האם יש להקנות את המצה לאורחים
הקדמה מאת המסדר לדפוס
זכות היא לי לפרסם במאמר זה את רשימות מו"ח, הרב מרדכי רבינוביץ שליט"א (מחבר הספרים: מים ראשונים, ברכת הארץ, צפה הצפית על ערוה"ש, וספרים נוספים). עיקרי הדברים נמסרו בע"פ עוד לפני שנים, אולם לאחרונה ביאר מו"ח את דבריו באריכות בדרשת שבת הגדול ה'תשע"ט. ראיתי חשיבות לפרסמם, הן משום החידוש שבהם, והן משום שיש לחידוש זה נפק"מ להלכה בדבר המצוי בכל בית יהודי.לתועלת הקוראים, אסכם כאן את עיקר חידושו:
כפי שציין הרא"ש (פסחים פ"ב, סי' י"ח), מסוגיית הגמ' בפסחים (ל"ח, א'; סוכה ל"ה, א') עולה שיש במצה דין 'לכם', ומכיון שכך אין אדם יוצא ידי חובה במצה שאינה שלו. משום כך, כתבו הרקח ורבים מהאחרונים שראוי לאלו שאופים מצות בשותפות להקנות את הקמח והמצות לכל מי שיקבל מצה בסיום האפיה המשותפת[2]. כה"ח ועוד אחרונים כתבו שהקונה מצות ישלם עליהן לפני הפסח, כדי שהן וודאי יהיו שלו[3].
כמה אחרונים דנו מדוע לפי"ז לא נהגו העולם להקנות בליל הסדר את המצה לאורחים, ונאמרו בזה כמה יישובים[4]. השפת אמת (סוכה לה, א) נשאר בצ"ע על מנהג העולם [ומ"מ בפועל לא נהגו בביתו להקנות את המצה לאורחים[5]]. היו חכמים בדור האחרון שחששו לכך למעשה: בשם הגרש"ז אוירבאך מסרו ש"ראוי למדקדקים להדר בכך" ולהקנות את המצות לאורחים, ור' אליהו דושניצר היה מזהיר על כך. ויש שמסרו שכך נהגו בביתם האור שמח, הרוגצ'ובר, הגר"א סילבר, הגר"ח שמואלביץ, הגר"מ גיפטר, הגרי"ש אלישיב, הגר"ש דבליצקי וחכמים נוספים[6] [לעומתם, כתבו פוסקים אחרים שאין צורך להחמיר בזה[7]].
מו"ח מציע דרך מחודשת בענין זה, שמבארת את מנהג העולם, ומסבירה את שיטת הרמב"ם בנידון. לפי ביאורו המחודש, הרמב"ם סבר שסוגיית הגמ' לא נפסקה להלכה, ולשיטתו אין כל צורך שהמצה תהיה של האורח.
כל המובא במאמר, כולל ההערות, הוא משל מו"ח, אא"כ צוין אחרת. עריכת המאמר ופרסומו - על ידי ובאחריותי.
שמואל אריה ישמח
♦
כתב הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ו הל' ז') וז"ל: "אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו, כגון שאכלה טבל וכו' או שגזלה. זה הכלל: כל שמברכין עליו ברכת המזון - יוצא בה ידי חובתו, וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון - אין יוצא בו ידי חובתו", עכ"ל. וכתב על זה הרב המגיד, וז"ל: "מה שכתב 'או שגזלה', הוא בירושלמי (חלה פ"א סוף ה"ה) 'תני מצה גזולה אסור לברך עליה. א"ר אושעיא: על שם ובוצע ברך נאץ ה'. הדא דתימא בתחלה, אבל בסוף דמים הוא חייב לו, ר' יוחנן אמר: אין עבירה מצוה, ר' יוסי אמר: אין מצוה עבירה. א"ר אילא: אלה המצות - אם עשיתן כמצותן הרי הן מצות, ואם לאו אינן מצות', ע"כ. אבל ראיתי מי שכתב ממה שאמרו 'אבל בסוף דמים הוא חייב לו' שמע מינה מצה גזולה יוצא בה בדיעבד, דהא לא כתיב מצתכם, ע"כ, וסוף הירושלמי אינו נראה כן, אלא לא יצא, והוא שגזל מצה, אבל גזל חטים או קמח ועשאו פת, ודאי יוצא, שקנאן בשינוי, ודמים לבד הוא חייב לו, כך נ"ל". עכ"ל המגיד משנה. וראה גם הג' הרמ"ך.
ביאור הדברים, דאילו היה תנאי מן התורה שמצה צריכה להיות שלך ("מצתכם"), כי אז האוכל מצה גזולה אינו מקיים את המצוה כלל. אבל הואיל ולא כתיב "מצתכם", נמצא שאין תנאי במצות מצה שהמצה תהיה שלו, ממילא כל החסרון באכילת מצה גזולה אינו אלא מפני מצוה הבאה בעבירה, ומשום הכי אינו מברך על מצה גזולה לפניה (= הדא דתימא בתחילה) אבל לאחריה (= בסוף), הרי "דמים הוא חייב לו", שע"י לעיסה קנה את המצה בשינוי, וממילא יכול יהיה לברך עליה ברכת המזון, שהרי הוא מברך על מה שהיה כבר שלו. ועל זה השיג הרב המגיד, שמסוף הירושלמי שאין עבירה מצוה וכו' מוכח שגם משום מצוה הבאה בעבירה לא יוצאים אפילו בדיעבד[8].
