ל: זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש בתלמוד המערב ובתוספתא דבר שלא ביארנוהו: ע"כ. וכן משמע מדברי הכפו"פ (סי' טו). וכ"כ האגודה (הל' חלה פ"ב).
ועי' בתרומה סי' פ', שמשמע מדבריו שמעיקר הדין יש לנהוג כן, ואף הביא סמך לדבריו כמה מקומות שנוהגים כדין חז"ל גם בזה"ז.
♦
דברי הרמב"ם – בזה הזמן יש להפריש כשיעור 1/48
והנה כתב רבינו הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ה ה"ט): בזמן הזה, שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישין חלה אחת בכל א"י, אחד ממ"ח ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ויש לה שם מן התורה, ומכזיב עד אמנה מפרישין שנייה לכהן לאכילה ואין לה שיעור כשהיה הדבר מקודם. ע"כ. ומבואר מדברי קדשו, שיש להפריש כשיעור, אמנם, מפני הטומאה כתב שבכל גווני מפרישים 1/48, בין בחלת בעל הבית ובין בחלת הנחתום. ונראה שמקורו מדברי רה"ג, שגם איהו כתב שמחמת הטומאה אין מפרישים אלא 1/48.
ועי' רדב"ז (על אתר) שהקשה וז"ל: אלא דאכתי קשיא לי כיון דעיקר חיוב חלה אפי' בא"י בזמן הזה מדרבנן ותו דאזלא לשריפה אמאי הצריכו להפריש אחד ממ"ח ליסגי בכל שהוא דהא מן התורה סגי בכל שהוא. וי"ל דאע"ג דאזלא לשריפה בעינן כדי נתינה דכתיב תתן לו אי נמי כדי שלא תשתכח תורת חלה דבשלמא כשהיא לאכילה לכהן אפי' שלא יפריש אלא דבר מועט לא תשתכח תורת חלה אבל אם יפריש כל שהוא וישרפנו אין הדבר ניכר אלא א"כ יפריש כשיעור ופחות שבשיעורין דהיינו אחד ממ"ח: ע"כ. ומבואר שעיקר התיקון 'שלא תשתכח תורת חלה' הוא דווקא כשמפרישים כשיעור, ואף שבכדי לפטור את העיסה כולה די בכל שהוא, מ"מ חז"ל תיקנו דעכ"פ יש להפריש כשיעור.
♦
שיטת הראשונים הסוברים שאין להפריש בזה הזמן כשיעור כלל
ובאמת, המנהג ידוע ומפורסם, שלא מפרישים כשיעור כלל, אלא פוטרים את העיסה בכל שהוא, או לכל היותר בכזית. ועי' בתבואת השדה (עמ' קעג-קעד ובהערה שם), שהביא רבים מרבותינו הספרדים דהכי ס"ל. ועל פניו צע"ג על המנהג הזה, שכן פשטות המשנה, הגאונים ורבים מן הראשונים שיש להפריש כשיעור בכל מקרה.
ובס"ד נביא את דברי הראשונים הללו, ונבארם אחד לאחד. וה' יעזור לנו.
♦
שיטת רבנו שמשון
כתב הר"ש (חלה פ"ד ה"ח): ובאלו מקומות לא נהגו להפריש חלה שניה, אפי' במקומות שיש כהן. ויש ליתן טעם, משום דאין עכשיו בארץ ישראל תרומה נאכלת, דכל מה שגזרו משום תרומת ארץ ישראל גזרו, ובימי חכמים היו מזין בא"י כדאמרינן חבריא מדכן בגלילא, אבל עכשיו בטל אפר פרה לא משתכח כהן טהור, דאע"פ שיכולין לטבול לשאר טומאות וגם על טומאת מת הוזהרו מ"מ אין יכול ליזהר מטומאת כלי מתכות שהיו באהל המת ומטמאים[5] גם הם אחריני באהל, דחרב הרי הוא כחלל אף לטמא אחרים באהל כדמוכח בנזיר בפ' כה"ג (דף נג ב) ולא הוזהרו על הכהנים דכל טומאת מת שאין נזיר מגלח עליה [אין] כהן מוזהר עליה ואין נזיר מגלח על טומאת חרב כחלל כדתניא בהדיא בריש תוספתא דאהלות וכתוב בהלכות גדולות בהלכות חלה אמר רבינא הלכך קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או גדול דטביל לקריו עוד כתוב שם וחלה בארץ ישראל אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה ע"כ.
