יסודות מנהגי ט"ו בשבט - פרק ה: טעמי היום והמנהג

הרב שמואל אריה ישמח
ישיבת צרור המור והדר להדר, חיפה

יסודות מנהגי ט"ו בשבט[1]

פרק ה: טעמי היום והמנהג * פרק ו: מנהגי תענית ותחנון במועדים שאינם חגים * פרק ז: מיני הפירות ומניינם * פרק ח: תולדות בעל התיקון יששכר וספרו * פרק ט: תולדות מחזור הגדול ומחזור מעגלי צדק * פרק י: סיכום הפרקים ומסקנות
פרק ה: טעמי היום והמנהג
1. הטעמים השונים שניתנו למנהג אכילת הפירות
נציין כאן את הטעמים השונים שניתנו למנהג אכילת הפירות.
א. לכבוד שמו של היום: בתיקון יששכר (משנת של"ד לערך) כתב ש"האשכנזים יצ"ו נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות, לכבוד שמו של היום".
ב. העלאת ניצוצות: בירושלמי סוף קידושין מובא: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל", ומובא שם שר' אלעזר חשש לזה והיה אוכל מכל מין חדש פעם בשנה (והובאו דברי הירושלמי בכמה ראשונים ובאחרונים רבים, ואכמ"ל). ובחמדת ימים (לט"ו בשבט, פרק ג אות ב) הביא את דברי הירושלמי הנ"ל, וכתב שהוא כדי למלאת שפע לשר הממונה על גידול אותו פרי, ולתקן את הניצוצות וכו'. וכתב שלכן ראוי בט"ו בשבט "לאכול כל מיני פירות ולברך עליהם בכוונה, כי חביבה מצוה בשעתה" (כעי"ז בעלי תמר על הירושלמי שם, וראה אכילה בשירה ענף מ אות ג שהציע שנהגו לקבוע את ט"ו בשבט בזמן בו מקיימים את דברי הירושלמי הנ"ל, ע"מ שלא ישכחו לקיים דין זה, ומעוד טעמים). בעל הדברי יציב מצאנז חידש ושיער שרבי אלעזר אכל מהפירות ממש ביום בט"ו בשבט (הובאו דבריו בספר יציב פתגם ט"ו בשבט מהד' תשע"ז עמ' קמז), וכ"כ כבר הג"ר יצחק וייס הי"ד אב"ד ווערבוי (בירחון וילקט יוסף שנה י' ה'תרס"ח קונטרס ט' סי' פא, אלא שבספרו שיח יצחק סי' ש"ו, בתשובה מאוחרת יותר, משנת תרצ"ה, הציע שר"א אכל את הפירות בראש השנה, וביאר שם בזה את מנהג החת"ס לאכול בר"ה הרבה מיני פירות חדשים). נעיר כי החמדת ימים מביא גם שע"י אכילת הפירות והתיקון הנאמר עמם "נעשה תיקון צדיק חי העולמים", ובהמשך דבריו כתב שהוא "ראש השנה לאילן" גם "לפירות האילן העליון^[2], להשפיע את שפעו הקדוש לפירותיו, הם הם העולמות אשר מהם ישתלשל וירד פה למטה באילנות ועל משטרם, ומעשה ידינו כוננהו בכח סגולת התיקון הזה הנעשה בעצם היום הזה בכח הברכות ואשר ילווה עליהם הגות סוד שרשן, תתעוררנה בקומתם וצביונם למעלה", וכתב שע"י תיקון זה "יוכל לתקון את פגם הברית", בצירוף סגולת ימי השובבי"ם המסוגלים לתיקון פגם הברית, ובשם "מורי ז"ל" הביא "לכוון באכילת פירותיהן לתיקון חטא אדם הראשון אשר חטא בפירות האילן".
ג. להתפלל עליהם כדי שיתברכו: הג"ר אפרים הקשר (דיין באלטונא המבורג, בספרו אדני פז או"ח קלא ה, שנדפס בחיי מחברו בשנת תק"ג) כתב: "ואפשר לומר טעם למנהג זה דעל ידי דמרבינן בפירות יזכור שהוא ר"ה לאילנות ויתפלל עליהם שיתברכו הפירות" (וזה לשיטתו שהפירות נידונים גם בט"ו בשבט, ולא רק בשבועות, ולעיל פרק א2 הבאנו שרבים חלקו עליו בזה).
ד. לברך עליהם כדי שיתברכו: כמה חכמים הדגישו את ענין הברכה על הפירות בט"ו בשבט: החוות יאיר כתב (מקור חיים, סי' תרפ"ד) "ראיתי ותיקין שמברכים על כל מיני פירות אילן", והשבט מוסר פרק טז כתב "הוי זהיר לברך על הפירות בט"ו בשבט", וכעי"ז בחמדת ימים שהובא לעיל (ולעומתם מחזור הגדול ותיקון יששכר הדגישו רק את אכילת הפירות, הו"ד במג"א א"ר כנה"ג ומשנ"ב ועוד). [בכמה ספרים שנדפסו בדורנו מצוטטים דברי כנה"ג בהג' הב"י סי' קלא בשם התיקון יששכר: "נוהגים להרבות באכילת מיני פירות... ולברך עליהם ברכות הראויות להם, ומנהג יפה הוא", אלא שלא מצאתי שהכנה"ג כתב כך, וכנראה נפלה טעות בידם]. בסידור היעב"ץ הוסיף לזה טעם וכתב (שער הגיא, ט"ו בשבט אות ט"ו, וזה בהוספות שהוסיף היעב"ץ אחרי שהדפיס את סידורו בשנת תק"ח עד לפטירתו בשנת תקל"ו, והן נדפסו בסידור היעב"ץ מהד' אשכול): "בארץ ישראל נוהגין להביא כמה מיני פירות האילן לברך עליהן ביום זה, שהוא ראש השנה שלהן, שיתברכו גידולי האילנות היום" (והשווה בני יששכר שבט ב, ב, "שקיבלנו מרבותינו להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר יפה ומהודר", וכעי"ז בלשון חכמים סי' לו לבעל הבא"ח, ובעוד ספרים). כעי"ז אמר האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג בעל הדברי יציב (ספר הליכות חיים - מנהגי בעל הדברי יציב, מאת הרב אהרון קלוגר, ט"ו בשבט אות ד, עמ' צה-צז, ועי"ש בהמשך שגם אמר שהוא "כדי להרבות בברכות, וגם מפני שהפירות מאירים את העינים... ועי"ז נתקן פגמו של אדה"ר..." "ונוהגים לאכול בו מפירות שנשתבחה בהם א"י, שאם יזכה יבחין וידע מה בינם לבין פרי הארץ לעת"ל"). הרב יצחק וייס הי"ד אב"ד וורעבוי (וילקט יוסף שם) כתב שראוי היה לאכול את הפירות בלילה (ואח"כ נתן טעמים מדוע למרות זאת נהגו לאכולם ביום), שהרי הוקשו ארבעת ראשי השנים זה לזה, ואם כן כמו שבר"ה אוכלים סימנים בלילה לסימן כך ראוי היה לאכול את הפירות בליל ט"ו בשבט, כדי לעשות "סימנא מילתא למען ימתיקו מגדים את תנובתם בכח הברכות שמברכים עליהם". האדמו"ר רבי לייבלי אייגר (תורת אמת ט"ו בשבט תרמ"א) ביאר כי בחג האביב חג הקציר וחג האסיף אדם משבח את ה' על התבואה שממנה נהנה כל אדם, "ובהגיע יום ט"ו בשבט שבו ניתן מחדש השרף באילנות לגדל פירות, שהוא גם כן לצרכי האדם אך בכל זאת אין הדבר בהכרח שכל אדם יאכל פרי העץ, לזאת מנהג ישראל לאכול ביום זה פירות, לשבח ולקלס להשי"ת על העבר היינו על הפירות שגדלו אשתקד... בכדי שעל ידי השבח והקילוס שלו להשי"ת על העבר (עי"ז) יתחדש הכח והשרף בהאילנות שיעלו ויפריחו פירות טובים שמנים ומתוקים לצרכי מין האדם לשבחו ולקילוסו ולכבודו יתברך". כעי"ז הביא הרב שמואל ירושלמי (ילקוט מעם לועז שופטים פרק ט, פס' יח, עמ' קלו ליד הערה קד) בשם ספר מבשר צדק, שהברכות בט"ו על הפירות גורמות למברך להתבונן בנפלאות השי"ת שברא לנו כאלו אילנות ופירות, ובזכות זה מתברכים האילנות. בספר דבקנו במצותיך (חובר בעילום שם ע"י "ת"ח חשוב בהלכה ובאגדה, ממבקשי יי" כלשון הרב דב יפה, מהד' ה'תשנ"ח עמ' סט), שהובא ללא חולק באבני דרך (ח"ח סי' תצח), הדגיש את ענין ההודאה על הפירות: "משום שביום זה חונטים האילנות על כן אנו מודים לה', ולכן אוכלים מיני פירות כדי שנברך ונודה עליהם ליי" [ולפי"ז הוא מוסיף: "הודאה זו שייכת לא רק בפירות של א"י, אלא גם בפירות שאר הארצות, ואמנם (=ואכן) המג"א והפר"ח (שהביאו את דברי התיקון יששכר שנוהגים בט"ו בשבט לאכול פירות) לא הזכירו בדבריהם "פירות א"י" (ולכן עולה מדבריהם שהמנהג אינו דווקא בפירות א"י)"].
ה. לזכור שהאדם נידון ומתחדש ביום זה: ייתכן לענ"ד לומר שכיון ש"האדם עץ השדה" (ללא סימן התמיהה, וכפי שכתבו כמה חכמים כמובא בספר אכילה בשירה ענף ט', ודלא כפשט הפסוק וכדברי כמה מפרשים), לכן גם עמ"י מתחדשים בט"ו בשבט, ולא רק העצים, וכדי לזכור שישראל מתחדשים נהגו לאכול אז פירות. וראה בדברי מהר"ם חאגיז (נדפסו בסוף ספר ברכת אליהו לר' אליהו אב"ד אוליינאב, עמ' נה) שכתב: "עוד אודיעך דכאשר האדם עץ השדה הנהגתי ג"כ מה שראיתי מרבותי נשמתם עדן וממרי הנז"ל (ראה להלן ג, 10, שהכוונה כנראה לסבו הגדול מהר"מ גלאנטי המכונה הרב המג"ן) שהיה נוהג בט"ו בשבט להרבות בברכות פרי האילן, ולהתפלל לה' יתברך שיחדש עלינו ועליהם שנה טובה"^[3].
ו. לחזק את בטחוננו: הרב חנניה מונסיליצ'י (פרקי שירה עם פירוש מספרים תהילות ה', מהד' ה'תכ"א דף מד ע"ב, הביאו בזכר דוד שם בקצת שינוי לשון) כתב ש"מה שנהגו העולם להרבות קצת שמחה ולא לומר בו תחנון ביום ר"ה לאילנות, ואע"ג שלא בא מפורסם זה בדברי רז"ל לא במשנה ולא בגמ', נלענ"ד שהכל הוא לרמוז על חיזוק הבטחון לאדם דוגמת האילן, כי יש לעץ תקוה וסימן 'כי כימי העץ ימי עמי', דהיינו עץ החיים שנזכה לאכול ממנו ולחיות לעולם" (והאריך שם בענין דמיון האדם אל העץ).
ז. לזכור את המצוות התלויות הארץ: בשם האדר"ת מובא (לוח לא"י לגרי"מ טיקוצ'ינסקי, לפחות החל משנת תרפ"ח, ולפחות עד לשנת תשנ"ה, ובלוחות הקודמים והמאוחרים לזה לא עיינתי): "ונוהגים לאכול בו מיני פירות אילנות, ובייחוד מפירות ארץ ישראל, לקיים עשה לך ציונים להראות שהיום ר"ה לאילנות לענין תרו"מ וכו' (ומיד הביא את הנפק"מ של ט"ו בשבט לענין תרומות, ביכורים, וערלה)"^[4]. לפי דברי האדר"ת צריך לומר שגם בשנת השמיטה מציינים את ט"ו בשבט משום ש"לא פלוג" חכמים בדבריהם (אכילה בשירה ענף ו).
ח. לתקן את חטא המרגלים: הגר"ח פלאג'י (ברכת מועדיך לחיים ח"ב, דרוש לחודש שבט, דף קנב ואילך) כתב: "ומברכים על הפירות, ובפרט בפירות שנשתבחה בהם א"י" ובהמשך "כמה רעות גרמו המרגלים, ואחת מהנה דמנעו מישראל כמה שנים ברכות רבות, ובפרט על ז' פירות שנשתבחה בהן א"י, והלילה הזה לה', וגם העושים הסדר הזה גם ביומו ראוי מאוד שיכוונו לתקן עוון דיבת הארץ של המרגלים, במה שגרמו שלא ירד השפע ע"י ברכת הפירות".
ט. תיקון לפגם הברית בימי השובבי"ם: ראה לעיל מה שכתב החמדת ימים, והגר"ח פלאג'י (שם בסוף הדרוש, דף קנג טור ב) כתב: "ולבי אומר לי דדבר בעתו מה טוב שבט"ו בשבט שהם ימי השובבי"ם בא זמנו לברך כמה ברכות, דזהו בכלל התיקון לפגם הברית כמו שכתב בספר חמדת ימים..." (וכעי"ז כתב ר"א פלאג'י בספרו והוכיח את אברהם פל"ד, והוסיף שלכן הוא נופל בתוך ימי השובבי"ם, הובאו דבריו בספר פרי חדש לרב זליכה מהד' חדשה ה'תשע"ט עמ' רפז, וראה אכילה בשירה לרב שוורץ ענף י' שהאריך לבאר את הקשר בין ט"ו בשבט לתיקון ימי השובבי"ם).
י. להזכיר את דיני הערלה בחו"ל: לענ"ד ניתן להעלות אפשרות נוספת, שמפני שהתרומות והמעשרות נוהגות רק בא"י, ממילא עלולים ישראל לטעות ולחשוב שכבר אין בגלות נפק"מ לט"ו בשבט, ולכן נהגו לאכול פירות ביום זה, כדי להזכיר את דיני הערלה ששייכים גם בחו"ל (וראה לעיל מה שהבאנו מדברי האדר"ת, וראה לעיל ג1 שם הבאנו בהערה את דברי הרמ"ע מפאנו שכתב שט"ו בשבט הוא בגלל דיני ערלה, ועי"ש שנראה מלשון הרמ"ע שיש בזה גם רמז לתיקון ערלת הלב של האדם, ולפי"ז יש כאן טעם נוסף לט"ו בשבט). שוב מצאתי קצת חיזוק לזה מדברי הנוהג כצאן יוסף (הנהגות פרשת בא, אות ב, עמ' קצב, מהד' מכון שלמה אומן עמ' רנז, לרבי יוסף יוזפא סג"ל, שנפטר בשנת תקי"ט): "ונראה לי המנהיג טעם לזה שאומרים אותו (את התחנון) בליל כניסתו (במנחה של ערב ט"ו בשבט), מה שלא מצינו בשאר ימים שאין אומרים בהם תחנון (שבהם לא אומרים תחנון גם במנחה שלפניהם), דכל עצמו של הכנסת קדושת היום במנחה דערבי שבתות ויו"ט ור"ח וחנוכה ופורים הוא כדי להוסיף מחול על הקודש (ולכן לא אומרים תחנון במנחה שלפניהם), ולא גזרו זה אלא לחומרא בעלמא לשבות מאותו זמן ממלאכה. אבל היכא דיכול (מנהג זה) לאתויי לידי קולא לא גזרו, דלא מקרי הוספה מחול על הקודש, אלא אדרבה מגרעת הוא, דהכא (בט"ו בשבט) יכול לאתויי לידי קולא (אם לא יאמר מנחה בערב ט"ו בשבט), שאמרו חז"ל ריש פרק קמא דראש השנה 'חמישה עשר בשבט ראש השנה לאילנות' ומסיק בגמרא דף י' (ע"א) למאי הלכתא לענין ערלה עיי"ש [ובדף י"ד אמרו לענין מעשר, אמנם מעשר זה אינו נוהג בחו"ל אבל ערלה נוהג בזמן הזה], ועיין מה שכתבו התוס' והרא"ש שם. אם כן, אם לא יאמר תחנון באותה לילה (במנחה של ערב ט"ו בשבט) יחשוב העולם שעכשיו נכנס ר"ה (לאילן) ואתו לאכול ערלה (כבר בערב ט"ו בשבט)". שוב מצאתי שהג"ר יצחק וייס הי"ד (אב"ד אראסוואר-קאדלבורג, ולימים אב"ד ווערבוי, בעל שו"ת שיח יצחק, במאמרו הנדפס בירחון וילקט יוסף שנת טו קונטרס י' סי' צג) כתב שמצד הסברא ראוי היה לאכול את פירות ט"ו בשבט בלילה, שהרי בלילה אין היכר שנכנס ר"ה לאילן וא"כ ראוי אז דווקא אז לאכול את הפירות ולעשות היכר לכך שמתחיל אז השנה החדשה לענין ערלה הנוהגת בחו"ל (וציין לדברי הנוהג כצאן יוסף הנ"ל, וכתב שמ"מ המנהג לאכול את הפירות ביום, והציע לזה שני טעמים צדדיים).
יא. להדגיש שדיני שמיטה נקבעו בט"ו בשבט: בחקרי זמנים (לר"א הילביץ, ח"א עמ' שטז) הציע שאכילת הפירות נועדה כדי להדגיש שנקבעה הלכה כדעת הראשונים שנקטו שדיני השמיטה נקבעים לפי ט"ו בשבט ולא לפי א' בתשרי (עי"ש שהאריך בזה).
