ראש ישיבת איתמר
כיצד צריכים בחורי ישיבה לנהוג במקום הישיבה בעניינים שיש בהם מחלוקת בין העדות השונות?
וכיצד יש לנהוג בבסיסי צה"ל בענייני כשרות ועוד?שאלה
א. כיצד יש לנהוג בישיבה, בה לומדים בחורים מעדות שונות. האם כל אחד נוהג כמנהג עדתו ובית אביו, או שמא הולכים אחר ראש הישיבה או רוב התלמידים?
ב. האם לישיבה יש דין של מקום קבוע שיש בו מנהג המקום, או שמא יש לה דין של ליקוטאי, של אוסף של אנשים עם מנהגים שונים?
ג. כיצד יש לנהוג בכשרות המטבח בישיבה בדברים שיש בהם מחלוקת הפוסקים?
ד. כיצד יש לנהוג בבסיסי צה"ל בענייני כשרות וכיוצ"ב, האם יש להסתפק ברמת כשרות רגילה, או שיש לצרוך את רמת הכשרות המהודרת?
♦
תשובה
א. הקדמה
בזמנו, כד הוינא טליא, כשהייתי נער טרם לימודיו בישיבה, הלך אבי מורי שיחי' לשאול את מורו ורבו הגר"י נויבירט זצ"ל כיצד עלי לנהוג בישיבה בשהות בין בשר לחלב, שהרי אנו מבית יוצאי הולנד, שנהגו להמתין שעה בין בשר וחלב, ורוב עמ"י נהג להמתין שש שעות. ושאל אבי מורי שיחי' כיצד עלי לנהוג בישיבה. והשיב הגר"י נויבירט, שבישיבה אצטרך להמתין שש שעות, ורק בבית הורי אוכל להמשיך כמנהג הבית להמתין שעה בלבד.
ויש לברר, האם פסק זה נוהג בכל הישיבות. והאם זו הלכה פסוקה או רק הנהגה טובה. ומה בקשר לחילוקי מנהגים אחרים הנוהגים בין בחורי הישיבה.
ושמעתי מר' ידידיה ספקטור הי"ו, שבזמנו אביו, הרב דוד אברהם ספקטור זצ"ל, התמנה לרב הישוב נוקדים יע"א, והחלו בבניית בית כנסת ביישוב. והוא בא לשאול את מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל, כיצד יש להנהיג את התפילות בביכנ"ס זה, המורכב מהרבה יהודים מעדות שונות. והגר"א שפירא זצ"ל ענה לו שיש לנהוג כמו 'שטיבלך מאה שערים'. וכשתמה הרב ספקטור ושאל: מה כוונת הרב. והרב ענה לו, שבזמנו במאה שערים היו מתגוררים יהודים מעדות שונות, תימנים, אשכנזים, חסידים ועוד. ובשטיבלך של השכונה היו מתפללים מכל העדות, וכל ש"צ היה נוהג להתפלל כנוסח בית אבותיו. ובשטיבלך זה היו מתפללים חלק מגדולי ישראל, וא"כ קא חזינן שהנהגה זו היתה מוסכמת על אותם גדולים. ולכן אמר לו הגר"א שפירא זצ"ל, שאף הוא, יש לו להנהיג ביישוב בכה"ג, ונוסח התפילה ייקבע עפ"י הנוסח של הש"ץ שניגש להתפלל.
ובעקבות פסק זה נסתפקנו, כיצד היה מורה הגר"א שפירא בישיבה מעין ישיבתנו, שהוקמה מראש לבחורים מכל העדות, וכל בחור מתפלל בנוסח בית אבותיו, ולא היה תקנון קבוע לתפילה כשייסדו את הישיבה.
