הרב הראל דביר
נריה

עוד בעניין עשיית פסח שני כשלא נעשה פסח ראשון, ועשיית פסח שני בטומאה

פתיחה

במאמר שפורסם בעבר,[2] עסקתי בשאלת עשיית פסח שני בשנה שבה לא נעשה פסח ראשון, והגעתי למסקנה שבמצב כזה אין עושים פסח שני. לאחרונה פורסם מאמר מאת הרב ישראל אריאל שליט"א, העוסק בסוגיה זו ומגיע למסקנה הפוכה ממסקנתי.[3] המאמר הנוכחי מוקדש לדיון מחודש בסוגיה, לאור דברי הרב אריאל.
אפתח בהערה עקרונית: מדברי הרב אריאל עולה שהוא כורך בין דיון זה, ובין השאלה האם פסח שני בא בטומאה כפסח ראשון. לקמן אדון על עצם הכריכה של הדיונים זה בזה, ובשלב זה רק אציין שהלכה פסוקה ומוסכמת היא שפסח שני אינו דוחה טומאה,[4] ולהלכה זו מקורות איתנים בדברי חז"ל והראשונים.[5] למיטב ידיעתי, הראשון שמערער על הלכה פשוטה זו, הוא הרב אריאל במאמרו. אלמלא ערעורו המחודש, הרי שכריכת הדיונים זה בזה, מהווה ראיה נוספת לכך שאין לעשות פסח שני, בשנה שבה לא נעשה פסח ראשון.
אפתח את המאמר בתמצות טענותיו העיקריות של הרב אריאל,[6] שבע במספר,[7] ואמשיך לדיון בהן. כדרכה של תגובה, הדברים כתובים בתמציתיות, ולא באו להחליף עיון בעיקר הסוגיה.
♦

תמצית טענות הרב אריאל

(א) במהלך 'פסח חזקיהו', נעשה פסח שני בטומאת מת של רוב הציבור, ויש בכך כדי לחזק את הדעה התנאית שלפיה פסח שני בא גם בטומאה.[8]
(ב) בתוספתא[9] מובאת מחלוקת חכמים ור' יהודה בשאלת עשיית פסח כשני כאשר ניתנה לישראל הרשות להקריב קרבנות בתאריך שמאוחר לפסח ראשון אך מוקדם לפסח שני; ומהשוואה לדברי התוספתא לעיל מינה באותה הלכה, בעניין גר שהתגייר בין הפסחים, עולה שחכמים החולקים על ר' יהודה אינם אלא ר' נתן, בר פלוגתתו בעניין גר שנתגייר. לפיכך, אין כאן מחלוקת 'יחיד ורבים' שמוכרעת כדעת הרבים, אלא מחלוקת ר' יהודה ור' נתן.[10]
(ג) גם ר' שמעון[11] סבור שפסח שני בא בטומאה. לפיכך, 'נמצא ששיטת ר' יהודה היא דעת רבים'.[12]
(ד) יש תלות בין שאלת עשיית פסח שני בטומאה ובין שאלת עשיית פסח שני כשלא נעשה פסח ראשון, ולכן גם מפסוקי פסח חזקיהו, המתארים פסח שני בטומאה, יש ראיה לר' יהודה הסבור שעושים פסח שני כשלא נעשה פסח ראשון.[13]
(ה) הרמב"ם אמנם הכריע שאין עושים פסח שני כשלא נעשה הראשון, אך 'מודגש בדברי הרמב"ם' שאין זה אלא כשהראשון לא נעשה מחמת טומאה, ולא מחמת 'המוני בית ישראל שהיו בדרך רחוקה או אנוסים מסיבות שונות – אלו חייבים לחוג את פסח שני בין אם היו מרובים בין אם היו מועטים'.[14]
(ו) הרמב"ם כתב שאין עושים פסח שני בטומאה, אך מכיוון שהכרעה זו קשה מכמה סיבות, ואף נסתרת מדברי הרמב"ם עצמו, על כרחנו יש להבין בדעתו אחת משלוש אפשרויות: 1. כוונתו לכך שלכתחילה יש להיטהר, אך בדיעבד אם לא נטהרו, עושים פסח שני בטומאה. 2. הרמב"ם התייחס למציאות שבה יחידים עשו פסח ראשון, ולא למציאות שבה פסח ראשון לא נעשה כלל, שאז פסח שני הוא הפסח העיקרי וחל עליו דין דחיית הטומאה. 3. הרמב"ם חשש לכתחילה לדעת מיעוט, ולחומרא, ולעתיד לבוא יפסקו כעיקר הדין.[15]
(ז) מפסח חזקיהו בכלל, ומאופן הבאתו בדברי הרמב"ם בפרט, יש ללמוד הלכה למעשה.[16]
♦

