מצוות מאה ברכות וחיוב ברכות השחר

✍️ הרב יצחק מאיר יעבץ | 📰 גיליון י (כסלו התשע"ח)

מאה ברכות ברכות השחר הלכה מצוות דרבנן תפילה

הרב יצחק מאיר יעבץ

מצוות מאה ברכות וחיוב ברכות השחר

מצוה עצמאית או נסמכת? מחלוקת בה"ג ורמב"ם ♦ מאה ברכות שאינן מסוימות - דעת הטור ♦ מאה זכירות את ה' - דעת הבית יוסף ♦ מאה ברכות מסוימות - דעת הרמב"ם ♦ כל המאה מצוה אחת הן ♦ היום הולך בזה אחר הלילה

א. מצוה עצמאית או נסמכת? מחלוקת בה"ג ורמב"ם

שנינו (מנחות מג ע"ב): "תניא היה רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר (דברים י, יב): "ועתה ישראל מה ה' א-להיך שואל מעמך" (קרי ביה מאה - רש"י, וראה עוד רמזים בתוספות). רב חייא בריה דרב אויא בשבתא וביומי טבי (שיש בתפילה שבע ברכות ולא תשע עשרה) טרח וממלי להו באיספרמקי ומגדי (בשמים ומיני מגדים). תניא היה רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום, אלו הן: שעשאני ישראל^[2], שלא עשאני אשה, שלא עשאני בור. רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דהוה קא מברך שלא עשאני בור. אמר ליה: כולי האי נמי? אמר ליה: ואלא מאי מברך? שלא עשאני עבד".
בעל הלכות גדולות מנה את מצוות מאה ברכות בכל יום במניין תרי"ג. הרמב"ם, בשורש הראשון שבתחילת ספר המצוות, השיב עליו שאין למנות מצוות דרבנן, שכן לשון הגמרא היא: "דרש רבי שמלאי: תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני^[3]" (מכות כג ע"ב), ועוד הקשה על בה"ג, שמנה מצוות דרבנן, מדוע לא מנה עוד מצוות רבות מדרבנן ואף איסורים (כגון שניות לעריות). הרמב"ן בהשגותיו (שם) מיישב את שיטת בה"ג, בכך שגם מצוות מדרבנן ניתן למנות בכלל תרי"ג, מפני שגירסת בה"ג בגמרא היתה "תרי"ג מצוות נצטוו ישראל", ואפילו לגירסתנו, די בכך שרובן המוחלט מדאורייתא כדי לומר "ניתנו למשה בסיני", ופעמים רבות מדברים על דרך הרוב. ולקושיה מדוע לא מנה בה"ג איסורים ('התשובה השלישית' בחלוקת הרמב"ן), השיב שאיסורים הם "גדר למצוה שלתורה וחלק ממנה", אבל המצוות שמנה בה"ג "הן שנצטוינו בהן מבית דין הגדול ואין בהן משום גזירה והרחקה מאיסורי התורה". כלומר, מצוות מאה ברכות אינה הרחבה למצוה מדאורייתא, אלא היא עניין מחודש בפני עצמו.
והנה, הרמב"ם מנה כמה מצוות דרבנן כתוספת על מניין תרי"ג מצוות התורה. בהקדמתו למשנה תורה הוא שב ומונה את המצוות כסידורו אותן בספר המצוות^[4]. בתום המניין הוא כותב: "ויש מצוות אחרות שנתחדשו אחר מתן תורה וקבעו אותן נביאים וחכמים ופשטו בכל ישראל, כגון: מקרא מגילה ונר חנוכה ותענית תשעה באב^[5] וידיים ועירוביןה)".
סיבת^[6]מניין זה מבוארת על פי הקדמתו לספר המצוות, בו הוא מבאר מה הביא אותו לעסוק במניין המצוות: "ראיתי גם כן שאחבר חבור יכלול כל דיני התורה ומשפטיה... וכאשר כוונתי בדעתי התכלית הזאת, שמתי מחשבתי באיזה פנים אחלק החבור ושעריו... ונראה לי שהטוב שתהיה חלוקתו שיושם הלכות הלכות... והוא מבואר כי בהיות החלוקה כן, שהמצוה אחת עשה או לא תעשה אין ראוי לחלק דיניה בשני ענינים, אבל כל מה שיצטרך בה מן החלוקה יהיה בפרקים שבאותו הכלל, ופעמים יהיה בכלל האחד מספר כמה מן המצות, אם בעבור שיהיה להם ענין אחד שיכללם, או שיהיו המצות בכוונה אחת... ומפני זאת הכוונה באתי וראיתי שהוא ראוי שאשים תחלה בפתיחת הספר מספר המצות כלם עשה ולא תעשה עד שתבוא חלוקת הספר על כללם, ולא תמלט מצוה שלא נשלים הדבור בדיניה, אם בפרט כמו סוכה ולולב וציצית, כי כל אחת מהן סובלת הדבור בפרט, או על כלל מצות מהם כמו שזכרנו אחר שנמנה אותם, ונאמר שהלכות עבודת אלילים אלו יש להם כך וכך מצות עשה והם אלו ואלו, וכך וכך מצות לא תעשה והם אלו ואלו, זה כלו להשמר שלא יעדר ממנו דבר שלא אדבר בו, ובזכרי כל המצות במספר הייתי בטוח מזה".
מטרתו במניין כולו היא להבטיח את עצמו מפני השמטת נושא הלכתי בחיבור הגדול^[7]. אלא ששורשיו בתחילת ספר המצוות, בהן הוא שולל ציווים שונים מלהיכלל במניין תרי"ג, שבים ומציבים את חשש ההשמטה לפתחו של החיבור ההלכתי הגדול, שהרי גם אם דרשת רבי שמלאי ויתר מקורות חז"ל המונים תרי"ג מצוות אכן מכוונים רק לאופי מסוים של ציוויים, כפי שסבור הרמב"ם בשורשיו, הרי מטרתו שלו היא להבטיח משכחה, ומצוות שלא נמנו במניין תרי"ג מה תהא עליהן? אמנם רובם המוחלט של השורשים אינו מציב חשש כזה, שכן מה שלא נמנה, או שאינו מצווה על מעשה ולא מזהיר מפני מעשה, או שהוא כלול במצוה שכבר מנויה, והלכותיו מובטח להן מקומן בחיבור. אך השורש הראשון השולל מצוות דרבנן מייצר חשש כזה^[8], שכן חיבורו ההלכתי של רמב"ם חייב לכלול גם את כל ההלכות דרבנן, וכיצד יבטיח את עצמו משכחתן?
לכן הצמיד הרמב"ם למניינו מניין קצר של מצוות דרבנן, שאמנם מניין חז"ל אינו כולל אותן, שכן אינן מסיני, אך מניינו של הרמב"ם זקוק להן כדי לכוללם במשנה התורה שלו^[9]. כאן הוא מנה אך ורק מצוות שאין מצוה במנין תרי"ג שאליה ניתן לסומכן. נמצא שהרמב"ם, שלא קיבל חלוקה זו כהגנה על בה"ג (והרמב"ן אכן השיב כך לעיל), משתמש בה בעצמו. אלא שאפשר שסבר שאין זו סברא מהותית המצדיקה לכלול מצוה במניין תרי"ג, ורק עבורו, כדי להימלט משכחה, חילק כך באופן טכני. אך אפשר גם שלא קיבל חלוקה כזו בדעת בה"ג, מפני שלדעתו מנה בה"ג מצוות שיש להן על מה לסמוך.
כאמור, הרמב"ם מנה רק חמש מצוות דרבנן^[10]. מצוות מאה ברכות שמנה בה"ג לא הביא כאן הרמב"ם, ובחיבור כלל אותה בהלכות תפילה (פ"ז הי"ד). נראה שלדעתו זוהי הרחבה של מצוות תפילה, שהתורה צוותה לעבוד את הבורא בתפילה אחת ביום^[11], וחכמים הוסיפו וחייבו עוד תפילות קבע ועוד ברכות קבע, עד שציוו שלא לפחות ממאה ביום^[12]. נמצא שנחלקו בה"ג והרמב"ם האם מצוות מאה ברכות עומדת לעצמה (בה"ג) או שהיא נסמכת למצוה מהתורה (רמב"ם)^[13].
♦

