עיה"ק צפת"ו
אם עדות שנהגו בחו"ל לאכול צלי בליל הסדר, צריכים לשנות את מנהגם בא"י
ראיתי בהגדה של פסח 'פסח בציון' של הגרב"צ מוצפי שליט"א (פרק י"ז ס"י עמ' שע"ח-שפ"א) שכתב זה לשונו: "בארץ ישראל וארצות נוספות, נהגו שלא לאכול צלי בליל פסח, והן בגדר מקום שנהגו שאין לאכול צלי, בין בשר עגל, גדי, כבש, ואפילו עוף. וכן איברים פנימיים צלויים בכלל, כגון כבד ולב, כי אסרו צלי בכל דבר הטעון שחיטה". עכ"ל. ויעוין במקורות שם.ולאחר בקשת המחילה מכת"ר מהיכי תיתי שארץ ישראל הוא בגדר מקום שנהגו שלא לאכול צלי בלילי פסחים ואדרבה מכל המקורות שהביא מכל הסוגיות בש"ס מוכח שהדבר תלוי במנהג המקום ואף בא"י נחלקו המנהגים, היו מקומות שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים והיו מקומות שלא נהגו לאכול ונשאר הדבר תלוי במנהג המקום.
וכן פסקו הרמב"ם (פ"ח הי"א מהלכות חו"מ) ומרן השו"ע (או"ח סי' תע"ו ס"א) זה לשונו: "מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין גזירה שמא יאמרו בשר פסח הוא, ובכל מקום אסור לאכול שה צלוי כולו כאחד בלילה זה מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ, ואם היה מחותך או שחסר ממנו איבר או שלק בו איבר והוא מחובר הרי זה מותר במקום שנהגו". ע"כ. והטור שם כתב: "ואשכנז מקום שנהגו שלא לאכול צלי הוא".
והמשנ"ב שם (סק"י): כתב: "אבל במקום שנהגו לאכול צלי מותר לאכול אפילו עגל שצלוי כולו כאחד דאין הפסח בא ממנו", ע"ש. וכ"ש עופות צלויין בתנור דלא חיישינן בזה כלל שמא יאמרו בשר פסח הוא משום שקרבן פסח אינו בא מן העוף. אמנם מרן השו"ע (שם ס"ב) פסק שבמקום שנהגו שלא לאכול צלי אפילו צלי עוף אסור. ומקורו מהירושלמי פסחים (פ"ד ה"ד): "ר' בא בעא קמי ר' אימי אפילו בשר עגל? א"ל אפילו בשר עגל ,אפילו בשר עוף? א"ל אפילו בשר עוף, סברין ממימר אפילו ביצה ואפילו קולקס, א"ר יודן בי ר' חנין ובלבד מן השחיטה (שאינן טעונין שחיטה)". וכן מנהג האשכנזים שנהגו להחמיר אף בעופות כמ"ש בעל פירוש המשניות תפארת ישראל (פסחים פ"ד מ"ד יכין אות ט"ו) שכתב: "אפילו צלי קדר, ואפילו עופות וח"י מתיר צלי קדר [תע"ו]", ע"ש.
אבל הרמב"ם (פ"ח הי"א מהלכות חו"מ) לא הזכיר הא דירושלמי דאף צלי עוף אסור, משמע דלא ס"ל הכי ומסתבר כן לפי מה שכתב בפירוש המשניות (פסחים פ"ד מ"ד) מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין וכו' זה לשונו: "האוסרים לאכול בשר צלי בלילי פסחים כדי שלא יחשוב הרואה[2] שהוא כבש הפסח ויהיה כאוכל קדשים בחוץ". ולהאי טעמא לא שייך האי חששא בעוף שמא יחשוב הרואה שהוא כבש הפסח. וכאמור מנהג אשכנז להחמיר בזה וכן נהגו חלק מעדות הספרדים וכן מנהג מרוקו כמו שכתב הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל בקיצור שלחן ערוך שלו (סימן שיא, טו) זה לשונו: "אנחנו במערב (מרוקו) נוהגין שלא לאכול צלי בלילי פסחים כלל וכ"כ בית יהודה במנהג ארגיל (אלג'יר?)". וכן ראיתי בהערות איש מצליח על המשנ"ב (שם סק"א), שכן הוא גם מנהג איזמיר כמ"ש מהר"ח פאלאג'י ברוח חיים, וכן מנהג ג'רבא כמ"ש בספר ברית כהונה (מערכת פ' אות כ') ועוד מקורות, הובאו בהערות איש מצליח שם, ע"ש.
