הערה על מאמרו של הרב אורי רדמן "שיטת מרן הגרש"ז אוירבך בחיישנים" (גיליון צז עמוד צ"ט)

א.
בגליון האוצר של חודש כסלו תשפ"ה, כתב הרב אורי רדמן בנושא "שיטת מרן הגרש"ז אוירבך בחיישנים". בתוך דבריו הביא את אשר נכתב בשמירת שבת כהלכתה (פי"ב הלכה יח מהדורת תשל"ט): "כיור אשר המים הנשפכים לתוכו זורמים דרך צינור עד שמגיעים לקרקע זרועה, מותר ליטול ידיים לתוכו בשבת, וכן מותר לשפוך בו מים לכל צורך אחר, ואין חוששים להשקיית הזרעים שתיעשה על ידי כך, אם אמנם אין כוונתו אליה. אמנם ודאי שאסור לשפוך את המים הללו שיגיעו מהכיור באופן ישיר על זרעים או כל מקום זרוע או נטוע אחר, גם אם אין כוונתו כלל להשקיית הצמח".
וכן את אשר נכתב שם בתיקונים ומילואים: "ואין זה דומה למה שכתבנו בפ"א הערה קיח (=הפעלת גופי חימום בבוילר ע"י הכנסת מים, שכתב שם: דיש להסתפק על היתר גרמא בפסיק רישא בדאורייתא), דהתם קעביד בידיים ומכווין, ואילו הכא לא קחשיב כלל על ההשקאה".
והמחבר במאמרו שואל על כך: "אך השאלה היא מה מגדיר את פעילות הכנסת המים לתוך הדוד כמעשה שדעתו בכך, הרי המעשה נעשה בפסיק רישא ובגרמא. במה זה שונה מדברי הגרש"ז עצמו, המתיר פתיחת דלת במקום שיש תנור עם תרמוסטט, ששם הוא טען שאין דעת האדם על הדלקת התנור".
התשובה שהמחבר נותן היא: "נראה כי להבנתו כאשר המעשה המשני הנעשה בפסיק רישא מטרתו לצורך השימוש העיקרי, קיים קשר ישיר בין שני המעשים, ואי אפשר לטעון שהאדם לא חשב על התוצאה בזמן העשייה".
במילים אחרות:
כאשר אדם עושה פעולה שיש לה שתי תוצאות, התוצאה העיקרית, זו שהוא התכוין אליה, והתוצאה המשנית, זו האגבית - אם התוצאה המשנית נעשית לאותו צורך של התוצאה העיקרית, הרי שיש קשר בין המעשה ושתי התוצאות, והתוצאה המשנית מיוחסת לעושה הפעולה.
אך נראה שאפשר להציע הסבר פשוט בהרבה מזה שמציע המחבר. החילוק בין הכנסת מים למיחם, לבין הפעלת התנור, או ההשקיה, הוא מהי הדרך להשיג את אותה תוצאה משנית.
הדרך להכנסת מים חדשים לדוד היא על ידי פתיחת ברז המים. כך המערכת עובדת וכך אמורים לתפעל אותה. כמו כן, הדרך להדליק את האור במקרר היא על ידי פתיחת דלת המקרר. אם אבקש מאדם להדליק את האור במקרר, הציפיה שלי ממנו תהיה לפתוח את דלת המקרר.
לעומת זאת, הדרך להגביר את עוצמת תנור החימום, איננה לפתוח את דלת החדר. אם אבקש מאדם להגביר את עוצמת התנור, יהיה זה משונה מאד אם הוא ילך ויפתח את דלת החדר.
הדרך להשקיית הגינה היא על ידי הבאת המים ישירות למקום ההשקיה, הן על ידי כלי והן על ידי צינור או מערכת השקיה ייעודית. אם יראו לנו תמונה של אדם הפותח ברז כיור בגינה עם כיתוב מתחתיו "אדם משקה את גינתו", זה יהיה משונה מאד בעינינו.
