כולל שע"י "ישיבת יד אהרן" ב"ב
איסור בשר ויין בסעודה מפסקת, שבוע שחל בו ותשעת הימים
א. יסוד וגדר האיסור
איתא במסכת תענית (פ"ד מ"ז) שבסעודה המפסקת ערב ת"ב לא יאכל בשר ולא ישתה יין, ובגמ' (שם ל.) מובאת ברייתא ששרי בבשר מליח ויין מגיתו וביארה הגמ' בשם שמואל שלאחר ב' ימים כבר אינו כשלמים ולכן שרי בבשר מליח ורש"י שם (ד"ה עד כמה) ביאר שאחר ב' וג' ימים "הטעם נפסל". ובתוס' (ד"ה ואע"ג) כתבו שלדידן שרגילים בבשר מליח ל"ש אפי' עברו עליו ג' ימים.ובטור (תקנ"ב) הביא שיטת הראבי"ה שכל האיסור הוא דומיא דשלמים ומשום דכתיב בהו שמחה, והטעם לפי"ז הוא משום שמחה ודוקא בבשר דומיא דשלמים. והוסיף בטור שיש גם טעם משום אבל, וא"כ אסור אף אם אין בו שמחה בשלמים, כגון בשר עוף (עי"ש).
ובמג"א (תקנ"א סקכ"ח) כתב בשם הב"ח והובא במשנ"ב (שם ס"ק ס"ד) שמי שא"י במאכלי חלב שרי בבשר עוף, כיון שאין מביאין ממנו קרבן וגם אין שמחה אלא בבשר בהמה, וביאר במחצה"ש שם שאיכא ב' טעמים: א. משום שמחה, ב. משום שבטלי קרבנות, ושתי טעמים אלו ל"ש כ"כ בבשר עוף.
ובמשנ"ב (תקנ"ב סק"ה) כתב דהטעם באיסור אכילת בשר בסעודה מפסקת שהוא משום שבטלו קרבנות, וכן בתקנ"א (ס"ק ס"ו) משמע מדבריו שלמד כן המשנ"ב גם גבי איסור בשאר תשעת הימים. ונראה לפי"ז שגם האיסור שנהגו בתשעת הימים (ושבוע שחל בו - למר כדאית ליה הכי ולמר כדאית ליה הכי) הוא מעין הרחבה לאיסור מדינא דגמרא בסעודה מפסקת ויסוד אחד להם וטעמם שווה משום שמחה ומשום ביטול קרבנות, ובמשנ"ב נקט בעיקר הטעם דבשר ויין משום שבטלו קרבנות (ועיין ב"י תקנ"ב ס"ט ודרכ"מ שם סק"ג).
ובזה יתבאר החילוק שהביא המשנ"ב להלכה (תקנ"א ס"ק ס"ו) בין עוף לבשר בהמה גבי מי שא"א לו במאכלי חלב (ומקורו במג"א וב"ח), דכיון שעיקר הטעם הוא משום שבטלו קרבנות הרי זה שייך יותר גבי בשר בהמה ולכן בשר עוף קייל. ומה גם שלבשר בהמה יש מקור בגמרא גבי סעודה מפסקת, וכיון שהמנהג של תשעת הימים הוא כהמשך והרחבה לאיסור של סעודה מפסקת, י"ל שגם גבי זה בשר עוף קייל מבשר בהמה.
♦
ב. בחידוש ה"ברכי יוסף" גבי בשר שנשתייר קודם לזמן איסורו
בברכי יוסף (אות ו', הובא בכף החיים ושע"ת כאן) כתב לחדש שבשר שנתבשל קודם זמן האיסור שמותר לאוכלו גם לנוהגים איסור בשבוע שחל בו או בתשעת הימים. ובשע"ת (תקנ"א ס"ק כ"ז) דן בדבריו וכתב שיש סמך לדבריו מדברי הרא"ש בחולין (פ"א ס' כ"ג) ע"ד הסוגיא שם (יז ע"א), ומסיק השע"ת שלדינא לא נהגו היתר בזה והמיקל הוא פורץ גדר.ויסוד הדין הוא מסוגיא דחולין (שם) דבעי ר' ירמיה אברי בשר נחירה אי שרו לישראל שנשתייר אצלם אחר שבאו לארץ ונאסרו באינו זבוח. רש"י (ד"ה שהכניסו לישראל) כתב שאין נפק"מ לדינא ודרוש וקבל שכר הוא, אך הרא"ש (שם) פליג וכתב שנפק"מ לאחד שנדר בזמן ידוע שלא לאכול מאכל מסוים ונשתייר לו לאותו הזמן מאותו המין, וכן לבי"ד שגזרו שלא לאכול ונשתייר לו מאותו המין.