דיון בטענות הרב אריאל

(א) ראשית, אין בכוח ראיה מפסוק כדי לדחות הכרעה הלכתית מובהקת. לכל היותר, ראיה מפסוק יכולה להוות שיקול מסוים בתוך מכלול שיקולי ההכרעה בהלכה מסופקת. הדעה שלפיה פסח שני אינו נעשה בטומאה התקבלה להלכה באופן מובהק, על ידי כל הפוסקים שעסקו בסוגיה.[17] לפיכך, אין לערער עליה מכוח פסוקים. שנית, מפורש בפסוק[18] שחזקיהו התפלל וביקש כפרה על עשיית הפסח 'בלא ככתוב', וקשה אפוא לקחת מעשה שהצריך כפרה, ולראות בו מודל לחיקוי, ולהביא ממנו ראיה לפסיקה נורמטיבית. שלישית, בחז"ל אין הסכמה על כך שהיה מדובר בפסח שני בחודש אייר, ויש המפרשים שחזקיהו עיבר את השנה, כך שהפסח השני נעשה בחודש ניסן.[19]
(ב) כפי שציין הרב אריאל, כבר קדם לו הגר"א בפירושו לתוספתא על אתר בהבנה זו. עם זאת, אחרונים רבים מספור לא הבינו כך, אלא ראו במחלוקת זו מחלוקת יחיד ורבים, שיש להכריע בה כדעת הרבים.[20] ואכן, נראה שאין ראיה להבנה הכורכת בין דעת חכמים דר' יהודה ובין דעת ר' נתן, ואף הגר"א והרב אריאל לא הביאו ראיה לדבריהם, ומקום רב יש בראש לחלק בין הנידונים.[21]
(ג) כל מה שאומר ר' שמעון בתוספתא, הוא שחזקיהו ביקש רחמים על אותו פסח שני. אין בדברי ר' שמעון הוראה להלכה. וכאמור, אין זה פשוט כלל וכלל, שיש לנהוג כפי שנהגו באותו פסח, שנעשה 'בלא ככתוב' והצריך בקשת רחמים.
(ד) כפי שכבר כתבתי בפסח לה',[22] איני מוצא יסוד לתלות בין שני הנידונים: מחד גיסא, ניתן להבין שפסח שני נעשה אף כשלא נעשה הראשון, ועם זאת הוא אינו דוחה את הטומאה. מאידך גיסא, ניתן להבין שפסח שני נעשה רק כשנעשה ראשון, ועם זאת הוא דוחה את הטומאה. לפיכך, אין מפסח חזקיהו ראיה לשאלת פסח שני כשלא נעשה פסח ראשון, שכן בפסח חזקיהו, נעשה פסח ראשון. יש להוסיף שהיעדרה של תלות כזו עולה מעמדתו של ר' אברהם פארדו, שמחד גיסא נקט שכאשר לא נעשה פסח ראשון כלל, עושים פסח שני, וכפי שהביא בשמו הרב אריאל (עמ' 159), ומאידך גיסא נקט שפסח שני אינו נעשה בטומאה, כולל במקרה שבו לא נעשה כלל פסח ראשון, וכפי שהבאתי בשמו לעיל (הערה 3*).
(ה) איני מוצא הדגשה כזו בדברי הרמב"ם. הרמב"ם כתב במפורש שרבים שהיו טמאים אינם נדחים לפסח שני, שלא נאמרה הדחייה אלא ליחידים, והסברה הפשוטה נותנת שהוא הדין לרבים שנמנעו מהקרבת פסח ראשון מסיבות אחרות, והבא לשנות מהבנה זו, עליו הראיה.[23]
