כולל פוניבז'
בעניין 'כמי שהורמו' בתרו"מ ובפט"ח, בבא מיד כהן ובעכו"ם
גמ' בכורות יא, א: "אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה ישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן וכו' וצריכא דאי אשמועינן וכו' דקא מופרש וקאי וכו' כל הסוגיא".והנה עיקר הסוגיא צ"ב, דהנה בפשוטו יסוד דינא דכמי שהורמו, הוא על זכות הממון דאיתא להכהן, דכי היכא דזכי בהמתנ"כ היכא דאתיין לידיה אחר ההפרשה, ה"נ באתי לידיה בשעת חיובא דידהו. וכדקיי"ל כן בקידושין נ"ח, א לענין חיוב כפל ולענין קידושי אשה, ובב"ב קכ"ג, ב לענין דין ירושת פי שניים, ובכמה דוכתי עד"ז. וה"נ בדין הממון דמצוות נתינה הוא תלוי בזה.
איברא, דזה מוכח בכל הסוגיא דדין כמי שהורמו דסוגיין לא סגי בזכות הממון דאיתא לאבי אמו הכהן. חדא, דא"כ מ"ש כלל לומר דפט"ח עדיפא מטבל ומטעם דמופרש וקאי. אדרבה, הלא הטבל דינו להינתן להכהן בהחלט וזכותו גמורה היא. ופט"ח גרע, דהא יכול ג"כ לערפו ונתנה לו תורה רשות, ורק דמצוות פדיון קודמת.
גם תמוה, מ"ש לדון בהפט"ח דכמופרש ועומד הוא, הא אכתי באיסורו עומד. ואדרבה כתב רש"י (לעיל גבי חיוב כפל) דאין לו לבעלים כ"ז שלא הפריש שה. וכ"ה ברמב"ם בפ"ב מגניבה ה"ג דבעלותו ליתא קודם פדיון, וכלשונו שם "דעכשיו אינו שלו". ואיך נדון דכמאן דמופרש דמי, ואע"פ דחייב כפל משום זכותו להפקיע איסורו, מ"מ אכתי באיסורו עומד ואיך יוריש זכות הפקעת הנתינה לישראל כל כמה דאכתי אסור בהנאה.
וכפה"נ זהו שהוקשה לרש"י, ולפיכך כתב (בד"ה והן שלו) דדוקא בפט"ח מיפטר דחשבינן "כמי שהוריש לו שה" וכ"כ להלן (בד"ה דהא מופרש) דחשבינן לה שהוריש "החמורים לעצמן והשיין לעצמן" עכ"ל. ור"ל בזה, דדין כמי שהורמו אתי למימר דהורישו שה, וממילא אף הפט"ח ברשותיה נמי קאי, וכמי שנפדה והותר. אבל זה גופא צ"ב, דהא אין לכהן אלא זכות להפריש בלא נתינה ואותה זכות גרידא יכול להוריש ותו לא, ואיה השה שבידו שיורישו להישראל בן בתו [ועי' חזו"א י"ז, יא שהאריך לבאר את הענין דלעולם אין כאן שה בממונו של כהן. אמנם ברש"י הנ"ל מפורש דמוריש לו שה נמי והדק"ל].
וברש"י ד"ה מפריש עליהם, כתב דהפרשת היורש הוא "לאפקועי לאיסורייהו". ומבואר מזה דמשום מצוות פדיון לחודא אי"צ היורש לפדותו כלל. וכן נפ"מ לר"ש דס"ל פט"ח שרי בהנאה אי"צ היורש להפריש כלל כיון דאתי לידו מיד אבי אמו כהן. וזה צ"ב טובא, דאף א"נ דכהן שקנה פט"ח פטור ממצוות פדיון מצ"ע [וכדמשמע לעיל (דף ט:) גבי ספיקות שלר"ש א"צ להפריש כלל], אבל בבן בתו של כהן וודאי מחויב הוא במצוות פדיון ולמה ייפטר מן המצווה כל כמה דלא קיימו הכהן המוריש, וצע"ג.
