הרב יעקב חלבי

בעניין המתנת ד' או ה' ימים להפסק טהרה והמנהג ליוצאי אר"ץ - וביסוד דין מנהג המחייב וגדרי מנהג טעות

לכבוד הרבנים ראשי מכון פועה מקסיקו, גיסי היקר הרב דניאל קרדי, והרב דוד כבאז, העוסקים בתמיכה בצבור ובמלאכת שמים בהתמסרות לילות כימים, בנושאים בעל רגישות וחשיבות רבה, יזכו לאורך ימים בטוב ובנעימים:
נתבקשתי לחוות דעתי בעניין ימי ההמתנה לפני הפסק הטהרה, בנוגע להנהגה הראויה בכלל, ולבני קהילת יוצאי אר"ץ הדרים בעיר מקסיקו בפרט, מאחר שיש שטענו שנקבע המנהג להמתין ה' ימים ושעלינו לנהוג כך. וזה החלי בעזרת החונן לאדם דעת:
♦
א.
שאלה
מה היה המנהג בק"ק אר"ץ בנוגע למשך הזמן שאשה צריכה להמתין לפני תחילת ספירת שבעה נקיים? האם היו נוהגים כדברי השלחן ערוך להמתין ארבעה ימים, על פי דעת מור"ם להמתין חמשה ימים, או שהיו ממתינות יותר ימים, כפי שמורים פוסקים אחרים?
בנוסף לכך, ישנם אנשים הטוענים כי בלי קשר למנהג אר"ץ ודעתו של מרן השלחן ערוך, מאחר שבמקסיקו נהגו על פי מור"ם, כלומר להמתין חמשה ימים, עלינו להמשיך בדרך זו. האומנם זה אכן היה המנהג במקסיקו? ואם כן, מהו המשקל ההלכתי של מנהג זה?
♦
ב.
הקדמה
בהלכה, "פולטת שכבת זרע" מתייחס לאשה הפולטת זרע מתוך רחמה לאחר קיום יחסים. הזרע הנפלט עלול להפריע בספירת שבעה נקיים, שכן ימים אלו מוכרחים להיות "נקיים" מזרע. משום כך, יש להמתין מספר ימים לפני תחילת הספירה, כדי לוודא שאין עוד זרע שעלול לפוסלה.
נושא מספר הימים שעל האשה להמתין הוא שנוי במחלוקת, אשר גדולי הפוסקים דנו בו בהרחבה. אכן, ניתן למצוא כמות רבה של מקורות התומכים בדעות השונות. החידוש במאמר זה אינו בחקירת המקורות ההלכתיים בהקשר של "עיקר הדין" (כשאני אומר "עיקר הדין" כוונתי לדין עצמו, לפני התחשבות במנהגים) ביחס למספר ימי ההמתנה, אלא בחקירה וניתוח של המנהגים הספציפיים בק"ק אר"ץ ובק"ק יוצאי סוריה במקסיקו. כמו כן, יוערך המשקל ההלכתי של מנהגים אלו בהקשר זה.
♦
ג.
ההלכה המקורית (עיקר הדין לפני המנהגים)
כפי שכבר צוין בהקדמה, מטרת מאמר זה אינה לחקור באופן מקיף את המקורות ההלכתיים לפי עיקר הדין בנושא זה, אלא להתמקד במנהג. עם זאת, יש חשיבות להציג את ההלכה על פי עיקר הדין בצורה תמציתית, על מנת לספק הקשר בסיסי שיאפשר לנתח ולהבין את נושא המנהג בצורה מעמיקה ומדויקת. הבנת ההלכה לפי עיקר הדין תסייע לנו לא רק בניתוח המנהג, אלא גם בניסוח פסק הלכה מושכל, לאחר שנבין ונבחן את נושא המנהג. לפיכך, תוצג כאן בקצרה ובבהירות השאלה ההלכתית המקורית, לפני שניגש לדיון במנהגים.
ברור ואין ספק שההלכה (מעיקר הדין) עבור בני ספרד קובעת שיש להמתין ארבעה ימים בלבד לפני תחילת ספירת שבעה נקיים. הדבר אינו מוטל בספק כלל ועיקר בשל הנימוקים הבאים:
א. יש ראשונים הסבורים כי החובה להמתין נוגעת רק במקרה של אשה שהייתה עם זב. לפיכך, במקרים שבהם האשה הייתה עם אדם שאינו זב, אין צורך להמתין וניתן להתחיל בספירת שבעת הימים מיד[1]. ב. ראשונים רבים סוברים שכל עניין "פולטת שכבת זרע" אינו משפיע על טהרת האשה לבעלה, אלא חל רק בהקשר של טהרות[2]. ג. אף לדעת הראשונים החולקים וסבורים כי דיני "פולטת שכבת זרע" חלים גם על טהרת אשה לבעלה, רובם מסכימים שדי בארבעה ימי המתנה[3]. ד. יש דעות מרכזיות הסוברות כי מספיק להמתין 36 שעות בלבד (שלוש עונות). לדעות אלו, המתנה של ארבעה ימים מספקת ומותירה מרווח זמן נרחב אף מעבר לנדרש, ובכך פותרת את החשש של המתנה ליום נוסף, שהוא היסוד לדעה המחמירה המצריכה חמשה ימי המתנה.[4]
ה. מרן בשולחן ערוך פסק כדעת המחייבת המתנה של ארבעה ימים בלבד, ואנו בני ספרד קבלנו הוראות מרן. יתרה מכך, מרן לא רק פסק שדי בארבעה ימים, אלא גם שלל באופן נחרץ מנהגים שמחמירים להמתין מעבר לכך: “וכל דברים אלו חומרות יתירות הן ואין להם סמך בגמרא לגבי הדין ולפיכך לא נהגו העולם בכל מקומותינו אלא להמתין ארבעה ימים ולהתחיל לספור מיום חמישי ואילך ודוקא אם שימשה אבל אם לא שימשה אינה ממתנת כלל ואם שימשה יום או יומיים קודם ראייתה משלמת עליהם ארבעה ימים מיום שימושה ובחמישי לשימושה מתחלת לספור.”[5] ו. יש לזכור כי לדעת פוסקים מסוימים, האפשרות שזרע ייפלט מגופה של האשה היא חשש בלבד ולא ודאות[6]. ז. הדעה שיש להמתין יום נוסף, היינו חמשה ימים, מופיעה לראשונה רק בסוף תקופת הראשונים בקרב חכמי אשכנז, והיא מבוססת על החשש שמא התקיימו יחסי אישות במהלך בין השמשות, שהוא זמן הנתון בספק אם שייך ליום או ללילה, ולפיכך אין ודאות אם יחסי האישות שייכים ליום הקודם או ליום הבא. חשש זה עלול להביא לטעות בספירת הימים, כאשר האשה תחשוב שיחסי האישות התרחשו ביום הקודם, בעוד שבפועל זהו זמן הנתון בספק לאיזה יום הוא שייך, וכתוצאה מכך תחל בספירת שבעה נקיים מוקדם מהראוי[7]. ח. יש דעות הגורסות שאם האשה הולכת לאחר קיום יחסים, הזרע שהיה בתוכה נפלט החוצה, ובכך מתבטל החשש שיפלט מאוחר יותר ויפסול את ימי הספירה[8]. יש להדגיש כי הצורך להמתין ימים מסוימים לפני תחילת ספירת שבעה נקיים עולה רק אם האשה קיימה יחסים בתקופה שבה הזרע עשוי להפריע לספירה. עם זאת, אם לא היו יחסים בזמן זה, אין כלל צורך בהמתנת הימים הנ"ל. למרות זאת, יש חכמים (מאחרוני ראשוני אשכנז) הסבורים כי יש להמתין גם במקרים שבהם לא התקיימו יחסים, כדי למנוע טעויות עתידיות שבהן לא ימתינו את הימים הנדרשים לאחר יחסי אישות. גישה זו נועדה לשמור על אחידות במנהג ולהימנע מבלבול או טעויות שעלולות להוביל לאי קיום הימים הנדרשים כהלכה.
