מעשי למלך[2]

חידושי רמב"ם להגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ-תאומים [האדר"ת]

סימנים קלט - קמג

סימן קלט

...הגיד עצמו אין משערין בו ואינו אוסר שאין בגידים בנותן טעם. [מאכלות אסורות טו, יז].
כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל לא תאכלו לא יאכלו לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וכחלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה או עד שיתפרש בתורה שבעל פה שהוא מותר בהנאה כגון שקצים ורמשים ודם ואבר מן החי וגיד הנשה שכל אלו מותרין בהנאה מפי הקבלה אע"פ שהן אסורין באכילה. [שם ח, טו].
הרמב"ם [מאכלות אסורות פט"ו הי"ז] פסק דאין בגידין בנו"ט ופסק נמי [שם פ"ח הט"ו] כר' אבהו דכל מקום שנא' לא יאכל איסור הנאה במשמע, וא"כ קשה מאוד קו' הגמ' [פסחים כ"ב ע"א] מגיד הנשה דכתיב לא יאכל ומ"מ בהנאה מותר, וכתב הכ"מ [שם הי"ד] דהגמרא תי' כן לרווחא דמילתא ובאמת לא תליא כלל זב"ז. ונראה ביאור דבריו[3] דבאמת אין קו' כלל ממה דכתיב שם בלשון אכילה, דהרי כתיב שם [בראשית לב, לג] על כן לא יאכלו, ואי הוה כתיב לא תאכלו אז שפיר ה"א דאיסור הנאה במשמע, אבל כאן הכתוב מספר שמני אז שנתהווה זאת המעשה מאז הנהיגו עצמן בנ"י שלא לאכול גיה"נ, וא"כ י"ל דבזה באמת אין הנאה בכלל, דלא נהגו כלל הנאה, ודו"ק, - ובזה הסברא יש ליישב קו' התוס' סנהדרין (נ"ב) [נ"ו], ב', ד"ה עשר דלמה לא חשיב שם בברייתא דנצטוו על גה"נ ג"כ, והניחו בתימה, ולפי דברינו א"ש, דהברייתא לא חשיב רק אותן שנצטוו ולא מה שנהגו בעצמן משא"כ גה"נ מעצמן נהגו, וק"ל, ועי' בהגהת ר' צבי הירש חיות בסנהדרין לשם.
♦

סימן קמ

מי שחציו עבד וחציו בן חורין פסול [לעדות]. [עדות ט, ה].
הרמב"ם פ"[ט] מעדות [ה"ה] פסק דחצי עבד וחצי בן חורין פסול לעדות, ולכאורה ה"ה אחיו דאף עבד בכלל אחיו הוא עי' ב"ק פ"ח, א', ואף עבד הי' כשר לעדות לולי הק"ו דיליף שם, ובחציו עבד וחציו בן חורין דל"ש זה א"כ הל"ל דכשר, ונראה דהרמב"ם לשיטתו דס"ל [עבודה זרה פי"ב ה"ב] דעבד חייב בהקפה, והקשה הגרע"א זצ"ל בתו'ספותיו בקידושין פ"א אות [כ"ב] דא"כ מאי יליף ק"ו שם, נימא מה לעבד שכן חייב בהקפה תאמר בקטן ואשה, ונראה דלישנא קמא ס"ל דעבד פטור בהקפה דס"ל דלא כתו' ב"ק שם [ד"ה יהא] וכמש"ל בס"ד[4], וא"כ הרמב"ם, דס"ל דחייב בהקפה א"כ צ"ל דס"ל כלישנא בתרא, דטעמא דעבד פסול לעדות משום דאין לו ייחס וא"כ מה"ט גם חציו עבד וחציו בן חורין פסול וק"ל[5] [הגה"ה: ובאותו עניין ע' ירו' פ"ח דפסחים ה"א, שכ' שמואל כר' יהודה ס"ל דתנן רי"א הגונב חצי עבד חייב, וכ' הק"ע דטעמי' אחיו אפי' מקצת אחיו ע"ש, ותימה גדול דבריו דהרי ר"י ס"ל בהדיא בב"ק שם דלא דרשינן אחיו ורבנן הוא דס"ל דעבד הוא אחיו במצות ולא ר"י, וצע"ג כעת]. ובאותו עניין עי' תוי"ט ר"ה (פ"ב) [פ"א] מ"[ח] דכתב דלכך כ' רש"י ורע"ב דעבדים פסולים מק"ו דאשה ולא מג"ש דלה לה, משום דס"ל כתוס' ב"ק הנזכר, ובמחכ"ת לא דק דהרי רש"י ר"ה דף כ"ט, ע"א, ד"ה [ועבדים] כתב דפטור משופר מטעם לה לה וא"כ לא ס"ל כתוס' הנ"ל, אלא נ"ל פשוט דלכן כתב רש"י הכי משום דהגמ' קאמר שם דעבד פסול מק"ו ולא משום הג"ש, ודו"ק.
♦

