פטור תלמידי חכמים מקריאת שמע שעל המיטה
פתיחה
נאמר בגמרא (ברכות ד, ב - ה, א):אמר רבי יהושע בן לוי: אף על פי שקרא אדם קריאת שמע בבית הכנסת, מצוה לקרותו על מטתו. אמר רבי יוסי[2]: מאי קרא: 'רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה'.
אמר רב נחמן: אם תלמיד חכם הוא, אין צריך. אמר אביי: אף תלמיד חכם מיבעי ליה למימר חד פסוקא דרחמי, כגון: 'בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ה' אל אמת'.
ועוד נאמר (שם ס, ב):
הנכנס לישן על מטתו, אומר מ'שמע ישראל' עד 'והיה אם שמוע'.
ואומר: ברוך המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי ומאיר לאישון בת עין. יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתשכיבני לשלום, ותן חלקי בתורתך, ותרגילני לידי מצוה, ואל תרגילני לידי עבירה, ואל תביאני לידי חטא, ולא לידי עון, ולא לידי נסיון, ולא לידי בזיון, וישלוט בי יצר טוב ואל ישלוט בי יצר הרע ותצילני מפגע רע ומחלאים רעים ואל יבהלוני חלומות רעים והרהורים רעים, ותהא מטתי שלמה לפניך, והאר עיני פן אישן המות, ברוך אתה ה' המאיר לעולם כולו בכבודו.
פטור תלמיד חכם הובא בדברי רבים מן הגאונים והראשונים[3]: סדר רב עמרם גאון (ק"ש שעל המיטה), הלכות גדולות (מהד' מכון ירושלים; עמ' לד), תשובת גאון (גאוניקה עמ' רסב), רי"ף (ברכות ג, א בדפיו), ספרי דבי רש"י (מחז"ו, עו; סידור רש"י, קלב), ראב"ד (תשובות ופסקים סי' קצד), האשכול (מהד' אלבק; לה, א[4]), הרוקח (סי' שכז), ר"י מלוניל (על הרי"ף שם ד"ה מצוה), רי"ד (ברכות ב, א; ה, א), או"ז (א, ג), רא"ה (ברכות ה, א), מאירי (ברכות ב, א ד"ה מעתה וד"ה ואע"פ; ה, א ד"ה ותלמיד; חיבור התשובה, משיב נפש ב, יג ד"ה אחר), ריא"ז (ברכות א, ב, ד), רא"ש (ברכות א, א; א, ו), אורחות חיים (דין ק"ש סמוך למיטתו, א; ובכלבו, סי' כט), אהל מועד (שער ק"ש א, ב), אבודרהם (מצות ק"ש), אגודה (ברכות, ו), רשב"ש (סי' קעד). וכן בערוה"ש (רלט, א).
מרשימה ארוכה זו, בולט היעדרו של הרמב"ם, שכתב (הל' תפילה ז, ב):
וקורא פרשה ראשונה מקרית שמע, וישן. ואם אנסתו שינה, קורא אפילו פסוק ראשון או פסוקי רחמים, ואחר כך יישן.
הרמב"ם לא הזכיר כלל תלמיד חכמים, אלא רק פטור של מי שאנסתו שינה[5]. בעקבותיו, גם השו"ע (או"ח רלט, א-ב) ורוב נושאי כליו השמיטו את פטור תלמיד חכמים מקריאת שמע של המיטה[6]. השמטה זו צריכה ביאור, וכבר עסקו בה האחרונים, ובה יעסוק גם מאמר זה.
♦
א. הלכה ברורה: הרמב"ם דחה את דברי רב נחמן ואביי מכוח סתימת הגמרא בדף ס' ובתחילת הסוגיה בדף ד'
בהלכה ברורה (יוסף; סי' רלט, בירור הלכה סק"א) כתב בביאור דברי הרמב"ם:ולכאורה יש לומר, דהיינו משום שבברכות (ס, ב) אמרו סתמא שקורא קריאת שמע ומברך המפיל, ולא חילקו בזה בין תלמיד חכם לשאר אנשים. וגם יש לומר דר' יהושע בן לוי פליג בזה על רב נחמן, וס"ל דאף ת"ח צריך.
