הרב אליהו רוזנבלום
כולל מיר

בביאור דברי רבינו גרשם דגמרי דישראל לא יפחתו מס' ריבוא, ומקור הדברים

א.
דברי רבינו גרשם, וסתירתו מיבמות סג:
בגמ' ערכין לב:[1] ומי מנו שמיטין ויובלות (בזמן עזרא), השתא משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות, עזרא דכתיב ביה כל הקהל כאחד ארבע ריבוא אלפים שלוש מאות ושישים, הוה מני.
דתניא משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות, שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שכל יושביה[2] עליה, ולא בזמן שגלו מקצתן,
יכול היו עליה והן מעורבין שבט בנימין ביהודה, ושבט יהודה בבנימין[3], יהא יובל נוהג, תלמוד לומר לכל יושביה, בזמן שיושביה כתיקונן, ולא בזמן שהן מעורבין[4].
ולכאורה הוקשה לרבינו גרשם מה שאלו בגמ', דלמא בזמן עזרא זה היה כל מספר בני ישראל בעולם [ואם זה היה כל ישראל, אפשר שגם היו במקומם].
ומכח קושיא זו כתב רבינו גרשם וז"ל דאפ' עישור מישראל לא היו במקומן, דהכי גמירי דלעולם אין ישראל פחותים מששים ריבוא, כ"ש דלא מנו יובלות עכ"ל[5].
והיינו דפשט הגמ' מבוסס על הגמירי של רבינו גרשם, דמוכח שלא היו כל יושביה עליה, ואפ' עשירית לא היו.
ובאמת שלפי דבריו שזה הולך לפי כמות האנשים, מוכח שצריך את כל ישראל, ולא מהני רוב, דהרי כשגלו ראובן גד וחצי שבט מנשה, עדין היו רוב ישראל בא"י, ולמה פסק היובל, וע"כ צריך את כולם. וכן מוכח מדבריו שהנושא הוא כמות ומספר אנשי ישראל[6].
ויש כאן ידיעה חשובה וקבלה מרתקת, באחד מראשוני הראשונים, דגמירי דאין ישראל בשום דור ובשום מצב, פחותים משישים ריבוא.
תוס' לכאורה למדו את הסוגיא אחרת: דהנה בגיטין לו: כתבו תוס' ד"ה בזמן [לו.] ... והא דאמר בסוף ערכין (דף לב:) מנו יובלות לקדש שמיטין דמשמע דיובל לא נהג היינו למאי דס"ד התם מעיקרא דלא חזרו עשרת השבטים שגלו ולא היו בגלות בבל אלא ב' שבטים וכשעלו בבית שני לא היו כל יושביה עליה, אבל במסקנא דאמרי' דירמיהו החזירן ויאשיהו מלך עליהן נמצאו דהיו שם מי"ב שבטים ואף על גב שלא עלו כולם חשיב כל יושביה ומיהו קשה דזיל קרי בי רב הוא דבעזרא מני לכל י"ב שבטים[7].
ומלשונם משמע שהכל תלוי בשבטים, וצריך כולם ולא מהני רובם, ולכן תחילה כשגלו שנים וחצי שבטים, הפסיק היובל, ובסוף כשהיו מכל השבטים חזר היובל. ואם היו רק ארבעים אלף הנ"ל, אבל היו מתוכם מכל השבטים, זה היה מספיק, אלא שבה"א לא היו כל השבטים. וע"ז שאלו תוס' מה היה הה"א, הרי מוכח מקרא שכן היו מכל השבטים. [בענין דמשמע מלשונם שם דאפ' מיעוט כל שבט ושבט מהני, והאם תלוי בשבטים או באנשים, שוב מצאתי בזה, ע' הערה[8].]
ויש כאן לדון ולעיין בקבלת רבינו גרשם בתרתי:
א. מה מקור הגמירי הזה שלא יפחתו כלל ישראל מס' ריבוא[9]? ואולי הייתה לו קבלה איש מפי איש עד משה רבינו[10].
