הישיבה הגבוהה 'הלכתא' בנחליאל
חובת הציבור במניעת סכנת נפשות
[נספח תשובה מהראש"ל הגר"י יוסף שליט"א]א.
סמכות הציבור בניהול חיי הקהילה
בב"ב ח: מובא: "רשאין בני העיר להתנות על המידות ("להגדיל סאת העיר או להקטין", רש"י) ועל השערים ("שער חיטין והיין שלא ימכרנה שנה זו יותר מכך וכך דמים") ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן ("לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת תורה")".
נראה, שיש סמכות בידי הציבור, להטיל מגבלות על יחידים במסגרת ארגון הקהילה. גמרא זו נפסקה להלכה בשו"ע חו"מ סי' רל"א סכ"ז: "רשאים בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו, ולהתנות ביניהם שכל מי שיעבור קונסים אותו כך וכך".
הריטב"א על אתר כתב: "ולהסיע על קיצתן- פירוש, לתת קנס על מי שיעבור על דבריהם כדאמרינן לקמן בעובדא דטבחי, כלומר שיסיעוהו מדין תורה או מממונו או מן העיר, ומשום דהפקר בית דין הפקר כדכתיב וכל אשר לא יבוא וכו'". הוסיף הריטב"א בפירושו לגמרא, שרשות הציבור אף לקנוס בממון או בהרחקה מן העיר. עוד למדנו מדבריו, שמקור הסמכות של בני העיר הוא בדין "הפקר בית דין הפקר", המוזכר ביבמות צ"ט. גם המאירי פירש כן, והוסיף שרשאים בני העיר גם ש"יחרם כל רכושו והוא ייבדל מקהל הגולה או שיתחייב מלקות או נידוי, הכל לפי תנאם".
אולם, המרדכי (סי' ת"פ-תפ"ב) מביא את דעת ר"ת: "בשם ר"ת- רשאין בני העיר להסיע על קיצתן, הא רשאין אלהסיע קאי, פירוש היכא דכבר התנו ביניהם. אבל אם לא התנו מתחילה אין כח בבני העיר להכריח אחד מבני עירם למה שירצו, ודקאמר הפקר בי"ד הפקר, כגון בי דינא דרב אמי ורב אסי... שבדורם אין גדול כמותו, אבל אם יש בדורם גדול כמותו אין בידינו להפקיע ממון".
עוד הביא המרדכי: "פירש ר"ת שנעשית הקיצות מדעת כל טובי העיר, וטובי העיר הוי בעירם למה שהובררו, כמו גדולי הדור היה הפקרם הפקר בכל מקום דמיגדר מילתא ותקנתא, כך טובי העיר היה הפקרם הפקר".
נראה מדברים אלו, שדעת ר"ת (שלא כדעת הראבי"ה שהביא המרדכי שם), שאין סמכות ביד הרוב לכפות את היחיד. הרחבה בבירור דעת ר"ת מצויה בספר "סמכויות הרוב בהלכה", כשסיכום הדעות בביאור דברי ר"ת מובא בעמ' 39. לענייננו, חשובים דברי המהרשד"ם (יו"ד סי' קי"ז): "ונראה דסברת ר"ת והנמשכין אחריו היא דאחרי רבים להטות לא מיירי אלא בדבר הנוגע לקיום התורה או מצוה כסנהדרין ותשעה חנויות... מטעמא דאי לאו הכי, אין קיום והעמדה לתורה אם כל אחד יברור דרך לעצמו. אבל בדבר הרשות לא איכפת ליה להקב"ה דלמה יפסיד היחיד בשביל המרובים".
יוצא מדבריו, שבמסגרת החובות ההלכתיות, יש סמכות לרוב לכפות את היחיד, גם לדעת ר"ת.
יתר על כן, החת"ס (שו"ת, חו"מ סי' קט"ז) כותב: "ובלאו הכא נמי, כבר נהגו בכל הגליות הללו למיזל בתר רובא בכל ענינים כאלו, ואם נמתין עד שיסכימו כולם לא יגמר שום ענין ויהיה השחתת הכלל. ומהאי טעמא נראה לי שגם לר"ת דס"ל דאינם יכולים להסיע על קיצתם אלא כשהסכימו כולם מתחילה, מכל מקום היינו מדינא, אבל מודה הוא ממנהגא דהרוב כופין היחיד לעשות כמו שהם אומרים, והן הנה דברי הרמ"א שכתב בשו"ע חו"מ סי' ב'".
דברי החת"ס הובאו במ"ב, סי' קנ"ג ס"ז בבה"ל ד"ה "והוא הדין" בהסכמה. בספר הלכות מדינה לגרא"י וולדינברג האריך (עמ' קס"א ואילך) במובאות רבות, ראשונים ואחרונים, כדעת חת"ס הזו. החת"ס הזכיר את חובתו של בית הדין הציבורי לסלק מפגעים מסכנים בחידושיו לע"ז ל.
לא זו בלבד, אלא שמצאנו בדיני נפשות דין נוסף, לגבי חלוקת פאת השדה לעניים מאילנות דלית ודקל הגבוהים. המשנה (פאה פ"ד מ"ב) מביאה, שעל בעל הבית להוריד את פירות האילן מן העץ ורק אח"כ לחלק לעניים, בשל הסכנה, ומוסיפה: "אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז (למרות הסיכון) ואחד אומר לחלק (ובכך להימנע מסיכון), לזה שומעין שאמר כהלכה".
