הרב יצחק אלבוים

"נס להתנוסס" - הגדרת 'נס' בהלכה

"על נסיך שבכל יום עמנו" כך אומר כל יהודי שלוש פעמים ביום בתפילתו, אמנם גם אצל היהודי ישנם אירועים יוצאים מן הכלל המטביעים בו חותם, אירועים מהם הוא יוצא בתחושה – קרה כאן נס. חז"ל ירדו לעומק דעתו של האדם ותיקנו ברכות שבח והודאה, מהם ברכת "הגומל לחייבים טובות" וברכת "שעשה לי נס". נשאלת השאלה, מהו היחס ביניהם? אימתי נעשה לאדם דבר שהוא יכול לעמוד ולומר "ברוך... שעשה לי נס"?
♦
א.
מהו נס?
בתלמוד הבבלי והירושלמי מוזכרים כחמישים ניסים. רובם ניסים יוצאים מגדר הטבע, כדוגמת:
"ת"ר מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה, והניק את בנו" (שבת דף נ"ג, ב')
"בא וראה כמה ניסים נעשו באותו יום, עברו ישראל את הירדן ובאו להר עיבל יתר משישים מיל" (סוטה דף ל"ו, א')
אך מאידך, הוזכרו גם ניסים שאינם "יוצאים מגדר הטבע", אלא מעין "צירוף מקרים", כדוגמת:
"ת"ר מעשה ונפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי בשיחין, ובאו אנשי גיסטרא של ציפורי לכבות מפני שאפטרופוס של מלך היה, ולא הניחן מפני כבוד השבת ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבו" (שבת דף קכ"א, א').
"תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה, ונעשה לו נס ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו" (שבת דף ק"נ, ב').
מן המקורות הללו לכאורה עולה, שכל "צירוף מקרים" מיוחד מוגדר כנס, ואכן בסוגיא במסכת ברכות שעוסקת בברכת "שעשה לי נס", לכאורה אנו מוצאים ניסים ש"יוצאים מגדר הטבע", וניסים שאינם אלא "צירוף מקרים". הגמרא שם מביאה שלושה סיפורים:
"ההוא גברא דהוה קא אזיל בעבר ימינא [שם מקום], נפל עליה אריא [אריה] אתעביד ליה ניסא ואיתצל [ניצל] מיניה, אתא לקמיה דרבא וא"ל כל אימת דמטית להתם [בכל פעם שתגיע לשם] בריך ברוך שעשה לי נס במקום הזה.
מר בריה דרבינא הוה קאזיל בפקתא דערבות [מדבר של ערבות] וצחא [צמא] למיא, איתעביד ליה ניסא, איברי ליה עינא דמיא [נברא לו מעיין מים] ואישתי.
ותו זמנא חדא הוה קאזיל ברסתקא דמחוזא [שם מקום] ונפל עליה גמלא פריצא [גמל פרוץ] איתפרקא ליה אשיתא על לגוה [נפלה חומת בית שסמוך לו, ונכנס לתוכו], כי מטא לערבות בריך ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמל, כי מטא לרסתקא דמחוזא בריך ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות." (ברכות דף נ"ד, א').
בסיפור האמצעי, בו נברא מעיין מים באמצע המדבר, ברור הדבר שמדובר בנס ש"יוצא מגדר הטבע", אך בסיפור האחרון בו נפל כותל בית, לא נראה שהדבר יותר מ"צירוף מקרים" מפליא. גם בסיפור הראשון בו מסופר שנפל עליו אריה והוא ניצל, לא מתואר סיפור נס פלאי. יתרה מזאת, הגמרא במסכת בבא מציעא (דף צ"ג, ב'), בעודה דנה בחיוב שומר שטרף אריה את צאנו, מעלה היא אפשרות שאילו הוא היה "מקדם ברועים ובמקלות" האריה היה בורח[1].
אמנם, לכאורה בראשונים מצאנו גישה שונה, וכך כתב האבודרהם (הלכות ברכות שער ח'): "כתב ה"ר אשר מלוניל, הא דמברכינן בין אניסא דרבים בין אניסא דיחיד דוקא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם או מדרך התולדה, כגון מעברות הים ומעברות הירדן והדומה להם, וכמר בריה דראבנא דאיתרחיש ליה ניסא ונפק ליה עינא דמיא בפקתא דערבות. אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לדי סכנה וניצל וכיוצא בזה אינו חייב לברך שעשה לי נס במקום הזה."