לכאורה יש בזה קושי, שכן מצוי מאוד בגמרא שדין מובא בסתמא, ולאחר מכן מובאים סייגים וגדרים שונים, ודרכם של הרמב"ם ושאר הפוסקים לקבל את הסייגים הללו, ולא לדחותם מכוח הסתימה שבה הובא הדין בתחילה. ואם כן, קשה לומר שפשטות דברי ר' יהושע בן לוי היא דלא כרב נחמן ואביי. וממילא קשה גם לומר שפשטות הגמרא בדף ס' היא דלא כדבריהם. מלבד זאת, אין בהסבר זה התייחסות לכך שהרמב"ם כתב את הדין של אונס שינה, באופן שנראה כקרוב לדין ת"ח שהובא בגמרא. ועוד בה שלישייה, שהלכה כבתראי, ואביי הוא בתראה, ולא היה לרמב"ם לדחותו מכוח דברי ר' יהושע בן לוי. אמנם זו הערה רק על הסיפא של דברי ההלכה ברורה, שכן על הגמרא בדף ס' ניתן לומר שזו סתמא דגמרא והיא בתראית יותר מאביי, ומעין דברי הרא"ש במקום אחר (שבת א, יח): 'מיהו נראה דהלכתא כלישנא קמא, משום דסתמא דהש"ס קאמר לה, דהינו רב אשי; דהוא בתראה, שסידר הש"ס, והלכתא כוותיה'.
♦
ב. מעשה רקח: הרמב"ם סמך על פטור ת"ח מתפילה שהוזכר בפרק הקודם
כתב המעשה רקח (הל' תפילה ז, ב):וכיון שרבינו כתב לעיל בסוף פרק ו' דבתורתו אומנותו אינו פוסק לתפילה, שהיא חובה טפי מקרית שמע שעל המיטה, דהא כבר קרא קרית שמע של ערבית, וזו אינו אלא מפני המזיקין, כמ"ש התוספות פ"ק דברכות דף ב', ותלמיד חכם תורתו משמרתו, סמך עצמו אמה שכתב שם. אלא דאכתי הוה ליה לומר דמבעי ליה למימר חד פסוקא דרחמי. ואפשר דמשום דפשוט הוא, לא הזכירו. אי נמי, דסבירא ליה דאינו לעיכובא בתלמיד חכם כזה. ולישנא ד'מבעי ליה', רוצה לומר על צד הטוב ולכתחילה, ולא כרב נחמן שפטרו לגמרי. וקל להבין.
לכאורה יש כמה קשיים בהסבר זה: ראשית, קשה לומר שהרמב"ם מחד גיסא השמיט את הפטור של ת"ח מקריאת פרשה ראשונה של שמע משום שהדבר נלמד מדבריו בפרק ו', אך מאידך גיסא השמיט גם את חיובו בקריאת פסוק רחמים משום שהדבר פשוט. ממה נפשך, אם הפטור נלמד מפרק ו, אזי החיוב אינו פשוט. ואם החיוב פשוט, כיצד נלמד הפטור. וקשה לומר שהחילוק בין פרשה ראשונה שממנה הוא פטור ובין פסוק רחמים שבו הוא חייב, הוא חילוק שמובן מאליו. וגם מה שכתב 'דאינו לעיכובא' אינו מרווח, דסוף סוף אם מן הדין יש צורך בדבר, וכפי שנאמר במפורש בגמרא, לא היה לרמב"ם להשמיטו רק משום שאינו לעיכובא. שנית, בפשטות נראה שגדר 'תלמיד חכם' אינו מחמיר כל כך כגדר 'תורתו אומנותו' שהובא ברמב"ם בפ"ו. וסתם תלמיד חכם אינו נפטר מתפילה, ובכל זאת שם תלמיד חכם עליו, וקשה אפוא לומר שהרמב"ם הגביל את הפטור מקריאת שמע שעל המיטה לת"ח שתורתו אומנותו בלבד. ומי לנו גדול כר' יוחנן, שאמר על עצמו שפטור תורתו אומנותו לא נאמר עליו (שבת יא, א), ושאר תלמידי חכמים מה יענו בתריה. שלישית, הרמב"ם לא כתב שק"ש שעל המיטה אינה אלא מפני המזיקים, ושהיא אינה חובה. ואם כן, קשה אפוא לומר שדבריו מושתתים על שתי הנחות אלו, ואף אם ננקוט שאלו הנחות שנכונות מצד עצמן; שהרי לא מדובר בהנחות מובנות מאליהן. ומכיוון שכך, נראה שאם הוא אכן היה מתבסס עליהן, היה לו לכותבן.