ומבואר מדבריו, שלחזק בא את המנהג שלא להפריש כתקנת חכמים. ואף שהוא אינו מדבר על השעור, מ"מ המשנה שמפרש בשיעור איירי. ועוד, אם לא מפרישים חלה שניה, שהיא החלה שיש לה שיעור, הרי ברור שמפרישים כל שהוא.
וסברת ר"ש היא שאין ללמוד מדינא דמשנה, לזה הזמן, דבזמן המשנה וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלוה'ים להיטהר מטומאות, הרי אפר פרה באהלו'ת, וְיזו ויטהרו לבוא היכלות. אולם בזה הזמן רבתה המהומה, ועד נביא יודע מה, והאויב אומר הבה נתחכמה, וישראל עושה חיל כמה וכמה. ועדיין חסרים אנו הטהרות, ורחצנו במי הטומאות, לאלפים ורבבות. ולכן, סובר הר"ש דכיוון דבטלה חלת אר"י הנאכלת, ממילא אין סיבה לאכול חלת חו"ל. דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא?
ויש לסייע לדברי ר"ש הללו, דהלא כל חיוב חלה שניה בחוץ לארץ, אינו אלא בכדי שלא תשתכח תורת חלה. וכאשר נוהגת חלת אר"י כדינה, שפיר יש לנהוג כן בחלת חו"ל, בכדי שלא יקר המקרה בבוא ישראל לארץ, ויפריש חלה וישרפנה בכדי. אולם, כאשר החלה בארץ ישראל גופה נשרפת, אם ינהגו בחוצה לארץ לאכלה, הרי גם בבואם לארץ ימשיכו לאכול, ויבואו לאכול חלה טמאה בזמן הזה, בטומאת החלה ובטומאת הגוף, ואשם ישראל. וזו סברא מעליא. אולם אי לאו דאמרה הר"ש בעצמו, לא הוה יכלינן למימר להו, למרמי פלוגתא בתקנת חכמים. ולכן הרמב"ם לא שמיעא ליה להאי פלוגתא.
♦
דברי הרשב"א – כדעת הר"ש
כתב הרשב"א (פסקי חלה ד' אות ח'): ולפי מה שאמר במשנת חלה בכל חוצה לארץ היה בדין שיפרישו שתי חלות אחת לאור ואין לה שיעור ואחת לכהן ויש לה שיעו' אחת מארבעים ושמונה וכו' ושמעתי שעדין יש מקומות נוהגי' כן להפריש שתים אחת לאור ואחת לכהן. אבל בכל הארץ הזאת[6] וכן בצרפת אין נוהגי' אלא בחלת האור ובלא שיעור, ורבינו שמשון ז"ל (פ"ד מ"ח) נתן [טעם לדבר] וכו' ושלא יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת, אבל עכשו שאפילו בארץ נשרפת אף בחוצה לארץ אין חייב להפריש לכהן, וכתב שכן כתוב בהלכות גדולות ובלשון הזה: וחלת הארץ אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה ואף הרב ר' משה ז"ל כתב כן (פ"ה הל' ט'). ע"כ. ומה שהביא הרשב"א בשם ר"ש שכן דעת בה"ג, לא ידעתי למה הביאו. הלא לא נאמר זה אלא על חלת הארץ, ובה כו"ע מודו שמפרישים חלה אחת. ואם כוונתו שמפרישים אחת ואין לה שיעור, הרי אם כן, לא היה לו לכתוב שכן דעת הרמב"ם, שהרי הרמב"ם שפתיו ברור מיללו שיש להפריש כשיעור הקטן.