♦
א. ב.
והנה עיקר הדין דסוגיין, דכהנים זוכים בהמתנות ופטורים מנתינה, בפשוטו הוא מסברא דממון כהן הוא ולמה יתננו לאחרים. אמנם ברמב"ם (פ"א ממעשר ה"ד) כתב ז"ל "ואין מוציאין מעשר ראשון מכהן ללוי שנאמר מאת בנ"י ישראל תקחו את המעשר ולא מאת הכהנים וכן אין מוציאין את המתנות כהונה מכהן לכהן אחר" עכ"ל. ומפורש בדבריו דדינא קתני לה וילפינן לה מקראי דייקא, וכ"ה בירושלמי במע"ש פ"ה ה"ג ובספרי זוטא פרשת קורח, וע"ש במפרשים. וצ"ב מאי צריך קרא לזה ולמה נוציא את המתנות מכהן לכהן, ומאי אולמא דהאי מהאי. ואטו דין נתינה יסודו לאפוקי מרשותיה הוא. ועיין ברע"א ח"א סי' רג מש"כ בישוב דברי הרשב"א (חולין קל"ב), דעכצ"ל דשייך לומר דהכהן יתחייב בנתינה לאחרים, ואע"פ שהוא יכול לקבל מאחרים, איהו גופיה גרע וצריך ליתן לאחרים. וגם זה צ"ע כנ"ל, מאי אולמי שאר כהנים מיניה דידיה. [והגרע"א הוכיח זה ממה דמצינו במעשר עני דמוציאין מעני לעני ואין יכול ליטול לעצמו את המעשר (עי' ר"מ פ"ו ממתנ"ע ה"י ואילך). אבל אכתי צ"ע, דזה שייך דוקא בעני דילפינן מקראי להזהיר לעני על שלו, דבדידיה עשיר הוא חשוב ולכך אין יכול ליטול, אבל במתנ"כ דזכייתו מכח ממון השבט, מ"ש לומר דגרע מאחריני].♦
והנראה בעזה"י, דדינא דסוגיין דין "פטור" הוא, דטבל שביד כהן וכן פט"ח שבידו "פטורים" הם מנתינה. וכמו גבי לוקח טבלים ממורחין מן הגוי דמיפטר מנתינה מכח דין קא אתינא, וחייל ביה דין פטור מנתינה, ה"נ ביד כהן פטרתו התורה מנתינה (גם בדין המצווה דידיה), דהכהנים אינם מחויבים במצווה זו וטבל שבידם פטור הוא מנתינה.
ונפ"מ בפטור זה, לענין האיסור למכור טבל לנכרי או לאבדו מן העולם, דמטעם חיוב נתינה אסור במכירה ואיבוד דע"י זה מפקיע דין ומצוות נתינה, אם ע"י דין קא אתינא מכח גוי, או שמאבדו מן העולם לגמרי. [ואף א"נ דאין חיוב הפרשה, ואם רוצה יכול להשאירו בטבלו ול"צ להפריש, עיין מג"א סי' ח' סק"ב ובביהגר"א שם, ובט"ז יו"ד סי' א' סקי"ז וברעק"א שם. ועי"ע בחזו"א דמאי סי' ד' סק"ז וע"ע אמר"ב יו"ד הל' תרו"מ סימנים ג' ד' ה' וכבר האריכו בזה]. דמטעם ביטול מצות נתינה והפסד ממון השבט יתחייב להפריש וליתן, דבכלל דין הטבל הוא שיקיים בו כבר מהשתא מצות נתינה ומחויב לקיים את זכות השבט בהטבל, וכשמוכר לגוי או שמאבדו הרי הוא הפקיע מצוות נתינה מן הטבל וביטל מצווה זו מן הפירות.
ג. ד.