סימן קמא

בד"א בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו עד שיהיה עומד בצדה ויאמר זכתה לי שדי וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצדן קונין לו בסימטא או בצדי רשות הרבים או בחצר שאין לה בעלים אבל ברשות הרבים או בשדה חבירו אינו זוכה עד שיגיע מתנה לידו וקטנה תזכה לה חצרה וארבע אמות שלה אבל הקטן אינו זוכה עד שתגיע מתנה לידו או עד שיזכה לו אחר. [זכיה ומתנה ד, ה].
הרמב"ם [פ"ד מהל' זכיה ומתנה] ה["ט[6]] כתב דאין אומרים ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום, רק בסימטא ובצידי ר"ה ולא ברה"ר עצמו, וק' למה לא כ' תי' ראשון שבגמ' דבב"מ יו"ד, א', דכיון דגלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני לא קני בד' אמות, ונראה דרע"א זצ"ל [חידושי רעק"א, ב"מ שם ד"ה גמ' כיו] הקשה לתי' הנ"ל דא"כ יקנה השני בד' אמות ותי' דלדעת רש"י [קידושין נט. ד"ה עני[7]] דמיקרי רשע לא תיקנו חכמים ד' אמות לרשע כמו שלא תיקנו לגנב, כמש"כ שם תוס' ד"ה ד' אמות [הגה"ה: ודבריהם שם צ"ע קצת מב"ק ס"ט, ב', דאמר אביי אי לאו דאמר רבי יוחנן כו' הוה אמינא כו' לגנב כו' וא"כ מאן דאמר באמת לא אמרינן הכי ואולי לכוונה זו הוסיפו תוס' ולרב ששת בלאו הכי כו' ודוק], ולפ"ז י"ל דתי' ראשון ותי' שני [נחלקו] בזה גופיה אי מיקרי רשע או לא דתי' ראשון ס"ל דמיקרי רשע ותי' שני ס"ל דלא מיקרי, א"ש הרמב"ם, דס"ל דלא מיקרי רשע לא סבירא ליה תי' א' כלל, וא"ש ג"כ לפ"ז קו' התויו"ט [ב"מ פ"א מ"ד ד"ה זה] על הרע"ב, שבפיאה פ"[ד] מ"[ג] כתב ב' התירוצים ובב"מ השמיט תי' ראשון.
♦

