הרב שמואל אריה ישמח
ישיבת צרור המור והדר להדר, חיפה

יסודות מנהגי ט"ו בשבט[1]

מבוא * פרק א: יסודות החג ומנהגיו * פרק ב: השתלשלות מנהג אכילת הפירות * פרק ג: מנהג אכילת הפירות בדברי המקובלים * פרק ד: אכילת פירות מארץ ישראל ופירות יבשים
מבוא
כמה ספרים שחוברו בשנים האחרונות ליקטו באופן מקיף ובהיר את מה שנכתב ונאמר לגבי ט"ו בשבט, ובכלל זה את הפיוטים והתפילות שטוב לומר ביום זה, ואת דברי גדולי ישראל, ובפרט אדמו"רי החסידות, שהלהיטו את הלבבות על עניינו של היום וגדולתו, וביררו מה היא עבודת היום[2].
במאמר זה לא נעסוק בכל אלו, אלא נתמקד, באופן יבש ו"מחקרי" למדי, במקורות למנהגי ט"ו בשבט, תוך התמקדות בנקודות הבאות: מנהג אכילת הפירות - מתי והיכן הוא נולד, ומדוע הוא אינו קשור לאר"י הקדוש (פרקים ב-ג), האם דווקא בפירות יבשים/מא"י (פרק ד), האם ביום או בלילה? (פרק א6), הסדרים השונים שנאמרו בזה בדברי המקובלים (פרק ז), ומהם הטעמים שניתנו למנהג זה (פרק ה1). האיסור להתענות בט"ו בשבט – המקורות לכך, הקשיים על כך, והמחלוקות על כך (פרק א3). ההימנעות מתחנון - המנהגים השונים בענין, הרקע להם, והשוואתם לל"ג בעומר ט"ו באב וכדו' (פרק ו). עסקנו בעוד כמה נושאים, כפי שמתבאר מתוך שמות הפרקים שצויינו לעיל.
מי שנחפז יכול לדלג אל פרק י', שם הובאו מסקנות תשעת הפרקים שקדמו לו, ושם הודגשו החידושים שמצאנו.
השתדלתי מאוד לדייק בדברי, להשתמש במהדורות טובות, ולעיין בעצמי במקורות. למרות זאת, מסתבר מאוד שנפלו טעויות בדברי. אודה מאוד למי שיעמידני עליהן, ובעז"ה אשתדל לפרסם מהדורה מתוקנת של הדברים.
מכיון שענייני ט"ו בשבט נבחנו כאן מיסודם, אין פלא איפה אם מצאנו בדרך הילוכנו כמה וכמה חידושים. אציין כאן כמה מהם, כדי לגרות את הקורא לעיין בדברים (אחר כל חידוש סומן בתוך סוגרים היכן נזכר החידוש בספר).
אכילת פירות: מנהג אכילת הפירות כלל אינו קשור לאר"י הק' (ג, 1). המנהג היה קיים אצל האשכנזים עוד לפני לידת האר"י (ג, 4).
המנהג מופיע לראשונה אצל האשכנזים, ומכיון שגם איסור התענית מופיע אצל הריצב"א האשכנזי, לכן נראה לומר ששורשם אחד, ע"פ מנהג האשכנזים. העדויות הראשונות למנהג אכילת הפירות, משנת ש' לערך, הן באיזור יוון וטורקיה, ולפיכך יש מקום לשער ששם נולד המנהג (ב, 16).
רבים נהגו לאכול את הפירות בלילה, ולעומתם רבים נהגו לאוכלם ביום. סיכמנו את הדעות בזה, לכאן ולכאן, והבאנו שלענ"ד מדברי מחזור הגדול, שהוא המקור הקדום ביותר למנהג, מוכח שבמקומו נהגו לאוכלם ביום (א, 6).
מנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט לא היה דווקא בפירות א"י, וכך עולה מהמקורות למנהג, וכן מתיאורי המנהג בקהילות ישראל (ד, 1). לכן, אע"פ שראוי לכל אדם להעדיף תמיד את פירות א"י, מ"מ כאשר רואים בחנות סוג פרי נוסף, שאינו גדל בא"י, נראה שטוב לרכוש אותו עבור ט"ו בשבט (ד, 1, עי"ש).
תיאוריה שנפוצה בשנים האחרונות גורסת שנהגו לאכול דוקא פירות יבשים, משום שהקפידו לאכול דוקא פירות מא"י. אולם, לא מצאתי מקורות או ראיות לתיאוריה זו, וניתנו עוד הסברים למנהג לאכול פירות יבשים. בנוסף, כלל לא ברור באלו מקומות נהגו לאכול פירות יבשים, וממתי החלו לנהוג בכך, ובתיאורי מנהגי הקהילות הדבר כמעט ולא נזכר (ד, 2).
סדר ט"ו בשבט [קריאת קטעים מהמשנה והזוהר וכו']: הסדר נתחדש בספר חמדת ימים, ואינו קשור לאר"י הק' (ג, 9). יש מחלוקת ידועה מיהו מחבר החמדת ימים: לפי היעב"ץ וסיעתו הדברים נכתבו ע"י נתן העזתי שר"י, ולכן קריאת הקטע על ט"ו בשבט שמובא בח"י [שלימים נדפס בפרי עץ הדר] אינה מומלצת [אף שמסתבר שרוב הדברים שהובאו בו אינם בעייתיים]. ברור שיש להימנע מקריאת המשפטים שנחשדו בשבתאות, כמו כוונת 'שורש בן ישי חי' המובאת בסיום הקונטרס. לפי השיטה השניה המחבר הוא המקובל הצדיק ר' בנימין הלוי, ולכן מומלץ וטוב לקרוא בליל ט"ו בשבט את הקונטרס, וייתכן שגם אין צורך לגרוע בו דבר. לפי השיטה השלישית של הרב אהרונוב נראה שהמחבר הרמאי והשבתאי של הח"י גנב את הדברים מתוך קונטרס אלמוני שחובר ע"י אדם צדיק, והוסיף עליהם רמזים שבתאיים, ולכן אין בעיה בקריאת הדברים אך יש לגרוע את המשפטים שנחשדו בשבתאות (ב, 11). המקובלים שסברו שהחמדת ימים חובר ע"י רשע חיברו סדרים אחרים לט"ו בשבט, וכנראה היו מהם שכלל לא נהגו לאכול פירות בט"ו בשבט (ג, 11).
חגיגיות ביום זה: בתשובת רבנו גרשם מובא שאין להתענות בט"ו בשבט, ודבריו נפסקו בשו"ע. כלפי נימוקיו של ר' גרשם הועלו כמה קושיות, מתוך דברי ראשונים אחרים, ולכן יש מי ששיער שר' גרשם הסתמך על מסורת אשכנזית עתיקה. אולם, התברר שתשובה זו אינה מר' גרשום אלא מהריצב"א, ונתברר שאין הכרח בהשערה הנ"ל, ויש כלפיה כמה קשיים, וניתן לתרץ את דברי הריצב"א באופנים אחרים, כשהמרכזי שבהם הוא שדברי הריצב"א נתונים במחלוקת בין הראשונים (א, 3).
יש שהביאו ראיה מלוח שנה עתיק משנת ד'תתמ"ח לכך שכבר אז ניתנה חגיגיות ליום זה, אך נראה שאין מזה ראיה (א, 2).
אקוה כי רשימת חידושים זו תעורר את הקורא לעיין בדברינו.
♦
פרק א: יסודות החג ומנהגיו
נסכם בפרק זה את היסודות והמקורות למנהגי וענייני יום ט"ו בשבט.
1. המשמעות ההלכתית של ראש השנה לאילן[3]
ראש השנה לאילן הוא בט"ו בשבט (משנה ראש השנה א, א). הגמ' מבארת שהוא משום שבט"ו בשבט יצאו רוב גשמי שנה (גמ' ר"ה יד ע"א) ועלה השרף באילנות והפירות התחילו לחנוט (רש"י שם) [ונחלקו האם חנטה זו היא עונת המעשרות (רמב"ם הל' מעשרות פרק א', עי"ש מהי עונת המעשרות בכל פרי), או הוצאת הפרי (תוס' ר"ה יב ע"א, וראה מאירי ר"ה ב ע"א עמ' 4: "חנטה היא הוצאת פרי קטן... ויש מפרשים בענין חנטה שהוא קודם שיצא הפרי כלל אלא הוצאת מה שהוא כעין פרחים")]. בירושלמי מובאת דעה נוספת, לפיה אז כלתה לחלוחית הפרי מגשמי השנה שעברה, ועתה הוא גדל מגשמי שנה זו (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ב). הגמ' מציינת שאז חל ר"ה לאילנות למרות שבט"ו בשבט עדין "רוב תקופה מבחוץ" (ר"ה יד ע"א), כלומר ש'תקופת טבת' לא חלפה ועדיין קר[4] [בהערה כאן נביא את סיכומו של מאמר שכתבנו, בו הבאנו שיש מהראשונים שנקטו שהמדובר בגמ' הוא על א' שבט, אבל בט"ו בשבט כבר עברה רוב תקופת טבת[5]].
כמה השלכות מעשיות יש לדבר: לגבי תרומות ומעשרות וביכורים [שאין מפרישים תרומה וביכורים מפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט על אלו שחנטו אחרי, ואתרוג שנלקט לפני ט"ו בשבט שייך לשנה הקודמת, ופירות שהגיעו לעונת המעשרות לפני ט"ו בשבט דינם כפירות השנה הקודמת לענין האם נותן 'מעשר שני' או 'מעשר עני'], לגבי ערלה [שאם נטע בט"ו באב, הנטיעה נקלטת עד ר"ח אלול, ואז שלשים יום חשוב כשנה וממילא אחרי שנתיים תתחיל שנת ה'נטע רבעי', ומ"מ יצטרך להמתין עד לפירות שיחנטו אחרי ט"ו בשבט (אמנם אם נטע אחרי ט"ז אב, וק"ו אחרי ר"ה, יש דעות שבזה אין נפק"מ לט"ו בשבט, אלא מונה שלש שנים מלאות ותו לא)], ויש אומרים גם לענין שביעית [לדעת השל"ה פירות השנה השמינית שחנטו לפני ט"ו בשבט הם קדושים, כשיטת הר"ח והערוך ועוד, אמנם לפי דעת הפני יהושע ופאת השלחן לענין שמיטה הולכים לפי ראש השנה, כשיטת הרמב"ם].
"ארבעה ראשי שנים הם... באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה... באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות ולנטיעה ולירקות... ראש השנה לאילן... בחמישה עשר בו" (משנה ראש השנה א, א). במעשר בהמה אין לעשר מהבהמות הנולדים בשנה זו על הנולד בשנה אחרת, ובמעשרות מהצומח אין לעשר מהירקות שנלקטו בשנה זו על הירקות שנלקטו בשנה אחרת, ולא מהפירות שחנטו בשנה זו על אלו שחנטו בשנה אחרת, שנאמר "עשר תעשר... שנה שנה" (ספרי, הובא בפירוש רע"ב). התאריך בו מתחילה השנה החדשה לגבי הבהמות הוא אחד באלול, לגבי הירקות הוא אחד בתשרי, ולגבי הפירות הוא ט"ו בשבט.
מכך נראה שט"ו בשבט הוא תאריך הלכתי, ולא יום שמחה[6], בדומה לאחד באלול, שאיננו יום חגיגי ולא טועמים בו בשר בהמות וכדו'[7].
גם מצד הסברא אין שמחה ביום זה[8], שהרי כל המועדים קשורים לאירועים שהתרחשו -
בפסח יצאנו ממצרים, בפורים ניצלנו מגזירת המן, וכן הלאה[9] - אך בט"ו בשבט לא התרחש שום אירוע, וכל עניינו קשור לאילנות, ולא לבני האדם.
♦
2. יום דין
יום הדין של פירות האילן הוא בחג שבועות (משנה ראש השנה א, ב). אם כן, ט"ו בשבט אינו יום הדין של האילנות (ואכן כך כתב הגרא"ח נאה בספרו שנות חיים סי' לא אות א הערה א, שהמוני העם טועים בזה, וכן העיר הגרח"ד הלוי בספרו מקור חיים ח"ד פרק רכט, ומצאתי שכבר באגרת ר"י ספיר משנת תרכ"א הנדפסת בספרו אבן ספיר ח"ב סוף עמ' קה, העיר שהעולם טועים בזה). אלא שמצאנו בזה דעת יחיד שסבר אחרת (באדני פז לג"ר אפרים מאלטונא או"ח סי' קלא ס"ה, שסבר שאולי יש שני ימי הדין עי"ש, ובחזון עובדיה ט"ו בשבט א' הערה ב' דחה את דבריו, והביא את דברי הגרא"ח נאה. אעיר שלהלן פרק ה, 1, אות ה, נביא את דבריהם של כמה חכמים שכתבו שהוא יום דין לאדם, שנמשל לעץ השדה, כגון המקור חיים לר' חיים הכהן, ומהר"ם חאגיז בשם הרב המג"ן, וראה גם בדברי הרב מנחם הכהן בענין זה, שהובאו להלן פרק ד1 בהערה שבריש הסעיף).
בדור הקודם נמצאו בגניזה הקהירית שני פיוטים לט"ו בשבט ('קרובות' לתפילת שמונה עשרה), של פייטן מסויים שפעל לפי ההשערה בסוף תקופת הגאונים, ובהם תפילה לברכה בפירות. יש חוקרים שרצו להסיק מכך שט"ו בשבט נחשב היה ליום דין לפירות [לפחות במקומו וזמנו של אותו פייטן], אולם יש שפקפקו בראיה זו[10]. בלוח שנה משנת ד'תתמ"ח נזכר ט"ו בשבט, אך נראה שאין מכך ראיה לנידון דידן, משום שהלוח מזכיר איזה חודשים הם חסרים ועוד פרטים שאינם קשורים דווקא לימים חגיגיים[11].
♦
3. הספד ותענית
כאמור לעיל (סוף סעיף א1) לכאורה אין סיבה לומר שיש חגיגיות ביום זה, ואכן במשנה ובגמ' לא מצאנו מקור לשמחה ביום זה, וכך גם בגאונים ובראשונים, ברמב"ם ובטור. במגילת תענית נזכרים הימים בהם אסור להספיד או להתענות, וט"ו בשבט אינו מוזכר ביניהם, וכעי"ז גם במשנה בגמ' ובראשונים[12].
מקור יוצא דופן מצוי בתשובה שיוחסה לרבנו גרשם מאור הגולה. בתשובה זו נאמר שיש לדמות את ארבעת ראשי השנים זה לזה, ולכן כשם שבשלשת ראשי השנים האחרים אין להתענות - כך הדין גם בט"ו בשבט. תשובה זו הובאה אצל מהר"ם מרוטנבורג ותלמידיו (מהר"ם מרוטנבורג, ותלמידיו - מרדכי, הגהות מיימוניות, תשב"ץ קטן, הפרנס, וכך מובא גם באגודה, שהיה מחכמי אשכנז בדור שאחרי מהר"ם)[13], וכך נפסק בשו"ע (תקעב, ג).
כלפי הדימוי שהביא רבנו גרשם הובאו כמה קושיות:
האחת - הרי כל שלשת ראשי השנים האחרים חלים בראש חודש, ובמשנה (תענית ב, י) מובא שבראש חודש אסור להתענות. מעתה, מנין לו לר' גרשום שאיסור הצום בשלשת ראשי השנים נובע מכך שהם ראשי שנים ולא מכך שהם ראש חודש?! (כעי"ז הקשה בבית דוד, כפי שנביא בהערה בהמשך). נראה כי לשאלה זו ניתנה תשובה כבר בדברי רבנו גרשם עצמו[14].
השניה - בשנים מתוך שלשת ראשי השנים האחרים יש צום, לפחות לפי דעות מסוימות: א' ניסן מופיע בתוך רשימת הצומות ש"ראוי להתענות בהם", משום שמתו בו בני אהרון[15]. רשימת צומות זו מובאת בכמה גאונים וראשונים – בה"ג, רב עמרם גאון, מחזור ויטרי, ועוד[16]. בא' בתשרי יש מחלוקת גדולה וקדומה בין הגאונים והראשונים האם טוב וראוי לצום בו, או שאסור לצום בו[17].
עוד כמה קושיות הועלו כלפי דברי רבנו גרשם, כנזכר בהערה כאן[18].
הקושיא השניה הנ"ל הביאה את החוקר א' יערי (מחנים, גליון מב ה'תש"כ, עמ' 17) למסקנה לפיה לחכמי אשכנז היתה מסורת על חגיגיות שיש בט"ו בשבט (ראה גם בדברינו להלן פרק ב, 15, שם הצבענו על כך שגם מנהג אכילת הפירות ומנהג ההימנעות מתחנון נזכרים לראשונה אצל האשכנזים). הדימוי שרבנו גרשם מביא הוא אכן קשה, אלא שהסיבה לפסיקת רבנו גרשם היא בגלל המסורת הנ"ל, והדימוי שלו הוא אסמכתא בלבד (וכעי"ז הסיק באהלי יעקב מהוסיאטין, בגלל קושיא אחרת[19]).