מיהו, מש"כ דלא כתיב בענין מצה דבעינן "מצתכם", צ"ע לכאורה, שהרי בגמרא (פסחים ל"ח, א'; סוכה ל"ה, א') איתא להדיא דבמצה של מעשר שני לדעת רבי מאיר, דסבירא ליה מעשר שני ממון גבוה, לא יוצאים ידי חובה, ומסבירה הגמרא דזה נלמד מגזרה שוה "לחם" "לחם" מחלה, ובחלה כתיב "עריסותיכם", וע"י הגזירה שוה לומדים שגם במצה בעינן "מצתכם". ואם כן איך עבר המגיד משנה על זה בשתיקה?
ועיין שפת אמת סוכה ל"ה, א', וז"ל: "אתיא לחם לחם – ומשמע דמסקנת הגמ' כן הוא, ולפי זה צריכין ליזהר במצה של מצוה שיהי' המצה שלו [שיהי' לו בו דין ממון] דוקא, ולאורח על שלחן הבעה"ב צריך ליתן לו הבעה"ב המצה במתנה, ולא סגי מה שהרשהו לאכול דצריך להיות שלו ממש [שיוכל למכרו ולהקדישו, דמתנה שאין יכול להקדישה לא שמה מתנה, כדאי' בנדרים (מ"ח) עי"ש]. והעולם אין נזהרין בזה [[9]אכן אפשר דהעולם סומכין ע"ד הרא"ש (קידושין פ"א סי' כ') שהתיר לקדש בטבעת שאולה דאדעתא דהכא יהיב לי' שיוכל לצאת בו]", עכ"ל[10].
ובאמת, הבית יוסף או"ח סי' תנ"ד הביא הגה"מ (חמץ ומצה פ"ו אות ו') בשם הרוקח (סי' רפ"א) שכתב ש"טוב ללמד לומר 'כל מי שיגיע לידו מצה שלי הרי היא לו במתנה', כדאמרינן בפרק לולב וערבה (משנה בסוכה דף מ"ב, ב') 'מלמדים אותן לומר כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה", עי"ש[11].
לכאורה, מדהדגיש הרוקח 'מתנה', ולא הסתפק במתן רשות אכילה, היינו כסברת השפת אמת הנ"ל, דלמסקנת הגמרא בעינן מצה שלו. אלא, שמלבד מה שנתקשה בזה השפ"א, שאין העולם נזהרין בזה, יש לתמוה שדין זה של הרוקח לא הובא כלל בשו"ע[12]. ועוד, שלא מצאנו ברמב"ם דין כזה, וכל זה צ"ע.
♦
א. ב.
וכדי לעמוד על בירורן של דברים, עלינו לעיין בסוגית הגמרא פסחים לז, ב - לח, א, וז"ל הגמרא:"אמר רב אסי: עיסה של מעשר שני, לדברי רבי מאיר פטורה מן החלה, לדברי חכמים חייבת בחלה; [לח, א] מצות של מעשר שני, לדברי רבי מאיר אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, לדברי חכמים יוצא בה ידי חובתו בפסח. אתרוג של מעשר שני, לדברי רבי מאיר אין יוצא בו ידי חובתו ביום טוב, לדברי חכמים אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב.
[היינו שרב אסי טוען שבשלושה תחומים שונים, שיטת ר' מאיר שמעשר שני ממון גבוה, יש לה השלכה הלכתית. דהיינו, לענין חלה, לענין מצה, ולענין אתרוג]
מתקיף לה רב פפא: בשלמא עיסה דכתיב 'עריסותיכם', משלכם. אתרוג נמי דכתיב 'ולקחתם לכם', לכם משלכם יהא. אלא מצה, מי כתיב 'מצתכם'?!
[מקשה רב פפא, בשלמא גבי חלה ואתרוג, ניתן להבין למה אין חיוב חלה ולא יוצאים ידי חובת אתרוג אם פוסקים שמעשר שני ממון גבוה, שהרי בשניהם יש דין "לכם", שהאתרוג או העיסה יהיו שלך, שהרי באתרוג כתוב "ולקחתם לכם" ובחלה כתוב "עריסותיכם". אבל במצה, מי כתיב "מצתכם"?! ולמה אומר רב אסי שלר' מאיר לא יצא ידי חובה במצה של מעשר שני?!]
אמר רבא ואיתימא רב יימר בר שלמיא: אתיא 'לחם' 'לחם', כתיב הכא 'לחם עני' וכתיב התם 'והיה באכלכם מלחם הארץ', מה להלן משלכם אף כאן משלכם.
