הרב יעקב ברגמן

קדושת הארץ בזמן (הזה) שישראל יושבים על אדמתם ואין להם שלטון לבנות את בית הבחירה

א.
יבמות פא א, מתבאר בגמ' דלריש לקיש תרומה בזמן הזה דרבנן, ולר' יוחנן תרומה בזמן הזה דאורייתא. ויסוד מחלוקתם מבואר בגמ', שלר' יוחנן קדושה שניה אין לה הפסק וקדשה לעתיד לבוא, ולר"ל לא קדשה לע"ל. והיא מחלוקת מפורסמת בכמה מקומות בתלמוד, ונחלקו הראשונים בהכרעת ההלכה.
והנה כאשר נבוא לדון מה היא 'שעתה' של אותה הקדושה, דהיינו הזמן בו היא חלה מעיקרא דמילתא, ומתי הוא המאורע שעליו אנו דנים אם נתבטלה בו הקדושה, ושלאחריו יצאנו לדון אם קדשה לעתיד לבוא, נראה בגמ' דהיינו זמן שאין חזה ושוק נוהגים, דהיינו שאין המקדש קיים, וכדברי רש"י שם. והיינו חורבן הבית השני, שלאחריו הקדושה תלויה בשאלה זו, אם קדושה שקדשו את הארץ בזמן הבית השני קדשה לע"ל.
אלא שלכאורה הענין איננו מבואר כלל ועיקר, שכן מה ענינה של קדושת הארץ למצוותיה לזמן שבית המקדש קיים? וכי קדושת הארץ תלויה במצווה זו של מקדש ומזבח, והלא קדושת הארץ הראשונה חלה בימי יהושע בסיום הכיבוש והחילוק, והיא תלויה בקיום שלטון ישראל או בהתקיימות ישוב ישראל בארץ, ולא בקיומו של בית המקדש[1].
אמנם, נודעו דברי רש"י בבא מציעא דף פט א 'אבל במעשר לא נתחייבו אלא לאחר ירושה וישיבה דכתיב עשר תעשר וכתיב בתריה במקום אשר יבחר עד שנבחרה שילה לא נתחייבו והיינו לאחר כיבוש וחילוק כדכתיב ביהושע וכל ימי כיבוש וחילוק היה אהל מועד בגלגל ארבע עשרה שנים כדאמר בזבחים'.
אלא שאין בדברי רש"י אלו שום פיתרון לתמיהה, שהרי אכן חידש לנו רש"י שבחירת שילה היתה תנאי בתחילת חלות הקדושה הראשונה מתחילתה, אולם עדיין לא מצינו בשום מקום רמז וסיוע שהמשכת הקדושה לדורות תלויה ועומדת כל זמנה בקיומו של הבית או המשכן. ואם הענין נעוץ הוא בקיומה של בחירת מקום כשילה, א"כ היה צריך להיות שבימי נוב וגבעון תתבטל קדושת הארץ, שהרי אין שום חילוק בגדרי קדושת מקום מחנה שכינה, בין ימי היות המשכן בגלגל בשבע שכיבשו ושבע שחילקו, לימי היות המשכן בנב וגבעון לאחר חורבנה של שילה.
ונראה, שאף רש"י לא הצריך בחירה כזו אלא כנקודת התחלה, ובודאי שמכאן ואילך אין קיום המשכן מעכב את קיום הקדושה לאורך הזמן, והמאורע המבטל היחיד של הקדושה, הוא גלות ישראל מעל אדמתן, וקיומה של חזרת הקדושה בחזרת ישראל לארצם, ולא מצינו מקור להלכתא שקדושת הארץ תלויה בבנין בית הבחירה, ועוד, שאם המעכב הוא בחירת מקום, הלא בחירת ירושלים אין לה הפסק גם בימי החורבן, ובפשוטו, רש"י תלה את התנאי בבחירת מקום למשכן ולא בבנין המשכן.
♦
ב.