אמנם, כמדומה לי שאין כל הכרח בהשערתו זו של יערי, ואף יש בה שני קשיים:
האחד - השערתו של יערי מתבססת על ההנחה שתשובה זו נכתבה ע"י רבנו גרשם. רבנו גרשם היה ראש ישיבת מגנצא, וגדול הדור באשכנז, נפטר בשנת ד'תשפ"ח והיה מראשוני חכמי אשכנז. לפיכך היה מקום להניח שהוא העביר מסורת קדומה של חכמי אשכנז. אולם, כמה ראשונים מביאים שתשובה זו נכתבה ע"י הריצב"א, וכך הדבר ברור אחר העיון בכתבי היד[20]. הריצב"א שימש כראש ישיבת דנפיר בצרפת, והיה תלמידו של ר"י הזקן. הוא נפטר בשנת ד'תתק"ע במקומו שבצרפת. להבנתי הדלה קשה לומר שבתקופה זו הופיעה לפתע מסורת אשכנזית עתיקה.
השני - בפרק ו' (בעיקר בסעיפים 5-6) סיכמנו באריכות את המקורות המתייחסים לאמירת תחנון בט"ו בשבט, והסקנו שאצל האשכנזים באשכנז אוסטריה וצרפת, באיזור שנת ה' אלפים, היו חילוקי מנהגים האם אומרים תחנון בשחרית. מכך נראה להסיק שהחגיגיות ביום זה לא הייתה מוסכמת, ונראה לפיכך שהיא לא עברה ב"מסורת קדומה" אצל חכמי אשכנז [זאת ועוד - הבאנו שם כי ברוב המקורות אין הפרש בין מנהגי ההימנעות מתחנון בט"ו בשבט, ובין ההימנעות מתחנון בל"ג בעומר ובט"ו באב. בנוסף - בהערה יג הבאנו מקור לא ברור לפיו כבר רב נסים גאון כתב שלא מתענים ולא אומרים תחנון בט"ו בשבט, והרי ר"נ גאון לא חי באשכנז].
את הקושיה השניה, אותה העלה יערי כנגד תשובת הריצב"א, ניתן לפתור באופן הבא, מבלי להניח שיש כאן "מסורת אשכנזית עתיקה": הגאונים והראשונים נחלקו האם מותר וראוי לצום בא' תשרי, וצ"ל שהריצב"א, שאסר לצום בט"ו בשבט, אכן נוקט בהכרח כשיטה שאוסרת לצום בא' תשרי. מדברי ספר הפרנס (סי' תטו) אכן עולה בבירור שאסור לצום בא' בתשרי, וכך גם נראה מדברי ההגהות מיימוניות (שופר א, א, וכ"כ בחזון עובדיה ט"ו בשבט אות א הערה ג, וראה כאן בהערה מדברי המהרי"ל[21]). הראשונים הנוספים שהביאו את דברי הריצב"א (מרדכי, תשב"ץ קטן, אגודה, ואולי גם מהר"ם מרוטנבורג), סברו אף הם שאין לצום בא' תשרי, או שלחילופין החמירו לשני הצדדים [כמובא כאן בהערה][22]. דרך זו אפשרית גם לענין הצום בא' בניסן, שהרי גם כאן יש מהראשונים שהתנגדו לתענית הצדיקים ביום זה, משום שאסור לצום בראש חודש. הריצב"א, ואולי גם אלו שהביאו את דבריו, יסברו בהכרח כשיטה זו האוסרת לצום בא' ניסן[23]. לפי הצעתנו זו יוצא שכל החכמים שסברו שמותר וטוב לצום בא' בתשרי (מנהג א"י בתקופת הגאונים[24], רב נסים גאון, ריב"ם מפראג, רבי משה בן רבי אפרים מריגנשבורג, רבי אברהם מביהם, ועוד[25], ורבים חלקו עליהם[26]) או בא' ניסן (בה"ג, ר"ע גאון, מחזור ויטרי, ראבי"ה, כלבו, ארחות חיים, צידה לדרך, טור), יסברו שגם בט"ו בשבט מותר לצום, דלא כשיטת הריצב"א[27].
בהערה כאן הצענו שלש דרכים נוספות לתירוץ קושייתו של יערי[28].
♦
4. תחנון ושמחה
לכאורה אין סיבה לומר שיש חגיגיות ביום זה, ואכן במקורות הקדומים לא מצאנו מקור לשמחה ביום זה, ונראה מהם שמותר להתענות ביום זה, כפי שהבאנו בתחילת הסעיף הקודם.
לפי"ז מסתבר היה לומר שאין לבטל את אמירת התחנון ביום זה.
לעומת זאת, הבאנו בסעיף הקודם את תשובת הריצב"א (שהובאה בכמה ראשונים ובשו"ע, והבאנו בהערה יג שבמקור לא ברור מובא שכך גם אמר ר"נ גאון), בה נתחדש שאין להתענות ביום זה, ומעתה לפי דבריו יש מקום לומר שביום זה אין לומר תחנון (ואכן כך מובא במקור הנ"ל בשם ר"נ גאון). אולם, היסק זה אינו מוכרח, שהרי בפוסקים מצאנו שיש זמנים בהם אומרים תחנון אע"פ שנאסר להתענות בהם (ראה במחזור ויטרי, סי' רנח, מהד' גולדשמידט הל' פסח א, שהביא את דברי המסכת סופרים שאין מתענים בכל חודש ניסן, ולמרות זאת כתב ש"יש מקומות" שלא נופלים אפים כל ניסן, דהיינו שיש מקומות שכן אומרים תחנון. ראה גם הגה"מ שופר א, א, שהביא את תשובת הריצב"א לאסור תענית בט"ו בשבט, ולמרות זאת מדבריו בהלכות תפילה ה, טו, עולה שאומרים אז תחנון. ראה גם בשו"ע סי' קלא, ו-ז, שכתב שבימים הסמוכים לאחר חג הסוכות אומרים תחנון, אע"פ שבסי' תצ"ב כתב שנוהגים להימנע מלקבוע באותם ימים תעניות בה"ב. עוד הראו לי שבטור סי' תרצ"ג הביא בשם רב עמרם גאון שהיו מקומות שאמרו בפורים תחנון, וזאת אע"פ שאסור להתענות בפורים, כנזכר בגמ' מגילה ה, ע"ב. עוד הראו לי שבספר מעין גנים לרב ראובן מזרחי דף כג ע"א כתב "סמך וראיה גמורה שמנהג כשר שלא לומר תחנונים בערב חנוכה", מתוך איסור התענית ביום זה, וכתב על דבריו ביד אהרן לר"א אלפנדרי או"ח סי' תרפ"ג ש"אין ראייתו מכרעת, כמו שיראה המעיין", הו"ד ברוח חיים לר"ח פלאג'י או"ח תרפ"ג, ונראה שכוונתם שאין ראיה מדין תענית לדין תחנון).
מנהגי תחנון: להלן פרק ו' (בעיקר בסעיפים 5-6) סוכמו באריכות כל מנהגי התחנון ביום זה, דור אחר דור. כתבנו שם שמהמקורות נראה שבאיזור שנת ה' אלפים היו חילוקי מנהגים אצל האשכנזים באשכנז אוסטריה וצרפת, בענין אמירת תחנון בשחרית [ייתכן לומר שבמקומות בהם אמרו תחנון התירו גם להתענות, אך כאמור לעיל אין הכרח לומר כך]. ברבות הימים התקבל המנהג לא לומר [במגנצא המנהג לומר תחנון עדיין היה קיים בשנת ק"ע לערך, וכך היה המנהג בוורמייזא אף בשנת ת"נ]. נראה שמאז שהשו"ע כתב (בשנת ש"כ לערך) שלא לומר תחנון, התקבל מנהג זה ברוב ככל העדות והקהילות.
עוד הבאנו שם שהמנהג התייחס בדר"כ באופן שווה לשלשת הזמנים - ט"ו בשבט, ל"ג בעומר, וט"ו באב. אלו שנהגו לומר תחנון באחד מהם - נהגו לומר בכולם, ואלו שנהגו שלא לומר תחנון באחד מהם - נהגו שלא לומר בכולם. רק בארבעה מקורות קיים הבדל בין המועדים הללו (הראשון - בכת"י ירושלים של ספר מנהגים הקדום, אותו ערך ר"א קלויזנר, שם מובא שאין אומרים בל"ג בעומר, אך לגבי ט"ו בשבט וט"ו באב אין התייחסות. השני - ר"א חילדיק שכתב לגבי ט"ו באב שלא אומרים תחנון, ולגבי ט"ו בשבט ול"ג בעומר כתב שיש בזה מנהגים חלוקים. השלישי - הב"י והשו"ע שכתב שלא אומרים בט"ו בשבט וט"ו באב, וברור מדבריו שבל"ג בעומר אומרים. הרביעי - המטה משה שכתב שבט"ו באב ול"ג בעומר לא אומרים, אך התעלם מט"ו בשבט, ומזה משמע שאומרים).
מנהגי שמחה: שלשת המקורות היחידים בהם נזכרת השמחה ביום זה באופן ישיר, נכתבו באותו איזור: הראשון שבהם הוא המהרי"ל (נפטר ה'קפ"ז, ראש ישיבת מגנצא), שכתב שבט"ו בשבט לא אומרים תחנון [ובחלק מכתבי היד נוסף ש"משמחין בו סעודה"], ובמגנצא וורמייזא אומרים בו תחנון, ולגבי ט"ו באב כתב ש"ברוב מקומות" לא אומרים תחנון [ויש כתבי יד המוסיפים ש"שמחין בו בסעודה"], ולגבי ל"ג בעומר כתב שלא אומרים תחנון, ומביא בשם מהר"י סגל ש"עושים בו יום שמחה" [וברוב כתבי היד נוסף "ומשתה"]. המקור השני הוא מנהגי וורמייזא לר"י קירכום (נפטר בשנת שצ"ב), שם מובא שבט"ו בשבט "אוכלים ושותים ושמחים", וכך כתב גם בט"ו באב, ועל ל"ג בעומר כתב ש"נוהגים בו שמחה". המקור השלישי הוא מנהגי וורמייזא לר"י שמש (עמ' רמט, נפטר בשנת תל"ח), שם מובא שבט"ו בשבט "הוא יומא דמפגרי בהו התלמידים, ובפרט למלמדי דרדקי, והוא יום משתה ושמחה למלמדים והתלמידים, ונוהגים לתת לתלמידים יי"ש ולשמוח עמהם, וכן בט"ו באב... וכל המנהג כמנהג ט"ו באב לעיל", ובל"ג בעומר מובא בהגה"ה שם ש"תינוקות של בית רבן בטילים בו, והמלמדים נותנים יי"ש לתלמידים, והתלמידים והרבנים רגילים לשמוח בו במשתה ושמחה", וכ"כ בהגהת החוו"י שם [אולם, יתכן לשער ולומר שהשמחה שנהגה שם בט"ו בשבט ובט"ו באב, לא היתה מחמת חשיבות היום, אלא משום שאז היה יום סיום הלימודים, כנזכר בכמה מקורות[29]].
נוסיף ונעיר שהמטה משה (קראקא שנת ש"ן) הזכיר לגבי ל"ג בעומר שנהגו לשמוח בו, אך לגבי ט"ו בשבט לא הזכיר כך, ומכך ניתן להביא ראיה שבמקומו לא היה מנהג לשמוח בט"ו בשבט. כעי"ז ניתן אולי להוציא מדברי הרמ"א ומהריק"ש (ראה רמ"א ומהריק"ש ומטה משה המובאים להלן פרק ו', שכתבו לגבי ל"ג בעומר שיש בו שמחה, ולא הזכירו כך לגבי ט"ו בשבט. אך מדברי הרמ"א ומהריק"ש אין כ"כ ראיה, שהרי לגבי ל"ג בעומר הם כתבו כך בסימן העוסק בו, ואילו לגבי ט"ו בשבט אין סימן בשו"ע העוסק בו, ואם כן רק מדברי המטה משה יש ראיה מוכחת. וראה להלן פרק ו' בדברי המנהגים לר"א חילדיק).
♦
5. אכילת פירות ועריכת סדר
בספר תיקון יששכר [ובשמו הנוסף 'עבור שנים'] לרבי יששכר בן שוסאן, שנדפס בשנת ה'של"ט וחובר כמה שנים לפני כן[30], נכתב כך: "האשכנזים יצ"ו נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של היום" (תיקון יששכר מהד' ונציה של"ט עמ' כב ואילך. דבריו צוטטו והובאו גם בכמה מנושאי הכלים על השו"ע קלא, ו - מג"א[31] פר"ח א"ר כנה"ג[32] באה"ט משנ"ב וכה"ח, וכן בקיצוש"ע קכט, כו). מנהג זה הובא גם במקור חיים (סי' תרפ"ד, לבעל החוו"י, רבה של וורמייזא, שנפטר בשנת תס"ב בגיל שישים) בלשון זו: "ראיתי ותיקין שמברכים על כל מיני פירות אילן הנמצאות בט"ו בשבט"[33]. כשלשים שנה לפני הדפסת התיקון יששכר כבר הובא מנהג זה ב'מחזור הגדול' - 'מעגלי צדק' (מעגלי צדק נדפס בשנת ש"כ, ומקורו במחזור הגדול שנדפס בשנת שי"ב לערך)[34], ומשם כנראה העתיק בספר מנהגים ביידיש שנדפס בשנים ש"ן, שנ"ג, שס"א, ועוד[35]. באר"י וגוריו אין זכר לזה[36]. בחמדת ימים (שנדפס לראשונה בשנת תצ"א, ולהלן פרק ב' נרחיב במחלוקת על זיהוי מחבר הספר, ונסביר לפי"ז מהי השערתנו על השתלשלות המנהג) חידש מדעתו 'סדר' לט"ו בשבט, והביא את ענין שלשים הפירות שהוזכר בשם מהרח"ו [בלי קשר לטו בשבט], שעשר קליפתם לא נאכלת והם ב'עשיה', ועשר הגרעין לא נאכל והם ב'יצירה', ועשר הכל נאכל והם ב'בריאה' (להלן פרק ז' נאריך על זיהוי שלשים הפירות, ובמנהגים אחרים על זהות הפירות וכמותם[37]). והוסיף גם שתית יין ופסוקים ומאמרי חז"ל וקבלה לאומרם, ומזה הודפס קונטרס פרי עץ הדר. ומנהג זה התפשט לימים בכל קהילות הספרדים. רבי יעקב ספיר כתב (אבן ספיר ח"ב עמ' קה, משנת תרכ"א): "היום הזה... החזיקו בו אחינו הספרדים בטורקיה... והבבלים הוסיפו עליו במידה גדושה... והספרדים אספוהו והוסיפו עוד כהנה וכהנה, ויביאו לו גם יין גם לחם רב וגם מנחה מפרי האדמה וירק עשב[38], ונעשה יום טוב ורבים יחשבו שהוא יום הדין..." (ועי"ש שמלגלג "אז אמרתי מי יתן איפה ויודפסו גם עשרת הדברים – כללי תוה"ק – על ספר מיוחד עם יה"ר ויהי נועם ולשם יחוד וכו' ואיזה הגדות והערות, אולי יעשו גם להם חוק זכרון פעם אחת בשנה ויחזיקו בהם כאחד המנהגים האלה..."). מבין הראשונים מחכמי ספרד שהביאו מנהג זה (כמנהג אצל הספרדים) הוא השבט מוסר (פרק טז): "בני, הוי זהיר לברך על הפירות בט"ו בשבט, שמנהג ותיקין הוא"[39] (ולהלן פרק ב, 17, הבאנו שבאותן שנים המנהג החל להתפשט אצל הספרדים, עי"ש). היעב"ץ כתב ש"נוהגין להביא כמה מיני פירות האילן לברך עליהן ביום זה שהוא ראש השנה שלהן, שיתברכו גידולי האילנות היום"[40]. כך גם נהגו באכילת פירות אצל החת"ס ותלמידיו (מנהגי החתם סופר מהד' תש"פ, כב, ח, ע"פ מנהגים כ"י אות פד, וכן זכרון יהודה מנהגי מהר"ם א"ש אות רנז). אמנם אצל הפרושים והתימנים לא נהגו בזה בעבר[41] (וערוה"ש לא הזכיר את המנהג, וכך גם שני חכמים שחיו בליטא - החיי"א, ויסוד ושורש העבודה, שער המפקד פרק ב).
♦
6. אכילת הפירות – ביום או בלילה?
היו שנהגו לאכול את הפירות בלילה, והיו שנהגו לאוכלם ביום, והיו שנהגו לאוכלם בשניהם. כאן בהערה הבאנו את המקורות שדיברו בענין זה[42].
לענ"ד יש להוסיף לכך מקור חשוב, מדברי רבי בנימין הלוי ב'מחזור הגדול', שהוא המקור הקדום ביותר שיש בידינו למנהג אכילת הפירות (כפי שהזכרנו להלן פרק ג). להבנתי מוכח מדבריו שנהגו לאכול את הפירות ביום, ולא בלילה, שהרי כך לשונו: "במנחה שלפני יום ט"ו בשבט אומרים תחנה, אבל בשחרית אין אומרים תחנה. חל יום ב' או יום ה' אין אומרים והוא רחום וכו', אבל אומרים אל ארך אפים. ולפי שיום זה הוא ראש השנה לאילנות הוא מנהג לקנות כל אחד בביתו ביום זה מעט מכל פרי ופרי שימצא אז. למנחה של ט"ו בשבט אומרים תחנה" (מחזור הגדול דף כח, עמ' 43 במהד' שבתוכנת אוצרות התורה, ומשם הועתק למחזור מעגלי צדק דף כח ע"א, מהד' ירושלים תש"ס סי' נח). הרי שאת אכילת הפירות הזכיר בין שחרית לבין מנחה.
