הרב משה שמואל דיין
מח"ס קשב רב (כת"י)

האם יש חובה לקבל טיפול תרופתי להפרעת קשב, או לטפל בעצמו בדרכים אחרות

ענף א - בענין חובת החולה להתרפאות מחוליו * ענף ב - אם מותר לקחת תרופות לקשב וריכוז * ענף ג - אם יש חובה לקבל טיפול תרופתי לקשב וריכוז, או לטפל בעצמו ע"י שיחות ותרגולים * ענף ד - אופנים שיש חובה לקחת תרופה לקשב וריכוז
בס"ד. יום רביעי כ"ה שבט. 'השם גבולך שלום' לפ"ק.
שאלה. אדם עם הפרעת קשב, שההפרעה משפיעה על תפקודו במהלך היום בכמה מישורים, בלימודים, בהתנהגות וכדומה, האם הוא חייב לקבל טיפול תרופתי להפרעה, או לטפל בעצמו באמצעות שיחות ותרגולים, או שאין עליו חיוב לטפל בעצמו.
תשובה. הנה בתשובה אחרת כתבתי לדון בגדר מעמדו ההלכתי של אדם עם הפרעת קשב, אם ניתן להחשיבו (במצבים מסויימים) כחולה שאין בו סכנה, והעלתי שאם הוא מתקשה לתפקד כאחד האדם, או שמתמודד עם חוסר ריכוז ברמה חמורה, יש לדונו כחולה שאין בו סכנה (על כל ההשלכות ההלכתיות היוצאות מכך). והבאתי שכן דעת רבים מגדולי פוסקי זמנינו שליט"א. [וראה שם בפתיחה לתשובה, הסבר מתומצת על מהות ההפרעה והשפעותיה על התנהגות האדם]. ולאור זאת יש לדון, אם יש חובה על מי שמתמודד עם הפרעה חמורה או בינונית (כנ"ל) לקבל טיפול תרופתי להפרעה, או לטפל בעצמו באמצעות שיחות ותרגולים.
♦
ענף א - בענין חובת החולה להתרפאות מחוליו
א. יש חובה גמורה על האדם לעשות השתדלות לרפא את עצמו מתחלואי הגוף
תחילה יש להקדים, שהדבר פשוט דמי שחלה באיזה חולי, חייב לרפא את עצמו, ולדרוש ברופאים עד אשר ימצאו מזור למכאוביו. ואין בזה חסרון באמונה וביטחון בהשי"ת ח"ו, דאדרבה הוא מגדר חובת ההשתדלות שמוטלת על האדם בכל עניני העוה"ז, כמו פרנסה ושידוכין וכיוצא בזה. ואין אדם יכול לשבת בביתו ולומר מה' יצא הדבר, והפה שאסר הוא הפה שיתיר, כי אדרבה השי"ת גזר על האדם שהכל לפי רוב השתדלותו בדברים אלו. וכן אמרו במכילתא (משפטים סוף פרק ו): דבר אחר בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה, רק שבתו יתן ורפא ירפא. ע"כ. וכן איתא בילקוט שמעוני (שמות רמז שלא). ובסוטה (מב:) איתא דהאי מאן דנפיש זיבליה, חולי מעיים הוא, למאי נפקא מינה ליטרח בנפשיה. ופירש רש"י (ד"ה ליטרח) וז"ל לבקש לו רפואות טרם יכבד חוליו עליו. ע"כ. והיא סברא פשוטה, כדאמרינן בב"ק (מו:) הא למה לי קרא, סברא הוא, דכאיב לי כאיבא אזיל לבי אסיא. ע"כ. וכ"כ רבנו סעדיה גאון בס' אמונות ודעות (עמוד רטז), שאותם הסוברים שהם רק יעבדו את ה', והוא יספק להם עניני מזונותיהם ורפואתם, יש להשיב, דאילו היו צודקים כי הביטחון כולל הכל, א"כ יבטחו עליו גם במקום העבודה, דהיינו עבודת ה', שיביאם לגמול בלא עבודה, וכיון שזה לא יתכן, מפני שכבר עשה את העבודה סיבה לגמול, כך לא יתכן ללא התעסקות ברכוש ובנישואין וביתר הענינים שעשאם סיבה לתיקון האדם, אלא שיש שהוא עושה לפעמים דבר מזה על דרך הנס שלא באמצעות האדם, אבל אינו עושה אותו מנהג נוהג, וישנה מה שהטבע בעולם. עכת"ד. וכ"כ עוד בפירושו על התורה (שמות כא, יג). וכ"כ בס' חובת הלבבות (שער הבטחון פ"ד), שאסור לסמוך על הנס בזה, שמא אין עושים לו נס ונמצא מתחייב בנפשו, ואם עושים לו נס, מנכין לו מזכויותיו, לכן צריך להשתדל בזה ע"פ דרך הטבע. ע"ש.
♦
ב. מדברי הרמב"ם מבואר שנטילת תרופות אינו נחשב חוסר ביטחון בהשי"ת
וכן מבואר מדברי הרמב"ם בפיה"מ (פסחים פ"ד מ"ט) שכתב ששמע וגם פירשו לו, ששלמה חיבר ספר רפואות, שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא, פונה אליו ועושה כמו שהוא אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם, אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו. ומלבד אפסות דבר זה, ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו, סכלות שאין לייחס דוגמתה אלא 'לגרועים שבהמון', ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו, שמתרפא מאותו הצער הגדול של הרעב בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו בה', והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. עכת"ד. ומבואר שאין בלקיחת התרופות חוסר ביטחון בהשי"ת ח"ו, אלא אדרבה צריך להודות להשי"ת על שהזמין לו דרכי רפואה אלו, כי התרופה היא כמו אוכל בשביל האדם. וכ"כ רבנו אברהם בן הרמב"ם בס' המספיק לעובדי ה' (פרק הביטחון, עמ' קלג). וכן כתבו רבים מרבותינו הראשונים, קיבצם כעמיר גורנה ידי"נ הג"ר נהוראי אוחנה שליט"א בס' פסקי רפואה (פ"א הערה א). ע"ש.
♦
ג. דברי הרמב"ן בפירושו על התורה, דמה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם
אמנם הרמב"ן בפירושו על התורה (ויקרא כו, יא) כתב וז"ל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם ולא בארצם, לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא, ולא להשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו, כו) 'כי אני ה' רופאך'. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו, לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מלכים ב, כ, ב), ואמר הכתוב (דברי הימים ב, טז, יב) 'גם בחוליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים', ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם, אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצות, כי אם חמץ. אבל הדורש השם בנביא, לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך, והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו. ע"כ. וע"ש עוד מה שכתב בזה. ומזה למדו כמה אחרונים, דמי שהוא ירא שמים וצדיק, אין לו לדרוש ברופאים כלל. וכ"כ אביו של האבני נזר (הגאון רבי זאב נחום, אב"ד ביאלא) בתשובה שנדפסה בשו"ת אבני נזר (חו"מ סי' קצג, בהוצאות הישנות), דחולה שיש בו סכנה, שציוו עליו הרופאים לאכול מאכלות אסורות לרפואתו, רשאי להמנע מלהתגאל במאכלים אלו. ובתחילה הביא את דברי רבנו אברהם אבן עזרא (שמות כא, יט) שכתב דמה שניתן רשות לרופא לרפאות, היינו דוקא מכות ופצעים חיצוניים, אבל חולי פנימי ביד ה' לרפאותו, וכמ"ש באסא 'גם בחוליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים'. ולפי"ז אסור לרפאות עצמו מחולי פנימי ע"י רופא.[1] ואח"כ הביא דברי הרמב"ן הנ"ל, וכתב שלפי דבריו נמצא דרשאי החולה להחמיר על עצמו, שהרי לדעתו אין נכון לחולה לדרוש ברופאים. אמנם מדברי הב"ח (יו"ד סי' שלו) נראה שאסור לחולה להחמיר על עצמו אפילו במאכלות אסורות, וא"כ חייב החולה לשמוע לרופא אפילו במאכלות אסורות, כמו שאינו רשאי להחמיר על עצמו מלחלל שבת עבור חולה שיש בו סכנה. אבל יש ראיה לדברי הרמב"ן, מדברי הגמ' בב"ק (פ.). וסיים, דאף מי שאינו צדיק, מותר להחמיר על עצמו נגד הרופאים, דלענין זה מקרי צדיק, שמחמיר על עצמו ובוטח בהשי"ת אפילו בדבר שיש בו סכנה. עכת"ד. וע"ע בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' שנא).
♦
ד. מדברי הרמב"ן בס' תורת האדם ובמלחמות מבואר שהחולה חייב ללכת לרופא כדי להתרפאות
אולם יש לתמוה עליו, שלא זכר דברי הרמב"ן בס' תורת האדם (שער הסכנה, דף יא ע"ב) שכתב שדוקא בשלשה עבירות חמורות, לעולם יהרג ואל יעבור, ואפילו מתכוין להנאת עצמו, אבל בשאר עבירות, המונע עצמו מלעבור עליהם משום חסידות, אינו אלא כשופך דמים. ע"כ. ולפי"ז פשוט שהחולה צריך לשמוע להוראות הרופא במקום פיקוח נפש. וכן מבואר עוד מדבריו שם (דף יג ע"ב). וכן כתב עוד במלחמות (סנהדרין יח. מדפי הרי"ף), שלא שמענו מדת חסידות לחולה שיש בו סכנה, שלא יחללו עליו את השבת, אלא המזרז משובח, והמונע עצמו מתחייב בנפשו. ע"כ. [ולפי"ז בודאי יש לתפוס כדבריו בתורת האדם ובמלחמות, ולא כדבריו בפירושו על התורה.[2] וע"ע להלן]. וכ"כ המאירי בחיבור התשובה (עמוד תעא), שכל המתחסד בזה ומוסר עצמו מפני כך לסכנה, הרי הוא מכלל שופכי דמים. וכ"כ רבינו יונה בס' איסור והיתר הארוך (כלל ס דין ח). וכן מפורש בדברי הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תיג), שיש חיוב להשתדל בדרכי הטבע והרפואה, ואפילו חסיד שבחסידים אין לו רשות לעשות מלאכתו בדרך בטחון, רק כדרכו של עולם, מלבד האנשים השלימים שזכויותיהם מרובות, כמעשה דרבי חנינא בן דוסא. ע"ש. וכן העיר בשו"ת יביע אומר (ח"ד חו"מ סי' ו אות ד) על דברי אביו של האבני נזר, מדברי הרמב"ן בס' תורת האדם הנ"ל. ושם העיר עוד על מה שדייק מדברי האבן עזרא, שאסור להתרפאות מרופא בחולי פנימי, שאפילו אם היה סובר כן האבן עזרא בבירור, מ"מ לא סמכינן עליו נגד כל הפוסקים שהתירו להתרפאות במכה של חלל ולחלל שבת ע"ז. וכבר כתב התשב"ץ (ח"א סי' נא), שהראב"ע לא היה בקי בדינים. עכת"ד. וע"ע בס' חזון עובדיה (אבלות ח"א עמ' מח). ונראה דמה שכתב הרמב"ן בפירושו על התורה הנ"ל, היינו דוקא בזמן הנביאים, שהיה יכול ללכת לנביא שיאמר לו מפני מה באה אליו צרה זו, אבל בזמנינו שאין לנו נביאים שיורו לנו את הדרך אשר נלך בה, ואת המעשה אשר נעשה, צריך לדרוש ברופאים ובתרופות, עד שתעלה רפואה למכתו. וכן מצאתי בשו"ת יחוה דעת (ח"א סי' סא ד"ה אמנם) ובס' חזון עובדיה (ימים נוראים עמ' רפט) שכתב כן בדעת הרמב"ן. ע"ש. וע"ע בס' מנחת אשר (וייס ויקרא סי' סו ד"ה ובאמת) ובס' פסקי רפואה (אוחנה עמוד כ והלאה).
