הספד על מרן הגר״א דויטש זצ״ל

הרב אריה ליב גרינמן

הספד על מרן הגר"א דויטש זצ"ל

א.
רב הדומה למלאך
מו"ק כה: כי נח נפשיה דרבי יוחנן פתח עליה ר' יצחק בן אלעזר קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים דכתיב והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים, ואמר ר' יוחנן זה יומו של יאשיהו.
וצריך להבין ענין ביאת השמש בצהרים, ובפשטות היה נראה שהמשל בזה הוא לחושך שבא פתאום והאור נסתלק טרם זמנו, כשבאמצע מהלך השמש פתאום היא שוקעת, וכמו הנמשל ביאשיהו שנהרג בן ל"ט שנה, אבל לפי זה צריך להבין הרי ריו"ח נפטר כזקן מופלג כמבואר בהגוזל, ומדוע נחשב צהרים.
ואמנם נראה שעומק המשל הוא אשר סדר הבריאה הוא מאז תליית המאורות שהשמש הזורחת בבוקר מאירה טיפין טיפין ומחממת לאט, עד שבצהרים מגיעה לשיא תקפה וגבורתה והרי שבזמן זה העולם צריך ביותר לתוקפה של חמה, לא רק שזה המהלך הטבעי של השמש מצדה, אלא שזה המהלך של העולם לפי צרכיו ודרכי הנהגתו, והזמן שהוא הכי צריך את זריחת השמש בעיצומה הוא בזמן זה של הצהרים, וכשבזמן כזה באה השמש פתאום, והנה השמש באה ועלטה היה, הרי שהעולם חסר את הדבר שהוא הכי צריך לו, וזה הדמיון בין יאשיהו לר' יוחנן, והרי כך גם ברבינו אשר זללה"ה הכ"מ אין לך שעה שהעולם צריך לו יותר משעה זו, בכל התחומים, תורה יראה והנהגה נקיה.
איני ראוי להספיד כלל וגם המחשבות לא מסודרות בטרם עברו ששים שעות מאז שלוקח ממנו מחמד עינינו, אבל אסור להתעצל, ואני מוסר מודעא שאין ביכלתי להקיף ולא לתת אפילו תמונה, אלא ככלב המלקק מן הים, וכמו שאומר רש"י בברכות אגרא דהספדא דלויי: להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש שיבכו השומעים, שהרי זה חיוב גמור לבכות על חכם שמת.
ידוע מה שהבטיח החזו"א לאביו של רבינו, שהתאמץ הרבה בעניני אידישקייט כאן בעיר, והקים חיידר על טהרת הקדש ועוד ענינים, ובאחד הזמנים שבא לפני החזו"א לאחר שגרם לו קורת רוח, אמר לו איר זיינט דאך א כהן זאל מקויים ווערן ביי דיין קינדער כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו.
והרי הדבר נתקיים ברבינו שהעמיד תלמידים הרבה וכמו שהגמ בחגיגה לומדת מהפסוק אם הרב דומה למלאך ד' צבקות יבקשו תורה מפיהו, וראו ברבינו הנהגה זו של מלאך השם צבקות, שאין לו אכילה ושתיה ושינה, כולו דבוק בתורה. וזה הנמשל למלאכים שאין להם אכילה ושתיה ושינה, ויש הפשט כמדומני מההפלאה שמלאכים נקראים עומדים, ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, שאין להם שכר ועונש ולא מתקדמים בעבודת הבורא אלא כמו שנבראו לשמש את בוראם כך הם לעולם, וכך הוא דמות הרב שצריך לעצור עצמו בעבודתו ולהיות עומד במקומו כמלאך, וכך ראינו ברבינו הכ"מ שביטל הרבה מעליתו הפרטית תמיד לצורך התלמידים, והיה שביקשו ממנו כל מיני חבורות של בחורים ללמוד ואף פעם לא סירב אם הצליח למצוא זמן פנוי, ופעמים בקשו לקבוע הלימוד דברים שהוא כבר לומד או למד עם אחרים באותו זמן או בעבר, והסכים כי הרי מטרתו להועיל לתלמידים ולא לעצמו, וויתר על עצמו בשביל תלמידיו.
♦
ב.
עמלה של תורה
והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעליי המה יקרבו אלי לשרתני ועמדו לפניי להקריב לי חלב ודם.
אם היינו זוכים הרי היינו רואים לרבינו עומד ומשמש בביהמ"ק ומקריב חלבים ודמים, ועכשיו בעוונינו לא זכינו לזה, אבל עדיין זכינו לראות איך הקריב חלבו ודמו לעמל ויגיעת התורה, וכמו שאמר עליו הגר"ד לנדו שליט"א כבר לפני עשרות שנים שבורידים שלו נוזל רשב"א ולא דם, וידוע שרבינו לא דיבר ולא סיפר על עצמו מאומה, אבל פעם אחת בלבד בכל משך עשרים השנים שזכיתי להתקרב לאורו שמעתי ממנו דבר אחד בדרך אגב, והוא דבר נורא, שכשלמד עניני רבית פעם ראשונה היה זה בהתאמצות נוראית עד שהגיע לידי סכנה, והרבנית שתחיה עשתה מאמצים להפחית מעיונו כדי לשמור על בריאותו ועל חייו, והרי כששומעים את זה אי אפשר שלא לבכות, אדם שמקריב את תמצית גופו ממש על עמל התורה.
וידוע מה שהיה אומר החזו"א על העילויים הגדולים, שיש להם יצה"ר מיוחד ורובם לא עומדים בנסיון, שמרוב כישרונם חסר להם בעיון התורה, שהתפיסה המהירה מפריעה להם לעבוד ולעמול, ורבינו היה הרי גאון הגאונים במהלך מחשבתו, כשהיינו מגיעים בסדר הלימוד לענין מוקשה, והיה יכול לפעמים לחשוב בזה שעות רבות, וכשניסיתי להציע אופנים שונים ליישוב הענין כמעט תמיד אמר לי שכבר חשב מיד על אופן זה וביאר למה לא נראה לו נכון מחמת פירכא או סברא, ועם כל העילוישקיט הנורא היה עמל ומתאמץ להבין ולחשוב הדק היטב ולא לעשות הנחות לעצמו עם מהלכים מבריקים שעלו תדיר במוחו.
ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתתא ויתבה אצבעתיה דידיה תותי כרעא, וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא, ומפרש רש"י שם: היה ממעכן ברגליו ואינו מבין מרוב טירדא.
ומה לנו ולהשגות באמוראים הקדושים אשר הם כמלאכים ואנו אפילו לא כחמורים, אבל כמו שאמר החזוא על דברי הגמ' בעירובין נ"ג 'ואמר רבא אנו כאצבעתא בקירא לסברא', שלפי זה היה צריך שלא יהיה בדורותינו כלום, אבער וואס קמען טאן אז רעקא האט יא קיענט לערנען, ומה נעשה אנו שראינו בעינינו ברבינו כן, הוא יושב ומעיין בשמעתתא והסיגריה בוערת ומגיעה לאצבעות ושורפת, ויש ריח של עור חרוך, ואינו מבין מרוב טירדא, לא חלי ולא מרגיש מרוב עיונו בסוגיא, עיניי ראו ולא זר, לא מאומד ולא משמועה, והדברים מרעידים הלב, איפה יש בדור שפל כזה אשר גם ברוב הלומדים ותופשי התורה הסדר הוא קודם עוה"ז שיהיה מסודר, ואח"כ מתחיל עניני הרוחניות התורה והמצות, כזה דבר וכזאת הנהגה, שאין להבין איך זכינו לה בדורנו, הרי כששומעים כזה דבר צריך להיות מיט אשטיינער הארץ, לב האבן, כדי לא לבכות מהתרגשות.
ריש לקיש מנהגו באוריתא סגין, הוה נפיק ליה לבר מתחומא דשבתא והוא לא ידע לקיים מה שנאמר באהבתה תשגה תמיד, כן הוא בירושלמי ברכות.
ויש להבין וכי הוה מצות עשה שצריך לחזר ולקיימה, והרי עיקר קיומו היה בהיסח הדעת, אלא הענין של 'לקיים מה שנאמר' הוא דבזה מתקיים לנו ביאור הפסוק, דאין שיעור וקצבה לאהבה המקלקלת השורה, אהבת התורה שאין לה גבול, וכמו שהאוהב אינו יודע מכלום בשעה ששוגה באהבתו, כן היא מדת אהבת התורה.
וכן ראינו ושמענו שרבינו היה הולך ותפוס בשרעפי יגיעת התורה ואינו מרגיש ונפק ליה לבר מתחומא, עד שלא היה יודע היכן הוא ובאיזה דרך ישוב לביתו, והוצרך ליקח מונית שתורנו הדרך עד אזור שהוא מכיר. לקיים מה שנאמר באהבתה תשגה תמיד.
ודברים אלו אינם בכלל לפי ערך דורנו ואף מהדור הקודם שלפניו לא היו מצויים כלל, והמושגים הם מהדור שלפני המלחמה כהרב שך ודומיו.
אמרו עליו על רא בן פדת שהיה יושב בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון [עירובין נ"ד].