חשש זה רחוק מאוד, שכן כדי שתתרחש עבירה, צריכים להתקיים שלושה אירועים מסוימים. הראשון הוא בלבול בין מקרים, כלומר שהאשה תזהה כשווים שני מצבים שונים: מצב שבו לא היו יחסים בתקופה שבה הזרע עשוי להפריע לספירה, ולכן אין צורך להמתין את הימים הנוספים, ומצב שבו כן היו יחסים בתקופה זו, ואז יש להמתין את הימים. בלבול זה עלול לגרום לה לנהוג באותו אופן בשני המקרים, ולהאמין בטעות שאין צורך בהמתנה במקרה שבו כן היו יחסים בתקופה זו. גם אם יתרחש בלבול זה, האירוע השני הוא שהיחסים יתקיימו דווקא במהלך בין השמשות, זמן קצר ומעורפל בין יום ללילה. ואף אם שני אירועים אלה יתרחשו, עדיין נדרש גורם שלישי: שהאשה תחשב את זמן בין השמשות כחלק מהיום הקודם, מבלי להכיר בכך שמדובר בזמן מסופק שאינו ברור אם שייך ליום או ללילה.
שלושת הגורמים הללו נדירים מאוד, ולכן הסיכוי שיתרחשו הוא נמוך ביותר. גם אם שלושת האירועים הללו יתקיימו, האשה לא תעבור עבירה לכאורה, משום שבין השמשות הוא זמן ספק, ולכן יש ספק אם האשה יכולה לחשב אותו כיום שלם בספירת הנקיים. ומכיוון שבמקרה המדובר מדובר בדין דרבנן, חל הכלל של "ספק דרבנן לקולא", שמאפשר להקל במקרה של ספק בדין דרבנן[9]. נקודה חשובה לזכור היא שיש ראשונים הסבורים שאם האשה מנקה את המקום שבו עשוי להיות זרע, היא לא צריכה להמתין כלל ויכולה להתחיל מייד בספירת שבעה נקיים[10]. יש ראשונים שמזכירים שתי אפשרויות: "ניקיון" או "רחצה במים חמים"[11]. אחרים מזכירים את שתי הדרכים יחד (בחלקם משתמע שיש צורך בשתי הפעולות, ובחלקם נראה שזה מיועד למי שאינה בקיאה בניקיון, שתוכל לרחוץ במים חמים)[12].
לבסוף, חשוב להדגיש שכל הנושא עוסק בדין דרבנן בלבד, משום שהנשים בימינו, מן הסתם, הן נדות ולא זבות. במקרה של נדה, אין צורך בשבעה נקיים מדאורייתא, אלא שמדובר בדין דרבנן.[13]
♦
ד.
המנהג בקרב בני ספרד ועדות המזרח
אחד הטיעונים הנשמעים לעיתים קרובות הוא שאף על פי שבני ספרד וע"מ קבלו את הוראות מרן השלחן ערוך ובדרך כלל פוסקים כמותו, במקרה זה, ככלל, נהגו להחמיר כדעת מור"ם. אמנם נכון כי ישנם מחכמי ספרד וע"מ שנהגו כדעת מור"ם, ואף ישנם מקומות שבהם נהגו להמתין יותר ימים, ששה או שבעה[14], אך אין לומר שבני ספרד וע"מ ככלל נהגו כך, שכן מצאנו פוסקים רבים שכתבו כפסק מרן, כפי שהזכיר מרן מופת הדור הראשל"צ חכם עובדיה יוסף ע"ה[15]. ונזכיר אותם להלן בצירוף כמה הוספות:
חכם יעקב כולי[16] (ה'תמ"ט לערך, ירושלים – י"ט באב ה'תצ"ב קונסטנטינופול), מחבר הספר מעם לועז. חכם מסעוד רפאל אלפסי[17] (סביב הת"ם, פאס – א' בטבת ה'תקל"ה תוניס), שכיהן כאב בית דין ורבה הראשי של תוניס. חכם אהרן אמארילייו[18] (ה'ת"ס - ה'תקל"ב, שאלוניקי). חכם אברהם גאטינייו[19] (ה'ת"ך בערך – ה'ת"ץ, שאלוניקי). חכם יחיא צאלח[20] (מהרי"ץ) (חשוון ה'תע"ד – כ"ח בניסן ה'תקס"ה, צנעא, תימן), שהיה ראש אב בית דין בבית הדין הגדול בצנעא. חכם אברהם הכהן[21] (ה'תק"ם לערך - ב בכסלו ה'תרמ"ו, שאלוניקי). חכם רפאל אהרן בן שמעון[22] (כ' בתמוז ה'תר"ז, רבאט – י' בחשוון ה'תרפ"ט, תל אביב), ששימש כרב הראשי ונשיא בית הדין הגדול בקהיר, והוא מביא זאת בשם חכם יעקב קשטרו[23] (ה'רפ"ה לערך – י"ב באדר ב' ה'שע"ב, מצרים). חכם יהודה עייאש[24] (סביב ה'ת"ס, מדיאה – תשרי ה'תקכ"א, ירושלים), רב הראשי של אלג'יר. חכם יעקב פינטו[25] (סביב ה'ת"ס – ה'תקכ"ה לערך, מראכש), רב הראשי במראכש. חכם יוסף משאש[26] (י"ב בסיוון ה'תרנ"ב, מקנס – ב' בשבט ה'תשל"ד, חיפה), רב הראשי של תלמסאן ורב ספרדי בחיפה. חכם עזרא עטייה[27] (ט"ז בשבט ה'תרמ"ז, אר"ץ – י"ט באייר ה'תש"ל, ירושלים), ראש ישיבת פורת יוסף ואחד מגדולי רבני הספרדים בדורו. חכם עובדיה יוסף[28] (י"ב בתשרי ה'תרפ"א, בגדאד – ג' בחשוון ה'תשע"ד, ירושלים), הראשון לציון והרב הראשי הספרדי של מדינת ישראל בין השנים ה'תשל"ג - ה'תשמ"ג.