והמקובל להבין, דאה"נ אין ביטול הקדושה שייך כלל לחורבן הבית, אלא שמדרך הטבע שהדבר יקרה בדרך כלל בבת אחת, וכך גם ארע בפועל, שבדיוק בנקודת הזמן שבה נחרב בית המקדש השני, התרחשה גם גלות, שהגלה טיטוס את ישראל מעל אדמת[2]ן. וזה כפי הנראה באגדתא דפרק הניזקין 'ענוותנותו של ר' זכריה בן אביקלוס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצינו'. וראה כך גם שם ' והידים ידי עשיו זו מלכות הרשעה שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצינו'. וכך גם בברכות ג א שר' יוסי נכנס לחורבה אחת ושמע בת קול האומרת, 'אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגלתי את בני לבין אומות העולם'.
ובאמת שהיה מקום לפרש לשון זה שאינה הולכת על הנעשה בפולמוס של טיטוס, אלא על ימי השמד של אדריינוס, שלאחריו בטל הישוב היהודי מרוב ארץ יהודה, וארץ הגליל קיבלה את רבותינו שבדרום שבאו ללמד תורה בגליל. וגלתה סנהדרין מיבנה לאושא, ובטלה ישיבתם של ישראל בהר המלך, והתמעט מאד ישוב ישראל שביהודה. ולא נשאר אלא מעט בעיקר בצפון ארץ יהודה באזור העיר לוד, וכן הישובים שבדרום הר חברון. ושזו כוונת חז"ל על גלות ישראל מארצם ארץ יהודה.
אלא שלשון התלמוד הוא 'לבין אומות העולם', ונראה שהגדירו כאן גלות גמורה לחוצה לארץ[3], ואף הרמב"ן בביאור הקללות שבמשנה תורה תיאר את הדברים כך.
נמצא אם כן לפי דרך זו, דאה"נ, אם היו גוזרים מלכי רומי רק להחריב את הבית ושלא יגלו ישראל מעל אדמתן, עדיין היתה ארץ ישראל עומדת תחת חלות עצם הקדושה השניה, ואע"פ שאינו זמן חזה ושוק. ולא היה התחלה לדון אם קדשה גם לעתיד לבוא, שאין קיום הבית וחורבנו קשור לקיום קדושת הארץ כלל ועיקר, אלא ישיבת אוכלוסי ישראל בארצם.
♦
ג.
אמנם באמת יש מקום גדול להטיל ספק בדרך זו, שהרי לפי ידיעת קורות הדורות, גם אם באותם גזירות וחורבנות הגלו מלכי רומי הרבה מישראל לבין אומות העולם, וכפי המבואר אצל יוסף בן מתתיהו, ושאר סופרים של העת העתיקה, המתארים שבייה רחבה של שבויים, ושהתקיים אז הכתוב 'והשיבך ה' מצרים באניות', הרי אף אחר החורבן עדיין ישב רוב עם ישראל בארצו. עד שמצינו ביחס לימי האמוראים, כמאתיים שנים אחרי החורבן, בירושלמי דמאי פ"ב ה"א 'ר' לעזר סבר מימר רוב ארץ ישראל נתונה ביד גויים ור' יוחנן סבר מימר רוב אר"י נתונה ביד ישראל'. והרי מעולם לא מצינו שנמסר שיעור אוכלוסי ישראל שיהיו על אדמתם בשביל חלות הקדושה השניה. ובזמן עזרא היו ישראל מועטים כדברי הגמ' ב"מ דף כח, וכדבעינן למימר לקמן, ואעפ"כ חלה עליהם קדושה שניה. וא"כ לא התבאר אמאי פקעה הקדושה דווקא בדור של חורבן הבית, גם אם גלו אז רבים מהם.
אלא שבדברי הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ג ה"א) מצינו ענין נוסף שבטל בזמן החורבן, שכתב בדרך סיפורו את נס החנוכה לשון זו- 'וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה, עד החורבן השני'[4]. ומקור דבריו הוא כמובן מדברי הגמ' בפ"ק דעבודה זרה דף ט 'מלכות חשמונאי בפני הבית מאה ושלש, מלכות בית הורדוס מאה ושלש'. אלא שנוסף בדברי הרמב"ם שמלכות בית הורדוס אף היא מלכות ישראל נקראת. ובאמת שגם לענין זה מצינו מקור בגמרא סוטה מא ב ששאלו על אגריפס שקרא עומד מדין מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (ועיין בתוס' כתובות דף יז א ד"ה מלך, ובדברי הריטב"א שם). ובאמת שכך נראה גם בברכות דף יט ב בסוגיא דכבוד הבריות 'א"ר אלעזר ברבי צדוק מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל', ובזמנו של ר' אלעזר ב"ר צדוק לא היו בעולם אלא מלכי בית הורדוס[5].