ב. דלכאו' יש להקשות דסותר לדברי חז"ל ביבמות ובב"ק.
הנה אמרו ביבמות סג: ובנחה יאמר שובה ד' רבבות אלפי ישראל, מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד, וזה לא עסק בפריה ורביה, לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל. וכעי"ז בב"ק פג. ובנחה וכו' הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחת, והייתה אשה מעוברת ביניהם, וראויה להשלים, ונבח בה כלב והפילה, נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל.
ומשמע שיכול להיות בישראל שני רבבות ושני אלפים בלבד, שזה הרבה פחות משישים ריבוא[11].
ובאמת כששאלתי את מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל (שליט"א) מה מקור רבינו גרשם הנ"ל ציין ליבמות סד. וכונתו לכאורה שמשם לכאו' קשה על רבינו גרשם, וצ"ע[12].
ב.
לא ע"י כולם ראויים להשראת השכינה
ושמעתי ליישב מגאון אחד זצ"ל דהא פשיטא שאף פעם לא יהיו פחות משישים ריבוא בכלל ישראל בכללותם, אבל לא כל אחד ראוי שתשרה עליו שכינה, וכשיש כ"ב אלף הראויים שתשרה עליהם שכינה אז שורה השכינה [ומתפרש כך: והרי שהיו ישראל כ"ב אלף חסר אחד, שראויים שתשרה עליהם שכינה וכו', והיה באפשרותו להוליד אחד שיהיה ראוי, או שהיתה מעוברת עם אחד שראוי, נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל[13].]
וכעי"ז מבואר במהרש"א ביבמות שכתב וז"ל ... וכן בדוגמא זו היה באותו דור מחנה לויה, כ"ב אלף כולם צדיקים שהשכינה שורה עליהם, ולא היו בכלל חטא דור המבול וכו', עי"ש באריכות, ומתוך דבריו משמע שצריך כ"ב אלף צדיקים וכנ"ל.
[ובזה אתי שפיר מה שהקשנו לעיל דא"כ נמצא שרבנן שבאו להחמיר נמצאו מקילין, דלעולם אין באפשרותנו לדעת כמה אנשים חסר להשראת השכינה, דלא נמדד בכמות האנשים אלא באיכותם, וזה אינו בידינו. וזה שיש ספק אפ' קטן שאולי בדיוק כעת יש פחות מכ"ב אלף, זה יעורר את האדם לעסוק בפו"ר, וכמו שאמרו חז"ל בקידושין מ: הרי שהיה העולם מחצה על מחצה, כי הספק בדבר כ"כ גדול, אפ' בספק רחוק, מעורר את האדם]
ומצאתי בס"ד בחידושי בכור שור (בסוף ספר תבואת שור על השו"ע) בחידושיו על יבמות שכתב ע' במהרש"א שפירש דהיינו דנמנו כ"ב אלף לוים להשראת שכינה במדבר, והוסיף אבל במדרשים איתא דתרוויהו היו צריכי, להשראת שכינה שישים רבוא מישראל, וכ"ב אלף לוים נגד מחנה שכינה.
ומבואר מדבריו [מלבד הגמירי של רבינו גרשם הנ"ל] דלהשראת השכינה צריך ב' ענינים: א. שישים ריבוא, ב. כ"ב אלף צדיקים.
ומה שהגמ' נקטה את המספר של כ"ב אלף צדיקים, והרי להשראת השכינה צריך גם שישים ריבוא ישראל, דכיון שכ"ב אלף הוא מספר יותר קטן, מעורר יותר את האדם, וחז"ל הרי באו לעורר במאמר זה, ופשיטא.
מה הוא ענין כ"ב אלף ע' הערה[14].
♦
ג.
עוד שיטה בענין השראת השכינה
ויש שיטה שלהשראת השכינה בעינן גם את כל הטף והנשים שהיו בדור המדבר.
ע' שיטה מקובצת ב"ק פג. אבל גאון ז"ל גריס לה וז"ל: שני אלפים רבבות מישראל[15] כמו שהיו בדור המדבר בין נשים וטף, אבל מהנהו דהוו מבן עשרים ומעלה לא הוו אלא ששים ריבוא. ע"כ[16].
