כולל שעל ידי ישיבת מיר, ירושלים
היתר יציאת החשמונאים למלחמה עם היוונים
תקנו חז"ל לומר בימי החנוכה בברכת ההודאה 'על הניסים' בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, כשעמדה עליהם מלכות יון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם מתורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם, מסרת גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך, ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה.מבואר בזה הנס הגדול והעצום שנעשה לחשמונאים בניצחונם על היוונים, שנמסרו גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים. ואיתא במגילת אנטיוכוס וישלח ספרים לכל מדינות מלכותו, ויבאו שרי כל העמים והממלכות, וגם פילים מלובשים שריונים עמהם באו. ומבואר במדרש חנוכה א"ר יצחק שישים אלף גייסות הוו, וכל א' מהם אלף איש תחתיו שבאו עם גליסקס הרשע להלחם עם בית חשמונאי, והיה אומר אותו רשע מה לנו לירוא, הם שנים עשר כנגד חיל גדול, ע"כ. והרוקח הביא (פירושו לסידור על הפיסקא דעל הניסים) וז"ל: רבים היו היוונים ביד מעטים נפלו, כדכתיב קשת גבורים חתים ונכשלים אזרו חיל, א"ר יצחק בר נחמני אלו פ' אלף גייסות שבאו עם גסקלגס הרשע, פתח גסקלגס ואמר שוטים יש בכם י"ב איש שיעשו מלחמה עם חיל שאין לו שיעור וכו', ועי' עוד בתרגום שיר השירים (פ"ו פ"ח) עה"פ שישים הימה מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר, שתרגם (מועתק בלשון הקודש): בעת ההיא קמו האומות והקהילו שישים מלכים מבני עשיו, לבושי שריון, רוכבי סוסים ופרשים, ושמונים נסיכים מבני ישמעאל רוכבי פילים, לבד משאר העמים והלשונות, אשר אין להם מספר[1], ע"ש.
ויש להבין איך העזו נפשם החשמונאים לצאת למלחמה על היוונים, ויש להבין ולתמוה משתי פנים, א', מהצד הרעיוני, ב' מצד ההלכתי.
א' מהצד הרעיוני, מה חשבו החשמונאים שיצאו למלחמה כזו, וכי מה תועלת יש בזה לצאת למלחמה שעל פי הטבע תגמר בשעה קלה בניצחון פשוט וגמור ליוונים, הרי זו שטות לצאת לקרב כזה שצריכים לניסים גדולים ועצומים להינצל מהם. ואף משה רבינו נזקק להתפלל עליהם על זה, וכפי שביאר רש"י (דברים פל"ג פי"א) עה"פ 'ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה', וז"ל: ראה שעתידין חשמונאי ובניו להלחם עם היונים, והתפלל עליהם, לפי שהיו מועטים י"ב בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, ע"כ. וא"כ מה ראו על ככה לצאת להלחם כנגד האימפריה היוונית העצומה והחזקה. ובאמת הגר"ח קניבסקי (טעמא דקרא חנוכה) ביאר דמשום הכי אנו מודים להקב"ה בעל הניסים על המלחמות, דמה שייך להודות על המלחמה, הרי היה מוטב שלא תהיה המלחמה כלל[2], אלא הכוונה שאנו מודים במה שהקב"ה נתן בדעתם לצאת למלחמה, דהרי בדרך הטבע לא היה שייך כלל שיצאו להילחם עמהם. אך צריך לבאר לאיזה סיבה ומטרה יצאו למלחמה אבודה כזו.
ב' מהצד ההלכתי, שהרי הטבע אין סיכוי לצאת למלחמה כזו, דאי אפשר בדרך הטבע להילחם עם חיילים רבים וחזקים כל כך, כשהם מצוידים בכלי נשק עצומים, והם היו מתי מספר וחלשים כפי שנתבאר. והרי זה התעבדות ממש, ואיך מסרו נפשם לצאת למלחמה כזו. ומצאתי דכבר הקשה כן התוס' חדשים על המגילת תענית.
♦
ג' מלחמות שנלחמו החשמונאים
אמנם יש לציין כי במגילת אנטיוכוס מבואר שהיו ג' פעמים שיצאו החשמונאים להילחם עם היוונים - תחילה נלחמו עם ניקנור, ולאחר שנהרג ניקנור בידי יוחנן שלח אנטיוכוס את בגריס הרשע ונלחו עמם החשמונאים, ולאחר שהביסו את צבא היוונים ובגריס נס בספינה בא אנטיוכוס בעצמו ונלחם עם החשמונאים.
והנה בכל הג' מלחמות הללו מבואר במגילה מה גרם לחשמונאים לצאת ולהילחם עמם. דבתחילה כשנלחמו עם ניקנור, נעשה הדבר ע"י ששחטו חזיר ויביאו דמו לבית המקדש ונעשה חילול השם. והמלחמה עם בגריס הרשע נעשה מאחר ששמעו שנהרגו מבני ישראל מחמת שמלו בניהם, וכן עוד נהרגו במערה מכיון ששמרו את השבת, יע"ש. נמצא שנלחמו מחמת גזירות השמד. ולבסוף כשבא אנטיוכוס ובקע חומת ירושלים וישבר י"ג פרצות במקדש שבו ונלחמו עמם, וזה שוב חילול שם שמים.
ומיהו אין כל זה שייך לכל מה שכתבנו, שהרי במגילה נתבאר מהי הסיבה שגרמה לחשמונאים לצאת למלחמה, אבל עדיין יש לבאר מה ההיתר שלהם לצאת למלחמה.
♦
מסרו נפשם לתקן מה שנתרשלו בעבודה
איתא בב"ח (או"ח סי' תר"ע) בחנוכה עיקר הגזירה היתה על שהתרשלו בעבודה, ועל כן היתה הגזירה לבטל מהם העבודה כדתניא וכו', וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על העבודה הושיעם ה' וכו', ע"כ.
נמצא שהמסירות נפש של החשמונאים היתה על עבודת הקורבנות, ומסרו נפשם בזה כדי לתקן מה שנתרשלו בעבודה. מכיון שידעו שכל הגזירות באו עבור מה שנתרשלו בעבודה, ומתוך כך הבינו שהתיקון יבא רק ע"י שימסרו נפשם על עבודת הקורבנות, שזה הדבר היחיד שיכול להצילם מפני היוונים.
