הרב אברהם דוד ברנד
כולל בטחה המרכזי, אופקים

פיקוח נפש בזמן מלחמה

א.
העמדת הקושיא היאך שרי לצאת למלחמה
אסרה התורה לאדם להכניס את עצמו למקום סכנה. והכי איתא בברכות (לב, ב): "ת"ר מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך. בא שר אחד ונתן לו שלום, ולא החזיר לו שלום. המתין לו עד שסיים תפילתו. לאחר שסיים תפילתו א"ל ריקא והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך (דברים ד, ט), וכתיב (שם, שם טז) ונשמרתם מאד לנפשותיכם, כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום"[1].
הרי מפו' שדין ונשמרתם מאוד לנפשותיכם הוא מ"ע לשמור חייו וגופו[2]. וכן פסק הרמב"ם בהל' רוצח ושמירת הנפש (פי"א ה"ד), שהביא את כל דיני מעקה ולאחמ"כ כתב: "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מ"ע להסירו ולהישמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה, ביטל מ"ע ועבר על לא תשים דמים". וכן נקט בסמ"ג (עשה עט) שכל דיני שמירת הגוף והנפש נכללים בעשה של ועשית מעקה לגגך, ואזהרה ע"ז מהשמר לך ושמור נפשך וכו'. וכן פסק השו"ע (חו"מ תכז, ח).
ואף במקום מצווה אסור לאדם להכניס עצמו במקום סכנה. והכי איתא ביומא (פה, ב): "וחי בהם ולא שימות בהם". ובכתובות (יט, א): "אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים בלבד"[3]. ועיין בשו"ע או"ח (סי' שכט) שהביא כמה צדדי ספק רחוק שמחללים עליהם את השבת[4].
ומעתה יש לעיין, היאך יוצאים ישראל למלחמה, ואפילו מלחמת מצווה. והלא במלחמה, מטבע הדברים, נהרגים רבים משני הצדדים. ואין לך מקום סכנה גדול יותר משדה הקרב. א"כ כיצד הותר לנו, ובמקרים מסוימים אף צווינו, לצאת למלחמה (כגון מלחמת עמלק, כיבוש הארץ, והכרתת ז' עממין).
ב.
העמדת מחלוקת המנח"ח והגרי"ז
וכבר עמד בזה במנחת חינוך. דהנה, בספר החינוך (מצוה תכה) לגבי מצוות הכרתת ז' עממין, כתב: "ועובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה". והקשה במנח"ח (אות ג): "וצ"ע, דנהי דכל המצוות נדחות מפני הסכנה, מ"מ מצוה זו התורה ציותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס כמבואר ברמב"ן (במדבר ה, כ), ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה, א"כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהיא סכנה, וא"כ דחויה סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן וצ"ע".
ועל דרך זו כתב המנח"ח גם לגבי מצוות הכרתת זרע עמלק (תרד, ג): "וכבר כתבתי לעיל דנראה דאף במקום סכנה מחוייבים, כי ידוע דהתורה לא תסמוך דינים על נסים כמבואר ברמב"ן כמה פעמים, והתורה צויתנו להלחם ומסכנים נפשנו במלחמה, א"כ גזירת הכתוב היא דאפילו בסכנת נפשות מחויב במצוה זו".
ובחידושי מרן רי"ז הלוי עה"ת (פר' בשלח) כתב ליישב את קושיית המנח"ח, וז"ל: "דזה שאין משגיחין במלחמה על סכ"נ זהו מדיני מלחמה, דהרי יוצאין גם למלחמת הרשות אף שאין שם מצוה כלל, אבל המצוה היא ככל מצות שבתורה שנדחין מפני סכ"נ, והחינוך הרי מיירי במי שבא לידו אחד מז' עממין שלא במלחמה, וזה שפיר נדחה מפני סכ"נ".