ולפי"ז זה עוד תרוץ על השאלה, איך שייך שיהיה בכלל ישראל פחות משישים ריבוא, שבאמת לא מבואר בגמ' ששייך כזה דבר כלל וכלל.
♦
ד.
דרגות בהשראת השכינה
תרוץ נוסף על הקושיא מיבמות ומבב"ק, לקבלת רבינו גרשם: אפשר ליישב ע"פ מה שכתב רבינו בחיי (בראשית מו) וז"ל: והתבונן מזה מעלתו של יעקב שנאצלו מכחו שבעים נפש, שמהם יצאו שישים ריבוא, כנגד שבעים שמות[17] שנאצלו מן השכינה, שאין מנינם פחות משישים ריבוא, והם תכלית כל הדעות (א"ה: וכעי"ז כתב החינוך בהקדמה), ולכן לא היו ישראל ראוין לקבל את התורה, עד שעלו לשישים ריבוא, כי אז היו כנגד המספר העליון, ואז נתנה תורה בהסכמת הכל, והשכינה אינה שורה בישראל, כי אם במניין שישים ריבוא, שהם שש מאות אלף.
והענין כי השכינה כלולה משש קצוות, ויש בשש מאות אלף ששה פעמים מאה אלף, הם עשרה ריבוא לכל קצה וקצה, ומיום ששרתה שכינה בהר סיני במת"ת, לא זזה מישראל עד שחרב בית ראשון, ומיום שחרב בית ראשון, לא שרתה שכינה בישראל, כי בבית שני לא שרתה שכינה,
ואין הכוונה לומר שלא שרתה שכינה בבית שני כלל, שהרי מצינו שכינה שורה בשתי ריבוא, ממה שכתב שובה ד' רבבות אלפי ישראל וכו', ואצ"ל בארבע ריבוא שהשכינה שורה בהם, ועוד שהכתוב מעיד וארצה בו ואכבד, כלומר אשרה בו הכבוד שהוא השכינה, אלא שלא שרתה בו תדיר, כמו בבית ראשון, לפי שלא היו בו שישים ריבוא, שלא עלו מבבל כי אם מ' אלף שכן כתוב וכו'.
נמצאנו למדים: שיש דרגות בהשראת השכינה והדרגה הנמוכה כבר יש בכ"ב אלף, והדרגה העליונה היא בשישים ריבוא.
ועוד למדנו שהמספר נמדד ביחס לאותו מקום, ובא"י בבית שני, לא היו שישים ריבוא, אף שבחו"ל אפשר [וכנראה] שהיה. ובזה מיושב שפיר איך שייך שישרה שכינה בכ"ב אלף, ואיך יתכן מצב שיש רק כ"ב אלף בכלל ישראל, הרי מעולם לא היו קרובים למספר כזה קטן, דהיינו במקום אחד.
ואולי גם דברי רבינו גרשם מבוססים על זה שלקבלת התורה נצרכנו לשישים ריבוא בני ישראל, וכמו שהתורה היא נצחית, ולא תשכח מפי זרעו[18] המספר שנצרך לקבלת התורה הוא גם נצחי, אף שהיום הם מפוזרים ואין השכינה שורה כבזמן מת"ת, שהיו במקום אחד, מ"מ צריך את מספר זה של כלל ישראל בעולם, ודו"ק.
וע"ע תוס' ב"ק פג. וז"ל ... ולא שייך כאן הא דאחד דיני ממונות (סנהדרין דף לט.) דכל בי עשרה שכינה שריא, דהכא אנביאים ואמשכן קאמר [ובמשך חכמה הלוים ואמשכן קאמר] ומבואר מדבריהם שיש כמה סוגי השראת השכינה[19], ודמי להנ"ל.
♦
ה.