לאחר עיון ברשימה זו של חכמים ספרדים גדולים ממקומות שונים שפסקו כפסק מרן, לא ניתן לקבוע באופן כוללני כי "בני ספרד" במקרה זה החמירו כדעת מור"ם. לעומת זאת, אנו רואים שישנם הבדלים במנהגים בין המקומות השונים.
על כן, כל אחד צריך לנהוג לפי מנהג עדתו (אם אכן ישנו מנהג כזה והוא עומד בקריטריונים הנדרשים כדי שיהיה לו תוקף הלכתי, כפי שנראה בהמשך). לפיכך, נעבור לדיון במנהג שהיה נהוג באר"ץ.
♦
ה.
המנהג באר"ץ
באשר למנהג אר"ץ, קיימים חילוקי דעות בעדויות שנמסרו.
א. חכם יצחק שחיבר[29] העיד כי מנהג אר"ץ היה להמתין ארבעה ימים בלבד לפני תחילת שבעה נקיים. להלן מכתבו של החכם יצחק ענתבי סקא ששאל את דעתו בעניין ותשובתו של החכם יצחק שחיבר[30]:
בס"ד מרחשון תשמ"ז
לכבוד אדונינו מו"ר ועט"ר, רבן של ישראל, המאיר עינינו בתורה וביראה, משיירי כנסת הגדולה, הרה"ג הגדול החכם רבי יצחק שחיבר שליט"א, רבה של ארגנטינה.
שלום וברכה.
בענין הלכות נדה האם לפני שבעה נקיים יש לה לחכות ארבעה ימים או חמשה. ומה הדין בכתם ובבדיקה שמצאה דם.
בכבוד רב המשתחוה לכת"ר
יצחק ענתבי סקא ס"ט
וזה אשר השיב לו:
להאברך היקר ר' יצחק סקא ענתיבי הי"ו. ירושת"ו
שלום לך ושלום לעוזריך.
את מכתבך הארוך קבלתי היום ועליו אשיב בקצר אמיץ.
... ובענין ספירת ז' נקיים כבר פסק הרב עובדיה יוסף שליט"א הלכה למעשה, וככה נהגו לפסוק תמיד הדיינים באר"ץ כמ"ש מרן ז"ל שאין צריכה לחכות רק ד' ימים ולא חמשה. ואותו דבר אם מצאה כתם, או דם בדיקה, אבל אם ברור לה שלא שמשה עם בעלה זה ארבעה ימים ואח"כ מצאה כתם או דם בבדיקה, אינה צריכה לחכות כלל, אלא כיון שפסק הדם תכף תעשה הפסק טהרה ותמנה מיום המחרת.
ובסוף אאחל לך ולחבריך עתיד מזהיר בתורה ויר"ש שלמה, אמתית וטהורה, וסברא ישרה ודעת נכונה, ותזכה כולכם לשמור ולעשות ולהגדיל תורה ולהאדירה.
בשיש"ר וטו"ב ע"ח יצחק משה שחיבר ס"ט
ב. בספר טללי טהר מופיעה עדות לפיה חכם אברהם הררי רפול[31] העיד כי מנהג אר"ץ היה להמתין חמשה ימים לפני תחילת שבעה נקיים. עם זאת, חשוב לציין כי החכם אברהם הררי רפול לא נולד ולא התגורר באר"ץ, אלא בירושלים בשנת ה'תרנ''ה. לעומת זאת, אביו, החכם עזרא הררי רפול, נולד באר"ץ בשנת ה'תרי''ז ועבר לישראל בשנת ה'תרמ''ח. כמו כן, למד אצל החכם רפאל שלמה לאנייאדו, אשר נולד באר"ץ בשנת ה'תרל''ו ועלה לארץ ישראל בשנת ה'תר''ס.[32]
ג. בחוברת זכר זאת ליעקב, שנכתבה על ידי נכדו של חכם יעקב עטייה, נמסרה עדות בשם סבו כי מנהג אר"ץ היה להמתין ששה ימים לפני תחילת שבעה נקיים: "באר"ץ נהגו הנשים, למנות ששה קודם שמתחילה למנות שבעה נקיים, וכך נוהגים משפחתנו."[33]
ד. חכם עובדיה יוסף העיד כי מספר משפחות שהגיעו מאר"ץ למצרים נהגו להמתין ששה ימים כמנהג עירם: "ובאמת שאע''פ שיש כמה משפחות פה מצרים שבאו מארם צובה ובבל, ונוהגות להחמיר בענינים אלו כמנהג עירם, להמתין ששה ימים ואח''כ ז''נ, וכן מחמירים אף בלא שמשה…[34]".
מאידך, העיד חכם עובדיה יוסף במקום אחר כי המנהג בסוריה היה להמתין ארבעה ימים בלבד: "והמנהג בארץ ישראל ובסוריה ובמצרים וגלילותיהן אצל הספרדים ועדות המזרח שהולכים אחר הוראות מרן השלחן ערוך להמתין ארבעה ימים בלבד, ואחר כך מתחילה לספור שבעה נקיים מיום חמישי והלאה…"[35].
ה. פניתי אל אסתאד' דניאל בינקר דוויך, הנחשב למומחה במנהגי אר"ץ, והוא השיב: "אנו: ארבע לפני ושבעה נקיים".
ו. כמו כן, התייעצתי עם מר חיים שעיו, שגם הוא מומחה במנהגי אר"ץ, והוא אמר כי לפי ידיעתו נהגו להמתין ארבעה ימים בלבד.
כפי שניתן לראות, אין תמונה אחידה וברורה לגבי מנהג אר"ץ בעניין זה, ואולי הוא השתנה לאורך הדורות או בין משפחות שונות.