והכל זוכרין איך היה מהלך רבינו ברחובה של עיר ומחזיק גלימתו לאחוריו ומעיין בתוה"ק, וברוב הזמנים היה מהלך וחולצתו פתוחה כל הכפתורים, שמרוב עיונו היה פותחם ואין משים על לב, וכמ"ש בירושלמי שם: ר' יודן ברבי ישמעאל הוה מנהגיה באוריתא סגיאין הוה נפיק וגולתיה שריעא מיניה, וכמו שנאמר כבר אמנם אין לנו השגה בקדושת תורתם של בעלי הגמרא, אבער וואס קמען טאהן אז מיר האבן גיזען, וזה אשר ראינו בעינינו, לקיים מה שנאמר באהבתה תשגה תמיד.
יש לשון נורא בראב"ד שכותב לבר פלוגתא שניסה להשיג על דבריו 'ואני כמה ישינות עוררתי מעיני, וכמה מאכלות הסרחתי שלא אכלתי אותם, על עסק התורה, וחלבי ודמי וכליות ולב שמתי אליה על כן אל יחר בעיניך אם לא תשיגני בכוונת הלב'. וכמה ראויים הדברים על רבינו שראינו הרבה פעמים איך מגישים ומכינים והוא לא שם על לב, והיו צריכים לחמם האוכל שוב ושוב, ולפעמים היו מגישים כוס חמין והוא אומר ייש"כ ושוב שוכח ממנו עד שמתקרר, או עד שנשפך, וכמה פעמים נשפך, ומתחוללת כעין מהומה שמתחילים החברותות לסלק הספרים ולייבש המפה ולספוג המים, ולא חלי ולא מרגיש, לקיים מה שנאמר באהבתה תשגה תמיד.
וכמה פעמים שואל אם כבר בירך ברכה ראשונה או אחרונה ומשיבים לו שבירך והוא חוזר ושואל וחוזר ושואל, לקיים מה שנאמר באהבתה תשגה תמיד.
וכמה פעמים ראינו איך יושב ומעיין בחום מופלג בשיא הקיץ וכולו מזיע פלגי מים ובגדיו רטובים ממש, ואינו מרגיש, ופעם סיפר אשר אם זוכר להדליק המאורר בעשר דקות ראשונות הרי טוב, ואם לאו שוב אינו מרגיש ואינו מפריע לו כלום, וסיפרתי לו שכדברים האלה ממש אמר החזו"א כשהיה בצפת בימים החמים ביותר, ושאלוהו איך אפשר ללמוד כך ואמר הרי כל הנפק"מ היא בעשר דקות הראשונות, וציפיתי שיאמר איזה ביטול וכדו' על זה, אבל קיבל הדבר בטבעיות כדבר מובן מאליו, לא גדלות שלו ולא גדלות של החזו"א, הרי הדברים פשוטים, לקיים מה שנאמר באהבתה תשגה תמיד.
והיה דבר פלאי ממש, שראינו איך לפעמים כשנגררים בלימוד מסוגיא לסוגיא ומענין לענין, עד שהיה שוכח וצריכים להזכירו היכן עמדנו בלימוד המקורי, אבל אם הוצרך להפסיק לצורך ענין חיצוני שאינו מסדר הלימוד כמו עסקי הציבור והיחיד, כשהיה חוזר היה ניגש לאותה נקודה ממש שעמדנו בה, ואף שאנחנו התלמידים כבר לא אחזנו שם, ולפעמים גם הביא קושיא או מהלך שנתחדש לו בינתים. לקיים מה שנאמר באהבתה תשגה תמיד.
וכן לאחר כמה ימים וגם אחרי ביה"ז שלם לפעמים היה חוזר באותו המקום בין וא"ת שבתוס' לבין הי"ל, כמו שהפסיק לפני דקה.
וזכורני שהיה מגיע להתפלל בבעלז שחרית וכמה פעמים הולך לארון ספרים באמצע התפילה לראות מה שהוקשה לו, ולפעמים מיד כשהגיע לביהכ"נ והניח טו"ת או קודם לזה רץ לארון לעיין בספר במה שהתעורר לו בדרך לתפילה, וכמובן שלא עשה כן לכתחילה אבל הרי הוא אנוס באהבת התורה, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב רבינו את התורה בוז יבוזו לו, וכמו שאמר ר' יונה בירושלמי אנא מחזיקנא לראשי טיבותא דכד אתא למודים הוא כרע מן גרמיה, ואמנם בזמן שמו"ע עצמו ראו שעומד כלפני המלך ומפנה מחשבותיו, ומתאמץ בזה, והיה הדבר מפעים הלבבות של הרואים, ולא היה מאריך בתפילה הרבה אבל היה ניכר שמדבר עם המלך, ויתייחד העובד עם המלך במסיבו.
איזה הרגש מיוחד יש כאן, אדם שדבוק במחשבותיו בתורת השם כל העת, ומדובק בו יתברך, עכשיו מפנה עצמו מזה כדי לדבר עם מי שנתנה, איזה תפילה זכה וכנה.
וכמה פעמים היה שהדליק הסיגריה הפוך ולא שם לב, ופעם אחת צעקתי לו 'זה הפוך' והוא ענה לי למה הפוך הרי ככה יוצא מהתוס' ולא להיפך, ואינו מבין מרוב טירדא, לקיים מה שנאמר באהבתה תשגה תמיד.
[ובדרך אגב בתקופה האחרונה הפסיק לעשן בהוראת הרופא, והיה ניכר שהדבר קשה עליו מאד בחודש הראשון, ולפני שנים רבות סיפר שמרגיש שאביו אינו מבקש ממנו להפסיק לעשן בגלל שחושש להכשיל אותו בכיבוד אב שמא לא יעמוד בזה, אבל הוסיף שאביו אינו יודע האמת שאם יאמר לו לא לעשן הרי שלעולם לא יכניס יותר סיגריה אחת לפיו, אשרי אביו שלימדו תורה, ידוע כמה היה מופלג בכיבוד אב והיה טורח לשמשו בגופו אף שהיה בחור צמוד אליו קבוע].
תמיד היה חשוב לו לשמוע מה אומרים, גם מבחור צעיר בשיעור א', גם על מה שהוא אמר בשיעור וגם בעצם הסוגיא, ואחז באמת שהוא יכול להחכים מכל בחור.
והשיעורים והחבורות, מעמד כבוד התורה, בגמ' בסנהדרין כד. אמר עולא הרואה את ריש לקיש בביהמ"ד כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה, מהלכים מחושבים היטב, עם צדדים וצדי צדדים ונפקא מינות, ושואג כארי ונוהם כדוב במלחמתה של תורה, ואמר לי כמה פעמים חידושים ומהלכים שהתחדשו לו תוך כדי השיעור, אבל לא אמר אותם במקום משום שטרם עיין בהם בכור הבחינה שלו, ואוריתא קא מרתחא ביה והיה יכול לצעוק על התלמידים שהתוכחו, בצעקות נוראות ולא שם לב, ופעם אחת שם לבו שצעק במידה יתרה ואחרי מנחה הלך לחפש אותו תלמיד בביהמ"ד אחר איפה שהיה רגיל אותו תלמיד ללמוד, והמתין לו בחוץ בגשם שוטף ובלי מטריה כדי לפייס אותו, וכמדומה שביקש שיעירו לו אם צעק מדי כי הוא בעצמו לא תמיד שם לב.
הרבה פעמים כשבאתי ללמוד לא היה זמן מכל מיני סיבות, וכגון שלא התפלל מעריב וכדומה והיה אומר בוא נלמד אפילו חמש דקות בלבד, והיה מזכיר איך בקלם היה סדר כזה, לפעמים היה שהאיר אור חדש בזמן הקצר הזה, ולפעמים גם רק קראנו דיבור אחד ברש"י, אבל לא ויתר על שום זמן.
♦
ג.
יחיד בתורתו
ברכות מב: כי נח נפשיה דרב אזלו תלמידיו בתריה, כי הדרי אמרו ניזול וניכול לחמא אנהר דינק, בתר דכרכי יתבי וקא מבעיא להו הסבו דוקא תנן אבל ישבו לא או דלמא כיון דאמרי ניזל וניכול ריפתא בדוכתא פלניתא כי הסיבו דמי, לא הוה בידייהו, קם רב אדא בר אהבה אהדר קרעיה לאחוריה וקרע קריעה אחרינא, אמר נח נפשיה דרב וברכת מזונא לא גמרינן.
נח נפשיה דרבינו אשר וכללא דריביתא לא גמרינן, נח נפשיה דרבינו ומוחזק וברי ושמא וחזקה ורוב לא גמרינן, נח נפשיה ושעבודים וקנינים ושבועות ומשכונות וחליצה ויבום ושטרות וגיטין לא גמרינן, כמה יש להצטער ולהתאבל על חסרון התורה שחסרנו, והרי כל יומא ויומא מתחדשים דברים ושאלות שאין להם מורה כוותיה, ובייחוד בהלכות ריבית שהדבר ברור שאין בדורנו שיכול להורות להשיב בהם כלל וכלל, מי יסתת בהרים מי יפרק הוויות ומי יתרץ שברים, תורה תורה חגרי שק, איזהו נשך אבל יחיד עשי לך נשארת אַתּ אלמנה ונשארנו אנו יתומים.
ואף שהיה יחיד בדור שמסוגל להשיב בדיני רבית, שהרי צריכים לפעמים הרבה היקף במהות הקנינים והתחייבויות והגדרות של כסף ושל מקח ומקח טעות ומחילה וערב ועבד כנעני, ורוב המורים לא יודעים בהם לפעמים כמעט כלום והוא היה שולט בהכל כשבילי דנהרדעא, ולבו כלב הארי להבין ולדמות מילתא למילתא, אבל מיראת חטאו לא הסכים להורות בזה כשאחז שיש כאן שאלה [שאם ביטל השאלה מעיקרא היה עונה ברור], והיה אומר בענותנותו: לא עברתי ביסודיות על סדר השוע ונו"כ. ואמנם כמדומני שמעודי לא תפסתי ש"ך או ט"ז או חוו"ד ואפילו פת"ש שנעלם ממנו.