ויש לעיין האם מה שהותרו למסור נפשם על העבודה לתקן מה שנתרשלו בעבודה הוה כדין תשובה (כ"כ השפתי חיים פרק אינהו מסרי נפשייהו על קידוש ה'), וכפי שכתבו הפוסקים[3] דאדם רשאי להמית עצמו או עכ"פ לסכן עצמו לצורך כפרה על עוונותיו. וא"כ לפי מה שכתבו הפוסקים[4] לאסור להכניס עצמו לסכנה לצורך כפרה ותשובה היה אסור לחשמונאים להסתכן. ומעתה הדרה קושיא לדוכתה, מהו ההתר של החשמונאים להסתכן ולצאת למלחמה עם היוונים.
♦
נכנסו למלחמה להחליש כח השטן
כתב הר"א וסרמן בקובץ הערות (חיד' אגדות סי' י') דיש ב' מיני הנהגות א' מעשי ה' ב' מעשה שטן. וכן הגזירות על ישראל נעשות בב' אופנים - א' מעשי ה' הם גזירות על הגופות, כבימי המן, להחזירם למוטב. ב' מעשה שטן, הם הגזירות על הנפשות כפי שהיה במלחמת החשמונאים. ותכליתם להעביר את עם ישראל על דתם, ולא להחזירם למוטב, וכדי להחליש כח השטן דרוש שישראל ימסרו עצמם להריגה, במלחמה ממש. ויע"ש שהביא בשם החפץ חיים שאמר כן לגבי גזירות היבסקים. נמצא דבימי החשמונאים, שהיתה גזירת שטן, היו מחויבים למסור נפשם להריגה ממש להחליש כח השטן, ואי אפשר בלא זה. ועל כן נכנסו בני חשמונאי למלחמה במסירות נפש ממש להריגה.
והנה מה שגזרו על הנפשות מבואר ברמב"ם (חנוכה פ"ג ה"א) שכתב במעשה דחנוכה: בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ע"כ. וכן אנו אומרים בעל הניסים כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתך, ולהעבירם מחוקי רצונך. וכ"כ אף באיגרת תימן וז"ל: כשגברה מלכות יון הרשעה, וגזרו שמדות גדולות ומשונות על ישראל לאבד הדת, וגזרו עליהם חלול השבת ולהפר ברית מילה ושיכתוב כל אחד מישראל בלבושו שאין להם חלק בה' אלהי ישראל, ושיחוק בקרן שורו כענין הזה ואחר כך שיחרוש בו, ע"כ. וברוקח (פירושו לסידור על הפיסקא על הניסים) כתב וז"ל: כי ה' גזירות שיש בהם כרת גזרו, כדי להעבירם מחקי רצונך, גזרו לעבוד ע"ז ולחקוק בקרן השור שאין להם חלק באלקי ישראל להזכיר חטא העגל וכו', גזרו לבעול נשותיהם נידות וכו' ב', גזרו להפר ברית מילה ג', גזרו לחלל שבתות ד', גזרו לבעול בתוליהם למלך ה', וכן ה' שאין בהם כרת, גזרו לאכול חזיר א', שלא ידליקו המנורה ב', ולא יעשו סוכות ג', ולא יכתבו כתובה ד', ולא ילמדו תורה וכו'. והרמב"ם באגרת השמד כתב וידוע הוא כמו כן מה שקרה לישראל במלכות יון הרשעה מגזרת קשות ורעות, ומכללן היה שלא יסגור אדם את פתח ביתו, כדי שלא יתיחד להתעסק בשום מצוה, ע"כ. ועוד יעוי' ברמב"ן (בראשית מט, י) שכתב וז"ל: ואלמלא הם (היינו חשמונאי ובניו) נשתכחו התורה והמצות מישראל, ע"כ[5]. ובאור יחזקאל (יראה ומוסר עמ' רמט) כתב והוא א' מהניסים הגדולים, שהצליחו לעמוד בנסיונות במשך תקופה ארוכה כל כך, וכלל ישראל נשאר על עומדם, ודומה נס זה ליציאת מצרים ממש, ע"ש.
מבואר בזה שכדי לתקן גזירות מעשה שטן נדרש מסירות נפש ממש, ונאמר בזה דין חדש שצורת ההנהגה הראויה בעת גזירות מעשה שטן הוא מסירות נפש ממש, ועל כן נכנסו חשמונאי ובניו למלחמה למסור נפשם למות ולא על מנת שינצלו, ובחרו במות מחיים[6].
ונראה דאין ההיתר למסור את הנפש בגזירת מעשה שטן מטעם שמד, וכמו דאיתא בשו"ע (יו"ד קנ"ז א') דבשעת השמד יהרג ואל יעבור אפילו על דאפילו על אערקתא דמסאנא, יע"ש. די"ל דדין שעת השמד נאמר בין בשעת השמד ליחיד, ובין בשעת השמד לרבים דדינם יהרג ואל יעבור, אבל הכא אפילו אם אין שמד לכל א' וא' אלא מכיון דאיכא גזירות באופן כללי, הרי זה חשוב מעשה שטן, והצורה שבה נוהגים לבטלה נעשה ע"י מסירות נפש ממש.
♦
שעת השמד
יש שרצו לבאר במה שמסרו החשמונאים נפשם, על פי הרמב"ם הרמב"ן והרוקח הנ"ל, שמכיון היה להם דין שעת השמד, דעל שעת השמד מחויבים למסור את הנפש. וכפי שנפסק בשו"ע (יו"ד קנ"ז סעי' א') ואם הוא שעת הגזירה על ישראל לבדם, אפילו אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור, ע"כ. וכבר פירש כן בתוס' חדשים על המגילת תענית (פרק ו'), ע"ש.
אולם הגר"ד לנדו שליט"א (מכתב הובא בעלון אהלי שבת גליון 46) כתב לדחות סברא זו, דאפשר שלא היה זה שעת השמד, שהרי לא כל א' היה נאלץ לעבוד עבודה זרה, וכגון שהיה יכול להתחזות לגוי ולא היו שמים לב אליו, ועוד היכי תמצי. עוד הוסיף שהפשטות היא שלא היו כל יושבי הארץ במצב שוה ומיידי של שמד, ובודאי היו מקומות וזמנים שלא היה בהם שמד, והיה לחלקם אפשרות לברוח לארץ אחרת.
