הרב בכור דזורייב (ידיד)
מח"ס בכור ההלכה
פתח תקוה

פיצוי על ירידת הערך (שומת הפחת) כעיקרון מנחה בתשלומי נזיקין

החיוב המושת על המזיק נכס חברו הוא על ההפסד שגרם. אם לאחר הנזק הנכס עומד לשימוש, או על כל פנים בר-מכירה הוא, אין המזיק חייב לקנות נכס חדש לבעלים או לשלם את ערכו של נכס חדש. המזיק חייב לשפות את הבעלים על הנזק שנגרם לו, ורק בהקשר זה ניתן לומר כי המטרה היא השבת המצב לקדמותו[2].
כיצד אומדים הפסד זה?
תחילה יש לברר מה כוללת תביעת הנזיקין. השאלה היא, האם גובה התשלום נקבע לפי ירידת הערך בהתאם למה שיכול היה הבעלים לקבל עבורו אם היה מוכרו טרם ניזוק ("פחת")? או שמא גובה התשלום נקבע לפי עלות התיקון? ואולי יותר מכן, המזיק נתבע לתת נכס חליפי או את עלותו, כדי שהבעלים יוכל לרכוש נכס אחר תחת הנכס שהוזק[3].
בכמה מקומות בחז"ל ובשולחן ערוך מצאנו כדרך הראשונה, כפי שיתבאר לקמן. אומדים כמה היה יפה להימכר קודם הנזק, וכמה לאחר הנזק (כמה היה יפה להימכר כחפץ משומש, ולא כמה היה שווה כשנקנה) [ראו גם הערה ז].
ברם, האם שומה זו, הקובעת את ירידת הערך של הנכס שניזוק, היא דרך השומה היחידה?
נבקש להוכיח כי על אף שזו הייתה הדרך המקובלת, הדברים היו אמורים במציאות שבה היה שווי בשוק לחפצי "יד שנייה" ואפילו לחפצים פגומים. מכל מקום, חז"ל הכירו בדרך שומה אחרת לקביעת גובה חיובי התשלומים בחפצים שאינם עומדים למכירה.
אנו רגילים להעריך ולמדוד את שוויו של נכס רק על פי מחירו בשוק. אולם נראה ברור שיש לסייג דרך זו. הלוא ברור כי "מחיר השוק" מגלם את ביקוש הצרכנים המשתמשים בו. וברור כי לא תמיד מחיר השוק יכול לאמוד את שוויו, משום שערכם העצמי של חפצים תלוי בעיקר בשימוש אשר לו הם עומדים. הסיבה שבני אדם מוכנים לשלם עבורו, היא משום שהוא משמש אותם. ברם, בחברת השפע שבה אנו חיים, במציאות זמנינו, שלרוב החפצים אין שוק "יד שנייה", שוב לא ניתן לאמוד כל חפץ שניזוק: "כמה היה יפה" קודם שניזוק. חפץ טוב המשמש את בעליו, כדוגמת מכלול החפצים המשמשים אותנו, על פי רוב אינו עומד למכירה. אם נאמר שערכו נקבע רק על פי אמת המידה הזאת של שומת פחת, קשה יהיה לקבל שהמזיקו פטור, רק משום שאינו יפה להימכר בשוק.
♦