♦
ג. בני ציון: ת"ח נפטר רק לפי הטעם של 'אמרו בלבבכם על משכבכם' ולא לפי הטעם של מזיקים
והנה, כתב תלמיד רבינו יונה (ג, א בדפי הרי"ף ד"ה ואם):ואם ת"ח הוא אינו צריך, משום דתורתו משמרתו, וכדאמרינן בפ"ק דב"ב (ח, א). ומאי דאמרינן (ברכות נד, ב): ג' צריכין שימור: חולה חיה חתן וכלה, וי"א אף ת"ח בלילה – זהו כשעומד יחידי באישון לילה ואפלה.
על דברי רבינו יונה הללו הקשה התפארת שמואל (על הראש ברכות פ"א סי' ו אות ז), ובעקבות זאת נקט שהפטור של תלמיד חכמים שנוי במחלוקת:
א"ר יצחק כל הקורא ק"ש מזיקין בדילין הימנו וכו'. נכתב בצדו: וכתב הר"ר יונה: מה שת"ח אינו צריך, לפי שהתורה משמרתו וכו', עיין שם. ולא נהירא, דאדרבה, מזיקין מתקנאין בו ביותר. ועוד, מה שאמר בת"ח שאין צריך, לא קאי אהאי טעמא דקורא ק"ש משום מזיקין, אלא משום דכתיב 'רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה', פירוש, שלא ידריכו בשינה עד שיקרא ק"ש. וע"ז אמרינן דת"ח אינו צריך, וכמו שפירש רש"י: לפי שרגיל במשנתו לחזור גירסתו תמיד ודיו בכך. ואם כן, לפי מאי דמסיק דצריך לקרוא קריאת שמע, אין חילוק בין ת"ח לאחר.
התפארת שמואל מחדש שיש שני טעמים לקריאת שמע שעל המיטה: טעם של מניעת מזיקים, ששייך גם בת"ח; וטעם אחר שאינו שייך בת"ח: 'שלא ידריכו בשינה עד שיקרא קריאת שמע'. ונראה שהטעם האחר הוא לישון מתוך עסק בתורה, וטעם הפטור של ת"ח הוא שאצלו הדבר מתקיים בלאו הכי[7]. לפי דרכו של התפארת שמואל, יש מקום לומר שהרמב"ם נקט כעיקר את הטעם של המזיקים, ולכן השמיט את הפטור של תלמידי חכמים, וממש כפי שכתב מדנפשיה התפארת שמואל. ואכן, כך יישב את הרמב"ם בספר בני ציון (רלט, א).
אולם, יש בזה קצת קושי, שכן מריהטת הגמרא בברכות לא נראה שרב נחמן נחלק על טעמו של ר' יוסי, אלא נראה שהוא רק בא להוסיף את הפטור של ת"ח. בנוסף, לא ברור מדוע הרמב"ם נקט כעיקר את הטעם של המזיקים, ומדוע דחה את דבריהם המפורשים של רב נחמן ואביי, שרב גוברייהו טובא, והלכה כבתראי, וכדחזינן שכל הראשונים הביאו את דבריהם להלכה. ועוד בה שלישייה: הרמב"ם צמצם מאוד את ההתייחסות למזיקים, ואולי אף דחה אותה כליל[8], ולא מסתבר שדווקא בסוגייתנו הוא העדיף את הטעם של המזיקים על פני הטעם של צורך בעיסוק בתורה מצד עצמו, המתאים יותר לשיטתו הכללית בהבנת תפקיד התורה והמצוות בעולם. ומלבד כל זאת, כאמור – מדברי הרמב"ם נראה שלא התעלם לגמרי מהוספתם של רב נחמן ואביי, אלא הביא אותה בסגנון אחר.