סימן קמב

עני שנטל מקצת הפאה וזרק על השאר או שנפל עליה או שפירש טליתו עליה קונסין אותו ומעבירין אותו ממנה ואפילו מה שנטל לוקחין אותו מידו וינתן לעני אחר [וכן בלקט וכן בעומר השכחה]. [מתנות עניים ב, יח].
הרמב"ם פסק [פ"ב מהלכות מתנות עניים הי"ח] דקונסין אותו ולוקחין ממנו גם מה שלקט מקודם וק' דזהו דעת רבי מאיר[8] והרי רבנן חולקין עליו[9] וע' בשנות אליהו שכ' דאזלי לשיטתייהו בשטר שיש בו רבית[10] דר"מ ס"ל דקונסין אף בקרן וא"כ [קשה] כיון שלא פסק שם [פ"ד מהל' מלוה ולוה הל"ו] כר"מ למה פסק בהא כר"מ[11], ונראה דהרמב"ם לס"ל כד' הגאון דיש לדחות דדווקא שם שעבר במה שהלוה הממון משא"כ הכא בלאו אותן הלקט שלקט היה יכול לעשות כן א"כ וודאי (שבשום[12]) זה לא נקנוס על כולן אלא י"ל דטעמא דר"מ דאזיל לשיטתו דס"ל דספק לקט לקט*) וא"כ יש בזה ספק שמא גם השאר שלקט יש לו ג"כ באופן זה וא"כ ספק לקט לקט ולכן קונסין אותו ולוקחין ממנו כל מה שספק לקט וא"כ הרמב"ם דפסק כר"מ דשם דס"ל ספק לקט לקט א"כ ה"נ פסק כוותיה, ועפ"ז יש פנים לדברי הרמב"ם דס"ל דבכל המשנה קונסין אותו והתויו"ט [פאה פ"ב מ"ג ד"ה נפל] נתקשה עליו ולפעד"נ כמ"ש.
*) [הערה בשולי העמוד:] זה א"ש רק מה שספק שמא הוא של בע"ה אבל הכא שייך לחבירו ענו?[13] (צע"ק).
♦

סימן קמג

וכיצד בודקין את הדבר כשיבואו לבית דין עדים מרובין כת אחת אומר להם כשראיתם זה שהרג או חבל להעיד באתם או לראות כל מי שאומר לא להעיד עליו אלא לראות מה הדבר ובכלל העם באתי מפרישין אותו וכל מי שאומר לא הייתי עומד אלא להעיד ולכוין העדות מפרישין אותו אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדות כולם בטלה במה דברים אמורים כשהיה בהן קרוב או פסול אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוון להעיד או שלא נתכוון להעיד הואיל וראה הדבר וכיון עדותו והיה שם התראה חותכין הדין על פיו בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות. [עדות ה, ה].
הרמב"ם פ"[ה] מעדות ה"[ה] פסק דאם כל העדים כשרים אף שלא נתכוונו להעיד[14], והקשה בשו"ת חתם סופר חלק ראשון משו"ת על אה"ע סי' ק' [סוף הסימן ד"ה "והנה לשון שו"ע' וכו'], בשם הפנים מאירות, דסותר ש"ס כריתות י"ב, ב', וכמש"כ שם תוס' [ישנים] ד"ה (נתכוונו) [לא נתכוונתי][15], ונראה לכאורה לדעתי דלאו קושיא הוא, דדווקא כשהוא מעיד כבר אז אין נ"מ בין כיון או לא כיון, דכיון שהעיד מכלל שיודע מה שמעיד, משא"כ בכריתות הוא באמת אינו רוצה להעיד כלל מכלל שהוא לא כיון יפה, ועפ"ז א"ש ג"כ קו' הגאון ר' צבי הירש חיות בהגהת ב"מ ב', ב', על תוד"ה ולחזי (ד[16])נאמן הוא כעד אחד, והקשה דכיון דלא נתכוון להעיד א"כ אין מקום לקו' הש"ס כאן דהאיך יעיד כיון שלא נתכוון להעיד[17], ולפמ"ש בס"ד א"ש דנשייליה אם יעיד הרי נתכוון ואם לא מכלל דלא ידע, ודע דלפי מ"ש שם החתם סופר[18] דלזמן מרובה הוא דפסול[19] גם הכא קו' הנ"ל לק"מ ודוק.
♦ ♦ ♦