א. בין חיובי תשלומין של גנב וגזלן לחיובו של מזיק

חז"ל הבדילו בין דרכי חיוב שונות: יש לחלק בין מי שגנב חפץ והזיקו לבין סתם מזיק: "אמר שמואל: אין שָׁמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין" (בבלי, בבא קמא יא ע"א).
מימרת שמואל הקבועה בתלמוד[4] מדגישה כי יש לחַלק בין שומת חיובי תשלומין של מזיק לבין שומת חיובו של גנב או גזלן שהזיקו[5], וכך נפסק להלכה (רמב"ם, הלכות גניבה א, ו; שולחן ערוך, חושן משפט שנד, ה). האמת ניתנת להיאמר שההבדל ביניהם מפורש כבר בתורה. בגנב ובגזלן החמירה התורה שאם הזיקו, אין הם יכולים להחזיר את החפץ שניזוק ולהסתפק בהשלמת שוויו, אלא עליהם לשלם את המחיר המלא של החפץ כמה שהיה יפה: "כעין שגזל"[6], והחפץ שניזוק נשאר אצל הגנב.[7] בשונה מהם, בנזיקין 'שָׁמין' את השברים, והמזיק משלם את ההפרש. כלשון הכתוב בדין מזיק בהמת חברו ומתה: "וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ" (שמות כא, לד), כלומר לניזק, שמקזזים את ערך הבהמה החיה בנבלה, והמזיק משלם לו מה שהפסידו. אם כן, מקובלת היא הדרך לקבוע את גובה הנזק על ידי ירידת הערך של החפץ בעקבות הנזק, דהיינו "שומת פחת". כך מבואר בשולחן ערוך, חושן משפט, שפז, ביחס לאדם המזיק חפץ של חברו (לשון הרמב"ם, הלכות חובל, ז, טו): "שָׁמין למזיק בידו, כדרך ששמין לו אם הזיק ממונו. כיצד, הרי שהרג בהמת חבירו או שבר כליו, שמין כמה היתה הבהמה שוה וכמה הנבילה שוה, וכמה היה הכלי שוה והוא שלם וכמה שוה עתה, ומשלם הפחת לניזק עם הנבילה או הכלי השבור, כדרך שנתבאר בשורו שהזיק, בסימן תג".
וכך מפורש גם בהמשך (שולחן ערוך, חושן משפט תג) ביחס לבהמה שהזיקה חפץ: "שָׁמין כמה נפחתו דמיו בשביל השבירה, ויקח הניזק השברים, והמזיק ישלים עליהם".
ומבואר במשנה (בבא קמא ו, ב): "שָׁמין בית סאה באותה שדה כמה הייתה יפה וכמה היא יפה". כלומר, הדרך לקביעת גובה הנזק היא בהערכה של ירידת הערך של הנכס הניזוק, על ידי פער המחירים על פי מחירי השוק של החפץ כפי שהיה קודם שניזוק[8] וכפי שהוא לאחר שניזוק. משמעות חיובי התשלומים היא פיצוי על הפחת. ברור שאם מדובר בחפץ שנשבר ואין לשבריו כל ערך, גובה הנזק יהיה על פי שוויו של החפץ לפני שנשבר, אילו היה עומד למכירה.
יסוד ההבדל בין חיובו של מזיק לחיובו של גנב שהזיק מפורש בטור, חושן משפט שפז[9]. בשומת חיובי נזיקין התורה הקֵלה והדגישה שאין הניזק יכול לומר: טול את הנכס הניזוק, ותן לי חליפתו. הדברים מפורשים בתוספתא (בבא קמא ג, א), כפי שציין שם הגר"א: "כלל אמרו בנזיקין, הרג את שורו וקרע את כסותו וקיצץ נטיעותיו, לא יאמר טול את הנבלה ותן לי את הפרה [...] אלא שמין אותן כמה הן יפין עד שלא הוזקו וכמה הן יפין משהוזקו לפיכך הן משלמין".
אם כן, קולא היא שהקֵלה תורה בדיני נזיקין. שלא כמו בחיובי גנב וגזלן, מטרת חיובי התשלומים אינה ניסיון להמציא תחליף. כלומר, גובה הפיצוי אינו נקבע על פי עלות רכישת חפץ חלופי במקום החפץ שניזוק (והחפץ הפגום למזיק, כמו בגנב וגזלן), אלא תכלית חיוב התשלומים הוא לפצותו על ירידת הערך של הנכס שביד הבעלים, הוא הנזק שנעשה.[10] כל זאת על בסיס המפורש בתורה שהמזיק בהמה ומתה, הנבלה לבעלים, והמזיק "משלים" את ההפרש. ירידת ערך של חפץ נקבעת על ידי בדיקת שוויו התיאורטי אם הוא היה עומד למכירה.
אך האם זהו ערכו המוחלט של נכס? אם אכן כך, המשמעות הנגזרת מכך היא שהדרך היחידה לאמור את שוויו האמיתי של נכס תלויה ביכולת לתרגם אותו לממון, עד כמה שניתן למוכרו בשוק, האומנם? דומה כי הגדרה זו חסרה ואינה מדויקת: ערכו של כל חפץ או נכס נמדד בשימוש שלו. רק דברים העומדים למכירה בשוק – אפשר לאמוד את ערכם אצל בני אדם מצד שימושם, על ידי מחירם בשוק. אך חפצים מעולים שעומדים לשימוש, שמסיבה כלשהיא אין מעמידים אותם למכירה, ואין להם "שוק", כגון כלים משומשים או מסמכים אישיים, האם המזיקם יהיה פטור? ודאי שלא זו הדרך ולא זו העיר. חוסר הערך שלהם בשוק אינו קולע לערכם ולשוויים כפי שהוא באמת, כחפצים יקרים לבעליהם המשמשים אותם נאמנה. אין מנוס לכאורה מלקבוע כי דרך השומה צריכה להיות אחרת.
♦

ב. האם זו דרך השומה היחידה?