ויש לעיין, דהא במגילת אנטיוכוס מבואר שהיו מלשינים מישראל ולא היו יכולים לברוח ולהתחבא, וכמו דאיתא התם לגבי היהודים שהתחבאו במערה, וכן איתא התם גבי רבים מישראל שמלו בניהם ונהרגו, ומי יאמר שלא היה שמד בכל ארץ ישראל ולא היו יכולים להתחבא.
ומיהו בלאו הכי יש לעיין אי רשאי לברוח כשנמצא במקום שמד דדינו יהרג ואל יעבור. דהנה כתב בשבות יעקב (ח"ב סי' ק"ו) לדון האם במקום דאיכא גזירת שמד ובידו לברוח, האם חייב לברוח כדי לא להיהרג, או דלמא רשאי להישאר ויהרג ואל יעבור. ומסיק דודאי היכא דאפשר לקיים שניהם שלא לעבור על המצוה ולקיים וחי בהם, מבואר בסוגיא בש"ס בכמה דוכתא דעדיף. והכא נמי אפשר לקיים שניהם שלא לעבור על המצוה ולקיים וחי בהם, וכדמצינו ברשב"י ור"א בשבת (ל"ג ע"ב) שברחו והטמינו במערה, וכדאמרינן בבבא מציעא (פ"ו ע"א) שברח רבה בר אבהו אגב שמדא. ומזקנים אתבונן כדאיתא במדרש (במדבר רבה פר' כ"ג) ויברח משה, ויברח יעקב, ויברח דוד, וכן אמרינן יתרו שברח זכו בניו וכו', וכן בסנהדרין (י"ד ע"א) ברבי יהודא בן בבא שאמר להם בני רוצו, יע"ש. וכ"כ הפרי חדש (יסודי התורה פ"ה ה"ג), ע"ש.
אולם מסיק השבות יעקב וז"ל: אבל מ"מ אם רוצה להחמיר על עצמו ולמסור נפשו לקדש השם ברבים שממנו ילמדו אחרים לעשות, זכור לטוב ודאי לא מקרי מאבד עצמו לדעת, ע"ש. וכ"כ בהעמק שאלה (פר' וארא שאילתא מב אות ב), וכן מוכח מדברי התוס' בפסחים (נ"ג ע"ב) במה שכתבו לגבי חנניה מישאל ועזריה ע"ש.
אמנם בפרי חדש (הל' יסוה"ת פ"ה ה"ג) כתב דפשיטא דמי שיכול לברוח ואינו בורח לכו"ע הוי מתחייב בנפשו, ע"ש. וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ו יו"ד סי' י"ג אות י') מה שכתב בזה. אכן הצפנת פענח (שו"ת, וורשא, סי' קמ"ג אות א') כתב דמי שרוצים להורגו על קדושת השם אסור לו לברוח, דמפקיע עצמו מן המצוה, ע"ש[7].
ומעתה, אי נימא דאינו חייב לברוח שפיר י"ל שהחשמונאים נכנסו למלחמה עם היוונים, ולא היו חייבים לברוח ולהימלט אלא היו יכולים למסור נפשם.
והנה אע"פ שהגזירות היו חמישים ושתיים שנה, כפי שכתב הרמב"ם באגרת השמד, לא נלחמו אלא לאחר שעברו חמישים ושתים שנה. ומבאר בדורות ראשונים (ח"א עמ' 342) שלא עלה על דעתם לצאת למלחמה מעט אנשים עם נשים וילדים בלתי מזוינים ואינם יכולים לצאת למלחמה בידים ערומות עם רבבות היונים הגדולים הגבורים והעצומים הבאים עליהם בכל סדרי מלחמה, על כן ברחו להרים ולמדבריות לקיים את התורה בסתר המדרגה. ומאחר שראו שאי אפשר להמלט מהיוונים שירדפו אחריהם גם בהרים ובמדבריות ואין נסתר מחמתם, ואם לא יקהלו על נפשם יכחדו מן הארץ, על כן אזרו אומץ ובמתי מספר אחזו בחרב נקם ברית לצאת מימי שמד לימי מלחמה אשערה, יע"ש בכל דבריו.
אולם שמעתי בשם הגר"ד לנדו (עלון אהלי שבת גליון 46 מדור משיב דבר הערה 1) להקשות על זה, דלכאורה היה אסור לחשמונאים לצאת למלחמה מחמת שמד, שהרי אפשר שלא היה שמד עליהם ממש, שהרי לא היה שמד בכל מקום ומקום ובכל שעה ושעה. ומי שיודע שיבאו אליו בעוד כמה ימים להעבירו על דתו, ויהא לו מצב שדינו יהרג ואל יעבור, אין פשוט דמותר לו להמציא עצמו ולהסתכן כבר היום לפני הגוי.
אכן, העמק שאלה (שם) מביא את דברי השבות יעקב בנוסח כזה, דדווקא במכניס עצמו לצורך פקוח נפש בשבת עשה שלא כהוגן, משא"כ בקדוש השם דשרי למיעבד הכי, ע"ש. משמע דסבירא ליה להעמק שאלה דלא רק כשנמצא במקום סכנה רשאי שלא לברוח, אלא שרי אף להכניס עצמו למקום סכנה לצורך קידוש השם, נמצא שהיה ביד החשמונאים להכניס עצמם לסכנה ע"מ שלא יעבדו עבודה זרה, ולפי זה שפיר היו רשאים להיכנס למלחמה ולמות על קידוש השם.
♦
סמכו על הנס
הרוקח (פירושו לתפילה על הפיסקה דעל הניסים) הביא לפרש בזה, וז"ל: והיו ישראל מצפים להרי מזרח אולי יבא להם גייס של פרסיים, אמר לו חשמונאי למתתיה כהן גדול ולא כת' ארור הגבר אשר יבטח באדם, וכת' ברוך הגבר אשר יבטח בה', אמר לו יפה אתה אומר, אני וג' בניי ואתה וז' בניך הרי י"ב כנגד י"ב שבטים, מובטח אני בהקב"ה שיעשה לנו נס, ע"כ. והובא כל זה במדרש חנוכה, יע"ש.
עוד איתא בסוטה (ל"ג ע"א) יוחנן כהן גדול שמע בת קול מבית קדש הקדשים, שהוא אומר נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא, ע"כ. משמע שהיה לחשמונאים גילוי מן השמים שינצחו את היוונים.