והנה כפי שהתבאר, מפשטא דלישנא דגמ' בעבודה זרה משמע שמלכותו של בית הורדוס נמשכה עד החורבן[6], וכך מבואר בדברי הרמב"ן בפרשת בחוקותי, על הכתוב בקללות שבפרשת כי תבוא: 'יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך' שהוא 'על כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי ועל הליכתו שם נחרב הבית ולא אמר הכתוב המלך אשר ימלוך עליך אבל אמר מלכך אשר תקים רמז לנו יתברך שלא היה ראוי למלוך ואסור היה להיות מלך על ישראל אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת כמו שהוזכר זה במסכת סוטה'[7].
מעתה יש מקום לומר שהקדושה תלויה בשלטון ישראל על עצמם, ובזמן חורבן הבית בטל שלטון ישראל בארץ, ומשום כך אפשר לדון על קדושת הארץ רק משום שקדשה לע"ל.
ואף שלכאורה יש לשאול, שהרי זמנה של מלכות בית חשמונאי החל באמצע ימי הבית, וא"כ איך קדשה הארץ קודם לכן? הא לא קשיא, שהרי אף בימי עזרא, אף שהיו ישראל היושבים בארץ בגדר עבדים של מלך פרס וכלשון הכתובים בספר עזרא, מ"מ הלא פחת יהודה הרי היה מתמנה מתוך ישראל, כמבואר בקראי שהיה ששבצר הנשיא ליהודה וזרובבל פחת יהודה וכן נחמיה הפחה, ואולי יש במדרגה זו שפקידות המלכות נתונה ביד ישראל, תנאי מספיק לחלות הקדושה ולקיומה. ומכאן ואילך הייתה רמה מסוימת של אוטונומיה לישראל ולשלטון הכהונה הגדולה, וכדרך האימפריה הפרסית וסגנון שלטון מלכי יוון שבסוריה ובמצרים. אלא שעדיין יהיה מקום לחקור על זמן גזירות היוונים, שאין לך ביטול שלטון ישראל גדול מזה.
והן אף לו יהיבנא כן, עדיין לפי ידיעת מאורעות הזמן ההוא הרי שהדברים צריכים תבלין, שהרי אגריפס זה השני, בנו של המלך אגריפס ששבחוהו חכמים, לא היה מעיקרא מדרגת מלך ביהודה וירושלים, ואדרבה היתה אז ארץ יהודה נתונה בקושי השיעבוד, ע"י שלטון נציבי הרומאים אשר פשטו את עורם של ישראל מעליהם והרעו מאד. ומאז מות הורדוס לא מלכו יוצאי חלציו ביהודה, לבד אגריפס אביו, שמלך בכשלושים שנים קודם החורבן למשך שנים מספר, כאשר התבאר בדברי יוסף בן מתתיהו, אבל צאצאיו לא היו מלכים גמורים בארץ יהודה, ושלטונם היה בעיקר בגליל ובגולן ובארץ הלבנון.
ומעתה יש מקום לעיין אם אכן יש במלוכה כזו קיום תנאי של שלטון ישראל לקדושת הארץ. ואטו יש טעם לומר שיהא סגי במלוך מלך מישראל באיזה מקום שיהיה בארץ ישראל, לענין קדושת חלק אחר בארץ? אמנם היה לאגריפס זה כח בירושלים לענין המקדש ומינוי כהן גדול, כמבואר אצל יב"מ[8]. אולם כל הנחה זו שהקדושה תלויה בצד שלטון מסוים של ישראל על עצמם תלויה על בלימה, ובלא שום מקור ברור בדברי חכמינו ז"ל. ואדרבה משמע בדברי חז"ל בכ"מ שקדושה שניה חלה על ידי ישיבה בעלמא, ושלא כראשונה, שבאה ע"י כיבוש ושלטון.