אמנם ישיבות ותיקות בארץ כישיבת מרכז הרב, פוניבז', חברון, פורת יוסף וכדו', בזמנם כמעט רק אשכנזים למדו בישיבה אשכנזית וכמעט רק ספרדים למדו בישיבה ספרדית, וע"כ היה ברור כיצד יש לנהוג בנוסח התפילה בישיבה. אך בימינו יש ישיבות רבות, שמראש החלו ללמוד בהן תלמידים מעדות שנות, ולפעמים הם מהווים כמעט מחצית מכלל הישיבה. וע"כ נשאלת השאלה, כיצד יש לנהוג בתפילה, כהש"צ או כמנהגו של ראש הישיבה?
♦
ב. שיטת המהרי"ל במקום ליקוטאי
בספר המהרי"ל (הלכות איסור והיתר ס' י"ג) מובא: "שאלו למהר"י סג"ל, היאך אוכלים הבחורים הנוכרים (הבאים ממרחקים לישיבתו במגנצא, משאר כל הארצות. המהדיר) מבדיקת הקולות (הריאה של הבהמה שקוראין לו 'מגנעציר בדיקה' – משחיטת מגנצא שמתירין שם בדיקת הריאה יותר מבשאר מקומות. המהדיר) שמקילין להתיר במגנצא תוך חומת העיר, ומחוצה לה אסורה (כלומר במדינתם היא אסורה).
והשיב: דאין לחוש עפ"י המרדכי דכתב דבזה"ז אין אנו בקיאין בחומרי המקום שהלך לשם וחומרי המקום שיצא משם.
ושוב אמר דאיתא בתוס' פ"ק דפסחים (דף י"ד ע"א ד"ה שתי פרות) שתי פרות היו חורשות וכו' [בהר המשחה, כל זמן ששתיהן חורשות, כל העם אוכלין (חמץ בערב פסח). ניטלה אחת מהן, תולין (את החמץ) לא אוכלין ולא שורפין. ניטלו שתיהן כל העם שורפין (את חמצם).] עד כיון שמתקבצים שם כו'. ומכאן נהג מהר"י סג"ל בביתו שלא להניח לאכול מאותן פאנצין (סוף הכרס שקורין פאנץ, רמ"א יו"ד סי' מ"ח ס"א. ונראה שכוונתו לכרס עצמה. וכאן הכוונה לחלב הדבוק לכרס שתחת הפרוסה. המהדיר שם) שנפל עליהן מחלוקת הגדולים, לפי שמתקבצים שם בחורים מאותן גלילות שנוהגים שם איסור חלב בהן.
ונהמתי (ניחמתי שלא שאלתי. המהדיר שם) מלשאול פיו. מאי שנא מהבדיקה דלעיל. ושמא משום דאיסור חלב דאורייתא וכרת החמיר יותר (מן הבדיקה דלעיל שהיא דרבנן. המהדיר)" עכ"ל.
למדנו מדבריו כמה דברים יסודיים:
א. בחורי ישיבה אינם נחשבים לכאלה שעקרו ממקום מושבם והתקבעו במקום הישיבה, עד שיצטרכו לקבל על עצמם חומרי וקולי המקום שאליו עברו, כמובא בשו"ע (או"ח סי' תס"ח ס"ד). שאע"פ שהם באים ללמוד אפי' כמה שנים, מ"מ סופם לחזור למקום מושבם, וע"כ הם חייבים להחמיר כמנהג המקום שממנו באו. וכמו כן חייבים הם להחמיר כמנהג המקום שבו הם נמצאים.
ב. ולכן המהר"י סג"ל התפלא על הבחורים שבאו למגנצא (מקום ישיבתו של המהר"י סג"ל), כיצד הם התירו בבדיקת הריאה, והרי ממקום שממנו באו היו מחמירים בדבר.
ועל כך ענה המהר"י סג"ל: "דאין לחוש עפ"י המרדכי (יבמות סי' ד') דכתב דבזה"ז אין אנו בקיאין בחומרי המקום שהלך לשם וחומרי המקום שיצא משם".
וכבר המג"א (או"ח סי' תס"ח ס"ק י"ב) נתקשה בתירוץ זה ז"ל: "וצ"ע למה כתב דאין אנו בקיאין וכו". וכי איזה בקיאות נדרשת בכדי לדעת את חומרות מקום מוצאו וחומרות המקום שמגיע אליו?