[על זה עונה רבא או רב יימר, שיש גזירה שוה בין מצה לחלה, וממילא כמו שבחלה בעינן "שלכם" כך גם במצה]
לימא מסייע ליה: 'עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים חייבת'. לימא מסייע?! היינו הך! הכי קאמר (ליה): לימא מדפליגי בעיסה, בהנך[13] נמי פליגי.
[לימא מסייעא הא לכל מילתיה דרב אסי, דמדבהא פליגי באתרוג נמי פליגי. רש"י], או דילמא שאני התם, דכתיב 'עריסותיכם' 'עריסותיכם' תרי זימני[14] [אבל התם לכם למעוטי שאול וגזול, אבל אתרוג של מעשר שני (האי) [צ"ל: הואיל. רש"ש] דאיתיהיב ליה לאכילה נפיק ביה, ואפילו לר' מאיר. רש"י].
והנה, מרהיטת הסוגיא משמע שרצינו לסייע לרב אסי מברייתא אלא שבסוף דחינו את הסיוע. אבל אין כל זה נוגע לדינו של רב אסי לגבי מצה של מעשר שני, דהואיל ויש גזירה שוה "לחם" "לחם", נשאר הדין במצה כמו בחלה, וכמו שבחלה הואיל וכתיב פעמיים 'עריסותיכם' בעינן עיסה שלכם, כמו כן במצה בעינן שהמצה תהיה "מצתכם".
ועיין רא"ש (פסחים פ"ב, סי' י"ח), וז"ל: "אמר רב אסי מצה של מעשר שני לדברי ר' מאיר אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לדברי חכמים אדם יוצא ידי חובתו בפסח, והא לא כתיב מצתכם, אמר רב יימר אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ, מה להלן משלכם אף כאן משלכם. משמע מהכא דאין יוצאין במצה גזולה, דרבנן אית להו שפיר גזירה שוה, דגזירה שוה זו מקובלת בפרק רבי ישמעאל (מנחות ע, ב) על ההיא מתניתין דהחיטין והשעורין והכוסמין והשיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה, וקאמרי עלה בגמרא 'מנא הני מילי? אמר ריש לקיש אתיא לחם לחם ממצה: כתיב הכא והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב התם לחם עוני, אלא דרבנן אית להו דמצת מעשר שני הוי שלכם, אבל גזולה דלאו לכם היא לא נפיק בה. וכן מוכח מסקנא דסוגיא דקאמר לימא מסייע ליה, מדהכא פליג בהך נמי פליג, שאני עיסה דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני, וממעטינן מינייהו מעשר שני וגזול, אבל הכא גבי אתרוג דלא כתב אלא חד לכם למעוטי שאול וגזול הוא דאתא, אבל מעשר שני דאיתיהיב ליה לאכילה הכי נמי דנפיק ביה, אלמא דלכולי עלמא גזול לא חשיב לכם", עי"ש.
והנה, בקידושין נ"ד, ב', בענין המחלוקת בין ר' מאיר לר' יהודה אי מעשר שני ממון גבוה או ממון הדיוט, מסיקה הגמרא: "אמר רב נחמן בר יצחק הלכה כר' מאיר הואיל ותנן בבחירתא כוותיה", עי"ש. וכן פסק הרמב"ם (הל' מעשר שני פ"ג הל' י"ז) וז"ל: "מעשר שני ממון גבוה הוא שנאמר לה' הוא וכו'", עי"ש (וכן הוא בפירוש המשנה קידושין פ"ב מ"ח: "הלכה כר' מאיר במעשר", עי"ש).
ולפי זה, הואיל והלכה כר' מאיר במעשר שני, דהוא ממון גבוה, וכנ"ל, והואיל ולמסקנא נשארה הגזרה שוה "לחם" "לחם" מחלה, וכנ"ל, אם כן היינו מצפים שהרמב"ם יפסוק שלא יוצאים ידי חובה במצה של מעשר שני, וכר' מאיר וככל הנ"ל.
אבל מה נעשה, וברמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ו הל' ח' כתב להדיא שיוצאים ידי חובה במצה של מעשר שני בירושלים עי"ש. ולא זו בלבד, אלא שגם בשני הדינים הנוספים שהביא רב אסי לגביהם מחלוקת ר"מ וחכמים, פסק הרמב"ם כחכמים: בהל' בכורים פ"ו הל' ד' כתב שעיסה של מעשר שני חייב בחלה, ובהל' לולב פ"ח הל' ב' כתב שאם נטל אתרוג של מעשר שני יצא ידי חובה עי"ש. ואם כן, נמצא דהרמב"ם מזכה שטרא לבי תרי, שהרי לר' מאיר שמעשר שני ממון גבוה, קבענו שלא יוצאים ידי חובת מצה ואתרוג, וגם פטורים מחלה, ואילו הרמב"ם מצד אחד פוסק כר' מאיר שמעשר שני ממון גבוה, ומצד שני מחייב עיסת מעשר שני בחלה, ופוסק שיוצאים ידי חובה הן באתרוג של מעשר שני והן במצה של מעשר שני. וכל זה צ"ע.
