רב קהילת מדרש אברהם
רמת שלמה, ירושלים
אם מותר לומר לגוי שיעשה מלאכה דאורייתא כלאחר יד
פסק השו"ע (סי' שז סעיף ה): דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת, וכו', והוא שיהי' שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה. ע"כ. וזה כדעת הרי"ף והרמב"ם, שאמירה לגוי בדבר שאינו מלאכה ואינו אסור אלא מדרבנן, מותרת במקום מצוה וכיוצא. אבל לומר לגוי לעשות מלאכה שאסורה מדאו', אסור אף במקום מצוה.ומ"ש השו"ע: "דבר שאינו מלאכה", פירושו, כל דבר שאיסורו מדרבנן, וכמו שסיים שם השו"ע וז"ל: כיצד, אומר ישראל לגוי לעלות באילן להביא שופר לתקיעת מצוה, או להביא מים דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו המצטער. ע"כ. ור"ל, דהא דאסור לעלות באילן הוא גזירה שמא יתלוש (ביצה לו:), שהוא איסור דרבנן הנקרא שבות, וכמ"ש בגמ' שם, והטעם שאסרו חז"ל שבות זה והדומים לו כתב הרמב"ם (פכ"א הלכה א') וז"ל: ודברים הרבה הם שאסרו חכמים משום שבות. מהן דברים אסורים מפני שהם דומים למלאכות, ומהן דברים אסורים גזירה שמא יבא מהם איסור סקילה. יעוי"ש.
ויש להסתפק במלאכה שעיקרה דאורייתא, רק שנעשית באופן שאינו אסור אלא מדרבנן. וכגון, שעושה מלאכה דאו' כלאחר יד, דאינו אסור אלא מדרבנן, האם גם כשהגוי יעשה זאת עבור הישראל אינו אסור אלא מדרבנן, ושרי לומר לגוי לעשות לו מלאכה כלאח"י. והנפק"מ בזה, דאם נימא הכי, א"כ כל מלאכה דאו' שירצה הישראל שיעשה הגוי עבורו, יאמר לו לעשות בשינוי וכלאח"י, דבכה"ג אינו אלא איסור דרבנן, ושוב הו"ל שבות דשבות ושרי.
ולכאו' נראה דיש לתלות דין זה במה שנחלקו האחרונים אם מותר לומר לשני גוים לעשות מלאכה דאורייתא ביחד. דהנה קי"ל (שבת צג:) דשנים שעשאוה פטורים. וכתבו הרבה פוסקים דשנים שעשאוה הוא רק איסור דרבנן. עיין בשו"ת מהר"ץ חיות (ריש סי' טז) שהוכיח כן בדעת הרמב"ם. ומעתה אי נימא דשנים שעשאוה אינו אלא איסור דרבנן, יש לעיין האם הוא דווקא בשני ישראלים, או אף בשני גוים, כל שעושים מלאכה שאפשר לעשותה ביחיד, ועשאוה שנים, אינה מלאכה, וא"כ מותר לישראל לומר לשני גויים לעשות יחד מלאכה דאו' עבורו, כיון דאינו אלא שבות.
וכיוצ"ב נחלקו האחרונים, בדין אמירה לאמירה, האם מותר לומר לגוי שיאמר לגוי אחר שיעשה עבורו מלאכה דאו'. והאם נימא דכיון שהישראל אינו עושה אלא איסור דרבנן, וגם הגוי אינו עושה אלא איסור דרבנן, הוי כשאר שבות דשבות דשרי, או נימא דמה שהגוי אומר לחבירו אין זה כלום, וכיון שסוף סוף נעשה בציוויו של הישראל אינו אלא שבות אחד. ונודע שדעת החוות יאיר (סי' מט, וסי' נג) להתיר בזה. אבל העבודת הגרשוני חלק עליו וס"ל דכיון דלבסוף הגוי עושה מלאכה דאו', אסור, והכל חשיב שבות אחד. ולדינא כתב המשנ"ב (סי' שז, ס"ק כד) דיש להקל כדעת החוו"י רק במקום צורך גדול. ע"ש.
ושורש לכל הספקות הללו הוא, האם אמרינן דכיון דבישראל העושה כן אינו אסור אלא מדרבנן, א"כ אף כשאומר לגוי לעשות כן שרי, דהו"ל ככל שבות, או נימא דכיון דגוף המלאכה מדאורייתא, ורק מסיבה צדדית פטור עליה, בכה"ג לא ראו חז"ל להקל, וחששו שמא יכול להגיע לידי איסור דאו'. וכמו שמצאנו כיו"ב שהחמירו במלאכה שאצל"ג יותר משאר שבותין, כיון שגוף המלאכה מדאו', ואין זה תלוי אלא בדעתו אם צריך לגופה או לא. ומסתימת דברי הפוסקים שלא כתבו עצות אלו, נראה לכאו' דאין להקל בזה. והנה בענין אמירה לאמירה שחידש החוו"י, כבר האריכו בזה האחרונים. גם לענין ב' גויים שיעשו מלאכה כאחד כבר האריך הגרי"א ז"ל בתשו' באר יצחק (סי' יד). יעוי"ש. אמנם, לענין גוי שעושה מלאכה דאו' בשינוי, הנה לא מצאתי לרבותינו האחרונים שביארו דין זה, ונבא לברר את הדברים בס"ד, ומדברינו יצאו כמה נפק"מ לענין אמירה לאמירה, ולענין שנים שעשאוה, שכבר האריכו בזה האחרונים.