תירוץ נוסף
ומרן הגאון ר' חיים קניבסקי זצ"ל תירץ לי את סתירת דברי רבינו גרשם לדברי הגמ', דלפי שעה יכול להיות כמות מועטת של כ"ב אלף ומיד ישלים הקב"ה עכ"ל, וחז"ל נקטו מקרה של כ"ב אלף כדי לעורר לב האדם שהאדם היחידי יכול באמצעות מעשיו לגרום לסילוק השכינהכ.
ו.
מקורות נוספים כדברי רבינו גרשם
א. ומצאתי בס"ד שמקור דברי רבינו גרשם כבר נמצא בזוהר פרשת עקב ח"ג רעג.[20]
הכי את, דאנת נהיר בשיתין רבוא, בכל דרא ודרא, והאי איהו דקאי רמז קהלת דור הולך ודור בא, ואוקמוה רבנן, אין דור פחות משישים ריבוא[21]. [ותרגום הזוהר הוא, כך הוא אתה, שאתה מאיר בשישים ריבוא נשמות בכל דור ודור, וזהו שרמז שלמה בקהלת, דור הולך ודור בא, ופירשו החכמים אין דור שפחות משישים ריבוא -ע"פ זוהר מתוק מדבש].
אולם יש לדחות, שכל המקומות שחז"ל נקטו לשון אין דור פחות משישים ריבוא, דהכונה בזמן של דור, אבל אין ראיה מוכרחת שבכל רגע נתון יש שישים ריבוא [וזה גם תלוי כמה זמן נחשב לדור[22]].
ומחכ"א שמעתי שבחז"ל מבואר על הפסוק (בראשית ל"ה י"א) גוי וקהל גוים יהיה ממך, או על הפסוק (בראשית מ"ח ב') ויאמר אלי הנני מפרך והרבתיך ונתתיך לקהל עמים וכו' שאין קהל פחות משישים ריבוא (ולא זכר מקומו), נמצא שהובטחו ישראל על מספר זה .
ב. עוד רמז לדבר זה שתמיד יהיה ס' ריבוא הוא בפרשת דברים (פרק א'-י') שאמר משה לישראל והנכם היום ככוכבי שמים לרוב וכתב רש"י וכי ככוכבי השמים היו באותו היום והלא לא היו אלא ששים ריבוא, מהו והנכם היום הנכם משולים כיום קיימים לעולם כחמה ולבנה וככוכבים עכ"ל.
ולמבואר ברבינו גרשם הנ"ל הכונה לא רק לגבי קיום האומה דכלל ישראל משולים כיום וקיימים לעולם, אלא גם לגבי מספרם באותה שעה, דהם משולים וקיימים במספר זה לעולם. והוכחה ודאי שאין מזה, אבל אחרי שיש לזה מקורות כנ"ל, הפשט הוא פשט נפלא.
ג. יש להוסיף ולמתק עוד, דהנה ידוע מהקדמונים דישראל רומז ל: י'ש ש'ישים ר'יבוא א'ותיות ל'תורה[23]. והיינו שכל אחד ואחד מישראל יש לו שורש ואות בתורתנו הקדושה, וכמו שהתורה היא נצחית, כך כלל ישראל, שאותיות התורה רומזת להן, ג"כ נצחיים הם, במספר שישים ריבוא[24].
ד. וע"ע מסכת סופרים פ"ב ה"ו דאפשר לרמוז רמזים במספר השיטים שבס"ת, ואיתא הכי: אבל בשיטין נותנין טעם, במסעות ארבעים ושנים (כנגד מסעות ישראל) וברבבות של ישראל שישים וכו', ברבבות ישראל שנאמר (שמות ל"ד) כתב לך את הדברים האלה כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית, ואת ישראל, מה ישראל בשישים ריבוא, אף שיטה של תורה בשישים עכ"ל. והוא כעין שמצינו לעיל שהתורה באותיותיה כנגד ישראל, כך אפשר לרמוז בשיטי התורה את ישראל, ומה שיטי התורה קיימים לעולם, גם ישראל שהם שישים ריבוא הוא לעולם, ודו"ק.