♦
והנה, מצאנו באחרונים שתי גישות עיקריות ליישוב פסקי הרמב"ם ז"ל.
יש מן האחרונים שתירצו שבאמת הרמב"ם פסק כר' יהודה, דמעשר שני ממון הדיוט, ומה שכתב בפרק ג' מהל' מעשר שני הנ"ל שמעשר שני ממון גבוה, היינו בגבולין. והוא ע"פ המבואר בסנהדרין קי"ב, ב', בשם רב חסדא, דבגבולין גם ר' יהודה מודה שמעשר שני ממון גבוה, ורק בירושלים חולק הוא על רבי מאיר וסבירא ליה דמעשר שני בירושלים ממון הדיוט (מחנה אפרים הל' בכורים פ"ו הל' ד'; לח"מ הל' חמץ ומצה פ"ו הל' ח').
אבל כמה מן הדוחק יש בתירוץ זה, שהרי לפי זה לא היה לו לרמב"ם לסתום את הדברים ולקבוע שמעשר שני ממון גבוה, בלי לפרט שכוונתו דוקא בגבולין! ומלבד זה האריכו כמה אחרונים[15] להוכיח בראיות ברורות שסתמא דגמרא לית ליה דרב חסדא, אלא דלר' יהודה סבירא ליה גם בגבולים דמעשר שני ממון הדיוט.
לעומת זאת, הרבה אחרונים הלכו בעקבות המהר"י קורקוס (הביאו בכס"מ הל' בכורים פ"ו הל' ד'), ותורף דבריו: דבסוכה ל"ה, א' לגבי אתרוג של ערלה איתא בגמרא שנחלקו רב אסי ור' חייא בר אבין, דרב אסי סבירא ליה שאתרוג של ערלה פסול משום דלית ביה דין ממון (שהרי ערלה אסורה בהנאה), ואילו ר' חייא בר אבין סבירא ליה שאתרוג של ערלה פסולה משום דלית בה היתר אכילה. ומסיקה הגמרא שלכו"ע בעינן היתר אכילה, אלא שלרב אסי לא די בזה, אלא בעינן גם דין ממון, ולדעת ר' חייא בר אבין, די בהיתר אכילה ולא בעינן גם דין ממון. והנה, הגמרא שם קובעת שאיכא בינייהו, בין ר' חייא לבין רב אסי, אתרוג של מעשר שני בירושלים אליבא דר' מאיר, דלדעת ר' חייא בר אבין, הואיל ואתרוג של מעשר שני בירושלים אית ביה היתר אכילה, אע"פ שלר"מ הוא ממון גבוה, מ"מ הואיל ויש בו היתר אכילה, די בזה להיחשב לכם, ואפילו לר' מאיר יוצאים ידי חובה. ואילו לרב אסי, מאחר ולא די בהיתר אכילה אלא בעינן נמי דין ממון, לכן לרב אסי יפסול ר' מאיר אתרוג של מעשר שני בירושלים, דאע"פ שיש בו היתר אכילה, דין ממון אין בו, דממון גבוה הוא. והאריכו האחרונים להוכיח בהרבה ראיות שהלכה כר' חייא בר אבין. ולפי זה, מיושבים דברי הרמב"ם, שלעולם סבירא ליה לרמב"ם כר' מאיר, דמעשר שני ממון גבוה, אלא שבאתרוג, וכן בחלה, וכן במצה, אף שבשלשתם בעינן לכם, מ"מ די בהיתר אכילה כדי שייחשב 'לכם'. והיינו כר' חייא בר אבין, וכנ"ל. נמצא לפי זה שנדחו דברי רב אסי בפסחים ל"ח, א' (ובהמשך הסוגיא בסוכה שם), ולעולם מודה ר' מאיר שיוצא ידי חובה באתרוג ומצה של מעשר שני וכן שעיסת מעשר שני חייבת בחלה.
♦
ג. ד.