♦
7. ענינים נוספים
אע"פ שאין זה מענינו של מאמר זה, אציין כאן בקצרה וללא מקורות, כמה מנהגים ואמרות שהובאו בספרי המלקטים (הנזכרים במבוא למאמר): יש שנהגו לאכול בו מהאתרוג שבירכו עליו בסוכות (ליקוטי מהרי"ח, יפה ללב, בא"ח), ואמרו שבזה יזכה להשלים שנתו (כך מסרו בשם היהודי הקדוש), והתפללו אז על אתרוג לסוכות הבא (בני יששכר בשם רבותיו, בא"ח, ועוד). יש שלבשו בו בגדי שבת (מנהג חסידי רוז'ין, נדבורנא, קרעטשניף) או קיטל (ר' מרדכי מבויאן). יש שבירכו בו שהחיינו על פרי חדש. יש שעשו בו סעודה (דברי חיים מצאנז). יש שמסרו כי יום זה מסוגל לחדש ד"ת (חידושי הרי"מ ואגלי טל ועוד, וראה בזה להלן פרק ה1 אות ה בהערה). ר' זאב יעב"ץ החל להנהיג ליטוע אילנות ביום זה. יש חכמים שתמכו בכך, ויש שהתנגדו לכך[43].
♦
פרק ב: השתלשלות מנהג אכילת הפירות ומנהג סדר ט"ו בשבט
1. הקדמה
שני מנהגים בסיסיים קיימים בנוגע לפירות ט"ו בשבט: האחד הוא המנהג לאכול פירות ביום זה, והשני הוא עריכת 'סדר' ט"ו בשבט, בו נאכלים הפירות בסדר מסויים, עם אמירת משניות ועוד[44].
בחלקו השני של פרק זה נעסוק במנהג אכילת הפירות (ללא עריכת 'סדר'). ננסה להתחקות אחרי הולדתו והתפשטותו: באיזה איזור הוא נולד, ובאיזו קהילה, מתי הוא התפשט לעדות נוספות, וכו'.
חלקו הראשון של הפרק יעסוק במנהג עריכת "סדר" ט"ו בשבט – מי חידש את המנהג, האם טוב לנהוג בו, וכדו'. בתוך כך נעסוק באריכות בשאלת זיהוי מחבר הספר חמדת ימים, זמנו ומקומו.
♦
2. רקע לחלק הראשון של הפרק
סדר ט"ו בשבט הובא לראשונה בספר חמדת ימים [להלן: ח"י], שנדפס לראשונה בשנת תצ"א, ע"י הגאון מהרי"י אלגאזי, שכתב שאינו יודע מי חיבר את הספר. משם הועתקו הדברים לקונטרס פרי עץ הדר, הנפוץ בקהילות רבות.
הספר ח"י נדפס, כאמור, ללא שם המחבר, וכאן נסכם את המחלוקת הגדולה שישנה בעניין זיהוי מחבר הספר. מתוך כך נדון האם הקטע בספר העוסק בסדר ט"ו בשבט [להלן: הקונטרס] מומלץ לקריאה. מכיון שהמחלוקת בנושא ידועה, ועיקר החידוש כאן הוא כינוס השיטות למקום אחד, לכן נמעט בהבאת מקורות, והרוצה לעיין ימצאם בספרים העוסקים בנידון.
♦
3. שיטה ראשונה – מחבר הח"י הוא נתן העזתי
היעב"ץ סבר שהח"י הוא ספר שבתאי "מלא תועבות ונאצות", שחובר ע"י נתן העזתי שר"י (חי בשנים ת"ד-ת"מ, ובשנת תכ"ד החל בנבואותיו) שפיוטים ממנו מצוטטים בסוף הספר (וראיתי שכ"כ ר"י ספיר בספרו אבן ספיר ח"ג עמ' יח).
החיד"א לא הזכיר את שם הספר, גם כשהביא מדבריו (זאת למרות שמדפיס הספר הוא מהרי"י אלגאזי, רבו של החיד"א ואביו של חברו מהרי"ט אלגאזי), והגר"ח פלאג'י כתב שהחיד"א חיבר תפילות כדי שלא ישתמשו בתפילותיו של הח"י, ולדעת הגר"ח פלאג'י מחבר הח"י הוא נתן העזתי [אלא שהגר"ח פלאג'י מתייחס אליו בכבוד וכותב שאין לדבר בו סרה].
רבי יהודה פתיה סבר שהח"י חובר ע"י נתן העזתי, וכך, להבדיל, סבר גם החוקר גרשם שלום.
עוד מגדולי ישראל דרשו לגנאי את הספר: ר' יצחק אייזיק מקאמראנא בזוהר חי, שו"ת זכר יהוסף (ח"ב, תהלוכות האגדות פ"ו ד"ה 'עוד בא', הביאו הרב יהודה לביא בן דוד במאמרו שב'צהר' ח"ד), הסטייפלר, ועוד[45].
מסיבה זו יש נוהגים עד היום שלא להחזיק את הספר בביתם, וכך נהג הגר"מ אליהו[46].
♦
4. שיטה שניה – המחבר הוא המקובל רבי בנימין הלוי
הרב דוד קוסובסקי-שחור, בספרו אוצר חמדת ימים (ב"ב תשס"ט) ובהקדמתו לח"י מהד' ב"ב תשע"א, פסע בעקבות החוקר יערי (בספרו תעלומת ספר) והביא ראיות מתוך דברי הח"י (שחלקן הובאו כבר בקונטרס כבוד חכמים לר' מנחם מענכין הלפרין זי"ע) לפיהם מוכח שהספר נסתיים בשנת ת"ל לערך, ושאז מחברו היה זקן [כבן מאה!]. זאת, משום שהח"י כתב 'נר"ו' על רבנים שנפטרו בשנים שנ"ט-שצ"ה, ומכאן שכבר בשנת שנ"ט עמד על דעתו.
מכך הוכיח שמחבר הספר אינו נתן העזתי שר"י, שהרי רשע זה נולד רק בשנת ה'ת"ה לערך, והתחיל בתעלוליו בשנת ה'תכ"ה.
לפי דעה זאת, המחבר הוא המקובל רבי בנימין הלוי (כפי שכבר הציע החוקר א' יערי בתעלומת ספר, וכן סבר בשו"ת יצחק ירנן חלק ה סי' כט אות ג), שהיה ממסדרי כתבי האריז"ל. רבי בנימין למד אצל ר' חייא רופא, שהיה תלמידו של מהרח"ו [אין לטעות ולבלבל בינו לבין רבי בנימין בן רבי מאיר הלוי, המכונה 'רבי בנימין אשכנזי', שחיבר את מחזור הגדול ואת המעגלי צדק].
♦
5. שיטה שלישית – המחבר הוא מהר"י אלגאזי או מחבר שקרן
שיטה שלישית סוברת שהח"י נתחבר אחרי שנת תע"ב [ולפני שנת ת"צ, וכנראה סיים לכותבו בשנת ת"פ לערך], וממילא המחבר איננו לא המקובל ר' בנימין הלוי זצ"ל וגם לא נתן העזתי שר"י[47].
יש שרצו לטעון כי המחבר הוא מדפיס הספר מהרי"י אלגאזי (החוקרים תשבי ובניהו, והרב תפלינסקי)[48], אלא שכידוע המהרי"י אלגאזי היה אחד מגדולי ישראל באותו הדור, ואילו לפי מה שנביא בהמשך דברינו נראה שמדובר במחבר שקרן.
בקונטרס אר"ש חמדה[49] הוכיח באריכות (בעקבות החוקרים תשבי ובניהו) שהמחבר נהג להעתיק מספרים שקדמו לו, להעלים את שמם, להשמיט חלקים מדבריהם וליצור מצג שוא לפיו הוא מחדש הדברים [הח"י העתיק, בין היתר, מהפרי חדש, שבט מוסר, מג"א, כנה"ג, ואליה זוטא (שחיבר גם את ספר אליה רבה), ויש להעיר שאלו הם חלק מן הספרים המובאים בחלקו השני של פרק זה, בתוך רשימת אלו שהזכירו את מנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט].
לדברי אר"ש חמדה מחבר הקונטרס היה שבתאי (אך לא מדובר בנתן העזתי, אלא באדם שחי אחרי ימיו). מטרתו של המחבר היתה ליצור ספר גדוש בדברי מוסר וקבלה (שכביכול היו משלו, למרות שבאמת הועתקו מספרי גדולי ישראל), ולשלב בתוכם ממנהגי כת ש"ץ כדי להכשיל את ישראל.
♦
6. האם הח"י גנב מספרים אחרים
מחבר הח"י הואשם ברמאות, משום שהעתיק מספרים אחרים בלי להזכירם.
באוצר חמדת הימים [שסבר, כאמור לעיל, שמחבר הח"י היה צדיק] דחה את הטענות הללו, שהרי הח"י לפעמים העלים את שמות המחברים כפי שכתב בהקדמותיו, וכפי שנהגו רבים, וגם לא נטל עטרה לעצמו, שהרי פרסם את הח"י בעילום שם.
עוד הוסיף באוצר חמדת ימים שהח"י היה מופץ בקונטרסים, והיה מונח בכת"י שנים רבות עד שנדפס, ולכן רבים מהגניבות שבהם האשימו אותו אינן נכונות, אלא אדרבא - ספרים אלו העתיקו מקונטרסיו שנפוצו.
בהקשר לכך הביאו בחמדת ימים מהד' תשע"א ראיות כי עוד בשנות הארבעים לחייו הדפיס ר' בנימין ומסר לת"ח [גם באשכנז!] קונטרסים ובהם תפילות (שחלקם נדפסו בח"י שנים רבות אח"כ), כגון 'סדר תיקון קריאת שמע' הנדפס בשנת שע"ה בפראג בהסכמת הכלי יקר והשל"ה, וכן 'תיקוני שבת' שנדפס בשנת שע"ב (וממנו נתפשט באשכנז הטבילה בער"ש, ואמירת 'לכה דודי', ועוד, וציטטו ממנו השל"ה והמג"א ועוד רבים), וכן סדר ברכת המזון שנדפס בונציא בשנת שס"ג, וכעי"ז הופצו ספרי התיקונים באטליה בשנת תט"ו ואילך, תיקון ליל שבועות והושע"ר שנדפס בונציא בשנת תי"ט, וכו'. עוד הביאו שם שהשל"ה קיבל קונטרסים מר' בנימין הלוי, וכך גם עוד מחכמי אשכנז שחיברו ספרים והביאו מדברי ר' בנימין.
לעומת זאת, באר"ש חמדה [שסבר, כאמור לעיל, שמחבר הח"י היה רשע] הוכיח שהח"י הוא שגנב מהספרים האחרים, ובמזיד שינה את לשונם, ולקח חידושים שהם חידשו מדעתם וכתב אותם בשם מורו או בשם עצמו וכדו'.
♦
7. האם שערי ציון והחיד"א הביאו את תפילותיו
לדעת האוצר חמדת ימים [שסבר שמחבר הח"י היה צדיק] מחבר הסידור הקדמון שערי ציון (נדפס בשנת תכ"ב) קיבל נוסחאות תפילה מר' בנימין הלוי מחבר הח"י, הרש"ש שילב מתפילות הח"י בתוך נוסחאות תפילותיו (ובענייני קבלה הסתייג ממנו, כפי שהסתייג מכל מי שהעתיק משאר תלמידי האריז"ל ולא רק ממהרח"ו), והחיד"א הביא ממנו רבות (אמנם לא הזכיר את שמו, וכנראה לא רצה לעורר מחלוקת ולכן השמיט את שמו).
לעומת זה, באר"ש חמדה [שסבר שמחבר הח"י היה רשע] כתב שהחיד"א השמיט את דברי הח"י, ודאג שלא יאמרו את התפילות המובאות בספר זה, וכשהזכירו היה זה בתוך ציטוטים שהביא החיד"א מספרים אחרים, וגם אז שינה כדי שראשי התיבות יהיו קשים לקריאה. לדעת האר"ש חמדה, הח"י גנב את התפילות שנדפסו בשערי ציון והדפיסן בספרו.
♦
8. אלו תפילות מקורן בחמדת ימים
באוצר חמדת ימים [שסבר שמחבר הח"י היה צדיק] כתב שמקורם של תפילות רבות ומנהגים הוא בדברי הח"י [בתוך סוגריים מרובעות ציינתי את המנהגים עליהם העיר באר"ש חמדה שאין מקורם מהח"י. לדעתו, גם שאר המנהגים מלוקטים מן הסתם מספרים שמהם הח"י העתיק בגניבה]: תפילת הבנים לשל"ה, נוסח 'וינוחו בם' במנחה של שבת, [אמירת 'לדוד ה' אורי' בחודש אלול], אמירת 'למנצח' ז"פ לפני התקיעות, יה"ר שלפני ואחרי אמירת תהילים, [תפילה זכה שייסד החיי"א (לאר"ש חמדה איננה מהח"י, אף שהחיי"א אכן החזיק מהח"י באופן כללי)], [תפילת התשליך], אמירת 'וחרה אף' בק"ש בלחש וכן קריאת פרשת התוכחה בלחש, קריאת שיה"ש בערב שבת, [אמירת 'שבת שלום' כשנכנס לביתו בליל שבת], אמירת 'אשת חיל' בליל שבת, אמירת 'אזמן בשבחין 'אסדר לסעודתא' ו'בני היכלא' לפני הקידוש דווקא, ברכי נפשי בערבית של ר"ח, קידוש לבנה אחר ז' ימים, אמירת הלל שלם בעת אפית מצות בערב פסח, קריאת שיה"ש אחר ליל הסדר, הקפת ביהכ"נ עם הס"ת אחרי כל נדרי, [אמירת ספר תהילים בליל הושע"ר], אמירת 'מזמור שיר חנוכת הבית' אחרי הדלקת נרות חנוכה, הרבה מאוד נוסחאות 'לשם יחוד' שמצויות בסידורים, כגון ה'לשם יחוד' שלפני אמירת שיה"ש ולפני הדלקת נר חנוכה ולפני הכפרות ובזמן הוצאת ס"ת בראש השנה וכן 'קראי מועד' לליל שביעי של פסח ועוד רבים.
9. רמזים שבתאיים בספר
בענין הפיוטים שבח"י הקשורים לנתן העזתי, כתב באוצר חמדת ימים [שסבר שהמחבר היה צדיק] שפיוט אחד מהם כבר נדפס ע"י הרמ"ז בשנת תי"ט, כאשר נתן העזתי היה רק נער צעיר, ולכן ברור שהוא אינו מחבר הפיוט.
לעומתו, באר"ש חמדה [שסבר שהמחבר היה רשע] הראה כי הספר מלא בעוד רמזים שבתאיים.
♦
10. גדולי ישראל שהשתמשו בספר
ב'אוצר חמדת ימים' [שסבר שמחבר הח"י היה צדיק] הביא רבים מגדולי ישראל בכל הדורות שעיינו בדברי הח"י וציטטו מהם.
נציין רק את המפורסמים שבהם, ורק את אלו שציינו במפורש את שם הספר ח"י: יסוד ושורש העבודה (שכתב "ראשון לכל ספרי מוסר תלמדו ספר חמדת הימים"), ר' חיים מוואלאזין (שראה חידוש של הח"י וקילסו ואמר שמעתה נתברר שהחשדות עליו דחויים. אולם, באר"ש חמדה הראה שחידוש זה הועתק ע"י הח"י מספר שמצא) וכן תלמידו הנחלת דוד ועוד מתלמידי הגר"א, החקרי לב, ר"ח פלאג'י, הלשם (שכתב שהמחבר הוא 'אחד מקדושי עליון'), חת"ס (אך יש עדות שהחת"ס החזיקו אמנם, אך מאידך לא עיין בו), אמת ליעקב לר' יעקב שאלתיאל ניניו, אשל אברהם לר' אברהם אופנהיים, בן איש חי (ראה בהקדמת הרב צוריאל לח"י מהד' ב"ב תשס"ד, עמ' 26-29, וראה מה שהשיב שם על טענת הגר"מ אליהו והגרי"מ הלל שהבא"ח חיבר את ה'לשון חכמים' כדי שימנעו מלהשתמש בתפילות הח"י, ונעיר שבספרנו מפנינים יקרה, פרק ז, סעיף ב, הערה 181, הבאנו שדברי הבא"ח ש"א וזאת הברכה אות טו מבוססים על החמדת ימים סוכות, פרק ז, אות כו), ר' חיים שאול דוויך, בתי כהונה לר' יצחק הכהן רפאפורט, ר' יהודה עייאש, ר' אליהו סלימאן מני, כה"ח, מאמר מרדכי, מקדש מלך לר' שלום בוזאגלו, בעל הלבושי שרד, ר' אפרים זלמן מרגליות בעל ה'מטה אפרים', עיקרי דינים לר' דניאל טירני, בכורי יעקב לבעל הערול"נ, מהרי"ץ, שתילי זיתים, פתח הדביר, רמזי ישראל לר' ישראל מקוזניץ', שדי חמד, שלחן גבוה, שו"ע הרב, מהרי"י אלגאזי, שער החצר, תורת חכם לר' חיים דילרוזא, פרמ"ג, אגרא דפרקא למהרצ"א מדינוב, הדברי יואל מסאטמר, ר' סלמן מוצפי, הרב משה שטרנבוך, הרב זילברשטיין, הרב גריינמאן, הרב ב"צ מוצפי, הרב יצחק רצאבי, הרב חיים פרידלנדר, וכן העידו על הרב אליעזר קעניג בעל ה'רקח מרדכי' ועל מהרי"צ דושינסקי. כמה חכמים כתבו שטוב להדפיס את ספרו וכו', ומהם: הרב עובדיה יוסף, הרב מאיר מאזוז, הרב שריה דבליצקי, והרב שלמה בן שמעון.