בעוד בדברי ר"א מלוניל ניתן להבין, שגם "צירוף מקרים" נחשב "יוצא ממנהג העולם ותולדתו", בשו"ת רבי אברהם אב"ד (סי' ע"ב) מופיעה ההגדרה: "נס חדש שהוא כמעשה שמים", ומסתבר שזוהי גם כוונתו של ר"א מלוניל. ולכאורה הדברים מתמיהים, הרי מצאנו בגמרא ניסים שאינם "נס חדש"[2], ויתרה מזאת כפי שציינו לעיל, גם בסוגיא המדברת על ברכת הנס, לכאורה מצאנו ניסים שאינם "מעשה חדש". תמיהה זו מתגברת, כאשר אנו רואים שהמחבר פסק בעיקר כדעה זו, באומרו (או"ח סי' רי"ח סעיף ט'): "יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם, אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול וכיוצא בזה אינו חייב לברך, ויש חולק, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות."
ויתרה מזאת, כתב על דבריו המגן אברהם (שם ס"ק י"ב): "ויש חולק: לא מצאתי מי שחולק, דהיאך יעלה על הדעת להקרא נס דבר שהוא בגדר הטבע?".
♦
ב.
גדר "יוצא מגדר הטבע"
תירוץ אפשרי לתמיהתנו, נעוץ בבירור השאלה, מה מגדיר דבר כ"יוצא מגדר הטבע"? האם הנס שמציל את האדם צריך להיות דבר מחודש ומפעים, ע"מ שיתקנו חז"ל עליו את ברכת הנס, או שמא כאשר ההיזק היה היזק נדיר, עצם העובדה שאדם יצא בחיים מהיזק זה, אע"פ שלא היה הצלה בצורה פלאית, היא מפעימה דיו כדי לברך "שעשה לי נס". יסוד לשיטה השניה ניתן לראות בדברי המאירי (ברכות דף נ"ד, א' ד"ה נסים), שמחלק בין רבים שנעשה להם נס, שמברכים רק על נס גדול, לבין יחיד שמברך גם על נס קטן, ובתוך דבריו הוא כותב לגבי רבים שנעשה להם נס: "ומכל מקום כל שנתקרבו למקרה גדול ונצול הימנו, אע"פ שאין בו מופת מברכים עליו". אכן, כדרך זו פסק החיי אדם (ברכות כלל ס"ה, נשמת אדם אות א'). אמנם, בדברי רבי אברהם אב"ד שראינו לעיל, מבואר שהנס צריך להיות "מעשה חדש". החיי אדם הרגיש בזה, וכתב שיש לחלק בין סכנת מיתה ודאית, שבכל אופן היוצא ממנה צריך לברך, לבין סכנת מיתה שאיננה ודאית, שאך ורק אילו נעשה נס פלאי להצלה, יכולים לברך ברכת הנס. חשוב לציין, שדרך זו איננה מוסכמת על כל הפוסקים, והמשנה ברורה (סי' רי"ח שער הציון ס"ק כ"ו) חולק על כך, וסובר שישנו צורך בהצלה פלאית.
ברכה מקבילה לברכת "שעשה לי נס במקום הזה", הינה ברכת "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" אותה מברכים בחנוכה ובפורים. האבודרהם התקשה, ע"פ שיטת ר"א מלוניל שנס הינו "יוצא ממנהג העולם ותולדתו", כיצד ניתן לברך על פורים שעליו נאמר "ואנכי אסתר אסתיר פני", והנס היה בדרך הטבע לחלוטין? בתירוצו הוא משנה את ההבנה בגדר נס שיוצא ממנהג העולם. אין צורך בנס שהוא בריה חדשה, אלא במציאות שאיננה רגילה כלל. וכך כתב לתרץ: "ואפשר לומר, דהתם נמי יצא ממנהג העולם שבטל כתב המלך היפך דתי פרס ומדי, ועוד שהרג שמונים אלף מאומתו בשביל אהבת אשה אחת".