♦
ד.
ועוד אעיקרא דמילתא, אם נאמר שאכן רק בדרך מקרה קרה שמאורע הגלות שגורם לביטול הקדושה היה בזמן חורבן הבית, יש לעיין ממה שמצינו בתו' רא"ש מועד קטן ד א, אהא דאמרינן בגמ' לענין הלכה למשה מסיני דתוספת שביעית 'וכי גמירי הילכתא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים לא', כתב הרא"ש בתו': 'אבל בזמן שאין ביהמ"ק קיים לא גמירי לאסור תוספת שביעית, אבל עיקר שביעית נוהג אף בזמן הזה כרבנן דפליגי עליה דרבי, ואית להו דשביעית נוהגת בזמן הזה'.
ביאור הדברים, שהגמ' נוקטת שההלכה של תוספת שביעית נוהגת רק בזמן שיש בו ניסוך המים, דהיינו זמן שבית המקדש קיים. וכתב הרא"ש דבע"כ שיטת הגמ' שם היא כמ"ד דשביעית נוהגת בזמן הזה מדאורייתא, דאי שביעית בזמן הזה היתה נוהגת אך מדרבנן, שוב לא היה שייך שתתקבל הלכה מסיני שאין תוספת שביעית נוהגת שלא בזמן הבית, שהרי בלא"ה אין שמיטה עצמה נוהגת כלל מדאורייתא, ולאיזה ענין נאמרה ההלכה. אלא בע"כ ששביעית בזה"ז דאורייתא, ומ"מ ההלכה קבעה שתוספת שביעית איננה נוהגת באותו הזמן[9].
והנה אם נאמר שאך במקרה בטלה קדושת הארץ בזמן החורבן, אבל מצד עצמותם של דברים אין שייכות בין קיומו של הבית לחלות קדושת מצוות התלויות בארץ, אין טענתו מובנת, שהרי אף לרבנן יש טעם בהך הלכתא, שאם יקרה המקרה והבית לא יעמוד על תילו, באופן שלא תיבטל קדושת הארץ ועדיין יהיו רוב יושביה עליה, לא תנהג תוספת שביעית,.
וכן שם בדף ב ב כתב הרא"ש: 'בזמן שאתה משמט קרקע בשביעית כדכתיב תשמטנה ונטשתה דהיינו בזמן שבית המקדש קיים'. ויש לשאול למה תלה את הקדושה בזמן הבית, והלא אין ביניהם תלייה וקשר גמור, אלא שכך קרה בדרך מקרה בחורבן הבית השני. והרי הרא"ש עסוק בהסבר גדרי ההלכה, ולא בתיאור המציאות ההיסטורית.
ובע"כ נמצינו למדים מדבריו שקיום הבית עצמו הוא תנאי בחלות קדושת הארץ.
עוד יש לתמוה, בסוגיית הגמ' בערכין יב שחישבה זמני שמיטין ויובלות שבבית שני, ומתבאר בגמ' שתחילת זמן קדושת הארץ בבית השני, שממנה נמנים השמיטין, חופפת לזמן עמידת הבית. ויש לתמוה מהיכא פשיטא ליה לתלמודא שמנין היובלות בימי הבית השני מתחיל אך בשתים לדריוש, דהיינו עת יסוד הבית ע"י זרובבל וישוע, ולא כבר מעליית ששבצר הנשיא בשנת אחת לכורש מלך פרס, כמבואר בכתובים בספר עזרא. ומה טעם לתלות מנין שמיטין ביסוד היכל ה', ואילו קדושת הארץ תלויה בישיבה ולא בבנין הבית, והרי ישיבת ישראל בארצם בזמן הבית שני החלה כבר בעליית ששבצר. ואין שום טעם שתתלה קדושה שניה ביסוד היכל ה' בירושלים.