והנה, הצד השוה בין שני התירוצים הנ"ל הוא שלפי שניהם יש דין "לכם" גם במצה, שנלמד מגזירה שוה "לחם" "לחם" מחלה. אלא שלפי התירוץ הראשון של המחנה אפרים והלח"מ, הרמב"ם פוסק כר' יהודה שמעשר שני ממון הדיוט, וממילא מצה של מעשר שני היא של הבעלים. ולפי תירוצם של המהר"י קורקוס והרבה אחרונים, הרמב"ם פוסק כר' מאיר שמעשר שני ממון גבוה, ומה דיוצא ידי חובה במצה של מעשר שני, אף שמעשר שני ממון גבוה, הוא מפני שדי בהיתר אכילה כדי להיחשב "לכם".אבל לכאורה יש לתמוה בזה, דאיך לא מצאנו בשום מקום ברמב"ם הל' חמץ ומצה תנאי פשוט זה דבעינן "מצתכם"?! ולשם השוואה, בהל' לולב פ"ח הל' י' כתב הרמב"ם וז"ל: "אין אדם יוצא ביו"ט ראשון של חג בלולבו של חבירו שישאלנו ממנו עד שיתננו לו במתנה", עי"ש. ובהל' בכורים פ"ח הל' ו' כתב הרמב"ם: "המקדיש עיסתו או המפקיר אותה קודם שנתגלגלה, ופדאה או זכה בה, ואח"כ גלגלה, או הקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה, ופדאה או זכה בה, הרי זו חייבת בחלה", עי"ש. ובדרך אמונה שם אות מ': "וכן המקדיש עיסתו – גלגול הקדש פוטר מחלה דדרשי' עיסותיכם ולא של הקדש, וכן עיסת הפקר פטורה מהאי טעמא, ובלבד שתהא הקדש והפקר בשעת גלגול. ומש"כ רבנו לעיל בפ"ו ה"ג דהפקר פטור מתו"מ וחייב בחלה, היינו הפקר בשעת מירוח או הבאת שליש, אבל לא בשעת גלגול". ובאות מ"ד: "שאין נפקא מינה אם ההקדש וההפקר וגם הזכי' הי' קודם הגלגול או אחר הגלגול, העיקר שבשעת גלגול לא היתה של הקדש ושל הפקר, חייבת בחלה", עי"ש (וראה עוד בדרך אמונה בכורים פ"ו הל' ה' ס"ק מ'). ואילו לגבי מצה לא מצאנו בשום מקום ברמב"ם רמז לכך דבעינן "מצתכם", והוא פלא לכאורה. ואף שהרמב"ם כתב להדיא שאין יוצאים ידי חובה במצה גזולה, הרי טעמו שם הוא מפני מצוה הבאה בעבירה, וכמו שהבאנו בתחילת דברינו מן הירושלמי חלה (פ"א, סוף הלכה ה'), ולא משום דבעינן "לכם". [ואדרבא, מן הירושלמי הנ"ל מוכח לכאורה שאין דין מצתכם במצה, דאם לא כן, למה פסלו מצה גזולה משום מצוה הבאה בעבירה, תיפוק ליה דלאו "לכם" הוא. ויש לדחות, ואכמ"ל, וראה עוד להלן בשם המאירי].
♦
והנה, ראה זה מצאתי ברבנו חננאל (פסחים ל"ז, ב' - ל"ח, א') דבר חדש מאד. וז"ל: "אמר ר' אסי עיסה של מעשר שני לדברי ר' מאיר פטורה מן החלה, לדברי ר' יהודה חייבת בחלה, וכן מצה של מעשר שני, וכן אתרוג של מעשר שני אין יוצאין בהן ידי חובה, ודייק מהא עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים חייבת, נימא מדבהא פליגי בהני נמי פליגי, ודחי' דלמא לעולם לא פליגי, ושאני הכא דכתיב עריסותיכם תרי זימני, ואמרי' מדכתיב תרי זימני בעינן עיסה שלכם שתהיה שלכם ממש של חולין ולא של מעשר שני דהא אינו שלכם אלא חשוב הוא כשלמים שהן קדשים והותרו לבעלים לאכלן בירושלים, אבל אתרוג אף על גב דכתיב ולקחתם לכם, למעוטי שאול וגזול הוא דאתא ולא למעוטי אתרוג של מעשר שני, מצה נמי לא כתיב מצתכם ולחם לחם מחלה לא יליף", עכ"ל.
הרי שלדעת הר"ח יש אפשרות ש"לחם" "לחם" מחלה לא יליף, דהיינו שאין בכלל דין "לכם" במצה, דהא לא כתוב בתורה "מצתכם", ואין גזרה שוה "לחם" "לחם" מחלה. דבחלה בעינן באמת "עריסותיכם" אבל לא במצה. ואם דבר זה נכון במסקנה, מובן היטב למה יוצאים ידי חובה במצה של מעשר שני, וכן למה לא הוזכר ברמב"ם כלל דין כזה דבעינן "מצתכם".
אלא שלכאורה יש לשאול שתי שאלות חמורות על גישה זו: א) אפשרות זו ד"לא יליף לחם לחם מחלה" נאמרה בגמרא כדחייה בעלמא, לדחות את הלימא מסייע ליה מן הברייתא. ומנלן שאפשרות זו נכונה למסקנה? ב) ברא"ש (פסחים פ"ב אות י"ח) כתב שהגזרה שוה ד"לחם" "לחם" היא גזרה שוה מוסכמת על כולם, וכדמוכח מהא דמנחות (ע', ב') על המשנה דחמשת מיני דגן חייבין בחלה, ובגמרא שם הסבירו שזה נלמד מגזרה שוה "לחם" "לחם" ממצה, דלמצה כשר רק מין שיכול להחמיץ, דהיינו חמשת מיני דגן, וממילא גם חלה מחוייבת רק מעיסה מחמשת מיני דגן. והנה, הדין הזה שחלה מחוייבת רק מחמשת מיני דגן הוא דין מוסכם, וא"כ גזרה שוה זו היא גזרה שוה שגם החכמים מסכימים לה, ואיך כתב הר"ח ד"לחם" "לחם" לא יליף?!