אמר ר' יוחנן אוי להם לגוים שאין להם תקנה, שנאמר תחת הנחושת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחושת ותחת האבנים ברזל, תחת ר"ע וחביריו מאי מביאין, כל הדברים הנפסדים בעוה"ז יש דרך שסילוקם יהא למעליותא, ולא כן הוא בת"ח שנסתלק, שלעמלו והשגתו בתורה אין תחליף, וזה מבחינה רוחנית, אבל כאן הרי רואים בעינים חסרון שאין לו שום דבר שישוה לו, הרבה מעות יש ואין לנו שולחני לרצותן.
איתא במסכת שמחות פ"ח ה"ז: וכשמת שמואל הקטן כו' והיו רבן גמליאל ורבי אלעזר מספידין עליו ואמרו על זה נאה לבכות ועל זה נאה להתאבל, כשהמלכים מתים מניחין כתריהן לבניהם, עשירים מתים ומניחין עושרם לבניהם, שמואל הקטן נטל כל חמודות של עולם והלך לו, וכך הוא עכשיו רבינו אשר נטל כל חמודות של עולם והלך לו.
והיה הדבר מפליא פלאות איך ששאלנו בסוגיות שלא עמד בהם ולא למדם, ואחר הצגת הדברים כבר כיון לנקודה האמיתית יותר ממי שמונח בענין היטב.
♦
ד.
מסדר הלימוד
ידוע שלפעמים אחרי שעמלים כמה ימים או שבועות והסוגיא ברורה עם כל ההיבטים שלה, והכל בנוי היטב, יש פינות בסוגיא שמפחדים לגעת בהם, כי במקומות אלו שאין הדברים מבוררים יכולה כל הסוגיא להתפרק, ומשאירים הדבר ככה, אבל רבינו בלימודו לא ויתר על שום דבר לבירור האמת, והרבה פעמים העדיף להניח הסוגיא מוקשית ולא 'לרמות את עצמו' שהדברים ברורים.
לפעמים היה שהמשכנו לסוגיא הבאה ותוכ"ד לימודה כשכבר נכנסנו לתוכה פתאום אמר משפט בלי הקשר לענין הנוכחי, ולקח לי זמן להבין שאומר כאן מהלך גאוני ליישב תמיהה מסוגיא הקודמת, והיה פלא איך בתוך עיונו בדבר החדש עוד מטריד את מנוחתו הקושיא הקודמת ונדמה כמו שמצליח לחשוב ב' דברים באותו זמן.
ואף שאמר מהלכים גאוניים לא ויתר וליטש ובירר אותם כצרוף את הכסף, והרבה פעמים היה מסתובב בבית שעה ויותר שקוע בענין עד שסיים את הלימוד והניח הדברים בצ"ע.
ובתוך הלימוד היה יכול להתעכב על דיבור אחד ברש"י שעות, ואפילו ימים, למה כתב ככה ולא ככה, ולמה הנוסח הוא כזה ולא כזה, כל כך הרבה דקדוק בכל תיבה ותיבה מדברי רבותינו, אף שלומדים אחרים היו ממשיכים הלאה שכן לא מדובר בענינים הנוגעים לעיקר ושורש הסוגיא, אבל הוא לא ויתר, ואמנם לא שימשתי כל צרכי בשבע עשרה שנות השבע שלמדתי לפניו, אבל המעט שקיבלתי ככלב המלקק מן הים היה דוקא בעיקר בלימוד הפשט.
בדרך כלל כשהיה קושיות שהרבה זמן העסיקו אותו ביקש ממני לבדוק בספרי האחרונים אם שואלים את זה, ואם שמע שכבר שאלו כבר הספיק לו, שהרי אין כאן טעות בשאלה, וניסה להמשיך לבד למצוא תירוץ, ואם לא מצא היה בודק מה ענו האחרונים, ובדרך כלל כל התשובות שמצאנו כבר עלו אצלו כאפשרות עם דחיה, אבל אם לא מצאתי מי ששואל לא היה שייך להמשיך, שהיה חותר ועמל למצוא הסבר מניח את הדעת, כי איך יתכן שאין כאן מי ששאל אם לא שיש טעות בשאלה.
ואת אהבת התורה הגדולה ראיתי כשהגענו לגמרות שעוסקות בילפותות מקראי, ורוב הלומדים או שמדלגים אותם לגמרי או שלומדים בחטף, והוא הכ"מ היה יכול להתעכב בהם ימים ושבועות, למה למדו הלכה זו ממקרא זה ולא מהמקרא השני, ומה הביאור בצורת הילפותא, ושיהיו דברי הגמרא והראשונים ברורים ומחוורים היטב, והיה לו בזה לפעמים חידושים 'ר' אשרדיג' כמו בשאר חלקי התורה, והיה בקיא בס' יבין שמועה להתשבץ והיה רגיל הרבה על שולחנו, ומרגלא בפומיה דברי החזו"א שאמר לאדמו"ז זללה"ה שאין לנו המפתח לחלק זה של התורה, אבל זהו רק להבין מדוע ואיך חז"ל דרשו כך, אבל את המבואר בגמרא חייבים ללמוד ולהבין.
וכל סוגיא שהתחלנו אף שכבר למד אותה מי יודע כמה פעמים, כשהתחלנו ללמוד עזב כל ההנחות והתחיל אותה מהתחלה, והייתי רואה עליו שזה עבודה גדולה לשכוח מהכל, ולהתחיל מהתחלה, ולפרש ולהבין כל דיבור ברש"י ותוס' וכל דבר מהיסוד, עד שלבסוף התפרץ נחשול אדיר כאילו מעצמו, כל המאגר הגדול של שנים של יגיעה ועמל.
ובפעם הראשונה שלמדנו זבחים והגענו כמדומני אחרי קרוב לחמש שנים לקראת סוף המסכת אחרי דף ק', והוא יום אחד אמר שהוא מרגיש שעכשיו כדאי להתחיל מההתחלה, והרי כל אחד אחר היה אומר בוא נחכה לפחות עד סוף המסכת ואחכ נתחיל, אבל אצלו לא היה מושג כזה להרגיש טוב עם עצמו, ומאחר והרגיש שעכשיו שעברנו על רוב המסכת יהיה תועלת להתחיל מהתחלה מיד באותו יום התחלנו כל הזבחים מדף ב, ואמר לי משפט מבהיל עכשיו נוכל ללמוד יותר בעיון וזה היה אחרי חמש שנים שלמדנו יום יום מתחילת המסכתא עד דף ק' וקצת יותר.
והרבה פעמים היה שבתחילת הלימוד הצעתי שאלה קטנה בסוגיא אחרת ומשעה ששמע אותה לא נח ולא שקט ועיין הרבה עד שאחרי שעתים ויותר הגיע לפתרון שהניח את דעתו, והגמרות נשארו סגורות.
ומעולם לא היה ששאלתי משהו ואפילו בנושא שלא היה מונח בו כלל, ואף שאני הקפתי אותו במשך כמה ימים, גם אם לא הגיע לתשובה ברורה, כמדומני שתמיד היה הבנה חדשה או אור חדש או הסתכלות חדשה שלא חשבנו קודם.
ולאחרונה ממש, כמדומני בקיץ האחרון, ציטט לשון של רמב"ן בחולין בסוגיא שלפי ידיעתי למד אותה פעם אחרונה לפני עשרות שנים, ואני למדתיה שנתיים קודם ולא זכרתי כך, ופתחתי את הרמב"ן ואמרתי לו שלא זה הלשון אלא אחרת, והוא קיבל אבל היה מציק לו מאד שזכור לו אותו לשון, עד שמצאתי בהמשך דברי הרמב"ן מילה במילה כמו שאמר.
ומודה על האמת, היה מקבל סברות של תלמידים שהסכים עמם אפילו שלפעמים היו פורכים לו בנין של שנים, ופעם אחת הייתי נוכח שהתחילו לדון אתו על ענין מסויים ואמרו סברא אחת והוא כאריה בגבורתו צרח ממש נגד הסברא והשתמש בביטויים קשים, ואחרי משא ומתן ארוך פתאום האיר לו שאותה סברא יכולה להתקבל ומיד הודה בלי שום נגיעה ושום משוא פנים לכל הצעקות שהיו מקודם, ואף שעדיין לא קיבל אותה אבל חזר בו מהתוקף הגדול, 'כדרך המעיין הישר אשר האמת נר לרגליו' כל' החזו"א בקוב"א.
בשנים הראשונות היינו לומדים עד השעה 1.30 בלילה באופן הרשמי, אבל הרבה פעמים היה נמשך עד 3 ויותר, וברוב השנים כשהייתי יוצא עוד לא נכבה האור והיה ממשיך לימודו בענינים אחרים, כמדומני בעיקר במה שלומדים בישיבה, ופעם אחת יצאתי והלכתי לישיבה וכשהגעתי לפינת דסלר ליד גור אני שומע קול מאחוריי ואני רואה אותו רץ במהירות, להוסיף עוד סברא על מה שאמר מקודם.
