הרב נחום מרדכי ראפאפארט

בענייני תקנת חז"ל להריח בשמים בהבדלה

שאלות
א. אין לו בשמים להריח, אם נכון להשתמש בבשמים סינטטיים שמניחים בכל הבית כדי שיהיה ריח טוב בבית, בלא ברכה?
ב. מה הדין במי שנפשו מואס ריח של בשמים, ואינו נהנה מריח טוב בכלל, אם צריך לברך על בשמים בהבדלה?
ג. מי שלא שמר שבת רח"ל, וחזר בתשובה במוצ"ש, האם יש עליו מצווה להריח בשמים במוצ"ש?
ד. אם מריח בשמים בהבדלה, ואחר כך נתברר לו שבשמים אלו באו מן עבודה זרה, האם יריח עוד הפעם?
ה. מצא לפני הבדלה בשמים אם ריח טוב מאוד לברך עליהם, או שימתין לברך בשעת הבדלה, ואז לא יהיה לו בשמים אם ריח טוב כ"כ, מה עדיף? וכן מה הדין להיפוך, אם בשעת הבדלה לא היו לפניו בשמים עם ריח חזק, ואחר הבדלה מצא בשמים עם ריח טוב - האם יש איזה מקום להדר להריח עוד הפעם הבשמים?
ו. מי שאין לו בשמים בביתו, ונמצא ליד ביתו חנות הפתוחה במוצ"ש, האם הוא מחויב לעבור לחנות ולקנות בשמים? קנה בשמים ונאבד בביתו, שאינו זוכר איפה הניחם, האם הוא מחויב לחפש בכל ביתו לאן נתגלגל הבשמים, ועד כמה צריך לחפשם שעה, או שתי שעות?
ז. מה יעשה האדם שאינו יכול להריח בשמים, משום שיש לו איזה חולשה? ומה הדין אם אינו יכול להריח מעולם? ומה הדין שהיה במחלת הקורונה, שאבדו לקצת זמן את חוש הריח?
♦
תשובות
הטעם שתיקנו חכמים להריח בשמים במוצ"ש
מבואר במשנה (ברכות נ"א:) שכחלק מסדר ההבדלה מברכים על הבשמים, ובטעם הדבר נאמרו שני ביאורים. תוס' (ביצה ל"ג: ד"ה כי) כתבו מתחילה שהטעם לדבר זה הוא משום שהאש של הגיהנם שובת כל השבת, ובמוצ"ש מתחיל האש לשרוף ולהסריח, ונרגש בכל העולם, וגורם לחלישות דעתו של אדם. וע"י הרחת בשמים מחזיק בזה את כוחותיו. אבל התוס' לא ניחא ליה בזה, שאם כן גם במוצאי יום טוב היה להריח בשמים, אלא כתבו התוס' שעיקר הטעם בזה הוא כדאיתא בגמ' (שם ט"ז.) "דאמר רבי שמעון בן לקיש נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר שבת וינפש, כיון ששבת ווי אבדה נפש"[1]. וממילא כיון דאבדה הנפש מריחים בשמים כדי לחזק את כוחותיו, שנחלשו מחמת אבידת הנפש. ולכן מתיישב שפיר למה אין מברכים על בשמים במוצאי יו"ט, כיון דליכא אז נשמה יתירה ממילא ליכא אבידת הנפש. וכשחל יו"ט במוצאי שבת אין מברכים על הבשמים, אע"פ דליכא ביו"ט נשמה יתירה. ולכאורה היו צריכים לברך על הבשמים, על אבידת הנשמה יתירה, אם כל זה אין מברכים כיון דיש לו מאכלים טובים שעושה סעודה לכבוד יו"ט, מתיישבת דעתו בזה ואין צריכים להריח בשמים, כדי ליישב דעתו על אבידת הנשמה. וכן הביאו הרא"ש טעם זה.
הב"ח מקשה שאם כן גם במוצאי שבת אם יש לו מאכלים טובים אינו מחויב כלל לברך על הבשמים. ולכן מבאר הב"ח דרך חדש בזה, שצריכים לתרווייהו, דהיינו שכיון שיש לו אבידת נפש, בקל יבוא לידי חולשה ע"י אש של גיהנם, משא"כ אם שייך רק טעם אחד, דהיינו כשחל יו"ט במוצ"ש דאיתא רק הטעם של אבידת הנפש, או במוצאי יו"ט ששייך רק הטעם שאש של גיהנם מסריח, לא חיישינן לזה, ואינו חייב להריח בשמים. ואפשר לתרץ את קושיות הב"ח שחז"ל תיקנו דבר השווה לכל אדם, ולכן בכל מוצ"ש תיקנו רק הרחת בשמים, אבל במוצאי יו"ט שבלאו הכי יש לכל אחד סעודה משום יו"ט, כך קבעו חז"ל שאין צריכים להריח כיון שממילא מתיישב הדעת ע"י הסעודה.