והדברים עשירים במקום אחר, ומפורשים ברש"י חולין קל"א, א ובגיטין מ"ז, ב בהך דאנס בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר, דאע"פ דמזיק מתנ"כ פטור, הכא חייב מטעמא דמשתרשי ליה. ופירש"י (בד"ה שאני התם) דמשתרשי ליה אינו סברא לחייבו בדיינין "אלא חיובא בעלמא כשאר חיובי מעשרות" עכ"ל. הרי שמענו מדבריו דהמוכר טבלו לגוי חיוב מעשר עליו לעשרו מטעם משתרשי ליה (וכן הוא ג"כ לדעת הרמב"ם פ"ו ממעשר ה"ז וה"י ע"ש). וברש"י גיטין הנ"ל נקטה על פירות השותף עם הגוי דחייב להפריש גם מעשרותיו אי בא לאוכלם או למוכרם משום דמשתרשי ליה. הרי דפירש לן רש"י דחיילא עליה חובת הפרשת תרו"מ מכח זכות הכהנים בהפירות, שלא ישתכר זכות זו שיש להם בממון זה. ועי' באמרי בינה הנ"ל שהאריך בזה בדעת רש"י וש"ר, וע"ש מש"כ בזה.ויסוד הדברים מתבארים ג"כ בדברי רש"י בסוגיין, שכתב (בד"ה אבל) דס"ד דבתרומה אין שייך לומר כמי שהורמו דמחוסר הפרשה ולפיכך "חזרו לאיסורם הראשון". ומפורש בדבריו דיש כאן איסורא שנפקע ביד הכהן [ואי לאו כמי שהורמו היו "חוזרים לאיסורם"]. וצע"ט איזה איסור פקע כאן שחוזר הוא לאיסורו, הלא טבל היה וטבל נשאר. רק שהאיר עינינו רש"י ביסוד הסוגיא, דעל חובת קיום זכות הכהן אנו דנים, ואיסורא איכא שלא להפקיע את הנתינה ומצוותה (וכהך דחולין הנ"ל). וכל שהוא ביד הכהן פקע דין זה, וכלפי דין הלזה דייקא דנו בסוגיין, די"ל בזה כמי שהורמו דמיא ויפטר הבא מחמת הכהן כמו הכהן עצמו.
♦
ואשר לזה, מוכרח הוא לומר דהך פטורא דהכהן הוא מדינא ומקראי דייקא, דאי לא"ה היה הדין נותן שיהא הכהן גופיה חייב בהפרשה מכח מצוות נתינה. ואף דבדידיה גופא מיקיימא הנתינה ולמה יוציא מידו, מ"מ אינו פטור מנתינה רק שמקיימה בעצמו. וממילא אכתי נפ"מ שיהא אסור למכור לנכרי או לאבד את הפירות כל כמה דלא הפריש ותיקן את הפירות והפט"ח שתח"י. וזהו דנתחדש בקרא "דמאת בני ישראל", דהכהנים פטורים מנתינת מתנ"כ, וכלשון הרמב"ם הנ"ל דאין מוציאין מתנ"כ מכהן לכהן, דעלייהו לא קיימא המצווה.
ומעתה מיושבת היטב כל הסוגיא בעזה"י, דנראה עוד דהא דאמרינן בסוגיין דאף הבא מכוחו של כהן נמי אית ליה הך פטורא, על זה בעינן כדי לפוטרו גם לדינא דכמי שהורמו. ונתחדש בזה דהך דינא דילפינן מקראי דמיפטרי הכהנים, היינו טעמא משום דחשבינן להטבלים דנתקיימה בהו הנתינה כבר מעתה. ואינו רק פטור דלא מיחייבי בהמצוה, אלא שנגמרה הנתינה. וזהו שכתב רש"י דכדאית ליה שה דמי, דזה גופא ילפינן מקראי דנתקיימה הנתינה, דכיון דכמי שהורמו דמיין, לפיכך אף כל מי שבא מכוחו אית ליה הך דינא, ודייני' ליה כמי שירש שה מן הכהן, דזהו יסוד פטורא דהכהנים ממתנ"כ. וזהו כל עיקר דינא דסוגיין, דהכהנים דאית להו טבלים או פט"ח וזכו בזה שנפקעה מינייהו חובת קיום הנתינה דחשבינן להו כמאן דאפרשינהו כבר ונתקיימה הנתינה. והך פטורא חייל בהבעלות דידהו, ולכך אף הישראל הבא מכוחו הוא קיים בהך דינא, דכל דאית ליה הך דינא דכמאן דאפרשינהו דמי, שוב א"צ ליתן לכהן, דדין הפטור דחייל בהו הך דכמאן דאפרשינהו, אכתי איתא בהישראל נמי כיון דמכח הך כהן קאתי.