יש חשיבות להזכיר דברי הגר"ש ואזנר (שבט הלוי ח"י סי רצ"א): "ואשר כתב, שעשיתם תקנות גדולות בסביבה שלכם למנוע הסכנה בדרכים ע"י התאונות שגורמים שפיכות דמים הרבה ונספו גדולים וטובים. יש לשבח אתכם על כך ולחזק ידכם, ושכל בי"ד בעירו עם מנהיגי הציבור חייבים לעשות למנוע נזקים מהתושבים. ואין לזה שייכות אם יש דינא דמלכותא או אין דינא דמלכותא, דהתקנות שנעשו ע"י השלטון נעשו לטובת הצבור למנוע אסונות, ואם לא נעשו על ידם היה חיוב עלינו לעשות כזה... מכל מקום פשוט שממנו (=מדברי הרמב"ם) לומדים שלפי המצב להסיר תקלות מרשות הרבים... וממילא משמע דמצוה להסיר מכשול הרבים בכזה. וממילא פשוט דאסור ע"פ הלכה לעבור ברמזור אדום בכל הזמנים, גם כשאין מכוניות מתקרבות ממש דהירוס הסדר מביא לידי סכנת הנפש כידוע". בדומה, כתב הגר"ע יוסף בשו"ת יחווה דעת ח"ז סי' ר"ה בנוגע לתאונות דרכים, שיש חובה הן לתקן תקנות למניעה, והן לציית לתקנות אלו.
הגרשז"א (מעדני ארץ שביעית סי' כ' אות י"ג) כתב ע"פ דברי הגמ' ב"ב הנ"ל: "... שכל קיבוץ אנשים רוצים ודאי לטובתם במינוי טובי העיר לשמוע להם בכל מה שימצאו לנכון לתקן לטובת הציבור ואף אם יש מישמתנגד לזה בטלה דעתו אצל כל אדם, וא"כ הוא הדין נמי שכל בני המדינה רוצים שפיר במוראה של מלכות ובדיניהם".
להדיא שנינו במו"ק ה.- "יוצאין לקווץ את הדרכים ולתקן את הרחובות... ומניין שאם לא יצאו ועשו כל אלו שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום? ת"ל והיה עליך דמים". רש"י פירש: "לקווץ את הדרכים- לפנות קוצים שבדרכים".
הר"ן הסביר שהחובה היא על בית דין שבעיר. התוס' (ד"ה "והיה עליך דמים") כתב: "פירש ר"ח נקיט ליה להאי קרא מפרשת מעקה דדמי להאי דהוי מכשול".
בשו"ת חת"ס יו"ד סי' רמ"א דן החת"ס בדיני נזיקין שבתורה. בתוך דבריו חידש שמקור דיני נזיקין (כגון שור תם ומועד) הוא בחיוב ונשמרתם לנפשותיכם ולא תעמוד על דם רעך. החת"ס מציין לגמ' במו"ק ה. הזו. נראה שהבין שהלימוד המובא בגמ' הוא מדאורייתא.
♦
ב.
פגיעה בזכויות הפרט לשם הצלת נפשות
ניתן לדון במקרים שונים, מהם עולה שהחובה להציל נפשות דוחה זכויות מסוימות, וממילא גם קודמת להן.
בגמרא ב"ק ס: מספרת הגמ' על דויד המלך: "רב הונא אמר גדישים דישראל הוו, דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו. שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה, ומלך פורץ לו גדר ואין מוחין בידו".
בתוס' שם ד"ה "מהו"– "איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פיקוח נפש". הרי שפשוט לתוס' שעצם פעולת ההצלה באמצעות ממון חבירו מותרת, שכן פיקוח נפש דוחה איסורי תורה. וכן הוא בדברי הרא"ש (סי' י"ב): "הא לא מיבעיא ליה למיקלינהו להצלת ישראלים שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש".
לעניין החיוב בפיצוי כשכבר הציל בממון חבירו כתב הרא"ש (ב"ק פ"י סי' ל'): "נרדף ששיבר כלים של כל אדם חייב שאסור להציל עצמו בממון חבירו. ורודף שהיה רודף להציל ושיבר את הכלים בין של רודף, בין של כל אדם פטור, ולא מן הדין אלא שאם אתה אומר חייב אין לך אדם שיציל את חבירו מיד הרודף".
באם אין לניצול ממון לשלם למצילו, נחלקו הראשונים (על דברי הגמ' בסנהדרין ע"ג. הנ"ל): ביד רמ"ה משמע שאי"צ להצילו, במאירי, ברא"ש ובטור (סי' תכ"ו) נראה שחייב להצילו גם במצב זה. יעויין באפיקי ים ח"ב סי' ל"ב (ד"ה "והנעל"ד ע"פ גמ' ב"ק ס:") שתלה מחלוקת זו במחלוקת רש"י ותוס' בב"ק ס:.
בשו"ע הרב חו"מ סי' ט' ס"ז הכריע כדעת הטור: "הרואה את חבירו טובע בים או לסטים באים עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או לשכור אחרים להצילו חייב לטרוח ולשכור ולהצילו וחוזר ונפרע ממנו אם יש לו, ואם לאו- לא ימנע. ואם נמנע עובר על לא תעמוד על דם רעך".
ונפסקה הלכה זו בשו"ע חו"מ סי' שנ"ט ס"ד: "אפילו הוא בסכנת מוות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל נפשו, צריך הוא שלא יקחנו אלא עד דעת לשלם". (ויעויין בביאור הגר"א לחו"מ סי' שפ"ח סקכ"ה שטעמו משום שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש, ואעפ"כ לרוב ראשונים צריך לשלם).
