ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן, ב"ב
האם מותר להשתתף בחתונה של מחלל שבת בפרהסיא או מי שאינו מאמין בתורה
א. איסור מחמת דחשיב כתקרובת ע"ז
גמ' ע"ז (ח.): "תניא רבי ישמעאל אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הן. כיצד, גוי שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אע"פ שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים. שנאמר (שמות לד, טו) וקרא לך ואכלת מזבחו. ואימא עד דאכיל, אמר רבא אם כן נימא קרא ואכלת מזבחו, מאי וקרא לך - משעת קריאה".מלשון הגמ' 'כאילו אכלו מזבחי מתים' יש ללמוד שהכוונה שבאוכלו שם כאילו הוא אוכל תקרובת של עבודה זרה. ואף שאינו אוכל ממש תקרובת עבודה זרה, ואפי' אוכל משלו, כיון שהוא אוכל במסיבה של עובדי ע"ז, מעלה עליו הכתוב כאילו אוכל ממש תקרובת של עבודה זרה.
ודבר זה יש ללמוד מהרישא של לשון הכתוב: '... וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו', היינו שהאכילה מזבחו, חשיבא כאכילה מהזבחים שהם זובחים לאלוהיהם. וכן יש ללמוד מדברי רש"י (ח: סד"ה ובין לא אמר לו): "...דכל ימי הילולא מקריב לעבודה זרה".
אלא שיש לעיין שאם כל ימי ההילולא הוא מקריב לע"ז, למה לא יאסר בכל הימים אלו גם המו"מ עמהם, כדתנן במתני' לעניין יום משתה בנו, ועי' ראב"ד שלא אסרו כל הימים האלה רק באיסור דאורייתא של ואכלת מזבחו.
♦
ב. האיסור משום הרחק ע"ז עצמו
אכן מלשון הרמב"ם (פ"ט מהלכות ע"ז הט"ו) עולה, שאיסור זה הוא משום איסור חתנות המביא לידי עבודה זרה. וכ"כ הרמב"ם: "גוי שעשה לבנו או לבתו משתה אסור ליהנות מסעודתו וכו'. וכל ההרחק הזה מפני עבודה זרה הוא שנאמר 'וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן'".הרי שהרמב"ם למד שיסוד האיסור מבואר בחלק השני של הקרא הנ"ל, שע"י שיקרא לך ותאכל מזבחו, תבואו לידי חתנות, וממילא תבואו לידי עבודה זרה ממש, ואיסור זה של אכילה הוא מציווי ההרחקה מעבודה זרה.
ולפי זה ניחא מה שהערנו לדעת רש"י, שהאיסור בכל הימים האלה שעושה מחמת משתה של בנו, אינו מחמת שמקריב בהם לעבודה זרה כל עיקר, אלא שמצוי לבוא ע"י לידי קירוב של חתנות, המביא לידי עבודה זרה.
ומהחלק הראשון של הקרא של 'ואכלת מזבחו', למד הרמב"ם (סוף פ"ד מהלכות שחיטה) לאסור שחיטת גוי. ובהלכות שאר אבות הטומאות (פ"ב ה"י), למד הרמב"ם שמטמא כדין תקרובת ע"ז עי"ש. אבל את דין הסוגי' לאסור אכילה בחתונת בנו, למד הרמב"ם מהחלק השני של הקרא משום הרחק מע"ז בעצמו, דזיל בתר טעמא, שהכא נאסר מחמת ההתקרבות לע"ז, ולא משום דחשיב כתקרובת ע"ז.