♦
שבות ע"י שינוי קיל טפי
ומצד הסברא הי' נראה להקל בזה בפשיטות, דאחר שמצאנו בהדיא בגמ' שהקילו אף ע"י ישראל היכא שעושה בשינוי, וכמו שאמרו גבי צינור שעלו בו קשקשין (כתובות ס.), א"כ ק"ו שע"י גוי יש להקל בזה, ובפרט לפמ"ש הראשונים (והו"ד בס' אור שרגא – שבותין סי' ב'), דשבות ע"י שינוי קיל טפי. ונודע מ"ש הש"ך בנקה"כ (יו"ד סי' קצח) דאשה ששכחה לגזור צפרניה בע"ש, דשרי לומר לנכרית שתקוץ לה הצפרנים ביד ולא בכלי. יעוי"ש. וכ"כ המג"א והמשנ"ב (סי' שמ). ומשמע דבכה"ג שעושה הגויה בשינוי חשיב שבות, ולכן מותר לומר לנכרית ביד ולא בכלי, משום דבכלי הוי כדרכו ואסור מדאו'. וכן יש להוכיח ממ"ש המשנ"ב בסי' תקפו (שעה"צ אות קכ) להתיר לומר לגוי לתקן שופר בכלי שאין דרך האומנים לתקן. וכ"כ עוד המשנ"ב בסי' שכד (ס"ק י"א) בשם החיי אדם. ולקמן בסי' תק"ו (ס"ק טז). יעוי"ש.
וראיתי שכמה אחרונים לא ניחא להו בראיות אלו, ותורף דבריהם, משום דשאני התם דיש שינוי באיכות הנפעל, באיכות המלאכה ובצורת המלאכה, ורק בכה"ג יש להקל ע"י גוי, אבל באופן שאין השינוי אלא בפועל, אף שעושה הנכרי מלאכה דאו' כלאחר יד, שמא אין להקל. וכן העירו בס' מלכים אמניך (עמוד קנח). ובשו"ת שביבי אש (סי' טז). ובספר מגילת ספר (סי' ל). אמנם מלבד דענין זה נתבאר בס' אור שרגא - שבותין (סי' יא) בס"ד, דלדינא א"צ שינוי בהנפעל כלל, מ"מ הנה הפמ"ג (סי' תרנ"ו א"א א) כתב להסתפק דלפמ"ש המג"א (סי' שלו ס"ק יא) דאין דרך תלישה בפיו, אם אין לו אתרוג ביום א' דסוכות, האם יכול לומר לגוי לתלוש לו אתרוג בפיו. יעוי"ש. ומשמע דס"ל דאף דאין שינוי בהנפעל, אף לגבי אמירה לגוי חשיב שבות דשבות. יעוי"ש. וכן העיר בזה הגרש"ז בתיקונים ומלואים לשש"כ (עמוד נ). וכן מוכח עוד מהפמ"ג (סי' שז א"א אות ז) שכתב להתיר לומר לגוי למחוט את הנר בידו ולא בכלי. והועתק להלכה בכה"ח (שם). וכעת ראיתי שהגר"א קוטלר ז"ל הוכיח מדברי המשנ"ב הנ"ל (סי' תקפו) להתיר לומר לגוי לעשות מלאכה דאו' כלאח"י, וכתב דאין חילוק לענין זה בין אם יש שינוי בהפועל או בהנפעל. והובא בספר מאור השבת ח"ד (עמוד רמו). ע"ש.
ולכאו' היה אפשר ליתן טעם לדבר מ"ט לא נתבארה קולא זאת בש"ס ובראשונים, משום דבכה"ג לא ראו חז"ל להקל, כי בנקל יכול להיכשל לבא לידי איסור, וכגון שיאמר לגוי לעשות בשינוי, והגוי יעשה כדרכו. או שיאמר לו לעשות עם גוי נוסף והוא יעשה לבדו. וכיון שאין המלאכה בעצמותה מדרבנן, ורק לעשות איזה סניף בכדי שהאיסור יהי' מדרבנן, בזה לא ראו חז"ל להקל.
וכן מתבאר מדברי הגרי"א ז"ל מקובנא בתשו' באר יצחק (סי' יד), שאחר שהאריך טובא דאין להקל ע"י ב' נכרים, כתב וז"ל: דאף בשנים אין להקל, וכמו שמצאנו בשבת (קכב:) דבמכירו אסור שמא ירבה בשבילו. וכה"ג כתבו התוס' בעירובין (מ.) דגזרינן שמא יאמר ביו"ט לנכרי לתלוש וכו', ואף דאם הנכרי ירבה בשבילו, או אם יתלוש בצוויו, אינו אלא איסור דרבנן, אפ"ה גזרו זה אטו זה. עכ"ל. ויעוי"ש, שהוסיף לבאר אמאי אינו בכלל גזירה לגזירה. וכונתו צ"ל כמ"ש, דאף שבכמה אופנים אינו אלא איסור דרבנן, וכגון אם ירבה בשבילו, מ"מ אינו מוכרח שבכל אופן שהוא מדרבנן יהיה מותר כשאר שבות, ואפשר דבכה"ג לא ראו חז"ל להקל, דחיישינן שמא יעשה איסור דאורייתא כדרכו.