♦
ה. ו.
והנה, במשנה פסחים (ל"ה, א') שנינו: "חלות תודה ורקיקי נזיר, עשאן לעצמו אין יוצא בהן", עי"ש. ובגמרא פסחים ל"ח, א', שואלת הגמרא מנא הני מילי ומביאה שני הסברים: א) רבה לומד מן הפסוק 'ושמרתם את המצות' דבעינן מצה שמשתמרת לשם מצה ולא לשם זבח. ב) רב יוסף לומד מן הפסוק 'שבעת ימים מצות תאכלו' דבעינן מצה שנאכלת לשבעת ימים, יצתה זו שאינה נאכלת אלא ליום ולילה. אח"כ שואלת הגמרא למה צריכים טעמים אלו, למה לא נאמר שחלות תודה ורקיקי נזיר פסולים למצה משום דבעינן מצה שנאכלת באנינות, או משום דהם מצה עשירה, או משום שאינם נאכלים בכל מושבות אלא דוקא בירושלים. ועל כל אחד מן הטעמים האלה יש לגמרא תשובה, עי"ש. והקשו התוס' (ל"ח, א', ד"ה חלות תודה) למה לא הזכירה הגמרא כלל את הטעם הפשוט דלא יצא משום דבעינן מצתכם? ונדחקו מאד, עי"ש. אולם, לשיטת הר"ח אין כאן קושיא כלל, דהסיבה שהגמרא אינה מציעה שהפסול בחלות תודה ורקיקי נזיר הוא משום דבעינן מצתכם, היא משום שבאמת אין דין כזה, דס"ל לגמרא למסקנא שאין גזרה שוה "לחם" "לחם".ועוד, עיין פסחים ל"ו, א': "תנו רבנן, יכול יוצא אדם ידי חובתו במעשר שני בירושלים, תלמוד לומר (דברים ט"ז, ג') 'לחם עני', מה שנאכל באנינות, יצא זה שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: 'מצות', 'מצות' ריבה (להתיר מצה של מעשר שני), אם כן מה תלמוד לומר 'לחם עני'? פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש. מאי טעמא דרבי עקיבא? מי כתיב 'לחם עוני' (בוי"ו דמשמע מיניה אוני. רש"י), 'עני' כתיב. ורבי יוסי הגלילי מי קרינן 'עני', 'עוני' קרינן. ורבי עקיבא האי דקרינן ביה 'עוני' כדשמואל, דאמר שמואל 'לחם עני' - לחם שעונין עליו דברים הרבה", עי"ש. ויש לתמוה, היאך לא הוזכר כלל שממעטינן מצה של מעשר שני משום חסרון ד"לכם"? והרי לפי כללי ההלכה, הלכה כר' עקיבא מחבירו, ומאידך הגמרא בקידושין נ"ד, ב', קובעת שהלכה כר' מאיר במעשר שני שהוא ממון גבוה, ואם בעינן "לכם" במצה, איך יתכן שלר' עקיבא יוצאים ידי חובה במצה של מעשר שני? אמנם, אפשר לומר שהוא מפני שיש בו היתר אכילה, וכשיטת המהר"י קורקוס וסייעתו הנ"ל. אלא שקשה מאד, דאיך לא עוררה הגמרא שם כלל את הבעיה של "מצתכם"?! ולפי שיטתנו ע"פ הר"ח, דמסקנת הגמרא היא שאין דין "לכם" כלל במצה, אתי שפיר היטב.
ומצאתי בס"ד ראיה גדולה לכך שלפי המסקנה באמת אין דין "לכם" במצה, וממילא אין גז"ש "לחם" "לחם", והיא מדברי המאירי סוכה ל"ה, ב' (עמ' קכ"ה), וז"ל: "יוצא אדם ידי חובתו בפסח במצה של מעשר שני, שהרי אין כתיב בה לכם[16]. ואף על פי שבתלמוד המערב פסלו מצה גזולה, אלמא מצה (ולולב)[כלולב][17] הוא, אינו כן, אלא ממה שכתוב 'אלה המצות אם כמצות הרי הן מצות אם לאו אינן מצות' (ירושלמי חלה פ"א הל' ה'; והוא מקור הירושלמי למצוה הבאה בעבירה). וכן עיסה של מעשר שני בירושלים אף על פי שהיא ממון גבוה חייבת בחלה ואין מדקדקין בה משום דכתיב ראשית עריסותיכם וזו עריסת שמים היא[18]", עכ"ל. הרי מפורש במאירי שמה שיוצאים ידי חובה במצה של מעשר שני הוא מפני שאין דין "לכם" במצה, והוא כשיטת הר"ח הנ"ל.
ומוכח מכל זה, שלמסקנא באמת נוקטת סתמא דגמרא שאין ללמוד מצה מחלה בגזירה שוה ד"לחם" "לחם", וכמו שכתב הר"ח. וממילא, שפיר יש לומר בדעת הרמב"ם שאף הוא נקט כן, וס"ל להלכה שאין גזירה שוה כזו, ואין דין "לכם" כלל במצה.