וראיתי במשנת רבי אהרן (זרעים סי' טו) שעמד בדברי הרמב"ם הנ"ל דהוא פטור מדינא ומקרא, אמנם הוכיח דא"א לומר כן ממאי דקיי"ל (קידושין נח, ב), דהגונב טבלו של ישראל שנפלו לו טבלים ממורישו הכהן, אי לאו כמי שהורמו דמי מנכה לו שיעור תרו"מ מן הטבל יעו"ש כל הפרטים. והקשה הא תינח תרו"ג ותרו"מ אבל המע"ר הלא זוכה והן שלו, ולמה ינכה לו שיעור זה. וע"כ דאין כאן אלא דין ממון, וכל דאית לן דלאו כמי שהורמו כבר לא זכה כלום ושפיר מנכה את כל התרו"מ, עכת"ד.
אמנם כל דבריו שם סובבים דישראל הבא מכח כהן מיפטר מהמתנות כהכהן עצמו, דאין חוזר ומתחייב וכמו גבי הבא מחמת נכרי, וע"ש שהאריך בזה. אבל זה תמוה, דכבר מוכח בסוגיין דיש מקום לחייב את הישראל בנתינה, אף דביד הכהן מיפטר. ולכך בעינן בסוגיין לדין כמי שהורמו, וכמשנ"ת דהוא פטור בהפירות (וכן נקט לה הגר"ח בספרו וכדלהלן). ולמ"ד לאו כמי שהורמו וודאי יתחייב הישראל בנתינה ג"כ, ומנכה לו כל התרו"מ מן הכפל. והדברים כפשטן.
♦
ה. ו.
והנה יסוד הדין הנ"ל דילפינן מקרא דהכהנים פטירי מנתינת התרומה, איתא בירושלמי (פ"ה מע"ש ה"ג) בזה"ל "ואע"ג דאת אמר אין נותנין מעשר לכהונה מודה שאין מוציאין שלו מידו, מ"ט כי תקחו מאת בנ"י וכו', מאת בנ"י את מוציא ואין אתה מוציא ממכירי כהונה ולויה", והדברים צ"ב, דפתח בכהן עצמו וסיים במכירי כהונה. גם צ"ב עיקר הדין דמכירי כהונה נותנים להם המעש"ר אף אחר דקנסינהו עזרא, והא דינם בהמעש"ר הלזה ככל שאר השבט, ומ"ש הנך כהנים דחייל בהו טפי זכותם למע"ר טפי מאחריני (ובאמת דין זה השמיטו הר"מ בפ"א ממעשר ה"ד וצ"ע). ועי' בפנ"מ וברש"ס שהסיבו את גירסת הירושלמי לכהן עצמו, אבל הגר"א גרסה כפשוטו ותני לה בתרתי מיעוטי לפטורא דכהנים ולפטורא דמכירי כהונה, וצ"ע.והנראה דלמשנ"ת אתי שפיר דהירושלמי פוטר את הכהנים עצמם מנתינה. ואף א"נ דמדאורייתא מע"ר ללוי ולא לכהן (ע"ש בירושלמי דהוא פלוגתא דאמוראי לעיל מינה), מ"מ רחמנא פטרינהו לכהנים מנתינה, וחדית לן הירושלמי דדין זה איתא אף בעודו טבל, דזכות הכהנים כבר חיילא בהו שלא בעו נתינה. ונפ"מ למכירי כהונה, דכיון דנתקיימה זכותם בהטבל, שוב ממילא גם בטבל דמכיריהם הוא כן דאף בדידהו זכו. וזהו עיקר מה דאתי הירושלמי לאשמועינן, דהילפותא אינה בגדר פטור גרידא, רק דחשוב כנתקיימה הנתינה בידם וברשותם. ונמצא דדינא דהירושלמי הוא דינא דסוגיין ממש, דשמעינן מקראי דכל שנתקיימה התרומה וכן הטבל ברשותיה דכהן, אף הישראל הבא מכוחו מיפטר מנתינה דנתקיימה בידו של כהן [שו"ר בירושלמי הנדמ"ח שכבר כתב כן הקה"י בגליונות הירושלמי כאן, דדין אחד הוא עם סוגיין].