גם בדברי פוסקי זמנינו מבואר כן. לדוג' בשו"ת אג"מ יו"ד ח"א סי' רי"ד: "ומה שסובר כ"ג שרש"י סובר שאסור להציל עצמו בממון חבירו אף לפיקוח נפש והוא דבר שאי אפשר לומר כלל, דכל העבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וג"ע וש"ד. ואף גזל בכלל כדאיתא בכתובות דף י"ט לעניין לחתום עדות שקר... ואם כן גם בגזל ודאי יעבור ואל יהרג". ושנה דבריו (יו"ד ב' עמ' פ"ג): "דהא ברור, שלא רק מותר אלא שמחוייב אדם להציל עצמו בממון חבירו דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, ורק שחייב לשלם כשיהיה לו". בשו"ת יבי"א ח"ד חו"מ סי' ו' סק"ב, אחר אריכות בדעות ראשונים ואחרונים בנידון, סיכם: "אנו אין לנו אלא דברי הפוסקים והטוש"ע הנ"ל".
נראה מכך, שהצלת נפש דוחה זכויות קניין של הזולת.
בב"מ ס"ב. נחלקו בן פטורא ור' עקיבא: "שניים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהם, מגיע ליישוב. דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא ר' עקיבא ולימד וחי אחיך עמך- חייך קודמים לחיי חבירך". בשו"ת יבי"א ח"י חו"מ סי' י' סקי"א הביא בפירוש דברי הגמ' מחלוקת אחרונים: יש שהסבירו שאם השניים יישתו את המים יגיעו לידי מיתה בודאי (חו"י סי' קמ"ו), יש שהסבירו שלשניהם הדבר ספק פיקו"נ (יד אליהו מלובלין סי' מ"ג), או שיחיו שניהם חיי שעה במים שבידם (חזו"א יו"ד סי' ס"ט סק"ב). יוצא א"כ, שאם לא סכנת נפשות כלשהי, ברור שהצלת נפשו של הזולת דוחה צרכים אחרים.
בשו"ת אג"מ יו"ד ח"א סי' קמ"ה האריך בביאור הגמ', תוך הסתמכות על דברי הגמ' בב"ק הנ"ל, כתב: " דכשאיכא פיקוח נפש הא רשאי ליקח גם בעצמו בלא רשות הבעלים ואין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש, דרק לעניין התשלומין יש שמחייבי". מכאן הסיק את הנחתו בתשובתו, שהן לר' עקיבא והן לבן פטורא, נדחים צרכים שאין בהם סכנת נפשות מפני פיקוח נפש. לכן בנידון הגמ', רק סכנת נפשו של האחד (בהעדר מים בדרך) דוחה את סכנת נפשו של השני.
בנדרים פ: מובא מקרה נוסף: "מעיין של בני העיר- חייהן וחיי אחרים, חייהן קודמין לחיי אחרים. בהמתם ובהמת אחרים, בהמתם קודמת לבהמת אחרים. כביסתן וכביסת אחרים, כביסתן קודמת לכביסת אחרים. חיי אחרים וכביסתן- חיי אחרים קודמים לכביסתן. ר' יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים." הגמ' מסבירה את דעת ר' יוסי שצרכי הכביסה של העיר קודמים לחיי אחרים בנימוק שללא כביסה, נגרם נזק בריאותי ממשי: עיוורון, שגעון, שחין.
הראשונים (ר"ן, מאירי) מסבירים שמדובר במעיין של עיר כלשהי הזורם לתוך עיר אחרת, כך שהזכויות הראשוניות ביד אנשי העיר הראשונה. עם זאת, כש"כביסתן וחיי עיר אחרים, חיי אחרים קודמין". הר"ן על אתר כתב: "מפני שיש בהן חיי נפש משא"כ בכביסה". ואף ר' יוסי מסכים בכל צורך אחר מלבד כביסה. באג"מ יו"ד ח"א סי' קמ"ד (הוזכר לעיל) הדגיש, שגם ע"פ גמ' זו, חיי נפש קודמים לשאר צרכים. בנקודה זו, לכאורה, נחלקו הט"ז והב"ש באבהע"ז סי' פ' סי"ב. והאריכו הבית אפריים אבע"ז סי' ס"ו ובשאילת דויד סי ו' הגהה ד'. באג"מ (יו"ד ח"ב סי' קע"ד ד') כתב שבצער הנחשב חמור יותר מאובדן כל ממונו, אין חיוב משום "לא תעמוד על דם רעך". המג"א בסי' קנ"ו, הביאו בהעמק שאלה סי' קכ"ט סק"ד בדברים אלו: "והא ודאי דמחויב לקבל כל צער שבעולם להצלת נפש כדאיתא מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר וברש"י שם".
בשו"ת יבי"א ח"י חו"מ סי' י' סק"י הביא את דברי הב"ש האלו ודעת אחרונים רבים שחלקו עליו וסוברים שפקו"נ של הזולת דוחה צער ואף יסורים של האחר. גם בשו"ת דברי יציב חו"מ סי' ע"ט האריך בסוגיה והסיק כן.
♦
ג.