ומיהו הגר"ד לנדו (שם) כתב שלא היה זה במלחמת החשמונאים עם יון, שהרי בזמן המלחמה לא היה כהן גדול נכנס לבית קודש הקדשים, שהרי פסקה העבודה בזמן שלטון היוונים, אלא הייתה מלחמה אחרת, שעל זה נאמר דבר זה. ועי' (במדרש חנוכה, שאילתות דר' אחאי מכת"י - ישורון חי"ט) שנאמרה הבת קול על הריגת ההגמון ע"י יהודה, בדבר גזירת היוונים שכל הנושא אשה תבעל להגמון תחילה, ע"ש. ובאמת בדרש חנוכה מבואר דהיה זה בזמן הגזירה שכל בתולה הנשאית תבעל להגמון תחילה, וזה המעשה היה עוד קודם מלחמת החשמונאים ביוונים.
עוד יעוי' בספר יוסיפון (פי"ח) כתב שהיה מ' יום בשמי ירושלים בין השמים ובין הארץ דמות סוסי אש ורוכביהם נושאים בידם כלי מלחמה וכו', ונלחמים אלה מול אלה ארבעים יום, ויפתרו חכמי ישראל את פתרון המופת לאמור: כי זה אות אשר צוררי יהודה וישראל יכרתו, ומן השמים ילחמו עם אויבנו, ואנחנו נחריש, ואנטיוכוס מהרה יפול בחרב, כי יהרגוהו מבני עמנו, וינקמו את נקמת ישראל ממנו, ע"ש. והובא אף במדרש ר' דוד הנגיד.
עכ"פ נמצא שסמכו על הנס, ועל כן אפשר דאין זה סכנת נפשות. כמבואר בחזו"א (או"ח סי' נ"ט סק"ד, תשובות וכתבים סי' מ"ח) דבספק פקוח נפש תלוי כמה האדם מרגיש שהוא בחשש פקוח נפש, אך אם הוא מרגיש שהוא יכול לבטוח בה' ואינו מפחד לא חשוב ספק פקוח נפש. וכעין זה כתב האגרות משה (או"ח ח"א סי' קכ"ז). אלא דצ"ב, הא איתא בתורת כהנים (פרשתא ח, ט, ה; והובא ברש"י ויקרא כב, לב) כל המוסר עצמו על מנת הנס אין עושים לו נס, וכן איתא בחינוך (מצוה תקמו)[8].
ונראה דהיו רשאים למסור נפשם עבור הצלה שהיא בדרך ניסית, דהנה מצינו בזה כמה אופנים לפרש שאפשר למסור את הנפש על מנת שיעשו לו נס.
א. כתב הגר"ח שמואלביץ (שיחות מוסר מהדו"ח מאמר ה') דדווקא מי שהולך רק על מנת שיעשו לו נס אינו ניצל, אך אם מוכן ללכת אפילו לא יעשו לו נס, אף אם בפועל אסור ללכת אלא על מנת להינצל, והוא באמת הולך על מנת להינצל בודאי ינצל, ע"ש. ומעתה החשמונאים בודאי היו הולכים אפילו שלא על מנת להינצל, לכך היו רשאים ללכת על מנת להינצל.
ב. עוד נראה לפרש על פי מה שכתב החינוך (מצוה תקמו) וז"ל: ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר האל הטבע בידיהם, ובתחלתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן לגודל התעלות נפשם נהפוך הוא שיהיו הם אדונים על הטבע, כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו בכבשן האש ולא הוזק, וארבעת החסידים הנזכרים ששמו אותם לגו אתון נורא יקידתא ושער ראשיהון לא איתחרך. ורוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעותינו ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס, ע"כ. נמצא דהחסידים הנזכרים שהטבע משועבד להם מותרים לסמוך על הנס[9], ונראה דבודאי לא היו סומכים על נס רק במקום שהיה מוכרח להם. עכ"פ, אפשר שהחשמונאים הבינו בדעתם דאף הם והחסידים שהיו נלחמים עמם היו בדרגה כזו שהטבע משועבד אליהם, והיה להם היתר לסמוך על הנס.
ג. הרשב"א (שו"ת, ח"א תי"ג) כתב, וז"ל: ואמרו כל הסומך על הנס אין עושין לו נס וכו', וזה כולל כל עסקי בני האדם במלאכתם, זולתי האנשים השלמים ושזכיותיהם מרובות, כמעשה דרבי חנינא בן דוסא עם הערוד וכו' ע"כ. נמצא דהאנשים השלמים ושזכויותיהם מרובות רשאים לסמוך על הנס. ועי' במהרש"ם (ח"ו סי' ק"נ) שהביא כן בשם הרשב"ם (ב"ב קי"ט ע"ב) שמבואר דצדיקים סומכים על הנס. וכן הוכיח מדברי הרמב"ן ע"ש. ועי' מהרש"א (תענית כ ע"ב), ובזה נמי נראה דבודאי לא היו סומכים על נס רק במקום שהיה מוכרח להם. עכ"פ אפשר דהחשמונאים היו בכלל אלו החסידים, ולכן היו רשאים לסמוך על הנס.
ד. כתב הגר"ח שמואלביץ (שם מאמר ל"ג, וע"ע מה שכתב במאמר ע') דמצינו שאדם רשאי לסמוך על נס כשהוא נמצא במצב של בטחון גדול כל כך שאין שונה אצלו הטבע מהנס, והולך לקראת הנס כאילו איננו נכנס לסכנה וינצל בטבע, ע"ש. וכן כתב השפתי חיים (מועדים ח"ב, חנוכה – להודות) בשם רבו הרא"א דסלר. וביאר שמי שהטבע והנס אצלו שווים שהכל בא מאת ה', אין חשש שיסמוך על הנס, ואדרבה הוא זוכה מידה כנגד מידה שכך יתנהג עמו השי"ת ולא יבדיל בשבילו בין נס לטבע. ואף בזה צ"ל דבודאי לא היו סומכים על נס אלא במקום שהיה מוכרח להם.