לעומת זה, באר"ש חמדה [שסבר שמחבר הח"י היה רשע] טען כי אין להביא ראיה מגדולי ישראל שציטטו מספר ח"י, משום שהם התמקדו בתוכן הספר, שהוא אכן ברובו המוחלט טוב ויפה, ולא עסקו בזהות המחבר. המעטים מביניהם שכן כתבו על זהות המחבר ודנו אותו לכף זכות, כתבו כך על סמך דבריו הנפלאים, ולא שיערו שיהיה רמאי שכזה להעתיק מספרי אחרים ולשנותם לחלוטין.
11. מיהו מחבר עניין ט"ו בשבט שבחמדת ימים
לאור מה שהבאנו לעיל בענין הח"י, נסכם את היחס לקטע על ט"ו בשבט [להלן: הקונטרס] המובא בח"י.
(1) לפי השיטה הראשונה, של היעב"ץ וסיעתו, הקונטרס חובר בשנים ת"ל-ת"מ לערך, ע"י נתן העזתי. לפי בדיקתי משפחתו היתה מיוצאי אשכנז[50].
לפי סברה זאת קריאת הקונטרס בט"ו בשבט אינה מומלצת, אף שמסתבר שרוב הדברים שהובאו בו אינם בעייתיים. ברור שיש להימנע מקריאת המשפטים שנחשדו בשבתאות, כמו כוונת 'שורש בן ישי חי' המובאת בסיום הקונטרס.
(2) לפי השיטה השניה (יערי, ובעקבותיו הרב קוסובסקי) הקונטרס חובר בין השנים שנ"ט-ת"ל לערך, ע"י גדול וצדיק, המקובל ר' בנימין הלוי[51]. מסתבר שהוא היה ספרדי, אף שלא מצאתי הוכחה ברורה לכך[52].
נראה לענ"ד שלפי שיטה זאת צ"ל שקונטרס זה חובר בסוף ימיו, משנת תי"ט ואילך[53].
לפי דרך זאת מומלץ וטוב לקרוא בליל ט"ו בשבט את הקונטרס, וייתכן שגם אין צורך לגרוע בו דבר.
(3) לפי הסיעה השלישית, הח"י חובר בשנת ת"פ לערך, ולדעת כמה חוקרים (תשבי, בניהו, וכן דעת הרב תפלינסקי) המחבר הוא הגאון מהרי"י אלגאזי, ולפי המובא באר"ש חמדה המחבר היה אדם אלמוני, רמאי ושבתאי. לפי דרכו, נראה לענ"ד שהקונטרס שבח"י בענין ט"ו בשבט הועתק, כדרכו של אותו רמאי, מקונטרס אלמוני שחובר ע"י אדם צדיק[54].
ודאי שהקונטרס האלמוני חובר לפני שנת ת"פ לערך, אז בערך נתחבר הח"י. אולי מחבר הקונטרס האלמוני הוא אותו צדיק שכתב את שאר הקונטרסים מהם העתיק החמדת ימים, כמו הקונטרסים של תיקון ליל שבועות והושע"ר ועוד. קונטרס זה הודפס בשנת תי"ט, וייתכן אולי שגם הקונטרס האלמוני על ט"ו בשבט נכתב בערך באותם השנים. מסתבר לפי דרך זו שמחבר הקונטרס האלמוני על ט"ו בשבט היה אשכנזי[55].
לפי דרך זו אין בעיה בקריאת הקונטרס שבח"י, אך מ"מ יש לגרוע את המשפטים שנחשדו בשבתאות.
♦
12. ראיה נוספת לענ"ד על זיהוי המחבר
בענין זיהוי מחבר הח"י, אוסיף ואעיר על נקודה קטנה[56]: ידוע לנו שרבי בנימין סידר את כתבי האר"י מהדורה קמא[57]. במהדורה מאוחרת יותר של כתבי מהרח"ו (שער הכוונות ומקורו בעץ חיים[58]) הובא המנהג ללכת בל"ג בעומר לקבר רשב"י, ולגלח שם את שיער הילדים, ומהרח"ו הביא שם ש"יש שורש במנהג זה" עי"ש, וגם ביאר שם את סוד כוונת ל"ג בעומר. מסתבר שהדברים מובאים גם במהדורה קמא של כתבי מהרח"ו, ובכלל זה ב'ספר הכוונות' כת"י שסידר רבי בנימין[59]. מעתה, אם ר' בנימין הוא מחבר הח"י הרי אז תמוה מדוע בח"י לא נזכר שבל"ג בעומר נוהגים לעלות למירון[60]. מכאן לכאורה קצת פירכא לשיטה הסוברת שמחבר הח"י הוא המקובל ר' בנימין. אולם, ניתן לתרץ את הקושיא בכמה דרכים, כמבואר בהערה כאן[61].
♦
13. סיכום חלקו הראשון של הפרק, על החמדת ימים ומחברו
הח"י נדפס לראשונה בשנת תצ"א. לפי הסיעה הראשונה (היעב"ץ, הגר"ח פלאג'י, הרב פתיה) הח"י חובר בשנים ת"ל-ת"מ לערך, ע"י נתן העזתי שר"י, שהיה ממשפחה אשכנזית. לפי הסיעה השניה (החוקר יערי ובעקבותיו הרב קוסובסקי) הספר חובר בשנים ש"נ-ת"ל לערך, ע"י המקובל ר' בנימין הלוי [נראה שהקטע על ט"ו בשבט חובר לאחר שנת תי"ט]. לפי הסיעה השלישית הספר חובר בשנת ת"פ לערך, ע"י מהרי"י אלגאזי (החוקרים תשבי ובניהו, וכן הרב תפלינסקי ועוד), או ע"י אדם רמאי ושבתאי (הרב אהרונוב, ולדבריו נראה שענין ט"ו בשבט נעתק מקונטרס שחיבר אלמוני צדיק, בשנת תי"ט לערך כנראה, ע"י מחבר אשכנזי כנראה).
♦
14. רקע לחלק השני של הפרק – מנהג אכילת הפירות
עסקנו עד כאן בזיהוי מחבר הח"י, שחידש את מנהג עריכת ה'סדר' לט"ו בשבט. כעת נעבור להתחקות אחר התגלגלות המנהג הבסיסי יותר - אכילת הפירות בט"ו בשבט (ללא עריכת 'סדר').
15. שורש המנהג באשכנז
כפי שראינו (לעיל א, 5) מנהג אכילת הפירות מופיע לראשונה במחזור הגדול (דף כח) ומחזור מעגלי צדק (דף כח ע"א, מהד' ירושלים תש"ס סי' נח), שחוברו ע"י רב אשכנזי - רבי בנימין בן רבי מאיר הלוי, המכונה 'רבי בנימין אשכנזי', והיה רב של קהילה אשכנזית. ראינו גם שבספר תיקון יששכר (מהד' של"ט עמ' כב) צוין שמנהג זה הוא מנהג האשכנזים. לענ"ד ייתכן ללמוד מעובדות אלו שמדובר במנהג אשכנזי, ששורשו מופיע לראשונה אצל הריצב"א (נפטר ד'תתק"ע) שאסר את התענית ביום זה (כמובא לעיל א, 3, אלא שהבאנו שם שייתכן שכעי"ז מובא כנראה כבר אצל ר"נ גאון), והוא התפתח להימנעות מתחנון (שנהגה אצל חלק מהקהילות האשכנזיות בשנים ה'כ-ה'ק"צ לערך, כמובא במנהגים לר"א חילדיק ובסדר טרויש ובמנהגים לר"א קלויזנר ובמהרי"ל, ונראה שבאיזור שנת ה'ר"כ כבר לא אמרו תחנון ברוב ככל הקהילות, כמובא בלקט יושר ועוד, ולהלן פרק ו, 3, הובאו כל המקורות בזה), ואח"כ המנהג התפתח עוד ונוספה לו אכילת פירות, בכמה קהילות אשכנזיות באיזור שנת ר"פ לכל המאוחר (לפני ימי ה'מחזור הגדול' וה'תיקון יששכר', כמובא להלן פרק ג, 4)[62].
כידוע, לדעת החוקרים, יהדות אשכנז צמחה מתוך יהדות איטליה ששימרה את מסורת א"י. לפי"ז ייתכן לענ"ד שבני א"י ראו בט"ו בשבט 'יום הדין', כפי שעולה מפיוטי הגניזה שהובאו לעיל (פרק א, 2, אך ראה מה שהערנו שם), והדבר השתמר באופן חלקי אצל חכמי אשכנז[63] [שו"ר שכך שיער גם החוקר א' יערי, שהוסיף שההימנעות מתחנון אינה מצויה אצל פוסקי ספרד עד לב"י, והיא איננה נזכרת במנהיג שחי בפרובנס, בשבלי הלקט שהיה מיהודי איטליה המקוריים, באבודרהם הספרדי, וכך גם בטור. לכן שיער יערי שההימנעות מתחנון הגיעה אל הב"י לאחר שמנהג אשכנז התפשט אצל יוצאי ספרד]. אולם, יש לציין בענין זה למה שכתבנו לעיל פרק א (סעיף 3), שם פקפקנו בטענה לפיה איסור התענית שהובא בריצב"א הוא מסורת אשכנזית עתיקה, עי"ש.
♦
16. לידת המנהג ביון וטורקיה והתפשטותו אצל האשכנזים
לענ"ד יש לציין כאן ענין נוסף על השתלשלות המנהג: התיקון יששכר חובר בשנת רצ"ט, כנראה בטורקיה (ראה להלן פרק ח), ונדפס בשנת שכ"ד בקושטא שבטורקיה (אולם יש להעיר שהקטע על ט"ו בשבט נוסף בשנת של"ד לערך, בצפת כנראה, ונדפס בונציה, כמובא להלן פרק ח, ועי"ש עוד בזה). בעל מחזור הגדול, הגאון רבי בנימין אשכנזי, היה בעת הדפסת ספריו 'מחזור הגדול' ו'מחזור שערי צדק', בשנים ש"ה-ש"כ, רבה של קהילת האשכנזים בסלוניקי שביוון [שם החל לכהן כרב כבר משנת רצ"ב], ולפני כן היה רבה של קהילה סופיה שבבולגריה, הסמוכה לטורקיה וליוון ונמצאת ביניהן. משום כך, ייתכן שמנהג אכילת הפירות היה קיים אצל האשכנזים בעיקר בארצות אלו[64]. ייתכן שמשום כך המנהג לא נזכר אצל השל"ה[65] (נולד בשנת ש"כ, היה רב בפולין ואשכנז, ומשנת שפ"ב היה רב הקהילה האשכנזית בי-ם, עבר לצפת וטבריה ונפטר בשנת ש"צ).
דברי התיקון יששכר מובאים אצל שלשה פוסקים אשכנזיים שחיו בדור אחד, בשנים ת"מ-ת"ע: המג"א, האליה רבה, והמקור חיים לבעל החוות יאיר (המג"א היה מחכמי קאליש שבפולין, וחי בשנים שצ"ז-תמ"ג. החוו"י היה רבה של וורמייזא, וחי בין ת"ב-תס"ב. האליה רבה חי בשנים ת"כ לערך-תע"ב, היה תלמיד-חבר של המג"א, והיה רב בפראג בעיקר). מדבריהם עולה כי גם אם נניח כנ"ל שמאה שנה לפני כן נהג מנהג זה בעיקר באיזור יון וטורקיה, מ"מ בימיהם חדר המנהג גם לקהילות האשכנזים באשכנז פולין ובוהמיה [יש לציין כי מדברי המקור חיים בסי' תרפ"ד נראה שהמנהג לא נהג בעירו שבגרמניה אצל כל האנשים, אלא דווקא אצל ה"ותיקין", דהיינו אנשים מיוחדים. בסי' תרפ"ו הביא במקור חיים את דברי המעגלי צדק שמדבריו משמע שנהגו בזה רבים, אך אין בזה עדות על הנהוג בגרמניה. כך גם דברי המג"א והא"ר (בפירושם על השו"ע קלא, ו) הם רק ציטוט של התיקון יששכר, ולכן מדבריהם יש ראיה רק לכך שהמנהג החל לחדור לארצותיהם, אך אין מכך ראיה על מידת התפשטותו[66]].
מאידך, באדני פז לר' אפרים העקשר, דיין בקהילת אלטונא-המבורג שבגרמניה, שנדפס בחיי מחברו בשנת תק"ג העיר על דברי המג"א בסי' קלא וכתב "ואני לא ראיתי ולא שמעתי ממנהג זה, ואפשר לומר טעם למנהג זה דעל ידי שמרבים בפירות יזכור שהוא יום ר"ה לאילנות ויתפלל עליהם שיתברכו...'. מדבריו עולה כי למרות שעברו שישים שנה מאז שהמנהג הובא במג"א מ"מ היו עדיין מקומות בגרמניה שבהם לא נהגו בזה כלל[67]. כך יש להוכיח גם מלשון היעב"ץ, שהתגורר רוב ימיו בגרמניה[68], וכתב בשנת תק"כ לערך[69] ש"בארץ ישראל (!) נוהגין להביא כמה מיני פירות האילן לברך עליהן ביום זה שהוא ראש השנה שלהן, שיתברכו גידולי האילנות היום"[70].
התיאוריה שהעלנו כאן, לפיה המנהג נוסד ביון וטורקיה וסביבתם, נתקלת בקושי, שהרי מנהג אכילת הפירות מובא בספר מנהגים ביידיש שנדפס בשנת ש"ן, ומיד נדפס בכמה מהדורות נוספות, ומסתבר מאוד שספר זה הופץ בגרמניה ופולין וכו', כפי שהראנו בהערה כאן[71]. וחכם אחד, מומחה לדבר, תירץ את קושייתי, והסביר שבספר המנהגים המדובר ר"ש גינצבורג שילב קטעים מתוך מחזור הגדול, וכפי הנראה יש בדבריו דברים המתאימים למנהג איטליה ויוון בלבד[72].
בכל מקרה, עלה בידינו שהמנהג לא היה אחיד בגרמניה ועוד ארצות, ובשנת תק"כ לערך עוד היו מקומות שלא נהגו בזה. כפי הנראה המנהג התפשט לאיטו במשך השנים.
♦
17. התפשטות המנהג אצל הספרדים
החכמים האשכנזיים שהוזכרו לעיל לא העידו על מנהג הספרדים בימיהם[73]. גם משתיקתם הרועמת של מהרח"ו גורי האר"י וכותבי מנהגי צפת נוכל להסיק שמנהג זה לא היה נפוץ בימיהם אצל קהילות הספרדים (כפי שיורחב להלן פרק ג. אעיר שלהלן, בפרק יד סוף סעיף 3, ציינו שיתכן שיש קשר בין פרסום מנהג אכילת הפירות, שהתרחש לראשונה בשנים שי"ב-של"ט, ובין המקורות הראשוניים המזכירים שיש קדושה בפירות א"י, שנכתבו בתקופה הסמוכות לכך, בשנים ש"מ-שע"ט, ע"י ר"ש רגוזא ור"א אזולאי, שלא נמנו על בני הקהילה האשכנזית).
בעל כנסת הגדולה (הגהות הב"י סי' קלא), רבה של איזמיר שבטורקיה (נפטר בשנת תל"ג בגיל שבעים. נולד ולמד בקושטא שבטורקיה), מביא את דברי התיקון יששכר. מכך נראה להסיק שבימיו עדיין נהג מנהג זה דווקא אצל האשכנזים. גם הפרי חדש הביא בספרו (סי' קלא), שנכתב בשנת ת"ן לערך, את דברי התיקון יששכר, ומכך משמע שבמקומו ובימיו הספרדים לא נהגו בזה[74].