ב. מאה ברכות שאינן מסוימות - דעת הטור

דין מאה ברכות הובא בשו"ע בין דיני ברכות השחר (אורח חיים סימן מז סעיף ג), וסמוך לאחר מכן הובא דינו השני של רבי מאיר, לברך את שלוש ברכות 'שלא עשני' (סעיף ד). האם ישנו קשר בין שני דינים אלו שנסמכו בגמרא (לעיל), ברמב"ם (פ"ז מתפילה, להלן), ברא"ש (ברכות פ"ט סי' כד) ובטושו"ע?
הטור האריך בדין מאה ברכות בעוסקו בדיני ברכות השחר, שנהגו לסודרן בבית הכנסת והכל עונים אמן, וכתב: "אבל ודאי חובה הוא על כל יחיד ויחיד לברך אותן, דתניא: 'היה רבי מאיר אומר: מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום', וסמכוה על דרש הפסוקים^[14]. והשיב רב נטרונאי ריש מתיבתא דמתא מחסיא: דוד המלך עליו השלום תיקן מאה ברכות דכתיב: 'הוקם על' (שמואל ב כג א), על בגימטריא מאה הוי, כי בכל יום היו מתים מאה נפשות מישראל ולא היו יודעין על מה היו מתים, עד שחקר והבין ברוח הקדש ותקן להם לישראל מאה ברכות (במדבר רבה פרשת קרח יח, כא). ועל כן תקנו חכמים ז"ל אלו הברכות על סדר העולם והנהגתו, להשלים ק' ברכות בכל יום, וצריך כל אדם ליזהר בהם, והפוחת אל יפחות, והמוסיף יוסיף על כל ברכה וברכה שנתקנה לו כמו שאמרו חכמים (ברכות מ ע"א): 'ברוך ה' יום יום, בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו', ואמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות לה ע"א): 'אמר רב יהודה אמר שמואל, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו מעל', וצריך כל אדם ליזהר שלא יבא לידי מעילה. ויש עוד שלוש ברכות שצריך לברך: 'ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם שלא עשאני גוי', שצריך ליתן שבח והודאה למקום שבחר בנו מכל הגויים וקרבנו לעבודתו. 'ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם שלא עשאני עבד', אף על פי שמברך 'שלא עשאני אשה', שגם היא אינה חייבת במצוות עשה שהזמן גרמא, צריך לברך 'שלא עשאני עבד', שהוא גרוע טפי. 'ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם שלא עשאני אשה', שאינה חייבת במצוות עשה שהזמן גרמא".
מקור הדין בברייתא שבתלמוד הוא מדרשת רבי מאיר, אולם המדרש ורב נטרונאי הביאוהו כתקנת דוד המלך. לשון הטור מורה שדוד תיקן לברך מאה ברכות כנגד מאה מישראל שהיו מתים בכל יום, ואחר כך תיקנו חכמים ברכות השחר כדי שיגיעו למאה לקיים תקנתו של דוד. אם כן, היה זמן שהיה מוטל על כל אחד לברך מעצמו על כל עניין עד שימנה מאה, ולאחר דורות תיקנו חכמים ברכות קבועות לצורך זה, ועל כך ממשיך הטור שאין לפחות אבל יש להוסיף. ולכאורה קשה, איך ניתן להוסיף? אם נתחייב - נתחייב, ואם לא - הרי זו ברכה לבטלה! בפשטות, כוונתו היא שיש מעלה להוסיף ולהתחייב בברכות, אך גם זה קשה, שהרי קיימא לן שאין לגרום ברכה שאינה צריכה^[15].
יתכן שכוונת הטור להמשך דבריו, שהביא מסידורי אשכנז שהוסיפו את ברכת "הנותן ליעף כח" שאינה מוזכרת בתלמוד. אמנם הבית יוסף תמה איך מותר לברך ברכה שלא הוזכרה, ואף בשו"ע (סעיף ו) דחאה, וכן לגבי ברכת מגביה שפלים. בדומה לכך מצאנו לגבי ברכת אשר צג אגוז על דם בתולים, שבה"ג כתב לברכה, והטור הביאו (אבהע"ז סג), והבית יוסף כתב בשם הרא"ש שאפשר שהגאונים תיקנוה, ובשו"ע (סעיף ב) הביאה בשם יש אומרים. המהרש"ל (ים של שלמה כתובות פ"א סימן כג) השווה ברכות אלו וכתב: "ברכת בתולים, כתב בעל הלכות גדולות (ריש הלכות כתובות), ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר צג אגוז... ברוך אתה ה' הבוחר בזרעו של אברהם אבינו. וכתב הרא"ש (סימן טו) ואפשר שהברכה הזאת הגאונים תקנוה... ותימא, מאחר שאינה לא בתלמוד ולא בתוספתא, אם כן מנין לנו להוסיף ברכה, והרא"ש גופא כתב במסכת בכורות פרק יש בכור (סימן ח) שאין מברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא, כי אחר סידור רבינא ורב אשי לא מצינו שנתחדש שום ברכה, על כן נראה שלא לומר בה שם ומלכות. ובהיותי פוסק זה בישיבה, הקשו המשכילים, אם כך ברכת הנותן ליעף כח איך שרי לברך, שאינה אלא בנוסח סידורי אשכנזי על פי המדרש (שוח"ט, כה), ואפילו מתקנת הגאונים ליתא, והשבתי, אולי גם כן אין ראוי לאומרה. שוב מצאתי בדברי האחרונים, שאין לומר מהאי טעמא, אף שכתבה הטור (או"ח סימן מו). וקל וחומר שאין לומר ברכה מגביה שפלים, שאינה בשום נוסח, לא בדברי הקדמונים, ולא בדברי האחרונים, וכן איתא בשבולי הלקט (ענין תפלה סימן ד)"^[16].
יש לפרש אם כן את כוונת הטור וסדר דבריו, שכיון שמצאנו מצוה לברך מאה ברכות עוד לפני שתיקנו אלו ברכות קבועות יברך, הרי שמותר להוסיף ברכות שאינן קבועות. ואף שלהלכה אין כל יחיד יכול להוסיף ברכות, מכל מקום נשאר בידינו לכל הפחות שמותר לברך ברכות שנהגו, אף שאין להן מקור בתלמודים. לאחר מכן הביא "עוד שלוש ברכות", ונראה שהוקשה לו שאינן על מנהגו של עולם המתחדש בכל יום, כברכות השחר שבפרק הרואה (ברכות ס ע"ב) שהביא בתחילת הסימן, ולמה צריך לברך שלוש אלה בכל יום? וכתב שהוא הודאה על שבחר בנו וקרבנו לעבודתו. אך נראה שגם בהן יש סמך להוספת ברכות, שהרי עיקר תקנת הברכות הן על ידי אנשי כנסת הגדולה, והם תיקנו ברכות הנהנין, ברכות המצוות וברכות השבח (רמב"ם הלכות ברכות פ"א ה"ד), ורבי מאיר חידש עוד שלוש ברכות אף שאין מתחדשת סיבה לברכן בכל יום, אלא הן הודאות על זכייתנו בעבודת האלוקים בשלוש מדרגות זו למעלה מזו. מכאן שריבוי שבח והודאה יש בו מצוה, ועל כן יש לסמוך על המנהג ולברך עוד ברכות שנהגו בהן.
♦

