ישיבת "כנסת ישראל" - "פחד יצחק"
ירושלים
לאו דבל יחל בשבועה
א. משמעות רש"י והרמב"ם ומאירי דליכא כלל לאו דבל יחל בשבועה
בגמ' שבועות (כ:) מובאת מחלוקת בין ר' דימי לרבין (בשם רבי יוחנן) בפי' האזהרות לנשבע ולנודר בשקר. לר' דימי "הנשבע אוכל ולא אוכל, שקר, ואזהרתיה מהכא לא תשבעו בשמי לשקר, אכלתי ולא אכלתי שוא, ואזהרתיה מהכא לא תשא שם ה' אלוקיך לשוא, קונמות עובר בלא יחל דברו". ושיטת ר' דימי "אכלתי ולא אכלתי שקר, ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר, אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל דברו, ואיזוהי שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע לאדם". ופרש"י בדברי ר' דימי: "כלו' בל יחל דמשמע להבא לאו לאזהרת שבועת להבא אתא, דשבועת להבא מלא תשבעו בשמי לשקר נפיק, וכי אתא לא יחל לאזהרת נדרים אתא, לאפוקי מדרבין דאמר אזהרת שבועה להבא אתא מלא יחל". ובתוס' העירו: "בשבועה נמי עובר משום בל יחל, דהכתיב או השבע שבועה לא יחל דברו, ובפר' ב' דנדרים תניא בהדיא דיש בשבועה בל יחל. והכא הכי קאמר, בקונמות ליכא אלא בל יחל גרידא". עכ"פ משמע מרש"י דלרב דימי ליכא אזהרת בל יחל בשבועה כלל.הרמב"ם בספר המצוות (לאו קנ"ז [מהדו' פרנקל]) כתב: "שהזהירנו מעבור על מה שחייבנו על עצמנו בדבור, אע"פ שהוא בלא שבועה, וזהו הנדרים. כמו שיאמר אדם, כשיהיה כך או אעשה כך, פירות העולם אסורים עלי או פירות מדינה פלונית וכו', ובאה האזהרה בעובר על הדבר ההוא באמרו יתברך 'לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה'. ובא הפי' לא יחל דברו לא יעשה אותו חולין, כלומר אם חייב על עצמו דבר שיקיים אותו".
הנה הדגיש הרמב"ם, שלאו דבל יחל נא' במיוחד לנודר ואינו מקיים נדרו, ולא הזכיר שגם בנשבע לשקר איכא לאו זה. וכן בריש הל' שבועות ברשימת הלאווין והעשין שיש בהל' שבועות לא מנה לאו דבל יחל בכלל. ועמד על כך הכס"מ בריש הל' שבועות, והקשה שאין שיטת הרמב"ם לא כר' דימי ולא כרבין, שהוא פסק שהן הנשבע על העבר והן הנשבע על העתיד לוקים משום לא תשבעו בשמי לשקר, אך בל יחל הזכיר רק על הקונמות. ותי' שם בשם הריב"ש (שו"ת ס' שפז) דפסק כרבין משום שהוזכר אחרון, ואף רבין עצמו סבר שהנשבע אוכל ולא אוכל עובר משום לא תשבעו בשמי לשקר, אלא שהוסיף עליו אף לאו דבל יחל. והא דלא הזכיר הרמב"ם לאו דבל יחל אף על הנשבע, הרי זה כדרכו שלא למנות לאוין הרבה על מצווה אחת, ועל כן הזכיר רק לאו המיוחד לשבועה בלבד.
אמנם, פשטות משמעות דברי הרמב"ם היא דאכן ליכא כלל לאו דבל יחל אלא בנדרים ולא בשבועות. ויעויין עוד במאירי (שבועות כ.) "זה שכתבנו שהשבועה אין בה לאו דבל יחל, הוא דעת ר' דימי בסוגיא זו, ואע"פ שאין הל' כמותו באכלתי ולא אכלתי, שלדעתו אזהרתו מלא תשא וכבר פסקנו שאזהרתו מלא תשבעו בשמי לשקר, מ"מ לענין מה שאמר קונמות בבל יחל, כלו' אבל לא שבועה, הלכה כמותו וכו', נמצא שאין הלכה כאחד מהם מכל וכל וכו', ויש פוסקים בכולם כרבין ואין הדברים נראין שבכל התלמוד מצינו בל יחל לנדר ולא לשבועה". והנה מבואר בדבריו בפירוש שאין ההלכה לא כרבין ולא כר' דימי, (אולי משום ששניהם אמרו משמו של ר' יוחנן, אפשר לקבל דבריהם למחצה). ועל כן אין להוכיח מהקושיא הנזכרת של הכסף משנה, ולשנות דברי הרמב"ם מפשוטם.