יב. לתקן חטא אדה"ר: ראה לעיל במה שהבאנו בזה מהחמדת ימים, ובספר משאת משה (לרב שלום אונגר אב"ד נייטרא, נפטר שנת תשס"ג, ח"א ט"ו בשבט אות ז' עמ' תכט) כתב שמכיון שחטא אדה"ר גרם לפגם בפירות שאין טעם העץ ופריו שווים וכו', לכן בר"ה לאילנות "מברכים על הפירות לתקנם ממה שנגרם להם בגלל חטא האדם, ומקבלים עלינו לתקן מעשינו" וכו', ועוד כתב (אות ח עמ' תל) "תקנו קדמוננו לברך על הפירות ולבקש על הצלחתם בט"ו בשבט". בעל הדברי יציב (שיעור חומש רש"י פרשת יתרו תשמ"ד, נדפס בדברי תורה ממנו שנה יא גליון יז, ומשם לשפע חיים עה"ת ח"ח עמ' שלז ועמ' שלח) אמר שאכילת הפירות היא משום שביום זה נידונים האילנות, ובבני יששכר מובא שאז יתפלל על אתרוג, ולכן ביום זה מתעורר הקטרוג על אדה"ר שאכל מעץ הדעת, ולכן אוכלים מיני פירות לרוב, לרמז על שיטת ר' עקיבא (סנהדרין יז ע"ב) שיש ענין לאכול פירות משום שהם מאירים את העינים, ועי"ז מלמדים זכות על אדה"ר שלכן אכל מפרי עץ הדעת, ועי"ש בעוד דרכים דומות [ולפי"ז נתן טעם לאכילת פירות האדמה].
יג. לפרסם שר"ה לאילנות איננו בא' שבט: הגרא"ח נאה (שנות חיים סי' לא אות ב הערה ג) הציע שמכיון שבגמ' ר"ה יד ע"ב מובא שרבי עקיבא הסתפק האם ר"ה לאילנות הוא בר"ח שבט או בט"ו בשבט, לכן נהגו לאכול פירות בט"ו בשבט כדי לפרסם שר"ה לאילנות הוא בט"ו בשבט.
יד. ביאורים נוספים: עוד כמה ביאורים נאמרו בזה, רובם ע"ד רמז וסוד [צויין להם כאן בהערה^[5]]. להלן (סעיף 2 אות ו) נביא הסבר נוסף ע"פ דברי בעל האגרות משה, וכן נביא (סעיף 2 אות ז) הסבר נוסף ע"פ דברי ספר אכילה בשירה. שו"ר שבספר אכילה בשירה (כרך ב חלק ו) אסף את הביאורים למנהג אכילת הפירות, והביא ביאורים שלא הזכרנו לעיל.
♦
2. טעמים לעצם ציון היום
יש פירושים רבים המבארים מדוע יש חגיגיות ביום זה. אע"פ שפירושים אלו אינם מתייחסים ישירות למנהג אכילת הפירות, מ"מ ניתן להסביר את מנהג אכילת הפירות לאור דבריהם. נזכיר כאן רק את ההסברים שאינם ידועים כ"כ:
א. החת"ס כתב (דרשות חת"ס לז"ך אלול תקצ"ה ד"ה חדות): "... כי הנה יום ראש השנה, אפילו ט"ו בשבט שהוא ר"ה לחניטת אילנות מ"מ הוא יום שמחה ויו"ט, כן כתב ההגה"מ ריש הלכות ראש השנה עי"ש (שהביא מתשובת ריצב"א הנ"ל, שארבעת ראשי השנים שווים זה לזה), והסברא נותן שהוא כעין יום כתר מלוכה שבו חוזר תחילת הבריאה שחנטו אילנות פעם הראשון בבריאת העולם והוא כעין יום גינוסיא של מלכים, ומכל שכן א' בתשרי שהוא יום גינוסיא לכל עולם כולו...".
ב. בזכר דוד (לרבי דוד מודינא, מאמר ג פצ"ז) כתב שאע"פ שבגולה אין חיוב מעשרות מ"מ חוגגים גם שם את ט"ו בשבט, מפני שבא"י יש מעשרות והרי שט"ו בשבט הוא מועד גם בזמן הגלות, ומובא באר"י הקדוש שבכל המועדים "הוקבע כוח ועוז באותם הזמנים להיותם מזומנים להשפיע מאותו השפע".
ג. הגרש"ז אוירבאך כתב: "צריך ביאור מהו החשיבות של ט"ו בשבט שאסור בתענית ואין אומרים בו תחנון, הלא זהו רק תאריך לדעת דינים, כמו ראש השנה למעשר בהמה וכדו'?! ואולי מפני שהוא גמר של תקופה, כיון שאז כלים רוב גשמי שנה" (הליכות שלמה תפילה יא, ד, הערה 16, ע"פ חידושיו כת"י למסכת ר"ה דף ב ע"א).
ד. רבי מנחם מנדל פאנט מדעעש (מעגלי צדק סוף פרשת בשלח לט"ו בשבט תרכ"ה) הביא שאדה"ר טעה לחשוב שהנשירה של העצים בחורף היא קיום קללת 'ארורה האדמה בעבורך' ממנה התיירא, וכשראה בט"ו בשבט שהעצים חונטים ידע שטעה ועשה יום טוב (עי"ש עוד בדבריו).
ה. הלבוש (תרפה, א) כתב שחוגגים ט"ו בשבט כי הוא ר"ה לאילנות "וכיון שזה התחלה לדבר של מצוה (-מצוות התלויות בארץ) עשאוהו כמו יו"ט".
ו. בעל האגרות משה (דרש משה, ט"ו בשבט הנדפס בסוף פרשת בשלח, מהד' תשס"ג עמ' נב) תמה מדוע שמחים בט"ו בשבט, אע"פ שהוא רק יום התחלת שנה חדשה למעשרות, ותירץ ששבט לוי לא קיבל נחלה ולכן המעשרות שנותנים להם הם כשכירות על הארץ, וע"י זה שיש ראש השנה למעשרות בט"ו בשבט ואסור לעשר משנה לשנה, עי"ז מבין האדם שהמעשרות אינם מתנה ללוי אלא הם חוב המוטל עלינו כנ"ל, ולכן בר"ה לאילן יש "שמחה גדולה שבזה נעשה התשעה חלקים (של הפירות, אחר שנתן את המעשר) שלו ממש (=של בעל הפרדס)". לענ"ד לפי דבריו אלו מובן מדוע נהגו לטעום פירות ביום זה.
ז. בספר אכילה בשירה (לרב שוורץ, ענף ח), ציין שתרומות ומעשרות וכו' שייכות אף בירקות, ולכן המצוה היחידה ששייכת לגבי אילנות בלבד, וממילא לט"ו בשבט בלבד, היא מצוות ערלה ונטע רבעי (וראה גם לעיל פרק ה1 אות י שברמ"ע מפאנו ועוד משמע שט"ו בשבט שייך בעיקר לדין ערלה, אך ראה אכילה בשירה כרך א' נספח א' שהאריך בזה שמצוות ביכורים היא גם מפרי האדמה, מהחטים והשעורים, ומ"מ מצווה זו שייכת במיוחד לאילנות). ולפי"ז ביאר את טעם השמחה ביום זה, שהרי הותרו בו הפירות באכילה אחר שנות הערלה [ומעתה מובן מדוע שמחים בט"ו בשבט גם בחו"ל וגם בשנת השמיטה]. ולפי דבריו מבואר מדוע נהגו לאכול פירות ביום זה.
ח. השם משמואל הביא שבזוה"ק (ח"ב פרשת שמות דף יב ע"א) מובא שיש שלשה חודשים שבהם שורה בעולם דין קשה, וכתב השם משמואל (פרשת וארא תרע"ב, לשבת ור"ח, ד"ה וזהו שבאחד, מה' ה'תשנ"ב עמ' ע') שבט"ו בשבט יוצא מהם ו"אז מתחיל זמן החסד", וכעי"ז בעבודת ישראל מקוז'ניץ (פרשת ויגש, ד"ה ויאמר ישראל אל יוסף, מהד' ה'תשע"א עמ' עג, וראה בזה בספר אכילה בשירה ענף טו).
ט. עוד טעם ראה באכילה בשירה ענף ז אות ג. עוד נעיר שבחלק מהנוסחים של תשובת הריצב"א מובא שיש ענין לעשות 'היכר' ליום זה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סי' ה, ועיין בזה בספר אכילה בשירה ענף א אותיות ב-ג, וכן ענף ו אות ב).
♦
פרק ו: מנהגי תענית ותחנון במועדים שאינם חגים
1. מבוא
בפרק זה נסכם את המנהגים לגבי תענית ותחנון וכדו' בט"ו בשבט. לצורך כך אספנו את הנאמר לגבי חמישה זמנים נוספים - ט"ו בשבט, ל"ג בעומר, ט"ו באב, סוף חודש תשרי, וסוף חודש ניסן (לפעמים התייחסנו גם לפסח שני ולפורים קטן), וזאת משום שההשוואה בינם לבין ט"ו בשבט מבהירה את דרכו של כל פוסק בנוגע למועדים שאינם חגים ממש^[6]. התמקדתי בעיקר במקורות עד לסוף תקופת הראשונים, ובדקתי את המקורות בעצמי באופן מדוקדק^[7]. פרק זה ארוך וגדוש בפרטים, וניתן לדלג עליו מבלי לפגוע בהבנת קונטרס זה.
♦
2. המקורות עד לימי הראשונים
במשנה ובגמרא לא מצאנו מקור לשמחה בכל המועדים הנזכרים, לבד מט"ו באב, עליו נאמר במשנה תענית (ד, ח) "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב", ובגמ' שם נזכרו כמה טעמים לשמחה ביום זה. ט"ו בשבט נזכר במשנה (ר"ה א, א) כראש השנה לאילן, אולם כאמור (לעיל א2) לכאורה אין זו סיבה לחגיגיות ביום זה. במשנה (תענית ב, א) מובא שאסור לגזור תענית ציבור בר"ח חנוכה ופורים (וכעי"ז בירושלמי, שם נוסף גם חוה"מ), ומזה משמע שבט"ו בשבט ושאר המועדים הנ"ל ניתן להתענות.
במגילת תענית (שחוברה בתקופת התנאים) נזכרים הימים בהם אסור להספיד או להתענות. מובא שם שבט"ו באב אסור להספיד, כיון שהוא זמן עצי כהנים [מגילת תענית בטלה, והראשונים נחלקו, כפי שנראה בהמשך, האם בגלל כך בטלה גם החגיגיות בט"ו באב]. לא מוזכר במגילה מאומה על סוף ניסן ותשרי, ט"ו בשבט, ול"ג בעומר. עוד מובא במגילת תענית (פרק א) שאין להספיד מא' ניסן עד סוף המועד, בגלל שני אירועים טובים שהתרחשו באותם ימים, ומכך עולה שמסוף המועד ועד סוף החודש ניתן להספיד.
במסכת סופרים (פרק כא, הלכות ג-ד, חוברה בעיקר בא"י, ולגבי זמנה יש אי בהירות, האם חוברה בימי התנאים, או בימי האמוראים, או בימי הסבוראים והגאונים, וי"א שחוברה בימי התנאים אלא שעד לימי הגאונים הוסיפו עליה בכל דור) מובא שאין מתענים ואין סופדים בכל חודש ניסן (ומשמע שם שאף תענית יחיד כתענית בכורים אסורה, אך בהמשך מובא שם שבצנעה ניתן להתענות בו ומה שאסור הוא "להזכיר בציבור" דהיינו תענית ציבור, ובשו"ת חת"ס או"ח קג תירץ סתירה זו).
רב האי גאון (נפטר בבבל בשנת ד'תשצ"ח, שו"ת הגאונים שערי תשובה סי' שלו-שלח) כתב שבכל חודשי ניסן ותשרי לא נופלים אפים [והוא מזכיר שם את פסח שני, ולא הבנתי האם כוונתו שגם אז לא אומרים תחנון] (כעי"ז שם סי' רמג בתשובת רבי משה גאון שאין נופלים אפים ב"ימי ניסן וימי תשרי... וכך הוא המנהג בשתי הישיבות"). רב ניסים גאון: ב'חמשה ספרים נפתחים' (לרב נסים גאון, עמ' 552, חי בבבל, נפטר בשנת תתכ"ב) מביא החוקר ש' אברמסון כך: "בכת"י אוכספורד... חלק מן ספר בענייני לוח מאת משה בן אברהם החזן בן יעקב עסרי, מחדוי", ושם נאמר (בתרגום לעברית): "כגון דברי רב נסים זצ"ל: וכמו שנהגה האומה שיום ט"ו בשבט ויום ט"ו באדר ראשון ויום ט"ו באב בטלו בהם נפילת אפים ותענית והספד". אינני יודע עד כמה מקור זה אמין ומוסמך. דברי גאון אחד הובאו בשבולי הלקט (סי' רעח), ובסופם נאמר (ונראה שגם זה מדברי אותו גאון) שאסור להתענות בפורים קטן, כיון שכך מדוייק מן המשנה.
♦
3. המקורות מתקופת הראשונים
בספר מעשה הגאונים (סי' מט, לרבי נתן בן מכיר, מחכמי מגנצא שבאשכנז בדורו של רש"י, היינו באיזור שנת תת"נ, ואחיו) כתוב שבט"ו באב יש תחנון.
הרי"ף (סוף תענית, לימד באלג'יר ובספרד, נפטר תתס"ג) הביא את המשנה על ט"ו באב, ומכאן שנקט שדין המשנה קיים אע"פ שבטלה מגילת תענית (משום שבמגילת תענית מובא שבט"ו באב שמחים כי הביאו בו קרבן עצים, וזה אכן בטל, אך במשנה סוף תענית נזכרו טעמים נוספים לשמחה ביום זה. כך דייק הרב אריאל אדרי בספרו שחר אהללך ח"ב סי' יד, סעיף ו).
במחזור ויטרי (לרבי שמחה מויטרי, שכתב את דברי רבו רש"י, חי בצרפת בשנת תת"ס לערך, סי' רנח, מהד' גולדשמידט הל' פסח א, ונעתק חלקית בסידור רש"י סי' שנ) ש"יש מקומות" שלא נופלים אפים בתחילת ניסן, לפני החג, ע"פ המובא במסכת תענית [וכתב שאין מזה ראיה, כי בטלה מס' תענית], והביא את דברי המסכת סופרים הנ"ל שאין אומרים תחנון כל ניסן [ומדבריו במק"א נראה שלא היו מתענים כל חודש ניסן וכל תשרי (מהד' גולדשמידט סוף סדר פסח, אות כד), ובאחד מכתבי היד מובא שלא אומרים תחנון כל ניסן (שם סוף אות כג, עמ' תפג)]. (אין בדבריו שום התייחסות לט"ו בשבט או לל"ג בעומר וט"ו באב ולסוף תשרי, אך גם אין התייחסות להימנעות מתחנון בימים נוספים, כגון בערב יו"כ, ויש לבדוק את הענין). בספר הפרדס (מבית מדרשו של רש"י, מהד' ערנרייך עמ' שמב) הביא את דברי המחזור ויטרי, ובמקום אחר (עמ' רנט) הביא את דברי מעשה הגאונים הנ"ל [שבט"ו באב אומרים תחנון].
בשם רבי שמעיה (צרפת, שנת תתס"ה לערך), תלמידו של רש"י, מובא (בכת"י שמצוטט בספר חכמי צרפת הראשונים, א' גרוסמן תשס"א, עמ' 398, ושם א' גרוסמן מרחיב על כך שרבי שמעיה חיבר מחזור שחלקים ממנו שוקעו בתוך מחזור ויטרי): "בערב יום הכיפורים אין נופלים על פניהם... ובט"ו בשבט אין נופלים על פניהם... וכן ביום המילה".
ר"י הזקן (תשובות ופסקים לר"י הזקן סי' סו, בתוך שיטת הקדמונים על מס' ע"ז ח"ג, נפטר תתקמ"ט, ראש ישיבת דנפיר בצרפת) כתב: "אסור להתענות כל ימי ניסן, וכן עמא דבר שאין אומרים תחינות".
הרמב"ם (תפילה ה, טו, נפטר ד'תתקס"ה, ודבריו משקפים בדר"כ את מנהג ספרד) הביא את רשימת הימים בהם אין אומרים תחנון, ולא כלל בהם אף אחד מהזמנים הנ"ל [ומשמע מלשונו שבמנחה של ערב חנוכה ופורים נופלים אפים]. עוד הביא הרמב"ם (תעניות א, ז) את דברי המשנה הנ"ל שאסור לגזור תענית ציבור בר"ח חנוכה ופורים (והרמב"ם הוסיף את חוה"מ, ע"פ הירושלמי), ומזה משמע שבט"ו בשבט ושאר המועדים הנ"ל ניתן להתענות.
הריצב"א (נפטר בשנת ד'תתק"ע, ראש ישיבת דנפיר בצרפת, תלמידו של ר"י הזקן) הוא כנראה מי שכתב את התשובה (שיוחסה גם לרבנו גרשם מאור הגולה, ראש ישיבת מגנצא, וגדול הדור באשכנז, שנפטר בשנת ד'תשפ"ח^[8], והובאה בין היתר בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סי' ה, וכן דפוס לבוב סי' תסג-תיב, וכן בספר סיני הנדפס בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג מהד' מ"י ח"ג, סי' תנט), בה נאמר שיש לדמות את ארבעת ראשי השנים זה לזה, ולכן כשם שבשלשת ראשי השנים האחרים אין להתענות - כך הדין גם בט"ו בשבט. [הערנו לעיל א3 שהדימוי שהביא הריצב"א צ"ע לכאורה, שהרי י"א שצמים בא' בתשרי, וברשימת צומות הצדיקים המובאת בתוספת למגילת תענית, שנעתקה בכמה ראשונים ובשו"ע, מופיע גם א' בניסן. הצענו לעיל שם כמה פתרונות לדבר, כשאחד מהם הוא שמקדמא דנא היו קיימות שתי גישות כלפי ארבעת ראשי השנים: יש חכמים שראו בהם ימים חגיגיים, ולכן אסרו להתענות בהם, ולעומתם יש חכמים שלא ראו בהם ימים חגיגיים].