ובפרט לדברי הרמב"ן בלקוטות למסכת מגילה, שכתב כלפי אותן יט שנים שבין עליית ששבצר והניסיון לבנות את הבית ברשיון כורש לבין בניית הבית בימי דריוש: 'שהוא דבר ברור שבזמנו של נס זה כבר נפקדו ישראל ועלו לארץ ברשיון כורש ונתיישבו בעריהם ואע"פ שאמר המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים מ"מ אנשי כנה"ג עם רוב ישראל בארץ היו ושוב לא עלו מהם אלא מעטים עם עזרא'.
ואף שהר"ן שם דפליג עליה, ובתוך לשונו בהשגתו מטין מקצת דבריו, דס"ל דבזמנו של עזרא עלו אוכלוסי ישראל משאר ארצות, אלא שאך מבבל לא עלו אלא מועטין כמפורש בכתוב, הנה מלישנא דתלמודא בערכין לב ב 'השתא משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות עזרא דכתיב ביה כל הקהל כאחד ארבע ריבוא אלפים שלש מאות שישים מיבעיא' וכ"ה בבבא מציעא דף כח א 'מקדש שני דלא נפישי ישראל טובא דכתיב בהו כל הקהל כאחד ארבע ריבוא אלפים שלש מאות שישים'. אף שצל"ע דמייתי קראי דכתיבי בעליית ששבצר, מ"מ משמע דס"ל שלא עלו הרבה בימי עזרא. ואף אם ננקוט שלקדושת הארץ הוצרכה דרגה מסוימת של שלטון, הרי אין בזה בכדי ליישב התמיהה הלזו, שהרי ששבצר בעלייתו קיבל את רשיון כורש והיה לפחת יהודה, ובשנת שתים לדריוש חודש רשיון המלכות לבנות את הבית.
והרמב"ן בפירושו על התורה פרשת בחוקותי כתב: 'והארץ תעזב מהם כי גם אחרי הזכירה תעזב מהם רמז כי אחרי פקידת כורש נעזבה מהם ורצתה השמיטות עד אחרי יט שנה שנבנה הבית וקדשו העיר בשתי תודות וחזרה קדושת הארץ וכרתו אמנה ואמרו ונטש את השנה השביעית'.
ויש לתמוה, שהרי לא מצינו שום עזיבה וגלות מבוארת בכתובים לגבי אותן י"ט שנים שבין עליית ששבצר לבניית הבית, מלבד עצם ביטול רשיון כורש ומניעת בנין הבית, ולמה נקרא שם מאורע זה בגדר עזיבה לארץ?
ולכאורה מיניה וביה חזינן בדבריו להדיא שבעליית ששבצר עצמו כבר התקדשה הארץ כשהחלו לבנות והיתה חלות פקידה, והיא שחזרה ונתבטלה בביטול הבנין והעבודה[10], ושוב נפקדו בשתים לדריוש בזה שהמלכות אפשרה להם לבנות את הבית. ואשר חזינן להדיא שגלות וגאולה בבנין הבית היא תלויה.
אלא שיש קצת מקום ישוב לתמיהה זו, שהרי בעיקר דברי הרמב"ן יש לעיין, איך ערב בדבריו את כל המעשים, והלא המעיין בכתובים יראה לכאורה שהבית החל להבנות בשתים לדריוש, ועזרא לא עלה אלא בשש שנים לארתחשסתא, אשר הוא דריוש שנבנה הבית בימיו (כפי דברי חז"ל בסדר עולם ובראש השנה דף ג). ולפי סדר הכתובים, חומת העיר שנתקדשה בשתי תודות נבנתה ע"י נחמיה, והוא לא עלה אלא אך בשנת עשרים לארתחשסתא, וכריתת האמנה נעשית בשנה שלאחר מכאן. נמצאת תחילת בנין הבית מופלגת כעשרים שנים מזמן כריתת האמנה, לפי פשיטות הכתובים.
אלא שבתוס' ראש השנה דף ג ב (ד"ה שנת) כתבו בדרך אחת, שאותה שנת עשרים לארתחשסתא שהיא זמן עליית נחמיה, נמנית משנות כורש, וארתחשסתא זה היינו כורש ולא דריוש, והיא ממש שנת שתים לדריוש. ונמצא אם כן שבניית החומות ובניית המקדש מאורע אחד הוא, ואף שלכאורה לפי פשטם של הכתובים, וכדרך השניה שנקטו התוס' שם, לכאורה דעת הרמב"ן כאן מתפרשת שהיא כהך דרך קמייתא[11].