ע"פ ביאור זה ניתן להבין, שבמקרים המסופרים בגמרא, אע"פ שלא היתה "בריה חדשה", אך צירוף המקרים היה מציאות שאיננה רגילה כלל[3]. יש להעיר, שבדברי רבי אברהם אב"ד יש לחכוך האם ניתן לקבל תירוץ זה, שכן הוא כותב שהנס צריך להיות "מעשה חדש", ולהגדיר פעולה שאיננה צפויה כמעשה חדש זה אפשרי, אך נראה דחוק יותר[4].
♦
ג.התפעלות האדם מן הנס
המאירי (ברכות, נ"ד, א' ד"ה נסים) פסק, שיחיד מברך "שעשה לי נס" גם בנס שאיננו יוצא מגדר הטבע, כיוון שסוף כל סוף היחיד מתפעל מן הנס שנעשה לו. כיוצא בדבר בספר הבתים (ח"ג, שער י"ג) פסק גם הוא כשיטה זו, ונימוקו: "שעיקר הברכה הוא להתעורר להודות אל השם שמשגיח במין האדם". נראה לבאר, שנחלקו הראשונים מהי "ברכת הנס", האם היא "ברכת השבח", שהאדם משבח את הקב"ה שעשה לו נס, או שמא היא "ברכת ההודאה"[5]. אילו ברכת הנס הינה ברכת השבח, אזי ניתן לומר שהיא נתקנה אך ורק באופן שבו רואים בוודאות את השגחת השי"ת, כמו "שים על נס" (פרמ"ג או"ח סי' תר"ע משבצות זהב ס"ק ג'), וממילא ניתן לשבח על כך את הקב"ה. אך אילו ברכת הנס הינה ברכת ההודאה, ממילא בכל מקרה בו הלב מתעורר להודות לבוראו, ניתן לברכה.
לסיכום, נראה שישנם מספר גישות כיצד להגדיר נס. ישנה שיטה הסוברת, שמברכים אך ורק על נס שהוא "מעשה חדש", אך לעומתם יש שסברו, שכל מציאות "יוצאת דופן" באופן מפתיע מוגדרת כנס, כאשר בביאור שיטה זו נחלקו האחרונים. דעת החיי אדם, שכל אדם שהיה במצב מסוכן, שמפתיע הדבר שניצל ממנו הרי הוא מברך[6], ואילו דעת המשנה ברורה שגם ההצלה צריכה להיות מפתיעה ומפעימה. נוסף על כך, ישנם ראשונים, שלא נפסקו להלכה בשו"ע, שסוברים שנס איננו צריך להיות "יוצא מגדר הטבע", ומהם שאף ביארו טעם לשבח שבכל מקום בו ישנם רגשי הודאה, אע"פ שהנס איננו מדהים את כל רואיו, על האדם המודה ישנו חיוב לברך "שעשה לי נס".
♦
ד.ברכת שעשה לי נס בספרות השו"ת
כפי שהבאנו לעיל, פסיקת המשנה ברורה שניתן לברך על הצלה פלאית. אולם תרגומה של פסיקה זו למציאות החיים מורכבת, אימתי מוגדר הדבר כהצלה יוצאת מגדר הטבע?
על מנת לנסות ולהגדיר, מהו נס שמחייב ברכה עליו, ברצוננו לבחון את פסקי גדולי הדורות, מן הראשונים ועד ימינו אנו, אימתי הם חייבו או שמא אסרו, לברך את ברכת "שעשה לי נס".
בספרי הראשונים אנו מוצאים שתי התייחסויות למקרים, בהם הראשונים דנו האם להגדירם כנס.