הר"ש משאנץ (אחיו של הריצב"א, נפטר תתקע"ד) כתב בתשובתו (הובאה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס לבוב סי' תצג-תמב = תשובות פסקים ומנהגים למהר"ם מרוטנבורג ח"ב סי' קיג, הו"ד גם בהגהת מהרש"ל על הטור סי' רטו, ומובאת בב"ח שם): "דאמר במס' סופרים אין מתענים כל ימי ניסן... מנהג בכל המקומות שאין אומרים תחנונים כל ימי ניסן".
הרוקח (סי' רמה, לרבנו אלעזר מגרמייזא, למד במגנצא ושפירא שבאשכנז, נקבר בוורמייזא שבאשכנז בשנת ד'תתקצו לערך) הביא דברי המגילת תענית והמסכת סופרים [שאין מתענים בכל חודש ניסן (וראה ב"י תכט, ב, שביאר שכוונתו לעיקר כמסכת סופרים)], ובמקום אחר (בסי' שיב) הביא את דברי מעשה הגאונים הנ"ל שבט"ו באב נופלים אפים כיון שבטלה מגילת תענית.
בספר שנכתב ככל הנראה ע"י תלמידו של בעל הרוקח (דהיינו, סביב שנת ה'י), וכונה ע"י המהדיר 'ספר אסופות' (סי' שפב, נדפס בתוך מאורות הראשונים חלק א, תשסב, סי' לג עמ' צח), מובא לגבי ל"ג בעומר: "ואותו היום נעצרה המגיפה ועשו אותו היום יום טוב".
בספר קדום של מנהגי אשכנז (שנכתב עוד לפני שנת ה'מ, כפי שנראה מיד, ולימים נערך ע"י ר"ח פלטיאל^[9], ואח"כ נערך בשנית ע"י ר"א קלויזנר) מובא שבסוף תשרי אומרים תחנון. אין כל התייחסות בספר לט"ו בשבט ולט"ו באב ולסוף ניסן, ולכן נראה ברור שאומרים בהם תחנון. לגבי ל"ג בעומר יש בזה הבדלים בין שלשת מהדורות הספר^[10]: בכת"י אוקספורד, שנכתב באיזור שנת ה'מ ע"י רבי יחזקיה בן יעקב ממגדבורג, בעל פסקי מהרי"ח (חי באשכנז), לא נזכר מאומה על ל"ג בעומר, וכך הוא גם במנהגי רבי חיים פלטיאל (חי באשכנז), תלמידו של רבי חזקיה, כת"י גולדשמידט, ולעומת זה בכת"י ירושלים של המהדורה, שערך ר"א קלויזנר (אוסטריה, נפטר בשנת ק"ע), נזכר שלא אומרים תחנון בל"ג בעומר.
במנהגים לר"א חילדיק, שחי באיזור שנת ה'כ (מקומו אינו ידוע, ורי"מ פלס כתב שבו נמצא היסוד למנהג אושטרייך [=מנהג מזרח אשכנז] של המאות הבאות) כתב לגבי ט"ו באב שלא אומרים תחנון, ולגבי ט"ו בשבט ול"ג בעומר כתב שיש בזה מנהגים חלוקים [וכתב לגבי ל"ג בעומר ש"עשו אותו היום יום טוב"], ולגבי סוף ניסן וסוף תשרי אינו מתייחס לכך ולכן משמע שאומרים.
בסדר טרויש (פרק ג עמ' 7, והוא מנהג צרפת שנכתב ע"י רבי יהודה בן אלעזר, מבעלי התוספות, המפורסם בזכות פירושו 'מנחת יהודה-ריב"א' על התורה, שנכתב בשנת ה'ע"ג) מובא שאין אומרים תחנון בסוף תשרי ובסוף ניסן, "ומנהגנו לומר תחינות בערבי חנוכה ופורים ובימים שלאחריהם, ובל"ג בעומר ובט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות (כמדומה שכוונתו שגם בהם "מנהגנו לומר תחינות", ולפי"ז כאן יש להניח נקודה, ולא פסיק, ולסיים את המשפט). ובכ"ח בשבט (לענ"ד כנראה צ"ל ובט"ו באב) שכלו בו הרוגי ביתר גזירות המ' (לענ"ד אולי כוונתו לנקברים במשך מ' שנות המדבר), אף כי עשאוהו ראשונים חדש הוא ולא פשט, ובט"ו בשבט מנהג אשכנז (אולי כוונתו שבאשכנז נהגו לא לומר בט"ו בשבט, ודלא כמנהג צרפת בטרויש), ונהרא נהרא ופשטיה, ובכל אלה אומרים בהם למנצח, אבל יום מחרת הרגלים מפני אסרו חג... וט"ו באב... אין אומרים למנצח...".
בהגהות מיימוניות (תפילה ה, טו, אות ש, לרבי מאיר הכהן, גיסו של המרדכי, פעל באשכנז והיה תלמידו של המהר"ם מרוטנבורג, שנפטר בשנת ה'נ"ג) הביא את הימים בהם נהגו להימנע מאמירת תחנון, ובכללם יא-יד תשרי, ומנחה של ערב חנוכה ופורים, ופורים קטן, ולגבי סוף ניסן כתב ש"יש מקומות" שנהגו לא לומר, ושכ"כ במסכת סופרים, אבל ממגילת תענית משמע שאומרים, ובכל רשימתו הוא אינו מזכיר את סוף תשרי, ט"ו בשבט, ט"ו באב, ל"ג בעומר ופסח קטן, ומכאן שבהם אמרו תחנון. במק"א בהגהות מיימוניות (הל' שופר א, א) הובאה תשובת הריצב"א הנ"ל [בה הסיק להימנע מתענית בט"ו בשבט ובכל ארבעת ראשי השנים].
תשב"ץ קטן (סי' קלט, לרבי שמשון בן צדוק, אשכנז, תלמיד מהר"ם מרוטנבורג) הביא שמהר"ם מרוטנבורג אמר תחנון בסוף תשרי, ולא אמר בכל ניסן^[11]. במק"א בתשב"ץ קטן (סי' קי) הובאה תשובת הריצב"א הנ"ל [בה הסיק להימנע מתענית בט"ו בשבט ובכל ארבעת ראשי השנים], והיא מובאת גם במרדכי (ראש השנה סי' תש"א, נפטר ה'נ"ח, אשכנז, תלמידו של המהר"ם) בספר הפרנס (סי' תטו, לרבי משה פרנס, אשכנז, תלמידו של המהר"ם), ובאגודה (ראש השנה סי' א, מחכמי אשכנז בדור שאחרי מהר"ם, חי בערים ארפורט ופרנקפורט). במנהגים דבי מהר"ם מרוטנבורג (חלק 'תחנה' עמ' 3-5, המחבר חי כנראה סביבות שנת ה'ר, ורוב ספרו הם הלכות ומנהגים מהמהר"ם מרוטנבורג) מובא שאין תחנון בניסן עד סוף החודש, ולגבי סוף תשרי אינו מתייחס ולכן נראה שאומרים, והוא כותב ש"אין אומרים תחנה בל"ג בעומר במקום שנהגו (!)", ו"אין אומרים תחנה בט"ו בשבט בבוקר... ואין אומרים תחנה בט"ו באב בבוקר...". אך בהמשך משמע שגם בזה היו מנהגים שונים: "זה הכלל, כל יום שאין נופלים בשחרית כמו כן אין נופלים במנחה שלאחריו, לבד מברית מילה ונישואין וט"ו באב וט"ו בשבט במקום שנהגו (!)". הרי שבשחרית היו בזה מנהגים, ובמנחה לכו"ע אמרו.
הרא"ש (תענית פרק ד סי' מא, תלמיד מהר"ם מרוטנבורג, נולד באשכנז ועבר לספרד, נפטר ה'פ"ח) הביא את המשנה על ט"ו באב, ומכאן שנקט שדין המשנה סוף תענית קיים אע"פ שבטלה מגילת תענית (משום שבמגילת תענית מובא שבט"ו באב שמחים כי הביאו בו קרבן עצים, וזה אכן בטל, אך במשנה סוף תענית נזכרו טעמים נוספים לשמחה ביום זה. כך דייק הרב אריאל אדרי בספרו שחר אהללך ח"ב סי' יד, סעיף ו), ובהגהה על קיצור פסקי הרא"ש שם (אינני יודע מי מחברה, ומה זמנה) כתוב ש"לא נופלים בו בתחנון".
בשבולי הלקט (סי' ל, לרבי צדקיה מן הענוים, מחכמי רומא, ובצעירותו למד ככל הנראה באשכנז, חי בדורו של מהר"ם מרוטנבורג) כתב לגבי כל חודש ניסן: "מצאתי בשם רבנו שלמה" (דהיינו במחזור ויטרי הנ"ל) שיש מקומות שאוסרים ליפול אפים, כיון שבמסכת תענית מובא שמתחילת ניסן אין סופדים, וגם במסכת סופרים מובא שלא אומרים תחנונים ולא מתענים בכל ניסן, אך "לא היא, דבטלה מגילת תענית, וכן מנהג אצלנו שאין חוששים בכך ונופלים אנו על פנינו". לגבי ט"ו באב הביא את דברי מעשה הגאונים הנ"ל שאע"פ שלא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב, מ"מ כיון שבטלה מגילת תענית לכן מותר ליפול. מיד בהמשך הוא עובר על כל הזמנים בהם לא נופלים אפים, והוא לא מתייחס כלל לסוף תשרי, ולט"ו בשבט, ולפסח שני, ולפורים קטן, ולל"ג בעומר. מכך נראה שלדעתו בימים אלו נופלים אפים. (בענין מנחה שלפניו אציין שהוא כותב לגבי ר"ח שאפי' במנחה שלפניו לא נופלים מסיבה ספציפית, שהרי אם באו עדים מהמנחה ולמעלה נוהגים קודש בשני הימים, ובחנוכה לא נופלים ו"יש אוסרים" ליפול גם במנחה שלפניו).
בתניא רבתי (הל' נפילת אפים, מהד' מה"ק עמ' כז-כט, ומשערים שמחברו הוא רבי יחיאל ממשפחת הענוים, מחכמי רומא, שחי בשנת ה'ל לערך, והיה תלמידו של הריבב"ן) הובאו, כמצוי הרבה בספר זה, כל הדברים שהובאו בשבולי הלקט (שהיה אף הוא תלמיד של הריבב"ן).
המאירי (יבמות סב ע"ב, חיבר את ספרו בפרובנס בין השנים ה'נ-ה'ס לערך) כתב שבל"ג בעומר נוהגים שלא להתענות.
בטור (או"ח תכט, בנו של הרא"ש, נפטר בספרד בשנת ה'ק לערך) הביא את דברי הרוקח שהביא את המסכת סופרים שלא מתענים בכל חודש ניסן (וראה ב"י).
במנהגים לר"א קלויזנר (רבם של המהרי"ל ושל ר"א טירנא, אוסטריה, נפטר ה'ק"ע, מהד' מ"י סי' עו, ו, עמ' סו) הביא שבט"ו בשבט לא אומרים תחנון (למיעוט הבנתי היינו במקומו, דהיינו בוינא עירו אשר בחבל אושטרייך, או שכוונתו רק לציין שכך מובא בספר הקדום הנ"ל המובא בסעיף 1, שעליו רא"ק ציין את הגהותיו), וציין מיד שבמגנצא אומרים, "וכן בל"ג בעומר ובט"ו באב" (כוונתו כנראה שגם בהם יש חילוק מנהגים זהה). ולגבי סוף תשרי ברור לגמרי מתוך דבריו שאומרים, ולגבי סוף ניסן אינו מתייחס לכך (ולכן משמע שאומרים, אך ראה בהערה להלן במנהגי ר"א טירנא) (נזכיר שלעיל הבאנו שבספר מנהגים אשכנזי עתיק רואים שלא אמרו תחנון בט"ו בשבט ובט"ו באב ובל"ג בעומר, אך בכת"י ירושלים של המהדורה שערך ר"א קלויזנר מובא שלא אומרים תחנון בל"ג בעומר).
המהרי"ל (נפטר ה'קפ"ז, ראש ישיבת מגנצא שבאשכנז, תלמיד ר"א קלויזנר) כתב ש"שבט הוא מלך" מפני שחל בו ט"ו בשבט (השווה לדבריו ריש הל' חדש ניסן: "ניסן הוא מלך מפני חג המצות שבו, וכל חודש שהוא מלך אין ר"ח שלו רק יום אחד", ומקורו בטור או"ח סי' תכח ביתר ביאור), ושלא אומרים בט"ו בשבט תחנון [וברוב כתבי היד נוסף "בשחרית" ובחלק מכתבי היד הללו גם נוסף ש"משמחין בו סעודה"]. ובמגנצא וורמייזא אומרים, ולגבי ט"ו באב כתב ש"ברוב מקומות" לא אומרים "בבוקר" [הרי שבמנחה אומרים, ובאחד מכתבי היד שם נוסף ש"יש מקומות" שגם במנחה לא אומרים], ויש כתבי יד המוסיפים ש"שמחין בו בסעודה", ובהגה"ה שם נוסף שבמגנצא וורמייזא אומרים גם בט"ו באב וגם בט"ו בשבט. ולגבי ל"ג בעומר כתב שלא אומרים, ומביא בשם מהר"י סגל ש"עושים בו יום שמחה" וברוב כתבי היד נוסף "ומשתה", ובהגה"ה שם נכתב שבמגנצא וורמייזא אומרים תחנון. ולגבי סוף ניסן יש לפקפק מה בדיוק דעתו (בריש הל' חודש ניסן, עמ' ד, מובא שלא אומרים "כל ימי ניסן", ומיד מובא שם תוספת מהחלק המכונה 'הגהות המהרי"ל' בה מובא שבמגנצא וורמייזא אומרים בסוף ניסן. ייתכן לדחוק ולהסביר שמה שכתב בתחילה "כל ימי ניסן" כוונתו לימים א-יד ניסן, ולא לימים שאחרי החג, שבהם כן אומרים, וראה לעיל בדברי רבו ר"א קלויזנר. בסוף הל' סדר התפילות של פסח עמ' קנ מובא ש"באסרו חג אין תחנה ולא למנצח", ומשמע שאח"כ יש תחינה, אך ניתן לדחוק ולטעון שאח"כ יש למנצח ואין תחינה, ובחלק מכתבי היד שם נוסף "אבל מיד אח"כ אומרים תחינה, ויש מקומות שאין אומרים". וראה להלן במה שהערנו במנהגי ר"א טירנא), ולגבי סוף תשרי הוא לא מתייחס ולכן משמע שאומרים.
במנהגים לר"א טירנא (תלמיד ר"א קלויזנר, שנת ק"ע לערך), שהם בעיקרם מנהגי אושטרייך (אוסטריה, שנהיו לימים למנהג המקובל במזרח אירופה), לגבי סוף תשרי ברור לגמרי מדבריו שאומרים, ולגבי סוף ניסן לא כתב מאומה ולכן משמע שאומרים (אך ראה להלן בדברי הדרכי משה, וצ"ע. ואולי יש לתרץ שלהבנת הדרכ"מ מכיון שבמסכת סופרים מפורש שלא אומרים, לכן ר"א טירנא כלל לא התייחס לכך, משום שהוא דבר פשוט. אולם השווה בשיבולי הלקט ומהרי"ל שהובאו לעיל), ולגבי ל"ג בעומר כתב "אין נופלים כל היום וערב שלפניו", ולגבי ט"ו באב כתב ש"אין נופלים לילה ויום", ובהגה"ה שם הוער "בקצת מנהגים שבערב לפני ט"ו באב נופלים, אך אין המנהג כן". ובהמשך לגבי ט"ו בשבט "אין נופלים לילה ויום" ובהגה"ה שם הוער: "משמע קצת מלשון המנהגים דבערב שלפניו נופלים, וכן איתא בהדיא במנהגים ישנים (לענ"ד אולי הכוונה למנהגים דבי מהר"ם, שהובא לעיל), גם כן ראוי לנהוג, אכן אין אנו נוהגים כן".
במנהגי ר"ז יענט (בן דורו הצעיר של ר"א טירנא, חי בצפון איטליה בעיר טערויז, ובה קבע את מנהג אשכנז כפי שהיה מקובל בארץ מוצאו, שהיתה כנראה באיזור הריינוס, דבריו נזכרו במהרי"ל ובתרומת הדשן) כתב שלא אומרים תחנון בסוף ניסן, לסוף תשרי הוא איננו מתייחס ולכן משמע שאומרים. בל"ג בעומר לא אומרים בשחרית, אבל אומרים במנחה וכן במנחה שלפניו, ובט"ו בשבט לא אומרים בשחרית, אבל אומרים במנחה. באיזור ט"ו באב כתב: "זה הכלל כל יום שאין בו תחינה אין אומרים בו צדקתך לבד מיום המילה וט"ו באב וט"ו בשבט ול"ג בעומר".
הרשב"ץ (שו"ת התשב"ץ ח"ב סי' רמח, פעל בעיקר באלג'יר ושם נפטר בשנת ר"ד) השיב לשאלותיו של ש"ץ אחד, וכתב שאין אומרים תחנון בכל חודש ניסן, ומיו"כ עד סוף תשרי, פורים קטן, ובמנחה של ערב חנוכה ופורים [ולגבי ט"ו בשבט ול"ג בעומר וט"ו באב לא כתב כלום, ומשמע שאומרים, אך ייתכן לדחוק ולומר שאותו ש"ץ כלל לא שאל עליהם כיון שבזה היתה ההנהגה ידועה וברורה].
