אב"ד תל אביב, מח"ס משפטיך ליעקב י"ד חלקים
פדיון קופה נזילה ע"מ להלוות לגרושתו
בני זוג גרושים, והאשה מצויה בקשיים כלכליים, ופנו ילדי האשה לאביהם בבקשה שילוה לגרושתו סכום כסף גדול למשך כמה שנים (בערבים וערבויות מתאימות), ואין בידו מזומנים בסכום זה, ונצרך לפדות קופת גמל נזילה, ועקב כך הוא מפסיד את רווחי הקופה לשנים אלו, ונשאלתי אם חייב או שיש מצוה או שראוי לעשות כן.♦
א.
מצוה לזון גרושתו, מדין קרוב או לכוף יצרו
על הא דאיתא בספ"ב דכתובות, דמי שגירש את אשתו מן הנשואין, לא תדור עמו בחצר, שמא יבואו לידי זנות, ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי וכו', וכן פסק הרמב"ם בהל' איסו"ב (כא, כז), כתב בהגהות מיימוניות דמותר ליתן לה מזונות בחצר אחרת. ודייק הגה"מ, מהא דאיתא במשנה ובגמ' בכתובות שם (כז, ב), ברבי זכריה בן הקצב שנשבתה אשתו, והעיד רבי זכריה עליה שלא נטמאה, ואמרו לו שאין אדם מעיד על עצמו, כדתנן במשנה שם. ובגמ' שם, דאע"פ שלא התירו אותה לרבי זכריה, יחד לה בית בחצרו, ולא התיחדו; וכשהיא יוצאה, יוצאה בראש בניה, וכשהיא נכנסת, נכנסת בסוף בניה. והקשתה הגמ', האם רק בשבויה התירו שייחד לה בית בחצרו ולא יתיחדו, וכמו שעשו רבי זכריה ואשתו, או גם בגרושה הקילו. ופשטה הגמ' דאסורה לדור בשכונתו, מפני שמכירה רמיזותיו וכו'. ודייק מזה הגה"מ, דדוקא לדור בחצרו, דומיא דרבי זכריה בן הקצב אסרו, אבל בחצר אחרת – שרי.
והביא ראיה מירושלמי (כתובות יא, ג) שיש לחוס על כבוד גרושתו, דמבשרך לא תתעלם זו גרושתו: רבי יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ר' הילא בשם ר' לעזר, כשם שאדם חס על כבוד אלמנתו, כך חס על כבוד גרושתו, דאמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' לעזר (ישעי' נח, ז) מבשרך לא תתעלם, זו גרושתו (שהיתה קרובתו ובשרו – פני משה) איתתיה דר' יוסי הגלילי הוות מעיקה ליה סגין (היתה מצערתו הרבה). סליק ר' לעזר בן עזריה לגביה, א"ל ר' שיבקה (גירשה שאין זה כבודך להצטער כ"כ עמה), דלית היא דאיקרך. א"ל פורנה רב עלי. א"ל אנא יהיב לך פרנה ושבקה, יהב ליה פרנה ושבקה. אזלת ונסיבת לטסורא דקרתא, איתנחת מן ניכסוי ואיתעביד בסגיא נהורא, והוות מחזרא ליה על כל קרתא ומדברא ליה, חד זמן חזרתיה על כל קרתא ולא איתיהב ליה כלום. אמר לה לית הכא שכונה חורין. אמרה ליה, אית הכא שכונה דמשבקי ולית בחיילי עייל לה לתמן שרי חביט לה. עבר ר' יוסי הגלילי ושמע קלון מתבזיי בשוקא, נסבון ויהבון בגו חד ביתא מן דידיה, והוה מסיק לון מזונין כל יומין דהוון בחיין, על שם ומבשרך לא תתעלם זו גרושתו (הכתובה רבה עלי, ונתן לו ר"א הכתובה וגירשה, והלכה וניסת לשומר העיר, וירד זה מנכסיו ונעשה סגי נהור, והיתה מחזרת עמו על הפתחים בכל העיר להנהיגו. ופעם א' חזרתו על כל העיר ואין מי שנתן לה כלום, ואמר לה אין כאן עוד שכונה אחרת, ואפשר שם יתנו לנו, ואמרה יש ובשכונה זו דר בעלי שגירשני, ואין בי כח ליכנס שם מפני הבושה, והתחיל להכותה ולהתקוטט עמה בשביל זה, ועבר ר' יוסי הגלילי ושמע קולן שהן מתבזין בשוק, ולקחום והביאום לתוך בית אחד משלו, והיה מעלה להן מזונות ומפרנסן כל ימי חייהם, על שם ומבשרך וגו'). אפילו כן אציתון קלוי בליליא ושמעין קלה אמרה, לא הוה טב דייה צערה לבר מן גופה ולא לגו גופה (נשמע קולה ושמעו שאמרה, לא טוב היה לה צערה שחוץ לגופה, מצערה לתוך גופה, כלומר שהיתה קובלת על שהיא מוכנעת ומושפלת להתפרנס מר"י הגלילי שגירשה, ויותר נוח היה לה לסבול הצער והמכות מבעלה זה, מלהתפרנס עכשיו ממנו, כי גחלים הוא חותה על ראשה). ומירושלמי זה נמצאנו למדים שרבי יוסי הגלילי פרנס גרושתו.