אך שאר העדות בני ספרד ובני תימן שנהגו בחו"ל בקהילותיהם לאכול צלי בלילי פסחים יכולים להמשיך במנהגם גם בא"י. וכמו שכתב הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל בקיצור שולחן ערוך שלו (סי' שי"ד סע' א-ב) כל מקום כמנהגו, ע"ש. ועיין בספר אור לציון (ח"ג פט"ו שאלה כ) בתשובה לשאלה שם לעניין אכילת הזרוע שבקערת ליל הסדר, ועיין במקורות ובהערות שם אות כ' לעניין אכילת צלי בליל הסדר, לעניין מנהג ספרד בזה כתב: "ולעניין ארצות הספרדים הדבר תלוי במנהג המקומות, ומנהג בני תימן לאכול צלי בליל פסח והרי הם כמקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים" וכו'. ע"ש. ולכן נראה שאין להנהיג איסור בעיר חדשה וכ"ש במקום ובקהילה שנהגו היתר בזה, דעיקר הדין בזה תלוי במנהג המקומות והיכא דנהוג נהוג. וכמ"ש כה"ח (שם ס"ק א, ב), ע"ש. ובודאי באותם מקומות וקהילות בחו"ל שנהגו מקדמת דנא לאכול צלי בליל הפסח ודאי שיכולים להמשיך במנהגם גם בא"י, ע"ש. ובפרט שגם בא"י המנהג לאכול צלי בלילי פסחים כמ"ש בספר ארץ חיים [דיני ומנהגי א"י] (סי' תע"ו, ס"א): מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלים וכו' כתב בשם הרב מלכי בקודש (מחכמי צפת הובא בספר שם הגדולים להחיד"א מערכת ספרים, ע"ש ) על הלכות פסח וביאור ההגדה, דף כ"א ריש ע"א שאף את הזרוע הצלויה שמביאין בקערת ליל הסדר אנחנו נוהגים לאוכלה, ע"ש. וכ"כ בספר כתר שם טוב גאגין (ח"ג עמ' 165) שמנהג הספרדים בא"י לאכול הזרוע הצלויה באמצע הסעודה, וכ"כ מהר"ח אבולעפיא זצ"ל בספרו מקראי קדש (דף קע"ח) שחלק על על הפרי חדש (סי' תע"ג סק"ד) וכתב שאע"פ שעושהו זכר לפסח כל שלא אמר במפורש בשר זה לפסח מותר לאוכלו כיון דאינו מקולס. וכ"כ בסידור בית הבחירה (דף קלה ע"א דיני כורך אות טו) זה לשונו: "אחר אכילת הכריכה אוכלין הזרוע כמ"ש בשו"ע סימן תעו מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין, ובארצנו אר"ץ חל"ב נהגו לאכול". וזה דלא כמ"ש בחזו"ע פסח (עמ' קג סעי' ב-ג) שאסור לאוכלו וצריך לפרסם שבמקום שנהגו לאכול את הזרוע יש לבטל את המנהג הזה, ע"ש. אבל כבר נהגו חלק מעדות הספרדים היתר בזה ע"פ גדולי הפוסקים בזמנם, וכן נוהגים יוצאי טריפולי לאכול צלי בליל פסח כמ"ש בהערות איש מצליח ע"ש. וכן נהגו גם יוצאי כורדיסטן כמ"ש הרה"ג שבתאי בן חיים בספרו השבח לאל (עמ' 102). ואין צריך לומר שכן מנהג התימנים כידוע, כמ"ש הרה"ג יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן בשו"ע המקוצר (ח"ג עמ' מט), ע"ש. ואין למחות בידם.