מקור לאכילת פירות אצל הספרדים מובא בשבט מוסר שחיבר החכם הספרדי ר' אליהו האיתמרי (נפטר בשיבה טובה בשנת תפ"ט). אמנם אין המדובר במנהג נפוץ אלא בעצה טובה למדקדקים במצוות: "ואלו הדברים שהייתו נזהר בהם אני המחבר, וראיתי לכותבם, ומועילים לכל אדם ובפרט לתלמיד חכם (פרק טז, מהד' אור הספר ה'תשל"ח עמ' קכג)... בני, הוי זהיר לברך על הפירות בט"ו בשבט, שמנהג ותיקין הוא" (עמ' קכח). בעל השבט מוסר חי באיזמיר שבטורקיה, וייתכן לפיכך שראה את המנהג אצל הקהילה האשכנזית בעירו.
חכם ספרדי נוסף שהזכיר את המנהג הוא מהר"מ חאגיז (דבריו הובאו בסוף ספר ברכת אליהו לר' אליהו אב"ד אוליינאב, עמ' נה, שנדפס בשנת תפ"ח, והובא אח"כ במועד לכל חי סי' ל ס"ק ז-ח): "עוד אודיעך דכאשר האדם עץ השדה הנהגתי ג"כ מה שראיתי מרבותי נ"ע וממרי הנז"ל (=הנזכר לעיל) שהיה נוהג בט"ו בשבט להרבות בברכות פרי האילן ולהתפלל להי"ת שיחדש עלינו ועליהם שנה טובה. והיו נוהגים לאכול ט"ו מיני פירות אלו, ועל כל פרי ופרי שיביאו כ"א בפני עצמו שלא מדעת בעה"ב ללמוד פרק אחד, דהיינו ח"פ דפיאה, ג' פרקים דביכורים, ד"פ דר"ה, שהם ט"ו: חמישה כנגד בריאה: תאנה גפן תפוח אגסים חבושין – אלו נאכלים בקליפתן. כנגד יצירה: תמרים זית ענב גודגדניות עוזרדין – אלו נאכלים בלי קליפה וקליפתן בפנים והם הגרעינין. כנגד עשיה: רמון שקדים אגוז תרמוס סידרא – קליפתן של אלו היא מבחוץ ונזרקת. וכדי לתת שפע לנשמה מעולם האצילות צריך לברך על ריח האתרוג, וכן מצאתי בשם האר"י ז"ל שהיה נוהג כסדר הזה". מהר"ם חאגיז נולד בא"י בשנת תל"ב, נסע הרבה לגולה, והגיע למצרים, איטליה, אמשטרדם ולונדון. בשנת תצ"ח הוא חזר לארץ ישראל והתיישב בצפת, ובשנת תקי"א נפטר בבירות שבלבנון. להלן (ג, 10) הבאנו שנראה שכוונתו ב"מרי הנז"ל" (=הנזכר לעיל) לסבו ורבו 'הרב המג"ן' ר' משה גלאנטי בעל הקרבן חגיגה, שנפטר בשנת תמ"ט, כאשר מהר"מ חאגיז היה בגיל 17. הבאנו שם שיתכן לדחוק ולגרוס "הגז"ל" (=הגאון ז"ל) ולטעון שכוונתו היא לרבו הגאון ר' אברהם יצחקי (שנפטר בשנת תפ"ט, והיה תלמיד מהר"ם גלנאטי ומהרי"י חאגיז, וחבירו של בעל הפרי חדש). הרי שיש כאן מקור למנהג אכילת הפירות באופן מורחב בשנים תל"ה-תמ"ט לערך, אצל חכם ספרדי בירושלים, ומנוסח הדברים נראה שהוא מנהג מחודש. הרב המג"ן היה רבו של הפר"ח, ולפיכך אם מהר"ם חאגיז מתכוון לרב המג"ן, הרי אז יוצא שהפר"ח בדבריו ציטט רק את התיקון יששכר משום שבזמן שחיבר את ספרו עדיין רבו לא נהג כך, או משום שהעדיף לצטט ספר שנדפס, או משום שהמנהג לא נהג אז אצל הספרדים אלא רק אצל רבו, ואולי עוד אנשים בודדים.
בשנת תצ"א נדפס החמדת ימים בו הורחב מאוד ענין ט"ו בשבט. הספר הופץ במהירות בכמה ארצות, ונדפס ב-8 מהדורות בתוך 33 שנים, שנדפסו באיטליה טורקיה וזאלקווא שבגליציה. מסתבר שהדבר הביא להתפשטות המנהג אצל המון העם. החמדת ימים הרחיב מאוד את מנהגי ט"ו בשבט, ומדבריו עולה כי הסדר שהנהיג לט"ו בשבט הוא חידוש שלו: "ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה, ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן, כאשר הנהגתי לכל החברים אשר עימדי. ואם כי בדברי הרב זלה"ה (=האר"י) לא נמצא מנהג זה, מכל מקום תיקון נפלא הוא...". לעיל הבאנו שלש שיטות על מחבר הספר חמדת ימים, ולפי השיטות השונות יש לנתח את דבריו בענין ט"ו בשבט: (1) לפי היעב"ץ (וכן הגר"ח פלאג'י, והרב פתיה) הח"י חובר בשנת ת"ל לערך ע"י נתן העזתי שר"י, שהיה בן העדה האשכנזית. נתן העזתי למד בירושלים אצל ר"י חאגיז בין השנים תי"ח-תכ"ג לערך. ר"י חאגיז הוא אביו של מהר"ם חאגיז וחתנו של הרב המג"ן (ר"י חאגיז ובנו היו מגדולי הלוחמים בשבתאים). ייתכן לפיכך שנתן העזתי הרחיב את המנהג שראה בבית רבותיו[75]. (2) לפי הסיעה השניה (החוקר יערי ובעקבותיו הרב קוסובסקי) הספר חובר בשנים ש"נ-ת"ל לערך [נראה שהקטע על ט"ו בשבט חובר בין השנים תי"ט-ת"ל], ע"י המקובל ר' בנימין הלוי (שלהשערתי היה ממשפחה ספרדית). לענ"ד ייתכן כי ההשראה להפצת מנהג זה באה לר' בנימין מתוך היכרותו עם מנהג האשכנזים בערי אשכנז ובטורקיה בפרט, שהרי ידוע לנו כי ר' בנימין עבר בנדודיו בערים וארצות רבות (קורפו הסמוכה ליון, איזמיר וקושטא שבטורקיה, דמשק, איטליה, מצרים, הולנד, צרפת וגרמניה)[76], וייתכן כי ראה את המנהג אצל הקהילות האשכנזיות בהן חלף בדרכו. מתוך דברי הספר ח"י אנו למדים כי מחבר הספר היה קשור אמנם בעיקר לירושלים ולצפת, אך נדד בהרבה מערי ישראל, ביניהן ערי אשכנז וטורקיה[77]. נוסיף שבעל השבט מוסר כתב דברים שקיבל מרבו שקיבל אותם מפי רבי בנימין[78], ולפי"ז ייתכן להפליג ולשער כי גם הדברים אודות ט"ו בשבט שבשבט מוסר באו מתוך השפעת ר' בנימין (לפי"ז צ"ל שה'סדר' שערך ר' בנימין בחמדת ימים חובר על ידו רק בשנים מאוחרות יותר, ולכן בשבט מוסר נזכר רק מנהג אכילת הפירות ללא כל תוספת). עוד נציין שהמקובל רבי בנימין הלוי נשא ונתן בהלכה עם הרב המג"ן, שהיה אחיה של כלתו (מ' בניהו, דור אחד בארץ עמ' קמח-קמט). בנו, ר' שלמה, התכתב גם הוא עם גיסו הרב המג"ן (שם). מעתה, אם דברי מהר"ם חאגיז הנ"ל מכוונים להנהגת הרב המג"ן, הרי אז ייתכן שהנהגה זו התגלגלה אל הרב המג"ן דרך גיסו ר' שלמה, ואביו ר' בנימין. (3) לפי הסיעה השלישית הח"י חובר בשנת ת"פ לערך, ע"י מהרי"י אלגאזי (החוקרים תשבי ובניהו, וכן הרב תפלינסקי ועוד), או ע"י אדם רמאי ושבתאי (הרב אהרונוב), שהעתיק כנראה את הדברים על ט"ו בשבט מתוך קונטרס שמצא, ומסתבר שמדובר בקונטרס שמחברו הוא צדיק אשכנזי [אף שלאור המובא לעיל ממהר"ם חאגיז אין הדבר מוכרח שהוא אשכנזי, וראה מה שנוסיף להלן], והוא חובר כנראה בשנת תי"ט לערך.
בכת"י שנעתק בשנת תע"ד לערך (כנראה ע"י חכם ספרדי), יש כמה דברים דומים למובא בחמדת ימים, ולהלן (פרק ז, 4) נביא את דבריו.
הרי לנו שבשנים תי"ט-ת"פ לערך החל המנהג להתפשט בקהילות הספרדים אצל אנשים מיוחדים, וחלקם הוסיפו ועשו סביבו 'סדר', ומשנת תצ"א לערך החל הענין להתפשט גם אצל המון העם.
שבעים שנה לאחר הדפסת החמדת ימים, בשנת תק"נ לערך, כתב הרב רפאל אהרון מונסונייגו מפאס שבמרוקו (הובא בספר נהגו העם לר' דוד עובדיה, מהד' תשע"ו עמ' קנח): "ענין ט"ו בשבט מעולם לא נהגו בו כלל, ולא ראיתי מי שנוהג בזה, זולת זה כמו שלש שנים פעם אחת נקראתי לבוא אצל מכהרר"י סידורו, ובאתי לבסוף וראיתי אותם שותים, ושתיתי עמהם שתי יינות והפירות לא קרבו לפני, וגם אין בידי שום ספר המדבר בענין הלזה...". מכאן אנו למדים כי היו מקומות במרוקו, ואולי בעוד מקומות, בהם חדר המנהג לאיטו רק באותן השנים.
באותה תקופה, בשנת תק"ס, נדפס לראשונה בסאלוניקי שיר בלאדינו לט"ו בשבט שחיבר אחד ממשוררי סאלוניקי ששמו ר' יהודה קלעי. השיר נקרא 'קונפלאש די טו בשבט' ובו שבח להשי"ת שיצר את כל האילנות וכו', כשהוא מסתיים בתפילה לגאולה (הובא במאמרו של יערי).
בתקופה מאוחרת יותר, אצל ר"ח פלאג'י (תקמ"ח-תרכ"ח), רבה של איזמיר, אנו מוצאים כי המנהג התפשט לרוב הקהילות. ר"ח פלאג'י מציין (מועד לכל חי סי' ל ס"ק ז-ח) כי בט"ו בשבט "נהגו רוב תפוצות ישראל (!) לסדר בשולחן מכל פירות האילן ופירות הארץ (!)", אך מיד בהמשך כותב "ויש שאינן נוהגים כלל לסדר פירות (!), ויש נוהגים דווקא שבעת המינים שנשבחה בהן ארץ ישראל", וכו'. הרי שבאותה תקופה רוב הקהילות נהגו בכך, ומ"מ היו קהילות שעדיין לא נהגו בזה. במהלך השנים הבאות המשיך המנהג להתפשט, ובימינו הוא נהוג בכל קהילות הספרדים.
♦
18. סיכום חלקו השני של הפרק
מנהג אכילת הפירות מופיע לראשונה, כמנהג אשכנזי, באזור השנים ש-שכד (מעגלי צדק ותיקון יששכר) וייתכן שנהג בעיקר באיזור יון וטורקיה. הוא מצוטט כמנהג אשכנזי עד לשנת תע"ב לערך (מג"א, כנה"ג, פר"ח, א"ר, מקו"ח), וכנראה שבאותן שנים הוא התפשט באופן חלקי בקהילות אשכנזיות באיזורים נוספים. באיזור השנים ת"ל-ת"פ יש חכמים ספרדיים הממליצים על המנהג לאנשים מיוחדים (שבט מוסר וחמדת ימים). בשנים אח"כ התפשט המנהג באופן חלקי בקהילות ספרד ובימי ר"ח פלאג'י שנפטר בתרכ"ט הוא כבר נפוץ ברוב הקהילות.
♦
פרק ג: מנהג אכילת הפירות והמקובלים
רקע
בפרק זה נדון האם מנהג אכילת הפירות נוסד ע"י המקובלים, והאם יש לאר"י הקדוש קשר ל'סדר ט"ו בשבט' הנפוץ אצל יוצאי ספרד, וכו'. רוב הפרק מוקדש למנהג אכילת הפירות, ובסופו נעסוק במנהג עריכת 'סדר' ט"ו בשבט [הכולל פירות מסויימים דווקא, לימוד, וכו']. על אף שמסקנת הפרק, לפיה אין קשר בין המנהג לבין האר"י, היא פשוטה למדי, מ"מ נאלצתי להרחיב בדברים משום שלאחרונה יש מי שכתבו, בלי בדיקה מספקת, שיסודו של המנהג בדברי האר"י, וטעות זו מתפשטת וקונה שביתה אצל אנשים שאינם בקיאים בנושא.
♦
1. היעדרות המנהג מדברי האר"י והמקובלים
מנהג אכילת פירות בט"ו בשבט וכדו' אינו נזכר בדברי מהרח"ו, תלמידו הגדול של האר"י, וגם לא בכתבי שאר תלמידי האר"י, וגם לא בכתבי מסדרי ועורכי כתבי האר"י, הר"ש ויטאל, הר"י צמח מהר"מ פאפרש, רבי אברהם אזולאי, ושאר גדולי המקובלים[79].
גם בשאר ספרי המקובלים הקדמונים לא נזכר מאומה על כך. מהרח"ו, הרמ"ע מפאנו, ורבי חיים הכהן מארם צובא - שלשה מגדולי המקובלים - מתייחסים למשמעותו של היום, אך לא מציינים את מנהג אכילת הפירות, כמבואר בהערה כאן[80].
2. היעדרות המנהג ממנהגי צפת
ב'סדר היום', שם נזכרים רבים ממנהגי צפת בתקופת האר"י, לא נזכר מאומה על ט"ו בשבט. גם במנהגי צפת שכתב רבי אברהם הלוי, שהיה מתלמידי האר"י (הובאו בהקדמה לראשית חכמה, מהדורת הרב וולדמן ירושלים תש"ס, עמ' 55) לא נזכר מאומה על ט"ו בשבט (משא"כ על ימים מיוחדים אחרים). במנהגי ארץ ישראל לר"א גלאנטי, תלמיד הרמ"ק (הובאו במבוא לראשית חכמה הנ"ל עמ' 52), הביא מנהגים שנהגו בימים מיוחדים ולא כתב מאומה אודות ט"ו בשבט. הרי שמנהג זה לא נהג בצפת בימי האר"י וגוריו[81].
♦
3. הופעת המנהג אצל האשכנזים
מנהג אכילת הפירות נזכר בשנים-שלשה ספרים מתקופת האר"י הקדוש, ובשלשתם מבואר שמדובר במנהג עדת האשכנזים. הראשון הוא ספר תיקון יששכר (ובשמו הנוסף 'עיבור שנים'), שנדפס בשנת של"ט, ושם נאמר (עמ' כב ואילך): "האשכנזים (!) יצ"ו (=ישמרם צורנו וגואלנו) נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של היום"[82].
השני הוא 'מחזור הגדול', וממנו נדפס שוב ב'מחזור מעגלי צדק', ומשם למחזור האשכנזי 'הדרת קודש' משנת שנ"ט[83]. ההלכות והמנהגים במחזורים אלו נכתבו ע"י הגאון ר' בנימין בן רבי מאיר הלוי[84], המכונה 'רבי בנימין אשכנזי', שהיה רבה האשכנזי של קהילה סופיה בבולגריה, ומשנת רצ"ב רבה של קהילת האשכנזים בסלוניקי. הרי לנו שהאשכנזים בסלוניקי וכנראה גם בבולגריה [ואולי עוד מקומות] נהגו בזה [וראה בהערה כאן על המובא באחד מכתבי היד של המהרי"ל[85]].
השלישי הוא ספר מנהגים אשכנזי שנכתב ביידיש ע"י ר"ש גינצבורג, ונדפס בונציה בשנת ש"נ[86].
הרי לנו כי מנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט הוא מנהג עדת האשכנזים, ואם כן המנהג לא נולד ע"י האר"י הק'.
♦
4. המנהג נולד לפני ימי האר"י
חשבון השנים מראה כי מנהג אכילת הפירות נולד עוד לפני ימי האר"י הק', שהרי דברי המעגלי צדק נדפסו בשנים שי"ז-ש"כ, והדברים מופיעים כבר ב'מחזור הגדול', שנדפס בשנת שי"ב לערך, ויש הסתברות גבוהה שהקטע על ט"ו בשבט נדפס כבר בשנת ש"ה, כמבואר כל זה באריכות להלן פרק ט'.
מכיון שהם כותבים באופן כללי שכך המנהג (דהיינו מנהג האשכנזים), הרי שלא מדובר במנהג חדש, אלא במנהג שנולד כמה עשרות שנים לפני כן, לכל המאוחר[87]. החוקר אברהם יערי כותב במאמרו המקיף על תולדות חג ט"ו בשבט (מחנים גליון מב עמ' 18): "אע"פ שהמנהג נזכר בפעם הראשונה במאה ה-16, אין ספק שלא נולד אז, אלא היה מנהג קדום בין יהודי אשכנז"[88].