ה. וע' עוד יבמות קט: הנה מטתו של שלמה, שישים גיבורים סביב לה, מגבורי ישראל, מטתו של שלמה, שהשלום שלו, (רש"י) שישים גבורים סביב לה, י"ל דאשישים ריבוא ישראל קאי (תוס'). ונמצא דכך מתואר כלל ישראל, מלך שהשלום שלו, וסביבו שישים ריבוא ישראל, מפחדים מחטאים ועבירות המביאים אותם לגהינום, מפני שכך היא צורתו השלמה והקבועה של כלל ישראל.
ו. ע' פסחים עח: מלמד שכל ישראל יוצאין בפסח אחד. וצ"ע מה הוכיחו מכאן, הרי שייך שיהו בישראל כד' איש וכד' [ב' מכל שבט דגמירי דלא כלה שבטא, ע' ב"ב קטז.] דיש בפסח זה כדי שיעור כזית לכל אחד ואחד. ולכאורה ראיה ברורה לדברי ר"ג הנ"ל דלא יפחתו ישראל מס' ריבוא.
והגאון המופלא ר"מ שפירא זצ"ל אמר לי [תמוז תש"ע] שאם ר"ג והזוהר צריכים ראיה זה ראיה.
ז. והגר"ש פישר זצ"ל ציין לי להקדמת הזוהר (ב' ב') דמפורש כר"ג. והוסיף: אבל זה תמוה מגמ' סוף פרק מרובה שמבואר שיכול להיות מצב שכל ישראל יהיו רק כב' אלף, אבל עכ"פ ח"ו להיות מצב שאתה כתבת עכ"ל וצ"ע.
ח. ענין שישים ריבוא מהרש"א ברכות סב: ד"ה יעקב אבינו: מדרש אין שכינה שורה על פחות משישים ריבוא וכו' שהבטיח הקב"ה ליעקב שבזכותו גם בניו כשיצטרכו לשמירה מהשטן כמוהו יהיה מחנה אלקים זו בשמירתם, ולזה בדבר שהיה בדוד נתקיימה הבטחה זו וראה הקב"ה ליעקב וינחם.
ואולי הוא מקור שתמיד יהיה ס' ריבוא, כי הייתה הבטחה כדי שכלל ישראל ישמרו מן השטן, והרי שומר עמו ישראל לעד. וצ"ע.
♦
ז.
כמה רמזים נוספים בענין גמירי דלא כל שבטא
א. ע' רשב"ם ב"ב קטו: אמר אביי - אם כן נמצא שבט אחד כלה מישראל וגמירי דלא כלה שבטא וראיה לדבר במלאכי (ג) כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם.
ולכאורה יש כאן מקור נוסף גם לרבינו גרשם, ויבואר דבפסוק זה יש רמז לב' הגמירי [דשניהם ענין אחד, והוא צורת כלל ישראל לדורות]. כי אני ד' לא שינתי, וכמו שבדור המדבר השראת השכינה היתה בשישים ריבוא, כ"כ בכל הדורות תהיה השראת השכינה בשישים ריבוא, וזה לא ישתנה לעולם. וכמו כן ואתם בני יעקב לא כליתם [ואולי בעומק זה אותו ענין דהשראת השכינה תלויה במספר משרתי קל בעולם, וצורת בנית כלל ישראל, ולכן שניהם מעכבים, וע' לקמן]
ויש להביא עוד מב"ב יד. בשיטת רבי יהודה שהיו מניחים עמודי כסף בתוך ארון הברית. ובתוס' ד"ה שבהן עמודים עומדין - נראה לר"ת דסימן להעמדת ישראל היה[25]. ולהנ"ל, שהעמדת ישראל לדורות, וכמות כלל ישראל לדורות, תלויות בכמה היו כלל ישראל בזמן מת"ת, לכן מובן שהסימן להעמדת ישראל יהיה בתוך ארון הברית, כי כמו שהתורה נצחית, ולא תשכח, כך היא העמדת כלל ישראל, בכמות המספיקה להשראת השכינה.