החובה להשקעת משאבים בהצלת נפשות
את הנימוק להטלת חובה זו יש למצוא בשתי מצוות:
בסהמ"צ לרמב"ם, מצווה רצ"ז: "שהזהירנו מלהתרשל בהצלת נפש אחת מישראל כשנראהו בסכנת מוות ויהיה לנו היכולת להצילו. כמו שיהיה טובע במיים ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו, באומרו יתעלה לא תעמוד על דם רעך". ובמצווה רצ"ח: "שהזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצותינו ובבתינו כדי שלא ימותו בהם בני אדם, והוא אומרו ולא תשים דמים בביתך".
ונפסקו להלכה בשו"ע חו"מ סי' תכ"ו: "הרואה חבירו טובע בים ולא הציל... עובר בלא תעמוד על דם רעך". ובסי' תכ"ז: "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצוות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהזהר בדבר יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצוות עשה ועבר בלא תשים דמים".
מקור הדין בסנהדרין ע"ג.: "מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה רעה גוררתו או לסטין באים עליו שהוא חייב להצילו? ת"ל לא תעמוד על דם רעך. והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: אבידת גופו מניין ת"ל והשבותו לו. אי מהתם הו"א ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי (=לטרוח ולשכור אחרים) אימא לא, קמ"ל". רש"י פירש במסקנת הגמ': "לא תעמוד על דם רעך לא תעמוד על עצמך משמע אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך". הר"ן פירש: "אתי קרא דלא תעמוד על דם רעך לומר שהוא מצווה לטרוח בו אף על הספק".
בהתבסס על דברים אלו, כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' רכ"א סק"ד): "צורת המצווה שלא יהיה אפילו צד קל של סכנת נפשות, והוא כעין לא תעמוד על דם רעך שדרשי בזה דספק נפשות להחמיר... דבעינן שמירה עד קצה הספק".
במקום אחר הרחיב (שבט הלוי ח"א סי' ס' סק"ה): "והיינו אע"ג שההצלה ספק מ"מ חייב דרך ודאי ומקיים בכך מצווה מה"ת דכך היא צורת המצווה ונראה דמכאן נפקא לחז"ל ביומא פ"ד דגם בספק ספיקא חייב... דמצווה זו נאמרה אפילו על הספק הרחוק של הצלת נפשות, דמצווה היא לעשות כל טצדקי של הצלה אפילו על מיעוטא דמיעוטא של הצלת נפשות".
בשבט הלוי ח"ה בסי' קע"ד דן בהשקעה הממונית המחוייבת להצלת נפשות: "יש שני גדרים בזה: אם יארע כזה ליחיד במקום שאין מצילין אלא הוא כגון טובע בנהר וחיה גוררתו, לדעת חת"ס זה תולה במחלוקת הפוסקים לעניין לאו דעובר בשב ואל תעשה אם חייב בכל ממונו, ומכש"כ למש"כ בעניי בלאו דלא תעמוד על דם רעך שחייב גם בממונו במקום שהמצווה דוקא עליו, ובלא"ה הרי דעת ריב"ש שחייב כנ"ל בכל לאו, וכתבו הפוסקים דעיקר בזה כריב"ש... דבמקום סכנת נפשות חייב בכל ממונו. איברא, כשאין הדבר מוטל על היחיד דוקא, וכל הציבור בכלל הקריאה פשיטא לי שאין יחיד בפנ"ע מחוייב להוציא כל ממונו, וצורת המצווה בעניין זה שהבי"ד או העומדים בראש יעשו את הרבים, אבל את היחיד אין לחייב". בדומה, כתב באג"מ יו"ד ח"א עמ' תנ"א: "פשוט לענ"ד שלהציל מקרא דלא תעמוד מחוייב להציל בכל ממונו". גם באהבת חסד ח"ב פ"כ כתב כך.
הגרש"ז אוירבך במנח"ש החמיר בנקודה זו: "ובפרט שמסתבר יותר שלאו זה חמור יותר ושפיר חייב לבזבז את כל ממונו, אך לצערנו נתקלים בזה תמיד ולא עושים כך. ולמעשה, ודאי נראה שכשרואה את חברו טובע בנהר ואין מי שיציל אותו חייב לבזבז את כל ממונו. אולם כשהעניין ידוע ומפורסם לרבים סומכים להקל שאינו חייב ליתן יותר מהחלק שמוטל עליו. ומ"מ אין זה מתקבל על דעתי כי מהיכ"ת יפטור עצמו מלאו חמור זה מפני שאחרים לא חוששים ועוברים על זה. והדבר צ"ע רב". בנשמת אברהם חו"מ סי' הביא דעות שונות תכ"ו בדין זה, יעוי"ש.
גם כשאין סכנה קונקרטית ומיידית לנפש, מחוייבים עדיין במניעת סכנה עתידית. מפורסמים הם דברי החזו"א (אהלות סי' כ"ב סקל"ב): "בשם נו"ב וחת"ס דאם יש חולה קמן מותר לנוולו משום פיקוח נפש אבל אין חולה קמן אסור. ואין החילוק בין איתא לקמן לליתא לקמן, אלא אם מצוי הדבר דבזמן שמתריעים עלה אף שאין בשעה זו חולה קמן משום חולי המהלכת... אלא לא מיקרי ספק פיקוח נפש בדברים העתידים שבהווה אין להם כל זכר, ובאמת שאין אנו בקיאים בעתידות ופעמים שמה שחשבונם להצלה מתהפך לרועץ והלכך אין דנים בשביל עתידות רחוקות".