ג. מאה זכירות את ה' - דעת הבית יוסף

כאמור, הבית יוסף חלק על דעת הטור ואסר לברך מה שלא הוזכר בדברי חז"ל. נראה שחלק גם בגדר מצוות מאה ברכות, שכלל אין ללמוד ממנה ריבוי ברכות, שכן גדרה חלוק מהגדרתה הפשוטה של אמירת ברכה. בגמרא נאמר: "רב חייא בריה דרב אויא בשבתא וביומי טבי טרח וממלי להו באיספרמקי ומגדי", שבשבתות וימים טובים יש להשלים הברכות על ידי גרימת אכילות והנאות. הבית יוסף הביא עוד משבלי הלקט בשם גאון שאפשר לצאת ידי חובה בשמיעת ברכות העולים לתורה, וכן כתבו הגהות מיימוניות והרא"ש. לכאורה הדברים קשים, שהרי אין הציבור מחויב בברכה זו^[17] וכיצד נחשבת להם שמיעתה? אמנם יש ליישב שיש לציבור שייכות לברכת העולה לתורה, שאף אם אינם מחויבים בברכה ממש, ואין בה גדר של 'שומע כעונה', מכל מקום חובת הציבור כאחד לקרוא בתורה וניתן לשייך את הברכות לכולם במידת מה^[18]. אך הבית יוסף ממשיך: "ומשמע מדברי ההגהות שם דדוקא כששומעין אותן ועונין אחריהם אמן. ולי נראה דאפילו אם אומרים אותם בלחש, כיון שהשומעים יודעים איזו ברכה הוא מברך ומכוונים לצאת בה ידי חובתם ועונין אחריה יוצאים, כדאמרינן בפרק החליל שבבית הכנסת של אלכסנדריא היו מניפין בסודרין להודיע שסיים שליח צבור הברכה ויענו אמן, אלמא שהיו עונים אמן אף על פי שלא שמעו הברכה, דכיון שיודעין איזו ברכה סיים די בכך, וכמו שכתב רבינו בסימן קכ"ד. וכיון שיכול לענות אמן אף על פי שלא שמע, משמע דהכי נמי נפיק ידי חובת אותה ברכה בכך".
דבר שאין צריך לומר הוא שאין כוונת הבית יוסף שהמחויב בברכה מסוימת שלא שמע את הברכה וענה אמן על פי סודרין יצא ידי חובת הברכה^[19]. כוונתו היא שיצא ידי חובת 'מאה ברכות', משום שלדעתו אינה חובה לברך מאה פעמים, אלא די בשמיעת ברכה כשלעצמה, לא מצד שומע כעונה, אלא שהחובה אינה דווקא לברך ודי בשמיעה. לכך הוסיף שכשם שמותר לענות אמן על ברכה שלא שמע אם יודע מהי, כך יוצא גם בזה חובת 'מאה ברכות' כאילו שמע.
ניתן לבאר את סברתו שהמצוה בכך אינה דווקא לברך, אלא שיש לזכור את ה' מאה פעמים ביום בדרך שבח או בקשה. על דרך לשון הרמב"ם בתחילת הלכות ברכות (פ"א ה"א-ד): "מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך'... ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואחר כך יהנה ממנו, ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח"כ יהנה, וכן אם הריח ריח טוב מברך ואחר כך יהנה ממנו... וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה. וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד אע"פ שלא נהנה ולא עשה מצוה. נמצאו כל הברכות כולן שלשה מינים: ברכות הנייה וברכות מצות וברכות הודאה, שהן דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו".
לתכלית זו די בזכירת הברכה ועניית אמן אחריה, אף שלא יצא בה ידי חובה ואף שלא שמע את מילותיה, כל שיודע מה בירך המברך ומצטרף לברכתו בעניית אמן^[20].
♦