מקור נוסף לדין זה, מובא באור זרוע (יבמות סי' תריח), ובח"מ קיט, כה ועוד, מהמדרש רבה (בראשית פר' לז), שירדו גשמים בזכות מי שראה את גרושתו בצרה, ונתן לה מעות צדקה: "ביומי דר' תנחומא היו צריכין ישראל לתענית, אתון לגביה, אמרין ליה ר' גזר תעניתא, גזר תעניתא יום קדמאי יום ב' יום ג' ולא נחת מטרא. עאל ודרש להון, אמר להון בני, התמלאו רחמים אלו על אלו והקב"ה מתמלא עליכם רחמים. עד שהן מחלקין צדקה לענייהם, ראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו. אתון לגביה ואמרו ליה, ר' מה אנן יתבין הכא ועבירתא הכא, אמר להן מה ראיתם, אמרו לו ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו. שלח בתריהון ואייתינון לגו ציבורא, א"ל מה היא לך זו, אמר לו גרושתי היא, אמר לו מפני מה נתת לה מעות, אמר לו רבי ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים. באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו כלפי מעלה ואמר, רבון על העולמים, מה אם זה שאין לה עליו מזונות, ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים, אתה שכתוב בך חנון ורחום ואנו בני ידידיך בני אברהם יצחק ויעקב, על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים. מיד ירדו גשמים ונתרוה העולם". ומכאן שצדקה זו חשובה היתה לפני המקום יותר מכל הצדקות והתעניות, עד שרבי תנחומא ביקש מהקב"ה שימלא רחמים בזכות צדקה זו דוקא.
ובאור זרוע (יבמות סי' תריח) כתב דמעשה דרבי תנחומא היה בגרושתו שעדיין לא נשאת. והביא מתש' רב חנילאי גאון, דאם העלה לגרושתו וילדיו מזונות ולא נתיחד עמה, ודאי אינה צריכה הימנו גט; "דלשם שמים היה נותן לה, הואיל ואינו חייב לתת לה ונתן לה". והביא האור זרוע ראיה לדברי הגאון שאין למחות ביד מי שמעלה מזונות לגרושתו ע"י אחר, מהירושלמי כתובות הנ"ל.
ואף שמצאנו ברש"י כתובות (נא, א ד"ה רשאי) שאינו חייב לזון גרושתו, היינו מצד חיוב מזונות שבאישות, אך החיוב הנ"ל הוא לכאורה מדין צדקה. וכן פסק הרמ"א (שו"ע אהע"ז קיט, ח): "מותר לאדם לזון גרושתו, ומצוה היא יותר מבשאר עני, ובלבד שלא יהא לו עסק עמה, רק יזונה על ידי שליח". ובלבוש שם (סע' יא) הוסיף בטעם הדין, דהואיל והיתה כבר תלויה בו, אין מי שירחם עליה. ולכאורה מה שכתב שמצוה לזונה יותר משאר עני, לא נמצא בהגה"מ שהוא מקור הדין.
והנראה בזה, דהחידוש מתחלק לשנים, גם שאין איסור אם נותן לה ע"י שליש וכד', וגם המצוה הגדולה בעצם הנתינה. והצדקה נלמדת משני מקורות, הן מהירושלמי, דמבשרך לא תתעלם היינו גרושתו, והן מעובדא דרבי תנחומא. ושני המקורות, הירושלמי והמדרש, כ"א בא ללמד בדרך שונה. דקיי"ל במצות צדקה, דקרוב קודם. הרמב"ם בהל' מתנות עניים (ז, יג), כתב וז"ל: "עני שהוא קרובו קודם לכל אדם, עניי ביתו קודמין לעניי עירו, עניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת, שנאמר לאחיך לענייך ולאביונך בארצך". ועיין גם בשו"ע יור"ד רנא, ג, ומקורו מסדר קדימויות בהלואה, כמובא בגמ' ב"מ עא, א. דיש סדר עדיפויות בצדקה, ובתוך סדר הקדימות, גם אשתו נחשבת לקרובו, אף שנתרחקה בגרושיה, ועליה נאמר: ומבשרך לא תתעלם. ובתוך אותה קורבה, גם אשתו נחשבת לקרוב, ולכן ס"ל לרמ"א, דמהירושלמי מבואר שיש לה דין קרוב, ולכן מצוה בה יותר מבשאר עני, והיא קודמת.
אך יש דרך נוספת לבאר את המצוה בזן גרושתו, והוא ע"פ המדרש, וממעשה דרבי תנחומא. דמהגמ' ב"מ לב, א-ב מבואר דמצות פריקה חשובה יותר ממצות טעינה, דבמצוה פריקה יש גם צער בעלי חיים, ופריקה ודאי בחינם, ונחלקו אם טעינה בשכר וכו'. ומ"מ אם לפניו שתי מצוות, שונא לטעון ואוהב לפרוק, מצוה לטעון לשונא, כדי לכוף את יצרו, דהכי איתא בגמ' ב"מ לב, ב: תא שמע, אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצוה בשונא, כדי לכוף את יצרו, ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא, הא עדיף ליה. אפילו הכי כדי לכוף את יצרו עדיף.