ע"פ הבנה זו כתב הגרשז"א (מנחת שלמה תנינא סי' ל"ז) להתיר פעילות תחנת עזרה ראשונה או תחנת משטרה בשבת לצורכי הערכות, מניעה ומוכנות למצב סכנת נפשות אפשרי בעתיד. גם בשו"ת מהרי"ל דיסקין בקו"א סי' ה' לגבי חילול שבת בפיקוח נפש, משמע שלגבי ציבור מחזיקים תמיד שיש הצלת נפשות במידה שהיא, הגם שהסכנה אינה מצוי כעת, כיון שיש סיכוי להצלת פרטים מהציבור.
בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' ט"ו פ"ז (אות ו') כתב: "ובדיוק ככללות ההגדרה האמורה דכשאין הדבר המסכן נמצא באופן מוחשי לנגדנו ליכא להכלל שלא אזלינן בפיקו"נ בתר רוב, אלא אזי דינו ככל איסורין שבתורה דאזלינן בתר רוב. מצאתי בספר בנין ציון סי' ל"ז שמגדיר בכזאת, וכה דבריו: אע"ג דכלל בידינו דאין לך דבר עומד בפני פעקו"נ ואין הולכין בפקו"נ אחר הרוב זה דוקא ביש ודאי סכנת נפש לפנינו כגון בנפל עליו בגל דאז חוששין אפילו למיעוטא דמיעוטא, אבל בשעתה אין כאן פיקו"נ רק שיש לחוש לסכנה הבאה בזה אזלינן בתר רובא כמו לעניין איסורא".
נמצא בדעת בה"ג ור"ח המובאת בחידושי הרמב"ן לשבת מ"ב שהתירו כיבוי גחלת של מתכת ברה"ר אע"פ שיש בה איסור תורה כיון שהיזק הרבים חשוב כפיקו"נ, שכן אין הרבים מבחינים בסכנה. (המ"מ שבת פ"י הי"ז כתב שהרמב"ם סובר כהגאונים). וכתב הרמב"ן על דבריהם: "ושמא כל היזק של בים כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל, ואינו נכון". בגיליוני הש"ס למהר"י ענגיל כתב לחדש, שגם נזק ממוני לציבור יכול להיחשב פיקו"נ.
גם הגר"ש ישראלי בספרו עמוד הימיני סי' י"ז אות ח'-ט' האריך בעניין זה: "נמצא שפעולה זו של חילול שבת עכשיו היא הכרחית בכדי שתוכל לצאת לפועל לאחר זמן ההצלה הנצרכת. ואם לא תיעשה עכשיו הפעולה ברור שזה יגרום פעם לאיבוד נפש. ע"כ הר"ז בגדר מכשירי פיקוח נפש שגם הוא הותר".
עוד כתב: "על כן נראה שיסוד הדברים הוא שכל מה שנוגע לשלום הציבור או סילוק נזק ממנו, הכל נחשב כפיקוח נפש, כי כל מה שחשוב לשלום הציבור יש בו בעקיפין ענין עם פיקוח נפש".
ויעויין בספר צניף מלוכה לרמ"צ נריה (עמ' 124-125), ובמאמר בנו הרא"י נריה "פיקוח נפש בשבת בצבא" במש"כ בנידון.
כאמור, בשו"ת שבה"ל שהובא לעיל, הסביר שבעיקר מצוות לא "תעמוד על דם רעך" ו"לא תשים דמים בביתך" מונחת החובה למנוע כל סכנה, אף אם היא עתידית או מסופקת, ואפילו רחוקה.
גם אם ננקוט כדברי רש"ש (ביומא פ"ד: ד"ה "לא ספק") שכשיש לפנינו חולה שיש בו סכנה, אף אם ניתן להמתין עד הערב לטיפולו ללא סכנה, מותר לחלל עליו את השבת (יעויין בדברי הרא"י נריה הנ"ל על חידושו של הרש"ש), ע"פ הגדרתו של הגרש"י את צורכי פיקו"נ העתידי כמכשירי פיקו"נ, יש לומר שאין להתיר לעשותם בשבת, כיון שניתן לעשותם בימי חול. עם זאת, יש חיוב לעשותם מצד "לא תעמוד על דם רעך".
♦
ד.
החובה כלפי היחיד
גם אין לומר שהאזרח הפרטי, בהסתכנו מיוזמתו, מסיר את חובת הציבור כלפיו.
שנינו בגיטין מ"ז. "המוכר את עצמו ואת בניו לגויים אין פודין אותו אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן, והוא ששנה ושילש, וכ"ש היכא דאיכא קטלא". הרי שכלפי קטנים החובה קיימת בכל מצב. גם כלפי אביהם, הבוגר, החובה לפדותו קיימת רק עד 3 פעמים. ובכל אופן, כשמדובר ב"קטלא", סכנת נפשות, פודים אותו בכל מצב. לכן הסיק בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' ט"ו) על יסוד סוגיא זו, שאף כלפי המסכן עצמו בבחירתו חלה חובת לא תעמוד על דם רעך. בודאי כלפי רבים השוגגים, בשל חוסר מודעות, וכלפי קטנים. בשו"ת להורות נתן(ח"ב סי' מ"ד סק"ו ובח"ה סי' כ"ח סק"ז), לאחר מו"מ בשיטות השונות בנידון, כתב במסקנת ההלכה, שאף במאבד עצמו לדעת, חובה זו קיימת. אם משום שאין חיי-נפשו של אדם בבעלותו לוותר עליהם, אם משום שחובת הצלת הנפש שעל האחד גוברת על בחירתו של השני לסכן נפשו.
באותו האופן דן הגרי"מ לאו בשו"ת יחל ישראל ח"ב סי' ס"א. גם בשו"ת אג"מ (יו"ד ח"ב עמ' ר"צ) כתב בהחלטיות להלכה כדעה זו.