האר"י הק' נולד בשנת רצ"ד[89]. בשנת ה'ש"ל, כשהוא בן שלשים ושש, עלה האר"י לצפת, ואז החל להפיץ את תורתו. מנהג אכילת הפירות נולד, כאמור, עשרות שנים לפני כן.
♦
5. ה"אשכנזים" אינם אנשים מסויימים אלא עדת האשכנזים
יש מי שהציע[90] שמה שכתב התיקון יששכר שכך נוהגים "האשכנזים", כוונתו היא לשלשה מגדולי צפת בימיו, ששם משפחתם היה 'אשכנזי' - האר"י הקדוש, ר' יוסף אשכנזי, ור' בצלאל אשכנזי בעל השיטה מקובצת.
הצעה זו מוזרה מאוד בעיני, ומלבד זאת היא איננה אפשרית מכמה סיבות: הראשונה - ממחזור הגדול, מחזור מעגלי צדק, וספר מנהגים אשכנזי (הובאו לעיל סעיף 3) מוכח שהדבר נהג אצל קהילת ה"אשכנזים" כפשוטו. השניה - לפי בדיקתי התיקון יששכר אינו מביא כלל בספרו אף לא אחד מבין שלשת הרבנים הללו. השלישית - הרי התיקון יששכר מזכיר את "האשכנזים" בעוד מקומות בספרו ובהם בוודאי שהכוונה כפשוטו לקהילה האשכנזית[91]. הרביעית - הראנו לעיל (סעיפים א-ב) שאין מאומה בנושא בכתבי תלמידי האר"י ובמנהגי צפת.
♦
6. מדוע הדבר לא הובא במהד' הראשונה של התיקון יששכר
ענין אכילת הפירות אינו מופיע במהדורה הראשונה של התיקון יששכר שנדפסה בשנת שכ"ד, אלא רק במהדורה השניה שנדפסה בשנת של"ט. ת"ח יקר טען שמכך יש ללמוד שהדבר התחדש אצל ר"י בן שוסאן במהלך השנים שכד-שלט, ומסתבר שהחידוש נגרם מהגעת האר"י לצפת בשנת ש"ל. עכ"ד.
אולם לענ"ד יש לדחות את דבריו מכמה טעמים. הטעם הראשון: בעל התיקון יששכר מתאונן (בדף ב ע"א) על אותו אדם שהדפיס את ספרו בשנת שכ"ד, על כך ששיבש דברים בספר, והחסיר דברים, וכו'. ממילא אין ראיה מכך שהדבר נשמט במהדורה הראשונה. אולם, אע"פ שמה שכתבנו כאן נכון עקרונית, מ"מ עיון בכת"י פריז, שנכתב בשנת שי"ט לערך (כמובא להלן פרק ח'), מגלה שגם שם קטע זה חסר. אם כן, במקרה הנוכחי לא מדובר בהשמטת אותו המדפיס ששיבש את הספר, אלא בהשמטה של ר"י בן שוסאן מחבר הספר. הטעם השני, והוא העיקר: המעיין בכת"י פריז של התיקון יששכר, שנכתב בין השנים שי"ד-שכ"ד, וכן המעיין במהדורת קושטא שכ"ד (על שניהם ראה בהרחבה להלן פרק ח'), יראה שלא רק ענין אכילת הפירות נחסר שם, אלא נחסר שם לגמרי כל ענין ט"ו בשבט, דהיינו גם התיבות "יום ט"ו שהוא יום פלוני בשבוע ראש השנה לאילנות, ואין מתענים בו, ואין נופלים בו אפיים בתפילה". ברור לפיכך שלא ענין אכילת הפירות הוא זה שהתחדש במהד' החדשה, אלא הושמט בה כל ענין ט"ו בשבט, כיון שאין בו קריאה בתורה וכדו', שזה עיקר עניינו של הספר תיקון יששכר. מצאתי שני דוגמאות דומות לכך: במהד' קושטא (עמ' 42 בגרסא שבספה"ל) הושמט בחודש אייר "יום י"ד בו שהוא יום פלוני בשבוע זמן פסח שני, לכך נהגו בו כמועד שלא לעשות בו נפילת אפים בתפילה וגם שאין להתענות בו יחידים נדבה". וכך גם הושמט (עמ' 45 שם) בחודש אב "יום ט"ו באב שהוא יום פלוני בשבוע היו נוהגות בנות ישראל יוצאות בו בכלי לבן... לכך אין ליפול בו נפילת אפים בתפילה וגם נהגו שלא להתענות בו יחידים נדבה". הטעם השלישי: גם אם נניח שענין זה התחדש למחבר רק אחרי שנת שכ"ד [הנחה שאינה מוכרחת, כאמור לעיל], הרי עדיין אין סיבה להניח שהדבר התחדש דווקא בעקבות הגעת האר"י לצפת. ייתכן, לדוגמא, שהמחבר גילה במהלך אותן השנים שכך נהגו עדת האשכנזים בצפת ולכן ציין זאת בספרו. אדרבא, לא ייתכן שהדבר התחדש לו בעקבות הגעת האר"י לצפת, שהרי הבאנו לעיל (סעיפים 1-5) כמה ראיות לכך שהאר"י לא חידש זאת [וכן ראיות לכך שהדבר נהג אצל האשכנזים בחו"ל עוד לפני לידת האר"י]. והבאנו (לעיל סעיף 5) ש"האשכנזים" הנזכרים בתיקון יששכר הם עדת האשכנזים. וכמו כן הבאנו (להלן סעיף 7 בסברא הרביעית) שהספר נכתב עבור קהילות ברחבי העולם, ולכן אין טעם לכתוב בו כהוראה כללית מנהגים שנהגו בקהילה מסויימת בלבד, וק"ו מנהגים שנהגו רק אצל חבורת האר"י הקדוש.
♦
7. האם האשכנזים בצפת נהגו לאכול פירות
ראינו עד כאן שמנהג אכילת הפירות לא "נולד" ע"י האר"י הקדוש, אלא נולד ע"י האשכנזים, עוד לפני לידת האר"י. כעת נעבור לברר האם ייתכן שהאר"י הקדוש נהג לאכול פירות משום שנהג בזה כמנהג עדת האשכנזים בצפת. כדי לבדוק זאת עלינו לברר האם גם האשכנזים בצפת נהגו בזה, ובכך נעסוק בסעיף זה, ובנוסף לבדוק האם האר"י נגרר אחרי מנהגי האשכנזים, ובכך נעסוק בסעיף הבא.
התיקון יששכר כתב ש"האשכנזים" נהגו בזה. האם כוונתו היא לעדת האשכנזים בצפת, או שמא לעדות האשכנזים אותם ראה במהלך מסעו בחו"ל? נביא כעת כמה סברות שיש בדבר, לכאן ולכאן.
סברא ראשונה: בתיקון יששכר מובאים שני מנהגים של קהילת האשכנזים בצפת (כמבואר לעיל בהערה שבסוף סעיף 5), ומכאן שהתיקון יששכר הכיר את מנהגי קהילה זו. מעתה, אם מנהג אכילת הפירות לא היה נהוג אצלם, היה התיקון יששכר יודע על כך, ומתייחס לכך, והיה מציין שרק "חלק" מהאשכנזים נוהגים בזה.
אולם, איני רואה הכרח בדבר, שהרי באותם הדורות לא היו רגילים נישואים וקשרים חברתיים הדוקים בין אנשים הנמנים על עדות שונות[92]. לפיכך בעל התיקון יששכר לא ידע בהכרח כיצד נוהגים בזה האשכנזים בצפת. שני המנהגים האשכנזיים שמביא התיקון יששכר נהגו בזמן קריאת התורה בבית הכנסת - אירוע פומבי, שהתיקון יששכר התעניין בו במיוחד מפני שזהו הנושא המרכזי של ספרו. לעומת זאת, אכילת הפירות הוא מנהג שהתבצע בבית הפרטי של כל אדם.
סברא שניה: מהשוואת הלשונות הנ"ל (בהערה שבסוף סעיף 5) משמע שכאשר כוונתו לאשכנזים בצפת בלבד הוא מדגיש זאת, ולכן בדבריו בענין ט"ו בשבט העוסקים ב"אשכנזים" בסתם, אין כוונתו דווקא לקהילה בצפת.
אולם באמת אין זו ראיה, משום שכל המקומות שהבאנו לעיל בהם הוא מדגיש שמדובר באשכנזים שבצפת, הם מהחלק השני של ספרו (מדף נא ע"א ואילך), חלק העוסק בסדר הפרשיות, ולפיכך אין מזה ראיה לגבי הנוסח הנזכר בחלק הראשון של הספר, העוסק בעיבור השנים, ונכתב בסגנון אחר (וראה גם בהקדמת החלק השני של ספרו, דף נא ע"א, שם הוא מציין שסגנון החלק השני שונה מהחלק הראשון)[93].
סברא שלישית: בהקדמת החלק השני של התיקון יששכר (דף נא ע"א) כותב המחבר שהוא יביא מנהגים מהאבודרהם ועוד ספרים, "ובמנהגות ארץ ישראל כמו שראיתי המוסתערבים יצ"ו תושבי צפת שבגליל העליון תוב"ב ששם דירתי נוהגים, וכן אנו וכל הקהילות יצ"ו אשר שם נוהגים... עם קצת דינים לצורך קצת עניינים שתיראה לי נכון לכותבם בתוכו לשלימותו... ועוד דברים אחרים...". משמע שעיקר המנהגים שיביא [לפחות בחלק השני של הספר] הם מקהילות צפת[94]. שו"ר שבספר עלי תמר (קידושין פ"ד הי"ב, רבי לעזר, ד"ה והנה במג"א) כתב שמכיון שהתיקון יששכר רגיל להביא ממנהגי צפת לכן מסתבר שכוונתו היא לקהילת האשכנזים בצפת. אוסיף כי בסידור היעב"ץ הביא שנהגו בא"י לאכול פירות (הובאו דבריו לעיל פרק ב, 16), וצ"ע מה מקורו, ונראה לי ברור שמכיון שאצל האשכנזים בגרמניה, מקומו של היעב"ץ, לא נהגו בזה בזמנו (כפי שהבאנו שם), לכן היה ברור ליעב"ץ שהתיקון יששכר (שדבריו צוטטו כשבעים שנה ויותר לפני כן, ע"י המג"א והחוו"י והא"ר, כפי שהבאנו שם) מתכוון לאשכנזים שחיים בא"י, בסמוך לקהילתו של בעל התיקון יששכר.
סברא רביעית: אילו אכילת הפירות היה מנהג שראה המחבר רק אצל האשכנזים בצפת, הוא לא היה כותב בספרו שכך מנהג האשכנזים, שהרי החלק הראשון של ספרו הוא כעין 'לוח שנה' שנכתב בין היתר בעקבות הפצרות קהילות חו"ל בהן עבר בשנת רצ"ט (כמובא בדבריו ג ע"ב). אם כן, הלוח אינו מיועד לתושבי צפת, אלא לציבור הרחב בקושטא ובונציה (שם נדפס הספר), ובמקומות נוספים בחו"ל ובא"י. מעתה, אילו מדובר היה על מנהג שנהג רק בצפת לא היה טעם לכתוב עליו באופן כללי בלוח זה (ובודאי הדבר נכון אילו היה מדובר על מנהג שנהג אצל חבורת האר"י בלבד, כהצעה אותה דחיתי לעיל).
בדוחק רב ניתן לטעון שהמחבר ראה כך אצל האשכנזים בצפת בלבד, והסיק מכך לתומו שזהו מנהג אשכנזים ותיק שקיים בכל הקהילות האשכנזיות.
סברא חמישית: ר"י בן שוסאן נאלץ לצאת מעירו צפת בשנת רצ"ח ולסבב בחו"ל, ושם חיבר את עיקר ספרו תקון יששכר. בשנת ש' חזר לצפת, ושם התגורר לפחות עד לשנת של"ט. תולדות חייו ותולדות מהדורות ספריו הובאו בהרחבה להלן בפרק ח', עי"ש. מכיון שמסעו הגדול בחו"ל היה בשנת רצ"ט, מסתבר שאז הכיר את הקהילות האשכנזיות. התיקון יששכר כתב את דבריו בענין ט"ו בשבט רק אחרי שנת שי"ט (כפי שראינו לעיל סעיף 6 בטעם הראשון), ומסתבר לפיכך שלא זכר אז מנהג שראה עשרים שנה לפני כן. מסתבר לפיכך שהמנהג אותו הוא מתאר הוא מנהג האשכנזים בצפת.
כמובן שטענה זו כלל אינה מוכרחת, שהרי ייתכן שמנהג חדש ומיוחד שכזה נשמר בזכרונו של בעל התיקון יששכר במשך כל אותם השנים. ייתכן גם שהוא רשם אותו בכתביו כבר בשנת רצ"ט, אלא שבתחילה החליט שלא להדפיסו, מכיון שלא מדובר במנהג השייך לביהכ"נ ולקריאת התורה. ייתכן גם שהיה לו זכרון מצוין.
סברא שישית: המג"א (קלא ס"ק טז) ציטט את התיקון יששכר, ולא ציטט את המעגלי צדק שקדם לו, וזאת למרות שהמג"א מביא בדבריו פעמים רבות את המעגלי צדק[95]?! ניתן לפיכך לומר שבזמנו של המג"א האשכנזים באירופה לא נהגו בזהצה, ולכן המג"א העדיף לצטט את התיקון יששכר, שמדבר, להבנת המג"א, על האשכנזים בצפת.
אולם הדבר דחוק: וכי המג"א יביא מנהג שכבר לא נהג בזמנו ובמקומו?![96]ובכלל, אין הכרח לומר כנ"ל, שהרי ניתן לתרץ אחרת ולומר שמכיון שהתיקון יששכר הוא בערך מאותו זמן של המעגלי צדק, לכן המג"א לא ראה צורך לצטט את המעגלי צדק[97].
סברא שביעית: אם נניח שהמנהג נולד ביון וטורקיה, כהשערתנו בפרק ב', ובנוסף נניח שבאותו הזמן המנהג עוד לא התפשט מחוץ לגבולות יון וטורקיה, הרי אז ניאלץ להניח שהר"י בן שוסאן לא תיאר את מנהג האשכנזים בצפת אלא את מנהג האשכנזים בטורקיה. אולם, מדובר בהשערות בלבד, ואין להן כל הכרח.
הבאנו סברות לכאן ולכאן, ובסיכומו של דבר קצת יותר מסתבר בעיני שכוונת התיקון יששכר היא שכך נהגו האשכנזים הן בחו"ל והן בצפת, אולם כפי שראינו אין כל הכרח לטעון כך.
♦
8. האם האר"י נהג במנהגי האשכנזים
אם נניח שהאשכנזים בצפת נהגו בזה, ממילא יש מקום לדון האם האר"י הקדוש נהג בזה גם הוא. לשם כך עלינו לבחון האם האר"י נהג בדר"כ כמנהגי עדת האשכנזים או שמא כמנהגי הספרדים וכו'.
נביא כעת, אחר עריכה קלה וחלוקה לחמשה נושאים, את המקורות בענין שהובאו בהרחבה מרובה בספר שרשי מנהג אשכנז חלק ה'. לא עיינתי בעצמי במקורות המובאים שם. אציין בכל מקום את מספר העמוד בספר הנ"ל שם הובאו הדברים, ופעמים שאף אציין מעט מן המקורות המצויינים שם.
א - קשריו המשפחתיים והאישיים עם האשכנזים: האר"י הקדוש היה אשכנזי מצד אביו, ולכן תלמידו הגדול מהרח"ו מכנה אותו פעמים רבות "מורי האשכנזי" (עמ' 246, והשווה שם עמ' 301 בשם החת"ס). בהיותו בגיל שמונה נפטר אביו, ואז אמו נסעה עמו למצרים, אל אחיה ר' מרדכי פראנסיס, שתמך בהם ולימים השיא את בתו לאחיינו האר"י. שם המשפחה 'פראנסיס' מצביע על משפחה שככל הנראה היתה איטלקית או פורטוגזית ממוצא צרפתי (עמ' 250). האר"י התגורר במצרים 28 שנים. בהיותו במצרים האר"י למד רבות אצל רבי בצלאל אשכנזי, בעל השיטה מקובצת, שהיה בן למשפחה אשכנזית (עמ' 251). בתקופת היותו בצפת היתה לאריז"ל קביעות ללמוד בכל ליל שבת עם חכם אשכנזי, ומהרח"ו מנה בין קבוצת מקורביו שני חכמים אשכנזים: "הרב רבי יהודה אשכנזי, והרב רבי נפתלי אשכנזי, שהיו קרובי רבי" (עמ' 257).