ומעתה אם אמנם כנים הדברים, והרמב"ן דרכו כתירוץ ראשון של בעלי התו' בראש השנה, וס"ל שעליית נחמיה ובנין חומות ירושלים חופפים בזמן לבנין בית המקדש, נמצא שמבואר בפסוקים להדיא שירושלים בזמן העזיבה הזה היתה נתונה למשיסה, וככתובים מפורשים שהעיד חנני לנחמיה (נחמיה א) 'הנשארים אשר נשארו מן השבי שם במדינה ברעה גדולה ובחרפה וחומת ירושלים מפורצת ושעריה נתצו באש'. ושמא משום האי עובדא קים ליה לרמב"ן שהארץ נעזבה בביטול הרשיון של כורש.
וזו דרך מפולפלת, ואין בה מנוח, ונראה יותר שבאמת יש קשר אמיתי בין רשיון בניית הבית לגאולה ובין ביטול הרשיון לעזיבה, והדברים צ"ב.
♦
ה.
והנראה לומר בכל זה דבר חדש, דאה"נ אין עצם קיומו של בית המקדש תנאי לקדושת הארץ, ובכגון אם לדוגמא יפול הבית מחמת רעידת אדמה ח"ו או אם תפגם קרן המזבח, בודאי שלא תיבטל קדושת הארץ, כיון שלא מצינו מעולם ובשום מקום דתליא הא בהא, ואין קיום הבית גורם קדושת ארץ ישראל לענין מצוות התלויות בארץ.
אמנם נראה, שאע"פ שקדושת הארץ איננה תלויה בבנין ביהמ"ק, מ"מ כיון שהמדרגה השלמה של ישיבת ישראל בארצו היא הביאה אל המנוחה ואל הנחלה בבנין בית הבחירה, וכמקרא שכתוב 'תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך', והרבה מקראי קודש סובבים סביב ענין זה. מעתה אף אם נאמר שא"צ כלל שלטון יהודי בארץ ישראל בשביל חלות הקדושה, ושבבית שני אכן היה סגי בישיבה בעלמא בלא שום סרך כיבוש וגדר שלטון, מ"מ נראה שיש תנאי בקדושה שעכ"פ יתן השלטון רשיון לישיבת ישראל במדרגה השלמה בארץ ישראל, וישיבה בלי אפשרות ביד ישראל לבנות את בית המקדש, אין זו גאולה אלא באמת גלות היא.
ועל כן מעת שהחלו לייסד מזבח ולבנות הבית בימי ששבצר הנשיא, החלה אז הגאולה השניה באמת. אך כאשר צרי יהודה ובנימין ביטלו את בנית המקדש, חזרה הגלות למקומה, וכדברי הרמב"ן בפירוש בחוקותי. ושוב בשתים לדריוש, כשהותר לבנות את הבית, חזרה גאולת הארץ למקומה לענין מצוות התלויות בה.
וכמו כן, אף כאשר כבשה מלכות רומי הרשעה את הארץ, כיון שישבו ישראל בארצם, וכיון שהקדושה תלויה בישיבה ולא בשלטון, על כן עדיין קדושת הארץ בתוקפה עומדת, אולם כאשר החריבו הרומאים את הבית, נמצא שאין לישראל ישיבה שלימה בארץ, בו בזמן החלה גלות שניה. אלא שעדיין נחלקו חכמים האם קדשה הקדושה לעתיד לבוא. אמנם לכ"ע אין זו שעתה של קדושה.
ובזה אפשר שיבוארו גם כן דברי הרא"ש, שאם נמסרה ההלכה למשה מסיני שתוספת השביעית נוהגת בזמן הראוי לניסוך המים, אין הכוונה לזמן שבפועל מנסכים בו, אלא לזמן הראוי לניסוך[12]. ואפשר שגם זה תלוי ביכולת בנית הבית ולא בבנייתו בפועל, שאם מצווים לבנותו שוב הרי זה זמן הראוי לניסוך, והוא הזמן שנוהגת בו תוספת שביעית. וממילא אתיין שפיר דברי הרא"ש, לתלות את ההלמ"מ בזמן בנין הבית לענין קדושת המצוות הנוהגת בארץ, ושאי אפשר להצריך את ההיקש אליבא דרבי, שס"ל בלא"ה שאין שמיטה נוהגת בזה"ז.
