הרב רפאל הייזלר
כולל שע"י ישיבת יד אהרן בני ברק
בסוגית הדר עם הנכרי
א.
יסוד פלוגתת ר"מ ור"א בן יעקב האם דירת נכרי חשובה כדירה לאסור עצם הרשות או רק לקלקל העירוב
מתני' (עירובין ס"א:): "הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מודה בעירוב ה"ז אוסר עליו, ר"א בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים אוסרים זה על זה".
וצ"ב לשון ר"א בן יעקב "...אוסרים זה על זה", דלכאו' משמע שיסוד האיסור של הדר עם הנכרי בחצר הוא מפני שאינו בתורת עירוב וממילא הוא אוסר עליהם. וסברת ר"א בן יעקב נתבארה בגמ' דנכרי מעיקר דינא אין דירתו דירה, ורק גזירת חכמים שתהיה דירתו דירה ויאסור, והצריכו לשכור ממנו כדי שיתרחק ממנו, ור"א בן יעקב סבר דאין לגזור עד דאיכא ב' ישראלים ששכיח שדיירי עם הנכרי. ואם כן, כל שאין ב' ישראלים אין כאן איסור כלל מחמת הנכרי שאין דירתו דירה, ומה היה לו להוסיף לשון "עד שיהיו אוסרים זה על זה".
ונראה דאמנם הטעם במתני' הוא כמבואר בגמ', אבל עיקר גדר התקנה היא שלר"מ שוו חכמים דירת נכרי כדירה ועל כן הוא אוסר ישראל שדר עימו, ולר"א בן יעקב מתוך הטעם הנ"ל עשו חכמים את הנכרי כמאן דמקלקל העירוב של ב' הישראלים שעירבו זה עם זה ולכן ישראל אחד לא נאסר, ורק ב' דבעו עירוב נאסרים ע"י הנכרי שנמצא עירובם מקולקל כביכול ע"י הנכרי שדר עימם ואינו מערב איתם.
וזה הטעם להא דמבואר ברמב"ם (עירובין פ"ה הט"ז) שכשאוכלים ב' ישראלים ביחד הוו כיחיד ואין הנכרי אוסר עליהם, עי' שם לשונו. ואילו היה הטעם רק מפני ששכיחי שדיירי בכהאי גוונא, הלא הכא שדרים בב' בתים גם אם אוכלים בשולחן אחד למה לא יאסרו (ולהדיא במאירי שהדרים בב' בתים לא מפחדים מגוי, עי' שם).
אלא מוכח שעכ"פ אין גדר האיסור לר"א רק מחמת ששכיחי דדיירי ובכך תיקנו שדירת נכרי תהיה כדירה, אלא מחמת שאוסרם כנ"ל. ובכהאי גוונא אין יכול לאסרם, דהא לא בעו בכהאי גוונא עירוב כלל. וזה למד הרמב"ם מלישנא דמתני' דר"א בן יעקב אינו אוסר רק כשיש ב' ישראלים האוסרים זע"ז, משא"כ באוכלים על שולחן אחד דלא בעיא לעירוב כלל אינו אוסר עליהם. וכ"כ בב"י (או"ח שפ"ב ס"א). [ויסוד הדברים העלה מו"ר הגאון ראש ישיבת חברון "כנסת ישראל" הגרש"ז ברוידא זצ"ל בהגהותיו על המאירי (120), עיי"ש].
אלא שלכאו' יש להעיר ע"ז מהא דמבואר בגמ' להלן (ס"ג:) גבי מעשה בהמן בר ריסתק דלא רצה להשכיר רשותו, ולא הרשו בגמ' שיבטלו רשותם זה לזה כדי שיהיו כיחיד לגבי נכרי, משום דעכ"פ שכיחי דדירי. והלא עכ"פ בכהאי גוונא אינם אוסרין זע"ז והוו להו כיחיד לגביו. אמנם נראה שכיון דעי"כ משכחת לעולם לעשות כן, הלא בטלה התקנה לגמרי ולא אהני חכמים כלום בתקנתם ולכן אסרו זאת[1]א) (וכ"מ שם בביאור חידושי המאירי, עיי"ש).
♦
ב.
דירת נכרי חשובה כדירה מעיקר דינא כלפי להוציא מדירתו לחצר
והנה בגמ' "יתיב אביי בר אבין וכו', בשלמא ר"מ קסבר דירת נכרי שמיה דירה ולא שנא חד ולא שנא תרי, אלא ר"א בן יעקב מאי קסבר וכו', אמר להו אביי וסבר ר"מ דירת נכרי שמיה דירה, והתניא חצירו של נכרי הרי הוא כדיר של בהמה וכו'". ויש להעיר האיך נעלם מעיני בני אבין תוספתא (פ"ה הט"ו) ערוכה זו מתחילה וסברי דר"מ סבר דדירת נכרי ה"ה כדירה מעיקר דינא.