ובשו"ת נודע ביהודא (תנינא, יור"ד ס"ד) ביאר בסברת היתר זה (בסוף המשא ומתן בדברי הרא"ש) שאיירי דוקא באופן שהאיסור של הנודר או הבי"ד קאי לזמן מסוים ולא מיד כשאסרו, וגם בדבר שקודם לכן היו נוהגים בו היתר לכל, שבכה"ג י"ל שכיון שקפיד על זמן מסוים הו"ל כמו איסור של אינו זבוח שקפיד רחמנא מזמן מסוים, וכיון ששם לא חל (לפי צד אחד של אבעית ר' ירמיה) על מה שנותר קודם לזמן הזה ה"ה בכל כהאי גוונא (יעוש"ה בדבריו).
ואפשר לפי"ז שמדינא היה צריך להיות דשרי כשנשתייר וכמ"ש הברכי יוסף, אלא שהמנהג לאסור וכנ"ל מהשע"ת. אמנם זאת יש לומר שבכהאי גוונא גם גבי בשר בהמה אפשר שכבר אינו חמור כבשר בהמה רגיל והו"ל כבשר עוף שאין לו מקור מדינא דגמרא, שהרי מצד המנהג של "הרחבת הדינא דגמרא" מעיקר הדין הוא שרי וא"כ לא יאסר אלא בדרגה של בשר עוף (והנפק"מ כנ"ל באות א').
♦
ג. דין שבוע שחל בו כשחל ת"ב בשבת קודש והעולה לענין בשר ויין בתשעת הימים באופן זה
בשיטת המחבר גבי שבוע שחל בו כשחל ת"ב בשבת או ביום א' יש להעיר: א. המחבר (תקנ"א ד') הביא ב' שיטות בזה, שיטה אחת להקל ולהתיר ב' השבתות שלפני ושאחרי בתספורת וכיבוס, ושיטה שניה להחמיר ולאסור השבוע שקודם לכן בתספורת וכיבוס, ולכאו' בירושלמי (שהובא ברא"ש וכן תענית כט:) להדיא נפסק להתיר והבבלי לא פליג ע"ז, וא"כ מה"ת לאסור. ב. גם השיטות בראשונים שדנו לאסור (עיין רא"ש שם) בשבוע שקודם לת"ב הוא רק באופן שחל ת"ב בשבת ונדחה לאחר השבת, ומשום דסבירא להו שנוהג דברים שבצנעה בכה"ג בשבת עצמה ולכן הו"ל ממש שבוע שחל בו, אך המחבר (לקמן תקנ"ד י"א) פסק שאין דבר שבצנעה נוהג כהאי גוונא, וא"כ למה כאן הביא שיטות האוסרין. ג. המעיין יראה לכאו' שהלכה זו קאי רק גבי כיבוס, גיהוץ, ותספורת. אך גבי בשר ויין כתב לקמן (סעיף ט') שיש נוהגים איסור "בשבת זו" ולא חילק שכשחל ביום ראשון יש איסור שבת שקודם לכן, ונראה שבהלכה זו (סעיף ד') איירי רק במה שפירט איסורו קודם לכן ובשר ויין לא כתבם רק בסעיף ט', וצריך לבאר ההבדל שבין איסור תספורת וכיבוס לבין איסור בשר ויין בענין זה.והנלע"ד לבאר בזה ע"פ מה שהתבאר לעיל (אות א') שאיסור בשר ויין מר"ח ושבוע שח"ב הוא מעין הרחבה לדינא דגמ' שאסור בסעודה מפסקת בבשר ויין. ואילו איסור כיבוס ותספורת הוא איסור עצמי משום אבילות (וכמ"ש הב"י (תקנ"א סעיף ג'), שבכיבוס נראה כמסיח דעתו מהאבילות, וגבי תספורת כתב הב"י (תקנ"א סעיף ד') בשם הכל בו דהוא כדי "שיכנסו לתענית כשהם מנוולים". והתבאר (תקנ"ב ס"י) שכשחל ערב ת"ב בשבת שמעלה על שולחנו אפי' כשלמה המלך וא"כ ליתא לדין סעודה מפסקת בהאי שתא, וא"כ י"ל שגבי בשר ויין לא שייך "להרחיב" האיסור של דינא דגמרא בכה"ג שחל ביום א' ולכן כתב המחבר דין זה שאסור בשבוע שלפניו (ליש אומרים) גבי כיבוס ותספורת דוקא ולא גבי איסור בשר ויין.
ואפשר לפי"ז שגם לנוהגים איסור מר"ח שלא תליא בשבוע שחל בו (וממילא אסור גם בגוונא שחל ביום א'), מ"מ בהאי שתא שחל ת"ב ביום א' וליתא לדין סעודה מפסקת א"כ כל האיסור בבשר ויין הוא כמנהג שאין לו מקור מדינא דגמרא, וכמו שמתבאר לעיל (אות א') גבי בשר עוף שדינו קיל מבשר בהמה, ויתכן שה"ה הכא (גם בבשר בהמה) ויל"ע. ומ"מ גבי כיבוס ותספורת דין אחד להם, שעיקר המנהג לאסור מר"ח ושבוע שחל בו הוא מדין עצמי שיש אבילות בימים אלו, וגבי זה שייך המנהג לאסור אף שהוא בשבוע שקודם ולכן גביהם הביא המחבר שיטת האוסרים בשבוע שלפניו, ודו"ק.
♦ ♦ ♦