לעניות דעתי, העדות בעלת המשקל הרב ביותר היא עדותו של החכם שחיבר, שכן היא עדות ישירה של מי שחי באר"ץ והיה קשור בקשר הדוק עם חכמי דורו, ובכללם החכם משה טוויל, ששימש כרב הראשי של אר"ץ, והוא העיד שכך פסקו הדיינים בקהילה.
לכל היותר, ניתן לומר שאין מנהג ברור ואחיד. לכן, יש לפסוק לפי עיקר הדין.[36]
♦
ו.
המנהג במקסיקו
הטענה הרווחת בקרב האומרים שגם הספרדים במקסיקו צריכים להמתין חמשה ימים היא, שזהו המנהג הקבוע במקום, ואין לשנות מנהג אשר נהגו בו הציבור.
אולם, קודם שנדון בטענה זו, יש להבהיר אימתי ניתן לומר על הנהגה מסוימת שהיא בגדר "מנהג העיר", כלומר, כמה אנשים צריכים לנהוג כך על מנת שלמנהג זה יהיה תוקף הלכתי מחייב.
הנה יסוד דיני המנהגים מבואר במשנה, בתלמוד הבבלי, מסכת פסחים, פרק רביעי. וזהו עניין רחב בעל פרטים רבים ודינים מגוונים, אך במסגרת מאמר זה נעסוק בעניינים הנוגעים ישירות לנושא שלנו.
♦
ז.
כמה אנשים צריכים כדי לקבוע מנהג המחייב את כל בני המקום?
פסק מרן בשולחן ערוך: "קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם, ואפילו בדברים שלא קיבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגים כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה, וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן, ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור, הותרו בהם אם אין דעתם לחזור."[37]
וצריך להבין מהי כוונת הדברים ב"קבלת הרבים", כמה נחשבים "רבים"? לביאור הדברים, יש לעיין במקור דין זה במשנה במסכת פסחים: "מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות – עושין, מקום שנהגו שלא לעשות – אין עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין – נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם."[38]
ואיתא בגמרא שם: "בני ביישן נהוג" דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן, אמרו לו: אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן. אמר להו: כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר 'שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך'."[39]
נמצא, שהמשנה והגמרא משתמשות בלשונות "מקום שנהגו" ו"בני ביישן נהוג", ומשמעות הדברים היא שכדי שמנהג ייחשב לבעל תוקף הלכתי מחייב, עליו להיות נהוג על ידי רוב אנשי המקום, אם לא כולם, שכן אין זה ראוי לכנות את המקום כולו על פי מנהג של מיעוט בלבד, ואילו הכוונה הייתה שגם מיעוט המקיים את המנהג נחשב כמנהג מחייב, הייתה המשנה משתמשת בלשון המדגישה את קיומו של מיעוט זה בלבד. לפיכך, "רבים" משמעו רוב הציבור, אם לא כולו.
וכן כתב המהרי"ק : "שהרי דבר פשוט הוא שאין ראוי שייקרא המנהג על המיעוט מהאנשים אלא אחר הרוב, דאחרי רבים להטות. ומה שנהגו רוב אנשי העיר יקרא מנהג העיר ולא מה שלא ינהגו הרוב אלא המיעוט."[40]
וכך כתב גם בעל הפרי חדש: "דבר ברור הוא שכל המנהג בין דממונא בין דאיסורא נקבעים על פי הרוב, והרוב יכולין לכוף היחידים אם יתנו כתף סוררת. וכבר כתב הרא"ש בתשובה כי כל עסק רבים אמרה תורה 'אחרי רבים להטות', ועל כל עניין שהקהל מסכימים הולכים אחר הרוב, והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו הרבים, דאם לא כן לעולם לא יסכימו הקהל שום דבר אם יהיה כח ליחידים לבטל הסכמתם."[41]
מאידך, חכם רפאל יוסף חזן, בעל החקרי לב, סובר שהמנהג נקבע אך ורק כאשר כל בני המקום מקיימים אותו, ולא די ברוב בלבד: "מ"מ נקטינן מיהא דרוב במנהג אינו רוב חשוב, וזה סיוע לדברי הרא"ם."[42]
נמצא אפוא שעל מנת לקבוע את המנהג בעיר, לכל הפחות יש צורך שהרוב ינהגו כך.
כעת עלינו לברר, האם אכן ניתן לומר שהמנהג במקסיקו היה להמתין חמשה ימים ולא ארבעה? כלומר, האם ניתן לקבוע בוודאות שרוב הציבור נהג כך? יש לזכור שהקהילה היהודית במקסיקו מורכבת מאנשים ממקומות שונים, עם גישות מגוונות להלכה. קשה להניח שהייתה כאן הנהגה על פי רוב בני העיר[43]
לדוגמה, נשאל על כך חכם ישעיה מיתה, אשר כיהן כרב בקהילת מגן דוד מקסיקו, והשיב שכאשר היו שואלים אותו כיצד יש לנהוג, היה משיב שיש להמתין ארבעה ימים בלבד, ולא חמשה.
ומלבד זאת, גם אם נותר ספק האם הרוב נהגו כך, ההכרעה ההלכתית היא לחזור לדין המקורי, שכן דין מנהג הוא מדרבנן, ובמקום ספק בדין דרבנן – הלכה להקל[44].
♦
ח.
מנהג טעות
נקודה חשובה נוספת שצריך לדון בה היא הנושא של "מנהג טעות", ולכן נתחיל בהגדרת מהו מנהג הנחשב טעות לפי ההלכה.
איתא בתלמוד ירושלמי: "רבי לעזר בשם רבי אבון כל דבר שהוא מותר והוא טועה בו באיסור נשאל ומתירין לו וכל דבר שהוא יודע בו שהוא מותר והוא נוהג בו באיסור נשאל ואין מתירין לו"[45]. ומבואר בדברי הירושלמי שיש לחלק בין שני סוגי מנהגים. האחד, כאשר נהגו איסור מחמת טעות, בסוברם שהדבר אסור, והרי שבאמת הוא מותר. והשני, כאשר ידעו שהדבר מותר, ובכל זאת החמירו על עצמם באיסור. ובמנהג הראשון נאמר "נשאל ומתירין לו", ואילו במנהג השני נאמר "נשאל ואין מתירין לו".
ויש להבין מהו הפירוש ב"נשאל ומתירין לו"?
הר”ן מציע שתי אפשרויות להסבר דברי הירושלמי:[46]
ההסבר הראשון הוא שאין צורך בתהליך פורמלי כלשהו, אלא שמתירין לו מיד כשבא לשאול. ההסבר השני הוא שכאשר אדם זה רוצה לנטוש את המנהג, עליו לעבור תהליך של התרת נדרים, ורק לאחר תהליך זה יהיה פטור מהנדר.