בתשובת הרדב"ז (ח"ג סי' תקע"ב) דן באדם שנפלה אבן סמוך לראשו או נתקע עץ או ברזל סמוך לעינו, ונעשה לו נס ולא נפגע, או שהיה עולה בסולם ונשמט עקבו או שנשמטה שליבה מתחתיו ונפל ולא אירע בו שום מיחוש. בדבריו סובר שאין נחשב "יוצא מגדר הטבע", וממילא הדבר נתון במחלוקת הראשונים. מקור תשובה זו ברדב"ז הינה בשו"ת ר"א אב"ד (סי' ע"ב), ובשו"ת ר"א אב"ד עצמו אנו מוצאים את תיאור המקרה באופן מעט שונה: "מי שנפל אבן על ראשו, או נשתקע עץ או ברזל סמוך לעינו ונעשה לו נס ולא נפל על הראש במקום סכנה".
בשו"ת הריב"ש (סי' של"ז) דן באדם ש"נפל עליו כותל או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו", והוא פוסק שזהו נס עליו תיקנו ברכת "שעשה לי נס". יש לציין שהאליה רבה (סי' רי"ח ס"ק י"ג) ועוד סוברים, שלדעת הריב"ש גם על גנבים או לסטים שבאו על אדם וניצול מהם, האדם צריך לברך, כיוון שאין צורך שהנס יהיה "יוצא מגדר הטבע" ועיין בהערה.
באחרונים מדורות עברו, מצינו מספר מקרים נוספים, בהם דנו. בשו"ת מהריט"ץ (סי' פ"ז) מסופר: "מעשה שהיה, ראובן שלא היה בביתו ושמע קול רגלי בני אדם מהלכים בעליה שעל גבי ביתו, ויאמר בלבו מי הוא זה אשר פתח הבית סגור במנעול, אז קם ועלה לעליה וראה גנב אחד מחפש בתיבות ובארגזים לשלול שלל ולבזוז בז, ויהי כראותו כי נתפס כגנב, קם עליו ותפס בצווארו וחנקו עד שיצאה נפשו ולא נשארה בו נשמה, ולקח חפצי הבית והלך לו, כי חשב כי מת הוא ולא יחיה ח"ו, ובחמלת ה' עליו שבה נפשו אליו".
דעת המהריט"ץ והפלא יועץ (או"ח סוף סי' י"ז) שזהו "נס יוצא מגדר הטבע", שמברכים עליו, אך לעומתם בשו"ת פרי הארץ (ח"א סי' ז') סובר, שזהו איננו "נס יוצא מגדר הטבע".
היעב"ץ בספרו מור וקציעה (סי' רי"ח ד"ה ונ"ל) סובר, שגם על שריפה באופן בו סביר היה שתתפשט, כגון שהרוח מצויה, או כגון שלא היו שם עוד בני אדם, יש לברך, וכך נהג מעשה. אמנם, בספר תורת חיים (שם, ס"ק י"ג) כתב שהפריז על המידה, ואין מברכים בכגון זה.
החיי אדם (ברכות כלל ס"ה, נשמת אדם אות א') כותב שאילו נפלה על אדם חומה וניצל, נחשב הדבר כ"נס יוצא מגדר הטבע", וכן הסכים עמו המשנה ברורה (סי' רי"ח ס"ק ל"ב) ואף הוסיף שהוא הדין כאשר עברה על אדם עגלה טעונה. אולם חילוק ישנו בדעתם, שכן בעוד לדעת החיי אדם די במציאות הסכנה הודאית ע"מ לזקוק ברכה[7], דעת המשנה ברורה שישנו צורך בהצלה ניסית. דברים אלו מתבארים בפסק נוסף של המשנ"ב (סי' רי"ח שער הציון ס"ק כ"ו), שכאשר שור דרס אדם תלוי הדבר באופן ההצלה, אילו היתה בדרך נס רשאי לברך, אך לא כאשר ניצל בדרך הטבע.
באחרוני דורנו אנו מוצאים עוד מספר מקרים, בהם דנו האם ניתן לברך "שעשה לי נס". ונציגם:
תאונת דרכים: מקרה בו אדם עבר תאונת דרכים קטלנית ויצא בשלום, דעת הגר"ש וואזנר (הובא בשו"ת אבני ישפה או"ח סי' מ"ו) שמברך "שעשה לי נס". כיוצא בדבר פסק הרב אברהם חפוטא (הובא באור תורה תש"ס עמוד תתל"ג), שאילו האדם מרגיש שהוא ניצל באופן פלאי, רשאי הוא לברך. מאידך, דעת הגר"ע יוסף (משיעורי מרן הראשל"צ ח"ג עמ' נ"ב) והגר"מ פיינשטיין (מסורת משה ח"א, ברכות אות קכ"ג) שאין לברך בשם ומלכות, במידה וניצל באופן טבעי.
