הר נוף, ירושלים
ביאור פרש"י בסוגיית לא תהא שמיעה גדולה מראיה
ר"ה כ"ה ע"ב. "ראוהו בית דין יעמדו שנים ויעידו בפניהם: ואמאי לא תהא שמיעה גדולה מראיה א"ר זירא כגון שראוהו בלילה". ופירש"י: "ואמאי יעמדו שנים ויעידו הלא ראוהו כולן יקדשוהו בראייתם דלא תהא שמיעה ששומעין מפי עדים גדולה מראייה דהא גבי עדות החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש". והקשו התוס': "ובחנם דחק דאפילו בדיני נפשות אמרינן הכי בפרק החובל אם ראוהו ביום".ב"ק צ' ע"ב. "והתניא סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינין דברי רבי טרפון ר' עקיבא אומר כולם עדים הם ואין עד נעשה דיין עד כאן לא קאמר ר' טרפון אלא במקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינין אבל עד נעשה דיין לא קאמר כי תניא ההיא כגון שראו בלילה דלא למעבד דינא נינהו ואיבעית אימא וכו' ". ופירש"י: "שראו בלילה. ולמחרת כשבאין לדון אין דנין אלא ע"פ שמועה לפיכך צריך למקצתן להעיד ואם אין שם אלא ג' צריך להושיב אחרים ולהעיד בפניהם אבל ראו ביום עושין [ע"פ הראייה] לרבי טרפון מיד. ורבי יהודה נשיאה כרבי טרפון ס"ל". והקשו התוס': "כגון שראוה בלילה. פי' בקונטרס ורבי יהודה נשיאה כרבי טרפון ס"ל ובחנם פירש כן דאפילו כרבי עקיבא ניחא דלא גמר מדיני נפשות כדפירשתי לעיל".
והנה לפי השינויא קמא בסוגיא דב"ק שראו בלילה, רבי טרפון אומר שבראוהו ביום, הדיינים דנים ע"פ ראייתם בלבד. אבל בשינויא בתרא, אין צורך להגיע לאוקימתא דכגון שראו בלילה, ור"ט סובר שאפילו בראוהו ביום אין דיין דן ע"פ ראייתו.
והנה הפני יהושע בר"ה (וגם בב"ק בקצרה) תירץ את קו' התוס' שם על רש"י, שדוקא לפי השינויא קמא דרבי יהודה נשיאה בב"ק מוקמינן ברייתא דסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש בראו בלילה, אבל לפי השינויא בתרא לא מוקמינן את הברייתא בראו בלילה, ולפי ר"ט אפילו ביום אין הדיינים דנים ע"פ ראייתם. ורש"י בר"ה, דסובר שלא תהא שמיעה וכו' שייך לקידוש החדש בלבד ואינו ענין לשאר עדויות, סובר שהסוגיא דר"ה אליבא דשינויא בתרא אזלא[1]. אבל אם כן צ"ב, מה ראה רש"י לאוקים סוגיא דר"ה דוקא לפי התירוץ ההוא. והנה הפ"י פירש כי כך היא פשטות הסוגיא דב"ק, ורש"י בחר לנקוט את הדרך הפשוטה, אבל אין הכרח לכך, ע"ש. ואם אמנם אין הסוגיא דר"ה מביאה את אוקימתת השינויא קמא דכשראו בלילה, עדיין אין מזה הוכחה דלית לה אוקימתא זו.
♦
אבל יתכן לפרש שלפי רש"י יש הוכחה שסוגיא דר"ה אזלא לפי השינויא בתרא דב"ק דוקא.
המקשן בב"ק הקשה על ר' יהודה נשיאה "למימרא דעד נעשה דיין". המקשן סובר שר' יהודה נשיאה משתמש בדין עד נעשה דיין במקרה שלו, ומקשה עליו מהברייתא שממנה רואים שאין הכוונה בעד נעשה דיין אלא שמי שהיה עד הרואה יכול להפסיק מלהיות עד ולהתחיל אח"כ להיות דיין, אבל לא שיכול להיות עד ודיין באותו זמן, כמו שלכאו' סובר ר' יהודה נשיאה. מדוייק מרש"י בר"ה ד"ה שראו בלילה שתירוצו של רבי יהודה נשיאה הוא שהוא מעולם לא ביסס את דינו על עד נעשה דיין אלא על דין אחר. "אין דנין אלא ע"פ שמועה לפיכך צריך למקצתן להעיד" – התורה מחייבת עדות כשיש צורך לדון על פי שמועה. "אבל ראו ביום עושין ע"פ הראייה לרבי טרפון", וכשיש ראייה אין צורך לעדות (מעין סברא זו במהרש"א שם על תוס' ד"ה כגון שראוה). לעולם המקשן צודק שעד נעשה דיין שייך רק כשאדם רוצה להיות דיין אחרי שכבר נהיה עד, אבל אין זה נוגע לדינו של רבי יהודה נשיאה, ששם לא פסק על פי שמיעה אלא על פי ראיה.