זה כנראה האופן בו תפס רש"ז את הענין. אם הדרך הסבירה והצפויה להשגת התוצאה המשנית היא על ידי אותה פעולה שמבצעים עבור השגת התוצאה הראשית, הרי שזו לא גרמא, אלא פעולה ישירה. במציאות כזאת, קשה לומר שמי שמבצע את הפעולה, אין דעתו על שתי התוצאות, שהרי כך הדרך לבצע את שתי התוצאות. אבל אם הפעולה שמבצעים עבור השגת התוצאה הראשית נחשבת לדרך משונה אם יבצעו אותה רק על מנת להשיג את התוצאה המשנית, הרי שזו לא פעולה ישירה (אחרת זה לא היה נחשב משונה בעינינו). במקרה כזה, התוצאה המשנית אינה מיוחסת לפעולה.
אם נכונים דברינו, הרי שגם בעניין הסקת מסקנות לעניין דעת הגרש"ז בעניין חיישנים, נראה שצריך לומר אחרת ממה שהסיק המחבר.
בנימין דה לה פואנטה
♦
ב.
ראשית ברצוני להודות לרב בנימין דה לה פואנטה על קריאת המאמר והצבת כיוון חשיבה נוסף להבנת שיטת הגרש"ז בעניין גדרי 'פסיק רישא' וההשלכות לעניין חיישנים.
לאחר שהוכחתי, לענ"ד, במאמר כי יסוד שיטתו של הגרש"ז בעניין 'פסיק רישא' הוא עשיית שני מעשים בפעולה אחת ולא כוונה לשתי תוצאות. הצבתי שני הסברים המאפשרים להבין את ההבדל (אותו עושה הגרש"ז) בין איסור הכנסת מים לבוילר והפעלת גופי חימום לבין ההיתר לנטילת ידיים בשוקת המשקה את הפרחים. הבדל אחד, האם מטרת המעשה האגבי חופפת או אינה חופפת את מטרת המעשה העיקרי. הבדל שני, האם המעשה המשני נעשה בגוף אותו חפץ בו נעשה המעשה הראשון. שני ההסברים הללו מבטאים שינוי במחשבת האדם בזמן עשיית הפעולה על המעשה המשני, ושניהם נכנסים בלשונו של הגרש"ז הראשונית, ובוודאי שלאחר תיקן וחידד את דבריו כנזכר במאמר: "במיחם [=בוילר] ממש דעתו על כך, מה שאין כן בפותח ברז באותה שעה אין דעתו להשקאה אף שניטע לשם כך".
הרב דה לה פואנטה מציב כיוון אחר, שלדעתו הוא פשוט יותר: שאלת אופיו של המעשה המשני, האם צורת העשייה כבדרך אגב בפסיק רישא היא שכיחה ומקובלת, ולכן העושה חושב עליה בזמן העשייה או שהיא דרך משונה וממילא אין העושה חושב עליה.
אינני יכול לשלול לחלוטין את ההבנה הזאת, אך נראה לי שיש בה כמה קשיים. להבנה זו צריך לאסור, לכאורה, את הפעלת מוני המים הדיגיטאליים. הרי אין שום הבדל מהותי (מבחינת עשיית המעשה ולא מבחינת תוקף האיסור), בין כניסת מים לדוד לבין הפעלת המונה. הצורה היחידה להפעלת מוני המים היא השימוש העכשווי בברז המים הנמצא בבית, כמו צורת כניסת המים לדוד. וכנזכר במאמר הגרש"ז התיר זאת לחלוטין, מפני ש'אינו נוח למשתמש'.
כמו כן נראה שלהבנת הרב דה לה פואנטה ההיתר בפסיק רישא שלא חשב עליו בזמן המעשה יכול להיות רק במעשים שהתוצאה שלהם היא מקרית ולא מובנת במכשיר עצמו. וזה ההבדל בין כניסת מים לדוד, הגורמת להדלקת גופי החימום, לבין השקיה. ונראה כי להבנתו אם תהיה מערכת השקיה "חכמה" היודעת לנצל את מי השופכין לשימוש חוזר, במקרה כזה באמת זה יקרה כפסיק רישא שדעת האדם עליו. אך בדברי הגרש"ז מצינו שהוא התיר גם מערכות מובנות כמו מוני המים כנ"ל.