והנה יסד לן הגר"ח בפ"א מתרומות הי"א דגדר פטורא דלוקח פירות ממורחין מן הנכרי אף דילפינן לה מקרא ד'מאת בנ"י ולא מאת הגויים' דין פטור הוא בהפירות גופייהו דלכך אין חוזר ומתחייב בישראל שקנה ממנו. אבל משום הסברא דקא אתינא מצ"ע לא סגי דלא שייך, א"נ דהגברא הגוי בלחודא הוא דמיפטר, ולכך לא סגי בסברא דקא אתינא לולי הקרא דמאת בנ"י, ע"ש.
והנה להלן מז, ב קיי"ל דכהן שיש לו בן חלל מיפטר הבן מפדה"ב מדינא ד'קא אתינא', וכמו בקונה טבלים מן הנכרי. והקשה באבי עזרי (שם) מזה על דברי הגר"ח דהא גבי פטורא דכהנים בפדה"ב אינו פטור בהנתינה רק דפטירי מעיקר חיוב דין פדיון כדקיי"ל לעיל ד, א, אבל על פטורו מנתינה הוא רק מטעם זכות האב בהממון, וכשאר שבט הכהונה. ומוכח דל"צ בפטורא ד'קא אתינא' שיהא הפטור בפירות ודלא כהגר"ח.
ולמשנ"ת דברי הגר"ח ברורים, ואדרבה מוכח כדבריו. דאדרבה תקשה מאי שייכא דין קא אתינא האמור בגוי, שמיפטר ממצוות הפרשה, לדינו אצל כהן, הזוכה בהמתנות מדינא דכמי שהורמו. אבל לפמש"נ דסוגיין דינא קתני לה, וכמש"כ הרמב"ם בפ"א ממעשר הנ"ל דילפינן לה מקראי, ממילא אף זה בפטורא קאי. ולכך אף הישראל הבא מכוחו נמי לא מתחייב בנתינה, דאדרבה כבר נתקיים דינו אצל הכהן ומיפטרו אף מכאן ואילך. ודין הגוי בטבל ודין הכהנים בהם יסוד אחד להם [וגם בירושלמי הנ"ל ילפי' מחד קרא לפטור גוי וכהן, דתרוייהו אימעטו מכללא ד"מאת בנ"י תקחו"], והדברים מאירים בעזה"י.
♦
ז. ח.
ולפ"ז נראה, דכיון דדינא קתני שפיר שייך לדון על פטור זה דעדיפא פט"ח משאר טבל, דהא אינו מחוסר תיקון בגופו, ושייך טפי בדינא דכמי שהורמו דמי. ואע"פ שיכול גם לערפו לא אכפ"ל מידי, דסו"ס הכהן קיים כבר את הנתינה, וכדילפינן לה מקרא דזה גדר הפטור דהכהנים מנתינה דנתקיימה בידם, וא"ש.והעולה מזה, דדין כמי שהורמו דסוגיין אינו מדין הממון וזכות השבט, וכשאר דוכתי, רק דין בהמצוות נתינה דנתקיימה בדידהו, ומש"ה לא חייל החיוב אף ביד אחרים. ושפיר כתב רש"י דכל הפרשת הישראל הבא מכוחו היא בדין האיסור גרידא, דהא מצוות נתינה נתקיימה כבר ואין כאן אלא דין איסור להפקיעו. ולפיכך אליבא דר"ש דכל הפדיון אינו אלא על דין הנתינה לא יתחייב בפדיון כלל, דהא כבר נתקיים אצל אבי אמו הכהן, וא"ש דברי רש"י.