ומרן פסק בשלחן ערוך: "דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בהם הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא צריך ג' שיתירו לו אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפילו פעם אחת צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים לא הוי כאילו קבלום בנדר ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור אין מתירין לו אפי' כעין התרת נדרים דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם (והמנהג כסברא הראשונה)"[47].
נמצא שמרן הביא את הביאור הראשון של הר”ן בלשון סתם, ואילו את הביאור השני הביא בלשון "יש מי שאומר". וכבר כתבו הפוסקים שכאשר מביא מרן דבר בלשון "סתם ויש", ההלכה נפסקת כסתם[48].
גם רבנו הרמב"ם, אחד מהפוסקים החשובים ביותר עבור בני ספרד, כולל ק"ק אר"ץ וק"ק דמשק[49], הביע את דעתו על מנהגים מסוימים, וקבע כי אינם תקפים מבחינה הלכתית. להלן כמה דוגמאות:[50] א. "ומה שזכרת ממה שגינו עלינו רואה קרי בליל הצום, ואמרו זה שראה קרי טעון טבילה. אנחנו לא נשגיח בגנות ההמון ולא נסמוך על דברים המפורסמים (בהמון), אלא על מה שהוא מוסכם לפי העיון, וכבר בארנו עיקר זה בהלכות קרית שמע (פ"ד הל' ח) ותפלה (פ"ד הל' ו) באור שלם, יבינהו כל בעל עיון".[51] ב. "וכן זה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות למקצת הגאונים שיולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף ארבעים, ויולדת נקבה אחר שמונים, ואף על פי שלא ראתה דם אלא בתוך השבעה, אין זה מנהג אלא טעות הוא באותן התשובות ודרך אפיקורוסות באותן המקומות ומן הצדוקין למדו דבר זה, ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן ולהחזירן לדברי חכמים שתספור ז' ימים נקיים בלבד כמו שביארנו"[52]. ג. "דע שדבר זה המפורסם בכל מקום שיהא הכהן קורא בבית הכנסת ראשון בין שהיה תלמיד חכמים או עם ארץ, בין שהיה שם מי שגדול ממנו בחכמה או שלא היה, הרי הוא דבר שאין לו שום יסוד בתורה כלל, ולא נזכר דבר זה בתלמוד, ואינו הענין המכוון אליו בהלכה זו. ואני מתפלא מאד שגם אנשי "אלרום" נוהגים כן על אף היותם ניצולים ממגרעות המנהגות ומסברות האחרונים ותקנותיהם ואין אצלם אלא דברים המתאימים ללשונות התלמוד, ואיני יודע מאין בא להם הפגם הזה…"[53]. ד. נהגו העם ברוב ערינו לברך ברכות אלו זו אחר זו בבית הכנסת בין נתחייבו בהן בין לא נתחייבו בהן וטעות הוא ואין ראוי לעשות כן ולא יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה[54]. ה. "אבל מה שזכרתם מהתלותם במנהג המנהג ידוע הוא דבר שצריך להזהר בו מאד ובביאור אמרו ז"ל דברים של התר ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם אבל צריך לתנאי שביארו התלמוד הירושלמי והוא שצריך לידע שאותו דבר מותר ואוסרו על עצמו מצד שמדקדק על עצמו אבל אם היו אנשי אותו המנהג חושבים בדבר המותר שהוא אסור והם מתמידים על מחשבת האסור בו וכל שכן אם נתחבר בו היקש מיוחד שדמה להם אסורו ואז אין ראוי להניחם בזאת המחשבה בשום פנים אבל צריך למחות בידם ומודיעים להם שזאת שחשבו בו שהוא אסור הוא מותר ונפל להם באסורם טעות לפי שאין ראוי לקבוע הטעות בשום פנים ואין הפרש בזה בין אסור המותר והתרת האסור"[55].
על סמך הדברים הללו, ניתן להסיק כי אם מנהג מסוים נקבע על בסיס הנחה מוטעית שעניין מסוים אסור בעוד שהוא מותר, אין למנהג זה כל תוקף הלכתי. רק כאשר המנהג התבסס על הכרה בעובדה שהעניין מותר, אך הוחלט לנהוג בו חומרה מרצון, יש למנהג זה תוקף הלכתי.
לאור זאת, במקרה שלנו, כדי לטעון שאנשים מחויבים להמתין חמשה ימים בהתבסס על כך שכך נהגו, צריכים להתקיים שני תנאים: ראשית, שרוב העיר נהגו כך בפועל, ושנית, שהמנהג נקבע במודע כחומרה ולא כתוצאה מטעות.
♦
ט.
ספק מנהג טעות
קשה לקבוע בוודאות מה הייתה הכוונה המקורית בקביעת המנהג. מחד גיסא, ייתכן שהוחלט להחמיר מתוך מחשבה שזהו עיקר הדין, בין אם משום שכמה חכמים ספרדים הביעו דעה זו[56], ובין אם מתוך תפיסה מוחלטת שכך היה המנהג הקדום. מאידך גיסא, אפשר שהייתה ידיעה ברורה שהדבר מותר על פי ההלכה, ואף על פי כן החליטו להנהיג חומרא.
וכיצד הדין כאשר יש ספק בדבר?
חכם שלמה עמאר (נפטר בשנת ה'תצ"ה, מראכש), אשר שימש כאב בית דין במראכש ופסיקותיו מובאות על ידי פוסקים חשובים במגוון נושאים[57], כתב על הנידון בזה הלשון:
"עוד יש לשאול במאי דאמרינן דברים המותרים וכו' עשה הדין ב' חילוקים, והוא שאם יודעים בהם שהם מותרים ונהגו בהם איסור הוי מנהג, ואם טעו וסברו שהם אסורים מצד הדין ונהגו בהם איסור אינו מנהג. ויש לשאול אם נסתפק לנו כיצד היה תחילת המנהג אם בטעות ואם במתכוין, מה דינו.
והנה נראה לכאורה מאחר שהדבר ספיקא דרבנן יש להקל. אבל אין נראה כן מדברי בית יוסף שכתב בהלכות נדה סימן קצ"ד ד"ה (ו)כתב מהרי"ק וז"ל בקיצור, וטעמו של הרמב"ם משום דאף על פי שאפשר לגזור כן, כל שלא נודע לנו שגזרו כן אנו תולין הדבר בטעות, כיון שהוא דבר רחוק שיהיו כל כך פרוצים עד שיצטרכו לגזור גזירה רחוקה כל כך, וזהו טעמם של התוספות שכתבו פרק כל הבשר (חולין קיא א ד"ה תותי) על הנוהגים ליזהר מלחתוך כחל רותח בסכין של בשר דהבל הוא ולא חשו לומר דהראשונים שמא בקעה מצאו וכו'. עכ"ל. משמע מדבריו דדוקא כשהמנהג גרוע אנו תולין בטעות, אבל מנהג חשוב מסתמא היה כהוגן ובלי טעות[58].