והנה יש להבין, לפי רש"י, למה הרחיק רבי יהודה נשיאה ללכת עד כדי לומר שבראוהו ביום אין צורך לעדות כלל, ולא היה די לו לומר רק שבראוהו ביום עד המעיד נעשה דיין, כמו שלכאו' הבין המקשן את שיטתו.
ונראה שמ"ד אין עד המעיד נעשה דיין סובר שלא שייכת מציאות של קבלת עדות בעדות דידיה, שקבלה היא תמיד מאחר, ואם כן אין מקום לחלק בזה בין ראו ביום וראו בלילה. ואם בכל זאת מחלק רבי יהודה נשיאה בכך, בע"כ הוא משום הסברא שרש"י מייחס אליו, שבראוהו ביום לא צריכים עדות כלל ואין שם שום קבלה.
ודבר זה מדוייק בלשון רש"י בב"ק. בריש דבריו רש"י אומר: "ולמחרת כשבאין לדון אין דנין אלא ע"פ שמועה", אבל בסוף דבריו כתב: "אבל ראו ביום עושין על פי הראייה". ולפי ספר שינויי נוסחאות, בכתבי היד הגירסא היא "עושין דין". לפי דברינו שינוי זה בלשון הוא מדוייק, שבמקום שצריכים עדות, בית דין "דנין" לפני שעושים דין, אבל כשהדיינים עצמם ראו, מדלגים על השלב של "דנין", כמש"כ רש"י "עושין [דין] ע"פ הראייה לרבי טרפון מיד" – דהיינו בלי קבלת עדות – ומגיעים ישר לשלב של "עושין דין".
והנה לשון רש"י "עושין דין" הוא התרגום ללשון הקודש של "למעבד דינא" של הגמרא בב"ק. ואם כן, לפי רש"י פשטא דלישנא דגמרא משמיענו שלפי רבי יהודה נשיאה לא צריכים עדות בדיינים שראו ביום, שרבי יהודה נשיאה אומר "כגון שראו בלילה דלא למעבד דינא נינהו", דהיינו, שאין דין אין עד המעיד נעשה דיין שייך אלא בלילה, שאז הדיינים אינם יכולין "לעשות דין" על פי ראיית עצמם, אבל ביום, כגון במעשה דרבי יהודה נשיאה, הדיינים עושים דין, בלי עדות כלל.
והנה לפי הסוגיא דר"ה, ר"ט ור"ע חולקים אפילו בראוהו ביום, כשינויא בתרא דב"ק. לפי זה, לכ"ע א"א לדון אלא ע"פ עדות כמשמעות דברי רש"י בריש דף כ"ו שם. ר"ט סובר שאע"פ שראה הדיין את הרציחה, אין זה מגרע מכח העדות שהוא שומע מפי אחר ושפיר דן על פי עדים. אבל לפי ר"ע, מכיון שהדיין ראה, אילו היה דן, לא היה דן ע"פ הגדת עדות בלבד אלא ע"פ צירוף של ידיעה ע"פ עדים וידיעה ע"פ ראיה, וידיעה חלקית ע"פ עדים אינה מספיקה כדי לדון על פיה.
כאמור, כל זה לפי השינויא בתרא בב"ק, אולם לפי השינויא קמא, הברייתא מדברת דוקא כשראו בלילה, אבל כשראו ביום ר"ט סובר שעושים דין בלי צורך לעדות כלל. אבל לא ברור מה שיטת ר"ע בראו הדיינים ביום. בראו בלילה, ר"ע פוסל עד ראיה מלהיות דיין מכיון שלא תהיה ידיעתו כדיין על פי עדות בלבד, כמו שכתבנו. אבל יתכן שלפי תירוץ זה, בראו ביום, ר"ע יסבור שעד ראיה יכול להיות דיין, שמכיון שהדין נעשה תיכף אחר ראיית הדיין, יש בהגדת עדות תיכף אחרי המעשה את הכח להפוך את ראיית הדיין לידיעה על פי הגדה (או לבטל את ראיית הדיין).