פעם ביקשתי ממנו שיכתוב יותר את החידושים שהיה בהם כמעין המתגבר, והשיב שלפעמים משתדל לכתוב אבל עבודה זו לוקחת ממנו הרבה זמן שיכול ללמוד בו עוד ולהרחיב לימודו בש"ס.
וכשהגיע הבשורה הקשה, ואחרי קצת זמן אחזתו חולשה, הדבר היחיד שהיה ניכר עליו מחמת חולשתו היה שישב לנוח עם שיעורי רבי שמואל ולא עם גמרא, שהעיון בזה יותר קל עליו.
ולפני שנה בערך וקצת יותר הגענו לסוגיות החמורות של קבוע ורוב וכל דפריש בפרק כל הזבחים והיה אחרי שהתאושש ממחלתו, והיה דרוך וערני ובשמחה גדולה וקורת רוח אמר עכשיו איין מאל פאר אלע מאל נברר מהו קבוע ומהו פריש, ולמדנו כמה חודשים ובאותו זמן לא זזו היד יהודה והחכמת אדם מעל שולחנו, ועיין בדבר עד כלות הכוחות גם בזמנים אחרים מחוץ ללימוד ופעם אחת אמר לי שבת שלימה הייתי בתוך זה, וכשגמרנו את הסוגיא הפטיר שבכל זאת לא ירדנו לתמצית המושגים, והתפלא איך יש לפעמים שפוסקים מכניסים נושאים כאלו להלכה וכי איך אפשר לפסוק כשהדברים כ"כ מורכבים.
♦
ה.
תורה מתוך ייסורים
שבת פג: אמר ר' יונתן לעולם אל ימנע אדם את עצמו מביהמ"ד ומדברי תורה, ואפילו בשעת מיתה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באוהל, אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה.
גם מתוך ייסוריו הקשים הדבר היחיד שענין אותו היה ללמוד עוד ועוד, וכמו שאמר לי בליל שק לפני שבועיים שיתפללו עליו שיצליח להרדם בלילה, שאינו מצליח להרדם מרוב ייסורים, וזה כדי שיוכל ללמוד, שמחמת חוסר שינה אינו מצליח ללמוד ביום כראוי, לב מי לא יחרד, אינו מבקש רפואה ואינו מבקש הקלה מהיסורים, רק דבר אחד שיוכל ללמוד, וכבר מצינו כעין זה בר"א בר"ש בפרק הפועלים: 'באורתא אמר להם אחיי ורעיי בואו, בצפרא אמר להם זילו מפני ביטול תורה', והרי שתכלית הבקשה למניעת הייסורים היא ביטול תורה ולא משהו אחר, וכן האמת שהרי העוה"ז אינו אלא פרוזדור בפני העוה"ב.
וכמו שראו באמת שכשהיה לומד היה שוכח מהיסורים גם כשהיו לו כאבים איומים בכתף שלא הצליח לאכול ולישון מרוב כאבים, ברגע שנכנס לסוגיא שכח מהכל ולא הרגישם, רק היה צריך לעבור את הכמה דקות ראשונות עד שנכנס לענין, אבל בעונותינו בימים האחרונים גם זה לא היה שיך.
ב"מ פ"ו. לא הוי מצי מלאך המות למקרב ליה [לרבה בר נחמני], מדלא הוה פסיק פומיה מגרסא, אדהכי נשיב זיקא ואויש ביני קני, סבר גונדא דפרשי הוא אמר תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא, אישתיק ונח נפשיה.
שבת ל: כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס [דוד המלך] כולי יומא, ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה, דלא פסק פומא מגירסא, אמר מאי אעביד ליה, הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה אתא מלאך המות סליק ובחיש באילני, נפק למחזי, סליק בדרגא איפחית דרגא מתותיה ונח נפשיה.
וחשבתי לעצמי היום, הרי דבקות רבינו בתורה היתה כ"כ גדולה ואמיתית שלא היה שיך שמלאך המות ייגע בו, ומשמים עשו את הדבר, כשכבר לא יכול ללמוד מרוב ייסורים ורק אז היתה שליטה למלאך המות.
ופעם אחרונה שלמדתי אתו היה בביה"ח, וכשהגעתי היה באמצע טיפול רפואי שמקשה על הדיבור והריכוז, ורציתי לחכות, ומרוב השתוקקותו לא הניחני להמתין לסיום הטיפול אלא מיד להתחיל, והבאתי בתחילת הלימוד כמה דברים שבקשו מהוצאת ספרי הגרש"ז אוירבך זצ"ל שיעבור עליהם, דברים הנראים תמוהים בכתביו על איזהו נשך, ופלפל באחד מהם מתוך ייסורים על כל נשימה ונשימה, ואף שאמר מהלך ליישב הדברים לפי שיטה אחת, מ"מ הורה להשמיטם שאינם מובנים בפשטות אליבא דהלכתא, ואח"כ התחלנו ללמוד ולא היה מסוגל לראות בפנים והקראתי לפניו הגמרא, והגענו לתוס' קשה בזבחים פ"ה ע"א למעלה ומייד חישבן הדברים עם הגמרא לקמן בדף ק"ט וניסה ליישב ודחה הכל, והצעתי שני מהלכים ודחה אותם אחד מחשבון ואחד מסברא, ואח"כ התנצל שראשו אינו עובד כראוי, ואמרתי לו שאני לא רואה כן, וכשקמתי ללכת נתן לי ידו הקדושה שלא כדרכו מעולם והחזיק בה הרבה זמן, ואמר לי ייש"כ ובירכני, ומיד נפלה עלי אימה חשיכה גדולה מאד שלא עזבתני עד פטירתו, ובאמת אף שאח"כ חזר לביתו והוסיף עוד ללמוד עם שאר חברותות מ"מ לא אסתעיא מילתא ולמפרע התברר שאז היתה הפרידה.
ו.
ענוה
רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, נקרא רע אוהב את המקום אוהב את הבריות משמח את המקום משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה.
שלחו מתם איזהו בן עוהב ענותן ושפל ברך שייף ועיל שייף ונפיק וגריס באוריתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה.
ענותנותו היתה נפלאה, איך דיבר עם כל תלמיד ישיבה צעיר, ואפילו מישיב"ק, והיה מדבר עמו כדבר איש אל רעהו, ולא מפני עבודה או התחסדות אלא שכך הרגיש, והיינו דאמרינן ומלבשתו ענוה, שהוי כמלבוש הגוף שאין בו הרגשה מיוחדת, ולא הקפיד על כבודו ולא חס על מעלתו, וכמו שאמר ר' יוסף ליס על רב אחד שכשמגיע מישהו לשאול אותו בדברי תורה מיד חושב שלושה דברים, א' איך אני מתפטר ממנו מה יותר מהר. ב' איך אני מראה לו שאני יותר חכם ממנו. ג' מה אני יכול להוציא ממנו לתועלתי. אבל שיש מצות הרבצת תורה זה לא עולה בכלל על דעתו. ואצל רבינו ראינו הפוך שרק חושב איך יכול להועיל לשואל, ואיך משיב אותו כהלכה לתועלתו, אבל אינו בוש לומר איני יודע ולא חס על כבודו.
ואף כשעשו נגדו דברים לבזותו ולהכלימו לא הקפיד, בדרך כלל, וקיבלם באהבה ובענוה.
ולא היה אצלו מושג זקן ואינו לפי כבודו בשום נושא וענין, ובתקופה האחרונה היה שמצא שעון יד במקוה, והיה לו ספיקות בדין ספק הינוח, וטרח הרבה והביא מודעה מביתו ואחז שעדיין צריך מישהו אחר לשמור בינתיים במקוה ליד השעון, כי אולי יש כאן דרך נפילה ואסור להפקיר את האבידה, ובסוף חזר וכבר נטלוהו הבעלים, אבל עם כל הספיקות והחשבונות הלכה אחת הוא שכח, של זקן ואינו לפי כבודו, ולא שלא חשב שהוא זקן וצריך לשמור על כבודו, אבל לא יכל להבין מדוע זהו פחיתות כבוד. וכמו שראיתי בעיניי בפעם אחת שהגעתי ללמוד אמר לי להמתין כמה דקות כי צריך לצאת, ויצאתי וראיתי שהיה נושא עם הרבנית ספה גדולה ברחובה של עיר, והתברר שיש ת"ח אחד שסובל מכאבים בידו והוא גר ברחוב הסמוך, והוא הכ"מ כשסבל מדבר דומה הועיל לו הישיבה על אותו כורסא, ואמר אילך ואיטיב עמו, והרי היה ר"י פוניבז' ומגדולי הדור, ולא העלה בדעתו כלל לשלוח שליח וכדו' אלא הלך בזריזות בעצמו, וביקשתיו להניח לי לקחת ולא הסכים אלא שאהיה עוזר ומסייע בידו במקום הרבנית, ולא הבין בכלל איזה פחיתות יש בזה שבא לעזור לזולתו.