נפילת טיל ופצצה: במקרה בו נפל הטיל והתפוצץ והוא לא נפגע אע"פ שהיתה סכנה מוחשית, דעת הגר"מ אליהו (שו"ת הרב הראשי תש"נ – תשנ"ג סי' קכ"ח[8]), הגרי"ש אליישיב (וישמע משה ח"א עמ' פ"ז) ועוד, שרשאי הוא לברך "שעשה לי נס". אמנם בשו"ת דבר יוסף (סי י"ג) כתב שלא יברך בשם ומלכות.
מפולת ורעידת אדמה: במקרה בו היה אדם במפולת, כגון המפולת שהייתה במירון לפני כמאה שנה, וכן אדם שהרגיש רעידת אדמה חזקה, כתבו בשו"ת ברורי חיים (ח"ה סי' צ"ב) ומח"ס שבט הקהתי בקובץ כרם אברהם (עמ' קנ"ד) שרשאי לברך.
סכנת טביעה: בספרי השו"ת מופיע פעמים רבות המקרה הבא: "הנה בדידי הוי עובדא, בליל שבת קודש אחד הלכתי עם אחד לדבר מצוה, ועברנו על נהר הנגלד כמנהגינו כאן, וכשחזרנו באישון לילה, לאחר שעברנו יותר מחצי הנהר, פתאום נשבר הקרח מתחת רגלי ונפלתי לתוך המים והשני נשאר למעלה על הקרח, והשתדלתי לאחוז הקרח למעלה ונשמט ידי ממנו שהיה חלקלק, ואחר הרבה התאמצות מידידי וממני, זכה הוא להוציא אותי מן המים על הקרח ברוב רחמיו וחסדיו, ופלא הוא שלא נשבר הקרח מתחת רגליו, ואח"כ עברנו את הנהר ולא נשבר שוב הקרח ב"ה, למרות שכל בגדי היו ספוגים במים".
שאלה זו נשאלו תשעה ת"ח חשובים, והם נחלקו בהלכה זו (התשובות ברובם הובאו בספרי השו"ת של המחברים, וכן ע"י השואל בספר להודות ולהלל [פרידמאן], עמ' ק"ג והילך). דעת הגר"ש וואזנר, הרב אברהם דוד הורוויץ, ומח"ס לקוטי הלכות שצריך הוא לברך ברכת הנס[9]. מאידך, דעת מח"ס שו"ת "באר משה", הגר"ח קנייבסקי, מח"ס שו"ת "משנה הלכות", מח"ס שו"ת להורות נתן, וכן פסק בשו"ת מאזני צדק (ח"ג או"ח סי' י"ב) שאין הוא רשאי לברך בשם ומלכות.
פיגוע: אדם שזרקו עליו אבנים, איבד את הכרתו ולאחר מכן הבריא, מובא בשם הגרש"ז אוירבך (קובץ עיון הפרשה, קנ"ה, עמ' 41) שהוא רשאי לברך ברכת "שעשה לי נס", וכן כתב הגר"י זילברשטיין (חשוקי חמד ברכות, דף נ"ד, ב') לגבי נוסעים בקו 87, שעלה אליו מחבל מתאבד ומעד בכניסתו, וע"י כך נתגלה זממו. לעומת זאת, אדם שנדקר בפיגוע דקירה, או נורה ובביה"ח הוציאו ממנו את הכדור[10], דעת הגר"ע יוסף שהוא איננו רשאי לברך בשם ומלכות (שיעורי מרן הראשל"צ ח"ג עמ' נ"ב, שו"ת הראשל"צ ח"א סי' כ"א[11]). כך גם בפיגוע שהיה בביה"כ בקהילת "בני תורה" בהר נוף, הורה הרב רובין שאך ורק מי שנפגע מגרזן וכדו' במקום שהנשמה תלויה בו כראשו, רשאי הוא לברך ברכת "שעשה לי נס" (שיעור בקהילה, פרשת וישב תשע"ה).