שוויו הממוני של נכס אינו נמדד רק ביכולת למכור אותו בשוק. כאמור, שומה זו התלויה במחיר השוק אינה מצליחה תמיד לאמוד את גובה הנזק. ערכם העצמי של חפצים נקבע לפי חשיבותם ושימושם אצל בני אדם. עיקר הכלי עומד לשימוש ולהנאה ממנו ולא למכירה. אדרבה, הערך שיש לו אצל המוכרים הוא רק משום שיש מי שרוצה לקנות את הכלי על מנת להשתמש בו (אף המוכרים לסוחרים שקונים על מנת למכור, הלוא המחיר נקבע מצד מה שמשמש את בני האדם, להם יימכר החפץ). אך לא תמיד הביקוש בשוק הוא שקובע את ערכו של כלי.
מאחר שהיכולת לאמוד את ערכו של חפץ בדרך זו היא מאוד חמקמקה ואינה ברורה, לכן קבעו חכמים שבדרך כלל, אך לא תמיד, ועד כמה שהדבר אפשרי, גובה הנזק ייקבע על ידי שוויו בשוק. תדע לך, שהרי אין ערך בשוק לבגד שנקנה כמעט רגע לאחר שבעליו השתמש בו, על אף שבעליו ישתמש וייהנה ממנו שנים רבות.
יש לפחות שלושה סוגי נכסים שערכם רב לבעליהם על אף שאין להם שווי בשוק, כלומר, שאי-אפשר יהיה לחקור על ידי שומת הפחת את גובה הנזק:
א. כמבואר בדוגמה הנזכרת – המזיק כלים משומשים, כגון בגד או עט. דומה כי בימינו, רובם ככולם אין להם מחיר אם הם יעמדו למכירה (כבר מאז ימי המהפכה התעשייתית לפני כמאתיים שנה. להוציא רכבים, בתים ודומיהם, שיש להם שווי בשוק גם בהיותם משומשים). דומני כי לא יגזים מי שיאמר כי רוב תביעות הנזיקין הן במקרים מעין אלה (על אף התרחבות תופעת המכירה בחנויות יד-שניה היא אינה רחבה מידי כדי שאפשר יהיה לאמוד ולקבוע 'שער'). לעומת זאת, רוב ככל תביעות נזקי הרכוש שהיו בימי חז"ל והשולחן ערוך, היו בחפצים ברי מכירה. שפע הכלים והחפצים לא היה רב, כך שגם לכלים משומשים היה מחיר שוק.
ב. חפצים אישיים, או כאלה המותאמים אישית, כגון מסמכים, תעודת זהות, דרכון או עדשות משקפיים, או מכונה שיוצרה בהזמנה אישית באופן ייחודי עבור מפעל באופן שאינם ראויים אלא לבעליהם. הנה, מאחר שאין בהם שימוש לאחרים אם יעמידו אותם למכירה בשוק – אין להם דמים, אך אין זה אומר שאין להם שווי ממוני.
ג. חפץ בעל ערך סנטימנטלי שניזוק, כפמוטים שעברו בירושה או ספר עם הקדשה, לא יהיה די לבעלים לקבל עליו פיצוי בגובה של המחיר שהם היו משיגים אם היו מעמידים אותו למכירה. לעיתים הנזק אינו ממוני, כגון פריטים היקרים לבעליהם לא יהיו שווים בשוק, אף לצור על פי צלוחיתו לאחרים, כתמונה ישנה, או מכתב ישן של אחד מאבות המשפחה. אם בכל האופנים הללו נקבע על-פי שוויו של החפץ בשוק, יֵצא המזיק פטור בלא כלום, הייתכן?
אומנם יש שלמדו מתוך דברי נתיבות המשפט (ביאורים קמח, א) ומדברי קצות החושן (שפו, א) כי שומת הפחת היא דרך השומה היחידה. לדבריהם, נכס שאינו שווה אלא לבעליו ואין לו שווי בשוק, כגון חפצים המותאמים לבעליהם באופן אישי ואינם ראויים אלא לו, המזיק פטור עליהם. ערך של חפץ נקבע כפי ערכו בשוק, כפי היכולת למוכרו ולהמירו לדמים, וכך מעריכים כמה הפסידו המזיק. וכך כתב נתיבות המשפט: "דבר שאינו שווה בעצמו למֹכרו וליקח דמים בעדו, רק שווה לאותו האיש ההוא, אין המזיק חייב לשלם".[11] כעין זה כתב קצות החושן לדייק מדברי בעלי התוספות (בבא קמא עא ע"ב, ד"ה וסבר) שכתבו שהמזיק שטר חוב חייב מדינא דגרמי רק משום "שראוי השטר לכל העולם למכור ולגבות בו, וכן במסכך גפנו [...] ראויה התבואה לכל העולם". מכאן שאם היה זה דבר שאי-אפשר לסחור ולמכור אותו, איננו בר דמים[12].
לפי המבואר נראה כי אומנם זו הדרך לשום את ערכו של חפץ במקרים רגילים, כשיש לחפץ מחיר שוק, אולם בכל המקרים שהנכס הניזוק אינו עומד למכירה, לא משום שאין לו ערך (כשברי כלי), אלא מסיבות אחרות, אין מקום לשומת הפחת. כשמדובר בחפץ אישי, כמשקפיים ומסמכים, למשל, מחיר השוק שלהם ייקבע על פי מחיר הרכישה ולא לפי מחיר המכירה. כלומר, גובה הפיצוי ייקבע על פי עלות התחליף (אם ישן – ישן, ואם חדש – חדש). גם אז, ייתכנו חפצים שאין להם מחיר שוק כלל, שאינם עומדים למכירה, וגם אי-אפשר לרכוש אותם, כגון רוב הכלים המשומשים בימינו. או אז נאמר למזיק שלא יוכל לפטור את עצמו בתשלום הערך התיאורטי של כלי משומש, כיון שאי-אפשר יהיה למצוא תחליף במחיר זה, ובמקרה זה יהיה עליו להמציא לו כלי תחתיו, כלי משומש כמו שהזיק, או מחיר של כלי חדש.
שומת הפחת, כפי שמשתקפת בדברי חז"ל והשולחן ערוך, שמעריכים על פי מחירו התיאורטי של החפץ לפני הנזק ולאחריו, כלומר את ירידת הערך של הנכס, היא רק דרך אחת, והיא נכונה רק כאשר אכן היה לנכס מחיר שוק לפני שניזוק ולאחריו, כגון בשוק הרכבים המשומשים.
♦