וכן החסד שהיה עושה למאות ואולי לאלפים להעביר שאלות רפואיות לרב פירר, ופעם התבטא שאצלו נהיה סניף של עזרה למרפא, עשה בכזאת פשטות ולא העלה בדעתו שיש כאן איזה מעשה מיוחד [אכן, אולי מיוחד מבחינת מדת החסד, אבל לא מבחינת העובדא שהוא במעמדו עושה זאת], והיום שמעתי מכלי שני ששמע מבעל המעשה, שאמו אלמנה והיו צריכים דחוף בשביל משהו אולי סיבוך בחוט השדרה להשיג רופא מסויים, ועשה מאמצים ולא הצליח רק תור לעוד כמה חדשים, וניסה להשיג את הרב פירר ולא עלה בידו, ומישהו סיפר לו שאצל רבינו כדאי לנסות, והלך באיזה יום בבוקר לפני החברותא עם פירר והרבנית פתחה לו את הדלת ואמרה לו שהיום אין חברותא עם פירר כי הרב נוסע לבית החולים בגלל מחלתו, ובכל זאת אמרה לו להשאיר את הדפים, ואחרי שעה, ב10 בבוקר הוא מקבל טלפון מר' אשר בעצמו והוא שואל אותו מה רצית, אני עכשיו בביה"ח עם הרב פירר, ותוך כדי השיחה ר' אשר אומר לרב פירר מה צריך ופירר התקשר לרופא וקבעו תור מיידי, כל זה בלי שהכיר אותו ואפילו את השם הוא לא רשם רק מסר טלפון.
עוד שמעתי היום מאיש נאמן שפ"א ישב בבוקר אצלו ומישהו מתקשר, הטלפון מצלצל, והוא עונה ושומע וחושב קצת ומתלבט ובסוף אומר כן, ואחכ הקשיב וסיים ואמר תתתקשרו בצהרים, והיתה השיחה נראית מוזרה, ושאל אותו זה שישב אצלו מה היה בטלפון והוא לא רצה לספר, אז אותו אחד השתמש בקצת עזות ואמר אני באתי מירושלים במיוחד לצורך ענין שהראש ישיבה פעל בו, אולי בכל זאת, ורבינו היה נבוך מאוד ובכל זאת סיפר, היתה זו אשה אחת ששאלה אם הגיעה למשרדים של עזרה למרפא, מישהו כנראה הביא לה את המספר יחד עם הטלפונים של המשרדים, והרה"י מסביר שבהתחלה חשבתי להגיד לא, אבל אמרתי כנראה מישהו אמר לה ככה ולמה לא לעזור לה, וכי כך עונים את המועקות, אז אמרתי כן, ושמעתי את השאלה ועד הצהרים אברר עם פירר ואענה לה תשובה, בינו נא זאת.
ואתמול שמעתי מעד ראיה שכשעשו מעמד חנוכת הבית לבית מדרשו והגיעו הרבה גדולי הדור ומנהיגים ופרנסים וכו' וקבעו את המזוזה, ואח"כ העלו חשש שהיא לא קבועה כראוי, פתאום רואים שר' אשר נעלם ולא הבינו איפה הוא, והנה הוא מגיע מביתו עם פטיש ומסמרים, הנה עכשיו אפשר לקבוע את המזוזה כהלכתה.
♦
ז.
עולם האצילות
ועדינות הנפש, שהיה מרגיש בכבוד זולתו, ונגד טבעו היה להעיר אפילו על דבר שסבר שהוא עולה, ואפילו להעמיד על מקומו מי ששיקרו ביודעין או שדיבר אתו שלום בפיו ורעה בלבבו, ולא היה מסוגל להכביד על זולתו, כמו שסיפר חתנו, שמעולם לא שאל אותו [וכנראה גם את שאר בני המשפחה] במה עוסק עכשיו בלימוד אלא אם הציג זאת מעצמו, ורק פעם אחת היתה כשיצא מביה"ח לשאוף אויר אחרי שבת של מתח מזיהום חמור, והוא מסובל בייסורים נוראים, ואז כשהרגיש קצת הצטללות הדעת ביקש מבנו שיאמר לו דבר ממקום שאוחז בו, והיה זה ענין נדיר.
והיתה תקופה שהיה עולה לישיבה בסדר ג' לדבר בלימוד עם בחורים, ואחרי תקופה קצרה הפסיק, ושאלתי אותו למה הפסיק בזה, והשיב שיש כאלו שמגיעים סתם בכדי לשאול ולהעביר בזה כמה שיותר זמן ולא מתחשבים באחרים העומדים מאחוריהם והוא לא יכול לראות את זה, הדבר קשה לו, והצעתי שאם כן אולי ירמוז בעדינות שעבר הזמן, אבל אמר שאינו מסוגל לגרום אי נעימות לבחור שמדבר אתו.
ואף שבקשוהו לפעמים לעשות לצורך שעה נגד טבעו ולבקש מאחרים טובות, שהיה קשה לו הדבר, ראו איך היה שוקל הדברים בין חובת ההטבה לבין שלא לבקש מזולתו דבר שלא יהיה נעים לו לסרב.
\ועם כל זה יכל להיות תקיף בשעת הצורך ולצרכי ציבור להעמיד הדברים הצורה מפורשת וחדה, וזכורני כשחזר מטיפול קשה, 8 שעות טיפול, וביטל החברותא שלפני ואעפ"כ אחרי שנח קצת אמר שאבוא ללמוד, וכשהגעתי נבהלתי מאד ששמעתיו צועק בקול גדול שלא זכרתי מעולם, והתברר שרצו לסלק ילד ממוסד ולדעתו היה בדבר עוול ושאג כארי על הדבר הזה, ולא שת לבו לייסוריו וכאביו, עד שהמנהל הבטיח לו נאמנה שהוא מתחייב לקבלו, והדבר מבהיל ומזעזע את הלב, אחרי טיפולים כ"כ קשים, ובאמת הוברר לי שהאברכים שבאו לספר לו על הענין בקושי העיזו לעשות זאת, ורק לא יכלו לעמוד בפני תחנוני האב, וכאמור הצעקות היו ברמה שלא שמעתי מעולם, ואח"כ התיישב ללמוד וראיתי שכל כוחותיו סחוטים מהמאמץ, והתאמץ ללמוד אעפ"כ כמה שהספקנו.
וב' מעשים מעניני מכתב לציבור, שהיה פעם חתום עם הרבה חכמים מקהילות שונות על מכתב לחזק ענין מסויים הקשור להלכות ריבית, ומאחר ועמד להתפרסם בעיתונים כלליים התקשר מעצמו למארגן המכתב וביקש שישמיט את חתימתו, שמא יזיק לענין שעי"ז פחות יתקבל וכדו', וכששמע זאת אחד מזקני הדור שהיה מאחורי הענין יצא מכליו מהתפעלות ואמר זהו אדם גדול באמת.
וסיפור שני שפעם אחת עשו איזה פעולה ציבורית והשמיטו ממנה את שמו של דמות ציבורית שהיתה אתו בחילוקי דעות, והסיבה שהשמיטו היתה לבקשת ת"ח אחר שדוקא היה ממכיריו ומיודעיו של אותה דמות והוא שהורה לא לצרף אותו, אבל אותו אחד שהשמיטו אותו היה בטוח וכך אמר גם לאנשים שרבינו הוא שהורה להשמיטו, ובאו לרבינו ובקשו ממנו שיודיעו לאותו אחד שהוראת ההשמטה לא הגיעה ממנו [וכידוע שלא היתה דרכו בכלל בכאלו מעשים], אבל רבינו הכ"מ אמר להם שבשום אופן לא יודיעו לו כן, בגלל שאם יעשו זאת הרי יבין שהת"ח השני הוא שהורה להשמיטו, ואמר רבינו ממני הוא הרי כבר בלא"ה פגוע, ולמה להוסיף לו כאב שגם ההוא פעל כאן נגדו, ומי שמכיר יודע כמה מסירות נפש יש כאן, שהיה הדבר יכול להזיקו ממש מצד אותו אחד, וכמה ניגוד לעדינות נפשו יש בויתור הזה שיסכים שכך יחשבו עליו, העיקר למנוע פגיעה מיותרת בזולת, והדבר מבהיל, הלואי שנזכה קצת לידבק במידותיו, אדם מעולם האצילות.
היה אדם שמחמת דמיון החזיק עצמו כרה"י בישיבות פונוביז', היינו של שתי הישיבות דיקא, ובכל שבוע היה מגיע אליו בליל ששי בשעה קבועה ומקבל ברכתו 'להצלחה בשתי הישיבות' והוא מברך בחזרה 'להצלחה בישיבה', הכונה בישיבה האחת שבה שימש רבינו, ובכל שבוע מחדש קיבלו במאור פנים כרוצה להתברך ולברך, ולפעמים התלונן ההוא שלא מספיק באים אליו 'לדבר בלימוד' והבטיחו רבינו שידבר עם הבחורים שיבואו, וכך עשה, ואפילו כשקרה שגמרנו מוקדם ביקש ממני ללכת לקרוא לו, שלא יפסיד בגלל שהולך לישון, ואתמול סיפר לי אותו יהודי שלפעמים היה דופק יותר מאוחר ורבינו היה פותח לו עם הבגדי שינה, הכל כדי לעשות עמו חסד.
וכן לא הסכים כשבקשו פעם כמה בחורים שיעשה שיעור חומש וכיו"ב, ואמר בפשטות זה לא התחום שלי ומה פתאום שאדבר בזה, ותמיד היה מדבר על עצמו ללא כחל ושרק באיזה נושאים הוא מבין ובאיזה לא, ומה לא למד ומה אינו יודע הכל בשפה פשוטה ובענוה. נכחתי פעם שנפגש עם הגר"ש אויערבאך זצ"ל, והגרש"א שאלו אם למד את הסוגיא של קו התאריך, והגיב מיד, לא, זה לא למדתי, והיה הדבר לפלא כי ידעתי את התמצאותו בסוגיא, ואכן מיד אח"כ דיבר בשיטות הראשונים ובדברי החזו"א כבקי ורגיל, ואף היו לו כמה חידושים בענין, שאלתי כיון שכך, למה אמר שלא למד, דבר שהיה נראה לרואים שיש בזה משום הקלת כבודו, אמר בפשיטות, כי לא למדתי.