יוצא אם כן שלפי השינויא קמא שפיר יש אפשרות שלפי ר"ע עד ראייה נעשה דיין, ואם כן לפי רש"י אין מקום לומר דמתני' דר"ה דס"ל עד נעשה דיין היא דלא כר"ע, ויוצא שלפי רש"י מוכרחים לומר שסוגיא דר"ה אליבא דשינויא בתרא קיימא.
♦
אבל לכאו' קשה לדברינו מהברייתא במכות י"ב ע"א: "ר"ע אומר מנין לבית דין שראו אחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בפני ב"ד אחר שנאמר עד עמדו לפני העדה למשפט עד שיעמוד בפני ב"ד אחר". הרי שלפי ר"ע לא יתכן בנפשות שעד ראייה נעשה דיין.
אכן, יתכן שלפי רש"י אין הברייתא נוגעת לדין עד נעשה דיין.
לשון הברייתא היא "שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בפני ב"ד אחר", לא "אין דנין אותו". יתכן שלפי רש"י לעולם לפי ר"ע ב"ד שראו באחד שהרג את הנפש ביום דנין אותו, ופוסקים עליו גזר דין מות, אלא שאין ממיתין אותו. וכדי להמית אותו צריכים עדים להעיד לפני ב"ד אחר שב"ד פלוני דנוהו למות, כמש"כ במשנה מכות ז' ע"א. ויש לפרש בדרך דומה לפי השינויא בתרא, שבברייתא ההיא ר"ע אומר שב"ד שראו באחד שהרג את הנפש, לא רק שאין דנין אותו, אלא אפילו אם באו עדים אחרים לפניהם והעידו שב"ד אחר דנו את הרוצח למיתה, אין דיינים אלו שראו את הרציחה ממיתין אותו. ועדיין צ"ב.
לפי הסוגיא דר"ה (דאזלא אליבא דשינויא בתרא) בדיני נפשות משמיענו הכתוב שצריכים עדות דוקא, ולא שייכת בו הק"ו דלא תהא שמיעה גדולה מראיה. וכן בקידוש החדש צריכים ראייה דוקא, על פי הכתוב. אבל שינויא קמא דר' יהודה נשיאה סוברת שלעולם אין גזירות הכתוב של שמיעה או ראיה דוקא. עדות וראייה שתיהן הן בכלל האמצעים שעל ידיהם בית דין מקבלים מידע שעל פיו הם ידעו את העובדות של המקרה הבא לפניהם. לפי הבנה זו, שפיר יש ק"ו – אם הגדת עדות מפי אחרים נחשבת ידיעת העובדות, ק"ו שראיה על ידי עצמם היא ידיעת העובדות, ובראייה אין צורך לעדות.
אבל לפי הסוגיא דר"ה והשינויא בתרא דרבי יהודה נשיאה, עדות וראייה הן דינים שעל פיהם ב"ד דנים, ולאו דוקא קובעים את העובדות (ואין צורך לקבוע את העובדות, ובהרבה מקרים אף אין אפשרות לקבוע את העובדות, אבל בכל זאת חייבים לדון). בקידוש החדש כתוב ראייה דוקא, ובנפשות כתוב עדות דוקא. לפי סוגיות אלו אין סברא כללית של לא תהא שמיעה גדולה מראייה, דילפינן מקרא דבנפשות בעינן עדות דוקא, לאפוקי ראייה. לא תהא וכו' היא סברא בקידוש החודש דוקא – אם ב"ד מקדשים ע"פ ראיית עדים שרק שמעו עליה, ק"ו שמקדשים על ראייה דידהו. אבל היכא דבעינן שמיעת הגדת עדות, לא מועילה ראייה.
ועכשיו עלה בידינו אפשרות לתרץ את ק' התוס' בב"ק, דלמה ליה לרש"י למימר בשינויא קמא שר' יהודה נשיאה הולך דוקא לפי שיטת רבי טרפון. לפי ר"ע, אם כשראוהו בלילה אין עד נעשה דיין אפי' לבוקר, בע"כ אינו סובר כרבי יהודה נשיאה שעדות אינה אלא אמצעי לקבל מידע, שאם כן, במה תגרע ידיעת הדיין במה שהוא גם ראוי להעיד. אם כן, לר"ע לא קיים הק"ו שעליו מסתמך רבי יהודה נשיאה, וא"א לדון אלא על פי שמיעת הגדת עדות בלבד. ובע"כ רבי יהודה נשיאה כר"ט ס"ל, כמש"כ רש"י בפירושו לתירוצא קמא בב"ק.
♦ ♦ ♦