♦
ה. דברי גדולי האחרונים, שיש חובה ללכת לרופא ולהשתדל ברפואות
וכן בקדש חזיתיה להרדב"ז בתשובה (ח"ד סי' אלף קלט) שכתב שאדם שאמדוהו לחלל עליו את השבת, והוא אינו רוצה שיתחלל שבת עליו מפני חסידות, מלעיטים אותו בעל כרחו, או שכופין אותו לעשות מה שאמדוהו. והובא במג"א (סי' שכח סק"ו). וכ"כ הפתחי תשובה (יו"ד סי' קנה סק"ד) בשם הרדב"ז. ע"ש. ומוכח שהחולה חייב ללכת לרופא לרפאות את עצמו, דאל"כ לא הוה כייפינן ליה. וכן מבואר מדברי הש"ך (יו"ד סי' רלח סק"ה) שכתב דחולה שיש בו סכנה שנשבע שלא לאכול נבילה לרפואתו, הוי נשבע לבטל את המצוה, כיון שהוא מושבע ועומד מהר סיני על המצוה של פיקוח נפש. עכת"ד. וכ"כ הטורי זהב (יו"ד סי' שלו סק"א), דאע"פ שהרפואה האמיתית היא ע"פ בקשת רחמים, מ"מ אין האדם זוכה לכך, אלא צריך לעשות רפואה ע"פ טבע העולם. ע"ש. גם הגאון מהר"י עייאש בס' שבט יהודה (יו"ד סי' שלו) כתב שיש חיוב על החולה וקרוביו לחזר אחר הרופא המובהק, ולחזר אחר הרפואות המועילות לרפואת אותו חולי, וכל המתעצל ומתרשל בדבר, ולא יחוש להתרפאות ע"פ הטבע, אלא יסמוך על הנס שה' ישלח דברו וירפאהו, אינו אלא דעת שוטים ועתיד ליתן את הדין, שהרי אמרו (סנהדרין יז:) כל עיר שאין שם רופא, אסור לת"ח לדור בתוכה. ומחללים שבת במלאכות גמורות בשביל פיקוח נפש וכו'. עכת"ד. וכ"כ מרן החיד"א בברכ"י (יו"ד סי' שלו סק"ב), דהאידנא אין לסמוך על הנס, וחייב החולה להתנהג בדרך העולם, לקרות רופא שירפאנו וכו', וכמעט איסור יש בדבר, אי משום יוהרא, ואי משום לסמוך אניסא במקום סכנה ולהזכיר עוונותיו בשעת חוליו וכו'. ע"כ. וכן כתבו עוד אחרונים. והובאו בס' פסקי רפואה (שם ד"ה וכן). וכ"כ בשו"ת מעשה אברהם (אשכנזי יו"ד סי' נה, דף קכא ע"ד), שחובה קדושה יש על החולה וקרוביו לחזר אחר רופא מובהק שיטפל בו בדרך הטבע, ומי שאינו עושה כן ויסמוך על הנס, ויאמר שהשי"ת ישלח דברו וירפאהו, אינו אלא מן המתמיהים, ודרך שוטים, וקרוב לומר שהוא פושע בעצמו, ועתיד ליתן את הדין וכו', כי השי"ת מסר עולמו להתנהג בדרך הטבע, וגוזר רופא פלוני ירפאהו ע"י סם פלוני. עכת"ד. והובא בס' חזון עובדיה (אבלות ח"א עמ' מט). ע"ש. וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ד חו"מ סי' ו אות ד) ובשו"ת יחוה דעת (ח"א סי' סא).
♦
ו. חובת רפואה בחולי הנפש
ונראה פשוט דכשם שאדם חייב לרפאות את עצמו מחולי הגוף, כן חייב לרפאות עצמו מחולי הנפש, שהרי חולי הנפש הוא סיבה לחולי הגוף. וכמ"ש הר"ן בדרשותיו (דרוש השישי), שראוי לחפש היטב על רפואת הנפש, ולהקדימה על רפואת הגוף, הוא אמר דוד המלך ע"ה, אני אמרתי ה' חנני כי חטאתי לך וכו', כי אין ספק שהנפש יותר חזקת הסכנה מהגוף, כי הגוף אובד והנפש נשארת. וכן אין ספק אצלי, שחולי הנפש סיבה לחולי הגוף, וכי לא יתרפא הגוף מבלי יתרפא הנפש וכו'. עכת"ד. וכ"כ הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ג), שכשם שהחולאים הגופניים כשידעו חוליים, ולא ידעו מלאכת הרפואות, ישאלו הרופאים ויודיעום מה שצריך לעשות, כך חולי הנפשות, צריכים לשאול לחכמים שהם רופאי הנפשות, ויזהירום מן הרעות ההם אשר חשבו בהם שהם טובות, וירפאו אותם. ואם לא ירגישו בחוליים, וידמו בנפשם שהם בריאים, או ירגישו בו ולא יתרפאו, אחריתם שימותו בלי ספק. עכת"ד. וכן מבואר עוד מדברי הרמב"ם באגרתו למלך מצרים (ד"ה וידוע לאדוני), שחולי הנפש משפיע על חולי הגוף. ע"ש. וע"ע לרבינו בחיי (שמות יח, יב). ומצינו שאדם שוטה נחשב כפיקוח נפש, וכמ"ש בשו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן (סי' רפא), והביא לזה כמה ראיות. ע"ש. ובפרט שהרבה פעמים עלול לבא לידי סכנה, וכמ"ש המיוחס לרש"י בתענית (כב: ד"ה מפני רוח רעה). וכ"כ המהר"ם מרוטנבורג בתשובה (דפוס פראג סי' קס). וכ"כ בס' איסור והיתר הארוך (כלל נט סי' לה) בשם מהר"ם, שנכפה דמי למכה של חלל הגוף, שפעמים מסתכן ונופל באש או במים, ומותר לחלל עליו שבת ברפואה ידועה. וכ"כ בהגהות מיימוני (פי"ד ממאכלות אסורות אות ב). וכ"כ בשו"ת פרי הארץ (ח"ג יו"ד סי' ב), דמי שחלה בחולי הנפש ויצא מדעתו, דינו כחולה שיש בו סכנה, ושכן הורו רבני סאלוניקי. וכ"כ בשו"ת הרי בשמים (ח"ב סי' קצב). ע"ש. וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"י אהע"ז סי' כד אות ד בהערה) ובקובץ נאות מרדכי (גרוס חי"ז עמ' 332 והלאה), ובמה שכתבתי בזה בס"ד בתשובה שנדפסה בס' גם אני אודך (מתשובותי, ח"ו סי' יט אות ג). ואכמ"ל. ולכן פשוט דמי שחלה בחולי הנפש, יש עליו חובה ללכת לרופא ולעסוק ברפואות כדי להתרפא.
♦
ענף ב - אם מותר לקחת תרופות לקשב וריכוז
ז. יש לחוש בזה מחמת שהתרופה גורמת לתופעות לוואי, ועלולה לגרום לנזקים לטווח הרחוק
ומעתה יש לדון אם יש חובה על אדם עם הפרעת קשב, לקחת תרופה לקשב וריכוז, כדי שיוכל לתפקד כאחד האדם. אמנם יש לדון תחילה אם בכלל מותר לקחת תרופה לקשב וריכוז, שהרי כידוע היא עלולה לגרום לכמה תופעות לוואי, כמו ירידה בתיאבון, בעיות שינה, כאבי ראש, עייפות ועצבנות, וא"כ אם הוא מכיר את עצמו שהתרופה גורמת לו לתופעות לוואי (כפי שמצוי בהרבה מקרים), נמצא שהוא גורם לעצמו צער בקום ועשה, והרי אסור לאדם לצער את עצמו, וכמבואר בתענית (יא.), דהיושב בתענית (ולא מצי לצעורי נפשיה), נקרא חוטא. וכ"כ הטור (סי' תקעא), שהיושב בתענית, אי מצי מצער נפשיה, נקרא קדוש, ואי לא מצי מצער נפשיה, נקרא חוטא. ע"כ. וכ"כ מרן בש"ע (שם ס"א), שאם הוא יכול לסבול התענית, נקרא קדוש, ואם אינו יכול, כגון שאינו בריא וחזק, נקרא חוטא. ע"ש. וא"כ ה"נ כיון שהתרופות לקשב וריכוז גורמות לתופעות לוואי, יש לומר שאינו רשאי לקחתם, כיון שגורם צער לעצמו. ובפרט שהמחקרים מעידים שהתרופות המסייעות לקשב וריכוז, ובפרט התרופות שיש בהם חומרים ממריצים (כמו ריטלין ודומיו), עלולות להזיק לגוף לטווח הרחוק, כגון לעליה בסיכון לחלות במחלות לב וכלי הדם (CVD), ובמיוחד ביתר לחץ דם ומחלות עורקים. והרי אסור לאדם לחבול בעצמו, כדאיתא בב"ק (צא:). וכ"כ הרמב"ם (פ"ה מחובל ומזיק ה"א, ופ"ה משבועות הי"ז). וכן פסק מרן בש"ע (חו"מ סי' תכ סעיף לא). ע"ש. וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ח חו"מ סי' יב אות א). והרשב"א בתשובה (ח"א סי' תרטז) כתב שהאיסור לחבול בעצמו הוא מדאורייתא. וכ"כ הר"ן בתשובה (סי' לב). ע"ש. וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"א יו"ד סי' ח). וא"כ לכאורה י"ל שאינו רשאי לקחת תרופה לקשב וריכוז, שהרי הוא גורם בזה נזק לעצמו. וכיוצא בזה ראיתי להגר"ד קוק שליט"א בס' בן בוזי הכהן (עמוד רפח) שהביא דברי הגמ' בתענית (יא.) הנ"ל, שהיושב בתענית, אם אינו יכול לצער עצמו, נקרא חוטא, אע"פ שנקרא 'בעל תענית'. ולמד מזה שאדם אינו רשאי לקחת תרופה כדי להתרכז בלימוד, כיון שהיא מזיקה לגופו, והוי בכלל לא מצי לצעורי נפשיה, כיון שהיא גורמת לנזק בלתי הפיך. עכת"ד. ע"ש. וע"ע בשו"ת ואשיבה דברי (מוזסון יו"ד סי' לז, עמוד רלג).
♦
ח. ברוב המקרים התועלת בנטילת התרופה גדולה יותר מהנזק
אולם נראה לפע"ד, דמצד זה שהוא גורם לעצמו צער מחמת התופעות לוואי, בודאי שאין לחוש, כיון שבאופן שבאמת יש צורך אמיתי לקבל טיפול תרופתי, התועלת בנטילת התרופה הרבה יותר גדולה מהנזק, והרי כל תרופה מעלי להאי וקשה להאי, כדאיתא בפסחים (מב:), ואעפ"כ בודאי אין לאדם להימנע מלקבל תרופה במקום חולי, כיון שהתועלת גדולה מהנזק. ומעשים שבכל יום, שחולה (אפילו שאין בו סכנה) צריך לעבור טיפולים רפואיים כדי להתרפא, אע"פ שהרבה פעמים טיפולים אלו כרוכים בצער לחולה, והיינו מהטעם הנ"ל. ובפרט שבדרך כלל התופעות לוואי נסבלות, ואינן מפריעות לתפקוד היומי (ואם מדובר בתופעות לוואי משמעותיות, הטיפול התרופתי אינו מומלץ, ומנסים תרופות אחרות). וא"כ הוי בכלל מצי לצעורי נפשיה, שמותר לו לשבת בתענית (אע"פ שמצער עצמו), וכמ"ש מרן בש"ע (סי' תקעא ס"א) הנ"ל. ועוד יש לומר, דכיון שיש תועלת גדולה בנטילת התרופה, א"כ אפשר שיש לדמותו לדברי המג"א (שם סק"א) והט"ז (שם סק"א), שהמתענה על עוונות הידועים לו, אפילו תלמיד חכם חייב להתענות עליהם, ואפילו אם אינו יכול לצער עצמו. וכן פסק המשנ"ב (שם סק"א). ע"ש. וע"ע בש"ע הגר"ז (הלכות נזקי גוף ונפש סעיף ד). [ויש לפלפל בזה]. ואע"פ שיש בנטילת התרופות לקשב וריכוז, חשש לנזקים לטווח הרחוק וכנ"ל, מ"מ י"ל שגם בזה התועלת גדולה מהנזק, שאם לא יקבל טיפול מתאים, הרי שהרבה פעמים עלול להיגרם לו מכך נזקים גדולים יותר, כגון שאינו מתפקד בעבודה כאחד האדם, או בעיות בשלום בית וחינוך הילדים, וגם חשש גדול להתמכרות לסמים ואלכוהול, דבר שעלול לגרום למחלות רבות ובעיות נפשיות. ובפרט בילדים או בחורים, שצריכים לקבל טיפול להפרעה, שאם לא יקבלו טיפול מתאים, ולא יתחברו ללימוד מגיל קטן מתוך ריכוז וישוב הדעת, עלולים לאבד לגמרי את החשק ללימוד התורה, וגם הרבה פעמים הדבר גורם לחיכוכים ומאבקים בין הילד למחנכיו, מה שגורם לגערות ונזיפות מצד המחנכים, מלבד שעצם הדבר שאינו מתקדם בלימודיו, וכל שכן אם מפריע לחבריו בכיתה, עלול לגרום לילד לדימוי עצמי שלילי, דחיה חברתית, עד מצב שיעזוב את מקום הלימודים לגמרי, ופעמים רבות גם את שמירת המצות. ולכן בודאי שאין לחוש (מבחינה הלכתית) לתופעות לוואי, או לנזקים שעלולים להיגרם לטווח הרחוק, כיון שברוב המקרים (שיש המלצה רפואית) התועלת גדולה מהנזק.