אכן, אין התוספתא הזו לגרסת ופרש"י ותוס' מדברת במקרה אחד כבמתני', דהלא במתני' מיירי לעניין איסור הישראלים להוציא מביתם לחצרם כשיש נכרי בחצר, ואילו בתוספתא איירי לעניין ההוצאה מביתם של הנכרים לחצר דכל שאין ישראל שם שרי, וכשיש ישראל שם נאסר "מפני שהיא כחצירו".
אלא שאביי הביאה סייעתא דפשיטא דאם "חצירו של נכרי הוי כדיר של בהמה" כלפי לטלטל מביתו לחצר, אין יכול לאסור על ישראל הדר בשכנותו רק מפני דהוא יש לו תורת חצר, דהלא הוא איפכא מסתברא, שרק מפני שהישראל נתן כאן שם חצר ייאסר מכוח הנכרי להוציא מביתו, דהאיך יהיה כח האוסר מחמת חלקו בחצר שהוא בעצם אמור להתיר לו.
אמנם מכל מקום לשון התוספתא משמעה שהוצאה מדירת הנכרי לחצר נאסרה מכוח זה שדר שם ישראל דהיא כחצירו, ומשמעות סתמיות הלשון שהוא מעיקר דינא ולא מגזירה.
ונראה בזה, דהנה יש לעיין במה שאמרו שחצירו של נכרי הוי כדיר של בהמה, דהלא פשיטא שקנינו של הנכרי קניין ויש לו זכות בעלותית על רשותו וקנינו, ומאי האי דאמרינן דאין דירתו חשובה כדירה.
אמנם נראה עיקר המכוון בזה, דנכרים דאיירינן בהו הכא שפלים בבני אדם הן, וכדחזינן רוב גסותם ובערותם שאינן מבינים מהות ביטול רשות כצדוקי (עי' תוס' ד"ה ועכו"ם לא מוגר), וחיישי לכשפים על השכירות כיון שלא יצא מידם מחמת כך, והכל משום דמיירי באנשים עבים וחומריים שאינן משיגים בשכל מופשט בגלל ארציותם וגסותם.
ובאנשים כאלה אמרינן שאין חלוקה דירתם מחצירם במאומה באשר שאינן בכלל ישראל אשר טובו אהליו ואיכא להם הפרדה ברורה של רשות הפרט מרשות הכלל, שבזה גזרו חכמים שלא יוציא מביתו לחצר כדי שלא יראה כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים (רמב"ם פ"א מעירובין ה"ה). אבל הנכרים מחוסר צניעותם אין להם חילוק רשויות, ורשות הפרט ורשות הכלל שווים לדידם, ועל כן הוי כל דיורם בחצר כדיר של בהמה, ואין לאסור בהם כלל מצד חילוק רשויות.
אולם ברגע שישראל קבע מושבו בחצר, כבר נקבע שם לחצר זו כחצר המחולקת לרשות פרטית ורשות כללית, וממילא נראה שיש לאסור מעיקר דינא להוציא מבית נכרי לחצר זו, דעכ"פ כיון ויש כאן רשות חלוקה לישראל, חשיב כהוצאה מרשות נכרי לרשות ישראל. דהא לא אמרינן שדירת נכרי הוי כדירה ללא בעלים למ"ד דלא הוי כדירה, שלא חשובה כדיורין כלל, אלא רק שאין להם רשויות חלוקות, ולכן אין להן בית וחצר. אבל אכתי להוציא מביתם לחצר של ישראל נראה שיש לאסור, דהלא עכ"פ איכא להם רשות ובעלות ודיורים, כמו שנתבאר.
וע"כ סברי בני אבין אביי ורב חנינא דיש לאסור מחמת כך אף להוציא מבית ישראל לחצר זו, וזה פרך להם רבם אביי, דלא מסתברא כלל לאסור בית ישראל מחמת שהיא כחצירו, דהלא הוי כמוציא מרשותו לרשותו דרק ע"י נקבע שם רשות בחצר ואין מסתבר שהוא שנתן שם רשות בחצר ייאסר מטעם כך, וא"א לאסור מחמת כך רק להוציא מדירת הנכרי לחצר כי נחלקה הרשות ע"י מגורי ישראל. לכן מסיק אביי שמעולם לא נאסר בהכי אלא מחמת גזירה שלא ילמד ממעשיו, שמחמת כך שוויה רבנן לדירתו כדירה, ור"א בן יעקב סבר דרק ב' ישראלים בב' בתים האוסרים זע"ז, תיקנו שהנכרי יקלקל את עירובן, ולכן באוכלים על שולחן אחד שרי.
