כולל פוניבז', בני ברק
טעם לפגם
האם הוי נבילה שאינה ראויה לגר ♦ בביאור שיטת הר"ן ♦ בביאור פלוגתת הרשב"א והר"ן ♦ דין שבירה בנטל"פ ♦ נבילה סרוחה שהושבחה ♦ הגעלה בנטל"פ ♦ סרוחה מעיקרא ♦ ביאור שיטת הרמב"ם ♦ פגם ולבסוף השביח ♦ נטל"פ באיסור בשר בחלב ♦ דין נבילה שא"ר לגר מדרבנן ♦ נתינת טעם דשרצים ♦ נטל"פ באיסור חמץ בפסח ♦ נטל"פ באיסורי משהו ♦ פלוגתת רבא ורב ששת ♦ צירוף איסורים
יסוד עיונינו במסכת ע"ז פרק חמישי (סז, ב), כל שבהנאתו בנותן טעם וכו'. מתחילה נתבאר בסוגיה דבהשביח ולבסוף פגם אסור, ואח"כ הובאו ב' לישנות במימרא דר"ל בפגומה מחמת חיסרון תבלין וכדו', ובהמשך הובאה פלוגתת ר"מ ור"ש האם יש היתר דנטל"פ, ומקורותיהם מגיעולי גויים ומנבילה שאינה ראויה לגר, ופלוגתת עולא וריו"ח האם נחלקו ר"מ ור"ש בפוגם מעיקרו או בהשביח ולבסוף פגם, ופלוגתת רב ששת ורבא האם בשרצים וכדו' איכא היתרא דנטל"פ. ורבו כמו רבו שרשיה וענפיה של סוגיה זו, ולהלן כמה ציונים והערות בהאי דינא דנטל"פ ובביאור הסוגיה.♦
האם הוי נבילה שאינה ראויה לגר
נתחבטו הראשונים והאחרונים איך יתכן להתיר נטל"פ מצד נבילה שאינה ראויה לגר, והלא נבילה שתהיה פגומה רק בשיעור הפגימה של קדירה שאינה בת יומא או כחומץ וגריסים ודאי באיסורה היא עומדת, ומאי שנא הכא דבפגם מועט כבר פקע איסוריה. הראב"ד נקט (הובא בראשונים שם) דבאמת אין בזה חילוק, ושיעור הפגימה של נטל"פ הוא כשיעורא דנבילה שא"ר לגר. הראשונים תמהו ע"ז, אמנם הרא"ה בבדה"ב הרחיב לבאר בדרך זו, דהבליעה שבתוך הכלי היא פגומה לגמרי כל זמן שלא נכנסה שוב במאכל, וחומץ וגריסים אף דאינם פגומים כ"כ, מ"מ הקילו בהם לפי שאינם אלא טעמו ולא ממשו, עי"ש[2]. והר"ן מבאר דבאמת כלפי נתינת טעם סגי בפגימה פחותה, כי תועלת ההשבחה של הנו"ט נגרעת במהרה בפגימה מועטת, ודמי ממש לנבילה שא"ר לגר בכל פגימה הגורמת שהקלקול רבה על התיקון וההשבחה[3].אכן הרשב"א ביאר דבאמת יש כאן חילוק אמיתי בדין, דכלפי נבילה דהוי איסור בעין אין להתיר אא"כ נפסל מאכילת הגר, וגבי איסורא דנו"ט סגי בפגימה כל דהו להתיר, דאפי' פגום רק מעט כבר אין בו מעלה של נותן טעם. ובפשטות נראה דהמקור מנבילה שא"ר לגר הוא רק לסימנא בעלמא, דכיון דחזינן דבעניני אכילה הקפידה התורה על הטעם שיהיה ראוי למאכל, א"כ הגם דאמרינן טעם כעיקר ונו"ט אוסר ואינו בטל, מ"מ אם הטעם אינו חשוב ומשביח אלא פוגם, לא אסרינן משום היכר הטעם. וצריך להוסיף דסברא זו שייכת גם לגבי טעמו וממשו (דהרשב"א הרי ס"ל דנטל"פ מותר גם בממשו), דאמנם שם אי"צ לחידושא דטעם כעיקר, ולכו"ע ממשו אסור אם הוא ניכר בטעמו, מ"מ היכר ע"י הטעם מהני לאפוקי מביטול רק בטעם לשבח ולא בטעם לפגם.
ואמנם הגר"ח בספרו (הלכות מאכלות אסורות פט"ו) הכריח מהחילוק בשיעור הפגם בין נבילה לנו"ט, דדין טע"כ הוא איסור חדש שחל ע"י הטעם, ולא רק הפקעת הביטול, ומה"ט חל על ה'טעם' היתר של נבילה שא"ר לגר, כי בתורת 'טעם' הוא פגום לגמרי. אלא דלהמבואר בראשונים דדין טעמו וממשו הוא מסברא ולא מההילכתא של טע"כ, הרי אין לומר כדבר' הגר"ח, אלא צ"ל לכאורה כש"נ, דהיתר נבילה שא"ר הוא רק גילוי דהפקעת הביטול של נו"ט הוא רק בטל"ש ולא בטל"פ. אלא דא"כ צ"ע מאי ס"ל לרב ששת דבשרצים אין היתר של נטל"פ, דסו"ס חשיבות הטל"ש וגריעותא דטל"פ היא נכונה גם בעכבר, ואף שאסרה תורה את השרצים למרות מיאוסם, מ"מ חשיבות הטעם לאפוקי מביטול לכאורה אינה מתחלקת בין האיסורים[4].
ומוכח מזה, דאף למש"כ הראשונים דטעמו וממשו אסור מסברא גם בלי ההילכתא של טע"כ, מ"מ הא דאסרי' רק טל"ש ומתירי' בטל"פ אי"ז רק מכח "דוגמא" מהדין של נבילה שא"ר לגר, אלא לעולם ההיתר בנטל"פ, ואפי' בממשו, הוא מדין נבילה שא"ר לגר ממש, ולכן ס"ל לרב ששת דשרצים שאני. והביאור בזה, דהנה הרשב"א בחולין כתב בשם הראב"ד את ביאור הדין למה טעם אינו בטל, כי חיך אוכל יטעם וכו' וחשיבות האוכל תלויה בטעמו, וא"כ הרי כלפי נידון אחר שאינו תלוי בחשיבות האוכל בטעמו, ודאי לא אמרינן בזה דטעמא לא בטיל, וכעין שכתבו הראשונים דלא אמרינן טע"כ גבי טומאה ואפי' בטעמו וממשו. וא"כ, לו יצוייר דעניני אכילה היו תלויים רק בהנאת מעיו ולא בהנאת גרונו, ודאי גם טעמו וממשו היה בטל ברוב, אלא דכיון דענין האכילה כולל גם הנאת גרונו, לכן חשיבות הטעם הניכר מפקיעה את הביטול. וא"כ י"ל דאמנם נבילה שפגמה טעמה במקצת באיסורה היא עומדת, אבל אין זה הנאת גרונו אלא רק הנאת מעיו, ובנתינת טעם מנבילה זו בדבר היתר אין בו סיבה שלא יתבטל ברוב, דאם אמנם יש לחייב על אכילתו משום הנאת מעיו, מ"מ אין היכר טעם במעיו, והנאת גרונו ליכא מכי פגמה פורתא, דלענין הנאת גרונו גם פגימה מועטת כבר איננה ראויה לגר. ולפ"ז ודאי י"ל דשרצים שאני, דאם לא נאמר בהם ההיתר של נבילה שא"ר לגר אין להתירם בנטל"פ. ועכ"פ נתברר לן למה גם בטעמו וממשו שייך ההיתר של נטל"פ, ולמה גבי טומאה דלא אמרינן טע"כ הוא הדין דשייך לומר דלא אמרינן כן גם בטעמו וממשו.
♦
בביאור שיטת הר"ן
האחרונים העמידו דהרשב"א והר"ן פליגי בעיקר ההיתר של נטל"פ, האם מותר גם בגוונא דליכא היתר של ביטול ברוב. ובפשטות הדבר תלוי בביאור טעמו של מ"ד טעם לאו כעיקר, האם הוא מתיר רק מצד ביטול ברוב, או דבלא"ה נמי לא הוי אלא כזיעה בעלמא, ולכן בהא דקי"ל טע"כ בטל"ש ומותר בטל"פ, הרי הדר דינא כמ"ד טעם לאו כעיקר, דהרי בטל"פ יש היתר על הטע"כ, ובזה תלוי אם יש להתירו כזיעה בעלמא או רק ע"י ביטול ברוב. ברם, אפי' אי נימא דכל טעם לאו כעיקר אינו מותר אלא ע"י ביטול ברוב, עדיין י"ל דנטל"פ מותר בלא"ה, דהרי יסוד ההיתר של נטל"פ הוא מדינא דנבילה שא"ר לגר, ואי נימא דנטל"פ חשיב ממש כנבילה שא"ר לגר א"כ הוא מותר גם בלי ביטול ברוב. אלא די"ל לאידך גיסא, היות והפגימה של נטל"פ היא מועטת מהפגימה המתירה את הנבילה, וע"כ החילוק הוא מצד דהכא ל"ה איסור בעין אלא רק נו"ט, אז אם מתירים נטל"פ בלי ביטול ברוב, ע"כ דברוב איסור נמי ל"ה כאיסור בעין אלא כנו"ט לחוד, וע"כ דטעם לאו כעיקר מותר גם בלי ביטול ברוב.אלא דהר"ן ביאר החילוק בין איסור בעין לנו"ט לענין שיעור הפגימה, ד"היינו טעמא דמה מצינו בנבילה שלא אסרתה תורה אלא כשהיא ראויה לגר, מפני שהאוכלה נהנה מן האיסור אע"פ שהיא נפגמה קצת. אבל כל שא"ר לגר, כיון שאינו נהנה מן האיסור התירתה תורה, ואע"פ שחל עליה איסור מתחלה אף באיסור שנ"ט בהיתר כיון שההיתר נפגם קצת מן האיסור נמצא שזה שאוכלו אינו נהנה מן האיסור אלא מצטער עליו, הלכך שרי אע"פ שחל איסור מתחלה באותו דבר שנתערב בהיתר. ולפ"ז קרוב אני לומר שאם הגדיל איסור מדתו של היתר עד שהוא משביח יותר כשאוכלו בגודל מדתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו, אסור עד שיפסל מלאכול לאדם כנבילה. וכי אמרינן דבפגם כל שהוא סגי היינו כשפוסל יותר בקלקול טעמו ממה שמשביח בגודל מדתו", ועי"ש עוד דנחלק בזה עם הרשב"א. אם כם, יש לומר דהוי כנבילה שא"ר לגר ממש, דהכל תלוי בשיעור התיקון והריוח כנגד ההפסד והקלקול, ואפי' אם ליכא ביטול ברוב כנגד האיסור מ"מ הוי ליה נבילה שא"ר לגר. ואמנם אם האיסור יהיה רוב או מחצה הוי 'הגדיל מידתו', אבל בגוונא דלא הגדיל מידתו, אפי' אם לא יהיה בזה היתר של ביטול ברוב מאיזה טעם (או בהגדיל מידתו אבל שיעור הקלקול מרובה על הריוח, ועדיין לכלל א"ר לגר ממש לא בא), ג"כ מותר.
ועדיין י"ל מצד אחר דבלי ביטול ברוב ל"ש ההיתר של נטל"פ, ע"פ מה שהוסיף הר"ן בחי' על מה שכתב כאן על הרי"ף, כמובא לעיל, ז"ל בחיושיו: "ומ"מ נ"ל ברור דכל דאיכא כזית בכדי אכילת פרס אע"ג דנטל"פ אסור עד שיפסל מלאכול לאדם דהיינו נבילה גופה ופשוט הוא. אלא שראיתי לרשב"א ז"ל בספר תוה"ב הארוך שהתיר בנו"ט לפגם כל שההיתר מרובה מן האיסור. וכן בדברים המאוסים מתחילתן כעכבר וכיוצא בו שנתערבו בהיתר מרובה מהן כ"ש, ונתן טעם לדבר דאי משום ממשן דאורייתא מרובא בטיל ואי משום טעמן אין כאן משום נו"ט כיון שהוא פוגם. אלו דבריו ז"ל. ולא נתחוורו לי, דכל היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס אסור ולוקין עליו ולא בטיל. ומנבילה נמי ליכא למגמר אע"ג דפגים כל היכא שהגדיל האסור מדתו של היתר וכ"ש בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס, דמ"מ נהנה מן האיסור, אא"כ נפסל מלאכול לאדם כנבלה. אלא כמו שכתבתי עיקר". ויש לבאר בדבריו מאיזה טעם יש חומרא בכזית בכדי אכילת פרס (ונציין שהר"ן בחולין לא ס"ל דדין טעמו וממשו תליא בשיעור כזית בכדאכ"פ), דמלשונו משמע משום שאין בזה ביטול ברוב (וכשי' הר"ש בטבו"י וכו'), אבל א"כ, אין זה דומה לסברתו גבי הגדיל מידתו. ועל כן צריך לומר שהחומרא של כזית בכדאכ"פ היא במה שאפשר לדון אותו מצד עצמו לאיסור, ולא רק מצד נו"ט, ואמנם בכלל התערובת יש כאן פגם, אבל הנבילה גופיה המעורבת כאן היא ראויה לגר. ולפ"ז אולי בכל גוונא שלא יהיה היתר של ביטול ברוב, נוכל לומר דהנבילה גופיה היא האסורה ולא בתורת נו"ט. אבל אין בזה הכרח, כמובן.