♦
ט. כיון שיש לו תועלת כעת מהתרופה, אין לחוש לנזקים שעלולים להיגרם לטווח הרחוק
וגדולה מזו ראיתי בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' עו) שדייק מדברי הרמב"ם (פ"ד מדעות ה"ט וה"י), שמעיקר הדין אין איסור לאכול אפילו מאכלים שרעים לגוף ביותר (עד שהם סם המות לגוף), אלא שראוי לאדם להימנע מזה, שהרי לא כתב בלשון איסור. ומזה למד שאין איסור בעישון הסיגריות, אע"פ שהרופאים אומרים שיש בזה חשש סכנה, כיון שאנשים נהנים בזה אפילו יותר מאכילה ושתיה, והסיכוי לחלות מזה הוא קטן ביותר, כי החולים שחלו מחמת העישון, הם מיעוט לעומת המעשנים, ובזה אמרינן שומר פתאים ה'. וסיים, שראוי לכל איש, ובפרט לבני תורה, שלא לעשן, כיון שיש בזה חשש סכנה, ואין בזה שום תועלת או הנאה למי שלא הורגל בזה. ובפרט שאין להמשיך עצמו לריבוי תאות והנאות, אלא להמעיט בהם. עכת"ד. [וע"ע בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' לה). ודו"ק]. וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (חי"ד סוף סימן רא) בדעת הרמב"ם, שאין איסור מדינא באכילת מאכלים רעים. ע"ש. וע"ע בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סי' נג) ובבן איש חי (שנה שניה פרשת פנחס אות ח) ובשו"ת יביע אומר (ח"ה או"ח סי' לט אות ג ד"ה ואמנם) ובשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' רנא אות ו). [ולכאורה יש להעיר בזה ממ"ש הראב"ד בס' בעלי הנפש (סוף שער הקדושה ד"ה ואני רואה). וי"ל. ואכתי צ"ע]. ומבואר שאם אין היזק בודאות, ואין חשש סכנה לפנינו, אין איסור בדבר. ולכאורה יש לתמוה, שהרי אותם מאכלים הם רעים לגוף ביותר, וכמ"ש הרמב"ם (שם), וא"כ היאך רשאי לאכלם מעיקר הדין, הרי גורם בזה צער לעצמו, ואסור לאדם לצער את עצמו, שהרי נקרא חוטא וכנ"ל. ונראה דשאני התם, דכיון שעתה יש לו הנאה ממאכלו, וגם אין הדבר ברור שיזיק לו, אין איסור בדבר. [ובזה ניחא דברי מרן החיד"א בברכ"י (יו"ד סי' רמ סק"י) בשם מהר"י מולכו. ע"ש. ודו"ק]. ולפי"ז ה"נ בנידוננו כיון שעתה יש לו תועלת (גשמית) גדולה בנטילת התרופה, שהרי יכול לתפקד כאחד האדם ולהתרכז בלימודים, א"כ אע"פ שיש חשש שעלולה לגרום לו נזק לטווח הרחוק, אין לחוש בזה.
♦
י. סברא שאינו רשאי לקבל טיפול תרופתי, כיון שנולד כך מטבעו, ואין לו חולי או כאב
ואכתי יש לאלוה מלין לומר, שאינו רשאי לקחת תרופה לקשב וריכוז, כי הנה בשו"ת שערי צדק (פאנט יו"ד סי' קמג ד"ה אמנם) כתב דמה שניתנה רשות לרופא לרפאות, היינו דוקא חולי או מכה שנתהווה אח"כ, ולא נולד עמו בטבעו, ובזה ילך אצל רופא לרפאותו. אבל כל דבר שנברא כך מטבעו, ואין בו שום חולי או כאב כלל, ורוצה ללכת לרופא שיתקנו ביותר ע"י רפואה, כגון אשה עקרה שלא יכולה להוליד, ונאמר לרופא שירפאנה שתוליד, לא ידעתי מנין להתיר זאת מדין תורה. עכת"ד. וכן ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סי' מא אות ח) שהביא את דברי השערי צדק הנ"ל, וכתב דאע"פ שבנידונו דבריו דחויים, כיון שיש בזה תועלת לקיום העולם, דלא תוהו בראה, וגם שרוצים להביא ילדים כדי שלא יצטרכו להיפרד, וכן מנהגם של ישראל בכל הדורות, לדרוש ברופאים אודות עקרות, גם בלי חולי או כאב. והביא שכן תמה עליו הגר"י וועלץ בירחון בית ועד לחכמים (שנת תר"צ סי' כו) מדברי התו' בב"ק (פה. ד"ה שניתנה), ומדברי הרשב"א בתשובה (סי' קכ). מכל מקום יש השלכות לחידושו של השערי צדק, בנוגע לניתוחים פלסטיים שמבצעים כעת הרופאים אצל הרבה בני אדם לשם יפוי אבריהם, אע"פ שאין להם מחלה או כאב, דבזה יש מקום גדול לטעון שלא ניתנה רשות לרופא לרפאות, ואין רשות לבני אדם לתת לרופאים לחבול בעצמם לשם מטרה זאת, וגם הרופא אינו רשאי לבצע זאת וכו'. עכת"ד. ולכאורה ה"נ בנידון שלנו, כיון שהפרעת קשב היא תכונה מולדת (אף שהיא משתנית במהלך החיים), ואין לו חולי או כאב כלל, לא ניתנה רשות לרופא לרפאות, וא"כ י"ל שאינו רשאי לקבל טיפול תרופתי לכך.
♦
יא. מדברי הרבה פוסקים מוכח דלא כהשערי צדק, ונראה שגם השערי צדק יודה בנידון שלנו
כל קבל דנא ראיתי בשו"ת יביע אומר (ח"ח חו"מ סי' יב) שנשאל אם מותר לנערה או אשה נשואה, ללכת לרופא לעשות לה בפניה ניתוח פלסטי, כדי לתקן ולשפר את צורתה ולהתייפות יותר. ואחר שכתב שאין בזה איסור מצד חבלה בגופו מכמה טעמים, ושכן כתבו בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קה אות ב), והגאון רבי משה פיינשטיין בתשובה שהובאה בס' הלכה ורפואה (ח"א עמ' שכג). [וכ"כ בשו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סי' סו]. שוב הביא את דברי הציץ אליעזר הנ"ל, שכתב ע"פ דברי השערי צדק (שם), שיש לאסור לעשות ניתוחים פלסטיים שנוהגים הרופאים בזמנינו לעשות בבני אדם ליפוי אבריהם, כיון שלא ע"ז אמרו שניתנה רשות לרופא לרפאות וכו'. וכתב ע"ז שאין דבריו מוכרחים, דכיון שמעשים שבכל יום שאשה שאינה נכנסת להריון, הולכת אצל רופא להתרפאות, וכמבואר בכל הפוסקים, ה"נ כשיש לאדם צער ובושה מצורת פניו, רשאי לעשות ניתוח שיהיה נאה ומקובל על הבריות, ואין בזה משום סותר גזירת מלכו של עולם, שגם ע"ז נאמר ורפא ירפא, שניתנה רשות לרופא לרפאות. והביא שכן העלו בשו"ת חלקת יעקב (ח"ג סי' יא) ובשו"ת משנה הלכות (ח"ד סי' רמו). עכת"ד. וע"ע בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סי' פב אות ז).
ולפי"ז ה"נ בנידוננו לא חשיב סותר גזירת מלכו של עולם, ושפיר דמי ללכת לרופא שיתאים לו טיפול תרופתי להפרעה. ובאמת י"ל שגם השערי צדק יסכים בנידוננו, שרשאי לקבל טיפול תרופתי, דשאני התם דאע"פ שאינה יכולה להוליד, מ"מ אין לה מזה צער או קושי בתפקוד, ולכן בזה אמרינן דלא ניתנה רשות לרופא לרפאות. ומשא"כ בנידון שלנו, שההפרעה גורמת לו לקושי בריכוז, וכל שכן אם הוא מתקשה לתפקד מחמת כן, א"כ הרי זה כחולי, ולכן אע"פ שנולד עם ההפרעה, מ"מ רשאי לקבל טיפול תרופתי. [וכל שכן שיש לומר שהציץ אליעזר יודה בנידון שלנו, כי נראה דמה שיוכל לתפקד כראוי, לא גרע ממצות פריה ורביה, שגם זה בכלל קיום העולם. ודו"ק]. ועוד יש לומר, דשאני התם שהרופא מרפא את שורש הבעיה, ובזה י"ל דלא ניתנה רשות לרופא לרפאות. ומשא"כ בנידון שלנו, שהתרופה אינה מרפאת את שורש הבעיה, אלא מסייעת באופן זמני, וא"כ י"ל דבזה א"צ לחידוש התורה שניתנה רשות לרופא לרפאות, וממילא אין איסור בזה. [וע' בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סי' צ). ודו"ק]. ובפרט שאע"פ שההפרעה היא תופעה מולדת, מ"מ הדבר ידוע שהיא מחמירה הרבה כתוצאה מיחס הסביבה לילד, או מפני שאינו מקבל טיפול מתאים, וא"כ אי אפשר להתייחס לזה כמו אשה שנולדה עם עקרות, שמצב זה אינו משתנה במהלך החיים, ולכן כתב השערי צדק שאינה רשאית ללכת אצל הרופא כדי להתרפא.
♦
ענף ג - אם יש חובה לקבל טיפול תרופתי לקשב וריכוז, או לטפל בעצמו ע"י שיחות ותרגולים
יב. אע"פ שהפרעת קשב עלולה לגרום לסיכונים מסויימים, מ"מ אין הסכנה נמצאת לפנינו
ומעתה יש לומר, דמי שיש לו הפרעת קשב, והדבר פוגע בתפקודו באופן משמעותי, או שקשה לו מאד להתרכז בלי התרופה, חייב לקבל טיפול תרופתי (או טיפול באמצעות שיחות ותרגולים), כדי שיוכל לתפקד כאחד האדם, שהרי נחשב כחולה שאין בו סכנה, וכמו שהעלתי בס"ד בתשובה הנ"ל, וא"כ י"ל שיש עליו חובת רפואה. ובפרט שמחקרים רבים מעידים שאדם עם הפרעת קשב, שאינו מטופל כראוי, עלול להגיע להתמכרויות לסמים ואלכוהול, ומשם הדרך קצרה להגיע לחולאים רבים בגוף ובנפש. [וכל שכן במצבים קיצוניים של הפרעה חמורה מאד, שבזה יש חשש לפיקוח נפש ממש, מפני שהוא עלול לעשות דברים מסוכנים, וכמ"ש כיוצא בזה המיוחס לרש"י בתענית (כב: ד"ה מפני רוח רעה) הנ"ל]. וכן ראיתי לידידי הג"ר נהוראי אוחנה שליט"א בס' פסקי רפואה (ח"א פרק ט ס"ב) שכתב שאדם שצריך לקחת תרופה לקשב וריכוז, חייב לעשות זאת. ובפרט בילדים שגורמים נזק לסביבתם כשאינם לוקחים תרופה. אלא שצריכים לקחתה במינון הנכון ע"פ אנשים המבינים בדבר. ע"ש. וע"ע בשו"ת ואשיבה דברי (מוזסון יו"ד סי' לז, עמוד רלג) מ"ש בזה. וי"ל ע"ד.
אולם יש לומר, דלא מצינו חובת רפואה אלא בחולי שיש בו סכנה, דכיון שיש חשש פיקוח נפש בדבר, חייב לדרוש ברופאים כדי להתרפאות. אבל בחולי שאין בו סכנה, אין חובת רפואה, שהרי גם אם לא ידרוש ברופאים, לא יגיע לידי סכנה, ואם אינו רוצה להתרפאות ולתפקד כאחד האדם, למה נכריחו להתרפאות. והן אמת שיש סיכון מסוים שעלול להגיע בהמשך החיים לכלל חולי שיש בו סכנה וכנ"ל, ובפרט בהפרעה חמורה, שעלולה להשפיע מאד על נפש האדם, ולהגיע למצב של חולי הנפש (שדינו בהרבה מצבים כחולה שיש בו סכנה, וכמ"ש הפוסקים). אולם נראה, דכיון שהסכנה אינה נמצאת לפנינו, לא חשיב כספק פיקוח נפש, וכמ"ש כיוצא בזה בשו"ת נודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' רי). והובא בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' שלו), ונראה שם שמסכים לדבריו. וכ"כ בס' נחל אשכול (על ספר האשכול, ח"ב עמ' 117) ובשו"ת בנין ציון (ח"א סי' קלז וסי' קע). ע"ש. וע"ע מה שכתבתי בזה בס"ד בתשובה שנדפסה בס' גם אני אודך (מתשובותי, ח"ב סי' כה אות ג).