והייתי נוכח כשביקש פעם לדעת מה דעתו של חכם פלוני בענין מסויים, והתקשר אליו ובירר, ואפילו שהוא היה מונח בענין היטב מכל הצדדים והכיוונים, וגם בזוית שאותו אחד הציג היו לו הרבה תוספות, לא הוסיף לאותו ת"ח כלום על דבריו, אלא אמר לו ייש"כ על בירור טענותיו באותו ענין, כי מה פתאום שאומר לו דעות בלי ששאל אותי.
ופעם אחת כשפגע בו אחד בגופו ממש עד שנפל מזה למשכב והוצרך לישב בביתו תקופה ארוכה, ואחר זמן בא אותו פלוני לבקש מחילה ומיד אמר לו שכבר מחל לו בשעתו ואין בלבו עליו כלום.
♦
ח.
פרנס על הציבור
ידוע שכל עסקיו בעניני הציבור היה כאנוס על פי הדיבור והיה זר לרוחו ולתורתו, אך עשה הכל בהכרח, וסיפר שקיבל עליו בצעירותו שלא יכניס עצמו בענינים אלו, והרבה נצטער שלא קיבל הדברים בלשון נדר, וזירז תלמידיו לקבל כן.
אבל כשכבר התעסק בענינים אלו עשה את זה עד קצה האחרון של גבול היכולת, ויכל להשקיע שעות בכדי ליישב ענינים שדרשו זאת, גם ענינים שבין מורה לתלמידה, ולפעמים הייתי מתחנן אליו ממש שימנה אחרים להכריע, ולפחות בדברים פרטיים ולא כלליים שרק את הדבר הגדול יביאון אליו, ולא היה מסוגל לרמות את עצמו שאחרים יעשו את זה בנקיות כמוהו.
הרבה יש לספר על הנקיות, מכל נגיעה, וממה יאמרו, ושמא ייפגע פלוני אפילו הקרוב אליו ביותר, שאם זהו האמת הרי רק דרך אחת יש, והנקיות שלו שהיתה בענינים רבים היתה נפלאה ביותר ולא בכל דבר אפשר להרחיב מפני כבוד אחרים, אבל למען השלום הסכים להשפיל ולבזות את עצמו.
והיה טורח הרבה בשביל כל אחד ציבור ויחיד, ופעם אחת שהיה נידון על מבנה ציבורי שהיו צריכים לפנות ולקבל תמורתו מגרש, נסע בעצמו ב3 בלילה לראות את המגרש שהוא מתאים וראוי.
והיה דבר מבהיל, שהיה מתהפך לפעמים על משכבו בלילה ולא ישן, והיתה שואלת אותו הרבנית האם כואב לך משהו או שאתה לא מרגיש טוב, והרגיעה: לא, הכל בסדר, אבל אני כל לילה חושב על מה שהשבתי לאנשים, אם עניתי נכון או לא, והיו פעמים שלא ישן כל הלילה כפשוטו שהיפך בדעתו עוד ועוד האם ענה לפי המקסימום שהכי טוב, וגם היו פעמים שבבוקר התקשר לאנשים שקבלו אתמול תשובות שעכשיו יש לו תשובה יותר טובה.
ואף שעלה לגדולה לא היה מסוגל להבין בעניני פוליטיקה, וכשבאו אליו חשובים ונכבדים לא שינה לדבר בשפה גדולה ולשון מדברת גדולות, אלא דיבר עמם בחביבות ונעימות כמו שדיבר עם בחור צעיר מהישיבה, שנגד טבעו היה לסגל לעצמו לשון של גדולים שהרבה פעמים רחוקה מהאמת, ובקשו ממנו לפעמים לבוא לשמחה של דמות כזאת או אחרת ולא היה מסוגל להבין הרי אינו מכיר אותי ומה פתאום שאגיע, והיה צריך להסביר לו הרבה שהוא נציג של ציבור ומכח זה חייבים שייסע. וגם כשהסכים ליסוע ראו איך הדבר מנוגד לעדינותו ולרוחו, להיות במקום זר רק מכח אילוץ, בינו נא זאת.
והיו הדברים מבהילים איך ענה לכל צעיר בימים ואפילו שלא הכיר אותו בכלל, שהחציף לשאלו על הנהגתו בענין הישיבה, וכן אח"כ בענין הציבור, והיה מבאר לו את טעמיו ונימוקיו כאילו עושה כן בפני חברו הקרוב השוה אליו במעלתו, בעיניי ראיתי כן כמה פעמים, ואף אם הבחור התעקש והתוכח מעולם לא הקפיד אלא ביאר בנחת את דרכו והנהגתו, וכעת זכורני בליל פורים שהיתה לנו קביעות בזמן זה, ובאו בחורים קצת שתויים מישיבה מפורסמת ונתן להם כסף בסבר פנים יפות, ואח"כ התחילו להחציף נגדו במה שלפי דעתם הוא מחוייב לכוף דעתו לדעת רה"י שלהם, והוא ביאר להם בנחת ובכבוד שהוא עדיין מחשיבנו ואפילו מגיע אליו לפעמים, ולא נחה דעתם עד שכבר רציתי לתופסם ולזורקם, ולא הניחני אלא בירכם במאור פנים.
♦
ט.
דחיל חטאין
ועקב ענוה יראת חטא, שהיה מופלג בדקדוק הדין עד לאחת, וכל מקרה שנקרהו היה פותח כל הסוגיא ומעיין בה הרבה עד שהגיע להכרעה שהניחה את דעתו, ולפעמים שהיה שאלה שהיתה צריכה דוקא הכרעה מיידית, היה ממשיך לעיין בה ובצדדיה הרבה זמן אח"כ.
ולפעמים שמע בשיעור בין קבלת שבת למעריב ויצא משם איזה חומרא או דבר שמצריך שינוי בהנהגה, ומיד התחיל להיכנס לזה ולברר כל הסוגיא עם כל הפרטים, והרי איזה אדם יש ששומע שיעור ולא ממשיך הלאה ואולי במקרה הטוב זוכר לכמה דקות או שעות את הנושא, אבל אצל רבינו לא היה מושג כזה.
ומפורסם שהיה יושב שעות לבדוק ד' מינים עם החומרות שלו שיצא לו מתוך לימודו, והיה טורח עם חביבות עצומה ומסירות לבורא, והיו הרבה שהיו מוחזקים לקבל ממנו זיבורית דידיה שהיה כעידי עידית דעלמא.
ובשנים האחרונות כמה פעמים התעורר לברר הלכות השיייכים לסכך הנהוג, והחליף לעצמו את הסכך כמה פעמים, ואף כשלמד ובירר הסוגיא ומלבד כל החידושים שהתחדשו לו בדרך, הרי שהעלה להתיר, ובימיו האחרונים נדפסו הדברים עי א' מחשובי תלמידיו, ובאמת את הסוכה הגדולה של כל המשפחה המשיך לסכך בזה, אבל מתוקף יראת חטאו העמיד לעצמו במקומו סכך בלי פקפוק וכן גם בסוכה הפרטית שהיתה מיוחדת לו לשינה.
ולפני שנתיים העיר לו א' התלמידים על אופן מסויים במקום הדלקת נרות חנוכה ולאחר שעיין ושקל בדבר מיד שינה הנהגה של עשרות שנים, והעמיד את הנרות לפי אותה הערה.
והיה מקפיד מאד לא לקבל נשים אלא ביחד עם הרבנית, ופעם אחת הגיעה יתומה מאב ומאם והרבנית לא היתה בבית וראיתי איך הוא נקרע מהרצון שלא להשיבה ריקם, ובכ"ז הכריע לא לשנות מהנהגתו וביקש ממנה בלשון רכה לשוב כשהרבנית תחזור.
שמעתי בשבת האחרונה מעד ראיה איך נכנס אליו פעם אחת לפני הרבה שנים ביני שמשי של ערב שבת, וכל הבית במתח עצום, ורק משנה ברורה בלבד פתוח על השולחן הריק והוא מסתובב הלוך חזור בסלון, והבנים מבוהלים ומפחדים להתקרב, חרדת אלדים, וניסה לברר מה קרה איזה אסון, והסבירו לו שהרבנית נסעה ללידה בתל השומר והוא לא הספיק לומר לה שהיות והיא קונה שם שביתה הרי אף שזה בתוך אלפיים מקצה העיר אסור לה לחזור כי השביתה שם ולא כאן, והוא מעיין בהלכה הלוך חזור רצוא ושוב מה הפתרון כאן, מה עושים, פחד נורא, עד שפתאום נכנס בנו הילד ומספר לו לפי תומו שהאמא אמרה שהיות והיא נוסעת לפני השקיעה וקונה שם שביתה היא בקשה להודיע שלא תחזור עד מוצ"ש, וברגע אחד ירד כל המתח הנורא.