ונפקא מינה בזה, האם דברי הר"ן בחידושיו סותרים את הנחת האחרוים דלשי' נטל"פ מותר גם בלי ביטול ברוב, דלדינא ודאי אם יהיה רוב מהאיסור, הרי יש בזה כזית בכדאכ"פ, אבל אולי אי"ז סתירה בעיקר הסברא, דלעולם ל"ב ביטול ברוב, ומ"מ כל היכא דאיכא כזית בכדאכ"פ כבר אין בזה את ההיתר של נבילה שא"ר לגר כי אפשר לדון את האיסור בפנ"ע. ויש בזה ריוח, דהרי הר"ן בפסחים התיר נטל"פ בחמץ בפסח אף דאיסורו במשהו, ועל כרחך דאי"צ לדין 'ביטול ברוב' וכמו שהוכיחו האחרונים, אע"ג דאם לא יהיה רוב הרי הגדיל מידתו וכו', מ"מ לגבי חמץ בפסח שפיר יש להתיר נטל"פ.
אלא דהר"ן עצמו בהמשך דבריו לכאורה סתר משנתו ולא התיר נטל"פ אלא ע"י ביטול ברוב, שכתב ד"כל הדברים המאוסין כעכבר וכיוצא בו אין אוסרין בפליטתן אלא דוקא בחלא ושיכרא דמשבחי בהו, ואף בשנמחה גופן לגמרי ונתערב בהיתר מרובה מהן, יש להתיר משום דמדאורייתא ברובא בטיל ולא מתהני מאיסורא כלל". אמנם נראה דאין בזה סתירה, דכלפי שרצים הרי ל"ש לומר כדברי הר"ן דבכלל התערובת יש היתר של א"ר לגר כי הפגם רבה על השבח, דסו"ס האי פגימה של מיאוס השרצים אין בה היתר כלל, וא"כ ההיתר של נטל"פ גבי שרצים ע"כ צריך לבארו כדברי הרשב"א, דאין חשיבות בטל"פ אלא רק בטל"ש (ואמנם רב ששת ס"ל דכיון דשרצים נאסרו ע"כ לא יהיה בזה את ההיתר של נבילה שא"ר לגר, אבל למסקנה רבא פליג). אלא דלפ"ז תיקשי להיפך, דאם גם הר"ן מודה לסברת הרשב"א, ורק פליג עליו להוסיף היתר של א"ר לגר כל היכא דהקלקול רבה על התיקון, למה פליג עליו בהגדיל האיסור מידתו. וצ"ל דעכ"פ יש כאן פלוגתא נוספת של הרשב"א והר"ן, האם סברא זו שנתארה בשיטת הרשב"א שייכת גם בטעמו וממשו או רק בטעמו ולא ממשו (ובאופן אחר, דס"ל לר"ן דע"כ אם יש תועלת בהגדלת המידה יותר משיעור הפגם אז ל"ש בזה ההיתר של נבילה שא"ר לגר).
והנה הב"י בסי' קד כתב דאף לר"ן דאסר בהגדיל מידתו, מ"מ גבי שרצים למאי דקי"ל דמותרים בנטל"פ, הוא הדין דמותר אף בהגדיל מידתו. ולכאורה הביאור בזה דפגימת השרצים לעולם היא מקלקלת טפי מהגדלת המידה, וכן מבואר בגר"א שם סקי"א: "ובזה אף הר"ן דפליג בסי' ק"ג ס"ב מודה דכאן שהן פגומין ומאוסים לגמרי לא מתהני כלל, שנפשו קצה בהן"[5].
וא"כ אולי י"ל דהנה הרי הר"ן לא החליט האי דינא לאסור בהגדיל מידתו, כיון דאולי י"ל דהיתר נטל"פ הוא כדברי הרשב"א דנתינת הטעם גופא חל בה ההיתר של נבילה שא"ר לגר, אלא דס"ל דסברת הרשב"א לא שייכא אלא בטעמו ולא ממשו, אבל כל דאיכא ממשו הוי כנבילה בעין ולא כנו"ט לחוד, וממילא אף דבהגדיל מידתו שמא יש להתיר אבל בדאיכא כזית בכדאכ"פ ודאי יש לאסור. ואמנם לו יצוייר שיהיה כזית בכדאכ"פ אבל עדיין הקלקול רבה על התיקון, בזה הר"ן לא יאסור, דאכתי יש להתיר כדבריו דסו"ס בכלל התערובת הקלקול רבה. וא"כ לגבי שרצים דלא שייך האיסור של הגדיל מידתו, אז אפי' אם איכא כזית בכדאכ"פ נמי אין לאסור, כיון דכל הגריעותא בדאיכא כזית בכדאכ"פ היא משום דאז הוי טעמו וממשו ואין בזה את סברת הרשב"א, אבל בשרצים יש להתיר גם בלאו הכי כיון דהקלקול מרובה, ולעולם אין לאסור שרצים כ"ז דאיכא רוב היתר.
♦
בביאור פלוגתת הרשב"א והר"ן
ויש לעיין בעיקר פלוגתת הרשב"א והר"ן האם ההיתר של א"ר לגר בנטל"פ חל על הטעם עצמו או על כלל התערובת שמצטער מהאיסור שם טפי מההנאה. דהנה גבי סברת ר"ז דראוי לחמע ל"ח נטל"פ כתב הרשב"א ד"אעפ"כ התיר ר' שמעון דמכל מקום פוגם הוא עכשיו לגבי עיסה זו, והעיסה חשובה יותר מן המחמצת ונותן טעם לפגם קרינן ביה", ולכאורה הניחא לר"ן דתליא בהנאה והריוח מכל התערובת, אבל לרשב"א גופיה מאי נפק"מ בהא דהעיסה חשובה טפי מן המחמצת ולגבי העיסה יש כאן פגם, סו"ס אין לומר על הטעם דהוי א"ר לגר כיון דהוא ראוי לחמע[6].ויתכן לומר שהרשב"א מודה לסברת הר"ן בחלק מהמקרים, דהנה בתוה"ב (כ, א) חזר הרשב"א ונתקשה מהו ההיתר של נטל"פ גבי שרצים, וביאר שם שם ד"רבא פליג אהא דרב ששת ולומר דאפילו הדברים המאוסין מעיקרן שאסר הכתוב אין עושין תערובתן כיוצא בהן, שאע"פ שהן עצמן מאוסין ופגומין ואפילו הכי אסורין מכל מקום כשנתערבו בהיתר המושבח ופגמוהו הרי החזירו משבח לפגם, וכל שהוא משתנה משבח לפגם מותר, דלא אסרה תורה היתר שנתערב בו איסור אלא בשלא פגם האיסור את ההיתר אבל כשפגמו מותר". ולכאורה זה אתי שפיר לדברי הר"ן, דלדבריו יש חשבון לומר דהמשובח שנפגם גרוע מן הפגום מעיקרו, אבל הרשב"א הרי ס"ל דלא דנים את כלל התערובת מה שיש בה צער והנאה, אלא רק את החלק של האיסור, דמה"ט לכאורה לא תירץ כדברי הר"ן. ועכצ"ל דבאמת הרשב"א לא פליג בזה דשייך לומר היתר של א"ר לגר על כלל התערובת, והסיבה שלא תירץ כר"ן (אלא הוצרך לבאר למה טעם האיסור בעצמו חשוב כא"ר לגר), הוא רק משום דס"ל דהצער העודף על ההנאה בנטל"פ אינו סיבה מספקת ליחשב כא"ר לגר (וסו"ס הרי הגדיל מידתו במשהו), ולכן לגבי שאור הראוי לחמע, דכלפי העיסה הוי פגם גמור, בזה שפיר מודה לר"ן דכלל התערובת הוי א"ר לגר, אף דהחלק של האיסור אינו פגום כי הרי ראוי לחמע, וה"ה לגבי שרצים דהחזרה משבח לפגם הוי פגם גמור.
וארווחנא בזה עוד ענין, דהנה הרשב"א שם (כ, ב) האריך לדון שוב בעיקר ההיתר של נטל"פ, לגבי שרצים, למה מותר גם כשיש כזית בכדאכ"פ ולמה מותר כשאין ששים כנגד הטעם (עכ"פ בטעמו וממשו), והרי סו"ס ל"ה פגום לגמרי כנבילה שא"ר לגר. וחזר ותירץ כעיקר שיטתו דהטעם הוי פגום, וכלפי טעם גם פגימה כזו דמי לנבילה שא"ר לגר, וכו'. וצ"ע, מה דן בזה עתה גבי שרצים טפי מכל דין נטל"פ שנתבאר כבר בדבריו לעיל מינה (יט, א) בהרחבה. ולפי הנכתב לעיל ניחא, דכיון דבד"כ ע"א דן הרשב"א לבאר דין שרצים כדברי הר"ן דהוי היתר של א"ר לגר על כלל התערובת, חזר ונתקשה למה בכזית בכדאכ"פ ג"כ יש להתיר והרי יש כאן אכילה על האיסור בפנ"ע, ובלא"ה נמי הא כל שאין ששים כנגדו ליכא ביטול ברוב כי הוא ניכר בטעמו והוי כאוכל האיסור בעין, והא אינו פגום כ"כ, ולכן חזר והעמיד את שיטתו אף לגבי שרצים. אבל הא מיהא שמעינן דהרשב"א מסכים לעיקר דברי הר"ן דשייך לדון היתר של א"ר לגר על כלל התערובת (עכ"פ אם אין שם כזית בכדאכ"פ), וא"ש ביאור הרשב"א גבי ראוי לחמע דר"ש פליג כיון דכלפי העיסה החשובה מן המחמצת הוי פגם[7].
ובעיקר דינא דראוי לחמע דחשוב שבח, יש להעיר לאידך גיסא, דלכאו' ההנאה שבזה היא רק מצד חשבון הרווח, אבל סו"ס מי שאכל את העיסה הזו כשהיא מחומצת יותר מידי, הרי הוי לדידיה טעם לפגם, ובשלימא לר"ן י"ל סו"ס השאור השביח את העיסה, אבל לשב"א הא הוי טל"פ. וצ"ל דאין לדון את המצב שבו נאכלה העיסה, אלא הטעם ל"ח פגום כיון דראוי לחמע. והנה הרעק"א (נדפס ב"וזאת ליהודה") כתב: "ראוי לחמע בה עיסות אחרות עי' לשון רש"י ורצונו לומר דמה שפוגם בענין אכילה מושבח בתועלת אחר שראוי לחמץ בה עיסות אחרות, ונ"ל דס"ל לרש"י דבתר השת' אזלינן כמו שהוא קודם ביטול ואם לא הי' מתבטל הרי לא הי' ראוי לחמע בה, ע"כ פירש"י דעכ"פ דראוי לחמע בה תרומה קודם ביטול ועי' סברא כזו בט"ז או"ח סי' תרמ"ו סק"ו ע"ש. אלא צריכים לדחוק מה יענה רש"י בכלאי הכרם ואפשר משום דהתם אסור שלא כד"ה מחמירים ביה טפי ודוחק". והנה הרעק"א דן מצד דאחר הביטול זה כבר ראוי לחמע גם חולין, והוי כגלגל החוזר דאם יבטל הוי לשבח ואם לא יבטל כבר אינו ראוי לחמע, אבל עכ"פ עיקר הסברו בד' רש"י הוא דל"ח נטל"ש מה שהוא ראוי לחמע עיסות של חולין כיון דיאסרם, ולכן ביאר רש"י דהוי ראוי לחמע עיסות "של תרומה" (ואמנם הרש"ש מחק תיבות אלו, וכן ליתא בהרבה כת"י, עיין במהדורת עוז והדר).
וצ"ע דא"כ כל נטל"ש אינו אלא נטל"פ, דמכיון דהוא אוסר את כל התערובת, ודאי אי"ז שבח אלא פגם. ועכצ"ל דבנטל"ש גמור ודאי לא איכפת ליה במה שהוא נפגם ע"י חלות האיסור, ורק כאן דמצ"ע העיסה נפגמה אלא שהיא ראויה לחמע עיסות אחרות, בזה בעינן שיהיה רווח בחימוע עיסות אחרות של תרומה ולא הפסד בחימוע עיסות של חולין הנאסרות עי"ז. וביותר, כיון דאין שבח בעצמותו אלא רק בזה שהוא ראוי לחמע, צריך שיהיה 'עומד לכך', והרי אינו עומד לחמע עיסות של חולין כיון דיאסרם. ובמש"כ הרעק"א לגבי כלאי הכרם, צ"ע דכיון דהתם נמי מתירים נטל"פ, מאי נפק"מ בהא דאסרינן התם שלא כדרך לענין הסברא הזו של ראוי לחמע אם דייני' ליה זולת האיסור או לאו (ואולי הביאור דגבי כלה"כ אסרי' גם דברים שאינו עומד להם, דהיינו שלכ"ד, וה"ה כשראוי לחמע עיסות של היתר, אף שאינו עומד לזה, וצ"ע. והחת"ס ג"כ עמד בד' רש"י בכעין ד' הרעק"א: "וקצת י"ל בזה דברי רש"י התמוהים שכ' ראוי לחמע בה כמה עיסות אחרות של תרומה, וצ"ע מה רצה בזה הלא גם בכלאי הכרם איירינן, ואנו דנין כך אלו הוה שרינן משום פגם דאכילה היה יכול לחמע בו עיסות אחרות של היתר נמצא איננו פגם ואסור ממילא לחמע בה, וא"כ מה צריך רש"י לומר של תרומה, ואולי י"ל קצת בשלמא כלאי כרם אם היה מותר ע"י הפגם היה מחמע בו עיסות אחרות ואוכלם מיד בלי שום תיקון אחר וה"ל לשבח ומשו"ה אסור, אבל של תרומה אפילו אם נתיר לחמע מ"מ עדיין אסור עד שירום ממנו שיעור תרומה שבו [כמבואר במס' תרומה פ"ה ובמס' שבת פ' נוטל ועיין ברא"ש פג"ה סי' לז] וא"כ אין השבח בא מאליו, קמ"ל רש"י דהא יכול לחמע בו עיסת תרומה והוה לשבח בלי שום מעשה").