ובהסבר עדיפות לכוף את יצרו, מצאנו ברבינו יהונתן (יז, ב מעמוה"ר): "כלומר דעביד תרתי מצות, דאע"ג דמצות טעינה אינה שקולה כמצות פריקה, דהכא איכא צער בעלי חיים והכא ליכא צער בעלי חיים, אפילו הכי עדיף כפיפת היצר מכמה מצות, כדכתיב (תהילים נא); לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה, וכתיב: (שם) זבחי אלקים רוח נשברה וגו'". מבואר שלכוף את יצרו היא מצוה מובחרת ביותר מכמה מצוות, ועדיפא אף על מצוות צער בעלי חיים. וברבינו ברוך כתב בטעם הדין, דאין דבר שקול כשלום. וכן הוא ברבינו חננאל: "כדי לכוף את יצרו לשלום". הרי שרבינו יהונתן כתב מצד שבירת היצר, ור"ב ור"ח כתבו מצד גדול השלום. ועיין במנחת חינוך (מצוה פ), דהא דלכוף את יצרו עדיף על צער בעלי חיים דאורייתא, דכיון שיש דברים שהותרו לצורך גוף האדם, אף שיש בהם צער בע"ח, ואם לצורך גופו הותר צער בע"ח, ודאי גם לצורך נפשו. ומ"מ מעניני החסד והצדקה שציוותה התורה, בנוסף לחסד עם הזולת וצדקה לעני, דאגה התורה גם לנותן, שיכוף וישבור את יצרו, ובכך תבוא תועלת גם לנותן.
ועיין ברמב"ם הל' רוצח (יג, יג), ובמה שביאר הגר"י אברמסקי זצ"ל בחזון יחזקאל ב"מ ב, יא בחידושים. ושם בביאורים כתב על גירסת התוספתא: "מצוה לפרוק עם השונא, שלא לשכור את ליבו", דהגירסה היא: כדי לשבור את ליבו, כמו לשבור יצרו. ולקיים גרסת הספרים; שלא לשכור את ליבו, היינו מלש' סכר וסתימה, שלא יסתום את ליבו שהשנאה אצורה בו, אלא יש לפתוח את הלב שהשנאה תפוג.
והנה בנדו"ד, במצות הצדקה לזון את אשתו, אפשר לפרש בשני אופנים, או מצד היותה קרוב, וקרוב קודם לעני שאינו קרוב, וכך ס"ל רבי יוסי הגלילי בירושלמי שיליף מצוה זו ומבשרך לא תתעלם, שאף שנתרחקה ע"י גרושיה, עדיין היא קרובתו של הגרוש, עד שהיא בבחינת בשרך. ואילו לרבי תנחומא במדרש, המצוה היחודית בצדקה זו היתה בכך שכפה את יצרו ופרנס את גרושתו, ובזכות כפיית היצר, שהיתה זו צדקה שונה ומעולה מהצדקות שנתנו אחרים, ירדו גשמים. והנפק"מ, אם יהיה לפניו לזון את בניו או את גרושתו. דאם ילפינן כמו הירושלמי מבשרך לא תתעלם, הרי שאף שהיא בשרך וקרובה, עדיין אינה קרובה כבנו. אולם אם המצוה נלמדת מרבי תנחומא, הרי שהמצוה היא יחודית בכך שכופה את יצרו, ובזה עדיף לפרנס את גרושתו מלפרנס את בניו.
ובהכי אתי שפיר מה שכתב הרמ"א (שו"ע אהע"ז קיט, ח); "ומצוה הוא יותר מבשאר עני". ולעיל הקשיתי, מנין לרמ"א דין זה, הרי הגה"מ לא כתב כן. וי"ל דס"ל כרבי יוסי הגלילי בירושלמי, דכיון שהיא נלמדת מבשרך לא תתעלם, הרי יש לה דין קרוב, ואף שכיום אינה אשתו כגופו, מ"מ עדיין היא בבחינת בשרך, ויש לה איזה דין קורבה לענין הצדקה וקדימותה, ולכן מצוותה יותר משאר עני שאינו קרוב. דכך היא משמעות הרמ"א. דהגה"מ הביא רק את הירושלמי כמקור לדין. אבל למביאים את המדרש ורבי תנחומא כמקור לדין, הרי שהיא קודמת אפי' לקרוב, שהרי כל ירידת הגשמים באה בזכות מה שכפה הבעל לשעבר את יצרו, ונתן צדקה לגרושתו, וכפיית היצר היא המעלה הגדולה במעשה החסד והצדקה, שבזכותה ירדו גשמים.
♦
ב.