דרך שלישי בביאור תקנת חז"ל מצינו בדברי רבינו בחיי מפני החולשה שמצויה ביום השלישי ליום הולדת, וז"ל: "ידוע מדרך חכמת הטבע כי כל שלישי חלוש בכל הנבראים כולם, בין שהוא יום שלישי ללידה בין שהוא יום שלישי לימות העולם, שהרי יום שלישי כוכב מאדים וכו', ומזה אמרו רז"ל (תענית כ"ז:) אנשי מעמד לא היו מתענין ביום ראשון מפני שהוא יום שלישי ליצירה, פי' ליצירת אדם הראשון שנברא בששי, וזהו טעם ברכת עצי בשמים במוצאי שבת, כדי לחזק כח הנפש השכלית בריח טוב".
ואע"פ שהני טעמים הם דברים רוחניים, מרגישים אותם כל ישראל, וכמו שכתב הערוך השלחן: "ואף על גב דכל אלו טעמים רוחניים מ"מ כל נפש מישראל מרגיש בזה וסימן מובהק לזה דכל איש ישראל במוצאי שבת מוצא את עצמו בהשתנות ואף על גב דאיהו לא חזי מזלא חזא".
אתה הראת לדעת כמה טעמים שאמרו גדולי הראשונים בביאור דין זה שצוו לנו חכמינו ז"ל להריח בשמים במוצ"ש, אבל בגמ' לא מצינו שיגלה לנו חז"ל טעמם למה תיקנו דבר זה. ויש לציין כאן את דברי המשך חכמה (שמות יב, א) שמביא דברי נפלא בשם הגר"א בנוגע כל תקנת חכמים, ואלו דבריו: "אבל מקובלים אנחנו מרבינו הגר"א, דאם כי חז"ל פירשו טעמם, בכל זאת עוד השאירו טמונים בסתר לבבם טעמים לאלפים גדולים ורמים, אבל לא זה לאוזן בני ישראל".
ע"פ הטעם שכתב הרא"ש בביאור תקנת חז"ל להריח בשמים במוצ"ש העלה, שכמו שאין מחויבים להחזיר אחר הנר (כ"ג:) כ"ש שאין מחזירים אחר הבשמים, אלא אם יש לו מברך, הביאו דבריו הטור (ס"א). ויש לעיין מה הגדר בזה, דפשוט שחז"ל לא דיברו מאדם שצומח בשמים על שלחנו דווקא, ואם צומחים בהגן שלו סמוך לביתו, האם נאמר שהוא בכלל ואין צריך לחזור אחריהם, שהרי צריך לילך וליטלם מן הגן. ונראה לענ"ד הגדר בזה, שכל היכא שנמצא לו בשמים בביתו, הוא מחויב להריח בהם שהוא בכלל התקנה, וגם אם נמצא בעליה מחויב לעלות וליקחם, שכל אלה לא נקראת שמחזיר אחריהם. וגדר מחזיר אחריהם שלא חייבו אותו חז"ל, יקרא מי שהולך לחפש דבר שאינו שלו, ולכן אינו מחויב לחזור ולקנותם בחנות, או לשאול משכינו. אבל אם בלאו הכי קונה בשמים לביתו כדי להריח בו להנאת נפשו, אז חייבוהו חז"ל לברך עליהם במוצ"ש. אולם הכף החיים כתב (סקי"ג) שמדברי האריז"ל משמע דנכון לחזור אחריהם.
♦
המנהג לברך על הדס דווקא וטעמיו
נהגו לברך על הדס, וג' טעמים נאמרו בזה, הטור מביא סמך לדבר דכתיב "כל שומר שבת מחללו", וסמיך ליה "תחת הסרפד יעלה הדס", גם הבית יוסף מביא טעם זה: "ששמעתי כן", ונראה שלא היתה לפניו הגירסה שלפנינו בטור, ועיין בפרישה (סק"ד) שכבר העיר בזה. ועוד טעם בזה, דכיון דאיתעבד בית חדא מצוה בד' מינים של סוכות, נעביד ביה מצוה אחריתי, כמבואר בגמ' (ברכות ל"ט:). והב"י מביא טעם נוסף ע"פ קבלה שיש סוד לברך על הדס במוצ"ש, ומציין הד"מ (אות ב') להזוהר (פ' ויקהל דף ר"ח:) שהאריך בזה. ונ"מ גדולה בין הטעמים, שלפי הטעם הראשון והשלישי אינו נפקותא באיזהו הדס, העיקר שיהיה הדס, משא"כ לטעם השני הדבר נאמרה רק בהדס שקיים בו מצוות ד' מינים, ולא עם הדס בשוק.
מאידך מביא הטור שיטת רבינו אפרים שחולק על זה וכתב: "אני איני מברך על הדס שוטה שלכם שלבו יבש ואין בו לחלוחית של ריח, ויש לי זכוכית קטנה ובה מיני בשמים ועליה אני מברך". ומבאר המהרי"ק את מחלוקתם (מובא דבריו בב"י), שמדובר שהיתה בו קצת ריח, ועל הדס הכשר שהיו מקיימים בו עיקר מצוות ד' מינים לא היו מברכים בהבדלה לפי שהיה מצניעים אותו לשנה הבאה. ולא רצו להשתמש ביה בכל שבוע שחששו שיפלו העלים ע"י רוב השתמשות ויפסלו למצווה, אלא הריחו בהדס שוטה שמשימין לתוספות בהלולב. ובזה נחלקו דמנהג העולם שגם בזה נאמרה דכיון דאיתעבד חדא מצוה נעביד ביה מצוה אחריתי, ואע"פ שאינו מריח כל כך, משא"כ ר"א סבר דכיון שזאת לאו עיקר המצווה הוא, אם כן יותר חשוב שיהיה מריח טוב, מלקיים הדבר דכיון דאיתעבד חדא מצוה וכו', אבל על עיקר הדס של מצווה לכו"ע עדיף ליקח את ההדס של מצווה אע"פ שאינו מריח כל כך, מליטל הדס שאינו של מצווה שמעלה ריח חזק.