ועוד עובדא דומה באותו ענין והלכה ממש, כשאמו היתה מאושפזת בתל השומר עשו תורנות של הנכדות להיות אתה בשבת, ובליל שבת היתה הבת שלו שם [כיום הרבנית גרוסברד], ובבוקר בשעה 7 היתה אמורה להחליף אותה בתו של ר' יעקב אחיו, ובבוקר בשעה 6 יצאה לדרך לשם הבת של ר' יעקב עם אחיה הגדול וכשמגיעים לשם אומר להם השומר לפי איך שאתם נראים מישהו מחפש אותכם כאן, והיו בטוחים שהוא מדמיין וכל החרדים נדמים לו אותו דבר, אבל קצת אחרי שממשיכים הם רואים את רבינו שהגיע בעצמו לשם, ואמר להם שהבת שלו שכחה לקנות שביתה בב"ב והגיע לומר לה שאסור לה לחזור עכשיו להכנס אליה לא יכל בגלל טומאת כהנים, ועל כן נשארו שתי הבנות שם והבן של ר' יעקב חזר עם רבינו, ובדרך ביאר לו רבינו שלדעתו על פי דין לא היה מחוייב לטרוח כ"כ ללכת עד לשם כדי להצילה מאיסור דרבנן בשוגג, ורק חשש שמא בדרכה חזור הוא בדיוק יפגוש אותה ברחוב מחוץ לבית, ואז יצטרך לומר לה לעמוד במקומה עד צאת השבת, וזה כבר לא הייתי מסוגל שיקרה.
פעם אחת היה בחתונה של איזה גביר והגישו שם איזה מאכל משונה, והתעורר על הברכה שאולי ככה ואולי ככה והיו שם איזה ת"ח שדיבר אתם ואמרו מה שאמרו, וכשאני הגעתי בלילה לא היה שייך להכניס ענינים אחרים ובירר הנושא מהראשונים ועד האחרונים, עם כל הסברות המיוחדות שלו, ובכלל היה מקפיד מאד בספיקות בהל' ברכות, ושמעתי אתמול בהספד מא' התלמידים, שהיה נלחץ כשהביאו לו ספר חדש בהל' ברכות, שידע שכשיתחיל לעיין בו יצוצו ספיקות וענינים חדשים, ואצלו אין כזה דבר להמשיך הלאה, אלא מיד חייבים לברר ולבדוק אולי צריך לשנות איזה הנהגה.
והתפרסם הרבה איך דקדק על עצמו בכל זמן מחלתו בענין טומאת כהנים, והרבה תמהו ולא הבינו הרי אין דבר העומד בפני פיקו"נ, אבל משנתו היתה סדורה בזה דבדברים שאינם מוחלטים רשאי לנהוג במדת חסידות כפי גודל בטחונו, וכידוע היתר החזו"א לאשה צדקנית שאינה רוצה לחלל שבת ללידה שיכולה לסמוך על בטחונה, וכל' החזו"א בענין אחר 'לפי מעלת הבוטח ורב קדשו', וכך היה מרגיש שאם רצון השי"ת שיתרפא מה לי הכא ומה לי התם ורשאי לצאת ידי השתדלות גם באופן פחות מומלץ, אם אין בדבר סיכון ממשי.
וכן ראיתי בעיניי כשקיבל הבשורה הקשה על מחלתו לא התענין במאומה יותר מכדי חובת ההשתדלות, והיה בשלות הנפש עצומה שאין למצוא כמוה בעולם, ומכאן ואילך נכנס בעובי הסוגיות דטמאת כהנים ולמד הדברים משרשיהם וחידש בהם כמה חידושים גם בדברים שאינם נוגעים לעיקר שאלותיו המעשיות, כדרכו לברר הדברים היטב בכל ההיקף והעומק, ובירר הסוגיות של טומאה בחיבורים ומחולל ועומד, ואוהל הטומאה וסוטל"צ וסט"ו ברה"ר, וכן נאמנות הרופאים והאחיות שאינם שומרי תומו"צ, ועוד בירר הרבה בסוגיא דכתובת קעקע, ואף שביקש ממני לא לספר והוא לא סיפר לאף אחד מלבדי, הרי עכשיו יהיה לעילוי נשמתו שנתעורר ונתחזק מזה, איפה מצינו חולה מסוכן שבשביל ההקרנות שעבר היה צריך לסמן בגופו הקדוש נקודה להקרנה, ובגלל הדיוק המוחלט שצריך עשו אותה עם נקב ודיו עמיד מאד שלא יכול להמחק, וכל מעיינו לברר האם יש בזה משום לתא דכתובת קעקע, ואף שהוא פיקו"נ ודאי מ"מ נפ"מ לברר אם שייך באופן אחר או דיו אחר או לפחות ע"י גוי, והבאתי לו ספרו דהגר"ח קניבסקי ולמד הסוגיות בהיקפן ובשרשן עד שבירר הנוגע אליו, וגם כאן בינתיים למד ובירר גם עוד ענינים שעלו בדרך לימודו.
וגם בדברים שהיקל לאחרים החמיר לעצמו והרבה שנים הקפיד על שחיטה מהודרת יותר ובישלו לו לבד בכלים מיוחדים, וסיפר לי גם שויתר על כל הפנסיה שיכל להשיג אף שמדובר בסכומים גדולים למרות שהיקל לרבים להשקיע במסלולים מסויימים.
ולאידך גיסא היה שהיקל לעצמו בנושאים שלמד ובירר ולא רצה שילמדו ממנו והיה מסתיר ומחביא הדברים שלא יידעו מהנהגתו.
ובשבת ראשונה שהיה בבית החולים החמיר לעצמו ולא היה מוכן להשתמש בחשמל של הבית חולים המיוצר עי חילול שבת, למרות כל ההיתרים שבדבר, והסכים לאכול רק מאכלים קרים שלא יחממו אותם בשום אופן, וביום ששי נכנס הרב של הביה"ח וראה שמכינים לכבות את התאורה וכו' והתחיל לספר איך כל מיני גדולים שהיו כאן בשבת לא הקפידו על זה ואמר שמות כאלו וכאלו, ורבינו בעדינות נפשו לא התוכח אלא הסכים מפני כבודו וקיבל והדליקו את המנורה, ותיכף כשיצא הרב ציוה לכבות בחזרה וכך היה כל השבת.
ותוך כדי התפילה שם בשבת בבוקר, כשכולם בחרדה עצומה מהזיהום שלא יורד, נכנס בחור והניח לפניו סטנדר עם מפה, והוא בחרדה גדולה ובכעס מיד סילק ממנו ולא הסכים להשתמש, מי יודע מאיפה לקחו וממי שאלו רשות, עד שביארו לו שהביאו את זה מהבית חולים באישור מפורש ואז סבר וקיבל.
ובשבתות האחרונים שעשו מנין בביתו היה נידון מתי להביא את הס"ת, ועיין בהלכה, ואמר לי שאמנם יש היתר להביא בו ביום ס"ת לאדם חשוב, ומונח אצלו בודאות שהוא אינו אדם חשוב, ואמר לי בפשטות שבטח גם אני אוחז שהוא לא אדם חשוב, אבל מסתמא היות וזה ענין של כבוד לס"ת הולכים בזה לפי העולם, ובעולם הוא נקרא אדם חשוב ולא יתבזה מזה הס"ת, ולמעשה החמיר בזה.
ויש עוד דברים שאי אפשר לאומרם והחמיר לעצמו בהנהגות מיוחדות.
והתפרסם איך בימיו האחרונים בביתו כשתכפו עליו ייסוריו עד שאמרו הרופאים שאדם אחר היה מגיע לידי סכנת חיים רק מעצם הייסורים, ואפילו אם היו במידה פחותה ממה שסבל, ולא היה מסוגל כלל לדבר אפילו מילה אחת מרוב ייסוריו, וב' הדברים היחידים שהתאמץ לומר באותו יום היו אחד כשבא בנו להוציא מגופו צינור וחשש שמא יוציא דם ואמר לו אתה בן ולך אסור, והשני כשנדמה לו שאחת הבנות נתערבה בין הבנים ואמר לה ללכת מביניהם. וכן ידוע והתפרסם מאמציו הנוראיים כשהתעורר בליל ש"ק האחרון אחרי שניבאו הרופאים שלא יקום, ומיד שאל אם המקום נקי ובקושי יכל לדבר ולהניע שפתיו הקדושים וביקש לשמוע קידושא דליליא והכריח עצמו לשתות רביעית יין בשביל מקום סעודה, אף שהקיאה אח"כ בייסורים נוראים.
וכן החמיר על עצמו בצורה מבהילה לא לקח בשבת משככי כאבים, שאין זה תרופות של פיקו"נ, ואף שבודאי היה במצב שנפל למשכב עדיין חשש שמחמת הכאבים לבד לא היה נופל למשכב, ואפילו כשמרוב הכאבים כמעט לא אכל ולא ישן כל השבת, והרבנית סיפרה לי שכששאלו אותו הרופאים סמוך לשבת כמה כואב לו מ1 עד 10 היה עונה 3 ואפילו שהכאבים היו לדעתה 9-10, והכל מיראת חטאו שמא יתנו לו בתוך התרופות משככי כאבים, והרי אין עושין רפואה בשבת, מבהיל ממש.
♦
י.
גומל חסדים
תנו רבנן כשחלה ר' אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו, רבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, נענה רבי טרפון ואמר טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים, שטיפה של גשמים בעוה"ז ורבי בעוה"ז ובעוה"ב, נענה רבי יהושע ואמר טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה, שגלגל חמה בעוה"ז ורבי בעוה"ז ובעוה"ב, נענה ראב"ע ואמר טוב אתה לישראל יותר מאב ואם שאב ואם בעוה"ז ורבי בעוה"ז ובעוה"ב, מצינו כאן כמה דברים שהמשילו את הרב ונראה שכל אחד מוסיף על חבירו, טיפה של גשמים שנותנת פרנסה, גלגל של חמה שמאיר ומחמם, אב ואם שיולדים ומגדלים ומוסרים מעצמם הכל כדי לגדל ולטפח.