ובזה תירצנו את הקושיא הראשונה שהבאנו לעיל על הר"ח, מנין שלמסקנה נוקטים ש"לא יליף לחם לחם מחלה".
♦
אלא שעדיין שומה עלינו לתרץ את הקושיא השניה, ולהבין היאך יתכן לדחות את הגזרה שוה "לחם" "לחם", שהרי כבר הוכיח הרא"ש דגזרה שוה זו מקובלת על הכל! וליישב זה על נכון נקדים הקדמה אחת.
בפירוש הרא"ש נדרים ע"ח, א', איתא: "בית שמאי לית להו גזרה שוה – ולקמן בעי הדיוטות מנא להו, דאי הוו דרשי גזרה שוה למילף נדרים משחוטי חוץ להכשיר הדיוטות, הוו ילפי נמי שחוטי חוץ מנדרים, דאין גזרה שוה למחצה", עכ"ל.
הרי שלדעת הרא"ש, הכלל שאין גזירה שוה למחצה כולל לא רק שיש ללמוד כל מה שניתן מן המלמד, אלא שהוא כולל גם כן שכמו שלמדנו מן המלמד על הלמד, כן נלמד מן הלמד אל המלמד. וכמו שכתב הרא"ש הנ"ל שכמו שלמדנו נדרים משחוטי חוץ מגזירה שוה, כן יש לנו ללמוד שחוטי חוץ מנדרים, ומשום שאין גזירה שוה למחצה.
אולם, כבר הראו האחרונים[19] שמדברי רש"י בכריתות כ"ב, ב', מוכח שהוא חולק בזה וסבירא ליה שאין הכרח לומר שאם יש גזירה שוה בכיוון אחד, מוכרחים ללמוד גם לכיוון השני[20]. שהרי בגמרא כריתות שם איתא שנחלקו ר' עקיבא וחכמים אם יש דין אשם תלוי על ספק מעילות, דר' עקיבא סבר שמכיון שבתורה באה פרשת אשם תלוי מיד לאחר פרשת אשם מעילות, וכתוב בפרשת אשם תלוי "ואם נפש" וי"ו מוסיף על ענין ראשון, וממילא למדים עליון מתחתון, להורות שגם בספק מעילות יש אשם תלוי. ובהמשך השו"ט של הגמרא איתא דרבנן סברי דתחתון הוא דגמר מעליון לאשם בכסף שקלים, ור' עקיבא סבר אין היקש למחצה, וכמו שלמדים תחתון מעליון כן יש ללמוד עליון מתחתון. ורש"י ז"ל מוחק את המלים "ור' עקיבא סבר אין היקש למחצה" דלאו היינו היקש למחצה, היינו דמשום שמקישים תחתון לעליון אין זה מחייב שמקישים גם כן עליון לתחתון. וממנו נלמד דגם בגזירה שוה למחצה הכי הוי. והיינו, דאין גזירה שוה למחצה פירושו שאם למדנו בגזרה שוה בין אל"ף לבי"ת איזה דין שכתוב באל"ף, ויש עוד דינים ללמוד מאל"ף, אין גזירה שוה למחצה וצריכים ללמוד גם אותם הדינים. אבל לומר שאם למדנו דינים מאל"ף לבי"ת, כמו כן צריכים ללמוד דינים מבי"ת לאל"ף, זה לא אמרינן, דאין היקש למחצה ואין גזירה שוה למחצה אינו מחייב שלומדים זה מזה וזה מזה, עי"ש.
הרי שנחלקו הרא"ש ורש"י בהבנת הכלל של 'אין גזרה שוה למחצה', דלדעת הרא"ש אם מצאנו גזרה שוה בכיוון אחד, דין 'אין גזירה שוה למחצה' מלמד שצריך גם כן להפעיל את הגזרה שוה בכיוון השני, דגזירה שוה היא דו סטרית. אבל רש"י סבירא ליה דגזירה שוה היא חד סטרית, והכלל של 'אין גזירה שוה למחצה' נוגע להיקף הדינים שלמדים מן המלמד, ואינו כולל גם כן שגזירה שוה היא דו סטרית, ושכמו שלמדים אל"ף מבי"ת כן יש ללמוד בי"ת מאל"ף וכנ"ל.
ומעתה, הרי הרא"ש הוכיח שהגזרה שוה של "לחם" "לחם" מקובלת לכו"ע מהא דלמדנו חלה ממצה, שכמו שמצה כשרה רק מחמשת מיני דגן שבאים לידי חימוץ, כמו כן חלה מחוייב רק מעיסה שעשויה מחמשת מיני דגן. והואיל וגזירה שוה זו שממנו לומדים שחלה מחוייבת רק מה' מיני דגן אין עליה חולק, ממילא עלינו גם כן ללמוד מצה מחלה, וכמו שבחלה יש דין של "עריסותיכם" יש לנו לומר גם כן שאף במצה יש דין "מצתכם". אבל כל זה דווקא להרא"ש, לשיטתו, שכל זה כלול ב'אין גזירה שוה למחצה', וממילא כמו שלומדים חלה ממצה כן יש ללמוד מצה מחלה.