ועוד הקשה המג"א (שם) דאם אין אנו בקיאין, א"כ אדרבה, היה מקום להחמיר ולא להקל, וכיצד בני ישיבה אלו הקלו במקום הישיבה במגנצא?
ונדחק המג"א (שם) ותרץ "ואפשר דקאמר שאין למחות בידם משום שאין אנו בקיאין ומספק אין למחות". אך בפשט דברי המהרי"ל משמע שלא רק שלא מחה בהם, אלא השאיר אותם במנהגם.
ועוד קשה, מה שהביא בשם המרדכי להוכיח שאין אנו בקיאין בחומרי המקום שהלך לשם וחומרי המקום שיצא משם, כי במרדכי לא ברירא הא כולי האי. שהרי במרדכי (יבמות סי' ד') כתוב בהאי לישנא: "בני מגנצא כשבאין לגרמיזא צריכין בני גרמיז"א להודיעם במקצת דברים שנוהגין בהם קולות, ואז כשמודיעין להם, אם דעתם נוטה אחריהם, מותר לנהוג באותן קולות אע"פ שאסורים במקומן, כדאמרינן פרק כירה ר' אבהו במקומו של ריב"ל היה מטלטל שרגא". ומסיק שר' אבהו היה תלמידו של ר"י ומפני כבודו נהג כמותו, אך מצד האמת ס"ל כריב"ל, ולכן כשהגיע לאתריה דריב"ל, נהג כפי ריב"ל. ועל כך סיים המרדכי: "וצ"ע בפרק מקום שנהגו דתנן נותנין לו חומרי המקום שיצא משם". א"כ המרדכי נשאר בקושיה על הנהגת ר' אבהו, ולא הסיק "שאין אנו בקיאים בחומרי מקום שהלך לשם ושיצא משם". וא"כ קשה כיצד בני הישיבה שבאו מהערים הסמוכות, הקלו בענייני בדיקת הריאה כאנשי מגנצא?
ואכן במחצית השקל (שם) הסיק "וע"כ צריך לחלק, דלפעמים אין צריך לנהוג חומרי מקום שיצא משם, וכה"ג הוי נדון דבני (בחורי הישיבה ב)מגנצא. אלא שנעלם מאתנו ואנחנו לא נדע החילוק ההוא. וע"ז רמז מהרי"ל במ"ש דכתב במרדכי דאין אנו בקיאין בחומרי המקום שבא לשם ושהלך משם. ואין הכוונה שכתב כן להדיא במרדכי, אלא רצונו לומר, דמוכח מדברי מרדכי דאין אנו בקיאין. דכדי ליישב האי דבני (ישיבת) מגנצא, על כרחך צ"ל דאיכא גוונא דאין צריך לנהוג חומרי מקום שיצא משם. ולאשר לא ידענו מהו אותו גוונא, לכן מיקרי אין אנו בקיאין". ובכך הסביר מחצה"ש את מסקנתו של המג"א שלכן אין למחות בהן על כך שהקלו.
והמהדיר של המהרי"ל (שם) הביא את הגהת או"ה (כלל מ"ח סעיף ד'), ומשם אפשר להבין מדוע בני הישיבה שבאו מבחוץ הקלו בבדיקת הריאות של מגנצא.
והמעיין שם יראה, דאמנם בכל מקום בני המקום חייבים לנהוג כהמרא דאתרא, ולהחמיר אף במקום שבאים אליו, אך יש מקומות שאפשר להקל במקום אחר, אע"פ שבמקומו היו מחמירים. כיצד? לדוגמא, יש מקומות שתעשיית החמאה היתה "בהכשר ובנקיון", ואם היו מתקנין אותם במקום שנוהגים בו איסור כמו במקום שנוהגין בו היתר, היו אוכלין אותם גם במקום שהחמירו. ולכן במקום שההשגחה יותר מדוקדקת, אפשר להקל שם ולאכול, אע"פ שבמקומו בכה"ג היו מחמירים.