הלואה לישראל או לנכרי בריבית
השאלה שלפנינו, כשיש לו רווחים מהכסף, אם מחויב לפדות את הכסף ולהפסיד הרווחים מקופת הגמל, ע"מ להלוות לגרושתו. בב"מ עא, א תני רב יוסף, מהפסוק: אם כסף תלוה את עמי, דהלואה לישראל קודמת להלואת נכרי, שואלת הגמ' – פשיטא. ומתרצת הגמ', אמר רב נחמן אמר לי הונא, לא נצרכא דאפילו לנכרי ברבית ולישראל בחנם. ודין זה של קדימה להלוות לישראל בחינם, הביאו הרי"ף (מא ב מעמוה"ר) והרא"ש (ב"מ ה, נב), והרמב"ם בהל' מלוה ולוה ה, ז. ומבואר שמצות הלואה הינה אפי' במקום של מניעת ריוח. ובזה לכאורה יש ליישב, הרי אבידתו קודמת לאבידת כל אדם, דתנן במשנה ב"מ לג, א: אבדתו ואבדת אביו, אבדתו קודמת. אבדתו ואבדת רבו, שלו קודם. ובגמ' שם: מנא הני מילי, אמר רב יהודה אמר רב, אמר קרא: אפס כי לא יהיה בך אביון, שלך קודם לשל כל אדם. ואף שבגמ' שם מבואר שצריך להכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק, כדי לא לפרוק מעצמו עול של גמילות חסדים, ורק בהפסד דמוכח מותר לו להקדים שלו (עיין שו"ע חו"מ רסד, א), ואם תמיד מדקדק, פורק ממנו עול גמילות חסדים וסוף שיצטרך לבריות. והיינו לפנים משורת הדין, אך מעיקר הדין יכול להקדים שלו, ואינו חייב במצות השבת אבידה של חבירו, דשלו קודם. וי"ל, דוקא באבידה שענינה הפסד, אבל בהלואת ריבית שענינה מניעת ריוח, חייב להלוות לישראל ללא ריוח, ולא לנכרי, ויש לו להמנע מלהרויח, דיש חילוק בין הפסד למניעת ריוח.
אולם בפני יהושע בסוגיא, כתב לתרץ בדרך אחרת. בהלואה זו המצוה להלוות לעני כדי להחיותו, ומה יכול לטעון שנגרם לו פסידא, זו המצוה המוטלת עליו. וכמו שיאמר אדם שיש לו פסידא ממצות תפילין, זו המצוה להניח תפילין וצריך לקנות תפילין, גם אם יהיה לו פסידא כספית מקיום המצוה, דזו המצוה להחיות את העני. משא"כ השבת אבידה, כל ענינה למנוע הפסד, והפסדו קודם: "אמאי אמרינן באמת דישראל קודם לריבית דעכו"ם, דהא בכל דוכתי אמרינן דהיכא דאיכא פסידא דידיה שלו קודם לשל כל אדם, וילפינן לה מקרא דאפס כי לא יהיה בך אביון. יש לומר, דשאני התם שעיקר המצוה אינו אלא משום הפסד ממון חבירו, בכה"ג ואמרינן דבמקום פסידא דידיה שלו קודם לשל כל אדם, משא"כ הכא שעיקר המצוה להלוות לעני כדי להחיותו, והיא אחד ממצות הצדקה, א"כ פשיטא דלא שייך בכה"ג לומר שלו קודם". ברם, במהר"ם שיק (ב"מ עא, א) כתב כסברא הנ"ל, לחלק בין מניעת ריוח להפסד: "ואפשר להסביר דאצלו הוא רק כדי להרויח, ואצל חבירו הלוה אפשר שעל ידו יציל את עצמו מיני שחת או מהפסד רב אשר כבר מוכן לו", עיין גם בתש' מהר"ם שיק חו"מ סי' לא.
ובשער המשפט (צז, א) הקשה, מדוע בטור ובשו"ע לא הביאו את דברי הגמ' הנ"ל. וכתב לבאר דכל דברי הגמ' הינן בריוח מועט, כאשר הנכרי רוצה ליתן לו ריוח מועט, אבל בריוח מרובה, אינו צריך להלוות לישראל, ורשאי להלוות לנכרי. והביא ראיה מתוס' ע"ז (כ, א ד"ה ורבי מאיר) ותוס' בחולין (קיד, ב ד"ה עד) לענין מצות נתינת נבילה לגר, והיא קודמת למכירת הנבילה לנכרי, דמצוה זו אינה אלא בנבילה שאינה שוה אלא דבר מועט לישראל, שלא היו עכו"ם מצוים ביניהם, אולם בדבר מרובה, אין צריך להקדים אפילו לישראל. ולכן גם בנידון הקדימות בהלואה, דוקא באופן שהנכרי רוצה ליתן ריוח מועט, יש להקדים את הלואת הישראל. עוד כתב שם ליישב, ע"פ שיטת הרמב"ם (מלוה ולוה ה, א) דיש מצוות עשה להלוות לנכרי בריבית, ממילא החידוש דמצות הלואה לישראל, קודמת למצות הלואה לנכרי. ולפ"ז כאשר מתבקש הישראל לפדות קופת גמל או קרן השתלמות ע"מ להלוות או ליתן צדקה, בזה י"ל דחייך קודמין, כיון שהוא הפסד מרובה. משא"כ אם ישקיע בפק"מ וכד', שהוא ריוח מועט. ועיין בערך שי (חו"מ צז, א) שהתקשה בשיעור ריוח מועט וריוח מרובה (ועיין גם במנחת יצחק ח"ג סי' קכט מה שכתב בזה). ועיין להלן במה שהובא מהח"ח באהבת חסד (ה, ה).