וביאר השפתי חיים דמתתיהו הגיע לדרגה זו. וביאר בשם הפרי צדיק את השם מתתיהו בן יוחנן, כי מתתיהו היינו מתת יה"ו ויוחנן היינו י"ו חנן, כלומר דהכל מאת הקב"ה. והיינו כנ"ל, כי שבשבילו הכל מתנת חנם ואין טבע ומנהגו של עולם כלל. ולפיכך היו רשאים החשמונאים להיכנס לסכנה, שהרי בודאי היו בדרגה כזו של אמונה ובטחון שהנס אצלם היה כטבע[10].
ה. ועי' בספר ימי חנוכה (להג"ר דוד כהן רה"י דכנסת ישראל חברון, מאמר א') דביאר דמה שהיה מותר לחשמונאים לצאת למלחמה ולסמוך על נס מן השמים, היינו משום דהיה זה נס שעל פי דרך הטבע, ועל נס שבא בדרך הטבע מותר לסמוך, דדוקא על נס שבא שלא כדרך הטבע אסור לסמוך[11]. אולם דחה סברא זו על פי מה שכתב הפלא יועץ (ערך נס) דמשמע מדבריו דאפילו על נס שבא על פי גדרי הטבע אסור לסמוך, ע"ש.
ו. הגר"ח קניבסקי (ענינו של יום אות סו, הובא בפרדס יוסף החדש) ביאר דמה שסמכו החשמונאים על נס הוא משום דכשאין ברירה אחרת שרי לסמוך על הנס. והיינו דכיון דהבינו שצריכים לצאת למלחמה, לא היתה להם אפשרות אלא לסמוך על הנס.
ז. עוד יש לבאר שהיה במלחמה זו קידוש השם, וכפי שיבואר להלן ובזה שרי לסמוך על הנס[12]. וכפי שכתב ביד הקטנה (ח"א, שער י' דרכי הניסים, פ"ב). אולם היד הקטנה התנה זאת בב' תנאים - א' דהוא צריך לבדוק עצמו אם הוא צדיק תמים, ושלא יעצור שם דבר מרוע מעשיו. ועוד ידקדק אם לא אינה ה' לידו איזה ענין מכבר, למען העיר לבבו למען הימים הבאים. וכאשר מצא לבבו על זה הענין, אז חל עליו חיוב להכניס עצמו בדבר, ובאם לאו ענוש יענש, ע"ש. ולפי זה שפיר היו החשמונאים רשאים לסמוך על הנס.
ח. בספר פרדס יוסף החדש (חנוכה) כתב לבאר על פי מאי דאיתא בשדי חמד (ח"א מארכת הא' כלל יח) דרשאי לסמוך על נס על מנת להציל את הרבים[13]. והוכיח דבריו מרבי חנינא ברבי דוסא בברכות (ל"ג ע"א), וכ"כ העיון יעקב (פסחים ס"ד ע"ב), וכ"כ החשוקי חמד (ברכות ג' ע"א) בשם ספר אהבת איתן. ויבואר דין הצלת רבים בע"ה להלן.
אולם יש לעיין מדברי החינוך (מצוה תקמו) דכתב גבי מלחמת מצוה, דאין סומכין על הנס, וז"ל: גם בהלחם ישראל מלחמת מצוה על פי ה', היו עורכין מלחמתן ומזיינין עצמן ועושין כל ענינם כאלו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי, ע"כ. נמצא דאפילו לצורך רבים אין לסמוך על הנס. ואפשר לומר דבודאי לא היו סומכים על נס אלא במקום שהיה מוכרח להם, וצ"ע.
♦
קידוש ה'
בפשטות היה נראה כי מלחמת החשמונאים הייתה מחמת החילול השם הנורא, והיו צריכים להלחם לקדש שמו יתברך. וכפי שכתב הרוקח (בפרושו לתפילה על על הניסים) פתח גסקלגס ואמר שוטים יש בכם י"ב איש שיעשו מלחמה עם חיל שאין לו שיעור וכו', באותה שעה נשאו ישראל עיניהם כלפי למעלה בתפילה לפני הקדוש ברוך הוא, ואמרו גלוי וידוע לפניך שלא עשינו דבר זה אלא לשמך הגדול שלא יתבזה בגוים, וכל מלחמה ומלחמה נתחכמו לך, ואם אין אתה עושה לנו נסים עכשיו יאמרו שוב אין לו עצה אחרת, וכתוב גדול העצה ורב העליליה, ע"כ. וכן הביא בסדר היום (חנוכה) וז"ל: ומסרו הכהנים אלו נפשם על קדושת ה' וקדושת ביתו ועמו, ויצאו להם אב עם ד' בניו כדובים שכולים והרגו בהם מכת חרב ואבדן, ע"כ.
ולפיכך היו רשאים למסור נפשן למען קידוש שמו ית'. ובאמת יש בזה מחלוקת גדולה בין הפוסקים האם רשאים למסור את הנפש עבור קדוש השם. דהנה התוס' בכתובות (ל"ג ע"ב ד"ה אלמלי) כתבו גבי חנניה משאל ועזריה, ואור"ת דאותו צלם לא היה עבודה זרה ממש אלא היה עשוי לכבוד המלך, ואעפ"כ היה בו קידוש השם ולכך מסרו עצמן למיתה, ע"כ. וכעין זה פירש בשיטה מקובצת, בר"ן, ובר' דוד, ע"ש. נמצא דרשאי למסור נפש למען קדוש ה'. ועי' בשיחות מוסר (מהדו"ח מאמר צד). ועוד עי' במדרש רבה (בראשית פר' ל"ד אות י"ג) במה שדרשו חז"ל: אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, יכול כשאול, תלמוד לומר אך, ובפירוש מהרז"ו (שם), וכך משמע מפירוש ידי משה, ומצאתי שכבר פירש כן בים של שלמה מסכת בבבא קמא (פ"ח סי' נ"ט) בביאורו השני. עוד ראיתי מביאים מה שכתב בספר חסידים (דפוס ברלין סי' תתתתשע"ז) דמשמע דחילול השם דוחה פקוח נפש. וכן איתא בשו"ת הרי"ד (סי' נ"ג) דדין יהרג ואל יעבור איכא באיסור חילול השם. וכן נראה מדברי התיבת גומא (וישב אות ב')[14]. ועי' בגליון הש"ס (ברכות ל"ג ע"א) דכתב הרע"א בשם היפה מראה (ירושלמי תענית פ"ג הי"ז) שכתב שלשם קידוש השם רשאי להכניס עצמו לסכנה. וכ"כ הנחל אשכול (הל' מילה סי' ט'), ע"ש. ואף בחזו"א (קובץ אגרות ח"א אגרת ר"ב) נקט דבחילול השם אמרינן דינא דיהרג ואל יעבור. ויעוי' עוד בזה בראשון לציון (להאור החיים הקד', יו"ד סי' רנ"ד א'). וכן כתב בפנים יפות (סוף פר' בלק), דכתב (גבי פנחס שהרג את זמרי) דבמקום דיש קידוש השם רשאי למסור את נפשו.