אבל הר"ח יש לומר שסבירא ליה כרש"י כריתות הנ"ל, שאין זה כלול ב'אין גזרה שוה למחצה', וממילא אע"פ שמקובל על כו"ע שלומדים חלה ממצה בגזרה שוה "לחם" "לחם" שאין דין חלה אלא בעיסה מה' מיני דגן, מ"מ אין זה מחייב שלומדים מצה מחלה.
והיינו שכתב הר"ח דלא כתיב מצתכם ו"לחם" "לחם" מחלה לא יליף[21].
♦
ז. ח.
ואם כנים הדברים, אף אנו נאמר שהרמב"ם הולך בעקבות הר"ח וס"ל להלכה שאין שום דין "מצתכם" במצה, ולא ילפינן מצה מחלה מגזרה שוה ד"לחם" "לחם", וככל הנ"ל. נמצא לפי זה, דבאתרוג יש דין "לכם", ומשום הכי אתרוג הגזול או השאול אינו כשר, וכן בחלה יש דין "עריסותיכם", ומשום הכי עיסה שהיתה הקדש או הפקר בשעת גלגול פטור מן החלה. אולם, אתרוג של מעשר שני בירושלים כשר למצוה, משום דקיי"ל כר' חייא בר אבין שדי בהיתר אכילה כדי להיחשב "לכם". וכן עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה, משום שיש בה היתר אכילה ודי בזה להיחשב "עריסותיכם". אבל במצה כלל וכלל אין צורך ב'מצתכם' וכנ"ל, ומשום כך לא רק שמצה של מעשר שני בירושלים כשרה למצוה, אלא שגם מצה שאולה כשרה, שהרי אין כאן שום דין של "לכם" וככל הנ"ל.♦
ט.
והנה, עיין ט"ז או"ח סי' תנ"ד סק"ד ומשנ"ב סי' תנ"ד ס"ק ט"ו שמה שפוסל בשו"ע שם (סי' תנ"ד סע' ד') מצה גזולה הוא משום דילפינן מחלה בגזירה שוה ד"לחם" "לחם", מה התם אין אדם מפריש חלה אלא מעיסה שלו דכתיב עריסותיכם, אף כאן כן. ודוקא גזולה, אבל אם שאל מצה יוצא בה, דהא שאל אותה על מנת לאכלה, ולא על מנת להחזירה בעין, אם כן הרי היא שלו ממש, עי"ש. והיינו, שאם ראובן שואל מצה משמעון, ודאי שכוונתו לאכלה, וממילא חייב לו דמים על המצה, והוה שלו.אולם, התינח בשואל כנ"ל, אבל מה הדין באורח: האם מי שמתארח אצל חבירו לליל הסדר יש לו כוונה כלשהי "לשלם" עבור האוכל כולל המצה שהוא מקבל?! האם בעה"ב מקנה לאורח את האוכל?!
והנה, בס' בית האוצר (חלק א' כלל קנ"ז) חקר מהר"י ענגיל ז"ל באכילת אורח, האם משלו הוא אוכל או משל בעה"ב הוא אוכל, מי אמרי' דכיון דנותן לו לאכול ממילא קונה אותו והוא שלו, או דילמא לא קני לי' והוא אוכל של בעל הבית שמרשהו לאכול את שלו[22].
ומפורסמים דברי הר"ן נדרים ל"ד, ב', גבי ראובן שאמר לשמעון "ככרי עליך", היינו שאסור לשמעון לאכול ככר הלחם של ראובן, ואומרת הגמרא שהנפק"מ בכך הוא אם ראובן הזמין את שמעון לאכול אצלו, שאסור לשמעון לאכול את הככר של ראובן, שהרי גם כשהוא אורח הככר נשארת של המארח, עי"ש.
[ועיין ר"ש משנץ מעשר שני פ"א מ"א ד"ה אבל, שאף שאסור למכור מעשר שני, כמו שכתוב שם במשנה, מ"מ אף למאן דאמר מתנה כמכר "בכי האי גוונא שמזמן את חברו שיאכל אצלו מודה דשריא", והיינו משום שאכילת האורח אינה מתנה שקבל מהמארח, אלא שבעה"ב מרשה לו לאכול משלו, וא"כ אין כאן מתנה כלל].
ולפי הבנת הט"ז והמשנ"ב שיש דין "לכם" במצה, א"כ תסתער עלינו שאלת השפת אמת והאמרי בינה בה פתחנו, שאין דרך העולם להקנות לאורחים את המצה, וקשה אם כן איך יוצאים בה?!
אולם, לפי דרכנו שלמסקנה אין דין מצתכם כלל, אתי שפיר היטב מנהג העולם שאינם נזהרים להקנות לאורחים את המצות, דהעולם מסתמך על שיטת הר"ח והרמב"ם והמאירי, שלמסקנה אין דין לכם במצה, וממילא יוצא המתארח ידי חובתו גם במצה של המארח, ותו לא מידי[23].
♦ ♦ ♦