אמנם לול"ד הקדו', לפע"ד היה נראה דאם משום הא שפיר יש מקום להתיר בזה. דהנה יעוין ברש"י פ"ק דשבת (דף יא:) שמבואר מדבריו דהטעם שאסרו חכמים בכה"ג שעושה כלאחר יד, משום דחיישינן שמא יעשה כדרכו. דהנה בגמ' שם אמרו - היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה. א"ר אביי מנא אמינא לה דתניא, לא יצא החייט במחטו התפורה לו בבגדו, מאי לאו בע"ש [וא"כ מוכח דגזרינן גזירה לגזירה, מע"ש אטו שבת, ובבגדו אטו שמא יאחזנה בידו], ומתרצינן - כי תניא ההיא בשבת. ע"כ. ופרש"י: כי תניא ההיא בשבת עצמה דחדא גזירה היא, תחובה בבגדו אטו היכא דמפיק בידים. עכ"ל. ומבואר דאסרו בכלאחר יד משום דחיישינן שמא יבא לעשות בידים.
♦
אדעתא דנפשיה קעביד
ולפ"ז נראה, דכל זה דווקא בישראל שעושה כלאח"י, אבל בגוי ליכא למיחש להכי. והטעם י"ל, דכיון שהוא אמר לגוי לעשות בשינוי, א"כ אף אם הגוי עושה כדרכו לא איכפ"ל, דמ"מ הגוי אדעתא דנפשיה קעביד, ואין המעשה הזה מתייחס להישראל. וכן אם אמר לגוי להוציא לרה"ר בצרוף גוי נוסף והגוי הוציא לבדו, י"ל דאדעתא דנפשיה קעביד. וכמ"ש כיו"ב הט"ז (ס"ס רעו) וז"ל: נ"ל, אותו נר שמדלקת השפחה כדי שתדיח כלי אכילה שאכלו, לא מקרי לצורך ישראל, כיון שאין גוף הישראל נהנה ממנו, אלא כלים שלו מודחים, והיא חייבת להדיחם, לצרכה היא מדלקת. כנלע"ד. עכ"ל. וע"ע בפמ"ג ובספר תוספת שבת (שם). ובשו"ע הגר"ז (סעיף יב). ומעתה, להמבואר ברש"י דמה שאסרו כלאחר יד הוא מטעם דחיישינן שמא יעשה בעצמו, א"כ י"ל דבאומר לגוי, דאף אם יעשה בעצמו אין הישראל מתחייב עבור זה, י"ל דשרי לכתחילה.
אמנם מדברי הט"ז אין זו ראיה גמורה, כי יש לומר דשאני התם שאין השפחה מדלקת את הנר לצורך הישראל כלל, ולעצמה היא מדלקת, ואילו בנ"ד שאמר לו לעשות כלאחר יד ועשה כהרגלו, דכל מה שעושה הגוי לצורך הישראל הוא עושה, אפשר דבזה לא אמרינן דאדעתא דנפשיה קעביד. אכן נראה דבנ"ד אם יש לומר סברא זו דאדעתא דנפשיה קעביד, תלוי ועומד במחלוקת קדמונים.
דהנה כתב הרדב"ז בתשו' ח"ג (סי' תקעו) וז"ל: וא"ת נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, והלא לכבות הנר מלאכה שאין צריך לגופה היא, ואין איסורה אלא מדרבנן, ואפ"ה לא התירו ואע"ג דאיכא פסידא. וי"ל דגבי דליקה לא התירו, שמא יכוון הגוי לעשות פחמים, ואיכא מלאכה הצריכה לגופה. עכ"ל. ולכאורה הא אף אם יכוון לעשות פחמים מה איכפ"ל, והא הגוי אדעתא דנפשיה קעביד, ולא הוי אלא שבות דשבות. וע"כ דס"ל להרדב"ז דכיון דעושה הנכרי לצורך הישראל, לא אמרינן דאדעתא דנפשיה קעביד. וכן מתבאר מדברי הריטב"א החדשים (שבת קיז:). והמנחת כהן (סוף פ"ב). אמנם באמת כקושיית הרדב"ז מדליקה כבר הקשה בחי' הר"ן (שבת סא. מדפי הרי"ף), והר"ן הוסיף להקשות עוד מהמבואר בכתובות (ס.) בההיא דצינור שעלו בו קשקשין, דהתירו לישראל עצמו שבות כלאח"י במקום הפסד, וא"כ קשה מדוע בדליקה לא התירו לישראל עצמו שבות. ועל קושיא זו תירץ הר"ן דע"י ישראל לא הקילו, משום דשאני כיבוי דהוא מלשאצל"ג, דאם היה צריך לגופו היה אסור מהתורה, ואין הכל בקיאין לחלק בין מלאכה הצריכה לגופה לאינה צריכה לגופה. וזה כתירוץ הרדב"ז. אבל על קושית הרדב"ז אמאי לא התירו כיבוי ע"י "נכרי", ע"ז תירץ הר"ן וז"ל: לפי שאדם בהול על ממונו ואי שרית ליה ע"י נכרי, אתי לכבוי איהו גופיה. עכ"ל. ומדלא תירץ הר"ן כתירוץ הרדב"ז, דהטעם דלא הקילו לומר לגוי הוא משום דחיישינן שמא יכוון הגוי לעשות פחמים, ורק תירץ כן לענין זה שלא התירו לישראל עצמו, ולענין גוי הוצרך לטעם חדש משום דאדם בהול על ממונו, ש"מ דלא ס"ל כסברת הרדב"ז. ולהאמור י"ל, משום דאה"נ, דאף אם הגוי מכוין לעשות פחמים לא איכפת לן, משום דאדעתא דנפשיה קעביד. ודו"ק. ועיקר דברי הר"ן נתבארו בס' אור שרגא – שבותין (סי' א). ונתבאר שם שכדעת הר"ן כן הוא דעת רוב הראשונים. וע"ע בספר דברי ירמיהו על הרמב"ם (פ"ו מהל' שבת די"ח:). ע"ש.