והוסיף שעהמ"ש להקשות מהמשנה ב"מ ל, ב, שאדם שמתבטל ממלאכה להחזיר אבידה, יכול להתנות שיחזירו לו דמי מלאכתו (עיין שו"ע חו"מ סי' רסה), ומדוע לא יוותר על שכרו בעבור מצות השבת אבידה. ותירץ שעהמ"ש: "ויותר נראה לחלק, דדוקא בהלואת ישראל קודם לעכו"ם, גלי קרא דהישראל חייב לוותר קצת משלו כדי לקיים המצוה דגמילות חסדים, דאם לא יוותר ימנע מלהלוות לו ויתבטל המצוה לגמרי. אבל גבי השבת אבידה שהאבידה שוה יותר משכר מלאכתו, אף שיטול כל דמי ביטול מלאכתו, מ"מ יתקיים מצות השבת אבידה מה שהוא שוה יותר, בכהאי גוונא מותר להתנות בפני בית דין שיחזירו לו דמי ביטול מלאכתו לגמרי דשלו קודם". דהמודד אם אי הויתור ימנע לגמרי את המצוה או לא ימנע לגמרי. בקדימות הלואה לישראל, אם לא יוותר, יתבטל הענין לגמרי ולא ילוה לישראל, משא"כ בשכר מלאכתו, יקיים המצוה בנותר ובהפרש בין שווי האבידה לשכרו של המוצא.
והגאון רבי ירוחם פערלא (ספר המצוות לרס"ג, ח"א עשה יד) כתב לחלק בין הלואה לנכרי, שבזה הלואה לישראל קודמת, לבין אם מזדמן למלוה עסק להשקיע כספו, שחייו קודמין: "ועדיפא מינה נראה דמוכרח שם, דדוקא לגבי ריוח דרבית, דאינו אלא אגר נטר, הוא דיש לישראל דין קדימה, אבל ריוח אחר שאפשר לו להרויח בכסף זה, אין לו להניח בשביל הלואת ישראל. דאל"כ תמוה, אמאי אשמעינן קרא דין הקדמה זו רק לגבי עכו"ם ברבית, טפי הו"ל לאשמעינן דאפילו לגבי נפשיה בהפסד ממונו יש לחבירו דין קדימה, וכגון שמזומן לפניו מקח שיכול לקנות ולהרויח במעות אלו, שיקנה בזול וימכור ביוקר, ואפ"ה הלוואת חבירו קודמת. אלא ודאי דבכגון זה ליכא דין קדימה לחבירו לגבי נפשיה, דחייך קודמין לחיי חברך, דכיון דעיקר מצוה זו דהלואת חבירו אינה אלא משום הרוחה דחבירו, בכל כיו"ב אמרינן דחייך קודמין". ולכאורה צ"ע, האם קופות גמל, שלמעשה הנותן משקיע בקופה, שמשקיעה במקומות אחרים, והוא מקבל מהם ריבית על כספו, בדרך של עיסקא והיתר עיסקא, האם נחשב כאגר נטר, שהלואת ישראל קודמת, והוא הדין צדקה לישראל, או נחשב כהשקעה במקח, שעליו נאמר חייך קודמין, וצ"ע, אם למש"כ הגרי"פ זצ"ל הינו דוקא בהלואת נכרי כנגד הלואת ישראל, וקופת גמל וכיוצ"ב אינם הלואה אלא השקעה, או שעדיין אינו דומה למקח ודינו כהלואה באגר נטר. וכן יש לדון אם הזדמן לו להלוות לישראל בדרך של עיסקא, אם עדיפא הלואת ישראל בחינם. ובזה נראה שהלואת ישראל בחינם עדיפא, דהלואה לישראל בהיתר עיסקא עדיין נחשבת כהלואה בריבית בהיתר. אבל השקעה בקופת גמל, לכאורה היא כמו עיסקא ולא כהלואה, ועדיין צ"ע.
ועיין עוד בדברי הגרי"פ (עשה כה): "דאפילו למ"ד אם כסף תלוה חובה, נראה דהיינו דוקא בגוונא דלדידיה גופיה לא צריך כסף זה עכשיו, דלית ליה פסידא בהלואתו, אבל כשצריך ליה לדידיה גופיה לקנות בהן בית או שדה או קנין אחר לשאת ולתת בו להרוחה. ודאי נראה דהוא קודם לכל אדם. אלא דבהלואה גלי קרא. דכל דלדידיה גופיה לא צריך כסף זה למשאו ומתנו אלא שמזדמן לו להלוותו לעכו"ם ברבית, ויש ישראל לפניו שמבקש ממנו הלואת חנם, יש לו להקדים הלואת חנם דישראל להלואת עכו"ם ברבית". בפשטות הדברים נראה בהבנת "לדידיה גופיה", שנזקק לכסף זה והוא נועד להשקעה כזו או אחרת או לקניית דברים נצרכים, וחיוב התורה הוא באופן שיש לו כסף פנוי, והזדמן לו להלוות בריבית לנכרי או בחינם לישראל, דבזה ישראל קודם, אבל כסף שנועד לרווחים, כמו כסף שנועד להשקעה, אין עליו חיוב הלואה לישראל, ואין עדיפות להלואת ישראל בחינם מהשקעתו בדברים אחרים, כשהכסף נועד להשקעה ולריוחים.
ובפרט נראה שאם הכסף כבר מושקע בקופת גמל, אינו חייב לפדות את הקופה, שאינו דומה לנדון התני דרב יוסף, שעמי ונכרי, עמי קודם, דתני רב יוסף מיירי בכסף שפנוי לו כעת, והוא יכול ליתנו או לישראל בחינם או לנכרי בריבית. אבל כשהכסף כבר מושקע, בפרט לסברת הגרי"פ, ודאי שהוא כסף שנועד לרווחים, ואינו מחויב להלוותו לישראל בחינם.