מעבר לכך, הסברו של הרב דה לה פואנטה אינו נותן הגדרה מדויקת - מתי חושב האדם גם על המעשה המשני ומתי לא. הן נכון שבמקרים קיצוניים הנ"ל הדבר ברור. אבל יש המון מקרים גבוליים. כמו למשל: הדלקת המזגן בחדר ברגע כניסת האדם אליו ע"י חיישן. האם ניתן להתייחס אליו כמעשה שכיח ומקובל, או שבדרך כלל הדלקת המזגן נעשית בצורה ידנית ורצונית ולא כבדרך אגבית ע"י חיישן, ולכן במקרה כזה היא מוזרה למרות שכיחותה. כמו כן, האם חיישני האינוונטר זו מציאות מקובלת או לא. הרב דה לה פואנטה כותב בהכללה "שגם בעניין הסקת מסקנות לעניין דעת הגרש"ז בעניין חיישנים, נראה שצריך לומר אחרת ממה שהסיק המחבר", אך לא מפרט מה הן מסקנותיו האחרות, לפחות בנושאים שהועלו במאמר.
כנזכר במאמר, הגרש"ז חשב שאין שום היתר בדבר הדלקת האור בכניסה לבית ע"י חיישנים. בדברי שם ניסיתי להסביר את שיטתו האוסרת על פי הקריטריונים הנ"ל, וכתבתי: "מהירות תגובת החיישן המדליק את האור ומטרת הדלקתו לאפשר את ההליכה בנוחות ובבטחה, ממחישים שלמעשה האדם עושה כאן את המעשה. גם אם המנורה נמצאת במקום רחוק פיזית מהאדם המפעיל, קשה לנתק בין מעשה האדם לתוצאה הנעשית". נראה אולי שבנקודה זו משתלב הסברו של הרב דה לה פואנטה בפסיקת הגרש"ז. כך שלמעשה, אין הסברו של הרב דה לה פואנטה עומד בפני עצמו, אלא הוא עוד קריטריון המסביר מתי אין דעת האדם על המעשה המשני ומתי דעתו כן על המעשה המשני.
לסיום, אני שוב מודה לרב דה לה פואנטה על השגתו המחדדת את שיטת מרן הגרש"ז זצ"ל. וכאמור, לענ"ד דבריו יכולים להשתלב במכלול ההסברים אך אינם יכולים לעמוד בפני עצמם.
אורי רדמן
♦
ג.
אני מודה לרב רדמן על תשובתו לדברי.
בדברים הבאים אני מבקש להבהיר נקודה אחת, שנראה לי שהיא המחלוקת בינינו. כידוע, כדי להתחייב במלאכת שבת, צריך שהמלאכה תהיה מלאכת מחשבת. מלאכת מחשבת כוללת את היות מעשה המלאכה האופן בו מבצעים את המלאכה הזאת, וכן שהאדם העושה את מעשה המלאכה גם התכווין לבצע מלאכה זו. ללא שני החלקים הללו, אין כאן מלאכת מחשבת.
התגובה הקודמת שלי, על ההבדלים בין הכנסת מים למיחם לבין השקיית הגינה על ידי פתיחת ברז מרוחק, נסובה בעיקרה על מעשה המלאכה. כשהאדם מבצע מעשה, וזה האופן בו רגילים להפעיל מערכת מסוימת, הרי שיש כאן את מעשה המלאכה, ולא גרמא או כח שני וכד'. ומנגד, כשהאדם עושה מעשה שהוא מה שכיניתי בתגובה הראשונה "משונה" ובכך מפעיל את המערכת, הרי שזה לא מעשה מלאכה.
הדיון על פסיק רישא, וניחא ליה או לא ניחא ליה, איננו כלל על מעשה המלאכה, אלא על מחשבת המלאכה.