♦
ג.
ביאור התוספתא ומהלך הסוגיה למה שנתבאר
"גופא חצירו של נכרי הרי הוא כדיר של בהמה ומותר להכניס ולהוציא מן חצר לבתים ומן בתים לחצר, ואם יש ישראל אחד אוסר, דברי ר"מ. רבי אלעזר בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה. ובגמ' אמר מר חצירו של נכרי הרי הוא כדיר של בהמה, והא אנן תנן הדר עם הנכרי ה"ז אוסר עליו וכו'".
ופירש רש"י: "דנכרי לא אסר מידי וכי דייר ישראל גביה קאמר ר"מ דישראל הוא דאוסר על ביתו של נכרי, אבל נכרי אינו אוסר על ביתו, והתנן וכו'". ולכאורה קושיית הגמרא תמוהה מאד, דכפשטא לפי ביאורם למה לא נימא שהתוספתא רק הוסיפה על מתני' לאסור להוציא מביתו של נכרי נמי כשדר עם ישראל מה שהיה מותר כשלא דר שם ישראל, ומנ"ל שהתירה לגמרי להוציא מביתו של ישראל הדר עם הנכרי שלא כבמתני'.
וגם נוסח הקושיה תמוה, דהיה להם להביא את המשך הברייתא דתניא ואם היה ישראל אחד אוסר, שממנו משמע כפי הבנת הגמ' שרק אוסר על ביתו של נכרי והנכרי לא אסר ביתו, ומה הביאו מהרישא שחצירו של נכרי כדיר של בהמה שמזה לכאורה לא נראה כלום, וצע"ג.
אולם לדברינו דלעיל מובן היטב, שהתוספתא' כתבה את הדבר הבסיסי שחצירו של נכרי הוא כדיר של בהמה ואין אצלו חילוק רשויות, ורק אם דר עם ישראל נאסר להוציא מביתו של נכרי, מפני שהוא כחצירו של ישראל ולגביו איכא חילוק רשויות כמש"נ, אולם לאסור מכוח כך להוציא מביתו של ישראל כבמתני' מהיכי תיתי, דכמבואר בגמ' וכמו שבארנו לעיל זה אינו נאסר אלא מכוח גזירה להחשיב דירת נכרי כדירה, ובתוספתא משמע שלעולם דירת נכרי כבהמה, ומעולם לא הייתה גזירה כזו להחשיב דירתו כדירה, והיינו מה שהק' דלא נראה מהתוספתא ממה שאמרה שחצירו של נכרי כדיר של בהמה כגזירה דמתני'.
ויישבה הגמ': "הא בדאיתא הא בדליתא, דדירת נכרי בלא בעלים לא שמה דירה דלא גזרו ביה רבנן". ויש לעיין, דאם כן למה נאסר להוציא מביתו של הנכרי.
ובאבן העוזר ובחזו"א (אור"ח ס' פ"ב סט"ז ד"ה ס"ב ב') כתבו דלעניין ביתו ממש - לא אמרינן דדירה ללא בעלים לא שמיה דירה. וסברתם נראה שכל דין דדירה ללא בעלים לא שמה דירה אינו אלא רק מחמת שתשמישיו מסולקים מהחצר כשלא נמצא, וכל יתר בני החצר משתמשים לבדם, אבל דירתו שהיא פרטית לו עכ"פ הווה דירה גם כשאינו נמצא שם.
אולם לזה עוררני ידידי החו"ב היקר ר' נחום פרידמן שיחי', דאם כנים דברינו עד כה, בלאו הכי לא קשה, דהלא עכ"פ לעניין ביתו של נכרי שנאסר מעיקר דינא יש לגזור שדירתו אף ללא בעלים תהיה דירה, וכמבואר בגמ' גבי ישראל (ומזה התעוררנו לכל דברינו כאן).
אלא שהקשה ע"ז, דאם כן האיך אסר ר"א בן יעקב (בתוספתא) רק בשני ישראלים, הלא הכא מעיקר דינא נאסר (וחשב ליישב ע"פ היד דוד כאן בביאור דברי המרדכי שר"א בן יעקב לא קאי אדר"מ, עי' שם. ודוחק). אולם למה שנתבאר לעיל אות א' י"ל דעיקר הגדר לר"א בן יעקב שסבר שנכרי אין בכוחו לאסור אלא לקלקל את עירובם של הישראלים האוסרים זה על זה, דלר"מ באופן שדר ישראל עם הנכרי חשיב דירתו של הנכרי כדירתו, ולר"א בן יעקב אין לנכרי חשיבות של דירה אליבא דאמת, ורק כח לקלקל העירוב ולאסור שני ישראלים הצריכים לעשות עירוב יש לו.