עוד מצאנו באגודה (ב"מ עא, א) שהגביל את החיוב להלוות לישראל, והתיר את ההלואה לנכרי בריבית לפני הלואה לישראל, בכמה מקרים. וז"ל האגודה: "נראה לי דמיירי דשניהם בשוה על משכונות או על בטחונות טובות. וכגון שהישראל צריך לפרנסתו ולא להלות, דאם הישראל הלוה רוצה להלוותם, חייו קודמין. וגם עתה שכל פרנסתינו על ידי הלואת כותים, חייו קודמים. ומיהו היכא דבא עני וצריך לחם ורוצה ללוות ולקנות לחם ודאי קודם לכותי". האגודה מתיחס לארבעה נידונים, בשלשה מהם אין קדימות לישראל, וברביעי הישראל קודם. האחד – שלא יגרם למלוה הפסד, כשהוא מלוה לישראל כשהחזר ההלואה מוטל בספק, ביחס לסיכון בהלואת הנכרי, שאם הסיכון בהלואת הנכרי נמוך יותר, אין חובה להלוות לישראל בחינם. ולפ"ז בדר"כ הלואה לבנקים והשקעה בקופות גמל וכד', בטוחים יותר מהלואה לכל מלוה פרטי. ואם תעמוד לפניו ברירה אם להלוות לישראל בחינם או להשקיע בבנק בריבית, אינו חייב להלוות לישראל.
דבר נוסף – אם הישראל לווה את הכסף ע"מ להלוות בריבית לנכרי, אין הישראל מחויב להלוות לו. והשלישי – בזמן שפרנסתינו בהלוואות ריבית בהיתר (לנכרי או בדרך של היתר עיסקא), אינו חייב להלוות לישראל, דחייו קודמים. וצ"ל, דהיינו בכסף המיועד לכך, להשקעה בכל מיני דרכים, אולם בכסף שלא נועד להשקעה, בזה לא מיירי האגודה לפטור מחיוב הלואה לישראל. ומגביל האגודה, דכל זה בהלואה לדברים שאינם מזון העני, שצריך ממש להחיותו, אולם כשעסקינן בהלואה שמטרתה מזון בסיסי לעני, שיוכל לחיות הוא ומשפחתו, חייב להלוות לו. ועיין בכל זה במהר"ם שיק (חו"מ סי' לא, והובא בסוגיא ב"מ עא, א), עד כמה חשיב כדי חייו, שיכול להלוות לנכרי בריבית ולא לישראל בחינם. ועיי"ש עוד שכתב: "ואפשר להסביר, דאצלו הוא רק כדי להרויח, ואצל חבירו הלוה אפשר שעל ידו יציל את עצמו מיני שחת או מהפסד רב אשר כבר מוכן לו, אז עמי קודם". דבכל מקרה להציל ישראל מרדת שחת, ישראל קודם בכל ענין, והיינו הך דאגודה.
ודברים אלה הביא הח"ח באהבת חסד (ה, ג): "ואם עיקר פרנסתו הוא ע"י הלואת כנעני ברבית, חייו קודמין. ומיהו היכא דבא עני וצריך לחם ורוצה ללות ולקנות לחם, ודאי הוא קודם, כ"כ בספר אגודה". דלהלוות לישראל לצורך מזון בסיסי, העני קודם. והסביר בנתיב החסד, דמצורך המלוה למעות לצורך ריוח, לא יתכן שהעני ימת ברעב. דהתורה הזהירה שלא להמנע מלהלוות בקרבה שנת השבע שנת השמיטה, השמר לך וגו' קרבה שנת השבע וגו' ורעה עינך באחיך האביון וגו', ובשמיטה יכול המלוה להפסיד הקרן, שהשביעית תשמט, ואם בזה הזהירה התורה, ק"ו באופן שאין לו שום חשש בהפסד קרן רק מניעת הריוח שיהיה בו חטא אם לא ילוה לו.
ולענין החילוק בין ריוח מועט למרובה בהלואת הנכרי, עיין באהבת חסד (ה, ה) שהביא בזה מחלוקת, די"א דאפילו בריוח מרובה בהלואת הנכרי, חייב להלוות לישראל בחינם, כיון שבכל מניעת ריוח חייב להלוות לישראל, אם אין פרנסת המלוה בכך, וזו מצוות התורה. וזו דעת המגילת אסתר (שורש ו). וי"א דדוקא כשבהלואת הנכרי יהיה ריוח מועט, ילוה לישראל בחינם, אך אם הריוח בהלואת הנכרי מרובה, אינו מחויב להלוות לישראל בחינם. והביא שכן משמע קצת מתשובת רמ"א סימן י. ועיי"ש בנתיב החסד, שאם אין ידו של המלוה משגת להלות סך גדול כזה ללא ריוח, נראה דלכו"ע מותר להלוות לכנעני בריבית, עיי"ש.
עוד צד להוסיף שאינו חייב לפדות את קופת הגמל, ממה שדייק הח"ח באהבת חסד (ה, ד), דעמי ונכרי, היינו ששניהם לפנינו, ושניהם באו יחד ללוות, אבל אם בא לפניו נכרי ללוות בריבית, אם אינו יודע שהישראל יבוא ללוות ממנו, יכול להלוות לנכרי, ורק ביודע שיבוא ללוות ממנו הישראל; "יש לו למנוע את עצמו מזה", ומ"מ אינו בכלל עמי ונכרי גם ביודע שיבוא ללוות ממנו הישראל, רק שימנע מכך. ועיי"ש בנתיב החסד אות ח. ולפ"ז בנדו"ד שהפקיד את הכספים בקופת גמל עוד בטרם ידע שגרושתו תצטרך להלואה, ודאי אינו חייב לפדות כספים אלו.