♦
יג. אם יש חיוב על האדם לקחת תרופה שאינה מרפאת את שורש הבעיה
ובהשקפה ראשונה היה נראה, דכל מה שמוטלת על האדם חובה לרפא את עצמו, היינו דוקא ברפואה שמרפאת את החולי בשורשו, אבל אם אינה מרפאת את החולי עצמו, אלא רק עוזרת באופן זמני להתמודד עם תופעות הלוואי של החולי, אינו בכלל החיוב לרפא את עצמו. תדע שהרי לכאורה נראה דמי שיש לו כאב ראש, ומחמת כן נפל למשכב, אינו חייב ליטול גלולה שתרגיע לו את הכאבים (כגון אקמול וכיוצא בזה), כיון שאינה מרפאת את שורש הבעיה, אלא רק מרגיעה את העצבים במח. [וגדולה מזו כתב בס' שאלת רב (ח"ב עמ' יב) בשם מו"ר הגר"ח קניבסקי. ע"ש. וי"ל]. וכיוצא בזה מצינו לענין רפואה בשבת, שדבר שאינו מרפא את החולי ממש, אלא רק מונע את השפעותיו באופן זמני, אינו נחשב רפואה לענין שבת, וכמ"ש הגאון אגלי טל (מלאכת טוחן סימן מו אות א). וכן כתבו עוד אחרונים. והבאתי את דבריהם בתשובה אחרת. [וגם לדעת האחרונים שהבאתי שם, שיש איסור בזה, נראה שדוקא לענין שבת חשיב רפואה, כיון דס"ס איכא למיגזר משום שחיקת סממנים, אבל אין ראיה מדבריהם שיש בזה חובת רפואה]. ומעתה יש לומר, שאין חובה ליטול תרופה לקשב וריכוז, כיון שאינה מרפאת את ההפרעה, אלא רק עוזרת באופן זמני לווסת את ההורמונים הקשורים למערכת הקשב והריכוז. תדע שהרי לא מצינו שהקיטע חייב ללכת עם קב, כדי שיוכל לתפקד כאחד האדם, או אדם שאינו רואה טוב, יצטרך לשים משקפיים כדי לראות ולתפקד. אלא ודאי דכיון שאין בזה רפואה לחולי, אלא שהדבר מיקל עליו להתמודד עם הקושי, אינו בכלל חובת רפואה. וא"כ ה"נ בנידוננו כיון שהתרופה (או השיחות והתרגולים) אינה מרפאת את שורש וסיבת ההפרעה, אלא עוזרים להתמודד עמה, אינו בכלל חובת רפואה, ואינו חייב להתעסק בזה. ואע"פ שפשוט שאדם שסובל ממחלה כרונית, צריך לקחת תרופה לרפואתו, אע"פ שאינה מרפאת אותו לגמרי (אלא רק מסייעת לו שלא יבוא לידי סכנה), מכל מקום היינו משום שאם לא יקח תרופה, יבא לידי סכנה, וחייב לעשות כל אשר לאל ידו כדי שלא יבא לידי סכנה, שהרי מחללים שבת אפילו על חיי שעה. ומשא"כ בנידוננו שלא יבא לידי סכנה בלי התרופה, וא"כ י"ל שאין חיוב לקחתה, כיון שאינה מרפאת את שורש ההפרעה.
♦
יד. אם יש לדמותו לקיטע או למי שאינו רואה טוב, שאינו חייב ללכת עם קב או לשים משקפיים
אולם יש לומר, דאע"פ שהתרופה אינה מרפאת את ההפרעה לגמרי, מ"מ כיון שבשעה שהאדם נמצא תחת השפעת התרופה, תסמיני ההפרעה כמעט אינם קיימים, והוא יכול לתפקד כאחד האדם (פחות או יותר), שפיר יש בזה חובת רפואה. ולא דמי לקיטע ומי שאינו רואה טוב, דאע"פ שהקב או המשקפיים עוזרים לו לתפקד, מ"מ אין בזה רפואה כלל לבעיה עצמה, ומשא"כ בנידוננו שיש בזה רפואה זמנית, וא"כ י"ל שחייב לקחתה. והן אמת שנראה דמי שיש לו כאבים חזקים, ומחמת כן נפל למשכב (ואין חשש סכנה בדבר כלל), אינו חייב לקחת משככי כאבים, כדי שיוכל לתפקד כאחד האדם. הנה מלבד שמשככי כאבים (ברובם) אינם מרפאים כלל, ואפילו באופן זמני, וא"כ י"ל שאינו בכלל חובת רפואה (ומשא"כ בנידוננו, שהתרופה נוגעת בשורש ההפרעה, אע"פ שאינה מרפאה אותה לגמרי), הנה יש לומר עוד, שבאמת אם נצרך באופן קבוע למשככי כאבים, ובלעדיהם אינו יכול לתפקד כאחד האדם, יש עליו חובה לקחתם, כדי שיוכל לתפקד ככל אדם. [וצ"ע]. וא"כ ה"נ בנידון שלנו, כיון שהוא נצרך לקחת תרופה באופן קבוע, ובלעדיה הוא מתקשה לתפקד כאחד האדם, חייב הוא לקחתה. ואפילו אם נאמר שאינו חייב לקחת טיפול תרופתי (מהטעם הנ"ל, שאינה מרפאת את ההפרעה), מ"מ יש לומר שיהיה חייב לטפל בעצמו ע"י שיחות ותרגולים, כדי שיוכל לתפקד כשאר בני אדם (שבזה לא דמי לתרופה). אולם י"ל דכיון שגם זה אינו מרפא את שורש הבעיה הפיזית (אלא שלומד לחיות ולהסתדר עם ההפרעה), אינו בכלל חובת רפואה. ויש לפלפל בזה.
♦
טו. חובת ההשתדלות ברפואה הוא לפי הידע הרפואי באותה תקופה
והן אמת שבשנים עברו לא היו מודעים כלל להפרעה זו (אלא לכל היותר היה נחשב לשונה וכדומה), וכל שכן לתרופה שמסייעת להתמודד עמה, מכל מקום כיון שכיום אכשור דרא, ובסיעתא דשמיא נתגלו לנו ע"י הרופאים, המכה ורפואתה, יש לומר שיש חובה מגדרי ההשתדלות לקבל טיפול תרופתי. וכמבואר מדברי החובת הלבבות (שער הבטחון פ"ד, מהדורת לב טוב עמ' שנו), שצריך לדחות החולי במה שנהגו לדחותו. ע"ש. וא"כ הדבר תלוי בכל דבר לפי מה שנהגו. תדע שהדבר פשוט דמי שנולד לו תינוק אחר שמונה חודשים, אינו רשאי להניחו, אלא יש עליו חובה גמורה להצילו. ואע"פ שבשבת (קלה.) איתא שהוא כאבן ואסור לטלטלו, וכן פסק מרן בש"ע (סי' של ס"ז וס"ח). ע"ש. מכל מקום בזמנינו שיש טכניקות רפואיות להצילו, ודאי שיש בזה משום פיקוח נפש, וחייבים להצילו אפילו בשבת. וכ"כ בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סוף סימן לד, וח"ב סי' פג) ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' קכג אות כו, וח"י סי' לא אות יג) ובשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' קמא אות ג, וח"ח סי' פט) ובשו"ת קנין תורה (ח"ג סי' מב) ובס' שמירת שבת כהלכתה (פרק לו הערה כד). וכן פסק בס' חזון עובדיה (שבת ח"ג עמ' שמא). ע"ש. וע"ע בס' ילקוט יוסף (שבת ח"ד עמ' רסב ועמ' שח). וכן מי שהלך לרופא לפני כמה שנים, וקיבל תרופה מסויימת, שכיום נתברר שהיא מזיקה (ואינה מועילה כלל), דמכל מקום קיים מצות 'ורפא ירפא', כיון שלפי הידע הרפואי שהיה בזמנו, היתה רפואה בדבר. ולכן ה"נ בנידון שלנו, אע"פ שלפני כמה שנים לא החשיבו זאת לחולי, וגם לא היתה מודעות לתרופה, מ"מ כיום שנודע הדבר, ורבים וטובים נעזרים בה, יש לומר שחייב להתרפאות בזה, וכמבואר מדברי החובת הלבבות הנ"ל.
♦
טז. דברי התו' שטומטום אינו מחוייב לקרוע כדי למול, אע"פ שאינו יכול לתפקד כאחד האדם
והנה התו' ביבמות (ע. ד"ה הערל) כתבו שטומטום אינו מחוייב לקרוע כדי למול, והביאו לזה ראיה מדברי הגמ' שם (עא:), ומדברי הגמ' בחגיגה (ד.). וכן כתבו עוד בפסחים (כח: ד"ה ערל), דמסברא טומטום אינו מחוייב לקרוע כדי למול. וכ"כ הגרעק"א בחידושיו (יו"ד סי' רסב סק"ב) בשם הגאון מהריק"ש בס' ערך לחם (שם), וכתב דהוא פשוט. ע"ש. [ולא זכר את דברי התו' הנ"ל]. ולכאורה יש לתמוה, דכיון שאינו יכול לתפקד כאחד האדם, שהרי אינו יכול לשמש עם אשה, א"כ אמאי אינו מחוייב לקרוע מצד חובת רפואה, כדי שיוכל לתפקד כאחד האדם. [ואפילו לדעת רבי יהודה ביבמות (פא.), דטומטום שנקרע אינו יכול להוליד. וע' בתו' ביבמות שם (סד. ד"ה אי הכי). מכל מקום הוא ראוי לישא אשה (שאינה בת בנים), ולתפקד כאחד האדם]. ואע"פ שאינו מחוייב לקרוע כדי למול, היינו משום שחובת האדם בקיום המצות היא לפי מה שהקב"ה ברא אותו, ואינו חייב לתקן מום מולד כדי לקיים מצות, וכיון שהטומטום נולד כך, הרי הוא אנוס, וכמ"ש בשו"ת מנחת אשר (וייס ח"ג סי' מב סוף אות ג) בביאור דברי התו'. ע"ש. אבל אכתי תקשי אמאי אינו מחוייב לקרוע, כדי שיוכל לשמש עם אשה ולתפקד כאחד האדם. ואע"פ שאין לו כאב או מיחוש, מ"מ כיון שיש לו חסרון משמעותי בתפקוד, יש להצריכו לקרוע. ובפרט לפי דברי הציץ אליעזר (חי"ב סי' מה) שכתב שכל דבר שחסר לאדם להיותו שלם כיתר בני האדם, נקרא שהוא חולה, ולא משנה אם זה מתבטא בצורה של כאבי ראש ידים או רגלים וכדומה, או בצורה של פגם באיזה אבר מרמ"ח אבריו, המונע ממנו למלא את תפקידו המיועד לו. ע"ש. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' ו אות א, השניה) ובס' חזון עובדיה (שבת ח"ג עמ' שפז). ולפי"ז ה"נ טומטום (שאינו יכול לשמש עם אשה) חשיב כחולה שאין בו סכנה, וכמ"ש כיוצא בזה הגר"ש דיכובסקי שליט"א במאמר שנדפס בס' רפואה אתיקה והלכה (ח"א עמ' 144), ע"פ דברי הציץ אליעזר הנ"ל. ע"ש. וע"ע בשו"ת מנחת שלמה (קמא סי' ט הערה 4 ד"ה מ"מ) ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' צ) ובשו"ת אדרת תפארת (ח"ה סי' לה אות ב).