וגדולה מזו כתב בשו"ת שערי ציון ח"א (סי' ח) וז"ל: והנה שמעתי בשם הגאון ר' יוסף דובער הלוי זצ"ל [בעל הבית הלוי] דבר נכון, דהא דהנכרי מביא מרה"י לרה"י דרך רה"ר, וקיי"ל דמרה"י לרה"י דרך רה"ר פטור מה"ת והוי אמירה לנכרי במלאכה דרבנן, ואף אם הנכרי עומד לפוש ברה"ר, מ"מ הוא לא צוה להנכרי שיעמוד לפוש, ואינו מעצם השליחות, ומצד עצמו עמד הנכרי לפוש. עכ"ל. וכ"כ בספר זכרון יוסף (סי' כו). וע"ע בשו"ת מחזה אליהו (סוף סי' מ). ואף שיש לחלק קצת, דשאני התם דמה שהגוי עומד לפוש זה לצרכו, ולא לצורך הישראל, מ"מ י"ל דבנ"ד שעושה היפך מה שאמר לו הישראל, אף שזה לצרכו, דאדעתא דנפשיה קעביד.
ובעיקר מש"כ דאם אמר לגוי לעשות בשינוי והגוי עשה כדרכו, דאדעתא דנפשיה קעביד, הנה כן כתב בהדיא בספר אשל אברהם מבוטשטאש (סי' שז סעיף ה), בעובדא דאתא לקמיה בעירו שנפסק העירוב, והיקל לומר לגוי לתקן העירוב בקשר עניבה, וסיים, דאף אם הגוי יתקן במסמרים לית לן בה. יעוי"ש. וזה כמ"ש. והובא בשש"כ (פ"ל הערה מ"ו), ונראה מדבריו שכן דעת הגרש"ז ז"ל. [אך מה שהסתייע שם מדברי הביאור הלכה סי' שטז (סעיף יב ד"ה דאסור), אינו ענין לכאן, דשאני התם שלא אמר לו לעשות איסור כלל, וכמו שיראה המעיין]. ואף שקצת יש לחלק בין נדון האשל אברהם לנ"ד, די"ל דשאני התם שאמר לו לעשות כדרך הרגיל והראוי לתקן, דבכה"ג שעושה ביתדות ומסמרים אדעתא דנפשיה קעביד, אבל כשאומר לו לעשות "בשינוי", דבזה אין רגילות כלל בכה"ג, והגוי עושה כדרכו, אפשר דחשיב כאומר לו לעשות כדרכו. ומיהו י"ל, דגם בעובדא דהאשל אברהם, כשאמר לו לתקן את העירוב ע"י עניבה, הוי משונה מדרך הרגיל. וע"ע מש"כ הגרש"ז במנח"ש תנינא (סוס"י כד ד"ה גם חושבני), וצרף לכאן. וכעת ראיתי מ"ש בזה הרב המגיה בספר שבת לישראל (עמוד ער). וי"ל ע"ד. ומצאתי בספר זכרון יוסף להגר"י פאק (סי' קא) שכתב בפשיטות דהיכא דהישראל אמר לו לעשות בשינוי, והגוי שינה ממה שאמר לו הישראל ועשה כדרכו, דאדעתא דנפשיה קעביד, ואין הישראל מתחייב עבור מעשה הגוי. ע"ש. וע"ע בשו"ת שרגא המאיר ח"ח (סי' כה). ובשו"ת אגורה באהלך ניימאן ח"א (סי' ע).
♦
היאך מותר ליהנות ממלאכת הגוי בשבת
איברא, דיש לעיין בכה"ג, היאך מותר ליהנות ממלאכת גוי שעושה עבור ישראל באיסור. דהנה כתב הטור (סי' שז) וז"ל: ואסור לומר לגוי אפי' קודם השבת לעשותו בשבת. ובספר המצוות התיר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה, אע"פ שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנו בשבת הבאה. וכ"כ בעל התרומה. ומסתברא קצת לאיסור. עכ"ל. וכן פסק מרן בשו"ע (סעיף ב). ולכאו' דין זה צע"ג, דהא אף אם עשה נכרי מעצמו לצורך ישראל אסור ליהנות מזה בשבת, וכ"ש בנ"ד שרומז לו לעשות כן בשבת הבאה. ובשו"ת גינת ורדים (כלל ג סי' כא) כתב ע"ז: והמתרץ דברי ההגהות כפשוטן, מובלינא מאני לבי מסותא. עכ"ל. וע"ע מש"כ בזה בספר יד אהרן שם. ובשו"ת רב פעלים (ח"ב סי' מג ד"ה וראיה), ועוד, שנדחקו לתרץ דאיירי בכה"ג שיכול ליהנות מהמלאכה מבלי מעשה הגוי, ורק הגוי מוסיף לו הנאה, וכגון שאומר לו למחוט את הפתילה שבראש הנר. יעוי"ש. ועכ"פ בנ"ד שהגוי עשה מלאכה באיסור לישראל, לכאו' אסור ליהנות מזה. ואף שהישראל שאמר לו לעשות בשינוי לא עשה איסור באמירתו, מ"מ עדיין אסור לו ליהנות מזה. וכן העיר בשו"ת מנחת יצחק ח"ח (סי' כא). והגרש"ז במנחת שלמה ח"ב (עמוד קנב).