יחד עם זאת, אין חסרון אם לא נגרם לו נזק גדול, לפי יכולתו ועשרו, לנהוג לפנים משורת הדין, ולראות איך לסייע בידה בהלואה. משכך אף שיש מצוה לזון גרושתו, ויתכן שמצוה זו הינה לפני כל אדם, לכוף את יצרו, ולכל הפחות כדין קרוב, אינו מחויב לפדות קופת גמל ע"מ להלוות לה, אך אם יכול, ראוי שינהג לפנים משורת הדין, בפרט שיש בזה כדי לכוף את יצרו.
♦
ג.
נכרי וישראל שמוכרים מקח, והנכרי מוכר בזול יותר
כיון דאתינן להכא, ראיתי להביא כאן מה שנשאלתי פעמים רבות, אם יש מוצר שישראל מוכר במחיר גבוה יותר ממחיר הנכרי, האם יש מצוה לקנות אצל הישראל, מדין עמי ונכרי. ואפשר דאם ההפרש גדול יותר ואינו יכול לספוג הפסד כזה, כמו בהלואה אינו חייב להלוות לישראל וכנ"ל, לכאורה הוא הדין במקח. ודוקא אם ההפרשים אינם גדולים, ויכול הקונה לספוג את המחיר הגבוה של הישראל, ע"מ להחיותו. וזאת מבלי להכנס לשאלה אם מדובר בסחורה גנובה, עיין מה שכתבתי בח"ז סי' לה בענין זה.
התשב"ץ בתש' (ח"ג סי' קנא) דן לענין מכירת סחורה לישראל, ביוקר ממה שמוכר לנכרי, דהדבר אסור בתכלית האיסור למכור לנכרי בזול מהישראל, ואדרבא, גם אם הישראל משלם פחות, יש חיוב למכור לו, מדדרשינן בספרא, כי תמכרו ממכר לעמיתך, כשאתה מוכר, מכור לישראל חבירך, ואפי' בפחות מהעכו"ם, ישראל קודם. והראיה מדין עמי ונכרי בהלואה, שאפי' הישראל בחינם והנכרי בריבית, הישראל קודם: " גבי עמי וגוי, עמי קודם. פשיטא, ופריק לא נצרכא אלא אפילו לעכו"ם ברבית וישראל בחנם. והכי נמי קרוב הדבר לדמותו לזה, שוה בשוה לא הוצרך הכתוב להזהיר שיקדים ישראל לעכו"ם, אלא אפי' לישראל בפחות ולעכו"ם ביתר ישראל קודם". ומבואר בתשב"ץ, דאף בהפסד צריך למכור לישראל, ונלמד מדין עמי ונכרי שבהלואה.
והדברים מפורשים להדיא בתש' רמ"א (סי' י), דאין לומר שהנכרי מוכר בזול, מותר ליקח ממנו ולא מהישראל, כדי להרויח במקחו; "הנה דברים אלו ג"כ הבל המה", והראיה מדין עמי ונכרי דהלואה. ומבואר שם, דלא רק במניעת ריוח, אלא גם כל היכא שמפסיד משלו, ג"כ חייב לקנות מהישראל. וכדברי הרמ"א פסק הח"ח באהבת חסד (ה, ז): "ואפילו אם הכנעני מוסיף מעט יותר על המקח, אפ"ה מוטב למכור לישראל בפחות. וכן ה"ה לענין קנין, מוטב יותר שיקנה מישראל, אפילו אם יצטרך להוסיף מעט יותר". ועיי"ש בנתיב החסד, דדוקא בדבר מועט חייב לקנות מהישראל או למכור לישראל, אולם בפער מחירים גדול, יכול לקנות מהנכרי או למכור לנכרי. עוד הוסיף בנתיב החסד, דדוקא בדבר שאין מקחו ידוע, אבל בדבר שמקחו ידוע והנכרי רוצה ליתן במחיר הידוע והמקובל, והישראל רוצה שיוזיל מהמחיר הידוע: "לא צותה עליו התורה בזה, דאפי' אם לא היה כאן הכנעני ג"כ, אין מחויב להוזיל. וכן לענין אם יכול לקנות מן הכנעני כפי המקח הידוע, והישראל המוכר רוצה שיוסיף לו מעט אין מחויב בזה".
ומכל זה נראה שפרטי הלכות שנאמרו בחיוב הלואת ישראל בחינם, הפסד מרובה, ובאו יחד וכד', שייכים אף בקניה מנכרי המוזיל טפי, והחיוב לקנות מישראל. ולפ"ז יש לחלק בין סוחר, שזה עיסוקו לקנות בזול, ואם לא יקנה בזול לא יוכל להרויח, לאדם פרטי שצריך מוצר מסוים, וכמש"כ לעיל לענין פרנסתינו מריבית נכרי.