ב - נוסח תפילתו: בהיותו במצרים איננו יודעים היכן התפלל ובאיזה נוסח. בתקופת היותו בצפת רשם האר"י הערות בצד המחזור האשכנזי שלו לימים נוראים ולרגלים, כפי שהעיד מהרח"ו (שער הכוונות, דרושי יוה"כ דף ק טור ב, וכן פרי עץ חיים שער חג השבועות פרק א דף קכז טור ד), ואמר את פיוטי הקליר הנמצאים במחזור האשכנזי (שער הכוונות, דרושי עלינו לשבח ונוסח התפילה, דרוש א דף נ ע"ב), משום שבימים אלו התפלל עם האשכנזים ולא עם הספרדים, כמנהגו במשך השנה כולה (עמ' 255, ע"פ הנ"ל וע"פ יוסף אומץ לחיד"א סי' כ). גם בהקפות בשמחת תורה היה עם האשכנזים (שער הכוונות דרושי חג הסוכות דרוש ג דף קד טור א), וכך גם בשושן פורים (עמ' 256 ע"פ שער הכוונות ענין פורים דרוש א דף קט ע"א, הגהות וביאורים אות ג, ועוד, ועי"ש עמ' 257 לגבי תפילות מוצאי שבת). יש מי שמסר שהאר"י נשאל מדוע הוא מתפלל בימות החול ובשבתות רגילות עם הספרדים, ושהאר"י השיב שבתפילת הספרדים יש "יותר מזמורים וכמה בקשות, ואומרים בהציבור שחרית ומנחה הוידוי, לכן נראה לי יותר טוב להתפלל עמם" (קסת יהונתן לר' יהונתן מאובן, דיהרנפורט, כנראה משנת תנ"א, דף ה ע"א, הובא בעמ' 284). לפי"ז ניתן לשער שהאר"י נהג להתפלל עם האשכנזים לא רק בשושן פורים אלא בכל הימים בהם אין וידוי.
ג - מנהגיו כאשכנזים: מצאנו שהאר"י עצמו נהג בכמה מנהגים שידוע לנו שהם מנהגים אשכנזיים: נישק ידי אמו בליל שבת (עמ' 278), לבש בגדים לבנים בשבת (עמ' 279), עמד בקדיש שתפשו מעומד, וכן עמד לפני שמונה עשרה ב'תהילות לאל עליון' (עמ' 281), עשה כפרות בערב יו"כ (עמ' 282), נזהר שלא להשאיר פת שלימה על השלחן בשעת ברכת המזון (עמ' 283), ויש עדות מאוחרת לפיה ספר התורה שלו היה כתוב בכתב אשכנזי (עמ' 282). אמו של האר"י העידה שבנה עשה את החרוסת כמנהג האשכנזים, ועל זה כתב מהר"מ פאפירש שכן הוא במחזורי האשכנזים ולכן "נמצא שזה אינו ע"פ הסוד, רק מאמר הרב (האריז"ל) סתם ע"פ מנהג האשכנזים, נראה לי" (עמ' 280 ע"פ שעה"כ ענין הפסח סוף דרוש ו, דף פג ע"ב הגהה ו). כלומר, הטעם למנהגו האישי של האר"י בזה לא היה מפני שכך הוא המנהג הנכון ע"פ הסוד, אלא משום שכך נהגו אבותיו האשכנזים. כעי"ז מצאנו שהאר"י עשה בטלית קטן שני נקבים, ועל זה כתב בעל הבן איש חי "ובודאי רבינו מהרח"ו ז"ל הבין מדברי האריז"ל שאין דבר זה מעכב, ורק רבינו האריז"ל אחר שנהג בכך בילדותו כמנהג האשכנזים – לא שינה, ולכך גם רבינו מהרח"ו לא שינה מנהגו" (בא"ח ש"א פרשת נח סעיף טו, הובא בעמ' 283, ואעיר שהאריך בזה גם בשו"ת וישב הים לגרי"מ הלל ח"ב סי' יא וכן ח"ג סי' יח אות ט, וכן סי' מ אות טז).
ד – מנהגיו כספרדים: מאידך, פעמים שהאר"י נהג כמנהג הספרדים: בסדר פסוקי צדקתך במנחה של שבת "היה אומר כמנהג הספרדים, ולא כסדר האשכנזים והאיטלייאנים" (פרע"ח, הובא בעמ' 284). עלה לתורה בעשרת הדברות ובקללות של פרשת בחוקותי וקרא אותם בפיו בקול רם "כדרך שנוהגים חכמי הקהילות כמנהג ספרד" (עמ' 285), ואמר סליחות בכל חודש אלול (שם, וראה עמ' 290 בענין 'מי כמוך אב הרחמן/הרחמים' בעשי"ת). האר"י קידש כשהוא עומד (פרע"ח), והיפה ללב (ח"ב או"ח סי' ער"א, סעיף ט) כתב בענין זה ש"הגם שהיה אשכנזי היה נוהג כמנהג הספרדים". בענין הקדמת 'הודו' ל'ברוך שאמר' כתב מהרח"ו ש"מורי ז"ל נהג בזה כמנהג הספרדים" (שעה"כ דרושי תפילת השחר דרוש א דף יז טור א, הובא בעמ' 284), ומשמע מלשון זו שרק "בזה" נהג כך, אבל בדר"כ נהג כמנהג האשכנזים, ועל זה תמה רבי ששון פריסייאדו, ראש ישיבת המקובלים בית אל (שמן ששון ח"ג ה'תרמ"ה דף סג טור ד), כיצד שינה האר"י בענין זה ממנהג אבותיו האשכנזים, והרי מהרח"ו כתב (כפי שנביא מיד) שאדם לא ישנה ממנהג אבותיו?!
ה - הוראותיו למהרח"ו ולמי שאינו אשכנזי: בענין נוסחאות התפילה השונות אמר האר"י ש"ראוי לכל אחד ואחד להחזיק כמנהג סדר תפילתו כמנהג אבותיו" (שעה"כ, הובא בעמ' 297, והובא שם בשם החת"ס שהוא הדין גם למנהגים שאינם קשורים לתפילה). תלמידו הגדול, מהרח"ו, לא היה אשכנזי (מוצאה של משפחת מהרח"ו, תלמידו הגדול של האר"י, היה ממחוז קלבריא שבדרום איטליה, ולכן מהרח"ו כונה ע"י רבים "רבי חיים קליפריז/קאלפריס/קלברא" וכדו' - עמ' 266. כנראה שמקור המשפחה של מהרח"ו היה מספרד), ומעתה מסתבר ע"פ הנ"ל שהאר"י הורה למהרח"ו לא לשנות ממנהג אבותיו. אכן מצאנו שמהרח"ו מביא כי רבו אמר לו ש"אין לומר כמנהג האשכנזים ("והתקין מאורות") ["אור חדש"]... אלא כמנהג הספרדים" (שער הכוונות ענין תפילת מנחה דרוש א דף נא טור ג, הובא בעמ' 271), ולמרות זאת כתב מהרח"ו ש"יש מנהגות" בזה "וכל מנהג כפי מקומו", דהיינו שהבין שהוראת רבו היתה דווקא עבורו, משום שלא היה אשכנזי, אך אלו שהם אשכנזים יעשו כמנהג עדתם (אוסיף שכעי"ז בשו"ת וישב הים שם). מעתה כך נוכל להבין מדוע האר"י הורה למהרח"ו ש"בחזרה יאמר... כמנהג בני ספרד, לא כמנהג בני אשכנז" (עמ' 269 ע"פ שער הכוונות דרושי עלינו לשבח ונוסח התפילה דרוש א דף נא טור ג, ועוד), ובענין מנהג האשכנזים לסמן את צד ראש הטלית בעטרה כדי לא להחליפו אמר האר"י לתלמידו ש"אין לחוש בזה שנוהגים האשכנזים לעשות סימן לטלית", וכן אמר לו לומר בשני וחמישי את נוסח הספרדים (עמ' 269), וכן לומר בברכות ק"ש את הנוסח "אהבת עולם" ולא את הנוסח האשכנזי "אהבה רבה" (עמ' 270). מאידך, במספר פעמים גדול למדי הורה האר"י למהרח"ו לנהוג כמנהג האשכנזים: באופן ההתעטפות בטלית, בחלק מנוסח ברוך שאמר, בארבעה מקומות בנוסח ברכות קריאת שמע, בנוסח מוסף של שבת, בנוסח ההלל, בנוסח קידוש לבנה, לומר תשליך בראש השנה, ובנוסח ברכת השלום בימים נוראים (עמ' 276). יש לזכור שמטרתו העיקרית של האר"י בגילוי הסודות היתה תיקון נשמת מהרח"ו, ולפיכך ההוראות הנ"ל נאמרו לפי תיקון נשמת מהרח"ו, ואין הכרח שכך הורה האר"י לאנשים אחרים (עמ' 276). בכתבי החברים שבפרע"ח ובספר הכוונות סוד מנין המילים בתפילת שמונה עשרה הוא לפי נוסח אשכנז, כנראה ע"פ האריז"ל, ויש בזה כמה מקורות (עמ' 293 ואילך), ומ"מ אין לנו עדויות על נוסח התפילה האישי של האריז"ל, ולא מצאנו ראיה לכך שמנהגו תואם למה שהוא מצא לנכון ללמד את תלמידו מהרח"ו (עמ' 295). כפי שראינו, האר"י אמר ש"ראוי לכל אחד ואחד להחזיק כמנהג סדר תפילתו כמנהג אבותיו", אולם המשנת חסידים כתב לעומת זאת שבמנהגים הסותרים את הקבלה ראוי לאדם לשנות ממנהג קהילתו, והביא שמהר"י צמח כתב שכל אדם יכול להתפלל בנוסח שתיקן האר"י (עמ' 299), אלא שיש שכתבו שדברי המשנת חסידים אינם אמורים לכלל הציבור אלא רק לאנשים מיוחדים הבאים בסוד ה' וכו' (עמ' 301 ע"פ רבי אלימלך מליז'נסק וע"פ שו"ת חת"ס בשם רבותיו רבי נתן אדלר ובעל ההפלאה), ויש שחלקו עקרונית על דברי המשנת חסידים וסברו שדבריו מנוגדים לדברי מהרח"ו הנ"ל (עמ' 308 ע"פ מהר"ם שיק ועוד, ועי"ש עמ' 316 שהמקובלים האשכנזיים, ובכללם רבי נתן אדלר, הניחו תפילין בחוה"מ למרות שהזוהר כתב כנגד הדבר, ולמרות שהאר"י הסביר למהרח"ו את הטעם הקבלי להימנעות מהנחתם אז, וכנראה סברו שדברי האר"י נאמרו דווקא למהרח"ו שהיה מהספרדים שנהגו לא להניח תפילין בחוה"מ). עד כאן סיכום דברי הספר שרשי מנהג אשכנז [הערת הרב רועי הכהן זק: ויש שחלקו על חלק מדבריו, כידוע].
לאור הנ"ל נשוב לנידון שלנו: אם נניח שמנהג אכילת פירות בט"ו בשבט נהג אצל האשכנזים בצפת, הרי אז יש הסתברות גבוהה למדי שגם האר"י נהג בזה, שהרי מהמקורות הנ"ל נראה כי מנהגיו היו בדר"כ כמנהגי האשכנזים. חשוב להדגיש שאין הכרח בדבר, משלש סיבות: האחת - המקורות שיש בידינו על מנהגיו האישיים של האר"י הם מועטים יחסית, ולכן ההנחה שבדר"כ נהג האר"י כאשכנזים אינה מוכחת. השניה - היו מנהגים בהם נהג האר"י כספרדים, ולפיכך יתכן שגם בענין זה נהג כמותם. השלישית – ייתכן שהאר"י נהג רק במנהגים אשכנזיים עתיקים, או לפחות רק במנהגים שאביו נהג בהם בילדותו, ואילו מנהג אכילת הפירות ייתכן שהיה אז מנהג חדש יחסית[98].
ניתן לענ"ד להביא ראיה שהאר"י לא נהג במנהג זה מן העובדה שמהרח"ו אינו מעיד שראה את רבו נוהג בזה. אילו היה האר"י אוכל פירות בט"ו בשבט מסתבר מאוד שהיה עושה סדר מיוחד לאכילתם, ע"פ סדר שלשים הפירות הנזכר בכתביו בהקשר אחר, וממילא הדבר היה נודע לתלמידיו ונזכר בכתביהם. כמדומה לי שאין כאן ראיה מוכרחת, שהרי רוב ככל מנהגי האר"י עליהם העיד מהרח"ו הם מנהגים בהם נהג האר"י ברבים, בבית הכנסת וכדו'. לעומת זאת, מנהג אכילת הפירות הוא מנהג שנהג בתוך הבית פנימה, ולפיכך ייתכן שמהרח"ו לא ידע על קיומו[99].
חשוב להדגיש לסיום, שאם נניח שהאשכנזים בצפת נהגו בזה ובנוסף נניח שהאר"י נהג בזה כמנהג האשכנזים, מ"מ ברור למדי שלתלמידיו הורה האר"י שלא לנהוג כמותו בענין זה, שהרי ראינו לעיל (סעיפים 1-2) שאין על כך מאומה בכתבי תלמידיו. וכך אכן מצאנו בעניינים אחרים בהם נהג האר"י כמנהג אבותיו האשכנזים, שבעניינים אלו הורה האר"י לתלמידיו שלא ינהגו כמותו, כמו שהבאנו לעיל (אות ה' תחת הכותרת 'הוראותיו למהרח"ו ולמי שאינו אשכנזי').
♦
9. סדר ט"ו בשבט
עד כאן עסקנו במנהג הכללי לאכול פירות, אולם מה בענין ה"סדר" שתוקן לט"ו בשבט, ובו אוכלים פירות בסדר מיוחד, עם כוונות לימוד ותפילות וכדו'? מנהג "סדר" לט"ו בשבט, עם כוסות יין וכוונות ואמירת משניות וכו', נזכר לראשונה בספר חמדת ימים, ושם הוא כותב מפורשות שאין הדברים נובעים מדברי האר"י, וזה לשונו: "ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה, ולומר שירות ותשבחות עליהן, כאשר הנהגתי לכל החברים אשר עמדי. ואם כי בדברי כתבי הרב זלה"ה (=האר"י) לא נמצא מנהג זה, מכל מקום לדעתי תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר...". הרי שהוא כותב מפורשות שאין זכר למנהג זה בכתבי האריז"ל.זאת ועוד: יש דעות שונות בענין ספר חמדת ימים [ראה את סיכומן בהערה כאן[100]]: יש שסברו שהספר חובר בשנת ת"ל לערך, ומחברו היה הרשע נתן העזתי. כמובן שלפי דעה זו אין כל סיבה להניח שדברי רשע זה שורשם באר"י הקדוש (שנפטר כמאה שנה לפני כן, בשנת של"ב) או בגוריו. דעה אחרת סוברת שהספר חובר בשנת ת"פ לערך, ומחברו הוא מהרי"י אלגזי או אדם אחר (שבתאי ככל הנראה) ששמו לא ידוע. גם לפי דעה זו הספר חובר שנים רבות אחרי פטירת האר"י. יש שסברו שמחבר החמדת ימים הוא המקובל ר' בנימין הלוי. אולם יש לשים לב שר' בנימין לא היה מגורי האר"י אלא היה תלמיד של תלמיד של מהרח"ו[101]. לפי דעה זו הספר חובר בין השנים שנ"ט-ת"ל, וכנראה בין השנים תי"ט-ת"ל, כלומר 90-100 שנים אחרי פטירת האר"י הק' (שנפטר בשנת של"ב). בכל מקרה, כאמור, החמדת ימים כותב שהסדר הוא חידוש שלו, ושאין לזה מקור בכתבי האר"י הק'.
[אעיר כי בכת"י שנעתק בשנת תע"ד לערך יש כמה דברים דומים למובא בחמדת ימים – אמירת משניות, כוונות, ושתיית כוסות יין, ולהלן (פרק ז, 4) נביא את דבריו, וכן את דברי מהר"ם חאגיז שגם בדבריו יש דמיון מסויים למש"כ בחמדת ימים].
♦
10. דברי מהר"ם חאגיז
מהר"מ חאגיז, שנולד בשנת תל"ד, כותב כך (דבריו הובאו בסוף ספר ברכת אליהו לר' אליהו אב"ד אוליינאב, הנדפס בשנת תפ"ח, עמ' נה, והובא אח"כ במועד לכל חי סי' ל ס"ק ז-ח): "עוד אודיעך דכאשר האדם עץ השדה הנהגתי ג"כ מה שראיתי מרבותי נ"ע (=נשמתם עדן) וממרי הנז"ל[102] שהיה נוהג בט"ו בשבט להרבות בברכות פרי האילן ולהתפלל להשי"ת שיחדש עלינו ועליהם שנה טובה. והיו נוהגים לאכול ט"ו מיני פירות אלו - ועל כל פרי ופרי שיביאו כל אחד בפני עצמו שלא מדעת בעה"ב ללמוד פרק אחד, דהיינו ח' פרקים דפיאה, ג' פרקים דביכורים, ד' פרקים דראש השנה, שהם ט"ו (פרקי משנה) - חמישה כנגד בריאה: תאנה גפן תפוח אגסים חבושין – אלו נאכלים בקליפתן. כנגד יצירה: תמרים זית ענב גודגדניות עוזרדין – אלו נאכלים בלי קליפה וקליפתן בפנים והם הגרעינין. כנגד עשיה: רמון שקדים אגוז תרמוס סידרא – קליפתן של אלו היא מבחוץ ונזרקת. וכדי לתת שפע לנשמה מעולם האצילות צריך לברך על ריח האתרוג, וכן מצאתי בשם האר"י ז"ל שהיה נוהג כסדר הזה", עכ"ל.