ומכל מקום נראה שאם יש שום צד או שום הוראה לתלות בטעות אנו תולין, לפי שדבר זה קל בטולו מאחר ששורשו מדרבנן. וראיה לדבר מהא דגרסינן בפרק קמא דחולין דף ו' (עמוד ב), העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על רבי מאיר שאכל עלה ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו, חברו עליו אחיו ובית אביו, אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר, דרש להם מקרא זה (מלכים ב יח ד) וכתת נחש הנחושת אשר עשה משה כי עד הימים ההם היו בני ישראל מקטרים לו וכו', איפשר בא אסא ולא ביערו בא יהושפט ולא ביערו והלא כל עבודה זרה שיש בעולם אסא ויהושפט ביערום, אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו, מכאן לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו ואמרי לה שאין מזניחין אותו (ואמרי לה אין מזחיחין אותו), מאן דאמר מזיחין דכתיב (שמות כח כח) ולא יזח החושן, מאן דאמר אין מזניחין אותו דכתיב (איכה ג לא) כי לא יזנח לעולם ה'. ואמרי לה אין מזחיחין אותו כדתנן משרבו מזחיחי הלב. עכ"ל. וכתבו התוספות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו דף נ"א (עמ' א) ד"ה ואי אתה רשאי להתירן בפניהם, תימה איך התיר רבי את בית שאן כדאיתא פרק קמא דחולין. ותירץ רבינו (נסים) במגילת סתרים דהאי דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור היינו שיודע(ים) שהם מותרים והם רוצים להחמיר על עצמם, וכן משמע לישנא דדברים המותרים, אבל דברים הנוהגים מחמת טעות שסוברים שהוא אסור והוא מותר יכול להתיר בפניהם, וכן משמע להדיא בירושלמי. עכ"ל. ובאמת שיש להקשות בדבריהם הללו ומנא ליה לרבי שבטעות נהגו מאחר שמנהג זה מאבות אבותיו, ודילמא ידעו בו שהוא מותר ונהגו בו איסור, אלא ודאי מאחר שיש הוכחה שבטעות היה הדבר כדאמרינן בחולין שבית שאן נתקדשה קדושה ראשונה ולא נתקדשה קדושה שנייה בימי עזרא, והם סברו שדין קדושה ראשונה וקדושה שנייה אחת היא, וקרוב הדבר שבטעות נהגו ואע"פ שהוא מנהג נכון, לכן גזר רבי ואמר שבית שאן מותרת"[59].
חכם חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) כתב בזה הלשון אודות דברי החכם שלמה עמאר: "ודברי הרב ז״ל שרירין וקיימין, וזה שנים קודם ראותי דברי הרב ז״ל קיימתיו מסברא והתרתי איזה מנהגים שנתפשטו, והקרוב אלי שנהגו כן בחושבם שהוא אסור."[60]
לאור האמור, נראה כי במקרה דנן יש מקום רחב לומר כי המנהג התבסס על תפיסה מוטעית שזהו דין גמור, ולא רק חומרא בעלמא. ועל פי המקורות שהובאו, אין לייחס למנהג זה תוקף הלכתי מחייב.
♦
י.
על פי מי נקבע אם המנהג הוא טעות או לא?
שאלה נוספת שיש לקחת בחשבון היא מה הדין במקרה שבו החכמים שהנהיגו את המנהג ידעו שהוא מותר ורצו לקבוע חומרא, אך אנשי העיר אימצו את המנהג מתוך מחשבה שמדובר באיסור גמור ולא רק בחומרא. על מי יש להסתמך בקביעת מעמדו של המנהג – האם על הציבור שקבל את המנהג מתוך טעות, ולפיכך יש לראותו כמנהג טעות, או שמא מאחר שהחכמים שקבעו אותו ידעו שמדובר רק בחומרא, אין לראותו כמנהג טעות?
גם שאלה זו נידונה על ידי חכם שלמה עמאר, ולדעתו גם במקרה זה יש להחשיב את המנהג כמנהג טעות, שכן הציבור אימץ אותו מתוך מחשבה שמדובר באיסור:
"ועוד יש לשאול אם הרב שבעיר הנהיג איזה מנהג, ובני העיר לא ידעו ולא יבינו כי לא שאל את פיהם, אלא שהם סבורים שכך הוא הדין, אם שייך בזה דברים המותרים וכו'.
תשובה נראה דלא שייך בו דברים המותרים וכו', שהרי הם לא ידעו מזה כלום, באמת שאם עשו הקהל על פי החכם והסכימו עמו זהו מנהג חשוב בודאי, ואם עשו מעצמן הוא מנהג גרוע אלא שהוא גרוע מהראשון, אבל עשה החכם ולא שאל את פי הקהל ודאי שאינו מנהג כלל, וכ״ש אם החכם עצמו סבור שכך הוא הדין, כמו שאירע לנו בכמה דברים אשר ראינו בעינינו, ובפרט בענייני איסור והיתר שאינם מסורים לקהל אלא על פי המורה".
מאידך, נראה כי דעת מרן שונה, כפי שכתב בבית יוסף: "ולפי זה צריך לומר דהא דאמרינן בפרק מקום שנהגו דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם לפניהם דהיינו דוקא בכותאי ובמקום שאינם בני תורה, היינו דוקא בשהיו יודעים שהם מותרים ואסרו עצמם בהם א"נ שאבותיהם היו יודעים שהיו מותרים ואסרו עצמם בהם ובניהם החזיקו במנהג אבותיהם וסוברים דמדינא אסירי כההיא דבני בישן…[61].
מדברי מרן עולה שאם אלו שהנהיגו את המנהג היו מודעים לכך שלפי ההלכה הדבר מותר, ובכל זאת החליטו להחמיר, הרי שאף אם הציבור סבר שמדובר באיסור גמור, אין בכך כדי לפגוע בתוקפו של המנהג.
בכל אופן, ניתן לצרף את דברי חכם שלמה עמאר עם שאר הנקודות שהובאו לעיל, כדי לחזק את העמדה בדבר תקפותו של המנהג המדובר.
♦
יא.