♦
והנה כתב הרמב"ם (פ"ו ממעשר הט"ז) ז"ל ישראל שלקח טבלים ממורחים מכהן או לוי הרי התרומה והמעשר של לוקח ומפריש ונותן לכל כהן או לוי שירצה עכ"ל. והקשו עליו מדינא דסוגיין (שפסקו הר"מ להלן שם בהל' כא), דישראל שירש טבלים מעשרן והן שלו. ומ"ש לוקח הטבלים מהיורשם, והדין נותן שיאכל את המעשרות בעצמו והתרומה מוכרה לכהנים. וכבר האריכו בזה המהריט"א בסוגיין ובאו"ש ועוד, עי' בדבריהם שחידשו בה דברים הרבה.
ונראה דלמשנ"ת לעיל הדברים כפשטן, דכיון דפטור הכהן בהטבל הוא מטעם קיום הנתינה בידו הוא ומקראי ילפינן לה. ואלולי סוגיין אמרינן דחוזרין לאיסורם הראשון וחזר בהו מצוות נתינה וכמש"כ רש"י. מעתה י"ל דכ"ז דווקא ביורש או מכירי כהונה, דדין זכותם הוא באותה הרשות דעלה קיימא פטורא דהכהן עצמו, אבל הלוקח מכהן גרע מהם, ואע"פ שהמוכרו מיפטר מנתינה, ברשות הישראל מתחדש דין נתינה בשעת ההפרשה, ופטורא דמעיקרא כבר ליתא בהאי רשותא. ול"ש זה רק ביורש או במכירי כהונה דווקא ותו לא, וכדינא דהרמב"ם.
[ומה דבגוי קיי"ל דאף בלוקח מיניה מיפטר, הכא גרע, דהתם הלא אע"פ דליכא לדינא דכמי שהורמו מ"מ מיפטר, וע"כ דהפטור חייל בחפצא דהפירות גופיהו דמיפטרי מנתינה, וכמש"ב הגר"ח. אבל בכהנים דבעי' לדינא ד'כמי שהורמו' כדי לפטור את היורש, ע"כ דהפטור ברשות הוא דחיילא דרשותו של כהן איהי מיפטרא מנתינה. וכל דברשות חיוב איתנייהו גרע ולא מיפטר אלא אותה הרשות דאיתא בההיא שעתא].
♦
ט. י.
והנה בחולין קל"א, א מנין לישראל שאכל טבלים קודם הרמה שהוא פטור ת"ל אשר ירימו לה' אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך. ומוקי לה במסקנא דאתו לידיה בטבלייהו, ומ"ה חשיב ממון כהן, ואי לאו מיעוטא דקרא היה חייב דמים. ודעת התוס' (בד"ה דאתי לידיה) דקרא איירי בלא אתי לידייהו דכהן, ולכך מיפטר מטעם דאין לך אלא אחר הרמה. אבל אי אתו לידיה, אע"פ דהוא קודם הרמה חשוב זה ממון גמור דכהן והאוכלו ומזיקו חייב לכהן כיון דאית ליה דכמי שהורמו דמיין. אמנם הרא"ש (בתורא"ש והו"ד בשטמ"ק) נקט דקרא איירי אף באתי לידיה דכהן, דממיעוטא דקרא ילפינן דל"ש שתהא לכהנים זכות ממון בטבלייהו, ומש"ה אין חייב בתשלומים קודם הפרשה ואע"פ דאתי לידיה דכהן.והנה דברי הרא"ש צע"ג, דממנ"פ אי נתמעט מקרא דין כמי שהורמו א"כ אף כשהורמו בעינן שיבואו ליד כהן איחר הרמה, ומה הועיל מה שבאו לידו מקודם הרמה לעשותו בעלים גמור אחר הרמה. ועוד קשה ע"ד הרא"ש, דהא בעלמא קיי"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, אף לענין זכות הכהן. ומה"ט יכול הכהן לקדש בהו אשה בחלק התרומה שבטבל (קידושין נ"ח, א) וכן יכול להורישו לבן בתו כהן, וכמבואר בסוגיין. ולהרא"ש תקשי מ"ש דין מזיק וגזלן, דליתא לכהן בטיבלייהו, ואילו זכות קידושין וירושה אית ליה, וצע"ג.