בלקט יושר (נפטר בשנת ה'רמ"ח לערך, המביא את מנהגי רבו בעל תרומת הדשן, שהיה מגדולי רבני אוסטריה ונפטר בשנת ה'ר"כ) כתב שבט"ו בשבט שחל בשבת, באושטריך לא אומרים צדקתך, ובמיישטרי אומרים כי כשהוא חל בחול הם אומרים תחנון "בערב ט"ו בשבט" (עמ' 153, ועי"ש במהד' מ"י שהמהדיר התלבט האם כוונתו למנחה של ערב ט"ו בשבט, דהיינו י"ד שבט אחה"צ, או למנחה שבערב בסופו של יום ט"ו בשבט), ולגבי ט"ו באב כתב שלא אומרים תחנון בכל שלשת התפילות (עמ' 113, דהיינו גם במנחה שלפניו), ולגבי ל"ג בעומר כתב בשם רבו ש"מותר לספר הזקן בליל ל"ג בעומר כיון שאין אומר תחנה אפילו בלילה באושטריך" (עמ' 97, דהיינו במנחה של ל"ב לעומר) ו"פעם אחת היה מאריך על הישיבה בל"ג בעומר ועל הסעודה" וכן בהמשך "בסעודתו עם הבחורים" (שם), והרי שעשו סעודה ביום ל"ג בעומר. ולגבי סוף ניסן וסוף תשרי לא ראיתי שהתייחס לזה, ולכן משמע שאומרים.
מנהגי קהילת אולמא שבאשכנז נכתבו בשנת ר"י (הרב דינר הודיעני בטובו שבכתבי היד המאוחרים של מנהגי אולמא אין 'עדכונים' קבועים לאור מנהגים שנשתנו במהלך השנים, ולכן להבנתי לא ניתן להוכיח מאומה מהם). הרב זאב דינר שחוקר אותם הואיל בטובו להודיע לי שלענין תחנון יש הבדלים בין כתבי היד. המנהג העיקרי הוא שבט"ו בשבט ל"ג בעומר וט"ו באב, לא אומרים בשחרית, אבל במנחה לפני ואחרי אומרים, אלא שלגבי מנחה נזכר שבמקצת מקומות לא אומרים, וכן לגבי ל"ג בעומר שבקצת מקומות אומרים (בשחרית). סוף ניסן לא אומרים, סוף תשרי אומרים [רי"מ פלס כתב בהקדמה למנהגי וורמייזא לר"י קירכום עמ' 22 שרוב ההלכות הנדפסות בסוף מחזור הדרת קודש חלק ראשון הנדפס בשנת שנ"ט הם ממנהגי אולמא הנ"ל. במחזור הדרת קדש מובא שבט"ו בשבט "אין אומרים נפילת אפים בבוקר, ונופלים למנחה וגם כן למנחה שלפניו, אבל באשכנז אין נופלים", בל"ג בעומר לא אומרים בשחרית אבל אומרים במנחה, בט"ו באב בשחרית לא אומרים ובמנחה כן אומרים. לגבי סוף ניסן משמע שאומרים (!), ולגבי סוף תשרי אין לדעת, משום שההלכות של כל חודש תשרי לא נדפסו].
בשו"ת ר' עזריאל דאיינה (ת"א תשל"ז, ח"א סי' ל, צפון איטליה, שנת ר"פ לערך) כתב ש"ביום ל"ג בעומר יש [אומרים שאין (כך הציע המהדיר לגרוס, ובאחד משלשת כתבי היד שיש לסימן זה הנוסח הוא "ביום ל"ג בעומר אין לומר תחינות", והוא כנראה תיקון שעשה מדעתו סופר כתב היד)] לומר תחינות, הוא מנהג צרפתים שאומרים שאז פסקו תלמידי רבי עקיבא למות, ולכך ראינו בפיימונטו (מקום מרכזם של גולי צרפת שבאיטליה, שם למד ר' עזריאל בצעירותו, ושם ישב באותן השנים המהרי"ק, שאולי היה רבו של ר' עזריאל) שהיו הגדולים הרבנים עושים סעודות לתלמידיהם ולעוסקים בתורה, מפני השמחה שפסקו תלמידי ר"ע למות. ואף כי הגמ' אומרת 'וכולם מתו מפסח ועד עצרת' ואינו אומר 'מפסח ועד ל"ג בעומר' האמנם מנהג אבותינו תורה היא. ולכך נוהגים הצרפתים שלא להסתפר מפסח ועד ל"ג בעומר, מפני זכר האיבול מתלמידי רבי עקיבא, וכן אני נוהג תמיד משום 'אל תיטוש תורת אמך' (שהרי הרב היה שייך לקהילה הצרפתית באיטליה), ומזה לא ידעתי מה מנהג הלועזים (כלומר, בענין זה אינני יודע מהו מנהגם של קהילת האיטליאנים, בני היישוב היהודי הותיק באיטליה), ואי בתניא תניא, ואי לא בתניא לא תניא (כלומר, אם מנהג זה מובא בספר 'תניא רבתי' - אז כך מנהגם של האיטליאנים שנוהגים על פיו)".
במחזור הגדול, מעגלי צדק (מחזור הגדול נדפס ע"י המחבר הגאון רבי בנימין הלוי, רבה של קהילת האשכנזים בסלוניקי, ואח"כ נדפס תחת השם מעגלי צדק, ולהלן פרק ט' הבאנו ראיות לכך שהמחזור הגדול נדפס בשנת שי"ב לערך) מובא שבסוף ניסן לא אומרים, בסוף תשרי אומרים, בט"ו בשבט לא אומרים בשחרית, אבל אומרים במנחה וכן במנחה שלפניו, בל"ג בעומר לא אומרים בשחרית [ויש מנהגים לגבי למנצח], במנחה יש מקומות שנהגו לא לומר "ואנו נוהגים לאומרה", ובמנחה שלפניו כולם אומרים, בט"ו באב לא אומרים תחנון בשחרית, וגם לא למנצח, אבל במנחה אומרים תחנון וגם במנחה שלפניו.
בתיקון יששכר (עמ' כב ואילך, לרבי יששכר בן שוסאן, מחכמי מרוקו, התגורר בצפת, נדפס בשנת של"ט, ולהלן פרק ח' הבאנו שכתיבתו היתה בשנת של"ד לערך) אינו מתייחס לדיני תחנון [ולכן אינו מתייחס לסוף תשרי, ולתחילת ניסן ולסוף ניסן, ולתחילת סיון, ולערבי ימים טובים, וכו'], ובט"ו באב הביא את דברי המשנה וכתב ש"לכך אין ליפול בו נפ"א בתפילה וגם נהגו שלא להתענות יחידים נדבה", ובט"ו בשבט כתב ש"אין מתענים בו, ואין נופלים בו נפילת אפים בתפילה", ובי"ד אייר כתב שהוא "זמן פסח שני, לכך נהגו בו כמועד, שלא לעשות בו נפילת אפים בתפילה, וגם שאין להתענות בו יחידים נדבה", ובשנים המעוברות (דף לז ע"ב ואילך) כתב שבאדר ראשון "יום י"ד בו... ויום ט"ו בו... אין נופלים בהם נפילת אפים בתפילה, ולא מתענים בהם". הוא מתעלם מל"ג בעומר, ומזה נראה קצת שלדעתו אין חגיגיות ביום זה.
ספר מנהגים ביידיש שחובר ע"י ר' שמעון גינצבורג נדפס בשנת ש"ן, ומיד נפוץ מאוד ונדפס פעמים רבות. בספר זה מובא לגבי חודש ניסן שלא אומרים תחנון בכל החודש, לפני החג וגם אחריו. לגבי חודש תשרי מובא שבאסרו חג אין אומרים תחנון ואח"כ חוזרים לומר. לגבי ל"ג בעומר מובא שלא אומרים תחנון, ובוורמיישא אומרים (ומותר להסתפר ולישא אשה, כי תלמידי ר"ע הפסיקו למות באותו יום, או מפני שמתו רק ב-32 ימים מתוך ימי הספירה). בענין ט"ו באב מובא שלא אומרים תחנון בשחרית, אבל במנחה אומרים וכן במנחה שלפניו. בוורמיישא אומרים [אף בשחרית]. בפולין ובבוהמיה אין אומרים אף במנחה [לכאורה הכוונה גם במנחה לפני וגם בו ביום]. לגבי ט"ו בשבט מובא שאין אומרים תחנון בשחרית אבל במנחה אומרים. בוורמיישא אומרים אף בשחרית. בכמה קהילות בפולין ובבוהמיה אין אומרים אף במנחה (וגם נזכר שם שנוהגים לאכול כל מיני פירות, כי הוא ר"ה לאילנות). תודתי לרב זאב דינר, שעוסק בההדרת הספר ומסר לי את כל הנ"ל.
בבית יוסף (או"ח קלא, נפטר בשנת של"ה) הביא דברי הרוקח (שהובא לעיל בשם מעשה הגאונים), שכתב שבט"ו באב אומרים תחנון, ומיד הוסיף הב"י ש"עכשיו נהגו העולם שלא ליפול על פניהם בו (-בט"ו באב), ולא בט"ו לשבט". אח"כ מביא הב"י את דבריו הארוכים של שבלי הלקט (שהובאו לעיל, אלא שהב"י דילג על הקטע שבו שבה"ל מביא שבט"ו באב נופלים אפים, כנראה משום שהב"י כבר הביא כך לעיל בשם הרוקח), שהביא ע"פ מחזור ויטרי שיש מקומות שלא נופלים בסוף ניסן, ומציין שיבולי הלקט שמנהג מקומו כן ליפול בסוף ניסן. על זה מוסיף הב"י שגם בטור סי' תכט כתב שלא נופלים בכל ניסן, וכותב הב"י ש"כן נהגו". שבלי הלקט התעלם מסוף תשרי, ט"ו בשבט, פסח שני, פורים קטן, ול"ג בעומר, ומכך נראה שלדעתו בימים אלו נופלים אפים, וגם הב"י מתעלם מהם, למעט ט"ו בשבט. הב"י סיכם את דבריו בשו"ע (קלא, ו-ז) וכתב ש"נהגו" לא לומר תחנון בט"ו בשבט וט"ו באב [ומשמע מדבריו שבמנחה שלפניהם כן נופלים^[12], ולגבי מנחה שלפני חנוכה כתב ש"יש אוסרים" ליפול אז], ו"מנהג פשוט" לא ליפול בכל חודש ניסן (וכ"כ גם בשו"ע תכט, ב, שלא נופלים בו אפים, ולא מתענים), וגם בתשרי עד סיום חג הסוכות [דהיינו שבסוף תשרי כן נופלים (ורוב האחרונים שם לא הגיהו כלום, כגון נחלת צבי ועולת תמיד ומג"א ופרמ"ג, ומכך נראה שכך נהגו גם במקומם). וראה בסי' תצ"ב שם הביא לגבי תענית בה"ב את דברי הטור שם שנוהגים להתענות רק אחרי שהסתיים חודש תשרי, ובמג"א שם כתב שאף למנהגנו שמתענים אז תענית יחיד מ"מ אין לקבוע מלכתחילה תענית באותם ימים].
בדרכי משה שם כתב הרמ"א (פולין, נפטר של"ב) שגם במנהגי טירנא מובא לא ליפול בסוף ניסן (ובדרכי משה תכט, ג, כתב ש"המנהג פשוט" לא להתענות ולהספיד עד סוף ניסן, וראה מה שהערנו לעיל במנהגי טירנא על דברי הדרכ"מ). "ועוד יש במנהגים (כוונתו מן הסתם למנהגי טירנא הנ"ל) שלא לומר תחינה בל"ג בעומר, וכן נוהגים", וכך מכריע הרמ"א בהגהותיו על השו"ע שבל"ג בעומר לא אומרים תחנון [והוא גם כותב שלא אומרים במנחה של ערב חנוכה] [ובסי' תצג כתב שבל"ג בעומר מרבים משתה ושמחה קצת, וברמ"א השמיט את תיבת 'משתה']. בב"י ובשו"ע (תקעב, ג) הביא שאסור להתענות בט"ו בשבט, ע"פ הגה"מ ומרדכי הנ"ל שהביאו כן בשם תשובת הריצב"א הנ"ל. עוד הביא השו"ע (תיח, ב) את דברי המשנה הנ"ל שאסור לגזור תענית ציבור בר"ח חנוכה ופורים, ומזה משמע שבשאר המועדים הנ"ל ניתן לגזור תענית.
4. המקורות מתקופת האחרונים (הבאתי רק את הקדומים שבהם, ואת המרכזיים שבהם, וכדו')
בקובץ מנהגים שנכתב בשנת של"ז, ע"י רבי משה בן אברהם, עבור העיר פרידברג שבאשכנז, שם נהגו כנראה ע"פ מנהגי פפד"מ הסמוכה (נדפס בהמעין תמוז תשנ"ה וכן תשרי תשנ"ו), מובא שבסוף תשרי וסוף ניסן לא אומרים תחנון, ט"ו בשבט לא אומרים בשחרית בלבד, ל"ג בעומר לא אומרים בשחרית, ט"ו באב לא אומרים בשחרית.
מהריק"ש (מצרים, שנת ש"נ לערך, ערך לחם על השו"ע סי' קלא, סעיף ו) כתב שלא אומרים בל"ג בעומר ובפסח שני [משמע שלגבי סוף תשרי מסכים לדברי השו"ע שכן אומרים]. וגם כתב (בסי' תצג סעיף ב) "שנהגו בכל תפוצות ישראל לעשות יום ל"ג בעומר יום שמחה".
מהרח"ו (צפת, ש"ן לערך, שער הכוונות ענין ספירת העומר, דרוש יב) כתב שבל"ג בעומר נמנעים מתחנון [ומהספד ותענית].
ר"א אזולאי (חסד לאברהם, שנכתב בא"י בשנת שע"ט, מעין ב' נהר מ"ה) שאומרים בסוף תשרי.
במטה משה (קראקא שנת ש"ן) כתב (סי' תרפח) שבל"ג בעומר לא אומרים [ו"משמחים בו"], ולגבי ט"ו באב (סי' תשע"ה) כתב שלא אומרים "לילה ויום", ומט"ו בשבט התעלם לגמרי (בסימנים תתקצ"ו-ז) ומוכח בפשטות שאומרים תחנון, ולגבי סיום תשרי עולה מדבריו (סי' תתצ) שאומרים. מסיום ניסן התעלם.
בלבוש (או"ח סי' קלא, ו-ז, לובלין שנת שס"ג) כתב שלא אומרים בט"ו בשבט, ט"ו באב, ל"ג בעומר, בכל התפילות ובמנחה שלפניהם, ובניסן לא אומרים, אך בסוף תשרי אומרים (ובסי' תצב הביא את הטור והב"י שלא עושים בסוף תשרי את תעניות בה"ב).
במנהגי וורמייזא לר"י קירכום, שנפטר בשנת שצ"ב: שבסוף תשרי אומרים תחנון, והאבל אינו אומר למנצח כנ"ל, וכך גם בסוף ניסן, ולא מתענים אפי' ביארצייט אלא רק תענית חלום, בט"ו בשבט אומרים תחנון, ולא מתענים בו אלא תענית חלום, "ואוכלים ושותים ושמחים בט"ו בשבט ובט"ו באב", וכ"כ גם בט"ו באב (אלא ששם הובאה הגהה ש"בשאר מקומות אין אומרים תחינות לילה ויום", ובסופה הובא "הא קיימ"ל בטלה מגילת תענית ומותר ליפול על פניהם"), בל"ג בעומר אומרים תחנון אך האבל לא אומר למנצח, ולא מתענים אלא תענית חלום, "ונוהגים בו שמחה", ובהגה"ה שם מובא שהיו הוראות שונות בין הרבנים האם חתן יתענה בל"ג בעומר.
במנהגי וורמייזא לר"י שמש, שנפטר בשנת תל"ח: כתב שבסוף ניסן אומרים תחנון [אבל אבל לא אומר למנצח, דהיינו שאינו עובר לפני התיבה, ולא מתענים אפי' ביארצייט, אבל מתענים תענית חלום, ובהגהות שחתן כן מתענה], וכך גם בסוף תשרי אומרים תחנון, בל"ג בעומר אומרים [ולא מתענים, ולא אומר האבל למנצח כנ"ל, ובהגה"ה נוסף ש"תינוקות של בית רבן בטילים בו, והמלמדים נותנים יי"ש לתלמידים, והתלמידים והרבנים רגילים לשמוח בו במשתה ושמחה", וכ"כ בהגהת החוו"י שם], ובט"ו באב אומרים [אך לא מתענים ולא אומר האבל למנצח כנ"ל "והוא יומא דמפגרי בה רבנן" (וציין לעיין במה שכתב לגבי ט"ו בשבט), והחוות יאיר הגיה שם שבאשכנז לא אומרים תחנון בשחרית]. ובט"ו בשבט כתב שאומרים תחנון אפי' בשחרית, "והוא יומא דמפגרי בהו התלמידים, ובפרט למלמדי דרדקי, והוא יום משתה ושמחה למלמדים והתלמידים, ונוהגים לתת לתלמידים יי"ש ולשמוח עמהם, וכן בט"ו באב... וכל המנהג כמנהג ט"ו באב לעיל". בסוף ספרו (בסוף הספר, חלק 'קצת טעמים על מנהגי וורמיישא אשר שמעתי', הנדפס במהד' מ"י תשנ"ב ח"ב עמ' רנ), כותב ר"י שמש שלמרות שהיה ראוי להימנע מלומר תחנון בט"ו בשבט ל"ג בעומר וט"ו באב, ובימי ניסן ותשרי אחרי החג, מ"מ הנהיגו בוורמייזא לומר תחנון בימים אלו, כיון שריבוי בריתות המילה והשמחות בקהילה גרם שאמירת תחנון התבטלה ברוב הימים, ולכן התאמצו לאומרה בימים שבהם לא היו שמחות, וביניהם בט"ו בשבט ל"ג בעומר וט"ו באב. דבריו נאמרו כ-300 שנים לפחות אחרי הופעת המנהג (הוא נפטר בשנת תל"ח, והמנהג הופיע לכל המאוחר בדברי המהרי"ל שנפטר בשנת הקפ"ז), ולכן לענ"ד יש לבדוק האם יתכן שלא מדובר על הטעם המקורי הקדום שנמסר מדור לדור ללא שיבוש ושינוי, אלא על סברא שהועלתה במשך השנים שחלפו. כך אכן משמע מלשון ר"י שמש: "שמעתי טעם נכון על זה מפי הגאון הרב מוהר"ר אלי' הנ"ל..." (וייתכן לפי"ז להציע סברא אחרת למנהגם: בתקופת המשנה לא היתה שמחה ביום זה, ובמשך הדורות השתנה המנהג ובכל הקהילות עשו מעט שמחה ביום זה ונמנעו מתחנון. ומ"מ בוורמייזא החזיקו מאוד במנהגי אבותיהם בענין התחנון, ואף שנמנעו מתענית, מ"מ בענין התחנון לא שינו את מנהגם.) [אוסיף שגם החוות יאיר כתב בשנת ת"נ לערך בספרו מקו"ח קלא, ו, שבוורמייזא אומרים בט"ו באב ובט"ו בשבט ובל"ג בעומר ובסוף ניסן ובסוף תשרי, וכמדומה בעיני שמדבריו אלו משמע שבשאר המקומות לא אמרו].