אלא שיש להבין לפי זה מה היא עיקר הסברא דר' דימי (כדפרש"י הנ"ל, וכמש"כ להלכה הרמב"ם והמאירי), שהנשבע לשקר לא עובר בלאו דבל יחל, הלא בפס' כתוב "איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו בשבועה לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" ומנין החילוק בין הנשבע ועבר על דבריו לנודר ועבר על דבריו (וכנ"ל ק' התוס').
ואמנם המאירי מעיר בעצמו על דבריו "ואע"פ שלא יחל בא גם כן לענין שבועה, דהא אכתיב כי ידור וכו' או השבע שבועה וכו' לא יחל דברו, מ"מ שבועה מלא תשבעו נפקא, ולא בא בל יחל אלא לענין נדרים שזדונן במלקות מכח בל יחל ושגגתן לא כלום". אך הדברים סתומים, וכי משום שישנו לאו מיוחד על הנשבע לשקר, אפשר לשנות פשט הפסוק וצ"ע.
♦
ב. יסוד האיסור בשבועה הוא חילול ה' ולא האיסור שנוצר ע"י דיבורו כנדר
הגמרא במס' נדרים (ב:) מחלקת בין נדר לשבועה, "וליתני כינויי שבועות בתר נדרים, איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמתסר חפצא עליה, לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא". ומקורה בספרי פר' מטות (פיסקא ד' [ע"פ המלבי"ם]), המחלק בין נודר לנשבע, "הנודר נודר בחיי המלך, הנשבע נשבע במלך עצמו". וצריך לבאר את הדברים.הנה הנשבע שלא יאכל מאכל מסוים אינו אוסר על עצמו את אותו מאכל, אלא נשבע בה' שלא יאכלנו. כלו' אכילת אותו בשר בעיני שווה לכפירה בה', ואם אוכלנו אין אני מאמין בה'. הוי אומר שהאכילה כשלעצמה אינה אסורה כאכילת קרבן מחמת קדושת המאכל, אלא אסורה בעקבות המשמעות הנלווית אליה, כלשון האזהרה לנשבע ועבר על שבועתו "לא תשבעו בשמי לשקר" הדגישה התורה בשמי, ופסק הרמב"ם שהנשבע שלא בשם אינו לוקה. וכן הרמב"ם בספר המצוות מנה לאוין דשבועת שקר, בין המצווה הס' שהיא ברכת השם, לבין מצווה הס"ג שהיא חלול השם, שנראה מזה דכולהו משייך שייכי באותו עניין של חילול השם שהוא יסוד כל הני לאווין.
אך הנודר אוסר עליו את הדבר ממנו נדר כקרבן או כמנחה ממש, ועצם האכילה של אותו מאכל אסורה עליו מכוח נדרו כאכילת קדשים. ובגמ' שבועות (כב.) איתא למ"ד אחד, שנפסק להלכה ברמב"ם (פ"ד ממעילה ה"ט), דאיכא מעילה בקונמות כהקדש וחייב בקרבן מעילה. ועל כן הנשבע כנשבע במלך עצמו שאם עובר על שבועתו מכחיש את עצמו של מלך, אך הנודר ועובר על נדרו מועל במלך ובדברים אשר נדרו לכבודו.
הלכך לאו דבל יחל וענינו, כמוזכר לעיל מהרמב"ם, מתאים דווקא לנודר ולא לנשבע, מכיוון שאין העבירה על השבועה מחללת את הדבור כי אם את ה', כי לא אסר על עצמו בדיבורו מידי, רק אמר ששמו של ה' יתחלל אם יאכל או שלא יאכל כיון שהעמיד שמו הגדול על עניין זה, והוי כשאר שבועות הדיינין והעדות שאין שייך בהם כלל לאו זה של לא יחל, שאינו אלא להעמיד דיבורו ולא ליצור איסור חדש, משא"כ הנודר הלא הוא מחלל את דבורו, שאינו מקיים את מה שייצר איסור על פי דיבורו ואסר על עצמו את המאכל כהקדש. אלא דעדיין צריך תלמוד דאם כן הוא אמאי כתבה התורה את השבועה בפרשה של בל יחל.