ג. שיטת הש"ך: עלות התיקון - החזרת המצב לקדמותו על ידי תיקון הכלי כגורם הראשון בעיצוב חיובי הנזיקין

גם כאשר לא מחייבים את המזיק לשלם כגובה עלות רכישת חפץ, כדוגמת החפץ הניזוק, וגם כאשר מחזירים לבעלים את החפץ, גובה חיוב התשלומים יכול להיקבע על פי השאלה בכמה אפשר היה למכור אותו (ולקזז 'כמה היה יפה', ו'כמה הוא יפה'), או לשלם את העלות של הוצאות התיקון. על פניו, מדברי חז"ל והשולחן ערוך משמע שעל המזיק לשלם את הערך שהפסידו ולא לתקנו.
אך הש"ך (חושן משפט שפז, א) כתב שכאשר אפשר לתקן, מחמירים עליו והמזיק מחויב לשלם את הוצאות התיקון[13] (אך אינו חייב לטפל בתיקון[14]): "עיין לעיל בסוף סימן צ"ה כתבתי דנראה דהיינו כשאין אפשר לתקן הכלי, אבל אם אפשר לתקנו מחויב המזיק לתקנו".
מדברי הש"ך עולה כי שומת הפחת אינה מתקיימת אלא בדבר שהפגם או המום והנזק שנעשו הם בלתי הפיכים. אך כל דבר שאפשר לתקנו, על המזיק לשאת בעלות התיקון. כך נראית הסכמת הפוסקים (ובהערה עמדנו על הבדל משמעותי, לענ"ד, בין הש"ך לבין החזון איש)יד. ואם כן, אם הנזק ניתן לתיקון, איננו עסוקים בשאלה מהי עלות הכלי למכירה או לרכישה.[15]
בנכס שלא ניתן להעמידו למכירה בשוק, כגון המזיק את בגד חברו ושאר כלים משומשים, יוציא את כל ההוצאות הנצרכות כדי להשיב את המצב לקדמותו, להמציא לו כלי זהה, ואם לא יוכל, עליו לשלם לו עלות של כלי חדש. למיטב הבנתי, כך מקובל בשיטת המשפט בישראל, שחובת המזיק היא להשיב את המצב לקדמותו[16].
לכן, לפי שיטת הש"ך (וכך פסקו ערוך השולחן והחזון איש) שמין שומת פחת רק בנכס שהנזק שנעשה בו הוא בלתי הפיך, ורק בנכס שהיה לו "שוק" קודם שניזוק, כלומר שאפשר לאמוד את עלות מחירו התיאורטי למכירה[17].
♦