יש מי שרצה ללמוד מכך שסדר ט"ו בשבט נוסד ע"י האריז"ל. אולם הדבר קשה מאוד: ראשית - הרי כבר ראינו שבכתבי האר"י ותלמידיו אין מאומה על הענין, וכך גם במנהגי צפת. שנית - החמדת ימים הרי כתב שבכתבי האר"י אין 'סדר' לט"ו בשבט. גם בכת"י משנת תע"ד (הובא להלן פרק ז') לא נאמר שהסדר קשור לאריז"ל. שלישית - קשה לומר שמהר"ם חאגיז שחי כמאה וחמישים שנה לאחר פטירת האר"י הקדוש מצא מסורת חדשה על האר"י, שלא נזכרה כלל בכתבי תלמידי האר"י ותלמידיהם.
מכיון שכך נראה לענ"ד שכוונת מהר"ם חאגיז היא רק לומר שהסדר בו נהגו רבותיו, לחלק את הפירות לשלשה סוגים, מבוסס על מה שכתב האר"י באופן כללי, לאו דווקא לגבי ט"ו בשבט, כפי שנזכר בכמה מקומות בכתבי האר"י[103]. חיזוק לכך ניתן להביא מכתב היד משנת תע"ד (הובא להלן פרק ז, 4), דהיינו מאותה תקופה, שם הובא סדר דומה לט"ו בשבט, מבלי שמחבר כתב היד מציין שמקורו קדום, ורק בהמשך, בנוגע לחלוקת הפירות לפי העולמות, מביא הכותב מקור קדום לכך: "וזה מצאתי בכתב יד (!): כבר ידעת כי הפירות כולם הם בסוד ג' עולמות בריאה יצירה עשיה, והנה הפרי הנאכל כולו כמו תאנים וענבים וכיוצא הם בעולם הבריאה שכולו טוב..."[104]. שו"ר שהביאו (בקולמוס גליון 21 עמ' 6) שהגר"א צינוירט, מראשי ישיבת המקובלים אנשי מעמד, מחבר הספרים שו"ע הזוהר ושו"ע האר"י, אמר שאין להביא ראיה לשיטת האר"י מתוך דברי מהר"ם חאגיז הנ"ל, שהרי מהר"ם חי שנים רבות אחרי פטירת האר"י, ובחמדת ימים מובא שהדבר לא נזכר באר"י. נציין גם ללשונו של ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק ט"ו בשבט ריש אות ג): "ומנהג זה לאכול פירות אף שלא נזכר בקדמונים (!), רק בספר למהר"ם חאגיז (!), אבל מנהג ישראל תורה".
♦
11. כיצד נהגו המקובלים המאוחרים?
דברי החמדת ימים התפשטו מאוד, בעיקר אצל קהילות הספרדים, לפיכך המקובלים שסברו שהחמדת ימים חובר ע"י צדיק נהגו מן הסתם כדבריו, ואכלו פירות בט"ו בשבט ע"פ ה'סדר' המובא בחמדת ימים. יש מהם שערכו את הסדר בלילה ושינו מעט מדבריו, בגלל רצונם להימנע מאמירת מקרא בלילה (ראה פרי חדש לרב זליכה מהד' תשע"ט עמ' כט-לא). כיצד נהגו המקובלים האחרים, אלו שסברו שמחבר החמדת ימים היה רשע? ייתכן שחלקם נהגו בכל זאת לעשות 'סדר', בעקבות ה'סדר' שהובא אצל מהר"ם חאגיז וכדו' (הובאו בפרק ז'). ייתכן שחלק אחר מהם לא נהגו אמנם לעשות 'סדר', אך מ"מ אכלו פירות, כמנהג בני קהילתם [שהרי ראינו לעיל כי במהלך השנים התפשט מנהג אכילת הפירות ברוב העדות]. מסתבר שחלק מהנוהגים כך הוסיפו והנהיגו 'סדר' משל עצמם לאכילת הפירות, ע"פ דעתם הרחבה. כך לדוגמא מצאנו אצל הגר"מ אליהו. בעדת הפרושים ובעדת התימנים לא נהגו לאכול פירות (כמובא לעיל פרק א, סוף סעיף 5), ומסתבר לפיכך שהיו מקובלים מהעדות הללו שכלל לא נהגו לאכול פירות בט"ו בשבט. אכן, המקובל רבי מרדכי שרעבי, שהיה מיוצאי תימן, לא נהג, כפי הנראה, לאכול פירות בט"ו בשבט[105].
♦
12. סיכום
להלן בפרק י' נסכם באריכות את המובא בפרק זה, ולפיכך כאן נסכם את הפרק רק בקיצור רב: שני מנהגים יש בט"ו בשבט – מנהג אכילת הפירות, ומנהג עריכת סדר ט"ו בשבט. מנהג אכילת הפירות נולד אצל האשכנזים, עוד לפני ימי האר"י. אביו של האר"י היה אשכנזי, ולכן יש הסתברות מסויימת שהאר"י עצמו אכל פירות בט"ו בשבט כמנהג האשכנזים. גם אם נניח שכך היה, מ"מ ודאי שהוא לא הורה לתלמידיו לנהוג כך, שהרי המנהג לא נזכר בדברי האר"י ותלמידיו, וגם לא במנהגי צפת. מנהג עריכת ה'סדר' נזכר לראשונה בחמדת ימים, שכתב שמדובר בחידוש שלו. הספר חובר אחרי ימי האר"י. יש מקובלים אחרים שסידרו סדרים אחרים לט"ו בשבט.
♦
פרק ד: אכילת פירות מארץ ישראל ופירות יבשים
1. האם נהגו לאכול דווקא פירות מא"י?
מאז ומעולם הכירו ישראל במעלתה של הארץ הקדושה, ארץ חמדה טובה ורחבה, ארץ אשר עיני ה' אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה. חיבה זו התעצמה עוד יותר בגלות, כאשר ישראל היו מרוחקים ממנה, והשתוקקו אליה בכל לבם. ברור מעתה שבמשך שנות הגלות הארוכות רצה כל יהודי לזכות לטעום מפירות הארץ הקדושה, וכאשר זכה להם אכל את הפירות בדחילו ורחימו.
לא רק חיבת הארץ גרמה לכך, אלא גם הכרה במעלות המיוחדות שיש בפירות אלו. במאמר מקיף שפרסמנו[106] דנו האם יש קדושה בפירות הארץ, והאם יש להם קדימה בדיני ברכות הנהנין, והבאנו שם מקורות רבים על המעלות הרוחניות שיש לפירות הארץ.
ברכישת פירות הארץ, לפחות במאה השנים האחרונות, זכה הקונה במצוות נוספות: מצוות 'והחזקת בו' לסייע כלכלית לאחיו היהודים, ובנוסף סיוע למצוות ישוב הארץ.
ברור מעתה שכאשר היתה אפשרות, התאמץ כל יהודי לרכוש מפירות א"י, ובודאי שכך נהג הדבר ביום ט"ו בשבט, שכן עיקרו של יום זה נוגע למצוות התלויות בארץ, ובנוסף אכילת הפירות ביום זה נעשית בפרהסיא, ומתוך חשיבות מיוחדת.
הדברים שכתבנו פשוטים הם וידועים, ולפיכך אין צורך להביא להם ראיה. מתוך טעמים אלו יש ממחברי זמננו שפשוט היה להם כי יסוד המנהג בט"ו בשבט היה לאכול פירות שגדלו בא"י דווקא[107]. לשיטתם יוצא שמי שנמצא בט"ו בשבט במקום בו לא ניתן להשיג מפירות א"י אין טעם שירכוש פירות מחו"ל. כך גם מי שרכש פירות רבים מפירות א"י, אין טעם שיוסיף וירכוש סוגים נוספים של פירות שגדלים רק בחו"ל.
אולם לענ"ד דבריהם אינם נכונים, ושלש ראיות לדבר:
האחת - מנהג אכילת הפירות נולד, כפי שראינו לעיל, לפני כחמש מאות שנים. במקור הקדום ביותר, מחזור הגדול, לא מוזכר שיש לאכול דווקא פירות מא"י, וכך גם בכל המקורות המאוחרים יותר שנכתבו בחו"ל[108]. ברור לפיכך שכוונתם לפירות שגדלו במקומם. פירות מא"י היו נדירים מאוד באותה תקופה, ואילו היה מדובר בהם היה הדבר מצויין במפורש.
השניה - לפי הידוע לי עד לשנת תר"י לערך פירות מא"י היו נדירים מאוד ברוב המקומות בחו"ל, ובייחוד במקומות הרחוקים מא"י [כאן בהערה הבאנו מקורות בכך, לכאן ולכאן[109]]. לפיכך כלל לא מסתבר שהיהודים שהתגוררו בחו"ל השיגו פירות מא"י[110] (וראה להלן סעיף 2 על השאלה האם הובאו פירות יבשים מא"י).
השלישית – קיימים כמה וכמה תיאורים של מנהגי קהילות שונות במאה וחמישים השנים האחרונות, וכמעט בכולם לא נזכר שאכלו פירות מא"י. מכמה מהם עולה שבנוסף לפירות חו"ל הם הידרו להשיג גם פירות מא"י, או פירות משבעת המינים שגדלו בחו"ל, ומכך עולה שהמנהג לא הוגבל לפירות א"י דווקא[111]. כך אכן כתב מפורשות האדמו"ר ר' צדוק הכהן מלובלין, שבדבריו אודות אכילת הפירות בט"ו בשבט כתב: "ואם היו אוכלים מפירות א"י דוקא - היה מקום (להבין את המנהג), אבל המנהג לאכול פירות חו"ל" (פרי צדיק, שמות, לט"ו בשבט, אות ג, ועי"ש כיצד תירץ את קושייתו. דבריו אלו נאמרו בין השנים תרמ"ח-תר"ס, בהן כיהן ר' צדוק כאדמו"ר). ייתכן שכוונתו לומר שישראל אינם מחזרים בט"ו בשבט אחר פירות א"י, אך מסתבר יותר שכוונתו רק לומר שהמנהג היה לקחת מפירות חו"ל בנוסף לפירות שהובאו מא"י.
נראה מעתה שלא זו בלבד שאין ראיה לכך שהמנהג נהג בפירות א"י דווקא, אלא שיש גם ראיות להיפך.
מדוע היהודים לא הקפידו לאכול מפירות א"י? מסתבר מאוד שהטעם לכך הוא משום שפירות א"י לא היו מצויים בחו"ל, וניתן להציע סברות נוספות לדבר[112]. מדברים ששמעתי וראיתי נראה כי במאה השנים האחרונות נהגו בחו"ל, לפחות במקומות מסויימים, לאכול דווקא מפירות הארץ[113], ומסתבר שהגורם לכך היה הימצאותם של פירות א"י בשווקי חו"ל[114].
לפי הנ"ל נראה לומר שבימינו, כאשר המצב הכלכלי משופר מאוד, פירות א"י מצויים, ומחירם אינו גבוה כל כך, ראוי לכל אדם להקפיד לרכוש בכל השנה מפירות א"י, ובודאי בט"ו בשבט. כיצד ראוי לנהוג כאשר רואים בחנות סוג פרי נוסף, שאינו גדל בא"י? לפי הנ"ל נראה שטוב לרכוש אותו עבור ט"ו בשבט[115], שהרי רבים כתבו שהמנהג הוא לרכוש "כל" פרי שנמצא בשווקים[116]. אולם, יש מקום גם למנהגם של אלו שנמנעים מכך, מתוך חיבת הארץ, וכדי לגרום לכך שבשנים הבאות יגדלו בא"י את אותם סוגי פירות. אלו ואלו כוונתם לשם שמים, וכל הלבבות דורש ה'.
♦
2. האם נהגו לאכול דווקא פירות יבשים, ומה הטעם לכך?
תיאוריה נפוצה בדורנו גורסת כי יהודי חו"ל אכלו בט"ו בשבט פירות יבשים, משום שהקפידו לאכול מפירות א"י, ואלו יכלו להשתמר ולהגיע עד לחו"ל רק באופן כזה[117]. יש שהפליגו ולמדו מכך שמנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט נהג דווקא בפירות מא"י (בענין זה עסקנו בסעיף הקודם). לעת עתה לא מצאתי מי שהביא ראיות לתיאוריות אלו.
משמועות ששמעתי וראיתי עולה כי במאה השנים האחרונות היו רגילים יהודים לאכול בט"ו בשבט פירות יבשים. לא הצלחתי למצוא מידע בדוק האם הדבר נהג בכל המקומות, או שמא רק באיזורים מסויימים. כמו כן לא ברור לי ממתי החל נוהג זה. בתיאורי ט"ו בשבט מקהילות שונות הדבר כמעט ולא מוזכר[118].
הטעם לנוהג זה אינו ברור לי: יתכן שהסיבה לכך היא משום שרצו לאכול מפירות א"י, כאמור לעיל, אולם יש שהציעו תיאוריה אחרת, ולפיה בארצות בהן שרר חורף בט"ו בשבט קשה היה להשיג פירות טריים בתקופה זו, ולכן היהודים אכלו פירות יבשים, מפירות חו"ל[119]. גם לתיאוריה זו לא מצאתי ראיות, ולא ברור לי האם היו מצויים פירות חו"ל יבשים באותם הזמנים והמקומות. ניתן גם להציע תיאוריות אחרות, כגון שאכילת הפירות היבשים החלה בגלל סיבות בריאותיות[120], ושערי סברות לא ננעלו.
בכל מקרה, גם במקומות ובזמנים בהם נהגו לאכול דווקא פירות יבשים שגדלו בא"י, יתכן שהם הסכימו שהמנהג מתקיים גם בפירות חו"ל, אלא שהם העדיפו לאכול מפירות א"י היבשים בגלל חיבת הארץ וכו'.
♦
3. מה הטעם לאכול מפירות חו"ל?
ראינו לעיל (סעיף 1) שמנהג אכילת הפירות נוסד, כפי הנראה, גם בפירות חו"ל. הדבר תמוה, שהרי "ראש השנה לאילנות" נוגע למצוות התלויות בארץ ישראל (כפי שהבאנו לעיל בפרק א סעיף 1), ומסתבר לפיכך שאכילת הפירות ביום זה באה להזכיר את פירות א"י ואת המצוות התלויות בהם, להודות עליהם ולהתפלל עבורםקכ, ומעתה ראוי היה לייסד את מנהג אכילת הפירות דווקא בפירות א"יקכא?![121]
ניתן לתרץ את השאלה באופן פשוט וטכני:[122]המנהג נוצר בחו"ל בתקופה ובמקום בהם פירות מא"י לא היו מצויים. משום כך המנהג נוסד בפירות חו"ל, ובכך היה "זכר" לעניינו של היום שקשור בעיקרו דווקא לא"י. כשם שהיהודים שבחו"ל יושבים בסוכה בתשרי, אע"פ שבחו"ל הדבר אינו מתאים לעונות השנה ולחלק מטעמי המצווה[123], וכשהם שהם מפסיקים בפסח מלבקש גשם, אע"פ שבמקומם לא מתחיל אז האביב, כך גם יהודי מחו"ל טועם בט"ו בשבט מפירות חו"ל, כדי לזכור שביום זה מתחילה החנטה בא"י.
הסבר נוסף לדבר מובא בכתבי רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק שמות, ט"ו בשבט אותיות ג-ד): בברכת המזון מודים על הארץ הטובה שממנה הופק המזון והלחם. למרות זאת, גם מי שאוכל בחו"ל מלחם שגדל בחו"ל חייב מן התורה בברכת המזון. כעי"ז שמחים בט"ו בשבט גם בחו"ל, ואוכלים אז מפירות חו"ל, אע"פ שכל עניינו של היום שייך לא"י, שבה יצאו ביום זה רוב גשמי השנה. בט"ו בשבט נוהגים לאכול פירות מהעונה שעברה, למרות שהם גדלו מגשמי השנה הקודמת. כך גם אוכלים אז גם מפירות שגדלו ע"י הגויים, אע"פ שהם אינם חייבים בתרומות ומעשרות, וממילא לא שייך בהם "ראש השנה לאילן". הטעם לכל זה הוא משום שבגמ' (תענית י ע"א) מובא שכל הגשם בעולם יסודו בא"י, והוא מגיע בזכות השפע שהקב"ה משפיע על א"י. מעתה, מכיון שבט"ו בשבט יצאו רוב גשמי השנה בא"י, ראוי להודות לה' על כך גם בחו"ל, וכשאוכלים לחם בחו"ל יש לברך ברכת המזון ולהודות על השפע שהשפיע הקב"ה לא"י (ועי"ש עוד בהמשך דבריו).
הקושיא אותה העלנו לעיל - מה הטעם לאכול ביום זה מפירות שלא גדלו בא"י - קשה רק לפי החכמים שתלו את מנהג אכילת הפירות בא"י, אולם מכיון שיש טעמים אחרים לאכילת הפירות, שאינם קשורים לא"י, לפי"ז הקושיא מתורצת מעיקרה. בפרק הבא נביא את הטעמים השונים שמצאנו למנהג זה (וראה להלן ה, 1, אות ד, שבספר דבקנו במצוותיך הביא טעם אחר למנהג, ואז אכן כתב שלפי"ז המנהג אינו דווקא בפירות א"י).
♦ ♦ ♦