♦
דין שבירה בנטל"פ
כתב הר"ן בשלהי ע"ז: "לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא. דברי רש"י ז"ל מטין שכל שעברה עליה לילה אחת בלא בשול אע"פ שלא שהתה מעל"ע בין תבשיל לתבשיל, אין דינה כבת יומא אלא פוגמת היא, וסימן לדבר עבור צורה דקדשים. ואף בתוספות כתבו כן אלא שהקשו בשלמא אי בעינן מעת לעת היינו דכתיב בכלי חרס אשר תבושל בו ישבר לפי שאיפשר שיעשה נותר ולא יהא נפגם וכיון שחלה עליו תורת שבירה או הגעלה תו לא פקעה, אלא אי אמרת דבלילה תליא מלתא למה הצריכתו שבירה או מריקה ושטיפה והרי בשעה שנעשה נותר נפגם ושרי, ולדידי לא קשיא שכבר פרשתי למעלה שבלוע הבלוע בקדרה שאינה בת יומא ראוי לגר הוא ומעצמו אסור אלא שמפני שאינו משביח תערובתו אלא פוגם הוא שאינו אוסר תערובתו וכיון שעדיין שם נותר עליו צותה תורה לבערו כשם שצותה לשרפו וביעור נותר הבלוע בכלי ראתה תורה שהוא שבירה בכלי חרס או הגעלה בכלי מתכות".יש מהאחרונים שהבינו במה שכתב הר"ן "לדידי" דכוונתו לאפוקי מהרשב"א. והדברים תמוהים, שלרשב"א נמי אין שום פגם ומאיסות המבטלת את האיסור של הבלוע בקדירה, וכל דין נטל"פ הוא רק אם נבוא לאסור זאת בתורת טעם, אז אמרי' דטעם פגום דמי לנבילה שא"ר לגר כלל, אבל כשהבלע בתוך הכלי הרי גם לפי הרשב"א אין מה שיתיר אותו (מה גם שאין שם ביטול ברוב לכאו', ויל"פ). ולכן נראה פשוט דהכוונה "לדידי" היינו לאפוקי שי' הראב"ד דס"ל דנטל"פ הוי א"ר לגר ממש, או כפי דרכו של הרא"ה דכ"ז שהבלע בכלי ה"ה פגום לגמרי. ואמנם מתירוץ הר"ן יש להוכיח לכאורה דלא כהבנת הרעק"א, דהרעק"א בכמ"ד נקט דלהר"ן כל פגימה מועטת (גם בעין) הויא כנבילה שא"ר לגר, ורק דאם אוכל מתחייב ע"ז כיון דאחשביה, וא"כ ודאי הבלע הוי כנבילה שא"ר לגר כל זמן דלא אחשביה, וצ"ע.
ובאמת יל"ד מאיזה טעם חלקו הראשונים על דברי הרא"ה דהבלע בכלי הוי פגום לגמרי וא"ר לגר ממש, ולמה לא ניח"ל בדבריו. ובד' הר"ן מבואר דהמחלוקת היא במציאות, דס"ל דהבלע בתוך הכלי הוא ראוי בפנ"ע, ולכן הוצרך לתרץ באופ"א למה נטל"פ דמי לנבילה שא"ר לגר. ואף הרשב"א במשמה"ב נראה שהוא מסכים בדין לדברי הרא"ה, דאם הבלע בכלי הוא פגום לגמרי ודאי יהיה בזה את ההיתר של נבילה שא"ר לגר אף כשחזר ונתערב, אבל מ"מ פליג עליו במציאות, וס"ל דהבלע בתוך הכלי שאינו בן יומו ל"ה פגום כ"כ, כי הרי האריך לתרץ את קו' הרא"ה למה לא נימא בזה דאין מבטלין איסור לכתחילה, ודו"ק. אבל גם בלא"ה יש חידוש בד' הרא"ה, דאף אם הבלע בכלי אינו ראוי כלל, הרי כשחזר ונתערב במאכל הוי הכל ראוי לגר ואין כאן אלא פגם מועט, ומבואר דאפ"ה אינו חוזר לאיסורו. וי"ל דאי"ז תלוי בפלוגתת הפוסקים על נבילה סרוחה שחזרה והושבחה, דשאני הכא דהשבח הוא רק מכח תערובת ההיתר, אבל האיסור בפנ"ע הוא פגום לגמרי ולא הושבח כלל.
אמנם צ"ע מלשון הראשונים בסוגיה, דלכאורה משמע מדבריהם דדין ראוי לגר יהיה נקבע לפי כללות התערובת ולא לפי האיסור לחודיה, דלש' הר"ן הוא "ובודאי שאינה פוגמת התבשיל כל כך עד שלא יהא נאכל וכו' ובודאי שאינן נפסלים מאכילת אדם שהרי כולן נאכלין", וכ"ה לש' הרשב"א שכ' "ובודאי אינה פוגמת לגמרי שלא יאכל התבשיל שנתבשל בה", ולא העמידו את הנידון על החלק של האיסור אלא על כלל התערובת, ומשמע דאפי' אם האיסור עצמו יהיה פגום לגמרי, מ"מ אם התערובת כולה ראויה לאכילה, לא יהיה בזה את ההיתר של נבילה שא"ר לגר. וא"כ פליגי על הרא"ה בתרתי, חדא האם הבלע בכלי שאינו ב"י ראוי בפנ"ע או לאו, ועוד דאפי' אם אינו ראוי, אם כלל התערובת ראוי לאכילה אין בזה את ההיתר של א"ר לגר (אלא רק מצד מה שביארו הראשונים במסק' איך נטל"פ מותר מצד א"ר לגר).
אמנם יש להעיר בזה מד' הרשב"א בתשובה ח"א סי' תצט: "ולענין מה שאמרת חמץ פגום שנתערב משהו בפסח ואינו בעין, אם נחמיר עליו כיון שאיסורו במשהו אם לאו. לא נתברר לי פגם זה שאמרת מהו, אם הוא פגום גמור כגון פת שעפשה ויצא מתורת אוכל עפרא בעלמא היא ולא אסרה תורה עפרא בעלמא, ולא סוף דבר משהו אלא אפילו מחצה על מחצה או יותר, אבל אם אינו פגום גמור אוסר תערובתו באכילה אפילו במשהו", ומשמע דאם החמץ בפנ"ע אינו ראוי לגר, הרי זה מותר אפי' אם הוא ראוי כשהוא מעורב עם ההיתר (ואולי כוונתו לנפסל מאכילת כלב), וצ"ע[8].
♦
נבילה סרוחה שהושבחה
כתב הרא"ה בחידושיו לחולין פג"ה: "כל דבר שנפגם אינו חוזר ונאסר אע"פ שחזר והשביח. ואע"ג דהתם אמרינן דכל היכא דמעיקרא הוה ביה כזית ולבתר הכי נצטמק ולא הוה ביה כזית ולבתר הכי תפח והוה ביה דאסור דאין דיחוי אצל איסורין. שניא הכא שיצא מתורת אוכל לגמרי ושוב אינו נאסר. וכל איסור שאינו פוגם שנתערב בהיתר ותערובתו פוגם מותר הכל ואע"פ שעדין ראוי לגר, דלא בעינן דכל תערובתו פגום לגר אלא שיהא האיסור פגום לגר בתערובת זה אלו היה במעט תערובת, ועכשיו שראוי לגר מתוך ריבוי תערובת ההיתר הוא, וכענין זה חמץ אסור לתוך גריסין של היתר דשרינן כדאיתא התם בגמ' בע"ז. אבל ההוא לישנא דאמרי' התם בע"ז גבי איסור שנתערב בהיתר ופוגם בתערובתו כגון חומץ אסור לתוך גריסין של היתר, ואמרי' עלה ואינה נאכלת מפני זה, כלומר שאין זה מסייעת באכילתה, כלומר שפגמה מועט ובהכי סאגי ושרי ולא בעינן פגום לגר. ההוא לישנא מוכח התם דפליג בהאי שיעורא דאמרי' דבעינן פגום לגר ופליג ביה לגבי הא... טעמא דכיון דטעמו ולא ממשו דרבנן. והכא נמי לגבי חומץ ליכא ממשו אלא טעמו דכל שנתערב בו ואינו ניכר חשיב טעמו ולא ממשו ולא מתסר אלא דרבנן, מקילינן ושרי בפגם מועט כי האי. אבל בכולהו איסורין דאוריתא שנתערבו בהיתר שעורן פוגם לגר. וכן הלכה". ובפסקי הרא"ה כתב: "כל דבר שנפגם אינו חוזר ונאסר אע"פ שהשביח מחמת תערובת, שאין השבח בו בגופו וכיון שיצא מתורת אוכל שוב אינו נאסר לעולם. אי זהו נותן טעם לפגם בבלוע, כל שאינו בן יומו והוא מעת לעת כעין כל שאינו ראוי לגר. כל איסור שאינו פוגם שנתערב בהיתר ותערובתו פוגם, מותר ההיתר ואע"פ שעדיין ראוי לגר, שאינו צריך שכל תערובתו פגום לגר אלא האיסור פגום לגר בתערובת זה אלו היה במעט תערובת, ועכשו שראוי לגר בתערובת זה מפני ההיתר הוא. ולדברי האומר טעמו ולא ממשו מדברי סופרים והלכה כדבריו, כל הפוגם כלל בתערובתו ואין בו אלא טעמו של איסור ולא ממשו, אע"פ שעדיין ראוי לגר כיון שפוגם כלל הרי זה מותר".ועי' בד' הרא"ה בבדק הבית יט, א מה שביאר בהאי דינא דנטל"פ דהוי נבילה שא"ר לגר ממש, עי"ש. ועכ"פ הנה האחרונים דנו בנבילה שא"ר לגר וחזרה ונתקנה, מחמת עצמה או מחמת תערובת שנתערב בה וכדו', האם חזרה לאיסורה או לאו. ובד' הרא"ה הנ"ל מבו' דבהיתרא קיימא, ואולי יש לדקדק מדבריו דהביאור בזה הוא דבכה"ג אמרי' דיחוי באיסורים (ועי' בתש' הגרא"ק על ג'לטין סי' יז שדן מדנפשיה לדמות דין זה לנצטמק ותפח). וכבר הקשה במשמרת הבית שם דלשי' הרא"ה גופיה דהבליעה בכלים פגומה לגמרי כנבילה שא"ר לגר, א"כ למה חוזרת ונאסרת בפגם ולבסוף השביח. והיינו דאם נטל"פ ל"ה כפגום להתיר גם נבילה בעין, אז לא הוק' לרשב"א מדוע חוזר ונאסר כשהשביח לבסוף, אבל אם הוי כנבילה שא"ר לגר ממש ודאי לא יחזור וייאסר. ועי' חוו"ד מש"כ לבאר בזה למה נבילה שא"ר לגר וחזרה ונתמתקה מותרת ואילו פגם ולבסוף השביח אסור, זו לשונו: "ואף דבנטל"פ אסור בפוגם ולבסוף השביח היינו משום דאינו רק פגם כל שהוא ולא פקע האיסור מאיסורו רק שאין אוסר התערובת כיון דלא ניחא ליה בטעם זה". ובד' הרא"ה בבד"ה כ, א מבו' עוד דאע"ג דס"ל דשרצים (מלבד עכבר המפורש בתורה) יש בהם היתר של נבילה שא"ר לגר, מ"מ אם חזר והמתיקן נאסר, דדוקא אם נשתנית הנבילה מברייתה ונעשית כעפר אז אינה חוזרת ונאסרת בהשבחתה, אבל שרצים שלא נשתנו אלא מעיקרא סרוחים הם, אם חזרו ונתקנו ודאי אסורים.
ומצינו עוד בתשובות ופסקים מחכמי אשכנז וצרפת (סי' נג) שנסתפק בדין נבילה שא"ר שהושבחה, ודן לתלותו בתרי לישני דר"ל גבי יתירה מלח, ועוד מבואר בדבריו דהנידון על פגם ולבסוף השביח בנטל"פ תלוי בדין זה של נבילה סרוחה שהושבחה, ואין חילוק ביניהם. וז"ל: "קים להו לרבנן כל נבילה סרוחה שאינה ראויה לגר או לכלב, כל תבלין שבעולם לא יחזירוה לקדמותה, דהוי כעפרה בעלמא, אם ירבה תבלין בעפר העפר לא ישביח לעולם, אם התבלין מבטלין טעם וריח, הנבילה מיהת עומדת פגומה וסרוחה. אפיי לאידך לישני דרשב"ל, אין אומ' קדירה זו יתירה תבלין או וכו', אלא השתא מיהא איפגם פגים, דתבלין מסייעין לפגום, ואזלינן בתרייהו מטעם דעיקר הקדירה היינו דבר היתר, אבל הנבילה שהוא גוף האיסור וגופה אינו חוזר לשבחו, מודה רשב"ל דהתבלין לא מורידין ולא מעלין. וקורט של חלתית, לא דמי, דלא בא לידי פגם לעולם, אבל דבר שהוא בא לידי פגם, והרבה בו תבלין והשביח, אפי' למאן דאסר בהשביח ולבסוף פגם, נפגם ולבסוף השביח ליכ' מאן דאסר, דאין היתר נעשה איסור. ולפי היציעה של הלכה, בכל עניין שאינו נהנה מטעם האיסור מותר, כגון היתה מתובלת כדרכה והוסיף בו תבלי איסור, אע"פ שהתבלין משובחין והפגם גרם ההיתר שניתן בקדירה, קודם שנתן תבלי איסור, הן גרמו שעתה יתירה תבלין דומיא דשאור יתר, חשיב נותן טעם לפגם".