אמנם מצאתי כעת מה שכתב ר' יהונתן אייבשיץ (יערות דבש ח"א דרוש ג') וז"ל: אמנם ידוע מ"ש המפרשים טעם למה לא נכתב בתורה ענין הנס מאברהם שניצל מכבשן אש בימי נמרוד ובא בתורה רק ברמז, ותירצו כי אין ללמוד הימנו, כי שלא כדין עשה שהכניס עצמו לזה לשבר צלמי עכו"ם, ועל ידי כך קרה לו נפילת הכבשן, ודי שלא היה עובד עבודה זרה, וא"כ אף במרדכי, מה הכניסתו לתגר זו, להתגרות בהמן, היה לו להחביא עצמו בראותו המן מרחוק, או לבקש מהמלך רשיון לילך לעיר ומדינה אחרת, ולילך לירושלים כי שם ישבו נביאי ה', ולפ"ז אין מסירות נפש מרדכי כל כך כמו מסירת נפש אסתר, שהיא היתה מוכרחת למסור נפשה להצלת נפשות מישראל, ולכך נקראת המגלה על שמה, ע"כ.
וכן יש להוכיח מדברי המשך חכמה (שמות פ"ד פי"ט) שכתב דאין לאדם להכניס עצמו לספק סכנה על מנת להציל את כל כלל ישראל, והביא ראיה ממשה רבינו, שא"ל הקב"ה לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, משמע דאי לא מתו לא היה רשאי משה לשוב למצרים אף שהיה בזה הצלה לכל כלל ישראל. והנה ודאי כל ביאת משה למצרים היה עבור קידוש שם שמים, בהכאת עשרת מכות ובהוצאת בני ישראל ממצרים, ואמאי לא היה רשאי לסכן את עצמו עבור קדוש השם. נמצא דסבירא ליה להמשך חכמה דמדין קידוש השם אינו רשאי לסכן את נפשו.
והנה בכלי חמדה (פר' פינחס אות א') הביא את דעת הפנים יפות ודחה דבריו, וז"ל: ולא אדע מנא לו זאת, ואפילו לפי דעת התוס' (ע"ז כ"ז ע"ב ד"ה יכול ) דרשאי להחמיר על עצמו לההרג בכל מצוות התורה, היינו דווקא אם כופין אותו לעבור אותו במקום ועשה, אבל בשב ואל תעשה ובמקום שאינו אלא רשות לא מצאתי בשום מקום שיהיה רשאי ליכנס בסכנה. אכן לפי מה שכתבנו כבר נתבררו מללו מדברי הערוך לנר, הים של שלמה והפרי מגדים. אולם בפנים יפות כתב דהוה רק רשות להיהרג עבור חילול ה', ואין בזה חיוב, וצ"ע.
ומצאתי דרבינו יונה (אבות פ"ד מ"ד) כתב דבחילול השם אין חייב להיהרג ולא לעבור, אלא הרשות בידו להיהרג ולא לעבור, וכפי דעת כל הני רבוותא.
שוב מצאתי בשבות יעקב (ח"ב סי' ק"ו) שכתב להיתר, וז"ל: אם רוצה להחמיר על עצמו ולמסור נפשו לקדש השם ברבים שממנו ילמדו אחרים לעשות זכור לטוב, ודאי לא מקרי מאבד עצמו לדעת וכדאיתא בפ"ק דע"ז (י"ח ע"ב) גבי רבי חנינא בן תרדיון יע"ש. ואפשר דאיירי כמ"ד דשרי למסור נפשו על כל המצוות, אך למ"ד דאינו רשאי למסור נפשו בכל המצוות, יהא אסור.
ומעתה בשלמא להפוסקים שמתירים, או עכ"פ רשאים, למסור את הנפש עבור קדוש השם אתי שפיר, שהיו בני חשמונאי מוסרים את נפשם עבור קדוש השם, אך אי נימא דאסור למסור את הנפש עבור קידוש השם הדרה קושיא לדוכתה.
♦
מסירות נפש על כל המצוות
כתב התוס' חדשים על מסכת תענית דלפי הפוסקים דסבירא להו דרשאים למסור את נפשם אפילו עבור שאר מצוות, אתי שפיר, אולם יש מן הפוסקים דפליגי שאסור למסור את הנפש עבור שאר מצוות מלבד ג' עבירות חמורות, כמבואר בשו"ע (יו"ד קנ"ז סעי' א'). א"כ הדרה קושיא לדוכתה, איך יצאו בני חשמונאי למלחמה עם היוונים.
אמנם עי' בנמוק"י (סנהדרין יח ע"א מדפי הרי"ף), וכן הביא הש"ך (סק"ב) בשם הבית יוסף, דלכו"ע אם הוא צדיק וחסיד ויר"ש ורואה שהדור פרוץ רשאי לקדש את השם ולמסור את נפשו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם.
ובכלי חמדה (שם) כתב דאפילו למ"ד דרשאי למסור נפשו על כל המצוות, היינו דווקא כשכופים עליו לעבור על המצוות, משא"כ הכא שמכניס עצמו למלחמה אינו יודע היתר בזה.
♦
בהיתר דהצר הצורר אתכם
יש שרצו לומר שזה היה מפני הצר הצורר אתכם, כדאיתא ברמב"ם (חנוכה פ"ג ה"א) ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול. ומבואר ברמב"ם (מלכים פ"ה ה"א) בגדר מלחמת מצוה אי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ע"כ. נמצא דלהציל מיד צד הוה מלחמת מצוה מצוה, וא"כ שפיר היו רשאים בני חשמונאי לצאת למלחמה.