ד. מאה ברכות מסוימות - דעת הרמב"ם

הרמב"ם הביא הלכה זו בפרק ז מהלכות תפילה. הפרק פותח כך: "כשתקנו חכמים דברי תפילות אלו תקנו ברכות אחרות לברך אותן בכל יום", והוא מפרט את ברכת המפיל, את ברכות השחר, את ברכות התורה ואת ברכות פסוקי דזמרא. בסופן כתב כך (הי"ד-טז): "חייב אדם לברך מאה ברכות בין היום והלילה. ומה הן מאה ברכות אלו? כג ברכות שמנינו בפרק זה, ושבע ברכות של קריאת שמע של שחרית וערבית לפניה ולאחריה, וכשמתעטף בציצית מברך... וכשלובש תפילין מברך... ושלש תפלות שבכל תפלה מהן שמנה עשרה ברכות, הרי שמונים ושש ברכות. וכשהוא אוכל שתי סעודות של יום והלילה מברך ארבע עשרה ברכות: שבע בכל סעודה אחת כשיטול ידיו תחלה ועל המזון אחת בתחלה ושלש בסוף ועל היין לפניו ולאחריו, הרי שבע ברכות. הרי מאה ברכות בין הכל. בזמן הזה שתקנו ברכת האפיקורוסין בתפלה והוסיפו הטוב והמטיב בברכת המזון, נמצאו חמש ברכות יתירות. בשבתות וימים טובים שהתפלה שבע ברכות, וכן אם לא נתחייב בשאר הימים בכל הברכות האלו, כגון שלא ישן כל הלילה ולא התיר חגורו ולא נכנס לבית הכסא וכיוצא באלו, צריך להשלים מאה ברכות מן הפירות. כיצד, אוכל מעט ירק ומברך לפניו ולאחריו וחוזר ואוכל מעט מפרי זה ומברך לפניו ולאחריו ומונה כל הברכות^[21] עד שמשלים מאה בכל יום".
לשונו מורה שתקנת מאה ברכות אינה להגיע למספר שלם בעלמא, אלא שבימי חכמים הראשונים שתיקנו זאת (ורבי מאיר מסרה בשמם) היו מאה ברכות בכל יום, לא פחות ולא יותר^[22]. מאה הברכות שנאמרו בברייתא הן מאה מסוימות על פי החשבון. חשבון זה קדם לתיקון ברכת המינים בתפילה וברכת הטוב והמטיב בברכת המזון, ולאחר שתיקנום הרי המספר הוא מאה וחמש, אלא שתקנה לא זזה ממקומה. כמובן שדרשת הפסוק 'מה' כמאה או בדרכי הדרש האחרות שהביאו שם הראשונים אסמכתא בעלמא הן, אך לכאורה לדעת הרמב"ם הן מקרה בלבד. אילו היו באותו זמן יותר או פחות ברכות קבועות, היו מתקנים מספר אחר כמניין הברכות שהיה אז. עיקר התקנה היא להקפיד על כל ברכות החובה, ואגב כך תיקנו שמי שחסרה לו ברכה ישלים כנגדה אחרת. אמנם נראה שהמספר מאה אינו מקרי, וחיזרו חכמים לקבוע מספר שלם כזה.
על פי זה, יתכן שהברייתא השניה שאמר רבי מאיר, לברך בכל יום שלוש ברכות 'שלא עשני', נסמכת לראשונה, שרק על ידה יש מאה ברכות. שלוש ברכות אלה, סיבתן שונה מכל ברכה אחרת שבידינו, כאמור לעיל, שאין בהן לא חידוש הנאה, לא מצוה מסוימת ולא חידוש ראִיה לשבח עליה, ונתקנו משום שלולא הן היו בידם צז ברכות, וביקשו חכמים לתקן מאה קבועות ואסמכוה אקרא^[23].
♦