ואף בדעת הריטב"א נראה להוכיח כן, דס"ל דכל טעם שפגם ולבסוף השביח דומה לנבילה סרוחה שהושבחה, דהנה מבואר בגמ' בע"ז לט, א גבי קורט של חילתית, דאע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפיה דחילתיתא מחליא ליה שמנוניתא והוה ליה כנותן טעם לשבח ואסור, וכ' שם הריטב"א: "איכא למידק דאם איתא דהכא משום איסור בלוע שאינו בן יומו הוא הרי כשנפגם בעודו בלוע יצא מכלל איסור, וכי הדרא ומחליא ליה אגב חורפא דחלתיתא מאי הוי, הרי זה כמבשם נבלה סרוחה או מבשם את העפר דשוב אינו חוזר וניעור", וכ"כ הרא"ה בבד"ה לה, ב. ולכאורה בשלמא הרא"ה אזיל לשיטתו דכל נטל"פ איירי באמת כשנפגם עד שאינו ראוי לגר, אך דעת הריטב"א בסוגיין אינו כן (כן משמע מסתימת דבריו שלא הרחיב לבאר כרא"ה), ואעפ"כ מדמי פגם ולבסוף השביח לנבילה בעין סרוחה שהשביחה (וע"ע חלקת יואב יו"ד סי' יא)ח).
♦[9]
הגעלה בנטל"פ
לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא. כתב הריטב"א: "פירש"י ז"ל שבשל בה הגוי היום דלא פגמה דכל תבשיל שלנה לילה אחד נפגם טעמו ועברה צורתו עכ"ל, וכן פירשו כל רבותי ז"ל ראשונים ואחרונים, אבל הר"ם הלוי מטיליטולה הקשה דאם כן כלי מדין למה נאסרו כלל דהא ודאי עבר עליהם לינה אחת אחר שלקחום, ועוד לשהינהו עד למחר דהא מדאורייתא קדרה דלאו בת יומא מותרת היא לכתחילה, לכך פירש הוא ז"ל דקדרה בת יומא הוא כל שנתבשל בה פעם אחד בלבד, וכדקרו רבנן בני יומא לאותן שלא באו לבית המדרש אלא יום אחד, וקדרה זו אסורה לעולם מן התורה, אבל כשנתבשל בה יותר מיום אחד מותרת לגמרי מן התורה ואפילו בו ביום, שגיעול התבשילין שנבלעו בה פוגמין זה לזה, והנה רבינו ז"ל דן אותנו בדין חדש שלא נאמר מעולם, וקבלת הגאונים ז"ל תורה היא, וכלי מדין הנה היו שם טף ונשים שהחיו להם שבשלו בקצתם והיו בני יומן, ואע"ג דאפשר למשהינהו עד למחר התורה אמרה ההכשר הצריך להם למי שבא לבשל ביומן, הילכך אין לנו לזוז בזה מפירש"י ז"ל וכל המפרשים".ועמדו גם שא"ר בקושיית הרמ"ה למה הצריכה תורה הגעלה לכלי מדין, וכה"ק בהא דכתיב בקרא דכלי חרס שבושל בו קדשים ישבר, ולמה לא יבשלו בו למחר בהיתר של נטל"פ. ויש בדבריהם כמה חידושים וכדלהלן. ז"ל הראבי"ה בסי' תסד: "ופליאה היא שלא הוזכרו טהרות כלי גוים בכל מלחמותיהן אלא במלחמת מדין. וגם פליאה שלא אמרה התורה תקנה לכלי חרס להשהותן עד למחרת, שיהא נותן טעם לפגם. וכן יש לשאול אקרא דכתיב וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר. ושמא מדאורייתא הוא הא דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחלה. ואף אם מדרבנן הוא הא דאמרינן אין מבטלין איסור, הכא לאו ביטול ברוב איכא, שיש קדירות עבות שראוים לתת טעם בכל אשר מתבשל בחללו. ונוטל"פ לכתחלה אסור מן התורה. והכי מתפרש המקרא לא תאכלו כל נבלה, דנבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה, ללקות עליה את המתרים בו ואוכלה לכתחלה, ואע"ג דאיסורא קא עביד, וכיון שאינה לוקה אלכתחילה בדיעבד מותר. וכיון דלכתחלה אסור, כלי חרס אין להם תקנה, ושאר כלים יש להם תקנה בליבון או בהגעלה", והנה אם ההיתר של נטל"פ הוא מצד ביטול ברוב, בזה תי' הראבי"ה דמדאו' נמי אין מבטלין איסור לכתחילה, וצ"ע דא"כ הרי אסרה תורה גם קדירה שאינה בת יומא, וצ"ל דמ"מ לא אסרה שאר קדירות בדיעבד, אף דבאמת כולהו קדירות בעו הגעלה לכתחילה.
ודנו בזה הרא"ה והרשב"א למה לא נאסור קדירה שאינה בת יומא מצד ביטול איסור לכתחילה. בבדה"ב כתב: "לפי דבריו פליטת קדרה זו שאינה בת יומה הוא שאינה אוסרת משום דנתינת טעם שלה אינו לשבח, אבל מכל מקום הבלע עצמו כמות שהוא עד שלא נפלט איסור תורה הוא, שהרי הבלע עצמו לא נפגם מכדי אכילת גר, וכיון שכן ראוי היה שיהא אסור לבשל בה לבטלו עכשיו מחמת תערובתו דבר תורה אם תמצא לומר דאסור לבטל איסורין לכתחילה דאורייתא, וכן בדין שלא יהא מותר דבר תורה לבטל לכתחילה חתיכת נבלה בשתי חתיכות היתר מין במינו, ואנן בכל דוכתא קי"ל דקדרה שאינה בת יומא מותרת דבר תורה", וכתב על זה במשמרת הבית: "אין בדבריו כלום. חדא דמנא ליה דמדאורייתא אין מבטלין איסור לכתחילה דלמא מדאורייתא משרא שרי אלא מדרבנן בלבד הוא דאסור, ופשטא דשמעתא דזרוע בשלה דבפרק ג"ה הכין דייקא וכן הסכימו רבותינו חכמי הצרפתים ז"ל. ולא עוד אלא אפילו מי שדוחה אותו הלכה ומסיק מינה דאסור לבטל איסור מדאורייתא, היינו לבטל איסור בעינו כעין זרוע שמבשל עם האיל דאפשר לבשל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וחדשה בו תורה לבשלם יחד דאין בשלה אלא שלמה, אבל בלע שבקדרה אי אפשר ולפיכך מותר כיון שפוגם תערובות ואי אתה אכלו לעולם אלא בפגמו ובתערובת, ועוד שאם אתה בא לאסור הקדרה לעולם איכא הפסד כלים". הראשנים בחולין צח הביאו את שיטת הראב"ד דאין מבטלין איסור לכתחילה מדאו', אמנם הרשב"א כאן תי' ע"ז ד"אי אפשר" שאני, וכן דל"ה לכתחילה אלא בדיעבד אם נאסור ונפסיד את הכלים[10].
אמנם הראבי"ה צידד דאפי' אם אין איסור לבטל ברוב מדאו', מ"מ בנטל"פ לא איירי דוקא בביטול ברוב אלא ההיתר הוא מצד א"ר לגר, ונבילה שא"ר לגר לא הותרה לכתחילה בדאו' אלא בדיעבד, ומה"ט צריך להגעיל את כלי מדין גם באינם בני יומן, ורק דכלפי איסור בדיעבד לא אסרה תורה אלא בת יומא[11].
וז"ל הראב"ן בסי' שיג: "וכל קדירה האסורה בת יומא אוסרת בין במינה בין שלא במינה בס' דהאי לא פגמה, וכל קדירה דלאו בת יומא במינה ודאי אוסרת, שלא במינה אי לא פגמה אוסרה ואי פגמה מותרת בדיעבד אבל לכתחילה לא דאין מבטלין איסור לכתחילה, והיינו דאמרי' קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב חלב לא יבשל בה בשר ואם בישל בנו"ט, ולא מפליג בין קדירה בת יומא לקדירה דלאו בת יומא דכיון דלאו מינה קעביד בה איכא למימר נותן טעם לשבח הוא, הילכך אי נתן טעם דליכא ס' אסורה אא"כ טעים לה קפילא ארמאה ואמר דפגמה סמכינן עליה ומותרת. ובין קדירה בת יומא ובין דלאו בת יומא האיסור שבלוע בה כמי שאינו דמי כל זמן שבלוע עד שיצא ולכשיצא אוסר, דכשם שטומאה בלועה כמאן דליתה דמיא ואינה מטמאה עד דנפקא כך איסור הבלוע לא אסר עד דנפיק, דהא חמץ בפסח אי מטמין ליה עבר בבל יראה ובל ימצא ואם הוא בלוע בקדירה לא עבר ומותר להשהותו עד לאחר הפסח וכי נפיק לאחר הפסח היתר הוא ואי הוה נפיק בפסח הוה אסר, ה"נ ל"ש. וא"ת א"כ דאיסור הבלוע כמאן דליתיה דמי אמאי אמרה תורה וכלי חרס אשר תבשל בו ישבר, לישהייה עד למחר ולישתרי דהא לא הותיר כלל דהבלוע כמאן דליתיה ולמחר הוי נו"ט לפגם ולישתרי. תריץ ולטעמיך יגעילנו או ילבינו ביומו, אלא העידה התורה על כלי חרס שאין בלעו יוצא מידי דפנו לעולם דעם פליטתו חוזר ובולע מיד ולא מועיל לא הגעלה ולא ליבון, וכיון דהכי כי הוה מבשל ביה למחר היה מבטל איסור לכתחילה, ושמעינן מהכא דהא דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחילה דאורייתא הוא, ועוד דאין כאן ביטול כלל דהא אין בולעו יוצא מדפנו ומשום דנותר יש בו כרת אמרה תורה ישבר. אבל קדירה חולבת ושל בשר או קדירה של נבילה שהן איסור לאו הוי ככל איסורין שבתורה שאין אוסרין אלא בנו"ט, הילכך קדירה חולבת שבישל בה בשר וקדירה של בשר שבישל בה חלב וכן קדירה של נבילה שבישל בה בשר שחוטה כיון דאמרינן דאין יוצא בלעה מידי דפנה אסורות הקדירות שבישל בהן בדיעבד בין לחלב בין לבשר, דטעם שניהם בלוע בה ופולט ואוסר וחוזר ובולע ואסורה לעולם, וכן קערה חולבת שהגיסו בה תבשיל של בשר רותח או קערה של בשר שהגיסו בה חלב רותח דילמא נו"ט לשבח הוא ואפילו קדירה דלאו בת יומא וכ"ש בת יומא אסור, אבל אי טעים ליה קפילא גוי ואמר דפגמה מותר".
ומבוארים בדבריו כמה חידושים, חדא, דנקט דגבי מין במינו לא נאמר ההיתר של נטל"פ, ועוד דגם ההיתר בדיעבד של נטל"פ בקדירה שאינה בת יומא במין בשא"מ זהו רק באופן דטעים ליה קפילא. ויתכן דהא דאסר במין במינו גם בסתם קדירות, זהו משום דס"ל דקי"ל כר"י דמין במינו אוסר במשהו, ולאיסור משהו אין היתר של נטל"פ. אבל יותר נראה דהוא נמשך בזה על החידוש השני, דכיון דאין להתיר בסתם קדירות אלא ע"י טעימת קפילא, א"כ גבי מין במינו דל"ש טעימת קפילא לעולם אסור. עוד מבו' בדבריו חידוש דדינא דטומאה בלועה גדרו הוא דהוי כמאן דליתא, ולפיכך יליף מיניה גם לאיסור בל יראה דאיסור בלוע אינו איסור (והראב"ן שנה משנתו זו גם בשו"ת בתחיה"ס סי' ח, עי"ש), אמנם אעפ"כ לגבי נותר צידד בזה דמה"ט בעי שבירה משום הבלוע בו, וצ"ע. ויש לציין לעוד חידוש שכתבו בעלי התוספות עה"ת בשם ר"ת ליישב הקו' למה לא נשתמש בכלי חרס בהיתר נטל"פ, ז"ל פי' הריב"א בפ' צו: "וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר. תימא הרי נותן טעם לפגם מותר, ותירץ ר"ת שבקדשים למשחה לשון רבוי לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים בלא שום נתינת טעם בעולם", ולפ"ז אף כלי חרס שבשלו בו חולין אסור לבשל בו קדשים לאחר יומו דל"ה למשחה[12].
ובהאי דינא דאין מבטלין איסור לכתחילה, צ"ע מהיכ"ת לאסור דבר זה מדאו' ומהיכן בתורה נלמד איסור זה. ולד' הראש' הנ"ל ניחא דהמקור הוא מהגעלה דכלי מדין, ופשוט (ויש שכתבו מקור מיומא סז, ב מהא דלא אמרה תורה שלח לתקלה, ודו"ק). והאחרונים כתבו דנלמד כן מהא דאמר רחמנא לכלב תשליכון אותו, אף דאפשר לבטל, ועל כרחך שהאיסור לבטל לכתחילה הוא מדאו'. אבל לכאו' סגי לומר דהוי גנאי כמש"כ הראשונים בחולין צח, ובלא"ה לר"ל דאמר חצי שיעור מותר מן התורה, אי"צ להשליך לכלב בדווקא. ולכאו' הפשטות היא דהאיסור לבטל הוא תולדה של האיסור לאכול, והיינו דכמו דאסור לאוכלו בפנ"ע, כן אסור לבטלו שיוכל לאוכלו ע"י תערובת. והרי זוהי סברת הנובי"ת ביו"ד סי' מה לאסור כן מדאו' לכו"ע לולי סברתו דביטול בששים שאני, ד"יבש ביבש לבטל האיסור והוא נשאר בעין והוא בעולם ובאיסורו עומד שאם יבוא אליהו ויאמר שזו היא החתיכה האסורה הרי הוא עומד באיסורו הקדום אלא כל זמן שאין מכירין אותו גזירת הכתוב אחרי רבים להטות, ועכ"פ האיסור הוא בעין ויכול לחזור לאיסורו בזה לכ"ע לדעתי לא התירה התורה לבטלו לכתחלה ואיך אפשר שדבר שאפילו אחר ביטול אם יוכר יהיה אסור לבטלו עתה והרי עתה הוא מכירו". אמנם אם זהו המקור לאיסור, היה ראוי להיות דאם ביטל איסור לכתחי' ואח"כ נמלך ולא אכל את התערובת, אזי למפרע יעקור בזה את האיסור מדאו', וא"כ יש לאסור לאכול תערובות כזו שיש בה איסור שנתבטל בה לכתחילה, ובראשונים שם מבואר אליבא דהראב"ד דאין הדבר כן, ואין לאסור את האכילה כעת אלא רק מצד קנס וכדו'. ואמנם מצינו בדרבנן כה"ג (כגון אין עושין גרף של רעי לכתחילה ואם עשה מותר לטלטלו, ועוד כיו"ב), וי"ל דכך היא התקנה, אבל קשה לומר כן בדאו', וצ"ע[13].