ביאור דבריו, שכתב לחלק במצוות הכרתת ז' עממין וזרע עמלק, בין מצב של מלחמה למצב שאינו במלחמה. דזה שציוותה התורה ללחום בהם, בזה אין כל חידוש. דהא התירה התורה לצאת אפי' למלחמת רשות, א"כ מוכרח שיש היתר לצאת למלחמה אף שבוודאות יהרגו בכך רבים מישראל, וא"כ הרי פשוט שכאשר זו מלחמת מצווה, נדחה דין פיקו"נ. אך כאשר איש מישראל רוצה להרוג באופן פרטי א' מז' עממין או מזרע עמלק, שם אין היתר לעשות זאת אם ישנו חשש סכנה[5].
הרי מצינו מח' יסודית בין המנח"ח להגרי"ז. דלשי' המנח"ח, הרי אין כלל היתר לצאת למלחמה, וכל מה שהותר לצאת למלחמה הוא רק במקרים שבהם גזרה התורה כן, כגון מלחמת עמלק וז' עממין, וממילא במקרים אלו לא שייך כלל חשש של פיקו"נ[6]. אך לשי' הגרי"ז יש היתר מוחלט לצאת למלחמה אף ללא גזיה"כ זו. ולא באה הגזיה"כ אלא לומר שבמקרים מסוימים יש ציווי לצאת למלחמה.
♦
ג.
תמיהות בב' השיטות
והנה, יל"ע טובא הן לשי' המנח"ח והן לשי' הגרי"ז. לשי' המנח"ח צ"ב, א"כ כיצד הותר לצאת למלחמת הרשות. והלא לשיטתו לא הותר לצאת למלחמה אלא כאשר ציוותה על כך התורה. ולשי' הגרי"ז יש להבין מה הוא באמת ההיתר לצאת למלחמה, ואם לא מצד גזיה"כ.
♦
ד.
ביאור שיטת המנח"ח
ויש לבאר בשיטת המנח"ח, דס"ל דגדר מלחמת הרשות הוא כשיטת שו"ת מקום שמואל (סי' ח), שגם מלחמת הרשות הנה מלחמת מצווה, ולא נקראת מלחמת הרשות אלא משום שבעינן רשות מבי"ד לצאת למלחמה כזו, אך אכתי מצווה היא. ולפי"ז נסתלקה הקושיא על שיטתו ממלחמת הרשות. דבאמת גם מלחמה זו היא מלחמת מצווה לכל דבר ולכך הותר להסתכן בה. אך במלחמה בעלמא לא הותר.
ובאופ"א יש לבאר על פי מש"כ האדר"ת בספרו חשבונות של מצוה (מצוה תרג), דבוודאי לולי שהתירה התורה ללחום, היה אסור כלל לצאת למלחמה. ובמקומות שגזרה בהם התורה לצאת למלחמה, א"כ לא שייך בהם שום ספק סכנה, דבודאי ישמרו משמיא (ודלא כמוש"כ המנח"ח שהתורה לא העמידה דיניה על הניסים). ואף מלחמת הרשות לא הותרה אלא במקרים מסוימים שהשעה הייתה צריכה לכך, וא"כ בוודאי ישמרו וכנ"ל.
ובספר חמדת ישראל (ח"א קונ' נר מצוה ל"ת צה) כתב ליישב את קו' המנח"ח ע"פ מש"כ הרמב"ן בהגהות לסה"מ (מצוה יז), שאף במלחמת מצווה יש לשאול באורים ותומים אם יצליחו או לאו. ולפי"ז נסתלקה קו' המנח"ח. דבאמת לא התירה התורה כלל לצאת למלחמה ולסכן חיים. ומה שיוצאים למלחמת מצווה הוא רק לאחר ששאלו באו"ת וביררו שאין בכך סכנת פיקו"נ.