לעומת זה, הב"ח למד בביאור מחלוקתם שהם נחלקו בהדס שקיים בו עיקר של מצווה, ועם כל זה קראו ר"י הדס שוטה, כיון שלפי דעתיה אינו ראוי לברך עליה בהבדלה, ולקיים תקנת חז"ל בזה, דאע"פ שהוא מריח קצת, אבל להבדלה בעינן ריח טוב, לכן הוא שוטה, כמו שקראו הדס שוטה על הדס שאינו יכול לקיים מצוות ד' מינים.
ולהלכה כתב הטור דנהגו במקומו לברך על הדס, דלא כר"א. ולכאורה צ"ע דברי רבינו אפרים, שהוא השיב רק על טעם ב' דכיון שאיתעביד חדא מצווה וכו', אבל על הטעם הראשון שכתב הטור, וכן על מה שהביא הב"י מן הזוהר לא התייחס כלום, דלפי זה לא צריכים ליטול דווקא הדס של חג, אלא יטלו הדס חדש שמריח טוב ויקיימו בזה הני שני טעמים? ואפשר שזאת הוא המכוון בדבריו שמסיים "ויש לי זכוכית קטנה", ומתמה הט"ז (סק"ז) לאיזה צורך כתב דבר זה, איזהו חידוש יש במנהג זה, עיי"ש מה שמתרץ. ואפשר לומר שרצה בזה להוציא דלא תימא שהוא חלק על קיום המצווה בהדס של חג דווקא, אבל גם לדעתיה יש לקיים את התקנה בהדס כשר שמריח טוב משום הטעמים האחרים, ועל זה כתב שהוא מריח על מיני בשמים דווקא ולא על הדס כלל. אולם באמת טעמיה בעי למה לא, ואפשר שרבינו אפרים סבר שהסמוכין שדורש הטור אינו ראי' כלל והוא לא דרש אותה, אולם הטעם של הזוהר עדיין צ"ע, חוץ אם נאמר שהוא סבר שהטעם של הזוהר לא שייך לכל אחד אלא למי שנוהג תדיר כהזוהר. או יאמר שהוא סובר שכיון שאם מריחים בהדס יש חששות בנוגע הברכה איזהו ברכה לברך, לכן יותר ניחא שלא להריח הדס כלל, ועדיין צ"ע.
♦
להלכה אם צריכים הדס של מצווה דווקא
והב"י בשלחנו הטהור פסק (ס"ד): "נהגו לברך על הדס כל היכא דאפשר". מסתימות לשונו דלאו דווקא על הדס של חג אלא הוא הדין בכל הדס יש מנהג לברך עליה, וכמו שציין על זה המקור בב"י שהוא ע"פ הזוהר. וכן הוא דעת כמה גדולי אחרונים בביאור דברי המחבר, המג"א (סק"ב) כתב על המחבר: "וכ"כ הזוהר". הביא רק טעם זה לחוד, ואחריו הכף החיים (סקכ"ח) מביא על דברי המחבר את כל שלשת הטעמים. ומבאר (סקכ"ט) את דברי המחבר "כל היכא דאפשר", שהיכא דלא אפשר לברך על הדס כלל מברך על בשמים אחרים.
אולם הט"ז כתב על דברי המחבר: "פי' של לולב". ועדיין יש מקום לומר דרק לכתחילה יש לברך על הדס של מצווה דווקא, כיון דאז שייך הטעם של כיון דאיתעביד חדא מצוה וכו', אבל אם אין לו הדס של מצווה הראוי לברך עליה, יברך על סתם הדס, אבל מה נעשה ביום שידבר בנו הביאור הגר"א שמציין על דברי המחבר את הגמ' בברכות, משמע שרק משום זה יש להדר אחרי ההדס. וכן השו"ע הרב (ס"ד) מביא רק טעם זה להסוברים שיש לברך על הדס במוצ"ש, וכן כתב המשנ"ב (סק"ח). ואפשר שטעמם מדסיים המחבר: "כל היכא דאפשר", והכוונה בזה בפשטות, דהיינו כל זמן שיש בו ריח, ולאפוקי אם כבר נתייבש לגמרי ואין בו שום ריח שלא יברך עליו, וכמו שהביא הב"י בשם המהרי"ק. ואם דעתיה שאם אין לו הדס של מצווה יברך על הדס שאינו של מצווה, למה כתב המחבר כל היכא דאפשר, הרי אם אין לו ריח יברך על הדס אחר שיש לו ריח. אלא ע"כ דייקו מזה גדולי הפוסקים, שדעת המחבר היא שיברך רק על הדס של מצווה, ואם אין לו, אין נפקותא אם מברך על הדס סתם או על שאר מיני בשמים. וקשה לומר בכוונתיה שבא לאפוקי אם אין לו הדס כלל, שאין צריך לחזור אחריו (וכמו שלמדו בדעת המחבר הכה"ח) דפשוט הוא שאם אין לו, אינו רובץ עליו חיוב לחזור אחריהם, שהרי גם על עיקר תקנה זו פסק המחבר (ס"א) שאינו צריך לחזור אחריהם, ואיך נאמר שקיום פרט זה יהיה יותר חמור מכל עיקר התקנה. אלא ע"כ הביאור בדברי המחבר הוא כמו שכתבנו, ומזה חזינן שדעתו לברך על הדס של מצווה דווקא. ועדיין נפלא בעינינו למה חזר ממה שכתב בבית יוסף.