והדברים פשוטים, עפ"י מה שהפנה השש"כ (פי"ב הלכה יח מהדורת תשל"ט) לדברי המשנ"ב (הלכות שבת סימן שנז סעיף א) שגם בפסיק רישא ("ובודאי יצאו הנותרים לחוץ") דניחא ליה ("וניחא ליה בזה"), כשאין מעשה מלאכה אלא רק גרמא או כח כחו הדבר מותר: "דכיון דמדאורייתא לית איסורא כ"א בשופך להדיא לר"ה רק שתקנו חכמים גומא זכר לשבת שלא ישכח וישליכם להדיא לר"ה וכיון דאיכא הכירא ע"י עשיית הגומא שרי ומהאי טעמא נמי התירו לשפוך כל מה שירצה אף שהגומא מחזקת רק סאתים ובודאי יצאו הנותרים לחוץ וניחא ליה בזה כדי שלא יתטנף חצרו אפ"ה שרי דמ"מ זכור הוא ע"י עשיית הגומא ולא גזרו ביה".
לפיכך, כשהמחבר מבקש לדון על מוני מים, יש לברר כמה שאלות: איזה מלאכה בכלל יש ב"הפעלת מוני מים"? מה מעשה המלאכה המקובל בו עושים מלאכה כזאת? ואם יש מלאכה ויש מעשה מלאכה, אזי יש לשאול: האם יש מחשבה לבצע את המלאכה הזאת?
גם בדיון על חיישנים יש לדון מצד שני הדברים: המחשבה והמעשה. צדק המחבר בדבריו בחלק הראשון של המאמר, שיש לדון מצד מחשבת המלאכה עד כמה ניתן לייחס מעשה ש"ניחא ליה" לאדם שעשה את כל שביכולתו כדי להימנע מאותו מעשה, גם כשבאופן אובייקטיבי היה מקום לקבוע שניחא ליה. ומהצד השני, צריך לדון האם יש כאן מעשה מלאכה: כלומר, האם חוסר מעשה המלאכה של האדם המפעיל מערכת על ידי חיישנים יכולה בכלל להיקרא מעשה, או שזה סוג של גרמא?
יש עוד מה להאריך בנושאים אלו, כמובן, אך נראה לי שנגענו בעיקר.
בנימין דה לה פואנטה
♦
ד.
בעל קובץ שיעורים התלבט האם חיוב פסיק רישא נובע מהכוונה לתוצאה המשנית (ובלשונו של הרב לה דה פואנטה "מחשבת המלאכה", "התכווין לבצע מלאכה זו") או מעשיית הפעולה המשנית: "דתלישה בכלל סריקה, וסגי במה שמכווין לסריקה אף שאינו מכווין לתלישה, דהתלישה נכללת בהסריקה".
לענ"ד, כפי שניסיתי להוכיח במאמר פרקים א-ב, הגרש"ז סבר שהגדרת 'פסיק רישא' היא דווקא עשיית שני מעשים בפעולה אחת (=ההסבר השני הנ"ל, בניגוד להבנת הרב דה לה פואנטה). רק על פי הבנה זו ניתן להבין את שיטתו, שלעיתים למרות שנוח לו לאדם שתגרם תוצאה רצויה (מוני מים, הליכה בעיר העתיקה) הדבר מוגדר כ'פסיק רישא דלא ניחא ליה'. אם גדרי פסיק רישא היו הכוונה לקבלת התוצאה, אי אפשר להתייחס לדבר רצוי כלא ניחא ליה.
לדעת הגרש"ז אם המעשה המשני נעשה בצורה אגבית בגרמא, כוח שני וכו' ניתן להתייחס אליו 'כלא ניחא ליה'. וכפי שכתבתי אין כאן צירוף קולות אלא זה מהותי, זו הגדרה מתי התוצאה איננה במודעות בזמן העשייה – אין מחשבת האדם על עצם עשיית המעשה המשני.