ד. תורת העולה

מסקנות הדיון ההלכתי:
א. מפסוקי המקרא עולה כי התורה הקֵלה בשיעור חיוב תשלומי נזיקין של מזיק יותר מגנב או גזלן שהזיקו. מבואר בחז"ל, בראשונים ובשולחן ערוך, שהניזק נשאר עם הכלי הפגום, ועל המזיק 'להשלים' את ההפרש של הערך של הכלי קודם הנזק לערכו לאחר הנזק (במידה שיש לו ערך ממוני לאחר הנזק).
ב. המזיק נכס אינו חייב לטפל בתיקונו (שטמ"ק בשם ר"י), אך עד כמה שאפשר, הוא חייב לשאת בהוצאות התיקון, בין שהיה זה נכס העומד למכירה בין שלא (ש"ך; ערוך השולחן). אולם, לדעת החזון איש, כל זאת רק אם הכלי עומד לתיקון ולשימוש, אבל אם המזיק הזיק כלי העומד למכירה, הוא משלם רק את שיעור ירידת הערך, כלומר את שומת הפחת. מדבריו עולה למשל, שהמזיק חלון של בית העומד למכירה ולא למגורים, אם אין ירידה בשוויו של הנכס, הוא אינו חייב בתיקון החלון.
ג. שומת פחת בנזק בלתי הפיך (שלא ניתן לתיקון): זהו המקרה שבו עסק מרן השולחן ערוך בסעיפים שהוזכרו לעיל, והדין הוא ששמין מהי ירידת הערך של הנכס אם היה עומד למכירה קודם לנזק, אף על פי שבפועל אינו עומד למכירה.
ד. אם מדובר בנכס שלא ניתן למוכרו (שאין לו מחיר שוק, כגון כלים או בגדים משומשים שאינם עומדים למכירה, או מסמכים אישיים, כלים המותאמים באופן אישי כמשקפיים או מכונה במפעל המיוחדת לייצור מסוים), המזיק משלם את מחיר הרכישה של נכס זהה. כגון המזיק דרכון, על אף שאין לו מחיר מכירה, חייב לשלם את עלות ההנפקה של דרכון חדש. אם הזיק כלי משומש ואינו מוצא כלי בעל אותן תכונות קודם לנזק, משלם לו את ערך הקנייה של כלי חדש. יש הסוברים שכך הדין גם בנכס שאפשר למוכרו, אלא שאצל בעליו הוא אינו עומד למכירה אלא לשימוש, גם אז חיוב התשלומין הוא כמחיר הרכישה ולא על פי שומת הפחת (הרב יונתן שמחה בלס, תחומין יג, עמ' 388).
ה. המזיק חפצים בעלי ערך סנטימנטלי, כתמונה ישנה, אלבום תמונות, כתב יד של בן משפחה וכדומה, לא ברור כיצד יש לחייבו. ושמעתי מהרב אשר וייס שליט"א שבמקרים מעין אלו יש לבית הדין להפעיל את סמכותו מכוח חתימת הצדדים על "כתב הבוררות", ולחייב את המזיק במחיר הגון מדין פשרה ותיקון העולם.
ו. יש אומרים שבכל האופנים המזיק חייב רק כפי שיעור מחירו למכירה בשוק (ותולים דבריהם בדברי נתיבות המשפט וקצות החושן), ונראה שאין הלכה כמותם.
♦ ♦ ♦