ומצאתי בחשוקי חמד (בבא קמא צ"א ע"ב) בתו"ד, דההיתר של החשמונאים לצאת למלחמה הוה מחמת רווחא, וז"ל: אפילו בבית המקדש השני כשלא היו האורים ותומים, בכל זאת היתה מותרת מלחמת רשות, וכן מצינו אצל מלכי בית חשמונאי הכשרים, שיצאו למלחמה לשם רווחה. שמע מינה שאין ביציאה למלחמה עוון של 'מאבד עצמו לדעת', ע"כ.
והטעם שרשאים למסור נפשם ביציאה למלחמה מבואר בציץ אליעזר (ח"ג סי' ק') בשתי פנים. א' בשו"ת חתם סופר (חו"מ סי' מ"ד) כותב להסביר את דברי הגמ' בשבועות (הנ"ל), שהוא מפני שיש בזה משום תיקון המדינה וצורך הנהגתה ע"ש. והיינו כהמשפט כהן. ב' בשו"ת שם אריה מבעל ערוגת הבושם (יו"ד חיו"ד סי' כ"ז) מסביר, שהוא מפני מנהגו של דבר, וזה צורך העולם, ולכן מותר לרדת למלחמה אף על פי דהוי ודאי סכנה, ומותר אף במלחמת הרשות, ע"ש.
אכן יש לעיין האם היו לחשמונאים תנאים שאפשר לצאת למלחמה. דהנה למלחמה איכא ד' תנאים: א' מלך (עי' תיו"ט סנהדרין פ"ב מ"ד), ב' סנהדרין (סנהדרין ב' ע"א), ג' אורים ותומים (ברכות ג' ע"ב), ד' משוח מלחמה כדאיתא ברמב"ם (מלכים פ"ז ה"א).
והנה גבי מלך כתב הגר"ד לנדו (שם) כתב דיש לעיין האם היו רשאים לצאת למלחמה בלא מלך (עי' בתיו"ט סנהדרין פ"ב מ"ד). אולם יעוי' במרומי שדה (ערובין מ"ה ע"א) דכתב דבמלחמת חובה שבא להציל מכיבוש עיירות ישראל הוה כדיני נפשות ולא בעי מלך, וא"כ הכא נמי לא בעי מלך.
ומיהו בלאו הכי יש לעיין האם היה לחשמונאים מלך. דהנה בגמ' משמע שהיתה להם מלכות בשעת המלחמה דאיתא בשבת (כ"א ע"ב) וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, ע"ש. ומיהו יעוי' ברמב"ן (ויחי פמ"ט פ"י) שהיה לחשמונאים אסור למלוך. ועי' ברמב"ם (ספה"מ ל"ת שס"ב) י"ל דלענין מלחמה היה חשוב שיש חשמונאים דין מלך, לא גרעה מלכותם ממלכות יעקב, דמבואר בהנצי"ב שהיה רשאי לצאת למלחמה.
אולם בהרמב"ם (פ"ג מהל' חנוכה ה"א) משמע דלא היה להם מלך, דכתב וז"ל: וגברו בני החשמונאים הכהנים כו' והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל, ע"כ. משמע דרק לבתר שנצחום העמידו מלך, אך קודם לא היה להם מלך. ונראה דמלכות החשמונאים לא הוה מלך ממש אלא הכוונה לשלטון והנהגה בלבד, וכן מצינו בספר החשמונאים (א', י"ד, כ"ז - מ"ז) שבשעה שקבלו העם את שמעון למנהיג עליהם קבלוהו רק בתור נשיא זמני ולא למלך ע"ש. אכן לענין מלחמה אפשר דסגי במנהיג ולא בעי מלך ממש, יעוי' בעמק שאלה (שאילתא ק'), ויעוי' בלשון הרמב"ן (בהוספותיו לספר המצות, בסוף מצות לא תעשה) דכתב וז"ל: מצוה על המלך, או על השופט, ומי שהעם ברשותו, להוציאם למלחמת הרשות או מצוה וכו', ע"ש.
ולגבי סנהדרין מבואר ברמב"ם (מלכים פ"ה ה"ב) דבמלחמת מצוה אין צריך לשאול בסנהדרין, ומבואר ברמב"ם (שם ה"א) דהצלה מצר הצורר אתכם הוה בכלל מלחמת מצוה, וא"כ הכא נמי לא בעינן מלחמת החשמונאים מלך.
ובאורים ותומים משמע ברמב"ם דאינו מעכב כלל. עי' בחמדת ישראל (נר מצוה ל"ת שהוסיף הרמב"ם אות צ"ה). אכן הרמב"ן (ספה"מ שכחת הלאוין י"ז) כתב דמעכב, וא"כ איך יצאו החשמונאים למלחמה בלא אורים ותומים, וצ"ע.
ולענין כהן משיח כתב בספר פרדס יוסף החדש (דברים פ"כ פ"א) דאיכא בכהן משיח ב' דברים, מינוי ומשיחה, דמעכב שיהיה א' מב' הדברים, ולא מעכב שיהיה שניהם, וסגי שימנו כהן אף שלא משחו אותו, וצ"ע. ובאמת מבואר ביוסיפון (פ"כ) שמתתיהו משך את יהודה עם פך שמן שיהיה משוח מלחמה, ע"ש.
שוב ראיתי באגרות משה (חו"מ ח"ב סי' ע"ח) דכתב דבמלחמה שנופלים ביד גוים, כמלחמת אנטיוכוס, שאני. וז"ל: ענין מלחמה כיון שנוגע לפקוח נפש צריך ציוי מיוחד, ואורים ותומים, וסנהדרין, אף במלחמת מצוה כמלחמת עמלק, ומוכרח זה מהא דדוד ושלמה וכל מלכים הצדיקים לא יצאו להלחם בעמלק, וזה דבר ברור ומוכרח שלא שייך לפלוג על זה, ורק כשנפלו העכו"ם על ישראל כהא דאנטיוכוס מלך יון וכדומה דהוא להצלה עשו מלחמה בבית שני, ע"כ. וכן איתא בספר מרגליות הים (ב' ע"א) להתיר מלחמה הבאה להתגוננות שיכולים לצאת על דעת עצמם.