♦
ג. בשבועת "לאסור איסר" יוצר איסור על עצמו גם בשבועה ומתחייב בבל יחל
והנה עקב השוני בין שבועה לנדר הן בצורת החלות (איסור גברא לעומת איסור חפצא), והן במה שנודר אינו בשם ונשבע אינו אלא בשם, יש לדון האם יתכן מקרי אמצע שיהיה נדר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר, כגון שידור שלא בשם, אך יאסור לא את המאכל אלא את האכילה, וכן להיפך שישבע בשם אך יאסור על עצמו את המאכל ולא את האכילה. הרמב"ן בהלכות נדרים (ה:) כתב, שהנשבע ונודר בלשונות אלו הרי הן חלים ולוקה עליהם עי"ש. אבל הר"ן (ב:) חולק וכתב שאינם חלים, דהא בגמ' שם אמרו דנדר איסור חפצא ושבועה איסור גברא, ומה שנזכר בדף י"ב בנדרים "איזהו איסר האמור בתורה, אמר הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כיום שמת בו אביו וכו'". שלכא' משמע דאיכא נדר בלשון לא אוכל, וכן לעניין שבועה מצינו בגמ' בשבועות (כב.) "אכילה משתיהן עלי שבועה" כיוון שהזכיר שבועה הוי שבועה אף שאסר את החפצא, לאו בדקדוק נשנו לשונות אלו עי' שם.ובעקבות זה נראה שיתכן לחדש בדעת הרמב"ם (ורש"י ומאירי) הנ"ל, שהשבועה הנזכרת אצל לאו דבל יחל אינה שבועה רגילה הנלמדת מלאו דלא תשבעו בשמי לשקר, אלא היא שבועת "לאסור איסר", כנזכר בלשון הפסוק "או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו". והיינו שיסוד השבועה הזו הינה ביצירת איסור ("..שבועה לאסור איסר") ולא בחילול ש"ש גרידא.
ולשון שבועת איסר זו הינה הן בנדר בלשון שבועה והן בשבועה בלשון נדר, שכשאסר בשבועתו את החפצא כמו האומר "שבועה משתיהן עלי", אין סברא שתשתנה שבועתו משאר נדרים בעלמא, שכשם שהנודר מחלל את דבורו באכילת המאכל אותו אסר, אף האוסר בשבועה מחלל את דבריו, וכן כשאומר הריני שלא אוכל בשר ולא אשתה יין כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, אף שאינו בשם ואינו לשון שבועה הרי הוא הוא האיסר האמור בתורה כלשון הגמ', דשבועה בלשון נדר חשיב גם כשבועה (אף שלא עובר בלא תחללו שלא הזכיר שם), דשבועה נתנה אף לאסור דברים שאינם מוחשיים דווקא כאיסור חפצא, אלא אף מעשים וכד' שאינם נאסרים על ידי נדר שאין בהם ממש.
וכוונת הרמב"ם בסה"מ הנ"ל בלאו דבל יחל, שאסור "אף בלא לשון שבועה", אינה אלא שאף בלא לשון שבועה איכא לאו דבל יחל, אבל אם אמר לשון שבועה ויצר ע"ע איסור כאיסר, לא גרע עכ"פ מנודר שלא בלשון שבועה, ואף הרמב"ם בריש הל' נדרים כתב בכל לשון שיאסור הרי זה נאסר בה ואע"פ שאין שם שבועה כלל ולא הזכרת כינוי, ועל זה נאמר בתורה לאסור איסר על נפשו שיאסור על עצמו דברים המותרים",ו הוא הלשון הנאמר על הנשבע באותה פרשה ולא על הנודר, ומכאן ראיה שהעמיד הרמב"ם את השבועה הזו כשבועה מעין נדר, שאם משתמע מלשונו לשון יצירת איסור ע"ע יעבור בבל יחל אף בלשון שבועה, ואדרבא לשון שבועה כולל יותר שיכול ליצור ע"ע אף לשון איסור על הגברא ולא על החפצא, וכשאר איסורי תורה כנבילה ודם וכמש"נ.
♦ ♦ ♦