ב. הפייטן [ביוצרות לפרשת שקלים[26]] ברית כרותה למו מאז בפיקודים, לבל יחסר המזג מחומש הפקודים, אם כתורן וכנס יושרדו מופקדים, לא ימעטו מששים ריבוא מנוקדים[27] עכ"ל.
ג. גירסא אחרת במדרש אגדה פרשת בהעלותך [סימן לו]:
שובה ה' [רבבות אלפי ישראל]. מלמד שאין השכינה שורה פחות מששים רבוא מישראל, ומכאן אמרו כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה גורם לשכינה שתסתלק מישראל, הרי שהיו ישראל ששים רבוא חסר אחד, וזה לא עסק בפריה ורביה גרם לשכינה שתסתלק מישראל[28]: [מדרש הגדול וישלח לב' ג' ואין שכינה שורה בפחות מששים ריבוא].
ד. ילקוט שמעוני הושע רמז תקיח:
וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים, תניא, ר' סימאי אומר, נאמר ולקחתי אתכם לי לעם וגו', ונאמר להלן והבאתי אתכם אל הארץ וגו', ונתתי אותה לכם, מקיש יציאתם ממצרים לביאתם לארץ מה ביאתן לארץ שנים מס' רבוא - אף יציאת מצרים שנים מס' רבוא[29], וכתיב וענתה שמה כימי נעוריה וגו', מה יציאתם ממצרים בס' רבוא וכניסתן לארץ בס' רבוא - כן לימות המשיח בששים רבוא.
ומבואר לכאורה שלא יבוא משיח עד שיהיו בא"י שישים ריבוא מישראל, וזה דבר נפלא.
ה. שמות רבה [פרשת שמות יז [ה, ה]] ויאמר פרעה הן רבים עתה עם הארץ, אמר להם אם אלף אנשים אתם מבקשים או אלפים הייתי נותן, שמא ס' רבוא אתם מבקשים לכו לסבלותיכם.
♦
ח.
ב"ב קטו: גמירי דלא כלה שבטא
אולי גם לגמירי זה יש רמזים בפסוקים.
א. חגיגה יב: תניא, רבי יוסי אומר: אוי להם לבריות שרואות - ואינן יודעות מה רואות, עומדות - ואין יודעות על מה הן עומדות. הארץ על מה עומדת - על העמודים, שנאמר המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון. עמודים - על המים, שנאמר לרקע הארץ על המים, מים - על ההרים, שנאמר על הרים יעמדו מים, הרים - ברוח, שנאמר כי הנה יוצר הרים וברא רוח, רוח בסערה, שנאמר רוח סערה עשה דברו, סערה תלויה בזרועו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר ומתחת זרעת עולם.
וחכמים אומרים: על שנים עשר עמודים עומדת, שנאמר יצב גבלת עמים למספר בני ישראל.
וכמו שהעולם בלי י"ב עמודים יחרב, והעמודים כנגד כלל ישראל, כך גמירי דלא כלה שבטא.
ב. ב"ב קטו: גמירי דלא כלה שבטא יש לעיין כה"ג שיהיו רק הקטנים בשבט האם יחשב ככלה שבטא, או דלמא צריך שכל רגע נתון יהיה שם שבט, וכה"ג לא נחשב שבט. ואת"ל דלא נחשב כלה שבטא, נסתפק יהודי חשוב בישיבת מיר, בכה"ג שבכלל ישראל אין עשרה יהודים גדולים האם מקריבים קרבנות ציבור כתמיד וכד', א"ד צריך עשרה גדולים כדי שיחשב ציבור.
ג. וע' בנחלת יעקב עה"פ בבחוקותי (ויקרא כ"ו מ"ה) וזכרתי ברית ראשונים וכ' רש"י של שבטים. וכתב הנחלת יעקב בת"כ וכו' ומ"מ לא אדע היכן מוזכר במקרא שכרת ברית עם הראשונים אחר כתבי זה זכיתי ומצאתי בש"ר פ' מ"ד כשהתפלל משה על חטא העגל איתא התם וז"ל ולא עוד אלא כשם שנשבעת לאבות וקיימת עמהם ברית שנאמר וזכרתי את בריתי יעקב כך אף לשבטים נשבעת וקיימת עמהם ברית, ומניין שהקב"ה נשבע לשבטים שנאמר שבועות מטות אומר סלה, ומנין שקיים הקב"ה עמהן ברית שנאמר וזכרתי להם ברית ראשונים זו ברית השבטים עכ"ל.