♦
אם מברכים על בשמים של בית כסא ועבודה זרה
לא על כל בשמים ראוי לברך, המשנה מונה כמה מיני בשמים שאינם יכולים לברך עליהם, והוא ריח של מתים, ושל עבודה זרה. והגמ' (נ"ג.) מבאר הטעם: "בשמים לעבורי ריחא הוא דעבידי". עוד מוסיפה הגמ': "אמר רב הונא בשמים של בית הכסא, ושמן העשוי להעביר את הזוהמא אין מברכין עליו". ופסק כן בשו"ע (ס"ב). והב"י מביא בשם הארחת חיים בשם הרשב"א שכל אלה אם ריחן יש לו לחזור ולברך על בשמים אחרים, הביאו הרמ"א. ולכאורה צע"ג, דכיון שהטעם הוא משום אבידת הנפש, או משום חלישות הדעת, או משניהם, כמו שכתב הב"ח. מאי נ"מ אם לעבורי ריחא, או לא, הרי למעשה מתיישבת דעתו בזה, ועל ריח בשמים של איסור יש לתרץ דכיון שכל הדבר להריח בשמים הוא כדי להתיישב דעתו, שאבדה דבר רוחני, או משום סרחון של הגיהנם, שהוא גם כן בא לענוש על עבירות, אם כן מסתבר שלא נחה דעת האדם בריח של עבירה. אבל מ"מ קשיא למה לא סגי בריח של בית כסא שבא לעבורי ריחא מה בכך הא למעשה מתיישב דעתו. ומצאתי את שאהבה נפשי, שהט"ז (סק"ד) עמד בקושיא זו, מתרץ שכאן אין שום חשש של ברכה לבטלה, דהא יכול לברך כמה פעמים ביום אחד על בשמים, ולכן אין שום בעיה לברך עוד הפעם, ולכן הוצרך הא"ח שיברך על בשמים אחרים. יוצא מדבריו שמה שכתב הרמ"א בלשון חריף "לא יצא", הוא לאו חד משמעית, אלא בכגון שיש לו בשמים אחרים, אבל אם אין לו בשמים אחרים שפיר יצא ידי חובתו בבשמים של איסור.
י"א) ואכתי לא הבנתי תירוצו, דלמה צריך לחוש בכלל ולחזור להריח בשמים אחרים, אע"פ דליכא איסור בדבר, הא למעשה כבר התיישב דעתיה. ומה צורך איתא בבשמים אחרים. וראיתי בספר תוספת שבת (סק"ה) שדחה תירוצו של הט"ז משום קושיא זו, ומתרץ כמו שכתבנו מתחילה דכיון שמריח בשמים של איסור בוודאי לא היתה לו למשיבת נפש, אלא לעגמת נפש. ומביא ראי' נפלאה ליסוד זה ממה דמצינו (חו"מ רל"ד ס"ב) גבי הלוקח איסור מחבירו ואכלה דאין צריך לשלם כלום דלא חשיבה הנאה במה שנהנה מהאיסור, ואם כן כ"ש הכא דעיקר הברכה נתקן בשביל הנשמה שנהנית מן הריח הטוב. וכן תירץ הא"ר, הביא דבריהם הפמ"ג. אבל אכתי קשה לדבריו, מה יענה להמריח בשמים של בית כסא, וכמו שהקשנו לעיל. ואפשר לתרץ שכיון שעיקר ריחו של בית כסא הוא בשביל להפיג ריח רע, אין להאדם הנאה מזה כל כך, ולא מתרחבת דעתו בהרגשת ריח זה, אע"פ דלכשעצמו הוא ריח טוב, כיון שעיקר תפקידו למנוע ריח רע.