ה. כל המאה מצוה אחת הן

יש לעיין אם המצוה היא לברך מאה ברכות, ואם לא בירך מאה לא קיים את המצוה כלל, או שמא המצוה להרבות בברכות ככל האפשר, ומשבירך מאה נפטר ואינו חייב לברך עוד. נפקא מינה בדבר, אדם שאינו מסוגל לברך מאה ברכות, האם חובה עליו להוסיף ברכות אף שלא ישלים למניין מאה?^[24]
ניתן להביא כעין ראיה ממקור התקנה על ידי דוד המלך. הרי ודאי שהיו מברכים כמה ברכות ביום לכל הפחות, ואם כן, מדוע מתו מאה איש מידה כנגד מידה? והרי לקתה מידת הדין, שכן החסרון לא היה של מאה אלא של כמה שהחסירו ממאה! הרי שכאשר אין מברכים מאה ברכות, החסרון שקול כמאה, והברכות שכן בירכו אינן מצמצמות את החסרון, ויש לדחות.
להבנתנו בדעת הרמב"ם, שהתקנה היתה על מאה ברכות מסוימות, נראה לכאורה שאין מקום לברך פחות ממאה, שכן התקנה היתה לברך את כל מאה הברכות המסוימות או תמורתן, ואם אינו יכול למלאן למה יברך כנגד חלקן? מאידך, הרי לסברא זו אין עיקר העניין מספר מסוים אלא שבזמן התקנה היו מספר הברכות מאה, ועיקר המצוה היא להשלים את ברכות הקבע, ושמא אם אינו יכול להשלים את כולם ישלים מה שיוכל. להבנתנו בטור, שלמד מכך שמצוה להרבות בברכות, וכתב שאף יותר ממאה יוסיף, נראה שהמצוה היא להרבות ככל יכולתו לפחות עד שיגיע למאה, אבל גם אם לא יגיע ירבה, אלא שאפשר שאין חובה וכמו ביותר ממאה שכתב שמצוה להוסיף.
עוד יש לעיין אם נשים חייבות במצוה זו. לעיל ראינו שלדעת הרמב"ם נראה שזו הרחבה של מצוות תפילה, ונשים חייבות בתפילה. מאידך, הן אינן מחויבות בכל התפילות כאנשים^[25], ואפשר שגם במאה ברכות לא חייבום^[26].
לכאורה שאלה זו תלויה בשאלה הקודמת. שהרי נשים אינן מחויבות בכל הברכות שפירטו הפוסקים כיצד משלימים למאה בכל יום, כי אינן מחויבות להתפלל שלוש פעמים ביום, ואינן מברכות על הציצית והתפילין, ולא מצאנו שחייבום להשלים בכל יום במיני מגדים וכדומה. אבל אם המצוה היא להרבות ככל האפשר, אפשר שגם נשים מצוות שלא לפחות מהברכות המוטלות עליהן גם כדי לקיים בכך מצוות מאה ברכות ולפחות חלקן^[27], וכן ככל שהן מוסיפות ברכות הן מקיימות בכך מצוה.
לטענתנו לעיל, שברכות השחר לדעת הטור וברכות 'שלא עשני' לדעת הרמב"ם נתקנו כדי למלא מניין הברכות למאה, יש מקום לדון לפטור נשים מברכות השחר או מברכות 'שלא עשני', והרי ברכות 'שלא עשני' נתקנו בלשון זכר והשלישית בהן 'שלא עשני אשה', הרי אינה מברכת.
♦

ו. היום הולך בזה אחר הלילה

חובה זו נאמרה בברייתא שהיא 'בכל יום' ולשון הרמב"ם (לעיל) 'בין היום והלילה'. בדרך כלל מצוות התלויות ביום היום הולך בהן אחר הלילה. ולכאורה מצוות מאה ברכות היא ביום הלכתי. כך עולה מחישובי הברכות של שבתות וימים טובים, שאם הלילה הולך אחר היום הרי תפילת מוצאי שבת מרבה ברכות. אך הרי יש הלכות שאינן תלויות ביום הלכתי אלא ביום של פעילות אנושית, ובכללן ברכות השחר שמברכים אותן פעם אחת ביום, ואין חוזרים ומברכים אותן לאחר צאת הכוכבים אלא בבוקר, כשקם האדם משנת הלילה^[28]. הלכות אלה יסודן הוא בהגדרת היסח הדעת, והאדם חי את חייו מבוקר עד ערב, מקימה לשכיבה, ולכן בהלכות כאלה אין היום הולך אחר הלילה. לדברינו לעיל, שברכות השחר עניינן כרוך במצוות מאה ברכות, יש כאן כעין סתירה, שמחד המצוה היא מערב עד ערב, ומאידך הברכות שנועדו למלא את מניינה חובתן מבוקר עד ליל. ויש ליישב שחכמים תיקנום למלא בהן את מניין מאה ברכות, אך הן עצמם על חידושו של עולם באות לשבח ולהודות, ודי בכך שבדרך כלל מברכים אותן אחת ליום כדי למלא את המטרה שלשמה נתקנו. ואם קרהו מקרה ולא בירכן באותו יום, כגון שלא ישן, הרי כתב הרמב"ם שמי שלא התחייב שאחת מהן ישלים בפירות.
♦

ז. סיכום

לדעת בה"ג מצוות מאה ברכות עומדת לעצמה ואף נמנית במניין תרי"ג, ולדעת הרמב"ם אין מונים מצוות דרבנן, אך מצוות מאה ברכות כלל אינה מצוה עצמאית אלא הרחבה של מצוות תפילה.
לדעת הטור מצוה זו החלה לפני שהיו ברכות קבע, ומטרתה להרבות בשבחו של מקום ואף יותר ממאה הרי זה משובח. ברכות השחר נתקנו כדי למלא את המניין וברכות 'שלא עשני' הן לריבוי ברכות. לדעת הבית יוסף נראה שעיקר הכוונה היא לזכור שם שמים ואף באופן שאין נחשבת ברכה לצאת בה ידי חובה. לדעת הרמב"ם המצוה נתקנה על מאה ברכות מסוימות בתקופה שמניין זה היה מדויק ביום רגיל. נראה שמניין הברכות הקבוע היה צ"ז ושלוש הברכות 'שלא עשני' נתקנו כדי למלא את המניין למאה.
יש להסתפק האם מצוה להרבות בברכות גם כשלא ניתן להגיע למאה. לסברת הרמב"ם יש לפטור ולדעת הטור נראה לחייב. נשים לא התחייבו בכך, אך לדעת הטור אפשר שמצוה עליהן להרבות בברכות, ולכל הפחות להקפיד על הקבועות להן. מצוה זו היא מערב עד ערב. ככל המצוות התלויות ביום הלכתי, ולא כברכות השחר שהן פעם ביום של פעילות אנושית, למרות שברכות השחר הן חלק קבוע ממצוה זו וחלקן נתקנו עבורה.
♦ ♦ ♦