ויש לציין עוד דהנה מבו' כאן דמאן דאסר נטל"פ יליף לה מגיעולי גויים, ומאן דשרי סבר דהתם אסרה תורה רק קדירה בת יומא, והראשונים דנו בזה מדברי הגמ' בפסחים שדנו להביא מקור לטכ"ע מגיעולי גויים, ותלי' לה בהא אם קדירה ב"י פגמה פורתא והוי חידוש ולא ילפינן מינה, ועי'. ואמנם יש בראשונים שיטה מחודשת שאף שהיתר נטל"פ נאמר בכל מילי מ"מ בכלי גויים אסרי' ליה, וכלי גויים אסרי' גם קדירה שאינה ב"י וכ"ז בכלל החידוש הנאמר שם. כן הובא בפסקי רבנו יוסף לתלמיד שמואל הרואה הל' או"ה, וכן בס' אמרכל, וכן השיב ר' יצחק ב"ר יהודה כנדפס בספר הפרדס לרש"י הל' בב"ח ובמעשה הגאונים סי' יד ובתשובות חכמי צרפת ולותיר סי' ה. (ואמנם העיטור כתב ע"ז בשער ראשון הכשר הבשר ח"ד: "ובכל איסורין נטל"פ מותר וליתא לדרבנן דאמר נ"ט בגעולי א"י אסור, דהא אמרינן בשמן ודבש של א"י למאי ניחוש לה אי משום געולי א"י נטל"פ מותר, וגבי חלתות נמי אמרינן ש"מ נטל"פ מותר אפי' בג"ע כר"ע וכן הלכתא וכל כלי א"י לפגם ולא מחזקינן איסורא דלמא ב"י נינהו וכל מה שנתבשל בכליהם בלא הגעלה מותר בדיעבד").
וז"ל (ריב"י הנ"ל): "ושלש מחלוקת בדבר - ר' מאיר סבר נטל"פ אסור וכ"ש גיעולי גוים דקאמר' אפי' קדירה בת יומא אי איפשר דלא פגמ' פורתא ואפי' הכי אסר רחמנא. ר' עקיבה ור' שמעון סברי געולי גוים מותרים דלא אסרה תורה אלא בקדירה בת יומא דלאו נטל"פ הוא וכ"ש דנטל"פ בעלמא דמותר. ורבנן דפליגי עליה דר' עקיבה סברי געולי גוים אסורים ונטל"פ בעלמא דמותר דקאמר' משרת ליתן טעם כעקר ומכאן אתה דן כל איסורי' שבתורה ולא ילפי מגעולי נכרים דהאי דכתיב כל דבר אשר יבא באש וכו' חדוש הוא דהא בעלמא כל נטל"פ מותר דגמרינן מנבלה והכא בגעולי גוים אסור דאפי' קדירה בת יומא א"א דלא פגמ' פורתא, ואפילו ר' עקיבה ור' שמעון דשרו בגעולי גוים לא שרו אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור. והלכה כר' עקיבה מחברו ולא מחבריו לפיכך אין כח להתיר בגעולי גוים, ואפי' לדבריהם דר' עקיבה ור' שמעון הואיל וכבר נהגו בהן ישראל איסור ואי אתה רשאי להתירן בפניהם, הלכך בנטל"פ אמרינן דיעבד אין לכתחילה לא אבל בגעולי גוים אפי' בדיעבד אסור ואפי' לר' עקיבה ור' שמעון הואיל וכבר נהגו העם בהן איסור וכ"ש לרבנן דפליגי עליה דר' עקיבא".
♦
סרוחה מעיקרא
"ור"מ ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא ור"ש סרוחה מעיקרא לא צריכא מיעוטא עפרא בעלמא הוא". הנה מבואר לדינא דבין לר"מ ובין לר"ש יש גריעותא בסרוחה מעיקרא, דלר"מ רק בכה"ג מותר, ולר"ש בכה"ג ל"ב קרא להתיר. והטעם לחלק בין שבוחה שהסריחה לסרוחה מעיקרא, כתב רש"י: "הואיל ואיפגמא מקודם שבאה לידי נבלה לא חל שם נבלה עליה, אבל היכא דאיתסר מעיקרא תו לא פקע איסור משום פגם", ובאחרונים יש בזה ב' אופנים, יש שנקטו דהכל תלוי בחלות האיסור, דבהא הוא דאמרי' כיון דחייל תו לא פקע, ונפק"מ לגבי איסור בב"ח ונותר וחמץ וכו' דבגוונא דהסריח קודם חלות האיסור הוי כסרוח מעיקרו, ויש שביארו דהדבר תלוי בחלות שם אוכל, ובכל אופן שהיה הדבר ראוי מתחילתו ורק אח"כ הסריח ל"ה כסרוחה מעיקרא ואפי' דהאיסור חל רק אחרי שנסרח.ואמנם הנה התוס' בסוגיין חילקו בין האופנים של נטל"פ האם הוי פגום כבר בעין כגון חומץ וגריסין דמעיקרא אינו ראוי ליתן בהם טל"ש, או דהוי פגום רק ע"י הבליעה והתערובת כקדירה שאינה ב"י, ולכאו' טעם החילוק בזה להעמיד עד כמה הפגם הוא בעצם הדבר ולא מסיבה חיצונית. ומצינו בתוס' הר"ש משאנץ לעיל לו, א שכתב לדמות חילוק זה לקולא של סרוחה מעיקרא, ז"ל: "והא דקאסר במתני' משום דקסבר נטל"פ אסור. ור' יהודה הנשיא שהתיר קסבר נטל"פ מותר. והא דקא שריא מתני' דבש, מפרש בגמ' דאי משום געולי גוים נטל"פ מותר, שאני דבש דאפי' בנבלה בעין היה בדבש נטל"פ אבל שמן לא הוי טל"פ אלא משום דאין הכלי בן יומו, ואי איתיה לאיסורא בעיניה הוי טעמו בשמן לשבח כי האי גונא קסבר תנא דמתני' נטל"פ אסור. וכיוצא בהן אשכחן לקמן בפ' בתרא דאפי' ר' מאיר דוקא נטל"פ שרי בסרוחה מעיקרא", ומבוא' לפ"ז דהקולא של סרוחה מעיקרא היא משום דכה"ג חשיב טפי סרוח בעצם ולא במקרה.
והנה הרעק"א בתשובה קפג דן לגבי נטל"פ, האם מודה ר"מ להיתר זה בגוונא דפגימת הטעם קדמה לחלות האיסור ועי"ז דמי לסרוחה מעיקרא (וס"ל שם דהכל תלוי בחלות האיסור), וכתב בסוף דבריו לחלק בזה, ז"ל: "אמנם לקושטא דמלתא נ"ל דהיסוד של מק"ח לדמותו לסרוח מעיקרא אינו, דהרי כבר אמרנו דבלוע בכלי מקרי ראוי לגר, ורק דנימא בעירובו עם תבשיל היתר שמצטער מזה הוי כמו א"ר לגר, זהו רק אם בנבילה שנסרחה אח"כ מותר דכבר חלה שם איסור ופקע ע"י פגמו שנסרח, והוא מטעם שאינו נהנה, ה"נ בפגם הראוי לגר בתערובות שאינו נהנה ומצטער עלה, אבל אם אמרינן דנבילה מיירי בסרוח מעיקרו, דהטעם דעל סרוח לא חל שם נבילה, לא תליא כלל בנהנה או לא נהנה, אלא דבסרוח מעיקרא לא חל עליה שם נבילה, מ"מ בפגם בעלמא שראוי לגר, אף דמצטער ולא נהנה מ"מ אסור, ואין לדמותו לסרוח ממש מעיקרא". ובס' וזאת ליהודה לש' הרעק"א על חילוק זה ד"הוא פשוט יותר מביעתא בכותחא"[14].
ומלשון הרעק"א משמע דהחילוק הזה הוא דוקא לפי הסבר הר"ן בטעם הדבר דלגבי נ"ט סגי בפגימה מועטת, דהר"ן ביאר הטעם כיון דכלפי נ"ט גם בפגם מועט כבר הקלקול רבה על התיקון (והרעק"א שם הוסיף לבאר בזה דבאיסור בעין אין לומר כן, אלא מכיון דאוכלו אחשביה, משא"כ בתערובת דליכא למימר אחשביה), ובזה כ' הרעק"א דכ"ז הוא דוקא אם מתירי' גם נבילה שהסריחה, אבל אם לא מתירי' אלא סרוחה מעיקרא אז לעולם אין להתיר אלא בפגם גמור ואפי' אם הפגימה המועטת היא קודמת לאיסור. אבל לפי ד' הרשב"א דההיתר של א"ר לגר בנטל"פ הוא על עצם הטעם, אין לחלק בזה. ובאמת הר"ן גופיה בתו"ד עמד על ההדגש הזה שההיתר של נטל"פ מבוסס על זה שההיתר של נבילה שא"ר לגר הוא למרות שהיה מושבח מעיקרו, ז"ל: "דהכי גמרי' מה מצינו בנבלה שלא אסרה תורה אלא כשהיא ראוי' לגר מפני שהאוכלה נהנה מן האיסור אע"פ שהיא פגומה קצת, אבל כל שאינה ראויה לגר כיון שאינו נהנה מן האיסור התורה התירתה ואע"פ שחל עלי' איסור מתחי' אף באיסור שנתן טעם בהיתר כיון שההיתר נפגם קצת מן האיסור נמצא שזה שאוכלו אינו נהנה מן האיסור אלא מצטער עליו הלכך שרי ואע"פ שחל איסור מתחי' באותו דבר שנתערב בהיתר", ומדוקדק היטב כד' הרעק"א[15].
ולכאו' ביאור הדבר הוא, דההיתר של סרוחה מעיקרא הוא הפקעה בגוף האיסור מצ"ע, דהתורה לא אסרה מעיקרא אלא את הדבר הראוי ולא את הסרוח, ואילו ההיתר של נבילה שא"ר לגר (עכ"פ אליבא דהר"ן) הוא מצד הפקעת שם אכילה מצד הגברא והנאתו. ואמנם ודאי דאי"ז רק חיסרון בעלמא של אכילה שלא כדרך (דאי איירי באכילה שלכ"ד למה פליג ר"מ, ועכצ"ל דאיירי באוכלה ב'כדרך' באיזה אופן שיהיה), ובסוף הדין ודאי חל בזה היתר בגוף הדבר, וכדנקטו כמה ראשונים ופוסקים דאפי' אם חזרה ונשבחה בהיתרה עומדת, וכנ"ל, אבל יסוד הדין הוא הפקעת ענין האכילה בדבר וממילא הוא דחייל היתר בגופיה. ולכן בע"כ ר"מ דאסר דכיון דחייל תו לא פקע, ס"ל דאין להתיר מכח חיסרון ההנאה וכו' ע"ד הר"ן, כי על היתר כזה לא מתאים לומר דאי חייל תו לא פקע, ואין הדבר תלוי אלא כפי מצבו עתה, ורק על ההפקעה בחפצא של סרוחה מעיקרא שייכי ד' ר"מ, ולכן ל"ש ההיתר של סרוחה מעיקרא בנטל"פ שאינו פגם גמור ואינו אלא חיסרון הנאה.
ובאמת יתכן (וכן צידד הגרא"ק בתש' שם), דלהנך דס"ל דנבילה שחזרה ונשבחה חוזרת לאיסורה, מ"מ בסרוחה מעיקרא דמותרת לדידן לגמרי ול"צ קרא, בהא מודו דאינה חוזרת ונאסרת כשתושבח. ויתכן להוסיף בזה נפק"מ, דהנה ז"ל הגר"ח בהל' מאכ"א פט"ו: "ומתבאר בדברי הרמב"ם דבבשר וחלב וכלאי הכרם דחייב בשלא כדרך אכילתן חייב גם באינו ראוי לגר, ואע"ג דתרי דינים הם, דדין אינו ראוי לגר הוי היתר בעצם החפצא, וילפינן לה מקרא דנבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, וצ"ל דדעת הרמב"ם היא דבאיסורי הנאה ליכא כל דין אינו ראוי לגר, וכל היתר דין אינו ראוי לגר הוא רק היכא דהוי חלות דין של אכילה לבד, וגם י"ל בדעת הרמב"ם, דאף דהך דינא דאינו ראוי לגר הוי היתר בגוף החפצא, מ"מ יסוד דינו הוא דין היתר אכילה, דאינו אסור באכילה, ובשר וחלב וכלאי הכרם דחייב בשלא כדרך אכילתן ממילא לא שייך גבייהו כל הדין דאינו ראוי לגר" (ואמנם הראשונים דנו על ההיתר של נבילה שא"ר לגר באיסור חמץ, אף דהוי איסוה"נ, וצ"ע בזה אם יש חילוק בין קודם זמנו לאחר זמנו), ולהנ"ל אולי י"ל דגבי סרוחה מעיקרא אין בזה חילוק, ואף באיסורי הנאה ובאיסורים שאין בהם פטור שלכ"ד ג"כ מותר. וראיה לזה, דלכאורה ילה"ק בד' הגר"ח היאך יתכן לומר דדין נבילה שא"ר לגר הוא רק באיסורי אכילה, ובתולדה מהפטור של אכילה שלכ"ד, והא נבילה שא"ר לגר ה"ה מופקעת גם מטומאה. אלא דבאמת הרי נחלקו ריו"ח ובר פדא בזה (עי' בכורות כג, ב), ולמאי דקי"ל כריו"ח אז אין דין כזה לגבי טומאה אלא רק בסרוחה מעיקרא, וא"כ הן אמנם דלבר פדא נאמר דין נבילה שא"ר לגר גם לא באיסורי אכילה, אבל בהא גופא הא פליג עליה ריו"ח, ושאני סרוחה מעיקרא דלא נאמרו בזה ד' הגר"ח.