י"ב) ויש לחקור בגדר התקנה להריח בשמים במוצ"ש. דלפי מה שנראה מכל הטעמים בהרחת בשמים במוצ"ש, העיקר הוא כדי שיריח ריח טוב כדי להתיישב דעתו מן הטירדה. אם כן לא מצינו שיש חיוב "לברך" על הבשמים מדין הבדלה, אלא העיקר הוא "להריח" את הבשמים, ואגב שמריח יש חובה כללית לברך, כמו בכל פעם שאדם מריח בשמים בחול. מאידך יש לומר שאע"פ שעיקר התקנה היתה להריח בלבד להרחבת דעתו, תיקנו חז"ל באופן זה שיריח דווקא עם בשמים שיכול לברך, דהיינו שהשתא הוא חלק מן התקנה לברך על בשמים. ואם נלך בדרך זו, תתורץ בזה קושיית האחרונים למה הביאו הטור את ההלכות של בשמים של ע"ז ומתים, הא כבר כתב אותן בסי' רי"ז, עיין בב"י ובב"ח מה שתירצו על זה. ולפי דברינו אפשר לומר שאתא לאשמועינן דלא תימא דאע"פ שאינו יכול לברך עליהם, יכול להריחם בהבדלה, כיון שאין צריכים ברכה דווקא, ולכן בא הטור לומר שגם בהבדלה צריכים ברכה, ולכן לא יריח בהם. אבל נראה שגם אם נאמר כהצד השני, הוא רק לכתחילה, אבל בדיעבד, שאינו יכול לברך, מקיים את עיקר התקנה ע"י זה שמריח בלבד גם בלא ברכה, שמתיישבת דעתו בזה.
♦
הדין במי שאין לו חוש הריח
רבינו אפרים (מובא במרדכי) כתב שמי שאינו יכול להריח בשמים, אינו מברך על הבשמים, ואם מברך הוי ברכתו ברכה לבטלה. ועוד הוסיף שגם אינו יכול להוציא בני ביתו בברכה זו. והגם שבברכת המצוות מבואר בגמ' (ר"ה כ"ט.) שאע"פ שיצא מוציא, שאני הכא שאינו אלא מנהג בעלמא, ממילא אינו יכול להוציא אחרים. והרא"ש והטור חולקים עליו, וטעמם מבואר בטור, דאיתא שם בגמ' (כ"ט:) פורס אדם פרוסה לבני ביתו אע"פ שאינו אוכל עמהם, ואיזה חובה איכא התם, אלא ע"כ שבכל אופן יכול להוציא את ב"ב גם במנהג. ומתמה עליו הב"י, שאין קושיא משם שמדובר בבניו הקטנים דרמיא עליו חיוב חינוך, משא"כ בדברי ר"א מדובר בבניו הגדולים, שאינו יכול להוציאם, שאינו מונח עליו חיוב חינוך. ומכל מקום כתב שיש לקיים את הוראת הרא"ש שיכול להוציא אפילו את בניו הגדולים, דכיון שחז"ל קבעו אותו למנהג, הוא כמו קידוש והבדלה, ושאר ברכות המצוות. והט"ז (סק"ח) מבאר שדעת הטור בשיטת ר"א שמדובר בבניו הקטנים, ועל זה חלק עליו, אבל בבניו הגדולים לא עלה בלבו להתיר כלל.
לדינא פסק המחבר (ס"ה): "מי שאינו מריח אינו מברך על הבשמים אלא אם כן מתכוין להוציא בני ביתו הקטנים שהגיעו לחינוך או להוציא מי שאינו יודע". והנה על דבר זה האחרון שכתב המחבר חלקו עליו רוב גדולי האחרונים, הלוא הם הט"ז (סק"ח) המג"א (סק"ה) התוספת שבת (סק"י) שוע"ה (ס"ח) משנ"ב (סקי"ג) ועוד, ולשיטתם אינו יכול להוציא מי שאינו יודע לברך.
♦
שיטת הארחות חיים
הבית יוסף מביא את דברי הארחות חיים שיש אומרים שאע"פ שאינו נהנה מן הריח, שאין לו חוש הריח, עם כל זה מברך על הבשמים, שאע"פ שאינו מרגיש בריח, הנאה יש לו שמחזיק ראשו וגופו. והביא דבריו הדרכי משה (סק"ג). ובשלחנו הטהור לא הביא את שיטת הא"ח, וגם הרמ"א לא העיר כלום, ובשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' כ') כתב, דמה שפסק המחבר שיכולים להוציא אדם אחר, הגם שיש חולקים על זה, כיון שהמחבר סמך עצמו גם על שיטת הא"ח, ובצירוף שניהם התיר דבר זה. ותמה עליו החיד"א שדבריו סותרים את עצמם, שמתחילה כתב השבו"י: "ולי נראה עיקר כדעת השו"ע ולא מטעמו". ואיך סיים אחר כך שלכן הכריע השו"ע וכו', הרי לפי זה נראה גם טעמו. גם השו"ע הרב (ס"ז) השמיט את שיטת הא"ח: "מי שאינו נהנה מריח שאין לו חוש הריח, לא יברך על הבשמים כשמבדיל". ולא מצא לו פתרון אחר אלא אם כן מוציא את בניו הקטנים. וכן המשנ"ב לא הביא כלל את דעת הא"ח.