♦
יז. נולד עם פגם באחד מאברי הגוף, אם יש חובה לרפאותו
ולכאורה נראה, דהיינו טעמא שאינו מחוייב לקרוע, משום שאף את"ל דחשיב חולה (וכנ"ל), מכל מקום אין חובת רפואה אלא בחולי או קלקול של אחד מאברי הגוף, אבל אם נולד עם פגם מסוים באחד מאברי הגוף, אין עליו חובה לרפאות את עצמו, אע"פ שהדבר מפריע לו לתפקד כאחד האדם. [תדע, שהרי לכאורה פשוט דמי שנולד בלי יד, אינו מחויב להשתיל יד כדי שיוכל לתפקד כראוי, אע"פ שהדבר פוגע בתפקודו]. ומעתה יש לומר, דה"נ אין חובה לאדם עם הפרעת קשב, ליטול טיפול תרופתי (או לטפל בעצמו בדרכים אחרות), כיון שאין לו חולי באברי הגוף, אלא הוי כמי שנולד עם פגם באחד מאברי הגוף, שאין עליו חובה לרפאות את עצמו. והן אמת שמדברי הרשב"א שם (ד"ה בטומטום) והמאירי שם (ד"ה ורב הונא) משמע שמעיקר הדין טומטום חייב לקרוע כדי למול, אלא שאין הרבה בקיאים בקריעת טומטום. ע"ש. וע"ע בשו"ת פרי יצחק (בלאזר ח"א סי' לב, דנ"ט ע"ג ד"ה שוב מצאתי). ולפי"ז ה"נ יש לומר שחייב לטפל בעצמו כדי שיוכל לתפקד כאחד האדם, שהרי הוא מטפל בעצמו בהדרכת רופאים ומומחים, ואין חשש סכנה בדבר (מלבד תופעות לוואי, או נזקים מסויימים לטווח הרחוק, והתועלת גדולה מהנזק וכנ"ל). אולם יש לומר, דשאני התם שהוא כדי לקיים מצוה דאורייתא דמילה, ויש לומר דס"ל שצריך אפילו לשנות את בריאתו כדי שיוכל לקיים המצות. ומשא"כ בנידון שלנו, אע"פ שודאי יש תועלת גדולה בטיפול התרופתי, מ"מ שמא אינו מחוייב לטפל בעצמו, כיון שיכול לקיים את המצות (על פי הרוב) גם בלי הטיפול. ועכ"פ אי אפשר לחייבו לקבל טיפול תרופתי בקביעות, אלא רק לצורך לימוד תורה (באופנים שיש לחייבו, וכמו שכתבתי בס"ד בתשובה שנדפסה בקובץ שואל ומשיב חלק טו סי' קמט), קריאת המגילה, וכדומה. ומכל מקום לדעת התו' הנ"ל, לכאורה ה"נ בנידוננו אינו חייב לקחת טיפול תרופתי, כדי שיוכל לתפקד כאחד האדם.
♦
יח. יש לומר דמה שטומטום אינו חייב לקרוע כדי למול משום שיש סכנה בדבר
אמנם יש מקום בראש לומר, שאין ראיה מדברי התו' לנידון שלנו, כי הנה בעיקר דבריהם יש לתמוה, אמאי טומטום אינו חייב לקרוע מדין ספק דאורייתא לחומרא, דשמא הוא זכר וחייב במצות מילה. ואע"פ שהוא ספק בעיקר החיוב, מ"מ גם בזה אמרינן סד"א לחומרא, ועכ"פ מדרבנן (אליבא דהרמב"ם ודעימיה). וכן מצאתי בשו"ת פרי יצחק (שם דף נה ע"ג ד"ה ועם) שהקשה כן על דברי התו'. ובתחילה כתב דאיכא ספק ספיקא, שמא הוא נקיבה, ושמא ימצא מהול. ושוב העיר דהוי ס"ס דלא שכיח, ובכה"ג לא אמרינן ס"ס, וכמ"ש התו' בכתובות (ט. ד"ה ואי). ואחר שהאריך לפלפל בזה, כתב (שם דף נט ע"ג ד"ה אך) בדעת התו', דהיינו טעמא דטומטום אינו מחוייב לקרוע כדי למול (ואפילו אם ביציו ניכרות מבחוץ), משום שיש סכנה בדבר, כיון שהקריעה צריכה בקיאות גדולה, וצריך לזה רופא אומן ובקי, והרי עיקר מצות מילה דחינן מפני צער כל דהוא או כאבים בעלמא, וכמ"ש הראשונים, ולכן ה"נ אינו חייב לקרוע, דחיישינן שיבא לידי סכנה, ואפילו אם יהיה רופא אומן ובקי, חיישינן דלמא לא סלקא ליה שפיר. והביא שכן כתב החמדת שלמה ביבמות (עב. תד"ה משום), דאינו מחוייב לקרעו ולמולו, משום שאפשר שיבוא לידי חולי, והוי כמו אחזתו חמה. וזו כוונת התו' בפסחים (הנ"ל), דמסברא אינו חייב לקרוע, כיון שיש סכנה בדבר. ומה שהוצרכו התו' ביבמות להביא ראיה לדבר (אע"פ שהוא פשוט, שהרי יש סכנה בדבר), היינו לומר שבכל אופן אינו חייב לקרוע, ואפילו אם יש רופא אומן ובקי בדבר. עכת"ד. וע"ש. וע"ע להלן. וכ"כ בשו"ת חלקת יואב (יו"ד סי' כז) בביאור דברי התו'. ע"ש.[3] ומעתה יש לומר, דבאמת טומטום היה צריך לקרוע כדי למול, או כדי שיוכל לתפקד כאחד האדם, ומכל מקום אינו חייב לעשות כן, כיון שיש סכנה בדבר. ומשא"כ בנידון שלנו, אע"פ שעלול להגרם נזק מחמת התרופה (מצד התופעות לוואי, ומצד החשש לנזקים לטווח הרחוק), מ"מ ודאי אין סכנה בדבר, וא"כ י"ל שחייב לטפל בעצמו כדי לתפקד כאחד האדם. ואע"פ שעלול להיגרם נזק מהתרופה וכנ"ל, מ"מ הרי זה ככל תרופה, שמועילה לדבר אחד, ומזיקה לדבר אחר, כדאיתא בפסחים (מב:), ואעפ"כ כיון שהתועלת גדולה מהנזק, צריך לקחתה, ומוטל עליו להתרפאות כשאר חולים.
יט. מדברי התו' בפסחים נראה שאפילו אם אין סכנה בדבר אינו חייב לקרוע
אולם לפע"ד זה אינו, כי הן אמת שבדעת התו' ביבמות יש לומר דהטעם שאינו מחוייב לקרוע כדי למול, הוא משום סכנה, ומה שהוצרכו להביא ראיה שאינו מחוייב לקרוע, אע"פ שהדבר פשוט שאינו חייב לקרוע משום שיש סכנה בדבר, היינו משום שרצו להוכיח שאפילו אם יש שם בקי שיודע לקרוע, אינו מחוייב למול (אע"פ שאין סכנה בדבר), וכמ"ש בשו"ת פרי יצחק הנ"ל. [ואע"פ שלכאורה אין הכרח לזה מדברי הגמ' ביבמות (עא:), שהרי יש לומר דהתם מיירי דאביו אינו בקי לקרוע, ואין שם בקי שיודע לקרוע, ולכן לא עיכבה מילתו את אביו מלעשות את הפסח. וא"כ לעולם י"ל שאם יש שם בקי שיודע לקרוע, חייב לקרוע כדי למול, והיאך הוכיחו התו' מדברי הגמ' שם, שאינו מחוייב לקרוע כדי למול בשום אופן, ואפילו אם יש שם בקי היודע למול. אולם יש לומר דס"ל דאי נימא דאם יש בקי חייב לקרוע, א"כ אפילו אם אין שם בקי, יעכב את אביו מלעשות את הפסח, כיון שהוא בר חיובא בקריעה ומילה, ודמי לאופן שאין מי שיודע למול, שודאי מעכב את אביו מלעשות את הפסח. ולכן הוכיחו התו' שאין חיוב כלל לקרוע כדי למול, דאל"כ כיון שהיה צריך למצוא בקי שיקרע, היה הדבר מעכבו מלעשות את הפסח. וכ"כ בשו"ת פרי יצחק (שם סד"ה אך) בביאור דברי התו'. ע"ש]. מכל מקום יש להעיר מדברי התו' בפסחים הנ"ל, דאי נימא דהיינו טעמא דטומטום אינו מחוייב לקרוע כדי למול משום שיש סכנה בדבר, א"כ אמאי כתבו דמסברא אינו מחוייב לקרוע כדי למול, הרי בודאי פטור, ואדרבה יש איסור בדבר משום ספק פיקוח נפש. וכן העיר בשו"ת מנחת אשר (וייס ח"ג סי' מב אות ג ד"ה ונראה). ע"ש. וע"ע בשו"ת פרי יצחק (שם). אלא ודאי שאפילו אם אין סכנה בדבר, אינו מחוייב לקרוע כדי למול, וכל שכן שאינו צריך לקרוע כדי שיוכל לתפקד כאחד האדם. ולפי"ז שוב יש להביא ראיה מדברי התו' לנידוננו, שאינו מחוייב לקבל טיפול תרופתי, כדי שיוכל לתפקד כאחד האדם, וכמשנ"ת. אמנם י"ל דמה שאינו חייב לקרוע כדי למול, אפילו אם אין סכנה בדבר (כדמוכח מדברי התו' בפסחים הנ"ל), היינו מגדרי קיום המצות, שאינו צריך לחבול בעצמו כדי לקיים מצוה. ומשא"כ בנידוננו, שבלי התרופה אינו יכול לתפקד כאחד האדם. אולם יש להעיר, דהתם נמי הטומטום אינו יכול לשמש עם אשה כאחד האדם, ואעפ"כ לא מצינו שחייב לקרוע כלל, אע"פ שאינו יכול לתפקד כאחד האדם. ומוכח שאפילו אם המום מפריע לו לתפקד כאחד האדם, אינו חייב להתרפאות. וה"נ בנידון שלנו. ואכתי יש לפלפל בזה. וצ"ע.
♦
כ. אם החיוב על החולה להתרפאות הוא רק בחולי שיש בו סכנה
ובר מן דין יש לומר, דכל החיוב שיש על החולה להתרפאות, היינו דוקא בחולי שיש בו סכנה, אבל בחולי שאין בו סכנה, אין חיוב על החולה להתרפאות. וכן נראה מדברי הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תיג) שכתב וז"ל ומי שהשיגו החולי אינו סומך על הנס שלא לשאול ברופאים ולהתעסק בדברים המועילים בין בדברים הטבעיים בין בסגולות, והוא אמרו ורפא ירפא, ואמרו ז"ל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות וכו', ולא עוד אלא שאסור להיכנס בעניני הסכנות ולבטוח על הנס, והוא אמרם שקיר נטוי מזכיר עון. ע"כ. ומשמע שהחיוב להתרפאות הוא רק במקום סכנה. וכן משמע קצת מדברי הרמב"ן בס' תורת האדם (שער המיחוש ענין הסכנה) שכתב וז"ל ומסתברא דהא דאמרינן נתנה תורה רשות לרופא לרפאות, לומר שאינו אסור משום חשש השגגה, א"נ שלא יאמרו הקדוש ברוך הוא מוחץ והוא מרפא, שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו וכו', אבל האי רשות, רשות דמצוה הוא, דמצוה לרפאות, ובכלל פקו"נ הוא וכו'. ע"כ. והובא בב"י (יו"ד סי' שלו). ע"ש. ומשמע דהיינו משום שיש פיקוח נפש בדבר. ולפי"ז חולה שאין בו סכנה, אינו מחוייב להתרפאות. [והאירני לזה ידידי הג"ר איתמר מחפוד שליט"א]. וע"ע בתוספתא (שקלים פ"א ה"ו) ובס' מור וקציעה (סי' שכח ד"ה וכן אם רופא אומר) ובאגרות החזו"א (ח"א אגרת קלו) ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סי' ב אות א). אולם לפע"ד אין הכרח מדברי הרמב"ן, כי יש לומר דהיינו דוקא ביחס לרופא, שיש עליו חיוב לרפאות, כיון שיש בזה פיקוח נפש, אבל החולה עצמו, יש לומר שחייב להתרפאות גם מחולי שאין בו סכנה, כיון שהדבר מפריע לו לתפקד כאחד האדם. ומכל מקום, מדברי הרשב"א לכאורה משמע שגם החולה עצמו אינו מחוייב להתרפאות רק בחולי שיש בו סכנה. אולם נראה שאינו מוכרח. חדא, שלפי טעמו הראשון נראה שאין חילוק בזה. ועוד י"ל שכל כוונתו לומר שאי ההליכה לרופא, אינה בכלל הביטחון בהשי"ת, כי אסור להיכנס בעניני הסכנות ולבטוח על הנס, וא"כ י"ל שגם בחולי שאין בו סכנה יש חובת רפואה. [וע' בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' פב). ודו"ק]. אמנם מדברי מרן החיד"א בברכ"י (שם סק"ב ד"ה ונראה) משמע דבחולי שאין בו סכנה, אין חובה ללכת לרופא להתרפא, שכתב וז"ל ונראה דהאידנא אין לסמוך על הנס, וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרות רופא שירפאנו, ולאו כל כמיניה לשנות סוגיין דעלמא ולומר כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו על ידי רופאים, וכמעט איסור יש בדבר, אי משום יוהרא, ואי משום לסמוך אניסא במקום סכנה ולהזכיר עונותיו בשעת חוליו, אמנם ינהוג כדרכן של בני אדם וארח כל ארעא להתרפאות על ידי רופא וכו'. ע"כ. וע"ע להגאון מהר"י עייאש בס' מטה יהודה (שם). ומשמע שדוקא במקום שיש סכנה, חייב לקרות לרופא, אבל אם אין סכנה בדבר, אין חיוב לקרותו. וכן משמע קצת מדברי הגאון שואל ומשיב בהגהות יד שאול (שם ס"א). ע"ש. ולפי"ז ה"נ בנידון שלנו, כיון שאין סכנה בדבר, אין עליו חיוב להתרפאות, ואינו צריך לקחת טיפול תרופתי, או לטפל בעצמו בדרכים אחרות. ואע"פ שההפרעה מקשה עליו להתנהג כאחד האדם, מ"מ אם אינו חפץ בטובתה של התרופה, הרשות בידו, ואיהו דאזיק אנפשיה. וכל שכן אם התרופה גורמת לו לתופעות לוואי, כגון איבוד התיאבון וכדומה. וע"ע להלן.