וכתב בשו"ת מהר"ם מרוטנברג סי' ל"ט: "הרואה את חבירו טובע בנהר דחייב להצילו ולמיטרח ולמיגר אגורי, ודבר פשוט שאפילו צווח אל תצילוני שמצילו וחוזר ומוציא ממנו מה שהוציא".
זאת, לעומת ס' חסידים סי' תרע"ג: "לפני עיור לא תיתן מכשול. שלא ירחץ אדם שהוא מוכה שחין עם יהודי אחר אלא א"כ יודיענו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך ולא תעמוד על דם רעך". במקור חסד שם סק"ג פירש: "רצה לומר שאז אין הוא מוזהר כי אם הרוחץ עמו עיין חו"מ סי' תכ"ז ס"י'". גם הגרי"פ פערלא (בביאורו לסהמ"צ לרס"ג, עשין כ"ח) האריך בביאור דין זה, והסיק שאין חובת לא תעמוד על דם רעך חלה כלפי מי שסיכן עצמו.
ויעויין באריכות בדברי הגרע"י בספר משא עובדיה עמ' רס"ד ואילך שהביא ריבוי שיטות בעניין זה.
לכן נראה, שחובת לא תעמוד על דם רעך קיימת גם כלפי פרטים הנוהגים בחוסר אחריות או ברשלנות. זאת, משום שבדיני נפשות הלך אחר המחמיר. בפרט כשמדובר בציבור, בו יש רבים שהם קטנים או בוגרים השוגגים במעשיהם.
♦
ה.
ספק נפשות להחמיר
בתרומת הדשן סי' קמ"ח בדין יולדת תוך שלושה ללידתה ש"בין אמרה צריכה אני, בין לא אמרה צריכה אני מחללין", הזכיר את מחלוקת הראשונים אם מחשבים שלושה ימים אלו מעת לעת. בתרומת הדשן הסיק שלא מחשבים מעת לעת, נגד הכלל שספק נפשות להקל. (אחרונים רבים חלקו דין זה- מ"ב סי' ש"ל סקי"ג ולויית חן בסי' ש"ל לגרע"י).
וכתב שם: "ואם תאמר, ונימא כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא בספק נפשות להקל, והכי פסיק תלמודא בפלוגתא דמר זוטרא (שבת קכ"ט. לגבי יולדת) , וכן בהגהת אשרי (יומא פ"ח ט"ו) בפלוגתא דרבוותא? כיון דאשירי לא כתב דבעיא מעת לעת אלא כדי ליישב הלכות גדולות דלעיל, ואהא פליגי רב אלפס ור"י. וכתב מהר"ם (כתובות סי' ק"ע) דנוהגין לפסוק כרב אלפס בדבר שלא נחלקו עליו התוס', וכ"ש היכא שהתוס' שוין לו. והתם הוא נמי לאפוקי ממונא מן המוחזק ואע"ג דקי"ל ספק ממונא לקולא למוחזק. וכיון דליתא לבה"ג נתרועע היסוד של פסק האשירי דבעינן מעת לעת".
כלומר, על אף הכלל שספק נפשות לקולא, מכריע בתרומת הדשן כדעת הרוב המחמירים נגד דעת בה"ג.
הרמב"ם (שביתת העשור פ"ב ה"ח) כתב: "חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכיפורים, אע"פ שהרופאים הבקיאין אומרים שאינו צריך מאכילין אותו ע"פ עצמו עד שיאמר דיי... מקצת הרופאים אומרין צריך ומקצתן אומרין אינו צריך הולכין אחר הרוב או אחר הבקיאים".
במ"מ שם: "כבר כתבתי שדעת רבינו שהולכים אחר רוב דעות, ומצינו בדיני נפשות שיש בהן אומד והולכין בהן אחר הרוב". בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סי' ט"ו פ"ז אות ט"ז) הסביר: "דהיכא דהמיעוט הוי כי שאינו ומתבטל מלכתחילה נגד הרוב, לא אזלינן אחריו גם בפיקו"נ, צריכים להסביר את הדין שנפסק לגבי אכילה ביוה"כ בסי' תרי"ח דאם רופא אחד אומר צריך ושניים אומרים אין צריך אין מאכילין אותו". (ויעויין שם באות ה' שחילק בחשש לפיקו"נ עתידי בין ספק שקול למיעוט סכנה).
החת"ס ליומא פ"ד: כתב: "... משא"כ בברייתא דרוב רופאים אמרו שאין כאן סכנת נפש כלל ולא איתחזק נמי סכנת נפש לפנינו, בכה"ג לא אמרינן (-לא הלכו בפיקו"נ אחר הרוב)". ובהמשך דבריו: "א"כ ממילא הכ"נ לגבי רוב רופאים דהו"ל רוב גמור ויותר טוב מן הכא, דרופאים דומה ממש לסנהדרין, בכה"ג אזלינן בתר רובא לכ"ע". גם בספר דברי ירמיהו על הרמב"ם דימה דין זה לסנהדרין, בו רוב דעות מכריע נגד מיעוט: "... בדבר התלוי באומד הדעת אם ניזיל בתר רוב משויא למיעוט לשקר ודברי שקר... וסנהדרין בד"נ יוכיח על זה".
מסתבר לפי דברי החת"ס, שכשהוחזקה סכנת נפשות לפנינו, חוששים אף למיעוט דעות. בנוסף לזה, בטוש"ע סי' תרי"ח ס"ד חולקים על דברי הרמב"ם.