ובחידושו של הארחות חיים מצינו שצריכים להתקיים בו שני תנאים - א', המג"א כתב על דברי הארחות חיים שהוא אמת רק בריח חזק ביותר, דאז אין צריך להרגיש בפועל, אלא מחמת חזקתו הוא עושה את פעולתו גם בלי הרגשה. וכן כתב התוספת שבת בפשטות בדעת הא"ח. ב', בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב קפ"ג) כתב לחלק בין אם אין לו חוש הריח מטבעו, דאז נאמרה ההלכה דאע"פ שאינו מרגיש הנאה בריח, מחזיק ראשו וגופו, אבל אם הוא יכול להריח בתולדה, אלא שיש לו עכשיו נזילה, אינו מברך. והטעם, שדבר זה אירע מחמת שחוטם אטום ואינו עולה כלל הריח למוחו, נמצאת שאינו מתחזק ראשו וגופו כלל, לכן גם להא"ח אינו מברך באופן זה.
ועל עצם הדין מקשה ההלכות קטנות, דאם נאמר שאם יתן מלוגמא ויסוך בסמנים טובים שמחזקים את גופו, שצריך לברך עליהם, ובלשונו: "והלוא הברכה נתקנה על הנאת הריח כמו כשהחיך אוכל יטעם לו". ומביא ראי' מהשותה לצמא ואוכל לרפואה, שאינו מברך אע"פ שגופו מתחזק בהם. ומתרץ שאפשר לומר בדעת הא"ח ששאני ריח שהגמ' דורש עליו (ברכות מ"ג:) שהוא דבר שהנשמה נהנית בו, ממילא כיון שהטעם שמברכים על בשמים במוצ"ש הוא משום שדואבת על יציאת הנשמה יתירה, וכיון שהנשמה נהנית מזה, שפיר יכול לברך. והחיד"א (בשו"ת יוסף אומץ סי' י"ז) משיג על תירוצו. ראשית, דהלשון של הא"ח לא משמע הכי, שכתב שמחזיק ראשו וגופו, ואם כדבריו היה צריך לכתוב הטעם דאיכא הנאת נשמה, ודווקא במוצ"ש. וחלק החיד"א על עצם הסברא, שאפשר לומר שאין הנשמה נהנית מן הריח אלא באמצעות חוש הריח.
גם בשו"ת שבות יעקב (הנ"ל) אזיל בדרך של ההלכות קטנות, וכתב שכן שמע מרופא אחד דמי שאין לו חוש הריח בא מאיזה טומטום במוח, וכתיב "כל אשר נשמת רוח באפו", אם כן כיון שהנשמה שבחוטם נהנה ממנו יכול לברך. ומתרץ בזה את הקושיא היכי קאמר הש"ס שאין הגוף נהנה ממנו, הא יש הרבה אנשים שיש להם הנאה מריח טוב כמו מאכילה. אלא כוונת הש"ס בזה להוסיף דגם מי שאין לו חוש הריח יכול לברך על הבשמים, כיון שהנשמה נהנית מזה. ומדייק מלשון הכתוב "כל" הנשמה תהלל קה, שהפסוק בא לרבות אפילו מי שאין לו חוש הריח. וכתב השבו"י דאע"ג שיכולים להקשות עליו מכמה חכמי הרופאים שאמרו שבספריהם מבואר דמי שאין לו חוש הריח אינו נהנה כלום מן הריח, אין לסמוך על זה. וז"ל: "מכל מקום כיון שעיקר ספריהם הוא מחכמת אומות העולם אריסטו וחביריו אין לסמוך על דבריהם לדינא". ועיי"ש עוד שהאריך ביסוד זה.
ונ"מ יהיה בין דבריו לתירוצו של ההלכות קטנות, אם מי שאין לו חוש הריח מריח בשמים בשאר ימות השבוע. לדברי ה"ק אינו יכול לברך, שטעמו נאמרה דווקא במוצ"ש, שתפקיד הריח הוא כדי שתהנה בו נשמתו על שנאבד מאתו הנשמה יתירה, משא"כ בשאר ימות השבוע דלא שייך טעם זה, אינו מברך. משא"כ להשבו"י, הוא לאו דווקא במוצ"ש אלא ה"ה בכל ימות השבוע, יכול לברך על הבשמים גם מי שאינו נהנה מן הריח.
וגם עליו השיג החיד"א, בנוסף להקושיא שהקשה על ההל"ק ששייכת גם על השבו"י (ורק בחילוק אחד, שעל השבו"י לא כתב מוצ"ש, כיון שבזאת נחלקו השבו"י וההל"ק), הקשה עוד דמה שדייק מדברי הגמ' אינו, שכוונת הגמ' היא דריח הוא דבר שאין בו ממש וקרוב לדבר רוחני. ומה שמדייק מלשון הפסוק "כל", עיקר הכתוב לאו להכי הוא דאתא אלא כפשוטו. ומה שאמר שאין לסמוך על הרופאים, הוא רק כשאנו יודעים מן חז"ל להיפוך מזה, אבל לא כן בסתמא, דאז אנו יכולים לסמוך שפיר על דברי הרופאים. ועל כן מסיים החיד"א דאין לסמוך על תירוץ זה.