ויש להוסיף עוד ולבאר ענין נוסף, שהרי מנין ת"כ שנים הוא מעת שהבית החל להיבנות בשנת שתים לדריוש, וסיום בנינו היה בשנת שש לדריוש. ויש מקום לשאול, מפני מה נבחרה תחילת בנין הבית כנקודת הזמן לתחילת הקדושה. ואין לומר דהיינו משום קלעים שהיו שם, שהרי הם לא הוצרכו אלא למ"ד דלא קדשה לע"ל כמבואר בשבועות דף טז. ולפי המתבאר א"ש, שבודאי אין תנאי לקדושה שיהיה הבית בנוי בפועל, אלא שאין לך גלות גדולה מישיבת ישראל בארצו כשאין לו רשות לבנות ביהמ"ק. ואפשרות הבנין היא מדרגה בישיבת ישראל בארצו למנות מנין שמיטין מכאן ולהבא. אלא דבלא"ה הטעם מבואר מאיליו, שהרי החלו להקריב קרבנות בזמן בנית הבית, וכמבואר במשנה עדויות.
ולפי"ז יש לסתור סברת מקצת חכמים שרוצים לדון שתחול קדושה שלישית בדורותינו אלו מכח חזרת ישיבת אוכלוסי ישראל בארץ הקודש, ומפלפלים אם חלות הקדושה תחול בממילא ע"י עצם השלטון או הישוב אף בלא כוונת הציבור וסנהדרין לקדש את הארץ, והאם נתקיימו תנאי הקדושה שהיו קיימים בימי ביאה ראשונה ובימי ביאה שניה.
אבל לפי המתבאר, כיון שבגזירת חכמתו יתברך, עדיין קיימת היד השלוחה במקדשו ושועלים מהלכים בו, ואין יד ישראל תקיפה על עצמם אפילו בדרגת רשיון אומות העולם לבנות שם בית הבחירה, הרי שאי אפשר לומר שיש בישיבה כזו קדושה שלישית. ואיכא למימר שמעמד ישיבתינו כיום בה כאותם יט שנים שמשנת אחת לכורש עד שתים לדריוש, שלפי דברי הרמב"ן הוגדרה בפרשת בחוקותי וניקב שמה 'והארץ תעזב מהם'. ולא נרחיק בסברא מי שיאמר שקרובה ישיבתינו בה לענין חלות קדושת הארץ, לישיבת ישראל בארץ ישראל לאחר ימי חורבן הבית השני מאות בשנים, עד שנדלדל הישוב בארץ אחרי דורות אמוראי ארץ ישראל, וכפי הנראה היינו בזמן כיבוש הישמעאלים, יזכנו ה' לראות בגאולה השלימה בביאת משיח צדקנו ובבנין בית הבחירה בב"א.
♦
ו.
ולשלימות הדברים, מוטל עלינו לפרש את דרכו של הרמב"ן הנזכר שבפרשת בחוקותי, שמתבאר מלשונו, שכתב 'שנבנה הבית, וקדשו העיר בשתי תודות, וחזרה קדושת הארץ, וכרתו אמנה, ואמרו ונטש את השנה השביעית', שלדעתו, קדושת הארץ לא החלה מבנין בית המקדש, אלא כדעת רב אשי בערכין דף יג דהנך שית שני עד דסליק עזרא אינן בכלל מנין שמיטין, ולכן הקדים הרמב"ן בדבריו את עליית עזרא לקדושת הארץ.
ומלשון הרמב"ן משמע עוד, שקישר את קידוש הארץ ע"י עזרא עם כריתת האמנה שבימי עזרא ונחמיה, שבכללה קיימו וקיבלו כורתי האמנה על עצמם (ולדברי הרמב"ן שבת פח על כך כיוונו חז"ל בדבריהם הנודעים שקיבלו התורה מאהבה בימי מרדכי ואסתר) לקיים את המצוות התלויות בארץ, שביעית ותרומות ומעשרות, וכמפורש בכתובים.