הערות שוליים

↑ א). גירסת הרי"ף והרא"ש ועוד לברך גם ברכה זו על דרך השלילה: "שלא עשאני גוי", וכן בתוספתא, הגירסה שלפנינו נראית כשיבוש הצנזורה, והב"ח (סימן מו, ז) כתב שלא תיקנו לברך על דרך החיוב 'שעשאני', משום שנוח לו לאדם שלא נברא.
↑ ב). כך נראה שגרס הרמב"ם, אך לפנינו בגמרא לא נאמר 'בסיני', ואמנם יש מצוות שנאמרו לכאורה לאחר שנסעו מסיני, אך ראה רש"י (ויקרא כה א), שכולן נאמרו בסיני ונשנו בערבות מואב, ולדעת הרמב"ן (שם) לכל הפחות הכללות נאמרו בסיני (או באוהל מועד, ויש לעיין האם הכוונה היא גם לאחר שנסע אוהל מועד מסיני), ואפשר ש'הכללות' אינם כוללים בהכרח את כל תרי"ג המצוות, שאולי יש מצוות מנויות שהן בגדר פרטים ואכן התחדשו בערבות מואב. ובהשגתו בספר המצוות כאן כתב הרמב"ן שיש פרשיות שניתנו בשעת מעשה ולא בסיני, כמקושש ובנות צלפחד.
↑ ג). סדרו של הרמב"ם במניינו צריך עיון. חיבורו הגדול 'משנה תורה' הוא מופת הסדר השיטתי, עד שניתן לדייק לא אחת מסידור ההלכות את דעתו ההלכתית וההגותית בסוגיות שונות. מאידך, סידור המצוות שלו אינו מובן. הוא אינו על פי סדר התורה (כפי שעשה אחריו ספר החינוך, למשל) ולא על פי סדר עניינים ברור. המחפש מצוה בספר המצוות נאלץ לעיתים לרפרף על מאות מצוות עד שימצא את מבוקשו. גם סדר י"ד השורשים אינו מובן, ושורשים דומים אינם סמוכים, למשל החמישי והשמיני, או השישי והתשיעי ועוד.
↑ ד). כאן נראה שהרמב"ם מחלק בין תענית תשעה באב, שהיא חיוב גמור, לבין שאר תעניות החורבן, שכאשר אין שמד ואין שלום הן תלויות ברצון העם, כמבואר בראש השנה יח ע"ב שלכן לא יוצאים שלוחי בית דין להודיע מתי קידשו את תמוז וטבת. אמנם, נחלקו הראשונים האם תשעה באב חיובו גמור ואינו תלוי ברצון ולכן יוצאים עליו השלוחים, על אף שאין הם יוצאים על שאר תעניות, וכמבואר גם במגילה ה ע"ב שלא ניתן לבטלו (כך נראית דעת רש"י במגילה ה ע"א ד"ה אבל, וכך מפורש בר"ן בר"ה [ד ע"ב מדפי הריף]), או שגם הוא תלוי ברצון, אך אכן רצו להחמיר בו (הרשב"א במגילה שם והריטב"א בר"ה שם). הרמב"ם בהלכות תעניות (פ"ה ה"ד) כולל את ארבע הצומות יחד, על פי גירסתנו כולן חובה ועל פי גירסת המגיד משנה שם כולן מנהג, ולא קבע את תשעה באב כסוג לעצמו. בפירוש המשנה בר"ה (פ"א מ"ג) כתב שתשעה באב בימי בית שני היה רשות, משום שנחשב המצב כאין שמד ואין שלום, אלא שבחרו להתענות בו ("מפני תכיפת מיני האבל" כלשונו שם, וצע"ג שהרי טרם הוכפל החורבן, ואם מפני פורענויות אחרות, מאי שנא מי"ז בתמוז), והיינו כדעת הרשב"א והריטב"א. וצריך לומר שאין כוונתו כאן לחלק בין תשעה באב לצומות האחרים אלא לומר שהוא אב לכולם.
↑ ה). שתי מצוות אלו לא מנה אותן בה"ג והרמב"ם תמה עליו מדוע לא מנאן לשיטתו. הרמב"ן תירץ ('התשובה השנית') שאין בהן מצוה ואינן אלא 'מתיר', כשחיטה, וגדרן הוא כלאו הבא מכלל עשה שלא מנאן בה"ג, עיי"ש. נראה שהרמב"ם ראה בהן מצוה גמורה. על נטילת ידיים אמרו (חולין קו ע"א): "אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה, מאי מצוה? אמר אביי: מצוה לשמוע דברי חכמים, רבא אמר: מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך, דכתיב 'וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים' (ויקרא טו, יא), אמר ר"א בן ערך: מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה" (הרמב"ן הביא זאת ודחה שהיא מצוה משום גזירת טומאה בלבד, כלומר שאינה מנהג העם בלבד אלא ציווי חכמים, אך עיקרה גזירה). ולגבי עירוב מספרת הגמרא (עירובין סח ע"א) שרבה בר רב נתן תמה בפני אביי מדוע במבוי שבו דר עם רבה אין עירוב ושיתוף, ועל פי גמרא זו כתב הטור (או"ח סי' שצה) שמצוה לחזר אחר עירוב חצרות ושיתוף מבואות. הב"י שם פירש שהטעם הוא שמא יבואו לטלטל, אך אפשר שמעבר לכך קיים גם החשש שאכן לא יוציאו לחצר ויצטערו, ומטרתם של חכמים לא היתה לאסור את ההוצאה, אלא לתקן עירוב כדי שיוציאו באופן המותר ובכך יזכרו את איסור הוצאה הגמור, כמו שביאר הרמב"ם (הלכות עירובין פ"א הל' ד-ו). בכך מיושבים דברי הרמב"ם, שעיקר התקנה אינו האיסור אלא דווקא מעשה הנחת העירוב וזו מצוה עצמאית, ואף שהמטרה הסופית היא לצורך ביצור איסור תורה, אין לו יסוד מן התורה כמעשה מצוה חיובי, וכך כאמור גם בנטילת ידיים, שאמנם מטרתה הסופית היא ביצור מפני טומאת תרומה, אך התחדש כאן מעשה מצוה עצמאי. כך ניתן לפרש את כוונת הגמרא (עירובין כא ע"ב): "אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני' (משלי כג טו)". ייחודן של תקנות אלה הוא תיקון מצוה גמורה שבאמצעותה נעשה סייג לתורה. בכך מיושבת קושיית התוספות שם, מדוע לא נאמרה גם תקנת שניות לעריות של שלמה, שכן בה אין תקנה אלא איסור בלבד.