החיד"א מתרץ בשני אופנים. חדא, דהתם בהשותה לצמא לא תיקנו ברכה מיוחדת על זה, משא"כ הכא כשתיקנו ברכה על הריח, כיון שגם מי שאין לו חוש להריח נהנה מן הריח שגופו מתחזק על ידה, תיקנו ברכה על כולם. ועוד תירץ שיש אומרים אלו סוברים שמברכים נמי כשאוכלים לרפואה, וכמו שכתב הירושלמי (ברכות פ"ו ה"ח). ולהלכה אינו רוצה לסמוך על סברות הא"ח לגמרי, אלא שבנידון דידיה שהשאלה היתה באחד שפעמים מריח ופעמים אינו מריח, אז פסק שיש לסמוך על שיטת הרא"ש בצירוף סברת הא"ח. יוצא מזה שלפי דעתו אם אדם וודאי אינו מריח, אינו יכול לסמוך על סברות הא"ח.
♦
המסקנא
העולה לנו מכל אלה, עיקר המצווה לברך על הדס של מצווה דווקא (אותיות ד – ט), ואם אין לו יש לברך אפילו על סתם הדס (אותיות ד – ח), ונכון לחזור אחריהם (אות א), ואם אין לו הדס יברך על שאר בשמים שיכול לברך עליהם (אות ח), ואם אין לו גם שאר בשמים, רק בשמים שעברו תהליך כימי ונמצא שאינו יכול לברך עליהם, מקיים את התקנה על ידם בדיעבד (אות י"ב), והותרה בזה שאלה א].
הגם שמצינו כמה סיבות לתקנות חז"ל להריח בשמים, וכל הטעמים עולה למקום אחד - לחזק את נפשו הדואגת (אות א – ב). ואי משום הא היה מקום לומר שמי שנפשו אינו נהנית מן הריח, אלא אדרבה מואס בכל זה, שאין צריך לברך על הבשמים. מכל מקום, כיון שיש עוד טעם כמוס ע"פ קבלה, בעיקר להריח בהדס (אות ד), ומחמת זה יש לחזר אחריהם (אות ג), ואינו תלוי אם אוהב את הריח או לא, יש לו להריח בשמים במוצ"ש וגם לחזור אחריהם, והותרה בזה שאלה ב].
נתבאר שמברכים על הבשמים משום אבידת הנשמה יתירה (אות א), והנשמה יתירה בא להאדם ע"י אכילה בשבת (שם בהערה). ואם כן, היה מקום לומר שכיון שיהודי זה שלא שמר שבת, לא אכל לכבוד שבת, לא גורם אכילתו בליל שבת שיקבל נשמה יתירה. אולם זה אינו, דכל זמן שאין לו היפוך כוונה, נראה שיכול לקבל נשמה יתירה ע"י אכילתו. ורובם ככולם של החילונים כשאוכלים בשבת אינם שמים על לבם לאכול שלא לשם שבת. ואם כן משום טעם זה היה לו להריח בשמים. אבל אכתי יש לדון, שכיון שאכילתם נקשר בכמה איסורים, שאינם מברכים לפני אכילתם, ואם אוכלים פת ניתוסף שאינם נוטלים את ידיהם, וכ"ש אם אכלו אז דברים האסורים, אם כן קשה לומר שאכילה של איסור תגרום שיקבלו נשמה יתירה, ממילא אינם מחויבים להריח בשמים במוצ"ש. אבל מצד אחר יש לדון בזה, שבלאו הני טעמים יש טעמים לאלפים שלא גילו לנו חז"ל, (אות ב), וכן לפי טעמו של הרבינו בחיי (אות ב), ולפי טעם הזוהר (אות ד), מחויבים גם אלו שלא שמרו שבת להריח בשמים במוצ"ש. וכן פסק בשו"ת שלמת חיים (סי' רס"ז): "ופשיטא דאפילו מחלל שבת שבא במוצאי שבת ע"י התעוררות לתשובה ועושה הבדלה, יברך ג"כ על הבשמים שכך תיקנו חכמים". והותרה בזה שאלה ג].
אין מברכים על בשמים של איסור, ולכן אין לברך על בשמים של ע"ז, ואם בירך עליהם יש לו לחזור ולברך על בשמים כשרים (אות י). ונתבאר הטעם דאע"פ שהוא נהנה מן הריח, ולכאורה יש לו השבת הנפש, אבל כיון שהוא ריח של איסור, לא מתיישבת דעתו בזה, והוא לו לעגמת נפש (אות י"א). ולפי"ז נלענ"ד שאם לא ידע בשעת שהריח הבשמים שהם מן הע"ז, או שאר איסור, לא שייך עוד האי טעמא שיש לו עגמת נפש שמריח דבר של איסור, וממילא נהנה מן הריח ונתיישבת דעתו שפיר, ואין צריך לחזור ולהריח בשמים של היתר. אולם לדעת הט"ז בכל אופן יחזור ויברך, כיון שבלאו הכי לא הוה ברכה לבטלה, אבל שיטת הט"ז צ"ע וכמו שכתבנו שם. ולכן נראה לענ"ד שאם יש לו תחת ידו בשמים כשרים יחזור ויברך עליהם לצאת דעת הט"ז, אבל אין צריך לחזור אחר בשמים כשרים, אע"פ שאנו חוששים לדעת הכה"ח שיחזור אחר בשמים, כיון שיכול שפיר לסמוך כאן שכבר יצא ידי חובתו בהרחת בשמים של איסור וכמו שכתבתי בתחילה. והותרה בזה שאלה ד].