ויש לתמוה, דההיתר להסתכן לצורך המלחמה מבואר בנצי"ב על-פי הגמ' בשבועות (ל"ה ע") מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענש, ואפי' מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אף על גב שכמה מישראל יהרגו על ידי זה, ע"כ. (וכעין זה כתב בדברים פ"ה פ"ח, ועוד עי' בדבריו במרומי שדה ערובין מ"ה ע"א). נמצא דההיתר להיכנס לסיכון הוא שרק שישית מהלוחמים יהרגו, דהיינו רק כ16% מותר להיכנס לסיכון, וכמבואר בחשוקי חמד (תענית כ"ב ע"א). ומסתבר שהסיכון של החשמונאים היה הרבה יותר מזה, שהרי נעשה להם נס מעל גדרי הטבע, וכפי שאנו אומרים ב'על הניסים' ועתה ברחמך הרבים עמדת להם בעת צרתם רבת את ריבם וכו'.
♦
להכניס עצמו בספק סכנה להציל את הרבים
יש שרצו לבאר שהיה מותר לחשמונאים לצאת ולהילחם עם היוונים, מדשום שמותר להכניס עצמו בספק סכנה על מנת להציל את הרבים מודאי סכנה.
אולם דין זה תלוי בפלוגתת הפוסקים. דהאור שמח (רוצח פ"ז ה"ח) הוכיח מדברי הרמב"ם (שם) שאינו רשאי להיכנס לספק סכנה ע"מ להציל את עם ישראל, וכ"כ במשך חכמה (שמות פ"ד פי"ט). אכן בתפארת ישראל (בועז מכות פ"ב אות ב') דנקט דלא כהאור שמח, וכן נקט ועוד בכלי חמדה (ריש פרשת פנחס) לדחות את דברי האור שמח ממעשה דפנחס שמסר נפשו להצלת כלל ישראל. אכן יעוי' במושב זקנים (בראשית פל"ז פי"ד) דכתב וז"ל: תימה גדול חכם כמו יעקב אבינו ששלח יוסף בנו החביב עליו בין אחיו, אשר היה מכירם ששונאים אותו שנאת מות, וי"ל שיעקב לא לחנם שלחו כי אמר הלא אחיך רועים בשכם, אמר שכם מקום מוכן לפורענות הוא, ואי אפשר שיהיו לשם זמן מרובה שלא יכשלו, את מי אשלח, ומי ילך שיאמינו בי ללכת ולברוח מן המקום הרע ההוא, אם לא ילך בני החביב עלי ועל הספק אשלחנו, כי ודאי יכשלו אם יעמדו שעה או רגע והודאי מוציא מידי ספק, ע"כ. נמצא שהכניס יעקב את יוסף בספק סכנה כדי להציל את אחיו מודאי סכנה.
♦
כיבוש הארץ
ויש שרצו לומר שהיה מותר לחשמונאים להכנס למקום סכנה מפני מצות כיבוש הארץ. כלומר, דמכיון שהיוונים כבשו את הארץ, איכא מצוה לחזור ולכבוש מהם את ארץ ישראל.
והגר"ד לנדו כתב דאין זה נכון, דהא היוונים כבשו את ארץ ישראל כבר בג"א תמ"ח, והחשמונאים לחמו רק בשנת ג"א תק"צ, כמבואר בסדר הדורות. ועוד דאיתא בגמ' בעבודה זרה (ט' ע"א) דהיוונים שלטו בארץ ישראל מאה ושמונים שנה עד שהחשמונאים נצחו אותם, ואי עיקר מלחמתם היה מחמת כיבוש הארץ, היו צריכים לצאת למלחמה כבר הרבה שנים קודם.
אולם י"ל כמו שכתב בדורות ראשונים שלא עלה על דעתם לצאת למלחמה מעט אנשים עם נשים וילדים בלתי מזוינים, ואינם יכולים לצאת למלחמה בידים ערומות עם רבבות היונים הגדולים הגבורים והעצומים הבאים עליהם בכל סדרי מלחמה, ורק לבסוף לקחו החשמונאים אומץ וגבורה לבא להילחם עמם.
איברא דבדרשות הר"ן (דרוש ז') מבואר דהחשמונאים לא מלכו ממש על ישראל, אלא נרק היו פקידים של היוונים, נמצא שלא כבשו את הארץ מיד היוונים אכן ברמב"ן (מט, י) ובברבנאל (שם) כתבו דהיו מלכים, וכן נראה מדברי הרמב"ם (חנוכה פ"ג ה"א), ולדבריהם שפיר אפשר לפרש שכבשו החשמונאים את הארץ מידי היוונים.
ומ"מ הכא נמי י"ל דההיתר יהא רק בגדר היתר של כניסה למלחמה, וההיתר להיכנס למלחמה הוה בסיכון שרק שישית מהלוחמים יהרגו, דהיינו רק כ16% מותר להיכנס לסיכון, אבל בסיכון גדול אסור להיכנס למלחמה, ומסתבר שהסיכון של החשמונאים היה הרבה יותר מזה, שהרי נעשה להם נס מעל גדרי הטבע. ושמא מלחמה של כיבוש ארץ ישראל, דהוה מלחמת מצוה, יכולים להסתכן ביותר מזה, וכן במחיית עמלק נמי יהיו רשאים להסתכן ביותר מזה. ורק במלחמת הרשות הבאה לרווחה אסור להסתכן ביותר מכ16%.
♦
הריגת עובדי עבודה זרה
עוד נראה דהנה כתב הרמב"ם (עבודה זרה י א) אין כורתין ברית לשבעה עממין כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבוד ע"ז, שנאמר לא תכרות להם ברית, אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו, ע"כ. והנה ביאר בחיד' הגרי"ז (עה"ת פרשת בשלח) גבי מחיית ז' עממין דכתב החינוך דאין צריך להכניס עצמו לידי סכנה במחיית ז' עממים, היינו דווקא כשבא שלא במקום מלחמה, אולם כשבא במלחמה צריך להכניס עצמו למקום סכנה ככל מלחמה שנכנסים למקום. וא"כ הוא הדין הכא כשבא להרוג במלחמה עובדי עבודה זרה רשאי להיכנס לסכנה. והכא נמי צ"ל דרשאים להיכנס לסכנה אף ביותר מכ16%, מכיון דהוה מלחמת מצוה.
ואע"פ דהריגת עובדי עבודה זרה הוה רק בזמן שיד ישראל תקיפה, י"ל דכיון דיכלו לצאת במלחמה חשוב יד ישראל תקיפה וחייבים להורגם. ודווקא במקום שאינם יכולים לצאת במלחמה חשוב שאין יד ישראל תקיפה.
♦ ♦ ♦