♦
כא. אם יש ראיה מדברי הגמ' בפסחים, דחולה שאין בו סכנה אינו מחוייב להתרפאות
והנה בפסחים (קיג.) איתא א"ל רב לחייא בריה לא תשתי סמא. ופירש רש"י (ד"ה לא תשתי) וז"ל לא תלמד לשתות סמים מפני שתקבע להון ווסת, ויהא לבך שואלך ותפזר מעות. לישנא אחרינא לא תהא רגיל לשתות סממנים, כדאמר (שם מב:) דמעלי להאי קשה להאי. ע"כ. ובפשיטות נראה דמיירי באופן שהיה עכ"פ חולה שאין בו סכנה, ואעפ"כ אמר לו שלא ישתה סמים, מפני שהוא עלול לפזר עליהם מעות, או משום דמאי דמעלי להאי קשה להאי. ומוכח שחולה שאין בו סכנה אינו חייב להתרפאות, ואדרבה אין לו לקחת סמים כדי להתרפאות. אולם הרשב"ם שם (ד"ה לא תשתי) כתב דאפילו לרפואה לא תישתי אם אפשר לרפואה אחרת. ע"כ. ומשמע שאם עושה כן לרפואה, ואין לו רפואה אחרת, אין לו להימנע מכך. [וע' להגרי"ח בס' בן יהוידע שם]. וכן משמע מדברי המאירי שם (ד"ה וכן העידו), דלא מיירי בחולה שאין בו סכנה, אלא שלוקח סמים לשם תענוג. ע"ש. ונראה שגם מדברי רש"י אין ראיה לנידוננו, שהרי כתב לא תלמד לשתות סמים וכו', ומשמע שכל הקפידא היא דוקא במי שמרגיל עצמו לכך, כגון שיש לו כאבים מסויימים קבועים, ולוקח סמים אלו לשככם, דבזה יש לחוש שיתמכר אליהם, או שיזיקו לו בדברים אחרים. וכ"כ בס' שערי דעה (פ"ד מדעות ה"כ) בשם העיני יצחק. ע"ש. אבל בסתם חולי שאין בו סכנה, יש לומר שיש חובה להתרפאות. ומכל מקום, אכתי יש ראיה לנידוננו, שאין לקחת תרופה בקביעות, ועכ"פ היכא דאיכא דרכא אחרינא. וצ"ע.
♦
כב. ראיה שאין חובת רפואה בחולה שאין בו סכנה, מזה שאין איסור מדינא לאכול דברים המזיקים לגוף
ועלה בלבי להביא ראיה שאין בזה חובת רפואה, שהרי מבואר מדברי הרמב"ם (פ"ד מדעות ה"ט), שאין איסור לאכול דברים המזיקים לגוף, ואפילו אם הם קשים לגוף כמו סם המות. וכ"כ בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' עו) ובשו"ת משנה הלכות (חי"ד סוף סימן רא) בדעת הרמב"ם, שאין איסור מדינא באכילת מאכלים רעים. ע"ש. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' רנא אות ו). והשתא אם אין איסור לאכול דברים המזיקים, אע"פ שהוא יכול לבא מזה לידי חולה, עכ"פ שאין בו סכנה, כל שכן שאם הוא כבר נמצא במצב של חולי שאין בו סכנה, שאינו מחוייב להתרפאות, אלא רק ראוי לעשות כן, וכמבואר מדברי הרמב"ם (שם ה"א, ופ"ג ה"ג). אמנם י"ל דשאני התם שהוא נהנה מהמאכל, ולכן מותר לו לגרום היזק לעצמו, דהשתא מיהא נהנה ממנו. [וה"נ בנידונו של האגרות משה (שם), הרי הוא נהנה מהעישון, וגם יש לו תועלת ממנה, אע"פ שאינה אכילה ממש]. ומשא"כ בנידוננו יש לומר שחייב להתרפאות, דאדרבה יש לו צער בזה שאינו לוקח תרופה, שהרי קשה לו לתפקד כאחד האדם. אולם יש לדחות, דכיון שהרבה פעמים התרופה גורמת לתופעות לוואי, וגם יש בה קצת חשש נזק לטווח הרחוק, א"כ נמצא שבמניעת התרופה יש לו ג"כ תועלת והנאה (שאינו צריך להצטער או להינזק מחמת התרופה), וא"כ י"ל שאינו צריך להצטער כדי להתרפאות. מיהו אכתי י"ל שאם הוא יכול להתרפאות ע"י שיחות ותרגולים (ואינו צריך להצטער בתופעות לוואי), צריך לעשות כן, ולא דמי לדברי הרמב"ם הנ"ל, דשאני התם דנהנה מהמאכלים וכנ"ל. אולם יש לומר, דשאני התם שבכל אכילה כשלעצמה, אין היזק לאדם, ובפרט שאם יתעמל, לא תזיק לו האכילה, וכמבואר מדברי הרמב"ם (שם פ"ד הי"ד), ולכן אי אפשר לאסור זאת מצד הדין. אבל אם הוא כבר במצב של חולי שאין בו סכנה, אפשר שצריך להתרפאות. ודו"ק.
♦
כג. אם יש ראיה ממעשה דרב ושמואל, שיש חובת רפואה גם לחולה שאין בו סכנה
והנה בשבת (קח.) איתא שמואל וקרנא הוו יתבי אגודא דנהר מלכא, חזינהו למיא דקא דלו ועכירי, א"ל שמואל לקרנא גברא רבה קאתי ממערבא וחייש במעיה, וקא דלו מיא לאקבולי אפיה קמיה (לעשות מחיצה סביביו כשהוא נפנה על דופני הספינה, שלא יראה גילויו. רש"י) וכו', לסוף עייליה שמואל לביתיה, אוכליה נהמא דשערי (כדי לשלשל, דרופא היה שמואל. רש"י) וכסא דהרסנא ואשקייה שיכרא, ולא אחוי ליה בית הכסא (שמתוך כך מתהפך ומתבלבל הזבל במיעיו ומתמוגג כולו. רש"י) כי היכי דלישתלשל, לייט רב ואמר מאן דמצערן לא לוקמיה ליה בני, וכן הוה. ע"כ. ולכאורה מוכח שהייתה על רב חובה להתרפאות, אע"פ שלא היתה סכנה בדבר, דאל"כ שמואל לא היה מצער אותו בלי ידיעתו. וע"כ דכיון שהיה על רב חובה להתרפאות מדין 'ונשמרתם', יש בזה כעין כפיה על המצות, ואפילו בלא ידיעתו. וכיוצא בזה הוכיח הגר"י זילברשטיין שליט"א בס' שיעורי תורה לרופאים (ח"ג סי' קפא) מדברי הגמ' שם, שמותר לגרום יסורים לחולה שאין בו סכנה כדי לרפאותו. וע"ש. אולם יש לדחות, דלעולם חולה שאין בו סכנה אינו מחוייב להתרפאות, ומכל מקום לא היה איסור לשמואל לצער את רב, כיון שעשה כן לתועלת, כדי שיבריא מחוליו, שהרי ודאי שהצער שהיה עלול להיגרם לו מהחולי, הוא גדול יותר מהצער שגרם לו שמואל. [ואין ראיה לזה מדברי התוספתא (שקלים פ"א ה"ב) והרמב"ם (פ"ב מממרים ה"ד). ע"ש. דשאני התם שיש סכנה בדבר. וע' במהרש"א בחגיגה (ה. ד"ה מוטב). ויש לדחות לפי דברי הר"ש (פאה פ"ח מ"ט) בשם הירושלמי. ע"ש. ודו"ק]. תדע דאמאי עשה כן שמואל בלא ידיעתו, הרי לכאורה היה לו לומר לרב שהוא רופא, ויכול לרפאו בדרך זו. אלא ודאי דרב עצמו לא היה חייב לרפאות את עצמו מחוליו, כיון שלא היתה סכנה בדבר. ולכן שמואל לא גילה לרב מכל הענין, כי ידע שרב לא היה מסכים מעצמו לסבול את הצער של הריפוי כדי להתרפאות, ולכן עשה כן בלא ידיעתו, כי שמואל (שהיה רופא) ידע שהתועלת גדולה יותר מהצער.[4] [ומכל מקום גם אין להביא מזה ראיה דחולה שאין בו סכנה אינו חייב להתרפא, דיש לומר דרב לא היה חולה ממש, אלא שהיה חושש במעיו, והוא דבר קל, וכמ"ש רש"י בשבת (יא. ד"ה מיחוש). ע"ש]. וע' בנדה (סו.) שמותר לגרום לאשה חרדה כדי לרפאותה שלא תהיה רואה דם מחמת תשמיש. ע"ש.
♦
כד. לכאורה יש לומר שחולה שאין בו סכנה חייב להתרפאות, כדי שלא יגיע למצב שיצטרך לעבור על איסורים דרבנן
אולם לכאורה יש לומר, דחולה שאין בו סכנה, חייב להתרפאות, שהרי מצינו שהתירו איסורים דרבנן לצורך חולה שאין בו סכנה, ופטרוהו ממצות דרבנן שעלולים להכביד את חוליו, וא"כ י"ל שיהיה חייב להתרפאות, שהרי התו' בפסחים (קיג: ד"ה ואין) כתבו, דמה שאמרו שם שבעה מנודים לשמים, ומכללם מי שאין לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו, מיירי במי שיש לו ואינו מניחן, אי נמי אפילו אין לו, יש לחזר ולהביא עצמו לידי חיוב, כדאשכחן בסוטה (יד.) במשה רבינו שהיה תאב ליכנס לארץ ישראל, כדי לקיים מצות שבה. עכת"ד. ומבואר דאע"פ שעתה הוא פטור מהמצוה, כיון שאין לו ציצית להניח בבגדו, וא"כ הוא אנוס, מ"מ יש לו לחזר אחר המצוה, ואם אינו מחזר אחריה, הרי הוא מנודה לשמים. וא"כ יש לומר דה"נ בחולה שאין בו סכנה, דאע"פ שעתה הוא חולה, ובכמה דברים התירו לו איסורים דרבנן (ופטרוהו ממצות דרבנן שעלולים להכביד את חוליו), מ"מ יש לו לחזר שיוכל לקיים את המצות (ולהמנע מאיסורים), ולכן יש עליו חובה להתרפא מחוליו. [וע' בשו"ת חזון עובדיה סי' לג]. ומעתה יש מקום לומר גם בנידוננו, שאדם עם הפרעת קשב יהיה חייב עכ"פ לטפל בעצמו ע"י שיחות ותרגולים, כדי שלא יגיע למצב שיצטרך לעבור על איסורים דרבנן (כמו נטילת תרופה לקשב וריכוז בשבת, או נטילת תרופה ביוה"כ עם מים מרים, או נטילת תרופה שיש בה חשש חמץ בפסח). והאירני לזה ידי"נ הג"ר חן פדלון שליט"א. ובפשיטות י"ל דשאני התם דמיירי במצות דאורייתא, ולכן צריך לחזר אחר המצות. ומשא"כ בביטול מצות דרבנן (או במניעת איסורים), אפשר שאין צריך לחזר אחריהם. ולכאורה יש לומר עוד, דשאני התם דאע"פ שהוא אנוס, כיון שאין לו עתה ציציות, מ"מ הוא מחוייב במצוה, אלא שאינו יכול לקיימה, ולכן אם אינו מחזר אחר המצוה, הרי הוא מנודה לשמים. ומשא"כ בחולה שאין בו סכנה, איסורים דרבנן הותרו אצלו (ולא שנדחו מפני חוליו), וכמבואר בביאור הגר"א (יו"ד סי' קנה ס"ק כד) בדעת הסוברים דשבת הותרה מפני פיקוח נפש. וגדולה מזו כתבו בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' קיח אות ה) ובס' קהילות יעקב (ביצה סי' יג ד"ה ואפשר), שאפילו לדעת הסוברים דשבת דחויה מפני פיקוח נפש, היינו דוקא באיסורים דאורייתא, אבל באיסורים דרבנן לכ"ע שבת הותרה מפני פיקוח נפש, דאמאי חכמים יגזרו איסור שאח"כ יהיה נדחה מפני חולי. ע"ש. וע"ע בס' ישועות יעקב (סי' שכח סק"ב) ובשו"ת תשורת שי (תנינא סי' עג). ומעתה י"ל דכיון שאיסורים דרבנן הותרו אצלו, משום הכי א"צ לחזר שלא יצטרך לעבור עליהם. [ויש לומר שגם מה שפטרינן ליה ממצות דרבנן (שעלולות להכביד את חוליו), היינו משום שבמקום חולי לא חייבו חכמים כלל, ולא שהוא אנוס, ולכן אינו צריך להוציא את עצמו ממצב שהוא פטור מהמצוה]. וכיוצא בזה כתב הגרז"נ גולדברג במכתב שהובא בס' הליכות שלמה (תפלה עמ' עב). ע"ש. אולם מדברי מרן בב"י (סי' רחצ ס"ה ד"ה ואין מברכין) משמע שמה שהתירו איסורים דרבנן (כגון אמירה לגוי בשבת) לצורך חולה שאין בו סכנה, אינו בגדר הותרה, וכמבואר מדברי התורת שבת (שם סק"ה). ע"ש. וע' בס' מנורה הטהורה (שם סק"ב) ובס' שלחן שלמה (שם אות ח). וע"ע בכס"מ (שבת פ"ב ה"א) ובשו"ת יביע אומר (ח"י או"ח סי' ל).