חז"ל תיקנו להריח בשמים דוקא באמצע הבדלה, ויוצאים תקנת חז"ל גם אם אינו נודף מהם ריח טוב, אלא גם ריח קלוש סגי בדיעבד (אות ה - ז). ואם כי לפי הטעמים שנתבאר בהלכתא זו, שייכת תקנתם גם אם יריח קודם הבדלה, ואם כן היה מקום לומר שעדיף להריח בשמים עם ריח טוב, שהוא לכתחילה, מלהריח בשמים עם ריח קלוש, אבל ע"פ מה שהבאנו מדברי הגר"א שיש טעמים נסתרים בזה (אות ב), בוודאי גם המריח קודם הבדלה, יחזור ויריח באמצע הבדלה, לקיים תקנת חז"ל כצורתה. אולם מ"מ אין שום בעיה לחזור ולברך כמה פעמים ביום אחד על בשמים (אות י), ולכן נכון להריח על בשמים עם ריח טוב לפני הבדלה, ואחר כך יחזור להריח באמצע הבדלה, ויוצא ידי שניהם. ולגבי חלק השני של השאלה אם יברך עוד הפעם על בשמים טובים, ונראה בזה, שידוע דברי ר' חיים מבריסק זצ"ל לגבי אתרוג, שאם כבר יצאו ידי המצווה באתרוג, אין שום מקום לקחת אחר כך אתרוג מהודר יותר, שהידור הוא חלק מן המצווה שמקיים את המצווה בהידור, אבל אם כבר קיים את המצווה, אין שום מקום להדר אחר כך. ולכן הוא הדין כאן, כיון שכבר יצא עיקר תקנת חז"ל להריח בשמים, אין שום מקום להדר ולהריח בשמים טובים אחר הבדלה. אך עדיין מצאתי מקום להסתפק ביה, שכיון שעניין זה ביארו הראשונים שהוא לחזק נשמתו שדואבת על יציאת הנשמה יתירה, אולי שפיר יש מקום להדר להריח בשמים טובים גם אחר הבדלה, שבפועל הוא מועיל יותר להחזקת רוחו, וצ"ע בזה. והותרה בזה במקצת שאלה ה].
מעיקר הדין אינו צריכים לחזר אחר בשמים להבדלה, אלא אם יש לו מברך, ואם לאו לא. והגדר בזה מה שנלענ"ד הוא שנמצא תחת ידו (אות ג). ואם כן לפי"ז אין שום נפקותא אם החנות נמצאת ליד ביתו, או במרחק רב, בכל אופן אינו מחויב לילך ולקנות בשמים, אלא אם קנה ממילא בשמים כדי להריח בהם בכל עת מצוא, אז חייבוהו חז"ל להריח במוצ"ש. ולגבי החלק השני, עד כמה הוא מחויב לחפש אחריהם, נראה לפי אותו גדר שגבלנו בו, שאם נאבד רק באופן שהוא אינו זוכר לעת עתה איפה הניחם, ובשאר ימות החול לא היה קונה קופסא חדשה, שחושב שעם הזמן ימצאהו, אז עדיין נקראת תחת ידו ומחויב לחפש אחריהם, אבל אם הוא נאבד כל כך, עד שאם היה קורה כן בימות החול היה קונה קופסא אחרת, ומתייאש לגמרי שלא ימצא אותה, אז אינו מחויב לחפשם עוד, שנקראת עכשיו שמחזר אחריהם. אולם למעשה נוהגים כהכה"ח שע"פ קבלה נכון לחזר אחריהם, ולכן אם החנות ליד ביתו בוודאי ילך ויקנה בשמים. והותרה בזה שאלה ו].
מי שאינו יכול להריח אינו יכול לברך על הבשמים (אות ט"ו), ואם הוא ספק שפעמים יכול להריח ופעמים לא, יכול לסמוך על שיטת הא"ח בצירוף שיטת הרא"ש להוציא את בניו, אבל צריכים ריח חזק דווקא. ורק אם הוא חסרון שנולד בו, אבל אם יש לו עכשיו איזה חולשה שגורמת שאינו יכול להריח, והוא בא מחמת אטימת חוטמו, אינו יכול לברך על בשמים כלל (אותיות ט"ז – י"ט). והעצה לזה נראה שכיון שנתבאר שסיבת התקנה היא לחזקו מחמת החולשה אם משום אש של גיהנם, או אבידת הנשמה יתירה, ונתבאר מדברי התוס' שאם חל יו"ט במוצאי שבת אינו מברך משום שיש לו סעודה רחבה ודי לו בזה כדי לחזקו (אות א), על כן נלענ"ד שאדם שאין לו חוש הריח הן מתולדה, או שעכשיו נאבד חוש זה מחמת איזה מחלה, יעשה סעודה גדולה לסעודת מלוה מלכה, ויצא עי"ז תקנת חז"ל כפי שכתבו התוס'. והותרה בזה שאלה ז].
♦ ♦ ♦