ונראה דמזאת השבועה ומזה הברית אמר בפ' יש נוחלין (ב"ב קט"ו.) אמר אביי גמירי דלא כלה שבטא, ולאפוקי מהרשב"ם וראיה לדבר במלאכי כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם ע"כ ומ"מ אפשר לומר שגם זה הנביא סמך עצמו על השבועה ועל הברייתא הנזכרת עכ"ל.
♦
ט.
דברי רבינו גרשם הנ"ל להלכה
ע"ע בשו"ת ציץ אליעזר בענין דברי רבינו גרשם הנ"ל בח"י ס"א ודן בכמה ענינים ובהם מהו גדר ביאת כולכם, והוציא מדבריו חידושים להלכה:
... וז"ל חידוש בגדר ביאת כולכם ונלפענ"ד לומר גם בזה. דהנה יש להבין מהו הגדר של ביאת כולכם שמצריכים בזה, האם אמנם הכרחי הדבר של ישראל באשר הם, יבואו הנה, ויעשו הכיבושים עכ"פ על דעת רובם, ורק אז יקרא בשם כיבוש רבים? וראיתי שישב על מדוכה זאת הגאון הר"ד מקארלין ז"ל בספרו שאילת דוד בקו' החידושים בעניני שביעית, וכותב: אבל כמה נצרך בארץ אשר מהם נחשב הרוב לא אדע עדי יבוא מורה צדק.
ואמינא בזה מילתא חדתא, והוא, דיש לומר שהמודד הוא ששים ריבוא מישראל כפי שמצינו שהיה בכזאת ביוצאי מצרים שיצאו לכבוש את הארץ, וכל שנמצאים בארץ ישראל ס' ריבוא מישראל נקרא כבר כל יושביה עליה, ובימי עזרא מכיון שלא עלו כמספר הזה, ועלו רק ארבע רבוא אלפים ושלש מאות וששים ככתוב בספר עזרא, ולא הגיע מספרם אפילו לכדי רוב של ס' רבוא על כן לא הועילו בקידושם לחייב בתרו"מ מה"ת.
ונתעוררתי לחידוש זה ע"פ מרגניתא טבא שמצאתי בזה בחידושי רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל על ערכין ד' ל"ב ע"ב, דעל דברי הגמ' שם דאומרת: ומי מנו שמיטין ויובלות השתא משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות, עזרא דכתיב ביה כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים הוי מני וכו'. מפרש רבינו גרשום וכותב וז"ל: כל הקהל כאחד ארבע ריבוא, דאפילו עישור מישראל לא היו במקומן דהכי גמירי [דלעולם] אין ישראל פחותים מששים ריבוא כ"ש דלא מנו יובלות עכ"ל.
הרי דרגמ"ה ז"ל מדי דברו על ירושת עזרא ומדת קדושתה מצא לנחוץ לאשמיענו בכאן דהמספר של הגוף הישראלי הכללי עד שיהא ראוי לשמו ישראל הוא לא פחות מששים ריבוא, ולא עוד אלא שהוסיף לבאר ולחשוב חשבונו של עזרא לפי המודד הזה של ס' ריבוא, שיוצא לפי"ז שלא היה שם אפילו עישור מישראל, ובולט איפוא לעין דרגמ"ה רצה לאשמיענו בדבריו אלה כי הנצרך להיות בארץ כדי שיחשב שכל יושביה עליה הוא ששים ריבוא, וראיה חזקה מזה איפוא לדברינו הנ"ל.