והנה ז"ל היראים בסי' עט: "וטעמא דר"ש מפרש בע"ז פ' אחרון דכתיב לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, נבילה הראויה לגר קרויה נבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה למעוטי סרוחה מעיקרא לא בעי קרא עפרא בעלמא הוא. ואע"ג דהיתר לפגם לא כתב אלא באיסור נבילה שהוא בלאו, ילפינן מינה חלב ושאר איסורים החמורים מנבילה, דהכי דרשינן לא תאכלו כל נבילה, הראויה לגר קרינא ביה לא תאכלו, פי' נקראת אכילה, שאינה ראויה לגר אינה קרויה אכילה, הלכך בכל איסורים שבתורה דכתיב בהו אכילה משתרי בהו טעם לפגם". ויל"ע דלכאורה כלפי הפקעת אכילה אין קולא בסרוחה מעיקרא יותר משבוחה שהסריחה, והאי סברא דכיון דחייל תו לא פקע לכאו' ג"כ ל"ש כלפי הפקעת אכילה אלא רק כלפי הפקעת האיסור בחפצא, וא"כ יוצא דאליבא דר"מ דקרא אתא למיעוטי סרוחה מעיקרא, אכתי יש לשאול כקו' היראים דליכא למילף מאיסור לאו לאיסורי כרת דחמירי טפי.
וי"ל דאף לדברי היראים אין הכוונה דההיתר הוא רק ע"י הפקעת שם אכילה (וכש"נ דע"כ הא איירי כשאוכל הנבילה בכדרך אכילתה באיזה צד), אלא כדברי הגר"ח דיסוד ההיתר בחפצא הוא משום ההיתר של אכילה שלכ"ד וכיו"ב, וחומרא דר"מ דאם חייל תו לא פקע שייכא גם בזה[16]. וע"ע בכתבי הגר"ח על הש"ס בנזיר בענין נצל, שדן בזה בצד אחר קצת, דמה"ט גופא הר"מ הזכיר את נבילה שא"ר לגר יחד עם דין שלכ"ד לאורויי דאין כאן הפקעה בחפצא של נבילה (לענין טומאה וכו') אלא רק היתר אכילה, ועי"ש דהוסיף דרק מה"ט י"ל דנטל"פ יש בו את ההיתר של נבילה שא"ר לגר, אבל אם זה היה הפקעה בחפצא דהנבילה ודאי לא היה שייך לומר כן בפגימת הטעם של נטל"פ, דהא בפנ"ע הוי ראוי.
ובהא דמתירים נבילה שא"ר לגר לדידן ואסרינן השביח ולבסוף פגם, נתקשו הראשונים דמאי שנא, ויש שתירצו דהוי מדין חנ"ן, ואפי' אי לא ס"ל חנ"ן בשאר איסורים מ"מ דמי לענינא דחנ"ן דכיון שלא נפגם עד שא"ר לגר ומאידך כבר נעשה כחלק מן עיקר המאכל, כבר אין לו שם טעם, אלא תלוי הכל בדין גוף המאכל[17].
ובס' כללי דקנקנים מבעל ההשלמה כתב: "ונותן טעם לשבח דהשביח ולסוף פגם דברי הכל אסור, ואע"ג דנבלה דגמרינן מינה דנותן טעם לפגם דשרי הוי השביח לבסוף פוגם, התם הוא דבשעה שהיא פגומה לא חזי כלל לאכילה ומ"ה אע"פ שהיתה משובחת מעיקרא שריא", ונראה בדבריו דזה גופא טעם החילוק, דכיון דאין פגום לגמרי, אין ראוי להתיר אם היה משובח מעיקרו[18].
ולכאו' הביאור בזה הוא דבאמת הרי ר"מ קאמר דכיון דחייל תו לא פקע, וי"ל דר"ש פליג ע"ז רק משום דס"ל דכיון דנסרח לגמרי הרי נשתנה ונעשה דבר אחר, ואין לאוסרו מחמת חלות האיסור שהיתה בה קודם לכן, אבל אם אינו פגום אלא מעט, ל"ח שינוי כ"כ, ובהא מודה ליה לר"ש דכיון דחייל איסורו תו לא פקע. ואמנם יש להעיר דהרי גם פגם מעיקרו הא קודם לשעת הבליעה היה מושבח ואפ"ה מתירי' בפגם מועט ול"א כיון דחייל תו לא פקע, ומהיכ"ת דיהיה הדבר תלוי דוקא בשעת הבליעה (ואמנם עי' בחי' רבינו דוד בפסחים מש"כ גבי כלי מדין דס"ל לחלק כה"ג מדאו' ותליא לדידיה בשעת הבליעה). וי"ל דכיון דטכ"ע הוי איסור מחודש מכח הטעם וכדביאר הגר"ח, א"כ הדבר תלוי בשעת חלות איסורו. ולהנך אחרו' דפי' דאין הדבר תלוי בשעת חלות האיסור אלא בשעת חלות שם אוכל, ג"כ י"ל דע"י טכ"ע חל שם מחודש של טעם, והכל תלוי בהאי שעתא (דוגמא לדבר, דהנה התוס' כתבו: "רבי יוחנן סבר לה כר"ש בחדא בפגם מעיקרו וכר"מ בחדא בהשביח ולבסוף פגם", ולכאו' יפלא דהרי ר"מ לעולם אוסר בנבילה שא"ר לגר אם לא היתה סרוחה מעיקרה, ואיך שייך ללמוד מזה לדידן דנטל"פ מותר דעכ"פ השביח ולבסוף פגם אסור, ומבואר מזה דהגריעותא והקולא של סרוחה מעיקרא שייכא במקצת בנטל"פ אם לא היה השביח ולבסוף פגם, דעכ"פ בשעת חלות הטעם ואיסורו ע"י הבליעה כבר היה פגום). ועצ"ע.
♦
ביאור שיטת הרמב"ם
בפשטות הסוג' נראה בהחלט דהצד להתיר נטל"פ הוא רק מכח הדין של נבילה שא"ר לגר, ומה"ט ר"מ אוסר גם נטל"פ כיון דס"ל דנבילה שא"ר לגר אסורה אם לא היתה סרוחה מעיקרא (ועי' תוד"ה אמר עולא). וכיון דנתבאר בסוג' דהיתר נטל"פ הוא גם בכלאי הכרם, ע"כ מבואר דהיתר נבילה שא"ר לגר נוהג גם בכלאי הכרם, ואף דהתם הרי חייב גם על שלא כדרך אכילה, מ"מ היתר נבילה שא"ר לגר הוא הפקעה בחפצא, ושייכא גם בזה. וכן הוכיחו האחרונים. אמנם הרמב"ם בפי"ד ממאכ"א כתב: "כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה, חוץ מבב"ח וכלה"כ לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת בלשון בשול ובלשון הקדש לאסור אותן ואפילו שלא כדרך הנייה. כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו או שאכל חלב חי, או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם, הרי זה פטור, ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב". והנה בריש דבריו מנה גם את האופן של נבילה שא"ר לגר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם, ומשמע א"כ דבבב"ח וכלה"כ גם בכה"ג חייב, דכל ההיתר בזה הוא תלוי רק בהיתר של אכילה שלכ"ד, אמנם יש מהאחרונים שדקדקו להיפך כיון דבסו"ד גבי חיובא דבב"ח וכלה"כ לא הזכיר אלא עירב דבר מר ותו לא מידי, ועיין.והנה אם נלמד מד' הר"מ דבכלה"כ חייב גם בנבילה שא"ר לגר, א"כ תיקשי מאד למה בהא נמי איכא היתר של נטל"פ וכנ"ל, והגר"ח האריך לבאר בזה ע"פ דרכו דטכ"ע הוי איסור מחודש דתליא בגדרי אכילה בעלמא, ולכן אף דההיתר של א"ר לגר תליא ביסודו בהיתר של שלכ"ד, מ"מ הוא שייך אף בכלה"כ, עי"ש. אמנם לפ"ד האחרו' הנ"ל דס"ל דהר"מ נמי מודה דנבילה שא"ר לגר אינה תלויה בהיתר של שלכ"ד, ומה"ט לא הזכיר בסו"ד אלא עירב דבר מר ולא הזכיר את האופן שהסריח והבאיש, ומה"ט נמי מתירי' נטל"פ אף בכלה"כ, א"כ תיקשי לאידך גיסא למה בכלל הזכיר הר"מ את האופן של נבילה שא"ר לגר בתוך שאר הדברים שהיתרם הוא משום אכילה שלכ"ד, והא אין הדברים תלויים זב"ז כלל.
והנה ז"ל הר"מ בפיה"מ כאן: "ויש בזה ד' חלקים. החלק הא', שיתערב דבר בדבר ויפסידהו או בטעמו או בריחו מיד ולאחר זמן, רצוני לומר שלא יסתלק ממנו הפסדו אפילו יתיישן, וזה הוא הנקרא פוגם מתחילה ועד סוף, והוא כגון שומן הבשר או הדגים אם התערב בדבש, שהם יפסידוהו תמיד. והחלק הב', שיהיה הדבר אשר התערב ישביח את הדבר אשר התערב בו מיד ולאחר זמן, כהתערב היין בתבשיל בשר או בתבשיל דגים, וזה הוא הנקרא משביח מתחוע"ס. והחלק הג', שישביח טעמו מיד ואם יישאר זמן יפסידהו, כהתערב שומן הבשר והחלב עם החמאה, שהוא ישביח טעמו מיד ואם יישאר חדשים יפסיד טעמו וריחו ויבאישו, וזה הוא הנקרא השביח ולבסוף פגם. והחלק הד', שיפסידו מיד ואם ארך הזמן ישביח, וזה כגון התערב הדבש ביין, שהוא יתיש כחו ויפסיד טעמו מיד ואם יארך הזמן יתגבר עליו הכח הייני ויהיה הדבש ממה שיוסיף לו ריח טוב וצלילות הגוון וחריפות וזה כולו שבח ליין, וזה נקרא פוגם מעיקרא. אמנם פוגם מתחוע"ס הרי אין מה לדבר בו שהוא מותר בכל האיסורים. ומשביח מתחוע"ס אין מה לדבר שהוא אסור. וב' החלקים הנותרים, לא התבאר בתלמוד איזה מהם אסור ואיזה מהם מותר, ולפיכך שניהם אסורים", ועי' בביאור הגר"א סי' צח סק"ד מה שהאריך לבאר את ד' הר"מ כאן, ובפר"ח ופר"ת סי' קג.
ולכאו מבואר בר"מ דפלוג' ר"מ ור"ש היא בהשביח ולבסוף פגם ובפגם ולבסוף השביח, אבל טעם הפוגם מתחוע"ס לכו"ע מותר. וצ"ע דהא ר"מ פליג על ההיתר של נבילה שא"ר לגר, ולמה יש להתיר לשי' נטל"פ בכל אופן שהוא. וי"ל, דהנה אף ר"מ מודה להתיר נבילה בסרוחה מעיקרא, וא"כ י"ל דנטל"פ באופן שהוא פוגם מתחוע"ס דמי לסרוחה מעיקרא (והא דפליגי בפגם ולבסוף השביח, צ"ל דכיון דהשביח בסופו אין לו את המעלה של סרוחה מעיקרא. ולהנך אחרונים דס"ל דפגם ולבסוף השביח אסור גם בשעת הפגם א"כ פשיטא דאין בזה את ההיתר של סרוחה מעיקרא). ואמנם הרי האיסור שמוליד את הטעם איננו סרוח מעיקרו, דהרי שומן הבשר שהתערב בדבש הכל היה ראוי מתחילתו, ואינו פוגם אלא ע"י התערובת. אבל י"ל בזה כעין שנת' לעיל, דלגבי איסורא דטכ"ע השעה הקובעת היא שעת הבליעה, וצ"ע. ואף בנובי"ק יו"ד סי' כו נקט כן, דענין ה'מעיקרא' בזה תליא בשעת הנתינת טעם, עי"ש בכ"ד[19].
ובאופ"א י"ל דבאמת היתרא דנטל"פ איננו מותנה בהיתר נבילה שא"ר לגר, דאפי' אם נבילה שא"ר לגר אסורה, מ"מ סברא הוא דנטל"פ מותר (היכא דפוגם מתחוע"ס), דלא אסרה תורה במשרת ענבים אלא דבר שהוא נטל"ש, אבל טל"פ אינו טעם חשוב, והכרתו איננה סיבה מספקת לאסור את התערובת. ואמנם לפי הדרך הב' צ"ע, דבגמ' אמרי' דטעמא דר"ש דמתיר נטל"פ הוא משום דיליף מנבילה שא"ר לגר, ומשמע דבלא"ה אין להתיר. אבל מאידך יש לדקדק קצת להיפך, מהא דהק' בגמ' מ"ט דר"מ, ונצרכו למקור מגיעולי גויים, ולכאו' כיון דהק' מ"ט דר"ש והיינו דמסברא ראוי לאסור, ובאמת לא התיר ר"ש אלא מכח דינא דנבילה שא"ר לגר, ואילו ר"מ פליג בזה, א"כ מהיכ"ת להתיר נטל"פ אליבא דר"מ אילולי קרא דגיעולי גויים (ועמד בזה הרעק"א בתש' סי' קסו עי"ש, וכן ב"וזאת ליהודה", ובאמת בתוס' הר"י מפאריש כ' "מאי טעמיה דרבי מאיר. והא אין כאן הנאת אכילה של טעם איסור"), ומשמע א"כ כנ"ל דמסברא ג"כ יש מקום להתיר בנטל"פ, וצ"ע בכ"ז.