אמנם בנ"ד י"ל, דהנה עיקר הטעם שאסור ליהנות ממלאכת גוי בשבת, הוא משום דחיישינן שמא יאמר לו בעצמו לעשות כן. וכמ"ש הרמב"ם (ריש פ"ו). והתוס' והרשב"א (דף קכב.). ולפי"ז נראה, דכל זה דווקא בכה"ג שהגוי עשה עבורו מלאכה, אבל בנ"ד שהישראל אמר לו לעשות את המלאכה, והישראל חיפש כבר דרכי היתר כדי שלא יעבור על איסור, וכגון שאמר לו לעשות בשינוי, א"כ בכה"ג תו ליכא למיחש שמא יבא לומר לו בעצמו לעשות כן, דהא חזינן שהוא יודע את הדין, ועושה טצדקי לעשות הכל ע"פ ההלכה, וא"כ י"ל דבכה"ג לא אסרו חז"ל מלאכת גוי שעשה עבור הישראל. ודו"ק בזה. ושוב מצאתי בס"ד בשו"ת משנה שכיר להגר"ש טייכטאל הי"ד (מהדו"ק סי' עז) שכתב כיו"ב ממש לענין להתיר ליהנות ממלאכת גוי שאמר לגוי שיאמר לגוי אחר, ותו"ד, דבכה"ג שעשה טצדקי לעשות ע"פ ההלכה שוב אין לו איסור ליהנות ממלאכת גוי. ודון מינה ואוקי באתרין.
♦
אימתי שרינן שבות דלכאח"י
וגם נלע"ד להוסיף בזה סברא גדולה ועצומה לנ"ד. דהנה עי' בטור הל' עירובי תחומין (סי' תט סו"ס ב'), שכתב וז"ל: צריך שיהא העירוב במקום שיכול להגיע אליו בין השמשות, אבל אם אינו יכול להגיע אליו, אינו עירוב. ודוקא שאיסור דאורייתא מונעו מליטלו, אבל אם אין בו אלא איסור דרבנן, כגון שנתנו באילן, הוי עירוב, שזמן קניית עירוב הוא בין השמשות, ובדרבנן לא גזרו, וכיון שיוכל ליטלו ביה"ש שרי, ואם נתכוין לשבות בד"א שאצל האילן ונתן עירובו עליו הוי עירוב, וכו'.
ובב"י (סו"ס ב') הוסיף וז"ל: ובספר מוגה מצאתי, אם נתכוין לשבות למטה, ונתן העירוב למעלה מעשרה על זקיפת הנוף, והוא רחב ד', שהוא רשות הרבים אינו עירוב, וכו', וגם הרא"ש (סי' ד') כתב כל זה בפסקיו ואחריו נמשך רבינו, שכתב לפסק הלכה דברים הללו. וא"ת אכתי יכול להביאו אליו ע"י זריקה, דהזורק מרה"י לרה"י דרך אויר רה"ר פטור, "או יביאנו כלאחר יד", או בזה עוקר וזה מניח. כבר תירץ הרא"ש (שם) דבשבות כי הכי לא שרי בין השמשות, כיון דבקל יכול לבוא לידי חיוב חטאת. עכ"ל הב"י.
ומפורש בדברי הב"י, דהא דלא שרינן שבות כלאח"י הוא רק במקום שיבא לידי איסור דאורייתא. ומזה נראה, דכלאח"י במקום שאינו יכול לבא לידי איסור דאורייתא, הוי כשאר איסורי דרבנן דיש להקל. ויש ללמוד מזה לנ"ד, דבגוי שאף פעם לא יכול לבא לידי איסור דאורייתא, דיש להקל.
[ואם כנים אנו בזה, א"כ יהיה מכ"ז ראיה גדולה לשיטת גדולי האחרונים (הובאו בס' אור שרגא – שבותין עמ' קמט, והליכות עולם ח"ג עמ' קפז, וטבעת המלך פ"ו משבת), שכתב דיש להתיר לעשות מלאכה בשינוי אף ע"י ישראל, והיינו דבמקום שהתירו שבות דשבות, א"כ ש"מ דמותר תרי דרבנן, ואם זה מלאכה דרבנן ע"י ישראל בשינוי דהוי תרי דרבנן, יש להתיר כדין שבות דשבות. והיינו טעמא, דבכה"ג ליכא למיחש שיבא לידי איסור דאורייתא. ועדיין יל"ע אם יש ללמוד מדברי הב"י הללו לאסור מלשאצל"ג בביהש"מ, עי' בסי' שמב ובאחרונים, ובלוית חן אות קכג. ובס' אור שרגא סי' ד'. ואכמ"ל].
ובזה י"ל עוד, דעי' במ"ב (סי' שז ס"ק כד), שאחר שהביא את דברי המקילים באמירה לגוי שיאמר לגוי אחר במקום הפסד גדול, שוב ציין לעיין במש"כ שם ס"ק יא. ונראה דר"ל, דמ"מ אין היתר ליהנות מהמלאכה בכה"ג. ויש להקשות, דאי אמרינן דאמירה לאמירה היא בגדר שבות דשבות, א"כ מדוע אסר המ"ב ליהנות מהמלאכה, והא קיי"ל דבשבו"ד שרי ליהנות מהמלאכה. והברור בזה (וכ"כ בארחות שבת ח"ב עמ' תפג), דכיון דבאמירה לאמירה הנכרי עשה מלאכה דאורייתא בעצמותה, א"כ בכה"ג אין להקל ליהנות מהמלאכה. ואף שכלפי הישראל אין כאן רק שבו"ד, אבל מ"מ מלאכה דאו' מיהא איכא.