♦
ג. מו"מ בסוגי' והנפק"מ בצדדים אלו
והנה בגמ' להלן אמרו 'ולבתר תריסר ירחי שתא שרי והא רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי ההוא גוי לבתר תריסר ירחי שתא ושמעיה דאודי ופירש ולא אכל'. משמע שלא אכל מחמת הודאתו, כדברי רש"י, ולא מחמת סעודת החתנות עצמה. ויתכן לרמב"ם שזה איסור נוסף, ואכן הרי"ף והרמב"ם השמיטו סוגי' זו, עי' באחרונים מה שפלפלו בזה, ועוד יש לעיין.ועיין בט"ז ובנקודות הכסף (יו"ד סימן קנב סק"א) שנחלקו האם יש להתיר משום איבה כמו שדן הפרישה או לא, דהט"ז כתב שכיון שהאיסור הוא משום חתנות אין להתיר, והש"ך כתב שמוכח מהסוגי' דהאיסור משום אזיל ומודה ולכן יש להתיר משום איבה. ולכאורה יש לדון שגם איסור משום חתנות יש להתיר משום איבה, שלא צוו על איבה אלא שלא יבאו לקרבה עימם, אלא שכיון שהכא הוא איסור תורה אין להתיר. אמנם עי' בירושלמי כאן (סוף ה"ג) דלהדיא אסרו השתתפות במשתה בנו אף מפני דרכי שלום. וכ"ה בריטב"א.
ובשו"ת הרא"ש (כלל יט ס' כב) כתב שאין איסור לאכול מסעודת הנכרי, רק אם אוכל בבית הגוי, עי"ש ובב"י (יור"ד קנב סעיף ב). ולכא' אם האיסור הוא מחמת שהוא כאוכל מזבחי מתים, היה מן הראוי לאסור גם אם אוכל מסעודתו בביתו, שהרי הוא כביכול אוכל מסעודת תקרובת ע"ז. אולם לדעת הרמב"ם שכל האיסור הוא מחמת ההתקרבות שתביא לחתנות ולעבודה זרה, פשיטא שאין האיסור מחמת עצם מאכלו, אלא מחמת שאוכל שם, ואפי' אוכל משלו כמבואר בסוגי'.
אולם יעויין בריטב"א שכתב להדיא שהוא נאסר כתקרובת ע"ז, ומכל מקום התיר אם שולח לו לביתו (משום שאיסור דורון ביום איד לא נהוג בזה"ז). וצריך לומר, שכיון שאינו תקרובת ממש, לא נאסר אלא כשקורא לו ואוכל אצלו, שאז זה נחשב כביכול כאילו אוכל תקרובת ע"ז.
עכ"פ איכא נפק"מ ברורה בין הני צדדים, אם אין נוהגים להקריב לעבודה זרה, כמו מסתמא בעע"ז שבימינו, שלדעת רש"י בעי להיות מותר, ולדעת הרמב"ם מכל מקום בעי להיות אסור כל שעושה מחמת נשואים, שהרי עכ"פ חשיבי כעע"ז, ובעי להרחק זה.
אולם יש לעיין לדעת הרמב"ם, שלפי זה לכאורה יאסר להשתתף בחתונה של מחלל שבת בפרהסיא שחשוב כעע"ז לכל דיניו, או בחתונה של כל אפיקורס וכדו', שהגם שאין מקריב כלל לעבודה זרה, הלא עכ"פ כיון שחשיב כעע"ז, למה לא יהיה בעי להרחיק ממנו שמא יבוא בנו להתחתן עמו ולהיות כמותו בדעותיו.
והלא גדולה מזו כתב הרמב"ם בסוף פ"ד מהלכות שחיטה, שמחמת רישא דקרא, דקרא לך ואכלת מזבחו, יש לאסור שחיטת מחלל שבת או מי שאינו מאמין בתורה ובמשה רבינו, ואף שאין לחשוש בשחיטתו משום תקרובת ע"ז כלל, וק"ו הכא שנאסור את עצם ההתקרבות אליו.
ואין מדובר כאן על איסור שתית שיכר במסיבת גויים שחידש הרמב"ם (פי"ז ממאכלות אסורות ה"י), שאפשר שזה אינו אסור אלא מדרבנן מחמת חתנות, וזה לא נאסר בישראל, אבל איסור דאיירי הכא בהשתתפות במשתה בנו, שהוא איסור תורה מחמת הרחק מע"ז, לכא' היה צריך להיות אסור גם בישראל כופר וכדו'. וצריך עיון שלא ראינו שהעולם נזהר בזה.
♦ ♦ ♦