הרה"ג השואל אחרי שראה חידושי הנ"ל בגדר ביאת כולכם הסב את תשומת לבי גם לדברי רש"י בע"ז ד' כ' ע"ב (שמובא גם במהר"י קורקוס ז"ל על הרמב"ם פ"א דתרומות) שמזכיר נמי ענין זה של ס' ריבוא בהא דסוריא הוי כיבוש יחיד, דמבאר שלכן קרי ליה כיבוש יחיד מפני שהיה בלא ששים ריבוא (דייקתי להזכיר מה שמובא זה גם במהר"י קורקוס, מפני שרש"י בגיטין ד' ח' ע"ב לא פירט מענין זה של ס' ריבוא אלא כותב סתם שלא היו כל ישראל ביחד כדרך שהיו בכיבוש יהושע, ומדהמהר"י מורקוס /קורקוס/ דייק איפוא להביא מדברי רש"י בע"ז מוכח שלקח לו דבריו שם לקו ולמשקל בקביעת ענין זה של מספר בני ישראל שצריכים שיהיה בזה).
והשיבותיו דאי משום הא בלבד אין הכרח לחידושנו כי ברש"י המדובר בעל דעת כמה מישראל צריך שיהי' הכיבוש עד שיקרא כיבוש רבים, ועל זה קבע שהוא ששים ריבוא אבל אין מזה עדנה הוכחה לענין דין הצרכת כל יושביה עליה שהוא ג"כ בשיעור זה של ס' ריבוא ויש לומר דזה שפיר צריך שיהיה ממש כל יושביה של ישראל או רובו עליה, ורק הכיבוש מספיק שיהי' רק על דעת ס' ריבוא ונקרא עי"ז כבר כיבוש רבים.
אולם אחרי שמצאנו המרגניתא בדברי רגמ"ה ז"ל שמשם הוכחה מפורשת גם על עצם דין של כל יושביה עליה, שנקרא שפיר כבר בשם כל יושביה אי נמצאים על האדמה ששים ריבוא מישראל, שזהו המספר של הגוף הישראלי הכללי שראוי כבר להקרא בשם ישראל, אזי גם דברי רש"י הנ"ז משלימים בודאי ובודאי את התמונה לאימות הערכה האמורה, כי רואים סו"ס שגם רש"י ז"ל לקח לו ג"כ אמת המדה הנ"ל לקבוע מספר של ששים ריבוא מישראל. והיינו באשר כן היה גם בימי משה ויהושע.
ועפי"ז אפשר להבין יותר דברי הגמ' ביומא ט' מה דאמר ר"ל לרבב"ח: אלקא סנינא לכו וכו' אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף וכו' ופרש"י: לא הייתם חסרים שכינה. והיינו: אילו עליתם בששים רבוא. ויוטעם ביותר דבר הלשון אם עשיתם עצמכם כחומה עפ"י מה שראיתי עוד בספר עמק יהושע להגאון ר' אייזיל חריף ז"ל מסלאנימא בחלק הדרושים (דרוש ב' לבין המצרים) שמבאר דזה שהי' בקדושה שניה מכח חזקה ולא מכח כיבוש הוא משום דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, ומביא לזה דברי רש"י בע"ז ובגיטין (שהובאו בפנים) דבעינן כל ישראל, או"ת וששים רבוא, ולכן בביאה שניה שלא היו כל ישראל ע"כ לא קנו אלא בחזקה עיין שם, ועל זאת היא שהיתה התביעה שהיו צריכים לעלות במספר כזה שהיה יכול להיות גם כיבוש ואז לא היו חסרים גם שכינה. ויש להאריך. (יא) ומה רבתה שמחתי כשמצאתי להגאון מקוטנא ז"ל בספרו ישועות מלכו בפ"א בתרומות הכ"ו, שמבליע בתוך דבריו כאל הנחה פשוטה דהשיעור בזה הוא ס' רבוא, וכותב זאת כלאחר יד כיעו"ש.
עי"ש שהאריך בענין תרומות ומעשרות בזמן הזה, ועוד כמה ענינים כהמשך להנ"ל.
♦ ♦ ♦