בשיירי כנה"ג (טורקיה שנת ת"כ לערך, סי' קלא, הגב"י אות יב-יג) כתב שמלבד הימים המנויים בשו"ע (שהם ט"ו בשבט, ט"ו באב, וסוף ניסן) נהגו לא לומר תחנון גם בפורים קטן, פסח קטן, ל"ג בעומר, סוף תשרי, סוף ניסן, ובכולם גם לא אומרים במנחה שלפניהם.
בסידור האר"י חמדת ישראל, שנכתב בשנת תכ"ג (ע"י מהר"ש ויטאל, מהד' אהבת שלום, עמ' ריד): "ואלו הם הימים שאין נופלים על פניהם כמנהג מורי הרב זלה"ה... כל חודש ניסן, י"ג באייר במנחה, י"ד באייר שהוא פסח שני, יום ל"ג בעומר וגם במנחה בערב שלו (לפי הנוסח בשאר העניינים כאן עולה שאין כוונתו למנחה של ל"ב בעומר, אלא למנחה של ל"ג בעומר)... יום ט' באב וגם במנחה ביום שלפניו שהוא ח' באב, יום ט"ו באב וגם במנחה ביום ערב שלו (אולי תיבת 'ביום' מיותרת?)... סוף תשרי... ויום ט"ו בשבט וגם במנחה בערב שלו...".
הפרי חדש (א"י ומצרים, שנת ת"נ לערך, על השו"ע סי' קלא) העיר על השו"ע וכתב שנהגו לא לומר בסוף תשרי (וראיתי מביאים שכ"כ גם החיד"א בחיים שאל ח"ב לה, כסא אליהו סק"ד, שלמי ציבור דף קנא, ע"ג, בית עובד דיני נפילת אפים אות ג, יפה ללב ס"ק יד), וכתב (בסי' תצג) לגבי ל"ג בעומר "עכשיו נהגו בזה (גם אצל הספרדים) להרבות בשמחה ושלא לומר תחנון".
בספר נוהג כצאן יוסף (נפטר תקי"ט, ובו מנהגי אשכנז, ובייחוד מנהגי העיר פפד"מ) שלא אומרים בסוף תשרי וגם לא בסוף ניסן, ובט"ו בשבט לא אומרים בשחרית, אך אומרים במנחה וכן במנחה שלפניו, ובל"ג בעומר לא אומרים בשחרית אך אומרים במנחה וכן במנחה שלפניו, ובט"ו באב לא אומרים בשחרית ואומרים במנחה וכן במנחה שלפניו (אעיר כי סבו, בספרו יוסף אומץ על מנהגי פפד"מ, שחובר בשנת ש"צ, לא כתב כלום על סוף ניסן ועל סוף תשרי ועל ל"ג בעומר וט"ו באב וט"ו בשבט, אך בדרך אגב מוכח מדבריו בריש חודש ניסן, ובמקום נוסף, שנהגו לא לומר בכל חודש ניסן).
בהגהות משנת תק"ל לערך, המתארות את מנהגי העיר סיניגאליה והעיר אורבינו שבמזרח אטליה, שברובם שורשם במנהג בני ספרד (נדפסו בקובץ זכור לאברהם תשנ"ג עמ' תפג-תפד), כתב תלמיד מהעיר אורבינו שאין אומרים תחנונים בט"ו בשבט, ט"ו באב, פסח שני, ל"ג בעומר, סוף ניסן וסוף תשרי. מגיה המחזור מנה את הימים בהם לא אומרים תחנון בשחרית, ולא מנה את ט"ו בשבט וכו', ומגיה אלמוני העיר על כך שנהגו לא לומר גם בט"ו בשבט, ט"ו באב, ל"ג בעומר, סוף ניסן וסוף תשרי (הוא לא מזכיר את פסח שני). והתלמיד הנ"ל מהעיר אורבינו הוסיף שבאורבינו נהגו לא לומר "אפילו במנחה של ערב ר"ה לאילנות, היינו בט"ו בשבט, ואפילו במנחה של י"ד שבט אין נופלים לפי דעת הלבוש ז"ל...", ובהמשך הוסיף אותו תלמיד הנ"ל שבאורבינו "נוהגים שלא ליפול על פניהם בערב פסח שני במנחה, ולא בערב ל"ג לעומר במנחה (כוונתו למנחה של ל"ב בעומר), אבל בערב ל"ג לעומר (לענ"ד כאן הוא חוזר ומתייחס למנחה של ל"ב לעומר) אין לעשות כן לפי שאינו נכנס ל"ג עד אחר ספירת העומר בערב אחר הערבית. כלל העולה, כאן [אורבינו] נוהגים שלא ליפול על פניהם במנחה של כל ערב ימים שאין נופלים בהם על פניהם, והבן, חוץ מערב ל"ג בעומר הנ"ל דלא נהירא, וכנזכר לעיל מן הטעם הנזכר וכמו שכתבו הגאונים. הגם כי כאן באורבינו נוהגים שלא לומר צדקתך צדק במנחה של שבת שלפני ל"ג לעומר, וסומכים על הדין של לבוש או"ח סי' תצג סעיף ד עי"ש (לענ"ד כוונתו שזה סותר את המנהג כן לומר במנחה של ל"ב בעומר), והכל לפי המנהג בענין ל"ג לעומר, כי באשכנז נוהגים כן".
הא"א מבוטשאטש (גליציה, תק"צ לערך) כתב שנהגו ברוב המקומות לומר בסוף תשרי, וכעי"ז בערוה"ש (קלא, יב, וכן מובא ב'דינים והנהגות מחזון איש' לרב גריינמן מהד' תשע"א או"ח פרק ה, כז).
♦
5. תמצית הדברים
נסכם כעת את ארבעת הסעיפים הקודמים, אלא שהפעם נקצר, וגם נתייחס לשלשה זמנים בלבד - ט"ו בשבט ל"ג בעומר וט"ו באב (את התקופה בה חי כל מחבר נזכיר באופן מקורב בלבד. התייחסות סתמית היא לתחנון).
במשנה ובמגילת תענית נראה שלא היתה שמחה בט"ו בשבט ובל"ג בעומר [אולם לגבי ט"ו באב, השמחה ביום זה נזכרת במשנה, אלא שאולי כוונתה רק בזמן בו המקדש עמד בתפארתו. במגילת תענית מובא שאין מספידים בו, והאחרונים נחלקו האם בטלה מגילת תענית לענין זה, ולדעת הרי"ף והרא"ש לא בטלה]. המקור הראשון בכיוון אחר הוא במקור לא ברור שהביא בשם ר"נ גאון (בבל, תת"י) שבט"ו בשבט ובט"ו באב נמנעים מתענית הספד ותחנון. מובא בכת"י בשם תלמיד רש"י (צרפת, תתס"ה) שבט"ו בשבט אין תחנון. בספר שחובר במגנצא שבאשכנז בדורו של רש"י (תת"ן) מובא שאומרים תחנון בט"ו באב. ברמב"ם (ספרד, תתק"ן) נראה שאומרים תחנון בכולם. הריצב"א (צרפת, תתק"ן) כתב שלא מתענים בט"ו בשבט. הרוקח (אשכנז, תתק"פ) כתב שאומרים תחנון בט"ו באב. ספר אסופות לתלמיד הרוקח (אשכנז, ד'תתקצ"ו) הוא הראשון שאולי מייחס איזו חגיגיות לל"ג בעומר. בספרי מנהגים אשכנזיים משנת ה'כ ומשנת ה'מ רואים שאומרים תחנון בכולם. במנהגי אוסטריה משנת ה'כ מובא שבט"ו באב נמנעים מתחנון, ושבל"ג בעומר יש חגיגיות, ושבל"ג בעומר וט"ו בשבט יש מנהגים לגבי תחנון. במנהג צרפת משנת ע"ג מובא שבכולם יש חילוקי מנהגים בדבר (שמא יש לומר שאלו שאמרו פסעו בעקבות המנהג באשכנז, ואלו שלא אמרו פסעו בעקבות מנהג אוסטריה וכדו'). בהג"מ (אשכנז, ה'נ"ג) רואים שאומרים תחנון בכולם, ובט"ו בשבט לא מתענים. במנהגים דבי מהר"ם (ה'ר, כנראה אשכנז או צרפת) שבכולם היו מנהגים. בשבה"ל (רומא, ה'נ) משמע שבכולם אומרים. במאירי (פרובנס, ה'נ) שבל"ג בעומר לא מתענים. ר"א קלויזנר (אוסטריה, ק"נ) כתב שבכולם יש חילוקי מנהגים. בספר מנהגים אשכנזיים שנערך ע"י ר"א קלויזנר נזכר שבכולם אומרים, אך באחד מכתבי היד מובא שבל"ג בעומר לא אומרים. המהרי"ל (אשכנז ק"ע) כתב שהיו חילוקי מנהגים בט"ו בשבט, וכתב שבל"ג בעומר וט"ו באב לא אומרים תחנון [ובהג"ה נוסף שגם בהם היו חילוקי מנהגים], ובל"ג בעומר עושים בו שמחה [ויש כת"י לפיהם יש שמחה גם בט"ו בשבט וט"ו באב]. ר"א טירנא (אוסטריה ק"ע) שבכולם לא אומרים. ר"ז יענט (מנהגי אשכנז שבצפון איטליה, ק"צ לערך) שבכולם לא אומרים. מהרשב"ץ (אלג'יר, ק"צ) נראה שבכולם אומרים. במנהגי בעל תרוה"ד (אוסטריה, ר"י) שבכולם לא אמרו תחנון [ורואים מדבריו שהיתה סעודה בל"ג בעומר]. באולמא שבאשכנז (שנת ר"י) שבכולם לא אומרים (ובל"ג בעומר בקצת מקומות אומרים). רבי עזריאל דאיינה (שנת ר"פ) הביא שיהודי צרפת שהתגוררו בצפון איטליה לא אמרו תחנון בל"ג בעומר, ורבנים גדולים עשו ביום זה סעודות לתלמידיהם ולעוסקים בתורה. במחזור הגדול (האשכנזים בסלוניקי, שנת שי"ב) שבכולם לא אומרים. בספר מנהגים ביידיש (ש"ן) שבכולם לא אומרים, ובוורמייזא בכולם אומרים. בהדרת קודש (מנהגי אשכנז, שנת שנ"ט) שבכולם לא אומרים. בבית יוסף (מנהגי ספרד, ש"כ) שבט"ו בשבט וט"ו באב לא אומרים, וברור ממנו שבל"ג בעומר אומרים. בתיקון יששכר (מחכמי מרוקו בצפת, של"ד) שבט"ו באב וט"ו בשבט לא אומרים ולא מתענים (הוא מתעלם מל"ג בעומר, ומזה נראה קצת שאומרים בו תחנון ואין בו חגיגיות, וא"כ יתכן שדבריו הם בעקבות המובא בבית יוסף. אולם יש ראיה שהוא לא פסע בעקבות הב"י, שהרי התיקון יששכר הוא כנראה המקור הראשון שמזכיר שלא לומר תחנון בפסח שני, ואילו מהשו"ע והרמ"א עולה שאומרים תחנון בפסח שני. ואעיר כאן בדרך אגב בענין פסח שני, שבכמה אחרונים מובא שאומרים בו תחנון, וראיתי בספר מפסחא לזעירא ענף ל"ה שהביא שבשל"ה הק' מסכת יומא חלק דרך חיים אות נ' כתב שרק בירושלים נמנעו מתחנון בפסח שני, ולעומתם ר"ש ויטאל וכן בפר"ח ושכנה"ג סי' קלא כתבו שאין תחנון בפסח שני, וכ"כ בסידור היעב"ץ). בדרכי משה (פולין, ש"כ) שבכולם לא אומרים. במנהגי פרידברג שבאשכנז (של"ז) שבכולם לא אומרים. מהריק"ש (מצרים ש"ן) שבל"ג בעומר הוא יום שמחה בכל התפוצות. בשער הכוונות (צפת, ש"ן לערך) שבל"ג בעומר נמנעים מתחנון [ומהספד ותענית]. במטה משה (פולין ש"ן) שבט"ו באב ול"ג בעומר לא אומרים [ושמחים בל"ג בעומר], ומשמע שבט"ו בשבט אומרים. בלבוש (פולין שס"ג) שבכולם לא אומרים. במנהגי וורמייזא ש"פ שבכולם אומרים אך לא מתענים ונוהגים שמחה. במנהגי וורמייזא תל"ח שבכולם אומרים ולא מתענים, ויש חופש ושמחה לתלמידים [וכתב שאף שהיה ראוי להימנע מתחנון, מ"מ אמרו מחמת סיבה מקומית, והערנו שאולי הסיבה היא אחרת]. מכאן ואילך כולם כתבו שבכולם לא אומרים: כנה"ג (טורקיה ת"כ), ר"ש ויטאל (דמשק תכ"ג), פר"ח (א"י ומצרים תצ"ג, וכתב שנהגו לשמוח בל"ג בעומר), נוהג כצאן יוסף (אשכנז תק"י), ועוד.
♦
6. סיכום וניתוח הדברים
ננסה לנתח את הרשימה שהובאה בסעיף הקודם, וכך ללמוד על סדר השתלשלות הדברים:
בתקופת המשנה לא היתה חגיגיות בט"ו בשבט ובל"ג בעומר. לגבי ט"ו באב היתה חגיגיות, ואחרי שהמקדש נחרב ייתכן שהיא בטלה.
מהתקופה שלאחר מכן, עד לתקופת הראשונים, אין לנו מקורות בנושא.
בשנת ה' כ' אנו מוצאים מנהגים חלוקים אצל האשכנזים באשכנז אוסטריה וצרפת לגבי אמירת תחנון בימים אלו. ונראה שהמנהג הנמנע מתחנון תואם לדרכו של הריצב"א (צרפת תתק"נ) שאסר להתענות בט"ו בשבט [מסתבר שמה שכתב המאירי (פרובנס, ה'נ) שבל"ג בעומר לא מתענים נובע מאותה השיטה. נעיר שיש כתבי יד שמביאים כעי"ז כבר בשם תלמיד רש"י (צרפת תתס"ה) ואף בשם רב נסים גאון (בבל, תת"י), אולם אינני יודע עד כמה כתבי יד אלו אמינים]. ממקורות אשכנזיים משנת ש"י לערך והלאה נראה שבתקופה זו התפשט בכל המקומות המנהג הנמנע מתחנון בימים אלו [לבד מהעיר וורמייזא, בה היתה סיבה מקומית לומר, או משום ששם שמרו בקנאות על מנהגם העתיק, ולבד מהמטה משה, שלפי האמור כאן אולי יש לדחוק את דבריו].
אצל עדות אחרות לא מצאנו מקורות רבים בנושא: הרמב"ם (מנהג ספרד, תתק"ן) כתב שאומרים בהם תחנון, וכן נראה מהרשב"ץ (אלג'יר, ק"צ). הראשונים שמצביעים על חגיגיות הם הבית יוסף שכתב בשנת ש"כ שלא אומרים תחנון בט"ו בשבט ובט"ו באב [אך בל"ג בעומר אומרים], וכדבריו כתב בתיקון יששכר (מחכמי מרוקו בצפת, של"ד) (החוקר א' יערי העיר שההימנעות מתחנון אינה נזכרת אצל פוסקי ספרד עד לב"י, שהרי איננה נזכרת במנהיג, בשבלי הלקט, או באבודרהם. לכן שיער יערי שהיא נזכרת בב"י משום שבימיו התפשט כבר מנהג אשכנז אצל יוצאי ספרד). באותה תקופה כתב מהריק"ש (מצרים ש"ן) של"ג בעומר הוא יום שמחה בכל התפוצות [כאמור, יש מקור, שאמינותו לא ברורה לי, שהביא שכבר ר"נ גאון כתב להימנע מתחנון בט"ו בשבט ובט"ו באב]. מסתבר שבעקבות דברי השו"ע התפשט אח"כ המנהג שלא לומר, כפי שרואים כמאה שנה אח"כ בכנה"ג (ת"כ), ר"ש ויטאל (תכ"ג), ועוד.
עוד עולה מן הרשימה לעיל, כי המנהג התייחס בדר"כ באופן שווה לשלשת הזמנים הללו - ט"ו בשבט, ל"ג בעומר, וט"ו באב. דהיינו, אלו שנהגו לומר תחנון באחד מהם - נהגו לומר בכולם, ואלו שנהגו שלא לומר תחנון באחד מהם - נהגו שלא לומר בכולם. רק בארבעה מקורות קיים הבדל בין המועדים הללו (הראשון – באחד מכתבי היד של ספר מנהגים קדום, שנערך ע"י ר"א קלויזנר, מובא שאין אומרים בל"ג בעומר, אך לגבי ט"ו בשבט וט"ו באב אין התייחסות. השני - במנהגי אוסטריה משנת ה'כ מובא שבט"ו באב נמנעים מתחנון, ושבל"ג בעומר וט"ו בשבט יש חילוקי מנהגים. השלישי - השו"ע כתב שלא אומרים בט"ו בשבט וט"ו באב, וברור מדבריו שבל"ג בעומר אומרים. הרביעי - המטה משה שכתב שבט"ו באב ול"ג בעומר לא אומרים, אך התעלם מט"ו בשבט, ומזה משמע שאומרים).