ומעתה יל"ע בנ"ד דהא איכא מלאכה דאו', ולדברי המ"ב לכאו' א"א ליהנות המלאכה. וגם מדברי המ"ב חזינן דלא ס"ל כמש"כ ליישב לעיל וכמ"ש המשנה שכיר, במקום שעשה היכר תו ליכא למיחש שיבא לעשות בעצמו ומותר ליהנות מהמלאכה, דהא המ"ב אוסר בכה"ג.
אמנם שוב נראה, דכיון דנתבאר לעיל, דהיכא דהישראל ביקש מהגוי שיעשה את המלאכה בשינוי, והגוי עשה כדרכו, די"ל דמותר לו ליהנות מהמלאכה, דאדעתא דנפשיה קעביד, א"כ י"ל דבנ"ד שעשה היפך מה שאמר לו הישראל, דשרי ליהנות מהמלאכה, כיון דאדעתא דנפשיה קעביד. ודו"ק.
♦
בעובדא דההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה
והנה בגמ' עירובין (סז:) אמרינן - ההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה, א"ל רבא ניתו ליה חמימיה מגו ביתאי, וכו', נימרו ליה לנכרי ליתי' ליה, אמר אביי בעי לאותבי למר ולא שבקינן, וכו', דתניא הזאה שבות, ואמירה לנכרי שבות, מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת, אף אמירה לנכרי שבות ואינה דוחה את השבת. א"ל ולא שאני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה, דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים. ע"כ. ולקמן בגמ' אמרו עוד - ההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה א"ל רבא נשיליה לאימיה, אי צריכא, ניחם ליה אגב אימיה. ע"כ. והקשו התוס' (ד"ה לשבות), למאן דס"ל דשרי אמירה לגוי לצורך מצוה, דבעובדא בתרא דאמרו ניחם ליה אגב אימיה, וכי לא היה נכרי בכל העיר שיאמרו לו להחם בשביל הקטן. ואמאי אמר ניחם ליה אגב אימיה. וסיימו התוס' ובפ"ק דגיטין פרשתי. ע"כ. ושם (ח: ד"ה אע"ג) תירצו התוס' דאין לומר לגוי רק שיעבור איסור דרבנן, אבל לא איסור דאוריתא. ולהכי להחם לקטן, דזה איסור הבערה דאו', לא הקילו. יעוי"ש. והכי קי"ל לדינא.
והנה אי נימא דמותר לומר לגוי שיעבור איסור דאו' בשינוי, א"כ עדיין יש להקשות את קושיית התוס', וכי לא הי' נכרי בכל העיר שאמרו לו להחם לקטן. ואף שהוא אסור מדאו', מ"מ שיחם לקטן בשינוי, דבכה"ג אינו אלא שבות. וה"נ יש להקשות לשיטת החוו"י דס"ל דשרי אמירה לאמירה, וכי לא הי' נכרי בכל העיר שיאמר לנכרי אחר וכו'. ובאמת הגרי"א ז"ל בבאר יצחק (סוף סי' יד) הוכיח מדברי התוס' הנ"ל דאסור לעשות ע"י ב' גויים ביחד איסור דאו', ואין בזה פטור דשנים שעשאוה, דא"כ תיקשי קושיות התוס'. יעוי"ש. וכן הקשו ע"ד החוו"י כמה אחרונים. עיין בספר גזע ישי (דף קנא). ובספר א"א מבוטשאטש תנינא (סי' שז). יעוי"ש.
הן אמת דלפמ"ש כמה אחרונים (והו"ד לעיל ד"ה וראיתי) דיש לחלק בין שינוי בהפועל לבין שינוי בהנפעל, ולדבריהם אין להקל לומר לגוי שיעשה איסור דאו' בשינוי רק דבכה"ג שיש שינוי גמור באיכות הפעולה, א"כ בנ"ד לק"מ. ואין לתמוה למה לא אמרו לנכרי להחם בשינוי, משום דאף אם יחם בשינוי, אין זה בכלל שינוי כלל, כיון דבהנפעל לא נשתנה מידי. וכ"כ בס' מלכים אמניך (עמוד קנח). אמנם באמת כבר נתבאר לעיל דלדינא אין חילוק בזה, ויש להקל אף בשינוי שאינו משנה כלל בהנפעל ורק בהפועל, וכמ"ש האג"ט בפתיחה (אות ג).
ומצאתי להגר"ש קלוגר בשו"ת שנות חיים (סי' שז) שעמד להקשות כן לשיטתו בכמה דוכתי דס"ל כדעת החוו"י דשרי באמירה לאמירה, ואיהו ז"ל כתב לתרץ דזו גופא קושיית התוספות, דכיון שמצאנו אופן שמותר ע"י אמירה לאמירה אף באיסור דאו', א"כ למה לא אמר לגוי אחר, וכי לא הי' גוי בכל העיר, דהא בכה"ג הוי שבות דלית ביה מעשה. יעוי"ש שסיים: ולדעתי בעז"ה כוונתי אל האמת בכוונת התוספות. יעוי"ש. ולדבריו יש להעמיס ג"כ בכוונת התוס', דלמה לא יעשה ע"י גוי בשינוי, או ע"י ב' גוים. ויש לדחות. ואכמ"ל. וע"ע בשו"ת תפארת אדם (סי' כ) מ"ש בזה. ואמ"א.