דוגמא נוספת מביא האו"ה (שם): "וכן מתיר הרא"ש אפי' באיסור דאורייתא לאדם שהולך ממדינה שאין מסורת לעוף (מסויים שהוא מותר, כגון עוף הודו י.ו.) למדינה שיש שם מסורת לאותו עוף לאוכלן עמהן אפי' אם דעתו לחזור, מטעם שמה שאין אוכלין אותו במדינתו, אין זה בעבור איסורו, אלא בעבור חסרון קבלתו שלא קיבלו עליו היתר מאבותיהן, וגם איסור לא הורו להם. ואלו שקבלו היתר מאבותיהן ראוי לסמוך עליהן בכל מקומות כל זמן שלא יכולין לברר איסור עכ"ל הרא"ש".
וע"כ מסיק האו"ה שה"ה לחמאה, מה שאסרו במקומו, אין זה בעבור איסורא אלא משום "שאין מתקנין אותו לשם ההכשר כמו בכאן".
וא"כ שמא ה"ה לבדיקת הריאה. שמה שמחוץ למגנצא לא התירו, הסיבה לכך היתה כי לא היו בקיאין בבדיקה זו. אבל במגנצא היו בקיאין בבדיקה זו, ולכן כל הבא לשם, יכול לאכול מבדיקת הריאות. ולכן אכלו הבחורים (שבאו מחוץ למגנצא) בתוך מגצא מבדיקת הריאות.
♦
ג. הראיה מפרות החורשות בהר הזיתים
ולמרות הקולא שנהגו הבחורים, כקולי מגנצא בבדיקת הריאות, הוסיף בספר המהרי"ל, ששוב פעם אחרת נהג המהר"י סגל להחמיר על כל בחורי הישיבה, כולל אותו בעצמו. וראייתו היא ממנהג הפרות החורשות בערב פסח בירושלים בהר המשחה, כדלקמן.
כך נאמר בגמ' פסחים (דף י"ד ע"א) "תניא אבא שאול אומר שתי פרות היו חורשות בהר המשחה (הר הזיתים, בערב פסח). כל זמן ששתיהן חורשות כל העם אוכלין (את החמץ). ניטלה אחת מהן, תולים (את החמץ) לא אוכלים ולא שורפים. ניטלו שתיהן, התחילו כל העם שורפין (את חמצם)".
וכתבו התוס' (שם ד"ה שתי פרות היו חורשות) "בירושלמי דייק, ירושלים לא מקום שנהגו בו שלא לעשות מלאכה?" כלומר, שואל הירושלמי, כיצד הפרות חורשות, הרי זו מלאכה בערב פסח, ובירושלים היה מקום שנהגו בו שלא לעשות מלאכה, א"כ כיצד עושות הפרות מלאכה?
אך קשה, שהרי במשנה (בדף נ"ה ע"א) מבואר דביהודה היו עושים מלאכה עד חצות, ורק בגליל לא היו עושין מלאכה כל עיקר. וא"כ מהי קושיית הירושלמי, והרי הר המשחה הוא חלק מירושלים, והוא בתוך יהודה, שנוהגים לעשות בו מלאכה?
לכן מבארים התוס' את הירושלמי, שיש הבדל בין יהודה לבין ירושלים. אמנם מצד מנהגי המדינה היה ראוי לעשות מלאכה בירושלים, כי כך נוהגים ביהודה, וירושלים היא חלק מנחלת יהודה, אך בירושלים ראוי לנהוג איסור מלאכה בכל ערב פסח מהבוקר "כיוון שמתקבצים שם (כל ישראל) אף ממקומות שנהגו בהן איסור". ועל כן היה ראוי שינהגו בה איסור ולא יחרשו הפרות. כלומר, ירושלים, ששם מתקבצים מכל כנפות הארץ בשעת הרגלים, ראוי להחמיר בה כהמקומות שהחמירו בהם, ולא נהגו לעשות מלאכה בערב פסח. וא"כ קשה, כיצד פרות אלו חרשו בהר המשחה בערב פסח?