כה. ראיה מדברי הראשונים, שגם חולה שאין בו סכנה צריך להתרפאות
ואנכי הרואה להרמב"ן בס' תורת האדם (שער המיחוש ענין ההודאה, דף טו סע"ג) שכתב דהא דחולה ונתרפא צריך לברך ברכת הגומל, לאו דוקא בחולי שיש בו סכנה, אלא כל שעלה למטה וירד, צריך להודות, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון, וצריך פרקליטין גדולים להנצל (שבת לא.), ורחמיו של הקב"ה נעשו לו פרקליטין. ע"כ. וכ"כ הטור (סי' ריט) בשם הרמב"ן, שבכל דרך ובכל חולי צריכים להודות, דגרסינן בירושלמי (ברכות פ"ד ה"ד) כל הדרכים בחזקת סכנה הם, וכל החלאים בחזקת סכנה הם. ע"כ. וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"א סי' פב), דכל חולה שנפל למשכב מחמת אותו חולי, צריך לברך הגומל, שהרי הוא כמי שעלה לגרדום לידון, שאומרים לו הבא ראיה והפטר. ע"כ. וכ"כ המאירי בברכות (נד: ד"ה יש מי שאומר), דכל שעלה למטה וירד מברך, שהרי הוא כמי שעלה לגרדום, וכל חולי בחזקת סכנה הוא. עכת"ד. וכ"כ הרא"ה בחידושיו שם (ד"ה אמר רב יהודה). וכן כתבו עוד ראשונים. וכן פסק מרן בש"ע (שם ס"ח). ומבואר דאע"פ שאין לו סכנה, צריך לברך הגומל כשעומד מחוליו, כיון שפעמים מתגברת מחלתו, ואע"פ שמתחילה לא היתה סכנה בדבר, לסוף בא לידי סכנה. ולפי"ז יש לומר, שגם חולה שאין בו סכנה חייב להתרפאות, שהרי הוא כמי שעולה לגרדום לידון, וכל החולאים בחזקת סכנה הם, כדאמרינן בירושלמי הנ"ל. [והאירני לזה הג"ר יוסף משדי שליט"א]. וכן משמע מדברי החזו"א באגרותיו (אגרת קלח). ע"ש. וע"ע בס' תל תלפיות (דרורי ח"א עמ' תעא). ושמא י"ל שדוקא לענין ברכת הגומל אמרינן דכיון דהוי כמי שעלה לגרדום לידון, חייב להודות, ומשא"כ לענין חובת רפואה, כל שאין בו סכנה, אין עליו חובה להתרפאות. [וצ"ע]. ומכל מקום פשוט שאין מזה ראיה לנידון שלנו, כי אע"פ שבמצבים מסויימים של הפרעת קשב, יש לדונו כחולה שאין בו סכנה, וכמו שהעליתי בס"ד בתשובה הנ"ל, מ"מ ודאי לא חשיב כמי שעלה לגרדום לידון, כיון שההפרעה היא מצב קבוע של האדם, ואינו יכול להגיע ממנה לידי סכנה (מלבד במקרים קיצוניים מאד, שעלול לסכן את עצמו), וא"כ י"ל שאין עליו חובה לקבל טיפול תרופתי או טיפול אחר.
♦
כו. ראיה מדין היושב בתענית, שאם אינו יכול לצער עצמו נקרא חוטא
והנה בתענית (יא.) איתא אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא, סבר כי האי תנא דתניא רבי אלעזר הקפר ברבי אומר מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה, אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין, נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר נקרא קדוש שנאמר קדוש יהיה וכו'. ומי אמר רבי אלעזר הכי, והאמר רבי אלעזר לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו (כאילו כל מעיו קדוש ואסור להכחישן, דהכי משמע בקרבך קדוש, כלומר דאסור להתענות. המיוחס לרש"י) וכו', לא קשיא הא דמצי לצעורי נפשיה (שיכול לסבול התענית, משבחו הקב"ה. המיוחס לרש"י), הא דלא מצי לצעורי נפשיה (נקרא חוטא). ע"כ. וכ"כ הטור (סי' תקעא), שהיושב בתענית, אי מצי מצער נפשיה, נקרא קדוש, ואי לא מצי מצער נפשיה, נקרא חוטא. ע"כ. וכ"כ מרן בש"ע (שם ס"א), שאם הוא יכול לסבול התענית, נקרא קדוש, ואם אינו יכול, כגון שאינו בריא וחזק, נקרא חוטא. וע' במג"א (שם סק"א) ובט"ז (שם סק"א) ובש"ע הגר"ז (הלכות נזקי גוף ונפש ס"ד). ופוק חזי להר"י מיגאש בתשובותיו (סי' קפו) שנשאל בדין מי שרצה לעלות לארץ ישראל, ונדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין עד שיעלה לארץ ישראל, אם עבר איסור בזה. והשיב שעבר על דברי תורה, וכל יום שהוא עומד בנדרו, הוא עובר וחוטא נפשו, והתורה לא התירה לאדם שיצער עצמו, ואין הפרש בין מי שמצער עצמו או מי שמצער חבירו. והביא דברי הגמ' הנ"ל, דמי שציער עצמו מהיין נקרא חוטא, וכתב דכל שכן שיקרא חוטא מי שציער עצמו מן היין ומן הבשר וכו'. עכת"ד. וע"ע בשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' שיט ד"ה ומה). ומבואר שהמצער עצמו עובר איסור דאורייתא. ומדברי הרמב"ם (פ"ג מדעות ה"א) מבואר שפסק כדעת שמואל, שאפילו אם יכול לצער עצמו, נקרא חוטא, שהרי לא חילק בדבר. וכ"כ הלחם משנה (שם). וע"ש. ולכאורה מוכח שגם חולה שאין בו סכנה חייב להתרפאות, שהרי אפילו אם הוא רוצה לשבת בתענית, מכל מקום אם אינו יכול לצער את עצמו, נקרא חוטא, וא"כ גם חולה שאין בו סכנה, שודאי יש לו צער מחוליו, חייב להתרפאות, כדי לא לצער את עצמו. וכן העיר בזה בס' ידי עלמ"א (יו"ד ח"א סי' ט אות ד ואילך). ע"ש. ולפי"ז ה"נ בנידון שלנו, כיון שמסתמא יש לו צער בלי התרופה, כיון שקשה לו להתנהג כאחד האדם, ופעמים רבות נגרם לו צער מחמת סביבתו, א"כ יש עליו חובה למנוע את עצמו מהצער ע"י טיפול תרופתי או טיפול אחר. וכן השיבוני (בתשובה כת"י) כמה מגדולי הפוסקים שליט"א, שיש עליו חיוב לקחת טיפול תרופתי, כדי שיוכל לתפקד כאחד האדם, ולהיות אדם בריא בגוף ובנפש, ומכללם הגאונים רבי משה שאול קליין, רבי יצחק רצאבי, ורבי שלמה זעפראני שליט"א.
♦
כז. דחיית הראיה מדין היושב בתענית, דשאני התם דחשיב קום ועשה, ועוד שאין לו צער באכילה
אולם יש לדחות, דשאני התם דכיון שדרך העולם לאכול ולשתות, והוא יושב בתענית, חשיב שמצער את עצמו בקום ועשה, ולכן נקרא חוטא (אם אינו יכול לצער עצמו). ומשא"כ בנידון שלנו, שמצער את עצמו בשב ואל תעשה, שאינו מטפל בעצמו. ואפילו אם נאמר דחולה שאין בו סכנה דעלמא חייב לרפאות את עצמו מטעם שמצער את עצמו, כיון שדרך העולם ללכת לרופא ולרפאות עצמם גם בחולי שאין בו סכנה, וא"כ י"ל דחשיב כקום ועשה דומיא דהיושב בתענית, מ"מ בנידון שלנו שהרבה בני אדם עם הפרעת קשב, אינם לוקחים טיפול תרופתי (או טיפול אחר), ואינם רואים זאת כחולי (ומתעסקים במלאכות המתאימות ליכולתם ותכונות נפשם), חשיב שמצער עצמו בשב ואל תעשה, וא"כ י"ל שאינו מחוייב למנוע עצמו מהצער. וכל שכן שאם אין לו צער מחמת ההפרעה, שאינו חייב לטפל בעצמו. ועוד יש לומר, דשאני התם שאם יאכל, לא יהיה לו צער בדבר (רק שיפסיד מעלת היושב בתענית), ולכן אינו רשאי לצער את עצמו כדי להתענות. ומשא"כ בנידון שלנו, שגם אם ימנע את עצמו מצער ע"י התרופה, מ"מ מאידך הרבה פעמים נגרם צער מחמת התרופה, כגון תופעות לוואי (או נזקים לטווח הרחוק). וא"כ י"ל דבכה"ג אינו מחוייב לקחת תרופה בקום ועשה (כדי לא להיות בצער), ולהכניס עצמו לצער מצד שני. וע' בשבת (קח.). ודו"ק. ויש עוד לפלפל בזה, וכעת עמד קנה במקומו.