החסד וההטבה והצדקה, לא היה משיב ריקם אף אחד שבא לערוך מגבית, וגם בתקופות שלא היה משכורת מהישיבה והיה מצבו דחוק מאד, לעולם נתן משהו ואפילו צ'ק דחוי לעוד חודש על 20 שקל, וידוע שהיה אוסף כסף כל שנה לקמחא דפסחא של אברכי הכולל גם שנים אחרי שעזב את הכולל והיה כבר ר"מ בישיבה, עד שנים האחרונות ממש, והיה עובר בכמה רחובות קבועים ודופק בדלתות, וסיפר לי שיש כאלו שפותחים ומבזים אותו, או שסוגרים בחוצפה או שנותנים 10 אגורות וכדומה, והיה אומר לעצמו שבשנה הבאה לא ידפוק שם אבל היה שוכח וחוזר חלילה.
וידוע שארגון ערבים על כל צורותיו נוסד אצלו בביתו, ועל פי הדרכותיו והוראותיו, וסיפר לי פעם בפשטות שהוא עצמו שהשתתף בזה מהיסוד ממשיך לתת עד היום אף שכבר חיתן את ילדיו וכבר לא נוגע אליו, כי יודע שזה צדקה מובחרת ולא מפסיקים כזה דבר, וכן המשיך לתרום לקופות ידועות אף שכבר עמד בראש קופת צדקה שלו.
והחסד הגדול בגופו ובממונו, כאב רחום נתגדלו בביתו כמה וכמה בחורים שהיו יתומים או שלא יכלו לגדול אצל הוריהם, וליוה אותם עד החתונה ואחריה, והיה אחד של"ע יצא מדעתו והיה מטפל בו ומכניס ומוציא מבתי חולים, ופעם אחת אני זוכר שנאבדו עקבותיו של אותו בחור ובמשך ג' ימים ולילות חיפש אותו רבינו בכמה מקומות שיכל להימצא בהם, עד שלא בא לישיבה לומר השיעורים, שלפי דעתו היה בזה סכנה שייעלם.
והיה מייעץ לתלמידיו כאב רחום, ולא רק לתלמידים גם לאנשים שלא הכיר בכלל, ולפעמים שאלו אותו שאלות קשות והיה מהפך בהם הרבה בצדדים לכאן ולכאן כאילו מדובר בענין פרטי שלו, ויכל להיות שלא הגיע להכרעה והניח הדבר בשאלה ובכל זאת אם השואל התעקש היה מספר לו בתורת סיפור בעלמא איך היה נוהג בעצמו בזה, והדגיש שאין כאן הוראה.
♦
יא.
פרידה
רבי אליעזר חלש, על לגביה רבי יוחנן חזא דהוה קא גני בבית אפל, גלייה לדרעיה ונפל נהורא, חזייה דהוה קא בכי ר' אליעזר, א"ל אמאי קא בכית, אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, ואי משום מזוני לאו כל אדם זוכה לשתי שלחנות, ואי משום בני דין גרמא דעשיראה ביר, א"ל להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא, א"ל על דא ודאי קא בכית ובכו תרוייהו. ואיך לא נבכה על האי שופרא שהיו פניו מאירים באור התורה, וכמו ששמעתי אתמול שאפילו נשים שראו אותו ברחוב ראו שמחת התורה על פניו, אור צדיקים ישמח, וי לן על האי שופרא דבלי בארעא.
מצינו בחז"ל גם אופן שלא שייך להתנחם בכלל, וכמו בר' יוחנן דהוה קמצטער בתריה דר"ל טובא אמרי רבנן ניזיל ר' אלעזר בן פדת דמחדדן שמעתיה, אזל יתיב קמיה כל מילתא דהוה אמר ריו"ח אמר ליה תניא דמסיעא לך, כל דבר מצא בריתא מפורשת, אמר ריו"ח את כבר לקישא? בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשי לי כ"ד קושיתא, ומפרקינן ליה כ"ד פירוקי, וממילא רוחא שמעתתא, ואת אמרת תניא דמסיע לך? הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר היכא את בר לקישא היכא את בר לקישא, והוה קצוח עד דשף דעתיה מיניה בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה, הרי שאי אפשר להתנחם בכזה חסרון תורה, מי שראה את רבינו בתפארתו, כ"ד קושיות וכ"ד פירוקי וממילא רוחא שמעתתא, הרבה חושבים שהיה מלך הספיקות, שבכל סוגיא היו לו צדדים וצדי צדדים וחשבונות סבוכים ואפילו במושכל הכי פשוט היה מניח כמה אפשרויות ואופנים, אבל לא יודעים באיזה בהירות היו מונחים אצלו הספיקות ובאיזה משקל הדעת יכל לחתוך כחוט השערה, והיה מאוד ברור לו באיזה צד צריך להתחשב ומה המשקל המדוייק של כל סברא וכמה אפשר לסמוך לכאן ולכאן, והרי ספיקות שלו עדיפים על ודאות גמורות של אחרים, ומי שהכיר יודע כמה הוא כן, וכדאמר ר"א בר"ש 'שישו בני מעיי שישו, אם ספיקות שלכם כך, ודאות שלכם על אחת כמה וכמה', והרי לנו איזה בטחון יש בודאות של רבינו.
אנחנו לא מבינים כלום מענין ההספד, בדורנו שכל ענין של לחלוק כבוד נמדד במשקפי הבשר שלנו, יותר כבוד פחות כבוד, והרי אנו לומדים בגנות בקשת הכבוד, ועד שמגיעים לבטל את הענין לגמרי, מה כבר יש מכבוד ומה הענין, אבל חז"ל החמירו כ"כ בענין זה של הספדו של חכם, וכמו שכתוב בשבת מצפון להר געש מלמד שרגש עליהם ההר להורגן שהתעצלו בהספדו של יהושע והתוס' שם אומר שרק שלושים יום לא בכו, וביבמות בהערל מצינו שהשוה הקב"ה עון הריגת עיר הכהנים לזה שלא נספד שאול כהלכה, אל שאול ואל בית הדמים, וכמו דאיתא בב"מ פרק הפועלים ברבה בר נחמני שספדוה תלתא יומי ותלתא לילותא, בעו למיפרש, נפל פיתקא כל הפורש יהא בנידוי, ספדוהו שבעה יומי נפל פתקא לכו לבתיכם לשלום. ומה נאמר אנחנו והרי ברור שלא הספדנו כראוי וכמו שכתוב נשים לילות כימים על משים לילות כימים, אבל מה נעשה והכוחות מוגבלים והדור ירוד מאד לפי ערך רבינו, והשתדלתי קצת לא להיות כמתעצל, וכבר כתוב בסנהדרין מ"ז. סימן יפה למת שלא נספד ולא נקבר, וכמו שאמרו חביריו לר"ע כשנכנסו לבקר את ר' אליעזר, בפרק חלק, מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה, ור"ע ענה להם אני חשבתי שמא קיבל רבי עולמו בחייו עכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח, ובודאי כל הייסורים שלו שדיכאו את הציבור מאד עכשיו הם לטובתו בעולם הנצחי.
ואהבת את ד' אלדיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, אפילו הוא נוטל את נפשך.
הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. ועל הכל אנו מודים להשי"ת שזכינו, לא לפי מעשינו ולא לפי מעשי הדור כולו, לאדם גדול בענקים שהראה הדרך הסלולה לעבודת הקל, בעא מיניה ר' אלעזר מרב איזהו בן עוה"ב, אמר ליה ואזניך תשמע דבר מאחוריך לאמר זו הדרך לכו בה כי תאמינו וכי תשמאילו, ואותם השנים שנתן לנו הקב"ה הם מתנת חינם, ואף כי לוקח ממנו בעונינו מחמד עינינו הרי שעלינו להודות על זכות השנים הטובות.
כתוב שאמרו השבטים ליוסף לאחר פטירת יעקב אבינו ע"ה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך, ואומר רש"י אם אביך מת אלדיו קיים והם עבדיו, והרי שבחשך הגדול בהסתלקות עיניהם של ישראל עד שנסתמו עיניהם וליבם מקושי השעבוד, עדיין יודעים אנחנו כי גם אם אבינו מת אלוקיו קיים, ואנחנו עבדיו, ובזה ננוחם שהכל עושה עמנו עם כל החסד והרחמים, קל מלא רחמים, ויעזרנו הלאה להמשיך בעבודתו הקדושה, כי לכלב חי הוא טוב מן הארי המת, זה רצון השם יתברך שנמשיך עכשיו ככה עם כל מה שהנחיל לנו, וזה הטוב ביותר בשבילנו, אין יותר טוב מזה, הכל לטב, במופלא ממך אל תחקור במה שהורשית התבונן, ולא יטוש ד' את עמו ונחלתו לא יעזוב, יהי השם אלדינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו.
ייטיב השם ולא יוסיף עוד ליסרה, אמץ ברכים כושלות, חלק יעקב ומושיע בעת צרה, לצדק ימלוך מלך, יאמר שלמו ימי אבלך, לאורו נסע ונלך.
♦ ♦ ♦