(ו) ראשית, לענ"ד אין קשיים של ממש על הכרעת הרמב"ם, ואין סתירה בדעתו, וממילא אין צורך לחפש תירוצים מחודשים לקשיים אלה, ויש ליישבם בפשטות גדולה.[24] שנית, לכאורה כל אחד משלושת התירוצים מעורר קשיים גדולים: 1. הרמב"ם כתב את דבריו בנוגע לפסח שני בהנגדה לפסח ראשון שנעשה בטומאה, והרי אם מדובר רק בחובת היטהרות לכתחילה, אין שום ניגוד לפסח ראשון, שכן פשוט ומוסכם שחובת היטהרות לכתחילה קיימת בשני הפסחים. 2. גם בחז"ל וגם ברמב"ם, אין מקור לחלוקה המחודשת בין שני סוגים של פסח שני. ייתכן שניתן להציע מסברה בעלמא חלוקה כזו ולדון בה, אך איני מבין כיצד ניתן לייחס אותה לרמב"ם.[25] 3. מה נשתנתה הלכה זו מכל התורה, שבכל התורה אנחנו כפופים לרמב"ם (ולשאר הראשונים), ואיננו מפרשים את פסיקותיו כחששות בעלמא לדעת מיעוט? מדוע דווקא כאן, נתונה לנו הרשות לצמצם את פסק הרמב"ם עד כדי חשש לכתחילאי לדעת מיעוט, ולהצדיק בכך נטייה מהכרעתו? בלשון אחרת: אם אכן עיקר הדין הוא שפסח שני נעשה בטומאה, מדוע חשש הרמב"ם לדעת מיעוט, ולא כתב מהו עיקר הדין? זאת ועוד: פסיקת הרמב"ם שלא לעשות פסח שני אינה רק 'חומרא', אלא גם קולא גדולה של פטור מעשיית פסח שני, כך שאם אכן מדובר בדעת מיעוט שנדחתה מההלכה, אין מקום להקל על סמך דעה זו, ולהיפטר מכוחה מחיוב דאורייתא של פסח שני.
(ז) טענת הרב אריאל מתפרסת על עמודים רבים, אך למרות האריכות (ואולי בגללה) התקשיתי להבין מה בדיוק טוען הרב אריאל: אם כוונת הרב אריאל ללמוד מהפסוקים שפסח שני בא בטומאה – אם כן, לא ברור מדוע ועל מה ביקש חזקיהו כפרה. ואם אין כוונתו ללמוד מהפסוקים שפסח שני בא בטומאה – אזי, מה בכל זאת הוא מתכוון ללמוד מהפסוקים? לכאורה יש בדברי הרב אריאל סתירה בעניין זה, ודומני ששיאה של הסתירה הוא בשתי התבטאויות סמוכות זו לזו.[26] האחת: 'למרות שנהגתם כהלכה, הדבר צריך כפרה, וראוי להתפלל על הדור'.[27] השנייה: 'חזקיה נהג בפרטים אחדים "שלא כהלכה!"'. אם כן, כהלכה או שלא כהלכה? ומהי ההלכה?
♦

סיכום

הלכה פסוקה ומוסכמת היא שפסח שני אינו בא בטומאה. הכתוב המעיד, ככל הנראה, על עשיית פסח שני בטומאה בימי חזקיהו – מתאר זאת כדבר שהצריך כפרה, ולא כמודל לחיקוי. מלבד זאת, נראה שאין לכרוך בין שאלת עשיית פסח שני בטומאה ובין שאלת עשיית פסח שני כשלא נעשה פסח ראשון. ולסיום: עם או בלי הכריכה בין הנידונים, נראה ששניהם נפשטים באופן ברור כדעת חכמים דר' יהודה – פסח שני אינו נעשה בטומאה, ואינו נעשה בשנה שבה לא נעשה פסח ראשון.
♦ ♦ ♦