♦
ד. מרומי שדה: הרמב"ם הבין שפטור ת"ח אינו משום שהתורה משמרתו אלא משום שהוא אנוס
והנה, כתב הנצי"ב במרומי שדה (ברכות ד, ב ד"ה אפילו קרא):והרמב"ם בפ"ז מה' תפלה לא כתב דין דת"ח, אלא דין אם אנסתו שינה כו'. ובאמת קשה לפירש"י שכתב משום שהתורה משמרתן, הא איתא בשבועות ט"ו ע"ב: ר' יהושע בן לוי אמר להו להני קראי וגאני; וכן בירושלמי, הביאו המג"א בסי' רל"ה, ולמה החמיר על עצמו. ותו, הא בפרק הרואה ס' ע"ב איתא: הנכנס לישן כו', ולא מפליג מאומה.
ולכאורה היה נראה לפרש"י ז"ל דריב"ל הוסיף על הא דפרק הרואה, שיקראו קריאת שמע שלמה, מנין רמ"ח תיבות, וכדעת ר"י, הביאו המג"א שם. ועל זה קאמר דת"ח, התורה משמרתו, אבל פרשה ראשונה ודאי צריך. ולהכי דייק ריב"ל: אפילו קרא קריאת שמע בביהכנ"ס כו', דהיינו ג' פרשיות. אבל הרי"ף והרא"ש ז"ל כתבו דהיינו דריב"ל היינו דפרק הרואה, ואם כן קשה. לכן נראה דמפרשי [=הרי"ף והרא"ש]: ואם ת"ח הוא, דרצונו לומר, משום דעל פי רוב, המה מנדדים שינה, כדאיתא בב"ב דף י', על הפסוק 'אשבעה בהקיץ תמונתך'. ובכתובות דף ס"ב, על הפסוק: 'כן יתן לידידו שנה'. והוא הדין לאחרים באונס שינה. אלא משום דלשאר בני אדם, אין ראוי שיבואו לידי כך, מה שאין כן ת"ח.
ובזה ניחא דבפרק הרואה איתא: הנכנס לישן כו'; דמשמע [ועוד יבואר במקום אחר ממותר הלכה זו התמוה] דבשלא חטפתו שינה איירי, כמו הנכנס לבית הכסא ולמרחץ.
נראה שכוונת הנצי"ב ליישב בדבריו לא רק את שיטת הרי"ף והרא"ש, אלא גם את שיטת הרמב"ם: הפטור של ת"ח אינו נובע מעצם היותו ת"ח, אלא מאונס שינה שמצוי אצלו. בכך מבאר הנצי"ב את הנהגתו של ריב"ל שקרא פסוקים לפני השינה, וכן את סתימת הגמרא בדף ס' שלא חילקה: ריב"ל בחר לקרוא פסוקים ולא להמשיך בלימודו, והיה בכך טעם, שהרי הפטור לת"ח אינו משום שהתורה משמרתן אלא מדין אונס. ודווקא הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, אך האנוס מן הדבר ועושהו, בוודאי שאינו נקרא הדיוט; או שריב"ל לא היה אנוס. והגמרא בדף ס' לא חילקה, משום שבעיקר החיוב אכן אין חילוק.
כעין זה, כתב הנצי"ב במקום נוסף (שבועות טו, ב ד"ה ר'):
ר' יהושע בן לוי אמר להו להני קראי וגאני כו'. וקשה הא תלמיד חכם לא צריך, כדאיתא בברכות דף ה' א', ומאי חומרא וזהירות יש בזה, להשמר יותר מה"צ. ובמקום אחר כתבתי מזה ראיה לדעת הרמב"ם ז"ל, שכתב בהל' תפלה פרק ז' הל' ב' דאם אנסתו שינה קורא פסוק ראשון או פסוקי דרחמי, ולא ביארו מנליה. והנראה דמפרש: אי צורבא מרבנן ואנסיה שינה, כדאיתא בב"ב דף י' א': אלו ת"ח שמנדדין שינה כו', והוא הדין אחר, אלא אחר אינו רשאי לבא לידי כך. וריב"ל לא אנסתו שינה. ועוד כתבתי מקור לכל הלכה זו, שתמוה הרבה.