ועכ"פ הרי מבואר מהר"מ דבגוונא דנחלקו ר"מ ור"ש בנטל"פ, דהיינו השביח ולבסוף פגם או להיפך, לא הוכרעה בזה ההלכה והוי ספיקא דדינא, ורק בפגום מתחוע"ס יש להתיר[20]. וא"כ עיקר דינא דנבילה שא"ר לגר לא הוכרע אי קי"ל הכי או לאו (וכ"ה לפי ב' הדרכים דלעיל, דאם ההיתר של פוגם מתחוע"ס הוא משום דדמי לסרוחה מעיקרא, א"כ בשבוחה שהסריחה אין לנו מקור, ואם ההיתר הוא מסברא דלא נתחדש בזה טכ"ע כיון דהוי פגום מתחוע"ס, א"כ בנבילה שא"ר לגר לא ידעי' איך קי"ל. סו"ד, כיון דהשביח ולבסוף פגם או להיפך, דינו תלוי בנבילה שבוחה שהסריחה, א"כ כל כה"ג הוי ספיקא דדינא).
וא"כ דברי הר"מ בהל' מאכ"א ברורים הם, דמחד הזכיר את ההיתר של הסריח והבאיש בתוך ההיתר של אכילה שלכ"ד, ומאידך כלפי האיסור של כלה"כ בשלכ"ד לא הזכיר את האופן הזה אלא רק עירב דבר מר וכו', כי מספק"ל להר"מ אי קי"ל כר"מ או כר"ש, ואם יש היתר בפנ"ע של נבילה שא"ר לגר, פשיטא דהיתר זה נוהג גם בכלה"כ, אלא דבעיקרא דהך דינא מספק"ל להר"מ אי קי"ל הכי. ומאידך כלפי דינא דטכ"ע בהא כ' הר"מ דבפוגם מתחוע"ס לכו"ע מותר, ואי"ז תלוי בהאי ספיקא דדינא בנבילה שא"ר לגר. וכן ההיתר של נטל"פ ודאי שייך גם בבב"ח וכלה"כ, אי משום הסברא החיצונה דלעולם לא נתחדש טכ"ע בטל"פ אלא בטל"ש, ואי משום דנטל"פ מתחוע"ס דמי לסרוחה מעיקרא דודאי יש בזה היתר נוסף מלבד אכילה שלכ"ד (וע"ע בנובי"ק יו"ד סי' כו שכ' כעי"ז בד' הר"מ, וע"ע פליתי סי' פז סקט"ו מנחת ברוך סי' מ והלאה ובחוו"ד סי' קג ובחזו"א או"ח סי' קטז סק"ג).
ועצ"ע בכ"ז, דלכאו' גיעולי גויים הוי נטל"פ מתחוע"ס, ואיך יליף ר"מ משם איסורא דנטל"פ (ויל"פ אי תליא בשעת הבליעה בכלי, או בשעת הבליעה במאכל מתוך הכלי). עוד יל"פ, דהנה הר"מ פסק לאסור גבי שאור של חולין שנפל ואחריו שאור של תרומה, ומטעמא דהואיל וראוי לחמע עיסות אחרות, עי"ש הל' מאכ"א פט"ז הט"ז וברדב"ז ולח"מ שם, וצ"ע דבסוג' מבואר דלמסקנה דבפוגם מעיקרו נמי פליגי אין הכרח לסברת רב זירא, ומהיכ"ת לפסוק בזה כת"ק דנטל"פ אסור. ולהנ"ל ניחא, כיון דבפוגם מעיקרו לפסק הר"מ לכו"ע מותר, ועכצ"ל כתירוץ רב זירא הואיל וראוי לחמע. וצריך להוסיף לפ"ז דבס"ד נמי כבר ידעי' קצת את סברת ראוי לחמע, דאל"ה מה מייתי' לה על פלוג' ריו"ח ועולא והא לכו"ע פוגם מתחוע"ס מותר, אלא דהא פשיטא דראוי לחמע כה"ג מפקיע את ההיתר של פוגם מתחוע"ס.
ונראה להוסיף עוד, דבאמת אין כוונת הר"מ לאסור בזה מצד "ראוי לחמע", דהרי כ' שם עוד אופן של תבלין, ז"ל: "עיסה מחומצת שנפל לתוכה שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם, וכן קדרה מתובלת שנפלו לתוכה תבלין של תרומה או של ערלה ושל כלאי הכרם, אם יש בשאור כדי לחמץ אילו היתה העיסה מצה, ובתבלין כדי לתבל הקדרה אילו היתה תפילה הרי הכל אסור, ואם אין בהם כדי לתבל ולחמץ יעלו בשיעורן, תרומה באחד ומאה וערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים", והשיג הראב"ד (במהד' רש"פ): "זה המחבר חיבר קדירה מתובלת לעיסה מחומצת וטעה שהעיסה מחומצת אע"פ שהיא מחומצת יותר מדאי אינו כפגום מעיקרו לפי שנעשית כשאור שמחמצין בו עיסות אחרות, וא"א לומר כן בקדירה מתובלת שאין מקיימין קדירה מתובלת לתבל ממנה קדירות אחרות", דגבי תבלין ל"ש האי סברא דראוי לחמע. אלא ע"כ יש לבאר מצד אחר, דלעולם ריבוי תבלין שהוא פוגם, אף דהוי פוגם מתחוע"ס, מ"מ אין בזה את הדרגא של סרוחה מעיקרא, כיון דאין פגם אלא מכח הריבוי (ומעין "יתירה מלח", ואדרבה באמת הרי צריך לבאר מהו החילוק לפי פשוטו בין שאור בעיסה מחומצת לקדירה היתירה מלח וכו'), ולכן מקשי' מינה בס"ד ולא מדמי' לה לפוגם מתחוע"ס, ולכן הר"מ פסק כן הן בשאור והן בתבלין. ומה שפסק בזה לאיסור, כיון דס"ל להר"מ לאסור בכל גווני, אם לא באופן של פוגם מתחוע"ס שהוא דומה לסרוחה מעיקרא. ואמנם כ"ז תמוה מפשטות סוג' הגמ', דהר"מ מתאים עם ד' עולא דבפוגם מעיקרו לכו"ע מותר, אבל עולא איתותב ממתני', וצ"ע.
ויש להוסיף, דהנה נת' לעיל דכל נטל"פ יש לצדד להתירו גם בלא ההיתר של נבילה שא"ר לגר, אלא מסברא דלא דמי טל"פ לטל"ש הנלמד ממשרת לאסור. והנה מצינו בראשונים ובפוסקים נידון בנתינת טעם שאינה לשבח ואינה לפגם, ולכאורה מה מקום להתיר בזה, ואיך שייך לומר דדמי לנבילה שא"ר לגר. ולהנ"ל ניחא, דמ"מ ראוי לדון האם נתחדש בזה כל עיקר דינא דטכ"ע כיון דאינו נטל"ש. ולעיקר הנידון בד' הפוס', עי' בפר"ח ופליתי סי' קג סק"ב, ובד' הירושלמי תרומות פ"י ה"ד "הדא אמרה לא לשבח ולא לפגם אסור", ועי"ש שנו"א ומלאכ"ש. ויש להוכיח קצת מד' הגמ' דאמרי' ריבה טל"פ מותר אע"ג דאיכא מילי אחרנייתא דפגמה בהדיה, ואי נימא דכל טעם שאינו לשבח אינו אוסר, מאי ס"ד להתיר בדאיכא מילי אחרנייתא דפגמה בהדיה[21].
וז"ל האו"ז בסי' רנח-רנט: "והיכא דנותן טעם ואותו הטעם לא משביח ולא פוגם אסור דדוקא פוגם מותר אבל לא משביח ולא פוגם אסור. דתנן בתרומות פרק בצל זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה פצועי חולין עם שלימי תרומה אסור. שלימי חולין עם פצועי תרומה מותר. ואמ' בירושלמי אמר ר' יונה זאת אומרת פצועי בולעין ופולטין וחוזרין ובולעין שלימין בולעין ופולטין. ועוד אין בולעין הדא אמרה לא לשבח ולא לפגם אסור. מתני' כר' שמעון דר' שמעון נטל"פ אסור. והאמר ר' שמעון נטל"פ מותר. כהדה דר' שמעון אומר כרוב של שקי ששלקי עם כרוב של בעל אסור מפני שהוא בולע. פי' הא דאמינא מתני' דרבי שמעון דאמר נטל"פ אסור לא שהוא פוגם דאם כן שרי לר' שמעון. אלא שאינו לא פוגם ולא משביח. כהדא דתנן בההוא פירקין דלקמן כרוב של שקי כלומר שמשקין השדות ביד כדכתיב והשקית ברגלך עם כרוב בעל דתרומה אסור דשל שקי בולע. והיינו לא לשבח ולא לפגם. כמו זיתים בזיתים דלעיל דכל מין במינו אינו לא משביח ולא פוגם. הילכך הכי קי"ל דדוקא פוגם מותר אבל לא משביח ולא פוגם אסור. ומיכן אני המחבר מביא ראיה לדברי רבינו שמואל זצ"ל שכתב הכא בשמעתין אע"פ שמשהו פוגם אינו אוסר במינו. משהו שאינו פוגם אוסר במינו ואע"פ שאינו נותן טעם כלל. דגבי משהו לא בעינן נתינת טעם אלא שלא יהא פוגם ובטל. אבל שאינו פוגם כגון מיא דביעי דקיימא לן בש"ח דמים הפולטין מביצים שלוקות אינם נותנין טעם בשום מאכל אפילו הכי אסורין במינן שבתוך הביצה אסורין הן וכשפולטין מהן מים של איסור הן. אע"פ שאין בהם כח ליתן טעם בדבר אחר. הילכך ביצה שנמצא בה אפרוח או שנמצא בה דם בחלבון או בחלמון. ולא בקשר שלה שאסורה היא כדאמ' באלו טריפות ונתבשלה בקדירה עם שאר ביצים. הביצה עצמה נעשה נבילה ואוסרת כל הביצים כולם מפני מים וליחלוחית של איסור הפולטין ממנה. ואם יש שם מים הרבה משערים אותה בששים ובכלי שנתבשלה בו. כדקיימא לן בהעור והרוטב וכל השאר כשירין ומותרין. דקיימא לן מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ודבר אחר שאינו מינו רבה עליו ומבטלו עכ"ל. מיהו נראה בעיני דאינה ראיה דזיתים וכרוב אע"פ שאינם משביחים ולא פוגמים מ"מ טעם שלהם הנפלט מהם טעם חשוב הוא כל היכא דאיתיה. אבל מי ביצים דמים בעלמא נינהו ולא יהבי טעמא כלל. הרי פירשנו דנותן טעם לפגם מותר לשבח אסור. וכן לא לפגם ולא לשבח נמי אסור"[22].
ואפשר להוסיף בזה עוד, דהנה בחוו"ד בסי' קג בחיד' סק"ד כ' דטעם שאינו משביח ואינו פוגם אוסר, אם יש שם "טעמו וממשו" שנימוח האיסור עצמו. וכיו"ב כ' בחוו"ד סי' ק סק"ז לגבי גיד (דאין בגידין בנו"ט), שאוסר בטעמו וממשו. וכיו"ב מבו' בפוס' לגבי מש"כ הטור בהל' פסח על "קיוהא בעלמא" גבי חמץ בתערובת, דמ"מ טעמו וממשו אוסר. ואפשר לבאר ע"פ הנ"ל, דבאמת גבי טעמו ולא ממשו דגלי לן קרא דמשרת לאסור, י"ל בפשיטות דנטל"פ ל"ה בכלל זה מסברא, ולא רק טל"פ אלא כל טעם שאינו טל"ש נמי לא ילפי' ליה ממשרת דלא דמי ליה, כגיד וקיוהא וטעם שאינו פוגם ואינו משביח. אבל טעמו וממשו, דאיסורו הוא מסברא בלא קרא דמשרת, ואף למ"ד טכ"ע לאו דאו', בזה אין לומר כנ"ל, וע"כ נצרך בזה ההיתר של נבילה שא"ר לגר, וזה ל"ש אלא בפגם גמור, ובלא"ה כל טעמו וממשו אוסר.