עד כאן סיכמנו את שיוצא מהמקורות בענין אמירת תחנון, וכעת נסכם מה יוצא מהמקורות הנ"ל לגבי שמחה בימים אלו. ספר אסופות לתלמיד הרוקח (אשכנז, ד'תתקצ"ו) הוא הראשון שאולי מייחס איזו חגיגיות לל"ג בעומר. במנהגי אוסטריה משנת ה'כ מובא שבל"ג בעומר יש חגיגיות [ובט"ו בשבט וט"ו באב משמע שאין]. המהרי"ל (אשכנז ק"ע) כתב שבל"ג בעומר עושים בו שמחה [ובחלק מכתבי היד נוסף שיש שמחה גם בט"ו בשבט וט"ו באב]. במנהגי בעל תרוה"ד (אוסטריה, ר"י) שהיתה סעודה בל"ג בעומר. רבי עזריאל דאיינה (שנת ר"פ) הביא שבאיטליה נהגו רבנים גדולים (שהיו כנראה מקהילת גולי צרפת) לעשות בל"ג בעומר סעודות לתלמידיהם ולעוסקים בתורה. מהריק"ש (מצרים, ש"ן) יצא כנגד השו"ע שכתב לומר תחנון בל"ג בעומר, וכתב שבל"ג בעומר הוא יום שמחה בכל התפוצות, והרמ"א (פולין, ש"ל) כתב שמרבים קצת שמחה בל"ג בעומר. במטה משה (פולין, ש"ן) ששמחים בל"ג בעומר [ולא כתב כך על ט"ו באב וט"ו בשבט]. הרי לנו שכל המקורות בענין [לבד מגרסת חלק מכתבי היד במהרי"ל] עוסקים דווקא בל"ג בעומר, ולא בשני הזמנים האחרים (אמנם יתכן לומר שבט"ו בשבט וט"ו באב לא ראו צורך לומר שיש בהם חגיגיות, מחמת פשיטות הדברים, ורק לגבי ל"ג בעומר, שלא נזכר כלל במשנה וכדו', בזה הוצרכו להדגיש שיש בו שמחה). יוצא הדופן הם שני מקורות מאוחרים יחסית: מנהגי וורמייזא משנת ש"פ, שם מובא שבכולם נוהגים שמחה, ומנהגי וורמייזא משנת תל"ח, שם מובא שבכולם יש חופש ושמחה לתלמידים.
♦
פרק ז: מיני הפירות ומניינם
1. רקע:
יש חלוקה עתיקה של שלשים פירות, המחולקים לשלש קבוצות. יסוד החלוקה לשלשים פירות מובא במדרש תהילים קד, יט ('מה רבו מעשיך השם' ונשמט מרוב הדפוסים^[13]), ובאלפא ביתא דבן סירא הם מפורטים^[14].
בשם מהרח"ו הובאה חלוקה דומה. החמדת ימים הביא את החלוקה הזו לענין ט"ו בשבט, וכתב גם כיצד סדר אכילתם ומה הכוונות שיכוון בעת אכילתם. גם בכת"י משנת תע"ד ובדברי מהר"ם חאגיז הובא סדר אכילת הפירות לפי חלוקה דומה, עם כוונות וכו'.
נביא כעת את דבריהם, כשלצדם הערות.
♦
2. רשימת שלשים הפירות בדברי מהרח"ו
נביא כעת את רשימת שלשים הפירות וחלוקתם, כפי שהובאה בשם מהרח"ו בספר טוב הארץ (מהד' ה'תשס"ו עמ' סד, למקובל הרב נתן שפירא, תלמיד ר"י צמח, מעורכי כתבי האריז"ל, שהעתיק את דברי ספר חסד לאברהם לר"א אזולאי מעין ז נהר ז, שהוא זה שמצא את כתבי מהדורה בתרא של כתבי האריז"ל. בסוגריים נביא תרגום לשמות הפירות ע"פ בירורו המקיף של הרב יוסף זליכה בספרו פרי חדש, ושם בספר הובאו תמונות המסייעות לזיהוי הפירות. כאשר מהדירי טוב הארץ תרגמו אחרת נציין את דבריהם, אע"פ שעל פניו נראה כי הרב זליכה בירר את הדבר יותר מהם. כמו"כ אציין תחת הקיצור 'חס"ל' ללעזי"ם שהובאו בספר חסד לאברהם)^[15]: הקבוצה הראשונה – פירות שקליפתם אינה נאכלת, כנגד עולם העשיה: רימון, אגוז (אגוזי מלך), שקד, ערמון, לוזים הנקרא אלבייאנא"ש (אילסר שהוא האגוז הטורקי שנקרא בערבית בנדק/בונדוג, והיום מכונה אגוז לוז), אלונים הנקרא אלויאוטאש/ אלביוטא"ש (בלוט של אלון התבור), פריסין/פרישי"ם (אולי הכוונה לקוקוס או אגוז גדול), פיניאוניש (צנובר של אורן), פיסתוקא"ש (פיסתוקים), מאוזי"ש/ מאוזי"ז (כנראה הוא האגוז של האלה האטלנטית/ הישראלית, ומהדירי טוב הארץ כתבו שהוא אגוז ברזילאי) (פירות המצויים בימינו הכלולים בקבוצה זו: פסיפלורה, סברס, קקאו, קפה, וכל סוגי האגוזים כגון פקאן מקדמיה קשיו ומוסקאט). הקבוצה השניה – פירות שהגרעין אינו נאכל (דהיינו שהפרי הוא ציפוי לגרעין), כנגד עולם היצירה: זית, תמר, גודגדן (דובדבן מתוק), שופאי"ופאש/סופאייפא"ש (שיזף, אך מהדירי טוב הארץ כתבו שהוא סוג של ענבים), פישקוש/פרישקו"ש (אפרסק), זירגואילאש/סירוילא"ש (שזיף), משמשי"ש (משמש), וי"שנאנש/גידנא"ש (דובדבן חמוץ), אקראניס/אקאאני"ש (עוזרר/עוזרד, אך מהדירי טוב הארץ כתבו שהוא קנה סוכר), נישפולאש/ מישפול"ש/ גיישפולא"ש (שסק) (פירות המצויים בימינו הכלולים בקבוצה זו: נקטרינה, אבוקדו, מנגו, ליצ'י, וכדו'). הקבוצה השלישית – פירות שהכל נאכל (ואע"פ שלחלקם יש גרעינים שאינם נאכלים, כגון לחרוב, מ"מ הם מיעוט מבוטל מהפרי, והפרי אינו מעטפת לגרעין), כנגד עולם הבריאה: ענבים, תאנים, תפוחים, אתרוג, לימון (הכוונה לכל פירות הדר, וכיום מקביל לו התפוז הסיני מזן 'קומקואט' שנאכל עם קליפתו), אגס (בטור סי' רצה כתב שבלע"ז שמו 'פירש'), חבוש (קיטין בלע"ז – חס"ל), תות (תות עץ, בחס"ל שבלע"ז שמו 'מורי'), שורב"ש/סוראבא"ש (זערור הנקרא כיום חוזרר החורש), חרוב (אלו הם הפירות המצויים בימינו הכלולים בקבוצה זו: גויאבה, פיג'ויה, שקמים, כל פירות הדר, פטל, אוכמניות, אפרסמון, קיווי, קרמבולה, וכדו').
♦
3. סדר הפירות והכוונות בחמדת ימים
חטה, זית, תמרים, ענבים, וישתה כוס יין כולו לבן. תאנה, רימון (נראה שעד כאן הסדר הוא לאור הלכות ברכות, שפותח בחטה שברכתה מזונות ואח"כ עובר לברכת העץ, ופותח בזית הקרוב מכולם לתיבת 'ארץ', ואח"כ תמר וענב שרחוקים יותר מ'ארץ'), אתרוג, תפוח, ואז ישתה יין מעט אדום ורובו לבן. אגוז, לוזים או שקדים או ערמונים, חרובים, אגסים, וישתה כוס יין חצי אדום וחצי לבן. עוזרדין (לפי הרב זליכה הנ"ל הוא אקראניס/אקאאני"ש הנזכר במהרח"ו בתוך קבוצת הפירות שגרעינם אינו נאכל), פרישין (לפי הרב זליכה הנ"ל הכוונה אולי לקוקוס או אגוז גדול), גודגוניות (מסתבר שהוא הגודגדן), סופייפא (נזכר במהרח"ו בתוך קבוצת הפירות שגרעינם אינו נאכל, ולפי הרב זליכה הוא השיזף), בטנים (הרב זליכה כתב שכוונתו לפיסתוקים), גינדאש (הוא במהרח"ו בתוך הפירות שגרעינם אינו נאכל, ולפי הרב זליכה הוא דובדבן חמוץ), ניש"פולאש (הוא במהרח"ו בתוך הפירות שגרעינם אינו נאכל, ולפי הרב זליכה הוא שסק), תורמוסין (הרב זליכה כותב שהם מפירות האדמה, וזהו שסיים החמדת ימים שיכוון 'בן ישי ח"י על האדמ"ה' כנגד ח"י פירות שאכל עד כאן וכנגד פרי האדמה), ואז ישתה כוס יין רובו אדום ומעט לבן.
לא זכיתי להבין מדוע הפירות סודרו בחמדת ימים דווקא בסדר זה. החמדת ימים מביא כוונות שיש לכוון באכילת הפירות, ובהמשך הדברים נביא אותן בקצרה.
♦
4. סדר הפירות והכוונות בכת"י משנת תע"ד
בסדר הפירות והכוונות בכת"י משנת תע"ד לערך^[16] מובא סדר לאכילת הפירות, עם משניות וכוונות וכו'. נביא כעת את המובא באותו כת"י בשלימות, תוך כדי השוואה למובא בחמדת ימים:
בתחילה מובא שם שיאכל פירות בסדר הבא: "גפן יכוון שעולה ע"ב ס"ג וב' כוללים לתקן חטא אדה"ר בק"ל שנים בלי נוקבא, ויאמר שיר המעלות בצרתה לי...", ובצדו נכתב "פ"א דמס' פאה בריאה", ואז עובר לפרי הבא: "תאנה עולה אמ"ת י"ה לתקן חטא אדה"ר בכתר, ויאמר שיר למעלות אשא עיני אל ההרים..." ולצדו "פ"ב דפיאה בריאה" (הרי שכתב לכוון לתקן חטא אדה"ר, והשווה חמדת ימים שכתב "ומורי ז"ל היה אומר לכוון באכילת פירותיהן לתקון חטא אדה"ר" וכו' ו"נכון להגות לפני אכילת כל פרי ופרי בסוד שרשו הבא בספר הזוהר ובתיקונים"), ואח"כ "רמון יכון שעולה רל"ו כמנין אלהים שהם דההין עם הכולל כזה... ויאמר שיר המעלות שמחתי" ובצדו "פ"ג דבכורי' עשיה", "זית יאמר שיר המעלות הנה כעיני עבדים... וישתה יין לבן כולו" ולצדו "פ"ו דפאה", וממשיך כך הלאה לפי הסדר הבא [ולפי סדר שירי המעלות]: תמר פ"ז פאה, אתרוג פ"א דר"ה, תפוח פ"ג דפאה (הרי שעד כאן הביא את ז' המינים לפי סדרם הכתוב בתורה, ואח"כ אתרוג ותפוח, וזה דומה במקצת לסדר בחמדת ימים), אגסים "וישתה מעט אדום ויותר לבן" (כך נראה לי לפענח את כתב היד). (מכאן והלאה דילגתי בדר"כ על פרקי המשניות שהוא מציין) פריסין (לפי הרב זליכה הנ"ל הכוונה אולי לקוקוס או אגוז גדול), חרובין פ"ב דר"ה, גודגדניות "וישתה יין רובו לבן". אשומיימה (אינני יודע מה שמו בימינו), אגוז, עוזרדין (לפי הרב זליכה הנ"ל הוא אקראניס/אקאאני"ש הנזכר במהרח"ו בתוך קבוצת הפירות שגרעינם אינו נאכל), תורמוסין (לעיל הבאנו שלפי הרב זליכה הם פרי האדמה) "וישתה יין מעורב לבן עם אדום יותר" (כך נראה לי לפענח). פולין, ועל כל אחד מהם נרשם כוונת שם הוי"ה לצדו, ומיד כתב: "וראיתי נוהגים לאכול אלו הפרות אף בלא כוונה (התקשיתי בפענוח כתב היד ברשימת הפירות המובאים כעת, והפענוח שלי אינו ודאי): שקדים טכפמילה קוגה יימיש טנרזטנייאש פינייוניש (נראה שהוא הפיניאוניש הנזכר במהרח"ו, שלפי הרב זליכא הוא צנובר של אורן) פישתוקיש (פיסטוקים) זירגואילה זירהליש שימטילי אביאגאש קאשטאנייש בזלזכיזיש (הרי כאן 13 פירות העץ, ועוד שני פירות אדמה - תורמוסין ופולין, ואח"כ עוד 13 פירות) [לא זכיתי להבין מדוע הפירות סודרו דווקא בסדר זה. סדר הפירות המובא כאן, וגם הכוונות שבצד כל פרי, אינם זהים למובא בחמדת ימים, אלא שענין כוסות היין יש בו דמיון רב למה שכתב בחמדת ימים, שהרי שאחר שכתב בחמדת ימים שיאכל חטה זית תמר וגפן כתב ש"ישתו כוס יין כולו לבן", ואז יאכלו תאנה רימון אתרוג תפוח (והרי שנקט את סדר ז' המינים לפי הקרוב ל'ארץ', ואח"כ אתרוג ותפוח) ואז כתב ש"ישתו כולן כוס יין מעט אדום ורובו לבן", ואז יאכלו אגוז לוזים חרובים ואגסים "וישתו כוס יין חציו לבן וחצי אדום", ואז יאכלו עוזרדין פרישין גודגדניות סופאייפה בטנים גינדאש נישפולאש תורמוסין "ואחר כך ישתו כוס יין אדום כמעט יין לבן", וכנראה צ"ל "כמעט בלי יין לבן", ועל כל הפירות ללא יוצא מן הכלל כתב כוונות].
מיד אח"כ מובא בכתב היד בפסקה חדשה: "וזה מצאתי בכ"י: כבר ידעת כי הפירות כולם הם בסוד ג' עולמות בי"ע, והנה הפרי הנאכל כולו כמו תאנים וענבים וכיוצא הם בעולם הבריאה שכולו טוב..." וכו' [וזה מובא בחמדת ימים ביתר אריכות ובסגנון אחר, ומקורו בספרים קדומים יותר].
אח"כ כתב בפסקא חדשה: "ענבים גי' עק"ב אני מכוון בכח הברכה הזו שאני מברך עליהם לתקן את הענבים שאכל מהם אדה"ר... להסיר מהם כל הרע ויתוקנו לגמרי... עד העק"ב שהם עקבות משיחא..." [אעיר שכבר בעץ חיים מובא שענבים בגי' עק"ב וקישר זאת לחטא אדה"ר בעץ הדעת שגפן היה].
אח"כ מתחיל פסקה חדשה: "תקרא המזמור ואח"כ תאכל ואח"כ תקרא המשנה בכל א' משנה א' משניות דכיצד מברכין משנה א' 'המוציא לחם מן' ס"ת 'אמן' יאהדונה"י. משנה ב' בורא פרי האדמה ס"ת שם אהי"ה. משנה ג' 'הגבינה ועל הביצים אומר' שם אהו"ה. משנה ד' 'רבי יהודה אומר' אותיות שם יהו"ה. משנה ה' 'בירך על היין' ר"ת שם ע"ב .... משנה ח' רבי טרפון אומר בורא נפשות שם ב"ן... משנה ט' 'חייבים לזמן אכל' ר"ת שם 'אל' (ובאמת הוא כבר משנה א' של פרק ז' בברכות, ומזה מוכח שהמעתיק הוסיף מדעתו את הציון לאיזו משנה מדובר), משנה י' (ובאמת הוא פרק ז משנה ב) 'רבי יהודה אומר' שם יהו"ה... (משנה) י"ד (ובאמת הוא פרק ח משנה א) 'ה'יין ו'בית ה'לל א'ומרים' שם אהי"ה" [בחמדת ימים כתב ליד כל פרי מה ילמד איתו מהזוהר והתיקונים, ורק כשהגיע לאמצע הרשימה בערך, אל האגסים, אז כתב ללמוד משנה ראשונה בברכות פרק כיצד מברכין, ויכון שס"ת 'המוציא לחם מן' הוא גימטריא הוי"ה אדנו"ת (וזה כמו בכת"י הנ"ל) ויהגה במשנה פרק א' דכלאים, וכשיאכל מהעוזרדין אז יהגה במשנה ב' שם, שסופי תיבות של 'בורא פרי האדמה' הוא שם אהי"ה (וזה כמו בכת"י הנ"ל), ויהגה בפאה א א ויכוון 'היו"ה", וכשיאכל מהפרישין אז ילמד משנה ג' שם בברכות ויכוון 'הגבינה ועל הביצים אומר' ר"ת שם אהו"ה (וזה כמו בכת"י הנ"ל) ויהגה במעשרות א, ג, וכשיאכל מהגודגדניות ילמד עמם משנה ג' ומשנה ד' בברכות "ויכוונו בשם ע"ב בר"ת 'בורא פרי הגפן' (הרי שעל משנה ג' אין שום כוונה, וזה שלא כמו בכת"י). גם בפירות הבאים כתב בחמדת ימים להמשיך עם המשניות הבאות במסכת ברכות לפי הכוונות המובאות גם בכת"י הנ"ל].