♦
גדר החיוב בקריאת שמע של המיטה לפי הרמב"ם
לכאורה היה מקום שיש להוסיף ולבאר שהבנת הרמב"ם ביסוד הפטור של תלמידי חכמים מושתתת על שיטתו. הנה, מצאנו כמה ראשונים[9] שהוכיחו מפטור תלמיד חכם, שעצם אמירת קריאת שמע על המיטה אינה חיוב גמור. לעומתם, הרמב"ם הביא את קריאת שמע שעל המיטה בפ"ז מהל' תפילה, לצד ברכות שכולן חיובים גמורים. ומתוכן והקשר דבריו נראה שהוא הבין שמדובר בחיוב גמור.נראה אפוא, שלפנינו שתי הבנות ביחס שבין פטור ת"ח ובין תוקף התקנה של קריאת שמע שעל המיטה: הבנת הראשונים הנ"ל, שלפיה פטור ת"ח מלמד שאין מדובר בחיוב, ולעומתה הבנת הרמב"ם, שלפיה פשט הגמרא מורה שיש חיוב לומר קריאת שמע שעל המיטה, והדבר מלמד שאין פטור תמידי ועצמי לתלמיד חכם, ואת הפטור שמצאנו יש להסביר כמושתת על דין אונס. דהיינו, הרמב"ם הבין שאם לא משום אונס, אין סיבה להעניק לת"ח פטור מדין מחייב, רק בגלל היותו ת"ח. והרמב"ם לשיטתו הנ"ל, שנושא המזיקים אינו עומד במרכז הדיון, אלא תקנת חז"ל היא הנושא. וכפי שבשאר תקנות חז"ל לא פטרו ת"ח, כך גם בתקנה זו. ואף שהוא עוסק בתורה, עליו לקרוא את שמע על המיטה. וכבר מצאנו בתשובת הגאונים (גאוניקה עמ' רסב הנ"ל) ובספר המספיק לעובדי ה' (מהד' דנה, עמ' 87), שקריאת שמע שעל המיטה נועדה ליישם כפשוטו את האמור בפסוק (דברים ו, ז): 'ובשכבך', ולקרוא את שמע ממש בסמוך לשכיבה לישון. ומסתבר שאת זה אין מקיימים בסתם לימוד תורה, אלא דווקא בקריאת שמע. ולכן אם מצאנו שת"ח נפטר, אין זה אלא משום שהוא אנוס בשמועתו ובתורתו.
אולם יד הדוחה נטויה, שהרי בדברי הרמב"ם עצמו (שו"ת מהד' בלאו סי' קפב) מבואר שקריאת שמע שעל המיטה אינה חיוב גמור: 'וקרית שמע על מטתו לא יברך עליה, לפי שהיא רשות, ולא מצוה הצריכה ברכה'. והנה, את עצם העובדה שלא תוקנה ברכה על קריאת שמע שעל המיטה, היה אפשר לתלות בכך שגם על קריאת שמע המחייבת בבוקר ובערב, לא תוקנה ברכת המצוות בלשון 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו'. ולרוב הראשונים, ברכות קריאת שמע אינן ברכות המצוות. ואם כן, אין להוכיח מידי מעצם זה שלא תוקנה ברכה על קריאת שמע שעל המיטה. אולם הרמב"ם כתב להדיא שקריאת שמע שעל המיטה אינה חיוב גמור, ובשונה ממשמעות דבריו בהלכות וממה שכתבתי כן לבאר בדעתו. ובשו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם (סי' עט) נאמרו הדברים במפורש ובהרחבה:
כשאמרו בקרית שמע מצוה לקרותה על מטתו – רצו בזה שהיא רשות ונדבה, לא שהיא חובה קבועה, ולכן אינו צריך ברכה על דבר זה. ולא ראינו ולא שמענו בתקנותיהם ז"ל על זה ברכה, ואין לנו לחדש ברכה בשם ומלכות אחריהם, משום שאמרו: כל המברך ברכה שאינה צריכה וכו'.
אם כן, נראה שאין להשתית את דברי הרמב"ם על הבנה שקריאת שמע היא חובה, שכן הבנה זו אינה תואמת לדבריו בתשובה. ואף שמסתימת דבריו במשנה תורה משמע שמדובר בחובה, אין סתימה זו מוציאה מידי דבריו המפורשים בתשובתו. ומצטרפים לכך דברי ר' אברהם בנו. אף מדברי ר' אברהם בספרו המספיק לעובדי ה' (שם), נראה שקריאת שמע שעל המיטה אינה חובה.