בנוגע לדברי תרוה"ד, שהכריע כרוב דעות לקולא בפיקו"נ, יש להביא את דברי רבינו ירוחם שהובאו בטור סי' תרי"ח: "בענין מחלוקת הפוסקים באומדנא דחולה אי אזלינן בתר רוב דיעות, דלדידן לא נפקא לן מידי דאפילו יהיה מחלוקת פוסקים, אם היה בא מעשה לידינו היינו מאכילין אותו דספק נפשות להקל".
בשו"ת שרידי אש (ח"ב סי' ל"ד ד"ה "והנה", סי' ל"ח סק"ב) הסיק מדברי רבינו ירוחם שבכלל ספק נפשות להקל יש לנקוט כדעת מיעוט גם נגד רוב במחלוקת שיסודה בהגדרת פיקו"נ.
לעניננו: בדברי הגרש"ז אוירבך והגר"ש ואזנר נראה שיש לדון בדין "לא תעמוד על דם רעך" כדיני נפשות. לכן נראה להחמיר במחלוקות הפוסקים בנידון זה.
בשאילתות דרב אחאי גאון ל"ח מובא: "דמחייבין דבית ישראל לרחומי חד בחבריה שנא' וחי אחיך עמך. ועדיף קמי שמיא לקיומי נשמה דאפילו שבת דאסור סקילה מחללין לקיומי נשמה". בהעמק שאלה סק"א ציין כמקור לדברי ר"א גאון את דברי הגמ' בב"מ ס"ב. "שניים שהיו הולכים במדבר" שנחלקו ר"ע ובן פטורא בלימוד בפסוק זה. והקשה הנצי"ב: "ולכאורה יש להקשות בסנהדרין ע"ג. דמקשה הש"ס על הא דתניא לא תעמוד על דם רעך הרי שהיה טובע בנהר וכו' והא יש ללמוד מדכתיב והשבותו לו זה אבידת עצמו ומשני ע"ש. ואכתי תקשה הא כתיב וחי אחיך עמך? אבל באמת לק"מ דודאי איכא בזה עשה דוחי אחיך עמך ול"ת דלא תעמוד על דם רעך, וכמה מצוות יש בהן לא תעשה ועשה. ולא מקשה אלא ממצות דהשבת אבידה דגופו דכתיב שם ל"ת לא תוכל להתעלם וזה פשוט".
הרי שהבין בדברי הגמ' בסנהדרין שיש בחיוב ההצלה הנידון את חומרת "וחי אחיך עמך", וכפי שהביא שם מס' יראים סי' מ"ו: "צוה הקב"ה וחי אחיך עמך. ותניא עמך- חייך קודמין לכל אדם. ומכלל וחי אחיך למדנו לפדותו מן השבי ולהלבישו בקרה להשקותו בצמאונו ולהאכילו ברעבונו".
אלו הם דברי בעל באר הגולה בשורותיו האחרונות לביאורו לשו"ע (חו"מ סי' תכ"ז "מצוות עשה להסיר כל מכשול שיש בו סכנת נפשות"): "נראה לעניות דעתי הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש הוא מטעם שהקב"ה ברא את העולם בחסדו להטיב להנבראים שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום מצוותיו ותורתו וליתן להם שכר בעמלם, והמסכן את עצמו כאילו מואס ברצון הבורא ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו".
♦ ♦ ♦
תשובת הראש"ל הגר"י יוסף שליט"א
בס"ד, ו' אדר א תשפ"ב
לכבוד השואלת הנכבדה, הגב' … שתחי'
בדבר שאלתה על רחיצה בחופי הים במקום שיש חשש לסכנה. כיצד על הרשויות לנהוג ומהי החובה המוטלת על כל אחד ואחד.
בדבר האיסור, כתב מרן השולחן ערוך (חושן משפט סי' תכז סעיף ט-י): הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכו', כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואמר: הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או: איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות, והנזהר מהם עליו תבא ברכת טוב. עכ"ל. והוא מלשון הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פי"א ה"ה). וכתב בערוך השלחן (סעיף ח') דמה שכתב הרמב"ם מכין אותו מכת מרדות, אינו רוצה לומר דהוי רק איסור דרבנן, דודאי יש בזה איסור דאורייתא, אלא שאין לוקין עליו כהרבה לאוין שאין בהם מלקות. וציין לבית יוסף ביו"ד סימן קטז. וע"ש בטור שהביא בשם הרמב"ם שכל האוכל דברים המשוקצים מכין אותו מכת מרדות. וכתב הבית יוסף, דהוו מדרבנן ולכן אינו לוקה עליהם. אבל מכל מקום מכין אותו מכת מרדות. ואפשר נמי דהנך מילי דאורייתא נמי אסירי, וקים להו לרבנן דאין לוקין עליהן, כדאשכחן דחצי שיעור אסור מן התורה ואין לוקין עליו.
ובטעם הדבר, כתב הרב באר הגולה (חו"מ שם אות צ): "נלע"ד הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש הוא מטעם שהקב"ה ברא את העולם בחסדו להטיב להנבראים שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום מצותיו ותורתו כמו שאמר הכתוב (ישעיה מג, ז) "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו" וכו' וליתן להם שכר טוב בעמלם, והמסכן את עצמו כאילו מואס ברצון בוראו ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו, ואין לך זלזול ואפקירותא יותר מזה, ולשומעים יונעם ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו".