♦
5. סדר הפירות והכוונות במהר"ם חאגיז
כתב מהר"ם חאגיז (דבריו הובאו בסוף ספר ברכת אליהו לר' אליהו אב"ד אוליינאב עמ' נה, ומשם הובא במועד לכל חי לגר"ח פלאג'י סי' ל ס"ק ז-ח): "עוד אודיעך דכאשר האדם עץ השדה הנהגתי ג"כ מה שראיתי מרבותי נ"ע וממרי הנז"ל (ראה להלן ג, 10, שהכוונה כנראה לסבו הגדול מהר"מ גלאנטי המכונה הרב המג"ן) שהיה נוהג בט"ו בשבט להרבות בברכות פרי האילן, ולהתפלל להשי"ת שיחדש עלינו ועליהם שנה טובה. והיו נוהגים לאכול ט"ו מיני פירות אלו [ועל כל פרי ופרי שיביאו כל אחד בפני עצמו, שלא מדעת בעה"ב, ללמוד פרק אחד, דהיינו ח' פרקים דפיאה, ג' פרקים דביכורים, ד' פרקים דראש השנה, שהם ט"ו]: חמישה כנגד בריאה - תאנה גפן תפוח אגסים חבושין – אלו נאכלים בקליפתן. כנגד יצירה - תמרים זית ענב (היינו שיזף המכונה כיום 'עונב', ובפיהמ"ש לרמב"ם כלאיים א, ד, כתב שלשיזף קוראים בערבית אלענאב - הרב זליכה בספרו פרי חדש עמ' לב ועמ' מז) גודגדניות עוזרדין (לפי הרב זליכה הנ"ל הוא אקראניס/אקאאני"ש הנזכר במהרח"ו בתוך קבוצת הפירות שגרעינם אינו נאכל) - אלו נאכלים בלי קליפה וקליפתן בפנים והם הגרעינין. כנגד עשיה - רימון שקדים אגוז תרמוס סידרא - קליפתן של אלו היא מבחוץ ונזרקת. וכדי לתת שפע לנשמה מעולם האצילות צריך לברך על ריח האתרוג".
♦
פרק ח: תולדות בעל התיקון יששכר וספרו
נביא כאן את תולדותיו של רבי יששכר בן שוסאן, בעל התיקון יששכר, ואת תולדות כתבי היד והדפוסים של ספרו, תוך התמקדות בפרטים הקשורים לנידון שלנו. בכמה ספרים הובאו פרטים משובשים, או השערות שאינן נכונות. המידע המובא כאן נכתב רק אחר הבדיקה שמדובר בפרטים מדויקים^[17]. ציוני הדפים הם לפי התיקון יששכר מהד' ונציה (שנת של"ט).
♦
1. תולדות ר"י בן שוסאן
ר"י בן שושאן (להלן: ר"י) עלה לא"י מפאס שבמרוקו (סו סוף ע"א, וכך גם בהקדמתו העברית לסרח עמ' 1 שורה 4, הובא בספונות יח עמ' 280). הוא מספר שבשנת רפ"ז היה גר בירושלים ולומד לפני הגאון מהרלב"ח (כח סע"ב). מדברי השבח שנכתבו עליו (בדף ב ע"א) עולה שבשנת שי"ד היה "רך בשנים", ומכיון שקשה להניח שלמד לפני מהרלב"ח לפני הגיעו לגיל 15, לכן אני משער שר"י נולד בשנת רע"ב בערך, לכל המאוחר.
לאחר שישב בירושלים עבר לצפת ושם למד בהתמדה, ובשנת רצ"ח נאלץ לצאת לחו"ל, ושם חיבר את ספרו בשנת רצ"ט (ג ע"ב, ד ע"א, ד ע"ב, ה ע"א, ז ע"ב, קט ע"א^[18]).
במהלך מסעו זה בחו"ל היה "בהרבה מקומות... בארץ התוגרמה" (עג ע"ב), כגון בקושטא שבטורקיה (לג ע"א) ובסלוניקי (יב ע"א, וכן עולה מחתימת ספרו שתתואר בהמשך). מצאנו שהיה גם במצרים (לג ע"ב, ע ע"ב), ומסתבר בעיני שמדובר במהלך מסעו זה. בחשוון שנת ש' היה בדמשק, בדרכו חזרה לא"י (ע"פ דבריו בקולופון כת"י פריז, יובא להלן).
ר"י מתאר אירועים בצפת להם היה שותף שהתרחשו במשך השנים הבאות, עד לשנת של"ד. נראה לפיכך שר"י התגורר בעיר במשך כל התקופה הזאתיח. בתקופה זו שימש ר"י רב-פוסק לעדת ה'מגרבים' (המערבים, יוצאי מרוקו) שבצפתיט. נראה שחי לפחות עד שנת של"טכ.^[19]
2. מהדורות הספר תיקון יששכר וזמן כתיבתן
קיימים בפנינו כיום שני^[20][21]כתבי יד של הספר, אותם נכנה 'כת"י קהיר' ו'כת"י פריז'^[22]. שניהם נכתבו ע"י ר"י עצמו. בנוסף קיימות שתי מהדורות שנדפסו: הראשונה נדפסה בקושטא בשנת שכ"ד^[23] [להלן: קושטא]. ר"י מציין (בדף ב ע"א) שהיא לא נדפסה על ידו, אלא ע"י אדם אחר ששיבש את הספר. מהד' נוספת נדפסה בונציה בשנת של"ט [להלן: ונציה], ע"י ר"י עצמו^[24].
הספר נכתב בשנת רצ"ט, כמבואר בציונים שהבאנו לעיל. ר"י חותם את כתבי היד של ספרו כך: "... וזיכני להשלמתו היום יום שישי בשבוע סוף חודש אלול של שנת הרצ"ט ליצירה בשאלוניק העיר הגדולה לאלהים..."^[25].
למרות שכאמור עיקרו של הספר נכתב בשנת רצ"ט, מ"מ במהלך השנים שחלפו מאז הגיה ר"י את ספרו ותיקנו^[26]. מעיון קצר ושטחי בשני כתבי היד נראה שצורת עבודתו של ר"י היתה באופן הבא: בתוך כתב היד (בשולי הגליון או מעל השורות וכדו') ציין ר"י תיקונים ותוספות, וכאשר לאחר זמן כתב ר"י העתק של הספר אז שילב בתוך גוף הספר את התוספות, כשבדר"כ הוא אינו מציין שמדובר בתוספות^[27].
מהעיון בכתבי היד ובדפוסים, עולה שכך הוא סדר מהדורות הספר המצויות בידינו: 1 – גוף כת"י פריז נכתב לאחר שנת שי"ד^[28]. ההגהות שנכתבו בצדו נדפסו, לפחות בחלקן, במהד' קושטא שכ"ד^[29]. מכאן נוכל להסיק שהגהות אלו נכתבו, לפחות בחלקן, לפני שנת שכ"ד. אחת מההגהות שנוספו בצדו היא משנת שי"ט^[30]. 2 - מהד' קושטא נדפסה בשנת שכ"ד ע"פ כת"י שנכתב לאחר שנת שי"ד. מכיון שנדפסו במהד' קושטא תיקונים שמצויים בשולי כת"י פריז הנ"ל, הרי מוכח שהיא מאוחרת לכת"י פריז^[31]. 3 - גוף כת"י קהיר נכתב בשנת של"ד^[32]. יש בו דברים שאינם מופיעים בכת"י פריז ומהד' קושטא [לדוגמא: הקטעים בהם עסקנו בקונטרס זה, על ט"ו בשבט, פסח שני וט"ו באב]. 4 - בצדי כת"י קהיר מופיעות הגהות שנדפסו במהד' ונציה של"ט, ומכאן ראיה שמהד' ונציה מאוחרת לכת"י קהיר.
נעיר לסיום כי לעיל (פרק ג סעיפים 5-7) עסקנו בהיכרות בין ר"י בן שוסאן לבין עדת המוסתערבים בצפת, וכן בהיכרותו עם עדת האשכנזים בצפת ובחו"ל, וכמו"כ הבאנו את המקומות בהם המג"א מצטט את דבריו, ודנו מדוע המג"א העדיף לצטט אותו ולא את המעגלי צדק.
♦
פרק ט: תולדות מחזור הגדול ומחזור מעגלי צדק
1. מחזור מעגלי צדק
במחזור המכונה 'מעגלי צדק'^[33] נכתב בשער המחזור: "מחזור מכל השנה שלם כמנהג האשכנזים... (נדפס) פה סביונטה... ותהי ראשית מלאכתו בחדש כסליו... שנת והיה טרם יקראו ואני אענה". ציון השנה הוא רק של תיבת "יקראו", דהיינו שנת שי"ז. בדף האחרון של המחזור כותב המחבר שהדפסתו הסתיימה בכ"ט אלול ה'תש"כ בעיר קרימונה (זאת, משום שבית הדפוס שבעיר סביונטה נסגר במהלך השנים הללו, כפי שביררו החוקרים). הדינים שבראש המחזור נקראים "מעגלי צדק', ועל שם כך כונה ברבות הימים המחזור כולו.
ענין ט"ו בשבט מופיע שם בדף כח ע"א, בנוסח הבא: "ט"ו בשבט קבעו ראש השנה לאילנות, שאין מעשרין מפירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט" וכו', ומיד: "במנחה שלפני יום ט"ו בשבט אומרים תחנה, אבל בשחרית אין אומרים תחנה. חל יום ב' או יום ה' אין אומרים והוא רחום וכו', אבל אומרים אל ארך אפים. ולפי שיום זה הוא ראש השנה לאילנות הוא מנהג לקנות כל אחד בביתו ביום זה מעט מכל פרי ופרי שימצא אז. למנחה של ט"ו בשבט אומרים תחנה. חל בשבת אין מזכירים הנשמות. למנחה אומרים צדקתך".
♦
2. מחזור הגדול
הלכות אלו, כמו גם חלק גדול מההלכות והפירושים שב'מעגלי צדק', מופיעים מילה במילה במחזור המכונה 'מחזור הגדול'^[34].
בסיום המחזור הגדול^[35] נכתב: "תם ונשלם המחזור הגדול מכל השנה כמנהג... קהלות אשכנזים... בסאלוניקי", ומיד מופיעים דברים מאת "המאסף והמחבר כל הדינים והמנהגים... הצעיר בנימין... בן מאיר הלוי אשכנזי", הוא הגאון רבי בנימין הלוי, רבה של קהילת האשכנזים בסלוניקי (לעיל פרק ג' הרחבנו מעט על תולדותיו, ועל כתב יד של מהרי"ל שהיה בידו).
כיון שמחזור זה נדיר נציין כמה פרטים עליו: בספה"ל הוא מופיע תחת השם 'מחזור מכל השנה כמנהג הקהלות הקדושות והטהורות קהלות אשכנזים'^[36]. המחזור נדפס בלי שער, ולפיכך שנת הדפסתו משוערת לפי כמה פרטים המצויים בו: במחזור מופיעה קינה^[37] שחיבר ר' בנימין על השריפה הגדולה סלוניקי בשנת ה'ש"ה ועל המגיפה בשנת ה'ש"ח: "וחדשות אני מגיד, לא אכחיד תחת לשון עט ברזל ועופרת את כל הקורות הקרה ה' לנו בעין כולנו באש הגדולה נפלה עלינו ארבעה באב משנת ה'ש"ה, ובמגיפה העצומה של שנת כי שח"ה (=ה'ש"ח) אל מות, אשר בה לקח אלהים מאתי מפני חטאתי ארבעה ילדים נחמדים בתוך חמשה שבועים". בסיום המחזור^[38] כותב המחבר: "פעולת הדפסת המחזור הזה היתה לי תחילתה ברצון ברוב שמחה וששון, וסופה באונס מוות ואסון... מאז החילותי לקרבה אל המלאכה אפפו עלי רעות... פחד קראתי ורעדה בהלכת מעל פני ארבעה ילדים". מכל הנ"ל נראה כי הדפסת המחזור החלה לפני שנת ה'ש"ה והיא נסתיימה בשנים הסמוכות לאחר שנת ה'ש"ח.
בכסליו שנת שי"ז כבר החלו להדפיס מחזור נוסף - מחזור 'מעגלי צדק' - ומסתבר לפיכך שעד אז נמכרו העותקים של המחזור הקודם ונוצר צורך בהדפסה חדשה. לכן, השערתי היא שהמחזור הגדול נדפס בשנת שי"ב לערך^[39].
♦
3. זמן הדפסת הקטע, וזמן כתיבת הדברים
ענין ט"ו בשבט הנ"ל מופיע במחזור הגדול בדף כח^[40].
יש להוסיף כי לפי מיעוט הבנתי הדפסת ספר באותן השנים התבצעה במשך זמן רב, דף אחר דף. מכיון שהקטע העוסק בט"ו בשבט נמצא בדף 43 מתוך 745 דפי הספר, הרי שניתן לשער שקטע זה הודפס זמן רב לפני סיום הדפסת הספר, ולפי המבואר לעיל יתכן בהחלט שקטע זה נדפס עוד לפני השריפה הגדולה של חודש אב ה'ש"ה.
כל המידע הנ"ל עוסק בזמן הדפסת הדברים, אולם אין לנו מידע מתי כתב הגאון ר' בנימין את הקטע המדובר. ניתן להציע שהוא החל בכתיבת המחזור רק אחרי שעבר לסלוניקי בשנת רצ"ב, אך קיימת האפשרות שכתיבת המחזור החלה עוד לפני כן, בשנות רבנותו בבולגריה.
♦
4. סיכום
הדפסת מחזור הגדול החלה בשנת ש"ה, או אולי בשנים הסמוכות לפני כן (ה'ש"ג-ה'ש"ד). סיום ההדפסה היה לא לפני שנת ש"ט, וכנראה לא יאוחר משנת שי"ז. להערכתי ההדפסה הסתיימה בשנת שי"ב. ההדפסה התנהלה בשלבים, ושיערנו שהקטע העוסק בט"ו בשבט נדפס לפני חודש אב ה'ש"ה. כתיבת הדברים ע"י המחבר התרחשה כמובן לפני כן, אם מעט ואם הרבה. הדברים נדפסו בשנית במחזור מעגלי צדק, שהדפסתו החלה בשנת שי"ז והסתיימה בסוף שנת ש"כ.
♦
פרק י: סיכום הקונטרס ומסקנות
נסכם כאן את מסקנות קונטרס זה, ובאות מודגשת כזו נסמן את רוב הדברים שנתחדשו בו.
♦
סיכום פרק א
בט"ו בשבט יצאו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות ומתחילים הפירות לחנוט, ויש מחלוקת האם עברה רוב התקופה. לראש השנה לאילן יש השלכות להלכות ערלה ביכורים מעשרות ועוד. כשם שבראש השנה למעשר בהמה (א' אלול) אין שמחה וכו', כך לכאורה לא ראוי שתהיה שמחה מיוחדת בט"ו בשבט. כך גם מצד הסברא, שהרי לא התרחש בט"ו בשבט שום אירוע מיוחד (סעיף 1). מבואר במשנה שיום הדין לאילנות הוא בחג שבועות ולא בט"ו בשבט, וכמה אחרונים העירו שיש שטועים בזה (ר"י ספיר, הגרא"ח נאה, הגרח"ד הלוי, הגר"ע יוסף, ודלא כאדני פז, והבאנו שיש אחרונים שכתבו שהוא יום דין לאדם שנמשל כעץ השדה). יש שהביאו ראיה משני פיוטים שנמצאו בגניזה הקהירית לכך שבימים עברו ראו ביום זה יום דין, אולם יש שפקפקו בהוכחה זו. יש שהביאו ראיה מלוח שנה עתיק לכך שהיה זה יום חגיגי, אך נראה שאין מזה ראיה (סעיף 2). במשנה ובגמ' אין מקור לשמחה ביום זה, וכך גם בגאונים ובראשונים ברמב"ם ובטור. אולם, בתשובת הריצב"א [שיוחסה לרבנו גרשם] מובא שאין להתענות בו, ודבריו נפסקו בשו"ע. כלפי נימוקיו של הריצב"א הועלו כמה קושיות, מתוך דברי ראשונים אחרים, ולכן יש מי ששיער שהריצב"א הסתמך על מסורת אשכנזית עתיקה. אך לענ"ד אין הכרח בהשערה זו, ויש כלפיה כמה קשיים, וניתן לתרץ את דברי הריצב"א באופנים אחרים, כשהמרכזי שבהם הוא שדברי הריצב"א אכן נתונים במחלוקת בין הראשונים (סעיף 3). כאמור, אין מקורות קדומים לשמחה ביום זה, ולפיכך היה מקום להניח שאומרים בו תחנון. אין הכרח לומר שהריצב"א שאוסר להתענות אוסר גם לומר תחנון. להלן פרק ו' יתברר שהיו מנהגים שונים בענין אמירת התחנון, וכן שברוב המקומות המנהג בזה בט"ו בשבט היה זהה למנהג בט"ו באב ובל"ג בעומר. מקורות בודדים מזכירים שנהגו לשמוח בט"ו בשבט - המהרי"ל, וכנראה כך גם במנהגי וורמייזא לר"י קירכום ולר"י שמש. לעומתם, מהמטה משה ועוד עולה ששמחה נהגה רק בזמנים אחרים, כמו ל"ג בעומר, ולא בט"ו בשבט (סעיף 4). המנהג לאכול פירות בט"ו בשבט הובא במחזור הגדול ובתיקון יששכר ובעוד ספרים רבים, כמנהג אשכנזי. ברבות הימים המנהג התפשט וכמעט בכל העדות נהגו בזה. החמדת ימים הרחיב את המנהג ועשה "סדר" לט"ו בשבט (סעיף 5). רבים נהגו לאכול את הפירות בלילה, ורבים נהגו לאוכלם ביום, וסיכמנו את הדעות בזה. לענ"ד מדברי מחזור הגדול, שהוא המקור הקדום ביותר למנהג, מוכח שבמקומו נהגו לאוכלם ביום (סעיף 6). האדמורי"ם ועוד חכמים נהגו ביום זה במנהגים נוספים, וכתבו על עניינו של היום וסגולותיו וכדו' (סעיף 7).