♦
הרמב"ם הבין שתלמיד חכם במהותו הוא העסוק בתורה ללא הרף
והנה, בגמרא נאמר בסתמא דמילתא שת"ח פטור, ולא נאמר שזה דווקא בכהאי גוונא שהוא אנוס בשמועתו ובתורתו. ונראה שאם דבר ריק הוא, מכם הוא ריק. והבין הרמב"ם שצורת ת"ח היא שדרכו להיות אנוס וטרוד בלימודו, ואף אם הוא עוסק בדברים אחרים, לבו על תלמודו[10], ובשכבו על מיטתו הוא הוגה בתורה. ולכן הבין הרמב"ם שפשט דברי הגמרא הפוטרת ת"ח, הוא שסתם ת"ח הוא בגדר אנוס. ונמצא שהרמב"ם גרס את דברי הגמרא כפי שהם מופיעים גם לפנינו, אלא שהוא לא מצא צידוק להעניק פטור עקרוני ועצמי לתלמידי חכמים, ולכן פירש שהפטור מושתת על הבנה שדרכם להיות אנוסים וטרודים בתלמודם.ובדברי הרמב"ם הללו יש תוכחה מסותרת לתלמידי החכמים, שיש להם להיות עסוקים תמיד בלימודם. ואותו רמב"ם שגינה את הפרנסה מלימוד תורה, וסבר שעל כל אדם להתפרנס מעמל כפיו (הל' ת"ת ג, יא ופיהמ"ש אבות ד, ו), הוא הרמב"ם העומד לפנינו, ופיו המדבר אלינו, ומגדיר ת"ח כמי ששקוע וטרוד בתלמודו מדי ערב, עד שניתן להגדירו כאנוס ולפוטרו מקריאת שמע שעל המיטה[11].
לפי המתבאר, נראה שבמצב הנוכחי של תלמידי החכמים, אכן לא חל הפטור באופן גורף, אלא רק אם וכאשר הם טרודים בלימודם. וכבר כתבו כעין זה כמה אחרונים (תפארת שמואל על הרא"ש שם; פתח הדביר רלט, ד; ויעוין גם בשער הכוונות, דרושי הלילה, ג, הובא בכה"ח רלט, א), שבזמננו אין ת"ח לעניין פטור מקריאת שמע שעל המיטה. ולפי האמור, יש בדברי הרמב"ם בית אב עקרוני לדבריהם. והעיקר, שלפי הרמב"ם לא 'שם תלמיד חכמים' הוא שפוטר, אלא עצם התפקוד בפועל כתלמיד חכמים, שמייקר את התורה ומקדיש אליה את כל רעיונותיו ומחשבותיו. ולפי האמור, נמצא שהראשונים הרבים שהעתיקו את דברי הגמרא, לא בהכרח חלקו על הרמב"ם, ודעתו אינה דעת יחיד. ושפיר הלך השו"ע בדרכו של הרמב"ם, אף ששני עמודי ההוראה האחרים – הרי"ף והרא"ש – הביאו בדבריהם את פטור ת"ח מקריאת שמע שעל המיטה. ואולי לפי כל האמור מיושבת השמטת דין אנסתו שינה בשו"ע, שסבר השו"ע שדין זה אינו מצוי כל כך בזמננו, ולכן השמיטו.
בשולי הדברים, יש להוסיף שבתקופת חז"ל עיקר הלימוד היה בעל פה, ולא היה הבדל גדול כל כך בין זמן לימוד לזמן שכיבה על המיטה, ושפיר היה ניתן להניח שגם בשכבו על מיטתו הוא ימשיך את אשר החל לעשות מחוצה לה. וזאת בשונה מזמננו, שבו הלימוד מתבסס על ספרים ותאורה וכלי עזר נוספים שאינם נמצאים עם האדם בשכבו על מיטתו, וצריך להתאמץ יותר כדי להמשיך את הלימוד את תוך השכיבה. ואף שגם היום פשוט שעיקר הלימוד הוא במחשבה, יש יותר קושי ללמוד בשכיבה וללא ספרים.
♦ ♦ ♦