וראיתי במנחת ברוך סי' צ"ז דנקט בעיקר כהרא"ש, וטעמו דכיון דיכול להפריש על הטבל ממקו"א ולפוטרו ממתנות עי"ז, א"כ אין שייך כאן ממון כהן, דהא הכל בחזקת הישראל הוא, כל שיכול הוא להפקיע זכותו של כהן. וע"ש שהאריך לפרש סברא זו, ולתמוה על התוס'.
ואחר המחילה לא זכיתי להבין איזה מקום לטענותיו, דהלא כבר פירשוה בסוגיין לסברה זו, וכדאמרינן דהשה דפט"ח עדיף דמופרש וקאי ובתרו"מ מחוסר הפרשה הוא. ועכ"ז אסקינן דאף בהא אמרינן כמי שהורמו דמי, ומ"ש לומר דמטעם זה גופא ס"ל להרא"ש נגד סוגיא ערוכה דליכא כמי שהורמו בטבל. וע"ש עוד שנדחק לפרש את הסוגיא דבכורות וסוגיא דקידושין לדעת הרא"ש דלית ליה כמי שהורמו כ"ז דבטבלייהו אינהו.
♦
ולפמשנ"ת הדברים מאירים, דדין ירושה האמור בסוגיין אינו ירושת ממון, וכנ"ל דבהחמור ליכא שה כלל ליורשו וכנ"ל. רק עיקר הסוגיא הוא לפרש דאין דין נתינה בטבל הנמצא ביד כהן דחשבינן ליה כמאן דמופרש וקאי ונתקיימה כבר הנתינה. וחייל דין זה בהבעלים, דהמתנות דאין מוציאין אותם מיד הכהנים, ומש"ה גם בטבלייהו חייל בהו דין זה. וכן בהיורשים דכהן או ישראל הבא מכוחו (כמכיר כהונה דהירושלמי במעש"ש הנ"ל), כיון דלכל הבא מכח כהן אית ביה הך פטורא דחיילא בהמתנות, ומש"ה נמי יכול הך ישראל הבא מכחו של כהן לקדש אשה בתרו"מ דאתו ליה מכהן דהא ליכא בהו נתינה, וכסוגיא דקידושין. אמנם לענין בעלות ממון הכהן שיוכל מכח זה לתבוע דין מזיק וגזלן, ס"ל להרא"ש דזה נתמעט מקרא דאשר ירימו, כל כמה דלא הפרישם.
ובזה יבוארו ג"כ עיקר דברי הרא"ש, דהיכא דהפרישם אח"כ וליכא דין נתינה עלייהו חזר הדין דחיילא בעלותו לגמרי, ואע"פ דאתי לא אתיין לידיה דכהן אחר ההפרשה. ולדברינו הוא מוכרח כהרא"ש, דכיון דכל המיעוט הוא על הזכות ממון דליכא קודם הפרשה כמי שהורמו לחושבו כבעלים. אבל על הפטור מנתינה וודאי דאמרינן כמי שהורמו, וממילא לאחר הפרשה חילא בעלותו לגמרי וחשוב הוא בעלים גמור, דהא ליכא ליה חובת נתינה כלל. והכל א"ש היטב בעזה"י.
♦
יא. יב.