מבצע אנטבה: לאחר מבצע אנטבה הוציא הרבי מלובביץ' קריאה לרבני ישראל להכריע במספר שאלות, בין היתר בשאלה – האם החטופים יצטרכו לברך "שעשה לי נס" כאשר הם ישובו לשם. באגרת לרב גץ (מנחם משיב נפשי ח"א עמ' 151) מסביר הרבי, שאין כוונתו שאכן אלו שאלות, מפני שברור הדבר שהתשובה לשאלות אלה היא כן, אמנם הוא פירסם כך מפני ש"אלא שבחושך כפול ומכופל בגלותנו זה גם בזה צריך להיות פרסום נוסף וחדש וכו'". דברים אלו נכתבו בתגובה לדברי חסידות סאטמר, שפירסמה בשם דעת תורה שאין יכול להעשות נס ע"י הכופרים. אכן, מאמרים רבים נכתבו באותה תקופה אודות שאלותיו של הרבי, ורבים הכריעו כהכרעתו, שעליהם לברך[12]. לעומתם, נראה שדעת הגר"ע יוסף, שאין הצלתם מוגדרת "יוצאת מגדר הטבע", ועליהם לברך בלא שם ומלכות (עיין חזו"ע ברכות הלכות ברכות ההודאה סעיף כ"ג).
מלחמת השחרור: נחלקו אחרוני דורנו כיצד יש להתייחס למלחמת השחרור. דעת הגר"ש גורן (הלכות יום העצמאות ויום ירושלים עמ' רפ"ג) והרב חיים דוד הלוי (דת ומדינה עמ' 92), שנס זה נחשב "נס יוצא מגדר הטבע"[13], וע"כ יש לברך בכל שנה "שעשה ניסים"[14], לעומתם, דעת הגר"ע יוסף (יביע אומר ח"ו או"ח סי' מ"א אות ד') והגר"י אונטרמן (שבט מיהודה או"ח סי' י"ט) שאין בנצחון מלחמה זו נס "יוצא מגדר הטבע".
מלחמת ששת הימים: דעת הרב חיים דוד הלוי (דת ומדינה עמ' 92) שהצלה ממלחמה זו נחשבת "נס יוצא מגדר הטבע"[15]. אולם הציץ אליעזר (ח"י סי' י' אות ד') סובר, שאע"פ שראו את יד ההשגחה העליונה, אין זה "יוצא מגדר הטבע" בהגדרתו ההלכתית.
שואה: אדם שהיה במחנות ההשמדה וניצול, כתב בשו"ת "בצל החכמה" (ח"ה סי' ס"ב) שרשאי לברך "שעשה לי נס", וכן דעת הגר"י אריאל (הערה בשו"ת חבל נחלתו חלק י"ג סי' ח'). אמנם בשו"ת חבל נחלתו (חלק י"ג סי' ח') כתב שאין לו לברך בשם ומלכות.
נס רפואי: אדם שהרופאים התייאשו מלרפאו, ופתאום באורך פלא חזר לחיים, כתב בשו"ת אבני דרך (חלק י"ב סי' מ"ז) שרשאי לברך.
♦
ה.עדויות על ברכת "שעשה לי נס"
מתוך למעלה מאלפיים הספרים בתכנת "אוצר החכמה" בהם הוזכר הביטוי "שעשה לי נס", ליקטנו שלושים ושישה מקרים בהם אנשים בירכו "שעשה לי נס", או שגמרו בדעתם שלכשיזדמנו לשם יברכו. לעדויות אלו שתי חשיבויות. ראשית כל, ישנם עדויות על ברכות שבירכו גדולי ישראל, וממילא הדבר מהווה מקור הלכתי למקרים נוספים, ובמשנה תוקף של "מעשה רב". נוסף על כך, הנושא של הגדרת "נס יוצא מטבע העולם" נתון בספק גדול, וממילא חפצנו לחזות "מאי עמא דבר"[16].
תאונה: הרב שלמה דיכובסקי מספר, שהוא בירך "שעשה לי נס" לאחר שמשאית איבדה את הבלמים ומחצה את מכוניתו (לב שומע לשלמה ח"ב סי' ס"ה). כיוצא בדבר כתב גם הרב גדליהו סילברטון בספר קרבן תודה (עמ' 59).