מדוע אין להורות לציבור להמתין חמשה ימים עכ"פ כחומרא?
לאחר שהובאו כל הנקודות האמורות לעיל, עולה בבירור כי לפי ההלכה אין כל ספק שדי בהמתנת ארבעה ימים בלבד, ואין כל צורך להמתין חמשה ימים. עם זאת, עולה השאלה: מדוע שלא נחמיר בזה כחומרא בעלמא?
בנקודה זו נדון בשאלה הנוגעת למורי הוראה, כלומר: מדוע אין להורות לציבור להחמיר בעניין זה ובכך להיזהר מעבר לעיקר הדין?[62] בניגוד לתפיסה הרווחת לפיה הוראת חומרא בדבר המותר נתפסת כעניין חיובי, מתוך מחשבה ש"נזהרים" מעבר למה שדורשת ההלכה, בפועל גישה זו עלולה להיות בעייתית מאוד. להלן נצטט מספר פוסקים שהתבטאו כנגד גישה זו:[63]
א. כתב רבנו הרמב"ם: ''וכבר בארנו שהראוי להתיר לכל בני אדם כל מה שאפשר להתיר ולא נטריח עליהם. ויש לאדם האחר בינו לבין עצמו שיחמיר על עצמו כל מה שירצה כמו שבארנו''[64].
ב. כתב הרא"ש: ''ואין לנו אלא מה שמוצאין אנו בהש"ס אם אדם חשוב מרוב ענותו ופרישתו אינו רוצה לסמוך על עצמו לעשות מעשה ינהג מדת פרישותו לעצמו. אבל לא ניתן ליכתב בספר להורות בו לדורות הבאין. כי מצינו הרבה בהש"ס שחשו חכמים לתקנת עגונות והקילו מאד. כל שכן שלא יורה אדם להחמיר מדעתו אם לא שיביא ראיות ברורות מן הש"ס''[65].
ג. רבי דוד בן שלמה אבן זמרא (רדב"ז): ''והוי יודע דרוב הפוסקים אשר אנו רגילין לסמוך עליהם פסקו להקל... הילכך איני רואה לחדש חומרות על ישראל מה שלא החמירו הראשונים והלואי שישמרו מה שהוטל עליהם דתפסת מרובה לא תפסת ולא ישאר בידם לא זה ולא זה''[66].
ד. רבי יואל סירקיש (ב"ח): "והרוצה להחמיר יחמיר לעצמו אבל לא יחמיר לאחרים כלל כי מדינא העוף מותר בלי פקפוק מטעמים דאמרן ודוק"[67].
ה. רבי דוד הלוי סגל (הט"ז): "וכ"ש הלבן שאינה נוטה כלל לאדמימות ומו"ח ז"ל כתב שמצא בכתבים בשם מהר"י מרגלית שהאשה שיצאה ממנה סמיכות לבן ועב לאחר שרחצה במרחץ כמו ב' וג' שעות היא טמאה שדרך הדם להתלבן מחמת רחיצה כו' ודברים תמוהים הם שלא נמצא בתלמוד ובפוסקים רמז מזה ולאו מר בר רב אשי חתום עליה שבאו דברים אלו מפי מהר"י מרגלית ובגמרא אמרינן על מראה שחור שהוא אדום אלא שלקה ואם איתא לסברא זאת היה לו לומר רבותא טפי דאפי' בלובן אשכחן לפעמים שלקה וכן מבואר לקמן בסעיף זה דמתיר בלובן בסמיכות והוא עב ולא מחלק בין אם רחצה בחמין קודם לזה אלא דבר זה חומרא יתירא היא והמחמיר יחמיר לעצמו ולא יורה כן לאחרים כלל כן נראה לע"ד"[68]
ו. החכם רפאל ברדוגו (המלאך): "אל תהי צדיק הרבה. לא תאסור יותר ממה שאסרה התורה כי די לנו בחומרות התורה, או מה שהסכימו להקת החכמים המוסכמים לנו והם לנו בזמן הזה חכמי התלמוד, וזולת החומרות הנזכרים בתלמוד עליהם הוא אומר אל תהי צדיק הרבה. וכמדומה לי שכל רבותינו האשכנזים לא פי' הפסוק הזה כן שהרבו והפריזו על המדה בחומרות, וגם וידוי יוה"כ מסייע פירושינו, שאומרים את אשר התרת אסרתי, וק"ק ומה בכך, אלא ודאי שאין רצונו יתברך לאסור המותר בי בזה יכבד עול התורה על מקבליה ויפרקו עולה ח"ו, והכתוב אומר דרכיה דרכי נועם. והרבה קרא תגר רבינו הרמב"ם ז"ל בח' פרקיו על המרבים בתעניות ובסיגופים חנם, והוא אומרו לבסוף למה תשומם, שע"י החומרות תפרוק עול"[69].
♦
יב.
האם מותר להחמיר נגד דעת מרן?
שאלה נוספת שיש לדון בה בהקשר לנושא שלנו היא האם מותר לפסוק להחמיר בדבר שמרן רבי יוסף קארו פסק להקל בו. נקודה זו רלוונטית, שכן, כפי שהוזכר לעיל, מרן פסק שאין להמתין אלא ארבעה ימים בלבד.
להלן נבחן את דעת הפוסקים בנושא זה:[70]
א. כתב החיד"א: "אמנם כבר כתבנו במקומות אחרים, דאע"ג דאנו קבלנו הוראות מרן, מ"מ בכמה דברים מחמירין כדעת מור"ם"[71] נראה מדבריו שהוא סובר שבמקרים מסוימים ניתן להורות להחמיר נגד דעת מרן.
ב. עם זאת, החקרי לב כתב הדברים הבאים בנוגע לדבריו של החיד"א: "לדידי חזי שאין דבריו כי אם לת"ח בביתו, דרשאי להחמיר לעצמו, אבל דיין הקבוע אינו רשאי להורות אפילו להחמיר נגד דעת מרן, שהרי במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים לצורך מילה בשבת"[72].
ג. חכם אברהם כלפון מביא עדות חשובה בעניין זה: "ובהיותי אני הצעיר אברהם כלפון בליוורנו שנת תקס"ד, שאלתי את פי מורינו מופת הדור הרב חיד"א הי"ו על פתגמא דנא פה אל פה, ואמר לי אני נוהג כמו שכתב מרן ז"ל, ובדבר שהרב האר"י החי מחמיר אני נוהג כדבריו, ואיני מחמיר אלא על עצמי"[73].
ד. מאידך, יש הסוברים שניתן להורות להחמיר במקרים מסוימים נגד דעת מרן.