ויש לתמוה הן על דברי האדר"ת והן על דברי החמדת ישראל. והלא השאלה באו"ת לא באה אלא כדי לדעת האם המלחמה תצליח באופן כללי. אך אי"ז אומר שלא ימותו במלחמה זו עם רב מישראל ח"ו. והכי מפורש בקרא לגבי מלחמת הרשות (שבוודאי היו שואלים באו"ת): "פן ימות במלחמה". הרי שיש סכנה של פיקו"נ. ובגמ' בכתובות איתא (ט, ב): "כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו". ופירש"י (ד"ה גט כריתות): "שאם ימות במלחמה יהא גט מיום כתיבתו". הרי שגם בימי דוד, כאשר היו יוצאים למלחמה עפ"י או"ת, היה חשש שמא ימות.
ועל דברי החמדת ישראל יש להקשות טובא, היאך היו יוצאים למלחמה בימי בית שני ומלכי בית חשמונאי. והלא אז לא יכלו לשאול באו"ת ובנבואה, וכיצד הותר להם לסכן עצמם.
♦
ה.
בביאור שיטת הגרי"ז
ובביאור שי' הגרי"ז נ"ל, שמעצם העובדה שהתירה התורה לצאת למלחמה במקרה כזה או אחר, א"כ מוכח שלא חששה התורה מכך שעפ"י טבע העולם נהרגים אנשים במלחמה, ואי"ז גדר של גזיה"כ הדוחה את דין פיקו"נ, אלא קביעת התורה שבמצב כזה לא שייך דין של פיקו"נ.
ויובנו הדברים יותר על פי מה שכתב בשו"ת שם אריה (לבעל מח"ס ערוגות הבושם, יו"ד סי' כז): "ודע דאף בדברים שיש בהם סכנה מ"מ בדבר שהוא מנהגו של עולם ודרך הכרח אין לחוש. דהרי ארבעה צריכים להודות וב' מהם הולכי מדברות והולכי ימים. הרי דאיכא בהם סכנה. ומ"מ מותר לפרוש בספינה ולילך במדבר... ולמה לא יאסור משום סכנה... דבדברים כאלו אשר הם לצורך העולם אין איסור כלל".
עפי"ז יש לבאר את שי' הגרי"ז. שמלחמה היא מדרכו של עולם, ודרך הכרח. וא"כ אין יכולים הציבור להימנע מלצאת למלחמה, ואין בזה חשש פיקו"נ כלל. וכעי"ז כתב במרומי שדה (עירובין מה, א): "ובאמת מותר למלך להלחם אפילו מלחמת הרשות, ואינו חושש לסכנת נפשות, דשאני סכנת מלחמה משארי סכנות... אלא שאני מלחמה, דאין בו איסור סכנת נפשות כלל". עי"ש שהביא ראיות לדבריו.
וממש"כ "דשאני סכנת מלחמה משארי סכנות", משמע כנ"ל שאין חוששים לסכנה זו משום שהיא בגדר הכרח. ובשו"ת אמרי אש (יו"ד סי' נב) כתב להתיר ליהודים לשרת בצבאות גויים תמורת תשלום, והוסיף שאין בכך חשש של מאבד עצמו לדעת. והרי בצבא גויים פשיטא שסרך מצווה אין כאן, ואעפ"כ הכריע להתיר. הרי מוכח כנ"ל, דמלחמה היא בגדר דבר שהוא דרך העולם שעושים כן, ואף שפעמים מתים, מ"מ אין אנו יכולים להימנע ממנו.
והרי"ז דומה לאדם העובד בעבודה מסוכנת. שאף שבעבודתו ישנו סיכון מסוים למיתה, מ"מ אין אנו אומרים שאל לו לעבוד בעבודה זו משום סכ"נ. שאם באת לומר כן אין לדבר סוף. והלא א"ת שמכיוון ועבודה א' מסוכנת יותר מעבודה ב', א"כ עליו לעבוד בעבודה ב', והלא גם עבודה ב' מסוכנת יותר מעבודה ג' וכן הלאה והלאה. אלא ע"כ בדבר שהוא דרך העולם שכך נוהגים, אף אם ישנה סכנה מהותית, אין אנו חוששים לאיסור של סכ"נ.[7]
♦ ♦ ♦