והתוס' מביאים את תרוץ הירושלמי: "ומשני נראות כחורשות". כלומר, באמת הפרות לא היו חורשות, משום איסור המלאכה בערב פסח בירושלים, ורק היו נראות כחורשות.
"ומכאן נהג מהר"י סג"ל בביתו (שבחורי הישיבה היו אוכלים איתו בביתו) שלא להניח לאכול מאותן פאנצין שנפל עליהן מחלוקת הגדולים (הכוונה לחלב הדבוק לכרס שתחת הפרוסה. המהדיר) לפי שמתקבצים שם בחורים מאותן גלילות שנוהגים שם איסור חלב בהן" (מהרי"ל שם).
א"כ רואים שהמהר"י סג"ל הקפיד שבישיבה, שיש בה קיבוץ בחורים ממקומות שונים, שיש לנהוג כהחומרות של כל הבחורים, כפי שנהגו בירושלים, שהיו בה עולי רגלים, ונהגו בה כחומרות כל המקומות שבאו משם, לעניין איסור מלאכה בערב פסח.
אלא שתלמיד המהרי"ל מסיים "ונהמתי (ונחמתי שלא שאלתי. המהדיר) מלשאול פיו, מאי שנא מהבדיקה דלעיל"? כלומר, היה קשה לו, מדוע בבדיקת בית הריאה המהרי"ל נתן לבחורים שבאו מבחוץ (והחמירו בביתם) להקל ולאכול כמנהג מגנצא, מקום הישיבה, ולא החמיר ודרש מכל הבחורים להחמיר כהמקומות שבאו משם, כמו שהחמיר לא לאכול את הפאנצין שנפל עליהם מחלוקת, דמאי שנא?
ותלמיד המהרי"ל ניסה לתרץ "ושמא משום דאיסור חלב דאורייתא וכרת (ולכן) החמיר יותר". כלומר במחלוקת בענייני דאורייתא, המהרי"ל דרש מכל בני הישיבה להחמיר. ובמחלוקת בענייני דרבנן, התיר למי שנוהג להקל, להמשיך להקל.
אבל תירוץ זה קשה, שהרי המקור שממנו למד המהרי"ל שיש להחמיר על כולם מפני שזה מקום של ליקוטאי, זה מהמנהג לא לעשות מלאכה בירושלים בערב פסח בגלל עולי הרגלים המגיעים אף ממקומות שהחמירו לא לעשות מלאכה בערב פסח. ומשם רצה המהר"י סג"ל ללמוד הנהגה לישיבה שלו, להחמיר בדברים שיש בהם מחלוקת ממקום הגעתם של הבחורים, כיוון שבישיבה יש קיבוץ תלמידים ממקומות שונים והרי זה דומה לירושלים. והרי איסור מלאכה בערב פסח זהו איסור דרבנן, ואעפ"כ נהגו בירושלים להחמיר כיוון שיש בה עולי רגלים. וא"כ קא חזינן, שאף באיסורי דרבנן יש להשוות בין כולם במקום ליקוטאי ולהחמיר, וצ"ע.
אך לפי מה שתרצנו לעיל בשם האיסור והיתר, לא קשה מידי. דאכן במקום ליקוטאי יש להחמיר ולהשוות בין כולם, אף בענייני דרבנן. אלא שבעניין בדיקת הריאה, הבחורים שבאו ממקום שמחמירים בהם, לא החמירו כי כך הם סוברים שזהו הדין, אלא כי רבני המקום לא היו בקיאים בבדיקה זו. ולכן כשבני אותו מקום באים למקום שרבני המקום כן בקיאים בבדיקה זו, אפשר לסמוך על רבני המקום ולאכול. ולכן, כיוון שבמגנצא היו בקיאים בבדיקת הריאות, הבחורים שבאו מבחוץ הקלו ואכלו מבדיקת הריאות.