↑ ו). מטרה זו עמדה לנגד עיניו וטרדה את מנוחתו, עד שפתח את הקדמת חיבורו הגדול בפסוק: "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך" (תהילים קיט, ו).
↑ ז). השורש השני שולל מניית דינים שהתחדשו בי"ג מידות וריבוי, אך אלו אכן נכללות במצוות התורה המפורשות. יש מקום לעיין בשאלת מצוות שמקורן ב'הלכה למשה מסיני', כערבה וניסוך המים ועוד, באיזה מניין הן נכללות, כשאינן נסמכות לשום מצוה מפורשת, וכיצד ימלט מחשש שכחה.
↑ ח). הרמב"ם מונה שוב בהקדמתו את כל המצוות בסדר חדש, על פי סדר הלכות החיבור, ובנוסח זהה הוא מקדים אותן לכל קובץ הלכות לאורך החיבור. כך נפתח כל קובץ הלכות: "הלכות כך וכך יש בכללן כך וכך מצוות וזהו פרטן... וביאור מצוות אלו בפרקים אלו". זוהי כמובן לשונו של הרמב"ם עצמו (למעשה מנה הרמב"ם ארבעה מניינים שהם שלושה - שני האחרונים הם העתק, ולא אחת ישנם הבדלים בעלי משמעות בניסוח המצוה בין שלוש המניינים ואכמ"ל). מתוך חמש המצוות דרבנן שמנה כאן, שלוש נכנסו למניין על סדר ההלכות: עירוב, מגילה וחנוכה. הן מופיעות כאמור במניין השני שבהקדמה, וכן בראש הלכות עירוב והלכות מגילה וחנוכה. מצוות תשעה באב אינה מופיעה במניין המצוות של הלכות תעניות, ומצוות ידיים אינה מופיעה במניין הלכות ברכות שם כלולות הלכותיה. נראה שהרמב"ם העדיף שלא לכלול במניין זה מצוות שאינן במניין תרי"ג, ורק בשני קובצי הלכות שאין בהם מצוה כלל ולא יתבאר במה הם עוסקים, מנאן על כורחו בנוסח: "יש בכללה מצוה מדברי סופרים ואינה מן המניין".
↑ ט). אמנם הרמב"ם כתב "כגון", ויש לדון אם כוונתו שלא הקפיד למנות את כולן. לדברינו צריך לומר שזוהי לשון בעלמא, והוא מנה את כל מה שאמור היה למנות כאן. וקשה לומר שכתב 'כגון', במקום למנות עוד כמה מצוות בודדות נוספות.אגב, ר"ד ויטל בספרו כתר תורה (קונסטנטינא הרצ"ו) מנה שבע מצוות מדרבנן ובצירוף לתרי"ג מצוות התורה נתן סימנן 'כת"ר', וכך כתב בעל התניא בפרק נג. מניין זה כולל מצוות ברכות, אך לא 'מאה ברכות' כבה"ג, ואפשר שהכוונה אחת, ראה להלן.
↑ י). לדעת הרמב"ם בתחילת הלכות תפילה, וראה עשה ה והשגת הרמב"ן.
↑ יא). ניתן היה לכלול אותה במצוות ברכת המזון, שהתורה ציוותה לברך אחר אכילת עיקר מזונו של האדם, וחז"ל הוסיפו וחייבו ברכה על כל הנאה לפניה ולאחריה. אך הרמב"ם כלל הלכה זו בהלכות תפילה ולא בהלכות ברכות.
↑ יב). בה"ג מנה כמו כן מצוות ביקור חולים וניחום אבלים, והרמב"ם לא מנאן בין מצוות מחודשות מדרבנן, וראה הלכות אבל פי"ד ה"א: "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך". הרי שכללן הרמב"ם במצוות אהבת הריע (והיא עצמה מנויה בהלכות דעות, אך מצוות עשה מדבריהם היוצאות ממנה מצא להן מקום דווקא בהלכות אבל, שעל כורחנו יש בהן עצמאות מסוימת, וסברת בה"ג לא נדחתה לגמרי).
↑ יג). יש להקשות, מה צורך יש בחיוב זה? הרי כל אחד מחויב בברכות אלה מצד עצמן. ואפשר שלולא חיוב מאה ברכות היו אלה ברכות רשות, אך יתכן שהטור רק מוכיח שתקנו ברכות אלה לכל אחד ולא רק לש"ץ, שאם כן לא ניתן היה להגיע למאה ברכות ולא מסתבר שיתקנו מצוה שקשה בכל יום לקיימה. כאמור בסמוך, לדעת הטור זו היתה סיבת תקנת ברכות השחר, כדי להגיע למאה ברכות.
↑ יד). יומא (ע ע"א), מג"א (רטו סק"ו), והביא שם מהשל"ה שלצורך השלמת מאה ברכות מותר להמתין עם הפירות שלפניו עד לאחר ברכת המזון, וחלק עליו שזוהי ברכה שאינה צריכה, אבל רשאי שלא להביא את הפירות עד לאחר ברכת המזון. המשנ"ב (מו סקי"ד) כתב שאין להכניס עצמו בחשש ברכה שאינה צריכה, אך כוונתו שם לברכה לבטלה, כמו שסיים שאין לשוב ולברך על הריח ביום הכיפורים אם לא הסיח דעתו, ומקורו במג"א שם שאין להכריע בספק ברכות לחומרא משום מאה ברכות, ובזה הוא חשש ברכה לבטלה.
↑ טו). להלכה יש מברכים ברכת בתולים בלא שם (ב"ח ובית שמואל סק"ד). לגבי ברכת שפטרני מעונשו שלזה כשהגדיל בנו, כתב דרכי משה (או"ח רכה א): "כתב מהרי"ל בשם המרדכי דאדם שנעשה בנו בר מצוה חייב לברך בא"י אמ"ה אשר פטרני מעונשו של זה, וכן נהג מהרי"ל, ולא מצאתי ברכה זו בגמרא וקשה עלי שיברכו ברכה שלא הוזכרה בגמרא ובפוסקים, ובבראשית רבה ריש תולדות יצחק הזכיר דין זה בשם ר' אליעזר (וטוב לברכה בלא שם ומלכות)", וכך הכריע בשו"ע בהגה, והגר"א בביאורו כתב לברך מפני שהוזכרה במדרש.