ונראה שלימדנו הרמב"ן את כוונתו ומקורו של רב אשי בערכין שם, שאמר 'הנך שית שני עד דסליק עזרא ומקדיש לא קא חשיב' ומתבאר שם בגמ' שעליית עזרא היתה בשנה השישית לבנין בית המקדש שהיא שנת שבע לדריוש, ופירש רש"י 'ובאותו הזמן לשנה הבאה שהיא שנה שישית לבנין עלה עזרא ובא לירושלים בחדש אב, ועד תשרי שהוא שבע לבנין לא התחיל למנות'.
אמנם מדברי הרמב"ן נראה שקידוש עזרא נעשה בכריתת האמנה המפורשת בכתוב. וזה כפי החשבון היוצא מדרכם של התו' בראש השנה, שעליית נחמיה היתה בשתים לדריוש. וממילא אפשר להקדים את מעמד כריתת האמנה שנעשה בימי עזרא, ולקבוע שנעשה מיד בשנה שלאחר עליית עזרא, וכמו שמבואר בכתובים 'ויגע החודש השביעי.. ויאמרו לעזרא הסופר להביא את ספר תורת משה אשר ציווה ה' את ישראל' וכל הפרשה המתארת קריאת עזרא את הספר בראש השנה, ובכי העם, וכריתת האמנה ביום עשרים וארבעה לחדש. ומכוונים הדברים עם דברי רש"י שבתשרי שנה זו החל מנין שמיטין[13].
ובאמת שכדברי רמב"ן מפורש בירושלמי שביעית פרק ו, שנחלקו שם אמוראים, ולדברי ריב"ח קדושת עזרא היא מדאוריתא כדדרשינן שירושה שניה יש להם, ולדברי ר' אלעזר ש'מאליהן קבלו עליהן את המעשרות מה טעם ובכל זאת אנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום שרינו ולויינו וכהנינו', ועיי"ש כל הסוגיא. ומפורש בירושלמי שזמן קבלת המעשרות אליבא דמאן דאמר שהם מדבריהם, הוא זמן כריתת האמנה. ובודאי שלא נחלקו האמוראים בזמנה של חלות הקדושה אלא בתוקפה. ומפורש בדברי הירושלמי שהוא זמן כריתת האמנה, כדברי רמב"ן. ואם נרצה לקיים את הדברים עם המבואר בבבלי שהקדושה החלה שש שנים לאחר בנין הבית, בעל כרחינו יש לנו לנקוט את דרכם של התו' שאיחדו את עליית נחמיה עם בנין הבית.
ונראה שיש לדלות חספא ולמצוא מרגניתא, שכך שיטתם של רבותינו הראשונים אשר הנהיגו לצום ביום ראש השנה. ובמרדכי מסכת ראש השנה הובאה תשובת רב נחשון גאון שהשיג על המנהג וכתב 'מדברי קבלה מניין שכן כתוב בעזרא ויאמר להם אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו, ענין זה בראש השנה כתיב דכתיב בחודש השביעי באחד לחודש, ותלי טעמא בקדושת היום ושונה ומשלש ולא בשמחת בנין בית המקדש, ועוד שחנוכת הבית עשו כבר באדר בשנת שית למלכות דריוש' (וע"ע במרדכי השלם שבהוצאת מכון ירושלים תוספת תשובות בענין, להן נתכוון הב"ח באורח חיים סימן תקצז).
מדבריו אנו למדים שהיתה שיטה שהתירה תענית ביום ראש השנה, וייחסה את השמחה בימי עזרא לחנוכת בית המקדש, והגאון משיג על דבריהם שחנוכת הבית נעשתה כבר בשנת שית לדריוש. אמנם מתוך דברי הגאון נמצאנו למדים שיטתם של אותם קדמונים, דהוה קים להו שחנוכת הבית נעשתה באותו חודש תשרי של כריתת האמנה[14].
♦ ♦ ♦