ואם יש קהילות שהחמירו בזה ושינו את מנהג אבותיהם בא"י, מ"מ אין מורין כן והיכא דנהגו לאכול צלי בליל הסדר יכולים להמשיך במנהגם גם בארץ ישראל. ואין הדבר תלוי אם רוב הציבור בא"י נוהגים להחמיר בזה אלא במנהג כל מקום ומקום וכן משמע מהשו"ע שם, ודלא כמ"ש בילקוט יוסף (פסח ח"ג עמ' תערב) לחלוק על מש"כ הגרב"צ באול"צ הנ"ל, והסביר שכיון שרוב הספרדים בא"י נוהגים שלא לאכול צלי, המיעוט בטלו ועל כן גם התימנים צריכים לשנות את מנהגם וכו', וזה ע"פ שיטת אביו הראש"ל הגרע"י זצ"ל, אך כבר ידוע ומפורסם שהתימנים וכן יוצאי מרוקו אוחזים במנהגי אבותיהם גם בא"י, ע"פ רבותיהם שפסקו שאין לשנות את מנהגי אבותיהם בא"י משום שעלו כעדה שלמה ועצמאית ולא דמי ליחידים שעלו ונטמעו בקהילות אחרות בארץ. וכאמור בריש דברינו אף בזמן המשנה והתנאים בא"י המנהגים היו חלוקים בזה, ומשנה מפורשת היא (פסחים פ"ד מ"ד) מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין, וכו', משמע שאף בזמן המשנה הדבר היה תלוי במנהג המקום. ובמתני' (ביצה פ"ב מ"ז) נחלקו רבן גמליאל וחכמים. ג' דברים אמר רבן גמליאל להקל וכו' ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרים מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ (עי' רש"י שם רע"ב ותפ"י שם). והיינו דווקא בגדי מקולס על כרעיו ועל קרבו אבל אם היה מחותך או שהיה חסר אבר וכו' הרי זה מותר במקום שנהגו.
ואולם לא ברירא לן מילתא אם האי פלוגתא דרבן גמליאל וחכמים הוה בזמן שביהמ"ק היה קיים או לאחר החורבן, ואי רבן גמליאל היינו רבן גמליאל הזקן שהיה חי עוד בזמן שביהמ"ק היה קיים או אינו אלא רבן גמליאל דיבנה שהיה לאחר החורבן. אמנם רש"י שם בגמ' ביצה (כב: ד"ה מקולס) פירש: "והיו עושין אותו זכר למקדש שכתוב בו 'על כרעיו ועל קרבו'". ע"כ. משמע דהאי פלוגתא דר"ג וחכמים הוה לאחר החורבן וחכמים אוסרים משום קרבן פסח שלא היה נאכל מחוץ למקדש וירושלים ועשו זכר למקדש לאחר החורבן, ולר"ג משמע דאין חוששין שמא יאמרו זה בשר פסח ונראה כאוכל קדשים בחוץ. וכבר העיר בזה בעל תפארת ישראל (יכין שם אות ט"ו ד"ה זכר למקדש), זה לשונו: "ואף אי נימא דר"ג הוא ר"ג הזקן נכדו של הלל שהיה חי בזמן שביהמ"ק היה קיים, אפ"ה היה שייך דין זה שיאמר לבני חוץ לארץ, ולפענ"ד נראה מדהוזכר עם ראב"ע והרי הוא נמנה עמו בנשיאות וזה היה בן רשב"ג שנהרג בזמן החורבן" עכ"ל.
רוצה לומר דלא מוכח מ'זכר למקדש' דפלוגתייהו דר"ג וחכמים הוה לאחר החורבן דייקא, אך כמדומני שבכל מקום מצווה שעשו חז"ל ותיקנו לעשות 'זכר למקדש' היינו לאחר החורבן דווקא כגון מצוות נטילת לולב בחג הסוכות בכל שבעת ימי החג, ובכל מקום מלבד בשבת, שתיקן רבן יוחנן בן זכאי, וכן מצוות ספירת העומר זכר למקדש, וכן מצוות אכילת מצה ומרור בכורך כמנהג הלל הזק זכר למקדש. אמנם מהאי עובדא דאיתא בתוספתא (יו"ט ב, ט"ו) מעשה בתודוס איש רומי שהנהיג את בני רומי ליקח טלאים בלילי פסחים ועושין אותן מקולסין, היינו כדעת ר"ג, אמרו לו חכמים קרוב אתה להאכיל (את הרבים) קדשים בחוץ מפני שקורין אותו פסחים. ע"ש. משמע דהוה בזמן שביהמ"ק קיים, דאי בזמן החורבן לא שייך לשון קרוב.
לסיכום: אין לאסור איסר על כל עדות הספרדים ובני תימן לאכול כל צלי בליל הסדר, ואפילו עופות צלוים בתנור, אלא מקום וקהילה שנהגו לאכול אוכלים ואין חוששין שנראה כאוכל קדשים בחוץ, והנח להם במנהגי אבותיהם דעיקר דין זה תלוי במנהג המקום. ומקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין, ואין להתיר לבניהם אחריהם ואין לשנות, ואין לשום רב ומורה הוראה להורות נגד מרן השו"ע שהשאיר את הדבר תלוי במנהג המקום.
♦ ♦ ♦