והתרומה (סי' פ') כתב טעם נוסף למה אין מפרישים כדין התלמוד בזה"ז (לעניין אכילת כהן): ומה שאין עכשיו מפרישין החלה שנייה בכל מקום, וכו' שמא לפי שצריך לשמרה מזרים (או) גוים וגם פעמים שנותנים אותה בקערה במרק רותח. ועתה אסור זה לאוכלה בקערה, וגם שמא מסופק להם הדבר דאם אשתו נדה מותרת בה דהא תנן אסורה לזבים ולזבות[7]. וטעמא דרחוקין מארץ ישראל אינו פשוט כל כך ואף על פי שאין מפרישין אותה אין העיסה טובלת בכך כמו חלה ראשונה ע"כ. ומבואר מדבריו שלא הוה ברירא ליה מילתא אמאי פטרינן נפשין מתקנת חכמים בהפרשת העיסה. וגם על הטעמים שכתב יש מה להשיב[8]. ובסימן פ"א כתב התרומה: ובמקום שמפרישין שתי חלות עושין השנייה לחם גדול כדי ליתנה לכהן ולאכלה. ע"כ. כלומר, דפשיטא ליה במקומות שנוהגים על פי הדין, שנותנים עיסה גדולה, ומסתבר שהוא כשיעור חכמים.
♦
ביאור מקור המנהג על פי ספר האורה בשם חכמי לותיר
וחזי הוית בספר האורה (ח"ב אות לח): על התרומה אודיעך שמעולם לא נהגו בעיר הזאת להפריש שתי חלות כי אם בערב פסח. והיו מברכין על אחת להפריש תרומה, ועל השנייה להפריש חלה, ובטלתיה מפני שהוא לבטלה, שאין ערב פסח חמור משאר ימים, ופסוקה הוא בבכורות. אמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצאה עליו מגופו, והני מילי באכילה, אבל בנגיעה לא. אמר אביי הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן שאינו רואה קרי. ואי ליכא כהן קטן שקלא לה בריש עיסה ושדיא לה בתנורא והדרה ומפרשא לה חלה אחריתי, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל, ואי משכחינן קטן כהן קחזינן בבכורות דלא מפרישינן אלא חדא, ושנוייה הוא בסדר זרעים, בחוצה לארץ שתי חלות, זה הטעם כאשר פסקוה אמוראים בבכורות במקום שאין כהן קטן, ויש כהן גדול, ואין מברכין, וכן נוהגין בכל ערי לותיר, שאף על פי שיש כהנים אין מפרישין אלא אחת ולשריפה: ע"כ. ומבואר שטרח למצוא טעם למנהג שנהגו שלא להפריש אלא חלה אחת. וכוונתו היא, דכיוון דחזינן היכא דאיכא כהן קטן, אין חייבים להפריש שתי חלות, קמ"ל שהחלה השניה אינה טובלת העיסה, ודי באחת מן הדין. ועל פי זה הדין, שהתרנו לכהן קטן לאכול את חלת האור, פסיק ותני האורה שמפרישים רק חלה אחת לשריפה.
ומריש דברותיו של בעל האורה, יש לדקדק מהו מקורו של אותו המנהג. שכן מבואר בדבריו שבערב פסח היו מפרישים שתים. ונראה להסביר בס"ד, דבערב פסח שהיו המצות נעשות על פי הוראת חכם ובהשגחה, היו החכמים יושבי על מדין נוהגים ומנהיגים על פי הדין להפריש שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן. ועל פי זה נשתרבב המנהג להפריש בערב הפסח שתי חלות. אולם בכל השנה כולה, שהעיסה נתונה ביד האשה, דלא דינא גמרה, לא היתה מפרשת אלא חלה אחת[9], בכדי לפטור את העיסה מחיוב מיתה. וממילא מבואר לפי זה שהמנהג שנהגו שלא להפריש אינו מנהג מהודר כל כך, דהא מעיקר הדין כו"ע מודו שיש להפריש שתי חלות.