♦
סיכום פרק ב
שני מנהגים בסיסיים קיימים בנוגע לפירות ט"ו בשבט: האחד הוא המנהג לאכול פירות ביום זה, והשני הוא עריכת 'סדר' ט"ו בשבט, בו נאכלים הפירות בסדר מסויים, עם אמירת משניות ועוד. המנהג השני – לערוך 'סדר', הובא לראשונה בספר חמדת ימים. יש מחלוקת מיהו מחבר הספר: לדעת היעב"ץ וסיעתו המחבר הוא נתן העזתי שר"י. הסוברים כך נמנעים מלהחזיק את הספר בביתם, וכך נהג הגר"מ אליהו (סעיף 3). לדעת החוקר יערי, ובעקבותיו הרב קוסובסקי, המחבר הוא המקובל ר' בנימין הלוי, תלמיד ר' חייא, שהיה תלמיד מהרח"ו (סעיף 4). יש סוברים שהמחבר הוא המהרי"י אלגאזי (תשבי, בניהו, הרב תפלינסקי), ולדעת הרב אהרונוב הספר חובר ע"י אדם אלמוני, שקרן ושבתאי (סעיף 5). המקטרגים על המחבר סוברים שהוא גנב מספרים אחרים, והמסנגרים עליו סוברים שהם העתיקו ממנו (סעיפים 6-7). המסנגרים סוברים שתפילות רבות שאנו אומרים מקורן בח"י, ואילו המקטרגים סוברים שהמקור לתפילות אלו אינו בח"י אלא בספרים אחרים (סעיף 8). המקטרגים מצאו בספר רמזים שבתאיים, והמסנגרים סברו שהם אינם מהמחבר (סעיף 9). רבים מגדולי ישראל השתמשו בספר, אך המקטרגים טוענים שאין מכך ראיה על כשרותו (סעיף 10). לאור הנ"ל נוכל לסכם מהו היחס לקטע על ט"ו בשבט שמובא בח"י [שלימים נדפס בפרי עץ הדר]: לפי היעב"ץ וסיעתו הדברים נכתבו ע"י נתן העזתי שר"י, ולכן קריאתו בט"ו בשבט אינה מומלצת [אף שמסתבר שרוב הדברים שהובאו בו אינם בעייתיים]. ברור שיש להימנע מקריאת המשפטים שנחשדו בשבתאות, כמו כוונת 'שורש בן ישי חי' המובאת בסיום הקונטרס. לפי השיטה השניה המחבר הוא המקובל הצדיק ר' בנימין הלוי, ולכן מומלץ וטוב לקרוא בליל ט"ו בשבט את הקונטרס, וייתכן שגם אין צורך לגרוע בו דבר. לפי השיטה השלישית של הרב אהרונוב נראה שהמחבר הרמאי והשבתאי של הח"י גנב את הדברים מתוך קונטרס אלמוני שחובר ע"י אדם צדיק, והוסיף עליהם רמזים שבתאיים, ולכן אין בעיה בקריאת הדברים אך יש לגרוע את המשפטים שנחשדו בשבתאות (סעיף 11). הוספנו ראיה הנראית לענ"ד לכך שהספר לא חובר ע"י המקובל רבי בנימין (סעיף 12). ננסה כעת להתרחקות אחר מנהג אכילת הפירות [ללא עריכת 'סדר']: המנהג מופיע לראשונה אצל האשכנזים, ומכיון שגם איסור התענית מופיע אצל הריצב"א האשכנזי (שהתגורר בצרפת), לכן נראה לומר ששורשם אחד, ע"פ מנהג האשכנזים. יש מקום לטעון שיסוד המנהג האשכנזי הוא במנהג א"י הקדום, אך מאידך יש קושיות כלפי השערה זו (סעיף 15). העדויות הראשונות לכך, משנת ש' לערך, הן באיזור יון וטורקיה, ולפיכך יש מקום לשער ששם נולד המנהג. בשנים ת"מ-ת"ע יש עדויות למנהג באשכנז ופולין וכו', ומאידך בשנת ת"ק-תק"כ אנו רואים שהיו קהילות בגרמניה בהן המנהג לא היה קיים. לכן נראה שהמנהג התפשט לאיטו באותן שנים, אצל האשכנזים שהתגוררו באשכנז וכו', ונהג רק אצל חלק מהקהילות (סעיף 16). אצל הספרדים המנהג לא נהג בשנת ש', וכנראה כך גם בשנת ת"ן. בשנת ת"פ לערך היו אנשים חסידים שכבר נהגו בזה, כפי שמובא בשבט מוסר, וכבר בשנת תמ"ט לערך היו חכמים שנהגו לעשות 'סדר' (הכולל אמירת משניות וכו') יחד עם אכילת פירות, כפי שמובא במהר"ם חאגיז. בשנת תצ"א נדפס החמדת ימים, שהביא שכדאי לערוך 'סדר' יחד עם אכילת הפירות, ודבריו נפוצו במהירות אצל קהילות הספרדים. הדברים שבחמדת ימים נכתבו בשנים תי"ט-ת"ל לערך. הרי לנו שבשנים תי"ט-ת"פ המנהג החל להתפשט בקהילות הספרדים אצל אנשים מיוחדים, וחלקם הוסיפו ועשו סביבו 'סדר', ומשנת תצ"א לערך הדבר החל להתפשט אצל המון העם. מדברי הרב מונסונייגו עולה שבשנת תק"נ המנהג רק החל לחדור למרוקו, ומדברי הגר"ח פלאג'י, משנת תר"כ לערך, עולה שבימיו נהגו לאכול פירות ברוב הקהילות, אך לא בכולן. בהמשך השנים המשיך המנהג להתפשט, ובימינו הוא נהוג בכל קהילות הספרדים (סעיף 17).
סיכום פרק ג
מנהג אכילת הפירות לא נזכר בדברי האר"י הקדוש, תלמידיו, ותלמידי-תלמידיו, וגם לא בדברי שאר המקובלים הקדמונים. שלשה מקובלים התייחסו לענין יום ט"ו בשבט – מהרח"ו הרמ"ע מפאנו ור' חיים הכהן – ושלשתם לא הזכירו את מנהג אכילת הפירות (סעיף 1). בימי האר"י לא נהגו תלמידיו לאכול פירות, שהרי במנהגי צפת הדבר לא נזכר (סעיף 2). המנהג מופיע לראשונה אצל האשכנזים, כנזכר בתיקון יששכר ובמחזור הגדול ועוד (סעיף 3). האר"י נולד בשנת רצ"ד ועלה לא"י בשנת ש"ל, וממחזור הגדול עולה שהמנהג היה קיים אצל האשכנזים כבר עשרות שנים לפני כן (סעיף 4). בספר תיקון יששכר כתב שכך נוהגים האשכנזים, וההצעה שכוונתו לרבי יצחק אשכנזי איננה נכונה (סעיף 5). המנהג לא נזכר במהדורה הראשונה של התיקון יששכר, מפני שבמהדורה זו כלל לא הזכיר מנהגים שאינם נוגעים לקריאת התורה (סעיף 6). קשה לדעת האם גם האשכנזים בצפת נהגו בזה (סעיף 7). אם נניח שהאשכנזים בצפת נהגו לאכול פירות בט"ו בשבט, אז יש הסתברות גבוהה למדי [אף שאין הכרח בדבר] שגם האר"י נהג בזה [ומ"מ ברור שהוא לא הורה לתלמידיו לנהוג כמותו בזה], שהרי מכמה מקורות נראה כי מנהגיו היו בדר"כ כמנהגי האשכנזים. אביו של האר"י היה אשכנזי, והיו לאר"י קשרים עם אשכנזיים. כשהיה בצפת התפלל עם האשכנזים בימים נוראים, במועדים, ובשושן פורים, ואולי גם בימים חגיגיים נוספים. בכמה מנהגים נהג כאשכנזים, ובאחרים נהג כספרדים. בכמה דברים הורה למהרח"ו שלא לנהוג כמותו, אלא לנהוג כמנהג אבותיו של מהרח"ו, אך היו דברים בהם הורה למהרח"ו לנהוג כאשכנזים. לדעת רוב המקובלים האר"י הורה שכל אדם יחזיק בנוסח התפילה של אבותיו, אך יש מי שסברו שלפי האר"י טוב לאדם לשנות מנוסח אבותיו ולהתפלל בנוסח שתיקן האר"י (סעיף 8). מנהג "סדר" לט"ו בשבט, עם כוסות יין וכוונות ואמירת משניות וכו', נזכר לראשונה בספר חמדת ימים, ושם הוא כותב מפורשות שבכתבי האר"י לא נמצא מנהג זה, ושהדבר הוא חידוש שלו. יש דעות שונות בענין מחברו של ספר חמדת ימים, ולפי כל הדעות הספר חובר שנים רבות אחרי פטירת האר"י (סעיף 9). מהר"ם חאגיז הביא 'סדר' לט"ו בשבט, ובסוף דבריו הזכיר את האר"י, אך קשה מאוד לומר שכוונתו שהסדר נתקן ע"י האר"י, ונראה שכוונת מהר"ם היא רק לכך שהאר"י כתב שיש שלשים פירות המחולקים לשלשה סוגים וכו' (סעיף 10). המקובלים שסברו שהחמדת ימים חובר ע"י רשע חיברו סדרים אחרים לט"ו בשבט, וכנראה היו מהם שכלל לא נהגו לאכול פירות בט"ו בשבט (סעיף 11).
♦
סיכום פרק ד
לפירות א"י מעלות רבות, ויהודי חו"ל השתוקקו תמיד לאכול מהם. מנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט לא היה דווקא בפירות א"י, וכך עולה מהמקורות למנהג, וכן מתיאורי המנהג בקהילות ישראל. בקהילות שבחו"ל לא הקפידו לאכול דווקא מפירות א"י, משום שפירות א"י לא היו מצויים, או מסיבות אחרות אותן הצענו. נראה כי במאה השנים האחרונות נהגו בחו"ל, לפחות במקומות מסויימים, לאכול דווקא מפירות הארץ, ומסתבר שהגורם לכך היה הימצאותם של פירות א"י בשווקי חו"ל. בימינו, נראה שראוי לכל אדם להעדיף בכל השנה את פירות א"י, ובודאי בט"ו בשבט. עם זאת, כאשר רואים בחנות סוג פרי נוסף, שאינו גדל בא"י, נראה שטוב לרכוש אותו עבור ט"ו בשבט, ומ"מ יש מקום גם למנהגם של אלו שנמנעים מכך מתוך חיבת הארץ וכו' (סעיף 1). תיאוריה נפוצה גורסת שנהגו לאכול דוקא פירות יבשים, משום שהקפידו לאכול דוקא פירות מא"י. אולם, לא מצאתי מקורות או ראיות לתיאוריה זו, וניתנו עוד הסברים למנהג לאכול פירות יבשים. בנוסף, כלל לא ברור באלו מקומות נהגו לאכול פירות יבשים, וממתי החלו לנהוג בכך, ובתיאורי מנהגי הקהילות הדבר כמעט ולא נזכר (סעיף 2). לכאורה הטעם למנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט קשור לא"י, ולפיכך ראוי היה לאכול דווקא פירות מא"י, אולם כאמור המנהג לא היה להקפיד דווקא על פירות שגדלו בא"י, ולמרות זאת יש בכך הגיון, ע"פ כמה הסברים שהצענו. בנוסף (כפי שיתבאר בפרק ה'), יש כמה טעמים למנהג אכילת הפירות שכלל אינם קשורים לא"י (סעיף 3).
♦
סיכום פרק ה
טעמים רבים הובאו למנהג אכילת הפירות, וכאן בפרק ציינו חמשה עשר מתוכם. חלק מהטעמים קושרים את הענין לא"י, וחלקם לא. יש טעמים מהם עולה שהעיקר הוא אכילת הפירות, ויש טעמים מהם משמע שהעיקר הוא הברכה על הפירות, או התפילה עליהם (סעיף 1). טעמים רבים הובאו לעצם החגיגיות ביום ט"ו בשבט, וכאן בפרק הבאנו רק שמונה מתוכם, שאינם ידועים כל כך (סעיף 2).
♦
סיכום פרק ו
הבאנו בפרק את המנהגים השונים, מתקופת המשנה ועד לתקופת האחרונים, בנוגע לאמירת תחנון, הימנעות מתענית, ושאר במנהגי שמחה, בנוגע לשלשה זמנים – ט"ו בשבט, ל"ג בעומר, וט"ו באב [ולעיתים גם בענין סיום חודש ניסן וסיום חודש תשרי, ועוד מעט ימים כמו פסח שני].
בתקופת המשנה לא היתה חגיגיות בט"ו בשבט ובל"ג בעומר. לגבי ט"ו באב היתה חגיגיות, ואחרי שהמקדש נחרב ייתכן שהיא בטלה. מהתקופה שלאחר מכן, עד לתקופת הראשונים, אין לנו מקורות בנושא.
תחנון בשלשת הימים הללו: בשנת ה'כ' אנו מוצאים מנהגים חלוקים אצל האשכנזים באשכנז אוסטריה וצרפת לגבי אמירת תחנון בימים אלו, ונראה שהמנהג הנמנע מתחנון תואם לדרכו של הריצב"א (צרפת תתק"נ) שאסר להתענות בט"ו בשבט. ממקורות אשכנזיים משנת ה'ש"י לערך והלאה נראה שבתקופה זו התפשט בכל המקומות המנהג הנמנע מתחנון בימים אלו [לבד מיוצאי דופן בודדים]. כל זה בנוגע לאשכנזים.
אצל עדות אחרות לא מצאנו מקורות רבים בנושא: הראשונים מהם שמצביעים על חגיגיות הם הבית יוסף, שכתב בשנת ש"כ שלא אומרים תחנון בט"ו בשבט ובט"ו באב [אך בל"ג בעומר אומרים]. באותה תקופה כתב מהריק"ש (מצרים ש"ן) של"ג בעומר הוא יום שמחה בכל התפוצות. בעקבות דברי השו"ע התפשט כנראה אח"כ המנהג שלא לומר תחנון בימים הללו, כפי שרואים ממקורות שנכתבו כמאה שנה אח"כ.
מרוב המקורות המובאים בפרק עולה כי שלשת הימים הללו שווים זה לזה בדינם, דהיינו שאלו שנהגו לומר תחנון באחד מהזמנים הללו - נהגו לומר בכולם, וכך גם להיפך.
בענין שמחה בימים אלו: חגיגיות בל"ג בעומר נזכרת אצל חכמים אשכנזים החל משנת ה' אלפים לערך, ואצל הספרדים משנת ה'ש"ן לערך. כמעט כל המקורות בענין עוסקים דווקא בל"ג בעומר, ולא בט"ו בשבט וט"ו באב. אמנם בשני מקורות אשכנזיים מאוחרים יחסית, משנת ש"פ ומשנת תל"ח, נזכרת חגיגיות בכל שלשת הימים הללו.
♦
סיכום פרק ז
יש חלוקה עתיקה של שלשים פירות המחולקים לשלש קבוצות – אלו הנאכלים כולם, אלו שקליפתם אינה נאכלת, ואלו שגרעינם אינו נאכל. חלוקה זו נזכרת במדרש תהילים ובאלפא ביתא דבן סירא (סעיף 1). חלוקה זו הובאה גם בשם מהרח"ו, שהקביל זאת לשלשה עולמות - בריאה יצירה ועשיה. הבאנו את תרגום הפירות הנזכרים בדברי מהרח"ו (סעיף 2). הבאנו את ה'סדר' שתיקן החמדת ימים לט"ו בשבט, ובו נאכלים פירות מסויימים [שאת שמם תרגמנו], לפי סדר מכוון (סעיף 3). הבאנו את סדר הפירות והכוונות לט"ו בשבט שהובא בכת"י משנת תע"ד לערך, עם כמה הערות, ועם השוואה לדברי החמדת ימים (סעיף 4). הבאנו את דברי מהר"ם חאגיז שהביא סדר לאכילת הפירות שנהג אצל רבותיו (סעיף 5).
♦
סיכום פרק ח
ר"י בן שוסאן נולד במרוקו, להשערתי בשנת רע"ב בערך, לכל המאוחר. בילדותו עלה לא"י ולמד בירושלים לפני המהרלב"ח. אח"כ עבר לצפת, ומשם נאלץ לצאת לחו"ל בסוף שנת רח"צ, ושם חיבר במהלך שנת רצ"ט את ספרו תיקון יששכר. במהלך מסעו היה בכמה מקומות בתורכיה, ועוד, ובראשית שנת ש' חזר לביתו שבצפת, ושם התגורר לפחות עד לשנת של"ד. ייתכן שבמהלך תקופה זו יצא לחו"ל לגיחות קצרות. בתקופה זו שימש ר"י פוסק לעדת ה'מגרבים' יוצאי מרוקו שהתגוררו בצפת (סעיף 1). ראינו שכת"י פריז של התיקון יששכר נכתב אחרי שנת שי"ד, דפוס קושטא נדפס בשנת שכ"ד ע"פ כת"י שנכתב אחרי שנת שי"ד, כת"י קהיר נכתב בשנת של"ד, ואחריו נדפסה מהד' ונציה בשנת של"ט (סעיף 2).
♦
סיכום פרק ט
סקרנו את מחזור מעגלי צדק ומחזור הגדול. מצאנו שהדפסת מחזור הגדול החלה בשנת ש"ה לערך, וסיום ההדפסה היה להערכתי בשנת שי"ב. הקטע העוסק בט"ו בשבט נדפס להשערתי לפני חודש אב ה'ש"ה. כתיבת הדברים ע"י המחבר התרחשה כמובן לפני כן. הדברים נדפסו בשנית במחזור מעגלי צדק, שהדפסתו החלה בשנת שי"ז והסתיימה בסוף שנת ש"כ.
♦ ♦ ♦