ובאמת שדבריו ז"ל צע"ג במחכ"ת. דהנה התוס' שם סיימו וז"ל: ובפ"ק דגיטין פרשתי. והמעיין שם ישר יחזה פנימו, דהתוס' תירצו דאה"נ לא אמרו לגוי שיחם משום דלהחם חמין הוא איסור דאו', ואיסור דאו' אסור לומר לגוי. יעוי"ש. ואם נפרש דקושייתם היא כפירוש הגרש"ק, דלדבריו הקשו אמאי לא נימא לגוי שיאמר לגוי אחר להחם חמין, א"כ עדין תיקשי, דאף אם הוא איסור דאו', מ"מ יכול לומר לגוי שיאמר לגוי אחר, דבכה"ג לא הוי דאו'. ומזה נראה לכאו' דלא כפירוש הגר"ש קלוגר.
וראיתי למי שפירש בדעת התוס', דאין כוונתם להקשות דנעביד ע"י גוי משום דבהכי קיל טפי, אלא כל כוונתם להעיר דמנ"ל דאמו צריכה לחמין, ולמה לחפש עצות מרחוק, יאמר לגוי שהוא יחם, דבכה"ג ודאי שרי, אבל אין זה קולא אם אומר לגוי. וע"ז סיימו התוס' ובפ"ק דגיטין פרשתי, ור"ל, דשם כתבו התוס' דחיה בתוך ז' ימים דאמרה צריכה אני דמחללין עליה את השבת, וזה כוונתם לומר דבכה"ג דהיא בתוך ז', מסתבר שהיא זקוקה לחמין, וא"כ א"צ לקרא לגוי כלל. וצ"ע.
אכן נראה ליישב בס"ד, די"ל דס"ל להתוס' כמ"ש בתשובת מהר"ח אור זרוע (סי' לא) וז"ל: וכן נ"ל, דאין שינוי מועיל אלא כשגוף המלאכה נעשית ע"י שינוי, כמו יונק דהוי כלאחר יד (כתובות ס.), וכיוצא בזה. אבל אם הי' בשבת מעמיד קדירה אצל האש כלאחר יד, וכשהיא מתבשלת אין שום שינוי, היה חייב. עכ"ל. ונתבארו דבריו בס' אור שרגא (סי' יא). והמבואר מדבריו דס"ל דבבישול לא מהני שיעשה כלאחר יד ואסור מדאו' בכל אופן. ומעתה, אף אי נימא דמדברי התוס' יש סתירה לדעת החוו"י וסיעתו, מ"מ לדברינו יש ליישב בטוטו"ד, דשאני הכא דאיירי בבישול שהיו צריכים להחם את המים, דבזה הוא דווקא דלא מהני כלאחר יד, ולעולם שרי לומר לנכרי לעשות מלאכה דאורייתא כלאחר יד.
וראיתי בספר מלכים אמניך שם דס"ל דאין להתיר לומר לגוי לעשות מלאכה כלאחר יד, וזת"ד - ונראה להסביר טעמו של דבר, דהרי מה שאסור לומר לנכרי שיעשה עבורנו מלאכה, איסורו לא מכח הנכרי שהוא יחלל שבת, אלא האיסור הוא בגללנו שמלאכתנו לא תעשה ע"י נכרי, וכמו שכ' בתורה כל מלאכה לא יעשה לכם, וא"כ מה לי אם הנכרי עושה כדרכו או עושה בפיו או במרפקו, וכו', והלא מצד הישראל המלאכה נעשית באותה מידה בין אם הדליק בשינוי או כדרכו. עכת"ד. וע"ע בשו"ת נחלת פנחס ח"ב (סי' יט).
ולכאורה יש לסייעו ממ"ש הרמב"ם (פ"ב מהל' מילה ה"ט) וז"ל: שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת, אומר לגוי להביא סכין בשבת, ובלבד שלא יביא אותו דרך רשות הרבים. כללו של דבר, כל דבר שעשייתו בשבת אסורה עלינו משום שבות, מותר לנו לומר לגוי לעשות אותן כדי לעשות מצות בזמנה. ודבר שעשייתו אסורה עלינו משום מלאכה, אסור לנו לומר לגוי לעשותו בשבת. עכ"ל. הנה לא כתב הרמב"ם שאסור לומר לגוי לעשות דבר שיש בו משום מלאכה, דאז היה אפשר לומר דאם עושה בשינוי שרי, דאינו בכלל מלאכה, רק דקדק הרמב"ם בלשונו וכתב: דבר שעשייתו אסורה עלינו משום מלאכה, אסור לנו לומר לגוי לעשותו בשבת. ומבואר, דכיון שיש על הפעולה שם של מלאכה, א"כ אין דרך שיהיה אפשר לעשותו בשבת כלל, אף לא ע"י שינוי, או שיאמר לגוי שיאמר לגוי אחר, כיון דסוף סוף יש ע"ז שם של מלאכה.