עוד תירץ המג"א (או"ח סי' תס"ח ס"ק י"ב) שבבדיקת הריאות המהר"י סג"ל אכל ולא החמיר, כי זה נחשב כמו דבר של צנעה. "דמנא ידעי הבחורים מה אירע בבדיקת הבהמה? רק הבודק יודע". כלומר, כשהמהר"י סג"ל אוכל בצלחתו בשר, לא יודעים הבחורים, מה אירע בבדיקת הבהמה של אותו בשר שאוכל, וע"כ אין זה נראה כמחלוקת ולכך הקל בדבר. "אבל הפנאצין ניכרים ונראים שנוהגים בהם איסור במקומות אחרים, ע"כ אין אנו רשאין להתירן בפניהם, דומיא דירושלים שהיו נוהגין איסור מלאכה שהוא מילי דפרהסיה".
♦
ד. סיכום ההלכות הנלמדות מהמהרי"ל
זאת תורת העולה שנמצאנו למדים מתוך דברי המהרי"ל:
א. מקום ישיבה אינו נחשב למקום קבוע לבחורים הבאים ללמוד בו, כיוון שהבחורים באים ללמוד בו כמה שנים ולאחר מכן עוזבים את הישיבה. ועל כן בסתם, אין לבחור הבא לישיבה, להפסיק את החומרות מהמקום שממנו בא.
ב. המהרי"ל ראה במקום הישיבה, מקום שמתלקטים אליו ממקומות שונים, ולכן מקום זה דומה לירושלים בזמן החגים, שיש להחמיר בו כחומרות הבאים אליו, אף אם חומרות אלו אינן מנהג המקום.
ולכן נראה לומר, שיש לישיבה לדרוש את רמת הכשרות המהודרת ביותר בכל תחומי המזון, שזה כולל בשר חלק, עוף מהדרין ברמה הגבוהה, וכן כל מוצרי המזון צריכים להיות ברמת הכשרות המהודרת ביותר.
ואם יש עובדים נוכרים ('עובדים זרים') במטבח הישיבה, יש להחמיר כדעת מרן הב"י בעניין בישולי גויים לכלל התלמידים (הנחת הקדירה ע"י ישראל). ואף תלמיד אשכנזי לא יכול להקל כדעת הרמ"א (ולהסתפק בהדלקת הנכרי את האש), גם אם הוא אוכל לבדו.
כמו כן, בעניין חימום אוכלים בשבת, הנחה של דברים יבשים על פלטת שבת, או על הפסק ע"ג הפלטה וכל כיוצ"ב, יש לנהוג כהדעה המחמירה. כמו כן, אין להקל בחימום תבשילים עם מעט רוטב (כדעת החזו"ע שמקל בדבר).
ג. זאת ועוד, כיום אין כמעט מנהג מקומות לגבי כשרויות וכיוצ"ב. כיוון שכיום הכל מגיע ברכבים ובטיסה לכל מקום בעולם, אלא שלכל מפעל יש את רמת הכשרות שלו. ומכיוון שפעמים רבות, ת"ח הבקיאים בהלכות כשרות סבורים שיש להחמיר ולדרוש כשרות מהודרת מעיקר הדין ולא רק כחומרא, א"כ פשוט שעל ישיבה לדרוש את הסטנדרטים הגבוהים ביותר בכל ענייני הכשרות ושאר ענייני ההלכה. ומכיוון שישיבה היא מוסד מחנך וממנו לומד התלמיד להמשך חייו ומשפחתו, ולכן ודאי שראוי לנהוג כהדעות המחמירות, מלבד הדין שחידש המהרי"ל שישיבה נחשבת לדין של ירושלים בזמן הרגל שנוהגים בה כחומרות המקום שבאים ממנו.
וכעין זה מצינו בספר חסידים (סי' מ"ה) שמרדכי החמיר על עצמו, מפני שהבין שאם יקל, יקלו העם יותר ויבואו לידי איסור. וא"כ דון מיניה ואוקי באתרין, דה"ה שלישיבה יש להחמיר, כי היא מהווה דוגמא לאחרים.