והנה גם להתוס' צ"ב מהו מיעוטא דקרא, הא קודם דאתי לידייהו ל"צ קרא, ואחר דאתי לידייהו אף בטבלייהו חשוב כבר קודם הרמה. ואי לאשמועינן הא גופא דמזיק מתנ"כ פטור, א"כ לאו בהרמה תליא מילתא, דהא אף בשאר מתנות דמופרשות ועומדות נינהו נמי מיפטר. ובשלמא לשיטת הרא"ש א"ש מה דאיתמעט דמקרא ילפינן למעט זכותו של כהן מקודם שעת הרמה, ושאני בזה משאר מתנ"כ דזכו בהו כהנים משעה ראשונה וכדאמר קרא "אשר ירימו", וצ"ע.ולמשנ"ת י"ל, דכיון דהך דינא דהכהנים זכו במתנות קודם הרמה פטורו הוא מן הדין, ומקרא ד"מאת בנ"י ולא מאת הכהנים", וזה איתא אף בדאתי לידייהו קודם הרמה. והטעם כיון דזה חשוב דנתקיימה כבר הנתינה בדאתו ליד הכהן ואין כאן אלא חובת הפרשה ותיקון הטבל גרידא. ומעתה כבר יש מקום לומר דאף באתי ליידיהו קודם מירוח חייל הך פטורא, דרשות הכהן לעולם עומדת, ואי זכה בהו כהן משעה שראויים להפרשה כבר איתא בהפירות נתינה, דכל דחיילא עלייהו רשות כהן, כבר א"צ נתינה דמקוימת ועומדת היא, ולא יהא עלייהו אלא חובת תיקון ותו לא. וע"ז ילפינן מקראי דאין לך אלא משעת הרמה ואילך, וכל שלא באו לכלל טבל גם קיום הנתינה אכתי לא חייל בהו, וכלישנא דגמרא דאין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך. דמשעה זו רשות הכהן שייכא בהמתנות, ומשעה זו ואילך שייך ע"ז הך קיום דזכות הכהן, בין לענין פטורא דנתינה ובין לענין חלות ממון גמור דהכהנים, דחד עניינא הוא.
יג.
העולה מכל הנ"ל בעזה"י:א. דין נתינת מתנ"כ הוא מ"ע גמורה על הישראל לקיים את זכות הכהן במתנות, ומכח זה איתא להכהן זכות ממון אצל הבעלים. וזה איתא בין בטבל ובין בפדיון פט"ח וכן בפדה"ב.
ב. דין זה הוא דווקא בשהיו המתנות ביד ישראל, אבל אם גורם החיוב מתנה הוא ביד הכהנים או ביד גוי אין מצוה זו, שנאמר "מאת בנ"י תקחו את המעשר" ולא מאת הגוים ולא מאת הכהנים, ירושלמי מעש"ש פ"ה ה"ג ובכורות יא,א ובר"מ פ"א ממעשר ה"ד.
ג. אם היו הפירות ביד הפטורים מנתינה ובאו לאחר מכאן לרשות הישראל, הרי אלו הפירות פטורים מנתינה כיון שבאו מכח פטור.
אמנם חילוק יש בדבר, דברשות גוי כל מקום שהם מכח הגוי הוא חשוב דאין כאן חובת מתנה כלל. אבל פירות שברשות הכהנים אין פטור הכהנים אלא ברשותם, אבל הבא מכוחם אינו פטור אלא א"כ היה הפטור בשעת חובתן דהיינו כשהפרישם הכהן ממש. וכן לענין פדה"ב אין הישראל הבא מכוחו פטור אא"כ היה ברשות הכהן בשעת חיובו.
אכן יורש הכהנים או ישראל שהוא מכירי כהונה ה"ז חשוב ככהן עצמו, וכל דיני המתנה במה דאתי מחמתו של כהן כמו בכהן עצמו.
ד. אם באו המתנות אצל הכהן בטבלייהו נחלקו התוס' והרא"ש אם זכות הכהן בהטבל גורם דין מזיק מתנ"כ לכל שבט הכהנים, או דאין כאן אלא פטור מנתינה גרידא. ולכו"ע אחר שהפרישו התרומה, אע"פ שהישראל הפרישם חשוב זה ממון כהן גמור, כיון שאין כאן דין נתינה כמו שאר מתנות דכבר נתקיימה הנתינה, וחשוב ממון כהן גמור, והמזיקו חייב לשלם למי שבאו המתנות לידו בשעת הטבל.
♦ ♦ ♦