חכם חיים סתהון: "אכן מדברי הברכי יוסף גופיה בחיים שאל הנז"ל, ובשיורי ברכה הנז"ל מתבאר דנוהגים בכמה דינים מאיסור והיתר להחמיר אף להורות לאחרים וכו', וכן הוא באמת מנהגינו בא"י עד היום"[74].
אולם, מעבר לדעות המובאות לעיל בהם ניתן לראות כי יש ויכוח בעניין זה, רבותינו הגדולים שעמדו בראש קהילת אר"ץ רבה כתבו בפרוש כי ההלכה נפסקת לפי דעת מרן, ואין להחמיר נגדו, אף בנושאים החמורים ביותר בתורה.
א. חכם רפאל שלמה לאנייאדו (ה'ת''ע לערך - ה'תקנ''ד אר"ץ) רבה הראשי ודיין באר"ץ: "מכל מקום אין לנו אלא דברי מרן שקבלנו הוראותיו בין להחמיר בין להקל, ואפילו בדיני גיטין וקדושין בדבר ערוה החמורה"[75].
ב. חכם אפרים לאנייאדו (נפטר בשנת ה'תקס''ה באר"ץ) רבה הראשי של אר"ץ: "אבל מוטל עלינו למען דעת סברת מרן כמאן פסק בשולחן ערוך, שקבלנו על עצמינו הוראותיו אע"ג דרבים חולקים עליו אפי' להקל באיסור"[76].
ג. חכם יוסף סתהון (ה'תקע''ג אר"ץ): "פוסקים כמרן אע"ג דנמצאים רבים מהפוסקים חולקים עליו"[77].
ד. חכם יוסף ידיד הלוי (ה'תרכ''ז אר"ץ - ה'תר''ץ ירושלים): ''ובאר''ץ טובה אפילו בערוה החמורה הולכין להקל כסברת מרן, וכמ''ש הרב כסא שלמה, הנ''מ להגאון האדיר מרן מלכא ראש על אר''ץ רבה בעל מחבר ב''ד של שלמה יעו''ש. ואפילו בממון דקיימא לן אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממון מחזקתו, דקשה מאוד להוציא ממון מחזקתו, ועכ''ז אנן כל בני אר''ץ ודמשק וביירות וכל ערי סוריא וא''י וכל בני מערב קבלו הוראות מרן, אפילו בממון שמוציאין ממון מיד המוחזק עפ''י הוראות מרן ז''ל, ואין המוחזק יכול לומר קי''ל נגד מרן''[78].
יג.
המתנה של חמשה ימים במקום ארבעה – האם זו אכן חומרא?
לכאורה, ניתן לחשוב שהמתנה של חמשה ימים היא חומרא המביאה תועלת בלבד, שכן היא מוסיפה זהירות יתרה בהלכה. אך האמת היא שאין הדבר כך, ואימוץ מנהג זה עלול לגרום לנזקים רבים.
חכם אברהם הכהן משאלוניקי כתב: "וא"ת מאי איכפת לן הנח להן שיחמירו ז"א חדא שיש ילדות שמקהות שיניהן ובפרט כשרואות כתם יום א' ומש"ה יש כמת נשים בכ"הג דאינן שומעות ואפי' אם משמשות אינן ממתינות אלא ד' ימים ועוד דלא ניחא למרייהו לצער את בעלן וכמה מחלוקות ראו עיני שנתרבו מזה ועוד דחיישינן להשחתת זרע לעונשו חמור ואיך יחמירו חומרא דרבנן בעלמא במקום דאיכא למיחש לכמה איסורים דאורייתא"[79].
כמו כן, ראוי לצטט מה שהביא הרב שלום מרדכי שוודרון (מהרש"ם) בשמו של הרב שמואל אבוהב: "ובשו״ת דבר שמואל למהר״ש אבוהב ראיתי שכתב דבדורות הללו ראוי להקל בכל מה דאפשר לבל יכשל הבעל בהוז״ל שגורם בעוה״ר אריכות הגלות"[80].
♦
סיכום
א. מעיקר הדין, אין כל ספק בכך שהמתנה של ארבעה ימים מספיקה ואין צורך להמתין חמשה ימים.
ב. בנוגע למנהג הספרדים בכלל, אין אפשרות לקבוע מנהג אחיד לכל, ולכן כל אחד צריך לברר את מנהג עדתו.
ג. ביחס למנהג אר"ץ, קיימות עדויות שונות – ארבעה, חמשה וששה ימים (לגבי האגדה שהמתינו שבעה ימים, לא נמצא לכך כל מקור או עדות תומכת). למרות שלענ''ד יש נטייה להעדיף את העדות שהמתינו ארבעה ימים, גם אם זה לא יהיה מוסכם, לכל היותר ניתן לומר שאין מנהג ברור, ולכן חוזרים לפסוק על פי עיקר הדין.
ד. לגבי המנהג במקסיקו, אין לנו הוכחה שהמתנה של חמשה ימים הייתה נהוגה על ידי רוב בני העיר, ומספיק הספק כדי שנחזור לפסוק על פי עיקר הדין.
ה. אין ודאות שהמנהג (לאלו שנהגו) נקבע מתוך מודעות לכך שמעיקר הדין מותר להמתין ארבעה ימים בלבד ורק רצו להחמיר ולהמתין חמשה ימים בתור חומרא. ייתכן שהמנהג התבסס על תפיסה מוטעית לפיה אסור להמתין רק ארבעה ימים וחובה להמתין חמשה מעיקר הדין (בין משום שסברו שכך היה המנהג הקדום, ובין אם משום שכך כתבו כמה פוסקים ספרדים). אם כך הדבר, הרי שמדובר במנהג טעות שאין לו תוקף הלכתי. גם אם נישאר בספק אם מדובר במנהג טעות או לא, נחזור לפסוק על פי עיקר הדין.
ו. על בסיס הנקודות הקודמות, ניתן לקבוע באופן מוחלט וללא כל ספק כי לפי ההלכה די בהמתנה של ארבעה ימים בלבד.
ז. אף אם פוסק מסוים ירצה להחמיר מעבר להלכה בטענה שאין בכך הפסד, אין לו רשות להורות לציבור שעליהם להמתין חמשה ימים. במידה שיעשה זאת, הוא נכנס לעניין רגיש ובעייתי. לפיכך, יש להורות לציבור באופן חד משמעי כי די בהמתנה של ארבעה ימים בלבד.
הנראה לענ"ד כתבתי, וה' הטוב ברחמיו יאיר עיננו בתורתו ולא ניכשל בדבר הלכה, אמן
בברכה הצעיר יעקב חלבי ס"ט
♦ ♦ ♦