ועיין עוד בפלא יועץ (בערך תלמידי חכמים) שכתב: "ויזהרו (תלמידי חכמים) מאד מאד מכל צד נדנוד איסור, ובפרט בפני עמי הארץ צריך להחמיר ולהתקדש במותר לו ולאסור את המותר, על דרך שאמרו (ברכות י"ט א') אדם חשוב שאני. המעט שרואים ההם שמקילים יוסיפו להקל באיסורים כהנה וכהנה." ועיין עוד בדברי מרן הראי"ה קוק זצ"ל בעין איה (שבת פרק א' סי' ס"א) ז"ל: "שלא על (האדם) עצמו אנו צריכים לדון... כי אם על הערך שיכולה פירצה שיוצאת מאדם חשוב לפעול על החוג הקרוב לו, ויותר מה שתוכל לתפוס גם ישרים ותמימי לב". וא"כ כ"ש בהנהגת הישיבה, שממנה לומדים התלמידים להמשך הנהגת חייהם, ולכן ראוי בישיבה להחמיר בכל ענייני ההלכה.
ד. לגבי נוסח התפילה. אם הישיבה נוסדה מראש עם נוסח מסויים, וכך נקבע בתקנון של המייסדים, על כל תלמיד הניגש להיות ש"ץ, להתפלל כנוסח המקום.
אך ישיבות שלא נקבע להן נוסח מסויים, ויש בו תלמידים מעדות שונות, הרי הוא כמקום ליקוטאי, וכל תלמיד הניגש להיות ש"ץ יכול להתפלל כמנהג עדתו ובית אביו. ושאלתי בעניין זה את הגאון הרב אשר וייס שליט"א (בעל שו"ת מנחת אשר ועוד) והסכים עם דברינו.
ה. בחור שנהג בביתו להמתין בין בשר לחלב כשעה, כמנהג אבותיו, ולומד בישיבה שיש בה תלמידים מכל העדות, עפ"י המהרי"ל יש לו להחמיר ולהמתין כשש שעות בין בשר לחלב, כדעת המחמירים. כי דין ישיבה הרי הוא כדין ירושלים במועדיה, שיש ללכת בה כדעת המחמירים.
אך כל זה בדינים של קהילות או במנהגים של בית אבא. אך אם אביו החמיר לדוגמא, לא לסמוך על העירוב ולא לטלטל אף במקומות עם גדר וחומה וכיוצ"ב (שגם לדעת מרן השו"ע העירוב כשר), ואין זו חומרא של בית אבא, אלא חומרא אישית של אביו, אין זה מחייב את בנו. ואף אם בנו ממשיך ונוהג כאביו בדבר זה, אין הישיבה צריכה להחמיר כולה כדעה זו.
ו. ועדיין הדברים צריכים בירור, האם בגלל תלמיד או שניים הנוהגים כבית אבא בחומרא מסויימת, האם דבר זה יחייב את כל בני הישיבה. ויל"ע.
ז. מחנות צה"ל בזמן הזה, הרי הם דומים לירושלים במועדיה, וכמקום ליקוטאי. שכיוון שהחיילים המשרתים בצבא באים מכל עדות ישראל, על כן יש להחמיר בהם כחומרות המקומות שבאים מהם, בייחוד בענייני האכילה, כל עוד אינו שעת הדחק כלחימה וכיוצ"ב. ואכן בשנה האחרונה, הורתה הרבנות הצבאית הראשית, שבכל מטבחי צה"ל יסופקו רק בשר חלק ורק מוצרי מהדרין. אשרינו שזכינו לכך. ובזכות הדקדוק בהלכות במחנות הצבא, נזכה ליתר קדושה במחנות צה"ל גם בשאר ענייני הקדושה. ויה"ר שהשי"ת יביא נצחון לחיילינו במלחמתם נגד אויבינו אכי"ר.
♦ ♦ ♦