ובדבר החובה של הרשויות בכך, פסק מרן השו"ע (שם סעיף ח): וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה, שנאמר: השמר לך ושמור נפשך (דברים ד, ט). ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים (שם).
וכפי שנאמר בתורה (דברים כב): כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנו. ולכן יש לכל אחד לעשות מעקה לגגו, וזו מצות עשה מן התורה. והחיוב לעשות מעקה הוא לאו דוקא בגג, אלא כל מקום שאפשר ליכשל בו ולבא לידי סכנה, כגון שיש לו בור בחצרו, בין שיש בו מים בין שאין בו מים, חייב לעשות לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, או לעשות לו כיסוי כדי שלא יפול אדם שם.
וכן כתב הרמב"ם (פרק יא מהלכות רוצח ושמירת הנפש הלכה ד'): אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בה אדם וימות, כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו, בין שיש בו מים בין שאין בו מים, חייב לעשות חוליא גבוהה עשרה טפחים, או לעשות לה כיסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו, ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר, השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים. ע"כ.
וראיתי מי שהעיר, דלכאורה קרא דהשמר לך לא איירי במידי דסכנה, אלא לענין שמירת התורה והמצוות, וכדכתיב, השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך וגו'. ותנן באבות (פרק ג' משנה ח') רבי מאיר אומר, כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר, ושמור נפשך. וע"ש בביאור הגר"א (סק"ו) שציין לגמרא ברכות (פרק ה'), מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, ובא שר אחד ונתן לו שלום, ולא החזיר לו, לאחר שסיים תפלתו אמר לו והלא כתיב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך, וכתיב ונשמרתם מאד לנפשותיכם. נמצא שבגמרא כללו בהדי הדדי, ואף קרא דהשמר לך איירי שצריך לשמור עצמו מהסכנות. וראה בשלחן ערוך (סימן תכז סעיף ז'-י'), ובבן איש חי (פרשת פנחס אות ו'), ובשו"ת בצל החכמה חלק ד' (סימן קיז), ובשו"ת להורות נתן חלק ב' (סימן קי), ובשו"ת קנה בושם חלק ב' (סימן קי). ע"ש.
ובוודאי שיש חובה על הרשויות הממשלתיות והמקומיות לדאוג לכך שלא ימצאו מקומות שעלולים בני אדם להסתכן בהם. וכפי שכותב הרמב"ם על דברי המשנה (מסכת מועד קטן פ"א מ"ב) רבי אלעזר בן עזריה אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית וחכמים אומרים עושין את האמה בתחלה בשביעית ומתקנין את המקולקלות במועד ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים ועושין כל צורכי הרבים ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים. ע"כ. וביאר הרמב"ם בפי' המשנה שם: וכל צרכי הרבים - כגון כריתת הקוצים וישור המקומות העמוקים ובנין הגשרים וכיוצא בהן. ע"כ. ואשר על כן כל ראש עיר וראש מועצה צריך לדאוג לכך שלא יימצא תחת חסותו מקום אשר יכול להוות מכשול לרבים. ולדאוג עד כמה שאפשר לצמצום מקרי אסון, באמצעות הקצאת משאבים לתיקון התשתיות והצבת גדרות במקומות המועדים. כמו כן יש ליתן את הלב לתיחזוק המקומות הללו ולמנות שומרים אשר יפטרלו בהם לעיתים תכופות על מנת למנוע ככל הניתן תאונות ואסונות.
כמו כן מוטלת עליהם החובה לאכוף את החוקים העירוניים שנועדו למנוע סכנות. וכן לדאוג לשילוט מסודר במקומות הסמוכים, למען ישמעו וייראו. ולמזהיר ולנזהר שלום ירבה כנהר. וצריך ליידע את הגופים הממונים לכך, שאין להקל ראש ולקצץ בתקציבים הממשלתיים והעירוניים המיועדים למניעת אסונות, והמקצץ בתקציבים אלו עלול לגרום לאסונות נוראיים.
וזה לא מכבר אחד התלמידים בבית שמש, נפל לתוך בור מים שהי הלא מגודר, באיזור בית שמש, וקיפד את חייו לדאבונם של בני משפחתו וכל עם ישראל. ואילו הרשות המקומית היתה מגדרת בור רחב זה, לא היה קורה האסון. והיה ראוי שפקחי העיריה יסתובבו שבסביבת העיר לסתום פרצות כאלו.
כמו כן, חובה קדושה מוטלת גם על האזרחים תושבי האיזור ואף עוברי אורח, לעדכן את הרשויות בכל מכשול או פגע הנקרה בדרכם, ובכך ניתן בחסדי ה' להציל נפשות, וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. ואין להקל את הדעת בכך.
מן הראוי שתוקם וועדה ממשלתית מסודרת שתהיה אחראית לכלל הדברים שעלולה להגיע מהם סכנה, ותפוקח ע"י נציג ממועצת הרבנות הראשית לישראל, שיתן חוות דעת וייעוץ הלכתי לכך.
ובכל העיסוק בעניין זה יש מצווה גדולה וחשובה של שמירת הגוף והנפש. וכמבואר היטב בדברי הפוסקים שהובאו לעיל.
ואין ספק כי כל העוסקים במצווה קדושה זו יתברכו מפי עליון בשפע טובה וברכה ויזכו לאריכות ימים ושנים בטוב ובנעימים שובע שמחות וכל טוב. אכי"ר.
יצחק יוסף
הראשון לציון
הרב הראשי לישראל
♦ ♦ ♦