למרות זאת, הגרש"ז אסר להשתמש בדוד חשמלי, ולכאורה גם שם המעשה איננו ישיר אלא נעשה בגרמא ובפסיק רישא. ומה ההבדל בין זה להיתרו לשפוך מים לשוקת הגורמים להשקיית הצמחים, מכיוון ש"באותה שעה אין דעתו להשקאה אף שניטע לשם כך". מה הוא הגדר שבמעשה הוצאת מים מהברז של דוד החשמל דעתו על מעשה חימום העתידי של המים שיכנסו בצורה של גרמא, ואילו בשוקת אין דעתו (באותה שעה!!) על ההשקאה. במאמר ניסיתי לתרץ בשני כיוונים, ובדברי תגובתו הראשונה של הרב דה לה פואנטה קבלתי כיוון נוסף.
ברור הדבר, שהגרש"ז סבר שאסור (לפחות מדרבנן) לסגור מעגל חשמלי בשבת. ולכן מעשה הפעלת מוני המים לכשעצמו אסור, וגם כאשר הוא נעשה בפסיק רישא, הרי מחמירים בפס"ר באיסור דרבנן. ולפי זה, היה עליו לכאורה לאסור את השימוש במוני מים הללו, כמו שאסור להשתמש בדוד חשמל. הדרך להפעיל את מוני המים היא אך ורק ע"י שימוש בברז המים בבית, זו דרך עשיית המעשה שכלעצמו הוא אסור. ולכן נראה שהיתר נובע מכך שלבסוף אין מחשבת האדם על הפעלת המונה בזמן השימוש בברז, מהטעמים שהזכרתי.
[בשולי הדברים רוצה להוסיף, דברי המשנ"ב בסימן שנז, המצוטטים בהערה של השש"כ, אינם עוסקים בנידון של המאמר. לדברי המשנ"ב מעשה הנעשה בכוחות משותפים של האדם וכוחות הטבע, כמו שפיכת מים לגומא ברשות היחיד, שהם ממשיכים להישפך מכוח עצמם במדרון לרשות הרבים, אינם נחשבים "מעשה" האדם ואינם מוגדרים "מלאכת מחשבת", למרות שבמעשה זה התקיימה מחשבתו ורצונו שהמים יצאו לרשות הרבים. דין 'זורה ורוח מסעייתו' שאסור מדין "מלאכת מחשבת" (בב"ק ס,א) לא נאמר במלאכת הוצאה. הגרש"ז מוסיף (בהערה שש"כ שם) שנטילת ידיים לשוקת הגורמת להשקיית הצמחים היא קלה יותר כי זה פס"ר ולא כוונת מעשהו העיקרי. דיון המשנ"ב עוסק האם הדבר נחשב "מעשה" למרות שיש כוונה שהוא יעשה ולמרות שמתקבלת התוצאה הרצויה, והגרש"ז מוסיף שגם אם זה נחשב "מעשה" בפס"ר הדבר קל יותר.
דברינו במאמר אינם שייכים לדברי המשנ"ב כלל אלא להוספת הגרש"ז בתיקונים ומילואים, שפסיק רישא בגרמא וכוח שני מותר. ולדבריו יש הבדל בין מעשה משני של השקיה לבין מעשה משני של הדלקת גופי החימום בבוילר, וההבדל הוא שבבוילר "נעשה בידיים" ואילו בנטילת ידיים "לא קחשיב על ההשקאה". דברים שעל פניו אינם מובנים, הרי בשני המקרים עושה מעשה למטרה מותרת (הוצאת מים מהברז, נטילת ידיים לשוקת) וכתוצאה מגרמא וכוח שני וכו' נעשית פעולה אסורה מדאורייתא. מדוע אין מחשבה על השקיית הצמחים וקיימת מחשבה על חימום המים בבוילר? ובמאמר תרצתי שני תירוצים, וקבלתי באופן חלקי גם את דבריך. בקיצור, דברי המשנ"ב עוסקים האם מעשה בשותפות האדם והמדרון נחשבים "מעשה" למלאכת שבת, והדיון במאמר הוא על גדרי פס"ר בגרמא. כך שאין קושיא מהדברים הללו על המאמר.]
אני שוב מודה לרב דה לה פואנטה, שדבריו חידדו אצלי עוד הבדל בין השימוש בדוד חשמל לבין השקיית הצמחים בשפיכת מים לשוקת.
אורי רדמן
♦