↑ טז). כך עולה מדברי הרא"ש (מגילה ריש פרק הקורא עומד) שמי שאינו יודע לקרוא בעצמו עם הש"ץ אינו יכול לברך על קריאת הש"ץ, הרי שאחד מהציבור ודאי אינו נחשב מחויב בברכה. גם הרמ"א (או"ח סי' קלט ס"ד), שהקל כמהרי"ל לקרוא לתורה גם מי שאינו יודע לקרוא ואפילו סומא, הרי ברכתו היא כאילו הוא קרא מדין שומע כעונה, ולא כאחד מן הציבור שמברך, שזוהי ודאי ברכה לבטלה. ראה גם בתוספות (סוכה נב ע"א ד"ה וכיון) שכתבו שהנפת הסודרין מועילה לענות אמן רק בדבר שאין הציבור מחויב לצאת ידי חובה, כקריאת התורה. וכן הרמב"ן (מלחמת ה מגילה ג ע"א מדפי הרי"ף) הגדיר את קריאת התורה 'חובות הציבור' מלבד קריאת מגילה. והאריך בכל זה בשו"ת יביע אומר (ח"ד יו"ד לא, ג, ושם ח"ז או"ח ט, א).
↑ יז). והמג"א כתב (מו סק"ח) שזהו בדיעבד כשאין לו פירות, אבל מי שיכול ודאי צריך להשלים בברכות הפירות שיברך בעצמו, דאטו רבי אבהו (רבי חייא בריה דרב אויא בגירסתנו בגמרא) שהשלים בפירות לא היה בחבר עיר מקום שקורין בתורה ומפטיר?
↑ יח). ראה דברי התוספות לעיל הערה טז. המג"א (שם) חלק על הב"י וכתב שאי אפשר להשלים מאה ברכות ע"י עניית אמן אם לא שמע הברכה. הוא גם הקשה מדוע לא נחשיב גם את חזרת הש"ץ, כמו שהחשיב הב"י ברכת מעין שבע. וכמובא לעיל, פקפק המג"א גם על עיקר ההשלמה בעניית אמן אחר ברכות התורה, וכתב שזהו רק למי שאינו יכול להשלים כדין בפירות.
↑ יט). בהלכות יום הכיפורים הביא הרמ"א (תרכב ס"א) שאין אומרים אין כאלוקינו, והט"ז (סק"א) כתב שבשבת אומרים אותו כנגד י"ח ברכות של חול וביו"כ כבר אמרו אהללך, אך המג"א (סק"ג) כתב שבשבת אומרים אותו להשלים מאה ברכות וביו"כ איכא הרבה ואין צריך למלאות, והמשנ"ב (סק"ה) פירש שמשלימים בשבחים רבים אחרים (ובימות החול ברור שלא היו אומרים אין כאלוקינו). מכל מקום, השלמת ברכות ע"י אין כאלוקינו נראית דחוקה ביותר, ובפרט לדעת המג"א בהערה הקודמת. אמנם להבנתנו בדברי הב"י אפשר שיש לזה מקום, שכן המטרה היא לזכור ולשבח לשמו. וצ"ע.
↑ כ). בשבתות, עצתו של הרמב"ם למנות הברכות היא הדרך להבטיח קיום מצוה זו, ומי שאינו מונה ומחזר אחר ברכות מתחילת השבת, קרוב לודאי שלא יצליח.
↑ כא). הרמב"ם חישב כאן ברכת 'על נטילת ידיים' של שחרית ושל סעודות, אך בפשטות דעתו שמברכים אותה גם לפני כל תפילה, ראה הלכות תפילה (פ"ד ה"ג) והלכות ברכות (פ"ו ה"ב), וכך משמע בבית יוסף בסימן צב וכן כתב בדעתו הביאור הלכה בסימן ד (סוד"ה ואפילו). וצריך עיון, שאם כן נתווספו שתי ברכות על חשבון מאה.
↑ כב). על דרך מליצה אפשר לבאר את הפסוק על שלוש ברכות אלו: "ועתה ישראל מה ה' א-להיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' א-להיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך". ועתה ישראל - ולא גוי, ללכת בכל דרכיו - ולא אשה הפטורה מכמה מצוות, ולעבוד את ה' - ולא עבד העובד גם את אדונו. ועתה, אחרי שבירכת צז ברכות, מה ה' שואל מעמך כי אם עוד שלוש ברכות אלו.
↑ כג). בתשובות והנהגות (ח"ד קנג) מובא בשם הגרי"ז שאין חובה כזו, ומקובל שביום הכיפורים לא היה מתאמץ להרבות ברכות. וראה לעיל הערה יט שדנו הפוסקים כיצד להשלים ביום הכיפורים, ובמג"א סימן רטו סק"ו (לעיל הערה יד) הוכיח שאין לברך ברכה שאינה צריכה כדי להשלים למאה, מיומא ע ע"א, שאמר ריש לקיש שלא היה הכהן גורם לעצמו ברכה נוספת בקריאת התורה של יום הכיפורים, והרי ביו"כ קשה להשלים למאה –ומכאן שאין זה מתיר ברכה שאינה צריכה. נראה מכך שיש חיוב להתאמץ ביום הכיפורים להרבות ברכות, אף שאין זה ודאי שיצליח להגיע למאה. אך בסימן מו סק"ח (הביאו משנ"ב סקי"ד) כתב המג"א שאפשר להגיע למאה על ידי ברכות התורה וההפטרה עם שלוש ברכות הריח.
↑ כד). ראה שו"ע או"ח קו ס"א ופוסקים שם.
↑ כה). ראה שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' כג.
↑ כו). כשם שכתב הטור, לעיל סעיף ב, שחייב כל אחד לברך ברכות השחר כדי לקיים מאה ברכות, וראה הערה יג.
↑ כז). השו"ע (מז סעיף יג) והפוסקים עסקו בדין המשכים קודם הבוקר מתי יברך, וככלל אין הדבר תלוי אלא בתחילת יומו של האדם. כך נכון לנהוג גם לגבי ברכות הראיה, רעם וברק וכדומה, שיש לשוב ולברכם ביום חדש בלבד, שכן מקור הדין בירושלמי (משנ"ב רכז סק"ח מהרא"ש פרק הרואה סימן יג) והושווה לנתפזרו העבים שהוא גדר של היסח הדעת, ואינו עניין לתאריך או ליום הלכתי שלם.