♦
פסק מרן השו"ע והאחרונים
פסק מרן (סי' שכב סע' ד') וז"ל: ובזמן הזה, שאין עיסה טהורה, מפני טומאת המת, מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל, א' ממ"ח, ושורפין אותה, מפני שהיא טמאה. ומכזיב ועד אמנה, מפרישין שנייה לכהן לאכילה, ואין לה שיעור, כשהיה הדבר מקודם. ע"כ. ומרן כתב זאת כלשון הרמב"ם ממש.
ועל פניו יש לתמוה, שהרי בב"י מרן הביא את הר"ש, הרשב"א והתרומה, שכתבו לפטור הפרשת החלה כדינה וכשיעורה בחו"ל, ואוקמוה בכל שהוא.
ועי' בערוך השולחן (סע' י"ו, י"ז וכ"א) שהאריך הרחיב בשאלה זו, אמאי אין נוהגים בהא מילתא כדין. ונראה מבין ספירי אמרי'ו דלא ניחא ליה בהא מנהגא, ומעיקר דינא היה לנו לנהוג כפי תקנת חז"ל.
ורבי אלעזר אזִכרי בספר החרדים (הקדמה למצוות התלויות בארץ) כתב בשם המבי"ט שאמר שהמהר"י בי רב הורה שיש להפריש כל שהוא לכתחילה. אולם המעיין שם יראה שנהגו בפשטות בערב פסח, כמו המנהג שכתב באורה לחלק בין ער"פ לשאר ימות השנה. ובאמת אין חילוק, כמו שאמר המבי"ט, אך הטעם לענ"ד כמו שכתבתי לעיל.
וחזי הוית בספר מעשה רב (עמ' י"ב, אות קד) שכתבו בני הגאון: אמר ליתן גם חלת חו"ל לכהן לאכול באופן שמבואר בשו"ע ע"כ. כלומר שדעת הגאון מוילנא לעשות כדעת הראשונים למעשה, ולהפריש חלה לכהן בחו"ל, כפי השיעור המבואר בשו"ע. והדברים ברורים.
♦
הכרעה למעשה בעניין זה
לענ"ד אני עני בשיפולי גלימתהון של רבותינו נשיאינו רבנן קמאי ובתראי, נראה לענ"ד עיקר כדעת הרמב"ם שיש להחמיר ולהפריש בארץ ישראל בזה הזמן, בשיעור 1/48. ובחוץ לארץ, גם יש לנהוג כן. והרוצה להתחסד ולהפריש באר"י 1/24 לחשוש לדברי הגאונים וראשונים רבים, תע"ב. אך בחו"ל אין להחמיר בזה, דאיכא גבן ספק ספיקא ובדרבנן[10]. ובפרט שיש לנו אילן גדול להיתלות בו, מרן השו"ע דאזיל בתריה דהרמב"ם, וגם האר"י הקדוש סבירא ליה כדעתם. והחוט המשולש לא במהרה ינתק. וראיתי במגן אברהם (או"ח סי' תנז סע' ב'): והש"כ בי"ד סימן שכ"ב כתב צריך טעם למה נוהגין בפסח ליתן חלה לקטן ובשאר ימות השנה אין נוהגים ליתן לקטן עכ"ל ואפשר מפני שהחלות מרובות ואם לא יאכלנו לא יהיו מחזיקים אותו ככהן ע"כ. ומבואר שבערב פסח היו נותנים חלה לכהן על מנת לאכלה. וששתי.
איש עני העושה עיסה, אינו חייב להפריש כשיעור.
♦ ♦ ♦