וממילא מתחלק הדין הן כלפי מה שנאסר מעיקר הדין להוציא מביתו של נכרי בדאיכא ישראל הדר בחצר, שלר"מ נאסר מחמת דירת הנכרי עצמה, ולר"א בן יעקב אין דירתו חשובה גם בזה רק לעניין לקלקל העירוב של ב' ישראלים (ואכתי יש לעי' בטעם הדבר).
וכן לעניין להוציא מביתו של ישראל במקום שיש כאן נכרי שלא נאסר והצריכו לשכור רק מטעם גזירה שלא ילמד ממעשיו, גם נחלקו מעין כך האם תיקנו שתחשב דירתו לדירה או רק שיקלקל העירוב, ובזה הוסיפה הגמ' סברא מפני דלא שכיח לדור בשכנותו ישראלי אחד. אבל הלא כאמור מוכח שאין זה כל הטעם, שהרי גם באופן ששכיח כב' ישראלים הדרים בבית אחד לא נאסר, ומשום דאליבא דר"א בן יעקב לעולם אין דירתו של נכרי חשובה באמת כדירה אין כוחו אלא לקלקל העירוב ותו לא, ויל"ע עוד.
♦
ד.
שכירות בישראל
כתב הרמב"ם (פ"ב מעירובין הט"ז): "כללו של דבר כל מי שאינו מודה במצות עירוב אין מערבין עמו, לפי שאינו מודה בעירוב, ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כגוי". וכתב הכס"מ דמוכח מדברי הרמב"ם דלא מהני שכירות בישראל, ומקורו ממעשה דר"ג שלא שכרו מהצדוקי שהיה דר בשכנותם אלא מהרו להוציא כליהם למבוי קודם שיחזור מביטולו, ושכן היא דעת מהר"ם שהובאה במרדכי וברא"ש. עי"ש.
ולכאורה אינו מוכח ברמב"ם, די"ל דכוונתו דלא בעי לשכור, ששכירות בישראל לא הוה מידי והוי כלא השכיר וחוזר בו על אף שהשכיר, והיינו מה שמדוייק ממתני' דלא מהני לעניין צדוקי שחשיב כביטול רשות ולכן מהני חזרה, וכן דעת המאירי בחידושיו, אבל בשו"ע (ס' פ"ט) כתב בי"א בתרא דלא מהני שכירות כלל. וצ"ב הטעם.
ובמג"א (סק"ו) באר דלא איירי בחול, דבזה לא גרע מביטול, אלא דבשבת איירי דאסור משום דדמיא למו"מ, ודוקא בנכרי שרי כיון ואין דירתו דירה רק מחמת גזירה לא חשיב כמו"מ.
ולפי עיקר יסודו אפשר שניתן לומר באופן יותר מרווח, ששכירות הזו הלא כלשון הרמב"ם (שם הי"ב): "שוכרין מן הגוי אפי' בשבת, שהשכירות כביטול רשות, שאינה שכירות ודאית אלא הכר בלבד", ולכן בישראל לא מהניא כלל דגריעי מביטול רשותו להדיא, ויל"ע.
עכ"פ, אם כנים דברינו לעיל, לכאורה ייצא שלמה שנאסר מעיקר דינא בדר עם הנכרי בחצר להוציא מביתו של נכרי לחצר, לא יהני לעניין זה רק שכירות גמורה לכל היותר, דהלא לא מהניא שכירות גרועה רק מפני שמעיקר דינא אין דירת נכרי דירה, וצ"ע.
♦ ♦ ♦


________________

הערות שוליים

  1. ↑ . ועי' עוד בסוגי' (ס"ה:) לעניין ישראל ונכרי בפנימית וישראל בחיצונית, דלהדיא בסוגי' דבעי לר"א בן יעקב ב' ישראלים אוסרין זע"ז, דע"כ מוקים התם סוגי' לר"ע דאמר רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה עיי"ש היטב. אולם הרמב"ם (פ"ב מעירובין ה"ט) באמת לא הדגיש דבעי אוסרין זע"ז דווקא ומשמע דהעיקר דיהיו ב' ישראלים ורק אם אוכלים ביחד חשיבי כחד, ואמנם כבר השיג עליו שם הרמ"ך מסוגי' זו, אולם אכן מתאם הדבר לשיטתו שם להלן (הי"א) שפסק כסוגי' זו אף שפסק כרבנן וכ"נ מלשון ההלכה שם עי"ש היטב, ואכמ"ל. ועל כרחך באוכלין על שולחן אחד טעם אחר איכא להתירן דחשיבי כחד ממש עי'.