אמנם באמת אין פירוש זה מוכרח כלל. ויש לומר, דכיון שהגוי עושה מלאכה זו בשינוי, א"כ שוב לא הוי מלאכה כלל, ואין שום איסור לומר לגוי לעשותו. ובזה יש ליישב ג"כ את הערת המלכים אמניך. די"ל דאף דכתיב בפסוק כל מלאכה לא יעשה לכם, מ"מ י"ל דכל זה רק אם עושה זאת הנכרי באופן דיש בזה משום מלאכה, אבל באופן שעושה בשינוי, א"כ אין זה בכלל כל מלאכה לא יעשה לכם, והו"ל כשאר שבות דשבות דשרי במקום מצוה.
♦
אם יש ראיה להתיר כל שבות ע"י שינוי ע"י ישראל במקום הפסד
ובהאי ענינא אמרתי להעיר מאי דקשיא לי, מדוע השמיטו האחרונים להדין המבואר בכתובות (ס.): צינור שעלו בו קשקשין, ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש, מאי טעמא, מתקן כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן. וכן נפסק בפשיטות להל' בשו"ע (סי' שלו ס"ט) וז"ל: צנור המקלח מים מן הגג שעלו בו קשים ועשבים שסותמים ומעכבים קילוחו, ומימיו יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית, ממעכן ברגלו בצנעה, דכיון דמתקן על ידי שינוי הוא, שאינו עושה אלא ברגליו, במקום פסידא לא גזרו רבנן. ע"כ. ולכאו' יש ללמוד מזה, דבכל מקום פסידא יש להתיר איסור דאו' בשינוי, ולא מצאנו לאף א' מהפוס' שיאמר כן. והלא דבר הוא. ואין לומר דההיתר בצינור שעלו בו קשקשין הוא דרבנן, דדעת רוב הראשונים והאחרונים שהוא איסור דאורייתא גמור (וכמו שביאר כ"ז בהרחבה מרן זצוק"ל ביבי"א ח"ה (או"ח סי' לג)), ואפ"ה התירו בשינוי. וצ"ע.
והגאון רבי בנימין גמליאלי שליט"א אמר לי, ששמע כעין שאלה זו מראש ישיבת פורת יוסף, מרן הגרב"צ אבא שאול זיע"א, ואמר ליישב, דאין ללמוד מדין זה לכל מקום, דהלא הכא איירינן דנסתם הצנור, והמים מקלחין על הגג, ואם לא יפתח את הסתימה בצנור, עלול הגג לקרוס ונמצא שביתו נחרב, אשר לזה התירו איסור דאו', משום דהוא בהול על ממונו, דבכה"ג מצאנו שהתירו בכיבוי (עי' סי' שלד) ובבהמתו שעומדת למות (עי' סי' שלב) אפי' איסורי דאו' בשינוי, כיון דהוא בהול על ממונו, וה"ה בנ"ד. ועוד הוסיף הגרב"צ, דבכה"ג לא משמע לאינשי דהוי איסורא, כיון דאינו אלא ממעכן ברגלו דרך שינוי, ולכן הקילו. עכ"ד זיע"א.
והנה דברי הגרב"צ מתוקים מדבש ונופת צופים כאשר עיני המעיין תחזינה, וחיפשתי מקור לדבריו בראשונים, ולא עלתה בידי אלא מה מה שאמר הגרב"צ בסו"ד משום דלא משמע להו לאינשי איסורא, דכ"כ הראשונים. עי' בריב"ש (סי' שפז) וז"ל: מה שאמרו צנור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעה בשבת ואינו חושש. הא פרישו טעמא משום דמתקן כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזור וכיון דלא מינכרא מלתא קליש אסורא טובא ולא גזרו במקום פסידא דכל כלאחר יד קיל להו לרבנן טובא. עכ"ל. ועי' בר"ן (שבת קכב:). ובמאירי (שבת קל:). ובריטב"א (ר"ה לב:). שכתבו כיו"ב. וכבר נתבאר בספר אור שרגא - שבותין בכ"ד, דשבות ע"י שינוי קיל טפי משאר שבותין, ע"ש וצרף לכאן. ועדיין צ"ב לפ"ז, דהא בכתובות שם דימו דין זה להדין דגונח יונק בשבת, ומשמע מדברות הראשונים דב' הדינים הללו בני חדא ביקתא אינון (עי' אור שרגא עמ' צ'), ולהאמור צ"ע הדמיון בין ב' הדינים הללו. וי"ל.
ולענין דינא: נראה דבמקום צורך היכא דא"א לומר לגוי שיעשה מלאכה שאיסורה מדרבנן, יש להתיר לומר לו לעשות מלאכה דאוריתא בשינוי וכלאחר יד. וכן מתבאר ממ"ש בשלחן ערוך רבינו זלמן (סי' שז סעיף יב). ובשו"ת דברי נחמיה (סוף חאו"ח דף ס ע"ג). ע"ש. וכ"כ בשו"ת ויען יוסף מפאפא ח"א (סי' צט). והגרש"ז בשש"כ (פ"ל הערה מו). [וע"ע בתיקונים ומילואים לשש"כ שם, ובמנחת שלמה ח"ב (עמוד קנב).]. ובשו"ת מגד יאודה (סי' ו). וכן העלה בחזו"ע שבת ח"ג (עמ' תנז), ע"ש בקיצור נמרץ.
ונראה עוד, דבאופן שאמר לגוי לעשות מלאכה כלאחר יד, והגוי לא עשה כן אלא עשה כדרכו, מ"מ מותר לו ליהנות מהמלאכה בשבת. וע"ע בשו"ת קנין תורה ח"ח (סי' יט). ובספר אז נדברו ח"ה (סי' נד) מ"ש בזה. וי"ל ע"ד.
♦ ♦ ♦