מלחמה, פורעים ושואה: כאשר הגר"י נויבירט חזר להולנד, לבית בו הוא התחבא בימי השואה[17], הוא בירך ברכת "שעשה לי נס" (קובץ קול התורה חלק ע"ח עמ' ע'), וכן בירך האדמו"ר מקאליב בביקורו באושוויץ (אנצקלופדיה שמע ישראל ח"א עמ' 8), וכן בירך הרב יוסף צבי דונר (גאב"ד לונדון, לפנים רב העיר קניסברג, הובא במוסף שבת קודש תשס"א, פרשת שמות), וכן העידו שבירכו הרב יצחק אלחנן גילביטר בספר יסור יסרני (ח"ב עמ' 571), והרב בנימין עסטרייכר בספר נתקיימה בי (עמ' ט"ז), ור' חנוך שכטר בספר שתים ערים (עמ' קכ"ד), וכן עשה מעשה הרב אהרן רוטר (יתד נאמן מוסף השבת תשנ"ו פרשת שלח). כיוצא בדבר, האדמו"ר מלעלוב בירך ברכת שעשה לי נס, לאחר שפורעים דלקו אחריו וכמעט השיגוהו, ולא נכנסו אחריו לבית כנסת לתוכו נמלט (מסופר בספר "משה איש האלוקים" עמ' 44), וכן מספרת ביתו של הרב מאיר חדש, שהם בירכו לאחר פרעות תרפ"ט (המשגיח ר' מאיר עמ' 465), וכך נהג גם רבי אהרן פישר (סיפורים ירושלמים עמ' 110), וכן כתב שצריך הוא לברך הרב אפרים סוקולובר בספר פני אפרים (עמ' ט"ו), וכן בירך הרב יודא צבי מראקאוויץ, לאחר שברח ממקום ובאותו לילה באו רוצחים לשם[18] (בית סופריהם חלק ט"ז עמ' 37). במלחמת השחרור, יצא הרב דוד ארנד לרחוב, ונמטר עליו מתח כבד של אש שלא פגעה בו, שנים לאחר מכן הוא חיפש את המקום, לברך ברכת "שעשה לי נס (לקראת כלה עמ' ר"ה). כמו כן בספר "מתוך ההפיכה" (עמ' 303) הרבנית שטיינר מספרת, שבירכה "שעשה לי נס" בנוכחות בעלה הרב חיים שליט"א, על כך שיצאה בשלום בעת נפילת הרובע היהודי. כיוצא בדבר במקרה של פיגוע, משפחת צור מספרת, שבכל פעם שהם עוברים במקום הפיגוע, הם מברכים "שעשה לי נס" (יש שואלים עמ' רצ"ד), וכן עשה מעשה אחד מן הנוסעים בקו שתיים, שנסע באוטובוס בעת שנפל בתוכו בקבוק תבערה, וכיבוהו בזמן[19] (המחנה החרדי – 524).
נפילת דבר כבד: החיי אדם הורה לבתו לברך "שעשה לי נס", לאחר שנפל עליה כותל והיא ניצלה (חיי אדם הלכות ברכות כלל ס"ה, נשמת אדם ס"ק א'). כך גם נהג הגר"י אברמסקי ובירך ברכת "שעשה לי נס", לאחר שניצל מקריסת בניין בית הדין בו ישב (מלך ביופיו עמ' 441), וכן בירך האדמו"ר משינווא, במקום בו דרסה אותו עגלה בילדותו (דברי יחזקאל עמ' של"ג).