♦
ענף ד - אופנים שיש חובה לקחת תרופה לקשב וריכוז
כח. אם ההפרעה גורמת לפגיעה בעבודת השי"ת, צריך לטפל בעצמו
אמנם נראה לפע"ד, שיש כמה אופנים שחייב לקחת תרופה לקשב וריכוז. הנה הרמב"ם (פ"ד מדעות ה"א) כתב וז"ל הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע והוא חולה, צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברים והמחלימים וכו'. וכ"כ עוד שם (פ"ג ה"ג), שאי אפשר שיבין ויסתכל בחכמות, והוא חולה או אחד מאבריו כואב. וכ"כ עוד (פ"ט מתשובה סוף ה"א), שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון, אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצוה, שבהן זוכין לחיי העולם הבא. ע"כ. ומבואר דכיון שאדם חולה אינו יכול להתעסק בעבודת השי"ת כראוי, בתורה ובקיום המצות, לכן צריך להנהיג את עצמו בדברים המחלימים את הגוף. וכן מבואר מדברי הרמ"ה בחידושיו לסנהדרין (יז: ד"ה דתניא), אהא דאמרינן כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו, אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה, ואחד מהם בית המרחץ, שכתב וז"ל בית המרחץ לרחוץ בו, לכבוד שבתות וימים טובים, ולא עוד אלא שיש בו רפואה לגוף, וחייב אדם להשתדל ברפואת עצמו, כדי שיוכל לעסוק בתורה ובמצות, ולעסוק בעבודת בוראו, דכתיב 'רק השמר לך ושמור נפשך' וגו'. ע"כ. וכיוצא בזה כתב הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' שיט ד"ה ומה). ע"ש. וע"ע בס' חסידים (סי' קכז) ובשו"ת המזוייף בשמים ראש (סי' צד). ומבואר דאע"פ שאינו נמצא במצב של סכנה, מ"מ חייב להשתדל ברפואת גופו, כדי שיוכל לעסוק בתורה ובמצות כראוי. ולפי"ז נראה, שגם בנידוננו אם ההפרעה גורמת לפגיעה בעבודת השי"ת, כגון שאינו יכול להתפלל (את כל התפלה) בלי התרופה, או שאינו יכול ללמוד תורה וכיוצא בזה, צריך לקחת טיפול תרופתי, כדי שיוכל להתפלל וללמוד כראוי, וכמו שהעליתי בס"ד בתשובה אחרת. [ונדפסה בקובץ שואל ומשיב (חלק טו סי' קמט). ע"ש]. ונראה שאפילו אם התרופה גורמת לו לתופעות לוואי נסבלות (כגון אי נוחות מסויימת, או חוסר תיאבון וכדומה), צריך לקחת תרופה. אבל אם התרופה גורמת לו לתופעות לוואי משמעותיות, כגון כאבי ראש חזקים, סחרחורות וכדומה, עליו לחזור לרופא שיתאים לו סוג תרופה אחר (בלי שיסבול מתופעות לוואי). ואם לא נמצאה תרופה שאינה גורמת לו לתופעות לוואי משמעותיות (כנ"ל), אינו צריך לקחת תרופה כדי ללמוד תורה (או להתפלל), וישתדל ללמוד (ולהתפלל) כמה שיותר לפי כוחותיו הרגילים, ולפום צערא אגרא. וכן העליתי בס"ד בתשובה הנ"ל (שם). ע"ש. אבל אם לא נגרמת לו פגיעה בעבודת השי"ת מחמת ההפרעה (כגון שהוא עובד לפרנסתו ברוב שעות היום, וקובע עיתים לתורה), אלא שקשה לו לתפקד כשאר בני אדם, נראה שאינו חייב לקבל טיפול תרופתי (או טיפול אחר) כלל.
♦
כט. אם נגרמת פגיעה לאנשים סביבו, יש עליו חובה לקחת תרופה
ועוד נראה לפע"ד, שאם מחמת ההפרעה נגרם צער או נזק לסביבתו, כגון שמתמודד עם אימפולסיביות (חוסר שליטה בתגובות ובמעשים) וכיוצא בזה, ומחמת כן נגרם צער לאנשים סביבו, יש עליו חיוב ליטול תרופה מדיני בן אדם לחבירו, כדי שלא יפגע באחרים. וע' בתו' בב"ק (כג. ד"ה וליחייב, השני) שכתבו שיותר יש ליזהר שלא יזיק אחרים משלא יוזק. ע"כ. אמנם ראיתי בס' מכתב מאליהו (דסלר ח"ד עמוד 41) שכתב שאע"פ שאפשר לטפל במידות באופן רפואי ע"י סמי תרופה או ניתוח המוח וכדומה, ועי"ז נוכל לעקור את המידות הרעות, או עכ"פ למתק אותם בהרבה, מכל מקום אין המידות רעות בעצם, וכולן נצרכות, וצריך רק להפכם לטוב, וזה אפשרי רק ע"י הבחירה הפנימית. ע"ש. אולם נראה לפע"ד, שאם הוא גורם צער לאנשים סביבו, עליו לעשות כל טצדקי שלא לגרום צער לאחרים. וכן אדם נשוי, ששוכח דברים בצורה חריגה, או שמתמודד עם אימפולסיביות, או שמתקשה לתפקד כשאר בני אדם (כגון שמתקשה בפרנסה הסטנדרטית) וכיוצא בזה, והדבר פוגע בבן זוגו בצורה חריגה, וכן להפך, באופן שההפרעה נמצאת אצל האשה, נראה שיש עליו חובה ליטול תרופה מדיני בן אדם לחבירו. [ויש להתייעץ בזה עם ת"ח שמבין בענינים אלו]. וכן השיבוני (בתשובה כת"י) כמה מגדולי הפוסקים שליט"א, ומכללם הגאונים רבי יצחק זילברשטיין, רבי שמואל אליעזר שטרן (ושהדבר תלוי לפי חומר ההפרעה), ורבי שמאי קהת הכהן גרוס שליט"א. וכיוצא בזה כתב הגר"י זילברשטיין שליט"א בס' שיעורי תורה לרופאים (ח"ד סי' קסב), דמי שאינו יכול לקיים מצות עונה עקב תאונה שעבר, ויכול לקבל זריקה מסויימת שתאפשר לו לקיים מצות עונה, חייב להזריקה לעצמו, שהרי הוא בבחינת 'בעל חוב' לאשתו, ולכן חייב להזריק לעצמו, כדי לפרוע לה את חובותיו, או שיפייס אותה שתוותר על מצות עונה עד שיתחזק, או שיאפשר לה להתגרש. עכת"ד. ועוד נראה, שאם ההפרעה גורמת לפגיעה בחינוך הילדים (כיון שקשה לו לחנכם בישוב הדעת ובמתינות), מסתבר שחייב לקחת תרופה כדי שיוכל לחנך את ילדיו בכבוד ובצורה נכונה. אבל אם ההפרעה אינה פוגעת באנשים סביבו, אינו מחוייב לקחת תרופה כדי לתפקד בצורה טובה יותר. ובפרט אם התרופה גורמת לו לתופעות לוואי, כגון איבוד תיאבון או חוסר מצב רוח וכדומה. וכן שמעתי מהגאון רבי נתן מחפוד שליט"א. וכן השיבני הגרש"א שטרן שליט"א (בתשובה כת"י), שאם הדבר אינו גורם צער או פגיעה לאנשים סביבו, אינו מחוייב ליטול תרופה להפרעה, או לטפל בה בדרכים אחרות. ע"כ. וכן השיבני הגאון החיד"ו וייס שליט"א.
♦
ל. ילדים או נערים הנמצאים בתוך מסגרות חינוכיות, ישנה חובה לתת להם טיפול מתאים
ודע שאם מדובר בילדים או נערים עם הפרעת קשב, הרי שבזה יש חובה גדולה יותר על האב לטפל בהם ע"י טיפול תרופתי או ע"י שיחות ותרגולים, כיון שהנזק באי נטילת התרופה, עלול להיות גדול מאד, הן מבחינה לימודית, והן מבחינה חינוכית והתנהגותית, וגם הדבר עלול לפגוע משמעותית בדימוי העצמי של הילד, דבר שעלול לגרום לו לצאת מהמסגרות החינוכיות, ולפעמים גם להתדרדרות רוחנית, ואיך אעלה אל אבי והנער איננו אתי. ולכן נראה שמחובת החינוך המוטלת על האב, לתת לו טיפול מתאים, כדי שיוכל לגדול בצורה בריאה וטובה. וכ"כ ידידי הג"ר נהוראי אוחנה שליט"א בס' פסקי רפואה (בנדמ"ח ח"א פ"ט ס"ב). ע"ש. ובפרט שיש חובה על האב ללמד את בנו תורה, ואם הילד אינו מצליח ללמוד בלי טיפול מתאים, הרי שמחובת האב לטפל בו כראוי, כדי שיוכל ללמוד תורה. וכמו שהעליתי בס"ד בתשובה אחרת, דמי שיש לו בן הלומד בישיבה (וכל שכן אם הוא מתחת גיל מצות), ומתקשה להתרכז בלימודים, והרופאים המליצו לקחת טיפול תרופתי, מוטל עליו לממן לו את הוצאות התרופה, והוא בכלל הוצאות בניו לתלמוד תורה. וכן השיבוני רבים מגדולי הפוסקים שליט"א. ועוד שהרבה פעמים שיש בכיתה ילד עם הפרעת קשב, שאינו מטופל כראוי, נגרם נזק לכל הכיתה, והרי הוא חב לאחריני. ואע"פ שהתרופה גורמת לתופעות לוואי, מ"מ בדרך כלל כדאי לו שיסבול תופעות אלו (אם אינן משמעותיות), כדי שיוכל ללמוד ולהתחנך כראוי. וגדולה מזו כתב בס' וישמע משה (פריד ח"ג סי' שלא) בשם כמה מגדולי הדור. וע"ש. וע' להגר"י זילברשטיין שליט"א בקובץ ווי העמודים וחשוקיהם (גליון לט סי' טו), ולהגר"מ שפרן שליט"א בקובץ הישר והטוב (גליון כ עמ' לז). וע"ע בשו"ת אבני דרך (חי"ח סי' קמד). ולכן בודאי שיש חובה על האב לתת לבנו טיפול מתאים מהטעמים הנ"ל, אא"כ יש סיבה רפואית שלא לתת לו תרופה, ומכל מקום חובה עליו לטפל בו באמצעות שיחות ותרגולים מהטעמים הנ"ל. הנלענ"ד כתבתי והיעב"א.
♦
לא.[5]
דינים העולים:
א. מי שמתמודד עם הפרעת קשב, וקשה לו לתפקד כאחד האדם בלי התרופה, אע"פ שיש להחשיבו כחולה שאין בו סכנה (מבחינה הלכתית) לכמה ענינים, מכל מקום אינו מחוייב לקבל טיפול תרופתי, או לטפל בעצמו באמצעות שיחות ותרגולים, כדי שיוכל לתפקד כאחד האדם. אמנם נכון ורצוי מאד לקבל טיפול מתאים.
ב. אם ההפרעה מקשה עליו בצורה משמעותית את קיום המצות, כגון שקשה לו מאד להתפלל (אפילו בלי כוונה), או ללמוד תורה (אפילו לזמן קצר), צריך לקחת תרופה, כדי שיוכל לקיים את המצות כראוי. ואפילו אם התרופה גורמת לו לתופעות לוואי נסבלות (כגון אי נוחות מסויימת, או חוסר תיאבון וכדומה), צריך לקחת תרופה. אבל אם התרופה גורמת לו לתופעות לוואי משמעותיות, כגון כאבי ראש חזקים, סחרחורות וכדומה, עליו לחזור לרופא שיתאים לו סוג תרופה אחר (בלי שיסבול מתופעות לוואי). ואם לא נמצאה תרופה שאינה גורמת לו לתופעות לוואי משמעותיות (כנ"ל), אינו חייב לקחת תרופה כדי ללמוד תורה (או להתפלל), וישתדל ללמוד ולהתפלל כמה שיותר לפי כוחותיו הרגילים, ולפום צערא אגרא.
ג. אם מחמת ההפרעה הוא מתנהג בצורה לא ראויה, ונגרמת פגיעה או צער משמעותי לסביבתו, חייב לקבל טיפול תרופתי, או לטפל בעצמו באמצעות שיחות ותרגולים. ואם התרופה גורמת לו לתופעות לוואי (ואינו מצליח להגיע לרמת תפקוד סבירה באמצעות שיחות ותרגולים), יש לשקול את הצער שיש לו מתופעות אלו, לעומת הצער שגורם לאחרים.
ד. זוג נשוי שיש לאחד מהם הפרעת קשב, והדבר גורם צער גדול לבן זוגו מכל מיני סיבות הקשורות להפרעה, כגון שמתמודד עם אימפולסיביות (קושי בשליטה בדיבורים ובמעשים), חוסר סדר ושכחת דברים בצורה קיצונית, חוסר ישוב הדעת בשיחה, או שהדבר פוגע ביכולתו לפרנס את הבית, או ביחסי האישות, וכדומה, צריך לקבל טיפול תרופתי, או לטפל בעצמו באמצעות שיחות ותרגולים. ויש להתייעץ בזה עם רב שמבין בענינים אלו, אם המצב מצריך לחייבו לטפל בעצמו (כי לפעמים הדבר תלוי בדברים אחרים). ונראה שגם בזה אם התרופה גורמת לו לתופעות לוואי (ואינו מצליח להגיע לרמת תפקוד סבירה באמצעות שיחות ותרגולים), יש לשקול את הצער שנגרם לו מהתרופה, לעומת הצער שנגרם לבן זוגו.
ה. ילד או נער שאובחן עם הפרעת קשב, וקיבל המלצה מרופא לקבל טיפול תרופתי, ישנה חובה על האב לטפל בו על ידי תרופות, או באמצעות שיחות ותרגולים, כדי שיוכל ללמוד ולהצליח במסגרות החינוכיות, ולגדול בצורה בריאה, נפשית וחברתית. ובפרט אם הילד מפריע בשיעורים וכדומה, שאז הוא חב לאחריני. ואפילו אם התרופה גורמת לו לתופעות לוואי (סבירות), אין להימנע מכך.
♦ ♦ ♦