וחילוק בין סוחר הקונה סחורה לבע"ב הקונה מוצר, נמצא במהר"ם שיק (חחו"מ סי' לא), דבכדי חייו, שלו קודם (ולעיתים סברא זו שייכת גם במי שאינו תגר, עיי"ש). עוד הוסיף במהר"ם שיק, שאם כל מה שרוצה לקנות מהנכרי, מפני הטירחה לקנות מהישראל (הנמצא במקום רחוק יותר וכד'), דזה אין לו טעם לדחות את החיוב לקנות מישראל: "אמנם משום טירחא דטריחא ליה מילתא יותר לקנות אצל ישראל מאצל נכרי, שיהיה סברא לדחות קדימה הנ"ל לא שמענו, כיון דעל ידו יבוא הנאה לישראל, וכי מילתא זוטרתא היא ליהנות ולהחיות את ישראל, ובשכחה ואבדה שאבד אדם ומצאו ישראל עני אמרו חכז"ל דכתיב ביה למען יברכך ה', כיון שעל ידו נתפרנס עני, אף על גב דממילא קאתי, כ"ש שמחוייב כה"ג שהוא לא חסר וחבירו נהנה, ולדעתי זה בכלל גמילות חסדים, והאיך לא ירצה להטריח עצמו, וכתיב; רודף צדקה וחסד, ימצא חיים צדקה וכבוד ויהי ד' עמו". אמנם נראה דכל זה יהיה אף בהפסד סביר, אולם בהפסד מרובה, לכאורה לא שונה מדין הלואה הנ"ל.
ועיין בתש' מהרש"ם (ח"ג סי' צד) שנשאל בענין קניית בקבוקים קלועים מבתי חרושת של נכרים, שיש חשש שמא השתמשו בכלים אלה בחמץ, ודן שם אם לחוש למיעוט, ובתוך דבריו כתב דודאי שעדיף לקנות מישראל גם מדכתיב קנה מיד עמיתך: "ובכ"ז בודאי אם אפשר לקנות משל ישראל, הרי קנה מיד עמיתך כתיב... וגם מהיות טוב אל תיקרי רע, ולמה לנו לסמוך על היתרים בדאפשר בהיתר ברור...", ועיין עוד במש"כ מהרש"ם במשפט שלום (ר"ס קפט).
ועיין עוד במש"כ הגר"י פערלא (עשין יד ד"ה ועדיפא), דדוקא לגבי ריוח שבא מרבית, צריך להלוות לישראל ללא ריבית, ולא לנכרי בריבית. אולם אם יש לו כעת הזדמנות להשקעה אחרת שאינה הלואת ריבית, אינו מחויב להלוות לישראל ולהפסיד לעצמו את הריוח הצפוי. וראיה ממה שהשמיעה התורה דין עמי ונכרי דוקא בהלואת ריבית, ולא חייבה להלוות במקום שיכול להרויח במקח; "אלא ודאי דבכגון זה ליכא דין קדימה לחבירו לגבי נפשיה, דחייך קודמין לחיי חברך, דכיון דעיקר מצוה זו דהלואת חבירו אינה אלא משום הרוחה דחבירו, בכל כיו"ב אמרינן דחייך קודמין". ומזה הקשה על התשב"ץ והרמ"א הנ"ל, דחייב למכור לישראל או לקנות מישראל, דאין לדמות דין ריבית לדין מקח וממכר, דדין עמי ונכרי, הוא דין מיוחד בריבית, ואין ללמוד ממנו לנדון מקח וממכר, דבמקח וממכר חייו קודמין. ומדבריו למדנו דס"ל דאין חיוב למכור לישראל או לקנות מישראל, אפי' בהפסד מועט, דחייו קודמין. ואפשר שמזה הטעם הרמב"ם והשו"ע לא הביאו דין זה של מקח להלכה. ועיין מה שכתב בזה בחקרי לב (חחו"מ ח"א סי' קלט). ועיין עוד במנחת יצחק (ח"ג סי' קכט) מה שכתב בזה להלכה.
ולכן, מהיות טוב ודאי שראוי אם אין הפסד מרובה, למכור לישראל או לקנות מישראל, דאף אם אין חיוב מעיקר הדין לעשות כן כדברי הגר"י פערלא זצ"ל, מ"מ הואיל והתשב"ץ והרמ"א כתבו שחייב למכור לישראל או לקנות מהישראל, כדין חיוב הלואת ישראל בחינם ולא הלואת נכרי בריבית, וכאמור לעיל, ככל ומדובר בהפסד מועט, נכון להחמיר ולקנות מהישראל או למכור לישראל.
♦
וכאמור לעיל, לענין נדו"ד, שהפקיד את הכספים בקופת גמל עוד בטרם ידע שגרושתו תצטרך להלואה, ודאי אינו חייב לפדות כספים אלו. ומ"מ אם לא נגרם לו נזק גדול, לפי יכולתו ועשרו, ינהג לפנים משורת הדין, ולראות איך לסייע בידה בהלואה. משכך, אף שיש מצוה לזון גרושתו, ויתכן שמצוה זו הינה לפני כל אדם, לכוף את יצרו, ולכל הפחות כדין קרוב, אינו מחויב לפדות קופת גמל ע"מ להלוות לה, אך אם יכול, ראוי שינהג לפנים משורת הדין, בפרט שיש בזה כדי לכוף את יצרו, וכמו שהתבאר לעיל.
♦ ♦ ♦