סכנת טביעה: בספר עליות אליהו (הערה ד') מסופר: "ספר לי הרה"ג מ' זלמן זאב נ"י מגיד מישרים בפה אשר הגאון חמי זקני מו"ה חיים מוולאזין נ"ע אמר כי בבואו לגשר העובר על נהר ראמנאווע הסמוכה לסלוצק צריך לברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה כי שמה עברה זקנתו של הגאון עם בתה היא אם הגאון אשר היתה אז ילדה מוטלת בכד עריסה ונפלו למים וברוב עמל הצילו דרך נס אך את הכד עם התינוקת אשר צפה למעלה ולחממה ולנגבה שמו אותה בתנור הוסק ונכוה רגליה מכות אש ובאתה באש ובמים והקורא הדורות מראש וידע כי מאת הילדה הזאת יצא פרי צדיק גאון עולם בזכותו נצולה כמ"ש חז"ל על יעקב אשר פדה את אברהם ולא עביד רחמנא ניסא למגנא ואמר הגאון מוהד"ח נ"ע כי הנס הזה נעשה גם לו במקום הזה כי אם היתה נטבעה מאין הי' לו רב גדול ונורא כהגאון רבו. הד"ה הלוי".
והוסיף על כך הרד"ל: "והוא כמ"ש בש"ע סי' ריח ס"ו ע"פ הירושלמי לברך על נס רבו ולא הוצרך לדברים אלו רק לבאר שאף על נסי אבותיו של רבו צריך לברך מפני טעם זה".
רואים מדבריו שסבר שיש לברך על נס הצלה מטביעה. אמנם יש להעיר, שבעל דין יכול לטעון, ששמא כוונתו שהוא יברך בלא ומלכות[20].
כדברי הגר"ח נהג רבי אליהו אבא שאול, אביו של הרב בן ציון, לברך על הצלתו מטביעה (תפארת ציון עמ' ע"ד). יש להעיר שבנו, הרב בן ציון בירך בלא שם ומלכות, ויש להסתפק האם נהג כך משום שזה נס אביו, או שמא הוא סבר להלכה שאין זה "נס יוצא מגדר הטבע". וכן בירכו על הצלה מתביעה הקדושת ציון מבאבוב (מגן אבות עמ' שמ"א), וה"שלחן הטהור" מקומרנא (סי' רי"ח ס"ק א')[21], ובעל צבי לצדיק מבלוזוב (הרבי רבי צבי אלימלך מדינוב ח"ב עמ' תרפ"ה), ורבי יעקב ספיר (אבן ספיר עמ' מ"ד, א').
אסונות נוספים: היעב"ץ בירך "שעשה לי נס", לאחר שנתעורר וגילה בזמן הנכון שפרצה שריפה בביתו (מור וקציעה, מילואים בסוף הספר לסי' רי"ח). הרב בנימין חסיד בירך שעשה לי נס, על כך שפגע כדור בריאתו והוא ניצל (תורת בנימין עמ' ל"ח). הרב שאול הכהן בירך "שעשה לי נס", לאחר שניצל מגמל משוגע שהשיגו (חכמי ישראל בג'רבא ובתוניס עמ' 58). הרב שאול בראך הורה לנכדו לברך, לאחר שהוא נפל מן המרפסת וניצל (שאול בחיר ה' עמ' רצ"ו). הרב יעקב אבוחצירא אמר שיברך "שעשה לי נס", לאחר שבאופן פלאי עבר מעבר לכותל, כאשר שור זועם רדף אחריו (קדושים אשר בארץ עמ' רל"ו). מספר חסידים בירכו "שעשה לי נס", לאחר שאיבדו שליטה ברכבם, והוא נתקע באבן מטרים ספורים מתהום (אור הגנוז ח"ה עמ' 51). אשה שהייתה ברחבת הכותל כאשר נפלה אבן הגדולה מן הכותל, בירכה "שעשה לי נס" בהוראת ובמעמד הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו שליט"א (בשובי לירושלים עמ' 353). ר' יצחק צוברי כתב שיברך "שעשה לי נס", לאחר שניצל מהתחשמלות (מצנעא עד ציון עמ' 115).
לענ"ד מעדויות אלו נראה ברור, שגדולי ישראל רבים מחד, ויהודים פשוטים מאידך, סברו ונהגו הלכה למעשה שאין צורך ב"מעשה חדש" כפשוטו, אלא כל שהיה בסכנת מיתה ודאית, וניצל באופן שמעורר אצלו ואצל רואיו השתאות, הרי הוא מברך "שעשה לי נס", אך כמובן להלכה למעשה צריך בדבר זה הוראת חכם.[22]
♦ ♦ ♦