♦
פגם ולבסוף השביח
ובעיקר מה שאסר הר"מ פגם ולבסוף השביח, דנו האחרו' מה המקור לזה (ולפי מה שכ' הרמב"ן לקמן סט, א: "יש מפרשין אימרטוטי אימרטט ומגו דשהא ביה טובא עד דאימרטט ביה איכא למיחש דילמא אגב חורפיה דחלא משני ליה לטעמיה לשבח", מפו' הוא בגמ' דהשביח בסוף אסור אע"ג דפגם מתחילה), דאמנם יש לחלק בין נבילה סרוחה שהשביחה שהיא מותרת (למאן דס"ל הכי), להאי פגם שאינו סירחון גמור, דאם חזר והשביח חוזר ונאסר, אבל מ"מ יל"ע מה ההכרח לזה. וכ' הב"י בסי' קג: "ואהא דאמרינן נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם כתב הר"ן נראה לי דהכי קאמר לא תימא כיון שסוף חומץ זה לפגום כשירתיח שנראה אותו כפוגם מתחלתו אלא נעשה כתבשיל שהשביח מחמת האיסור ולבסוף פגם מחמת עצמו דאסור עד שיפסל מלאכול לאדם עכ"ל. ואע"פ שלא אמרו בגמרא אלא השביח ולבסוף פגם כתב רבינו פגם ולבסוף השביח נמי אסור. וכן כתב הרמב"ם והרשב"א ז"ל וטעמא משום דכל שכן הוא השתא פגם לבסוף אסור מפני שהשביח מתחלה אע"פ שאותו שבח על מנת לפגום הוא פגום תחלה כל שכן דאסור דהא פגם זה אינו פגם כיון שהוא על מנת להשביח".ותמהו האחרונים בד' הב"י, דהאי דינא דהשביח ולבסוף פגם הרי נתבאר בד' הראש' טעמו דהוא כעין דינא דחנ"ן, או כמש"כ התוס' דחייל בו איסור ותו לא פקע, אבל פגם ולבסוף השביח הרי לא חל בו איסור מעיקרא, ומה המקור לחדש עליו איסור משעה שהשביח (וביותר, דהרי השביח ולבסוף פגם זה שייך לחלות האיסור, ואם בשעת ההשבחה עדיין הכל יהיה ההיתר, והאיסור על המיעוט חל רק בשעה שהוא כבר פוגם, הרי באמת לא אסרי' כה"ג, כי לא חייל ביה איסור ולא חייל ביה חנ"ן. וצ"ע. ואילו האיסור של פגם ולבסוף השביח זה דין אחר דהפגם אינו מפקיע את האיסור מלחול עכ"פ בשעת ההשבחה). ואמנם בדקדוק לשון הב"י נראה דאין כוונתו לומר דהדין לאסור פגם ולבסוף השביח נלמד בק"ו מעיקר האיסור של השביח ולבסוף פגם, דבאמת התם האיסור הוא מכח חנ"ן וכיו"ב, אלא רק ממה שהוסיף הר"ן לומר דהאיסור של השביח מעיקרא הוא אפי' בנעשה מתחילה ע"ד לפגום, דסו"ס השתא הוא משביח, וסגי בהאי צד כ"ש של שבח לאסור השתא (וגם אח"כ מדין חנ"ן), מזה יש ללמוד לאידך גיסא, דכל צד שבח הוא טעם לאסור, ויש ללמוד בק"ו מד' הר"ן דפגם ולבסוף השביח אסור, והתם עדיף טפי דהרי עומד לכך שישביח לבסוף וזה עיקר תכליתו[23].
וגם בדרכם של האחרו' הנ"ל יש לבאר (ואף אם ל"ה ק"ו, מ"מ מובן הדמיון בין האיסור של פגם ולבסוף השביח והאיסור של השביח ולבסוף פגם), דהנה אף דאמרי' דהאיסור בהשביח ולבסוף פגם הוא מצד חנ"ן, אכתי יש לשאול דהא נבילה גופיה מותרת כשנסרחת אף שנאסרה מעיקרא, ועכצ"ל דשאני הכא דלא נסרחה באמת אלא הוי רק פגימה מועטת בטעמה, ולענין זה אמרי' חנ"ן דאינה ניתרת כעת, ומזה יש ללמוד דפגם ולבסוף השביח נמי אסור, אף דלעולם נבילה מוסרחת שחזר ותיקנה אינה חוזרת לאיסורה, כיון דבפגימה מועטת אין הפקעה מוחלטת על האיסור, אלא רק היתר בגדרי התערובת מצד נתינת הטעם.
♦
נטל"פ באיסור בשר בחלב
הפליתי בסי' פז סקט"ו יצא לחדש ע"פ שי' הר"מ הנ"ל דגבי בב"ח באמת אין היתר של נטל"פ, כיון דאסרי' התם גם שלא כדרך אכילה, מדלא כתיב ביה אכילה בקרא. אמנם הוסיף בזה חילוק, ז"ל: "הדבר מבואר ברמב"ם דבב"ח אפילו נתן לתוך קדרה של בשר בחלב דבר הפוגם ביותר מ"מ אסור, דחייב עליה שלא כדרך הנאתן. אך בין תבין אשר לפניך, הני מילי כשכבר נאסרה בשר בחלב, אבל בשר שנפל לתוך חלב ודבר מר ג"כ עד שפוגם, אינו נעשה איסור בשר בחלב כלל, עד שנאמר שיאסור שלא כדרך הנאתן, כי התורה לא אסרה התערובות רק כשנותנים זה בזה טעם לשבח אבל לא בפגם, וכאותו שאמרו דרך בישול אסרה תורה, וצריך זה מזה לקבל טעם של שבח, וזה ברור ונכון לפניך בדין זה ולא תטעה"[24].ויל"ע לפ"ז דהא קדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא, והתוס' בסוג' מצדדים דדבר זה הוא לכו"ע ולא נחלקו במציאות, וא"כ יהיה מותר לבשל בשר בקדירה שבישלו בו חלב 'ביומו'. וצ"ל דהאי פגם פורתא אינו מפקיע ומגרע את דרך הבישול, ודינא דהפליתי אינו תלוי בגדרי נטל"פ ממש[25]. ולפ"ז יש להעיר עוד דהרי דרך המבשלים היא לבשל בקדירות ישנות, ואף דהוי נטל"פ, מ"מ כבר כ' הריטב"א ד"ודאי כל שידענו שאין נאות לו ואילו היה מרובה היה פוגמו לחיך נידון בנותן טעם לפגם ואע"פ שאינו נרגש", וא"כ בכמות מועטת הוי כדרך בישול, וכל דינא דהפליתי לפי' שיטתו הוא רק באופן של פגם הנרגש, דאז הוי שלא כדרך בישול.
וצ"ע האם חיד' הריטב"א מוסכם על שא"ר, ובאמת הרי לא הובא דבר זה בפוס', וצ"ע. והנה לכאו' לפי הריטב"א ה"ה איפכא, דאם יש דבר שהוא נטל"ש, אלא שבריבוי גדול ה"ה פוגם, דאין בזה היתר של נטל"פ, דהרי ידענו ש"נאות לו" ו"אילו היה מועט היה משביחו", ובאמת כ"ה להדיא בריטב"א לקמן עג, א: "והא דקתני יין במים בנותן טעם, נראה דהיינו בששים כשאר איסורין, ואע"ג דכל חמרא דדרי טפי מארבעה מיא לאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא כדאיתא בפ' הספינה, אפילו הכי לגבי חמרא דאיסורא לא פליג רבנן, וכיון שיש שותין במזיגה מרובה מאד אין איסורו מתבטל אלא בששים, ולא חשיב נטל"פ כיון שהוא במינו נאות במים ואין הפגם אלא מפני רבויו" (וצ"ע מד' הריטב"א שם ע"ב דחזר ע"ז שוב דל"ה נטל"פ, אבל לא הזכיר את הסברא הנ"ל, אלא כתב באופן אחר: "דמשום מזיגה אינו נדון בנותן טעם לפגם כיון שדרכו במזיגה ויש מוזגים הרבה ויש מוזגים מעט"). אבל אם הדברים באמת תלויים זב"ז, אזי שא"ר לקמן שם הא פליגי על הריטב"א והרא"ה ומסכימים דהוי נטל"פ, וה"ה לשי' דיש לאסור בגוונא דאין הפגם נרגש אפי' אם אין נאות לו ואם היה מרובה היה פוגמוכה).
♦[26]
דין נבילה שא"ר לגר מדרבנן
נחלקו הפוסקים בנבילה שא"ר לגר דמותרת מדאו', האם אסורה עכ"פ מדרבנן. ולכאו' נחלקו בזה הראשונים, דהנה ז"ל הרשב"א בתש' ח"א סי' תצט: "ולענין מה שאמרת חמץ פגום שנתערב משהו בפסח ואינו בעין, אם נחמיר עליו כיון שאיסורו במשהו אם לאו. לא נתברר לי פגם זה שאמרת מהו, אם הוא פגום גמור כגון פת שעפשה ויצא מתורת אוכל עפרא בעלמא היא ולא אסרה תורה עפרא בעלמא, ולא סוף דבר משהו אלא אפילו מחצה על מחצה או יותר, אבל אם אינו פגום גמור אוסר תערובתו באכילה אפילו במשהו", והנה איירי באיסור דרבנן של משהו דחמץ, וע"ז כתב דפגום לגמרי מותר אף כשאין רוב היתר, וחזי' דהיתר נבילה שא"ר לגר הוא אף מדרבנן. וכן משמע דעת הרא"ה, דבחולין פג"ה כתב להתיר לכתחי' לאכול נבילה שא"ר לגר, ואף בבד"ה לו, ב כתב: "הא למה זה דומה למי שבא להפסיד גופה של נבילה עד שתהא פגומה שהיא בעין שבודאי מותר לו לעשות כן ואחר כך מותרת לו".אבל בתורי"ד שלהי סוג' כתב: "האי אימרטוטי אמרטיט אי קשיא ואע"ג דאכיל מני' לישתרי משום נבלה שהסריחה שאין לומר דס"ל דחידוש היא דא"כ אמאי קא מבעי' לי' נפל לנו חלא מאי כיון דחידוש הוא אע"ג דלא משבח לי' אסור תשובה, י"ל דס"ל דלאו חידוש היא וחזי לאכילה והכא משום דחומץ צומתו ולא מסרח, א"נ יש לומר נבלה סרוחה שריא מדאורייתא ואסורה מדרבנן אבל נ"ט לפגם שרי אפילו מדרבנן והאי דאסתייע לעיל מנבלה סרוחה ה"ק כיון דנבלה סרוחה שריא מדאורייתא נטל"פ שרי אפילו מדרבנן כיון שאין ממשיתו של איסור קיים" (ובפס' הריא"ז כתב: "נרקב העכבר ונתמוטט במשקין הרי אלו אסורין אפילו יותר מששים שמא יבוא כעדשה מן השרץ לתוך המשקין, והשרץ שיעורו כעדשה. ונראה בעיני שלא אמרו כן אלא בחומץ ושכר, שהוא צומתו ואינו מסריח, אבל בשאר משקין שהוא מסריח בהן, אפילו יבוא מן השרץ לתוך פיו אין בו איסור תורה אלא מדברי סופרים. ואין לגזור בדברי סופרים שמא יבוא לתוך פיו").
ואמנם לגבי נבילה עצמה לכאו' יל"ד בזה איסור דאו' אע"ג דאינה ראויה לגר, והוא לפי שיטת הראשונים דיש איסור עשה של אינו זבוח, והרי לא כתיב ביה אכילה (ויש באחרונים שנקטו דהאי איסור הוא גם בפחות מכזית, ושלכ"ד אכילה), וא"כ בזה אין את ההיתר של א"ר לגר, והוי איסור דאו' של אינו זבוח. ועכ"פ יל"ע בהא דמודה ר"מ בסרוחה מעיקרא ופירש"י במוכת שחין, דלכאו' הניחא כלפי איסור נבילה דלא חייל בה מעיקרא כלל, אבל כלפי איסור אינו זבוח הא חייל בה קודם שהוכתה בשחין, וכיון דחייל נימא דתו לא פקע (ועי' חת"ס). ונראה דכלפי איסור עשה ל"ש למימר דאם חייל תו לא פקע, ובזה ודאי מודה ר"מ דאם השתא אינה ראויה לגר אין בה איסור, כיון דלעולם אין האיסור בה אלא מצד שלא נתקיים בה דין השחיטה, והכל תלוי כפי חיוב השחיטה מצד הזמן הזה, וכיון דהוכתה בשחין, ואף בלאו השחיטה היא מותרת, דכלפי נבילה הויא סרוחה מעיקרא, ה"ה דאין בה איסור דאינו זבוח.
♦
נתינת טעם דשרצים
"אמר להו רב ששת: בעלמא סבר רב נטל"פ מותר והכא חידוש הוא דהא מימאס מאיס ובדילי אינשי מיניה ואפילו הכי אסריה רחמנא, הלכך נטל"פ נמי אסור". והנה אם אמרי' דשרץ הוא מאוס וכו' והוי חדוש לאוסרו וה"ה דנטל"פ אסור, לכאו' הרי שרץ הוא סרוח מעיקרו, ואפי' לר"מ דלא התיר נבילה שא"ר לגר, מ"מ אכתי שרץ חידוש הוא כיון דהוי סרוח מעיקרא, ואפ"ה אסרתו תורה. וכ"ה להדיא בר"ן: "כיון דמימאס מאיס ובדילי אינשי ה"ל כנבילה סרוחה מעיקרא דשריא לכולי עלמא כדאיתא בגמרא ואפ"ה אסריה רחמנא הלכך כיון שחדשה בו תורה איסור אף טעמו אוסר אע"פ שהוא פוגם". וכ"כ גם בתורי"ד: "חידוש היא דקא מאיס ובדילי אינשי מיני' פי' והו"ל נבלה סרוחה מעיקרא דשריא לכולי עלמא ואפ"ה אסרי' רחמנא". ואף הרא"ה בבד"ה כ, א נקט כן: "גבי עכבר חידוש הוא שחדשה תורה באיסורי דהא ממאס מאיס ובדילי אינשי מיניה והוה ליה כנבלה סרוחה מעיקרא דשריא לכולי עלמא". וז"ל הסמ"ג לאוין קלב: "דבש דבורים אע"פ שגופי השרצים של דבורים שהם אסורים מעורבים עם הדבש וכשמפרישין הדבש מהם מחמין אותם ומרתיחין אותן אין לחוש דקי"ל נטל"פ מותר, ועוד שהדבורים הם כנבלה סרוחה מעיקרא שמותר אליבא דמאן דאמר נמי נטל"פ אסור כדאי' במס' עבודה זרה".אכן התוס' כתבו: "דהא בדילי אינשי מיניה וא"כ מן הדין היה לנו להתירו משום דהוי פגם ונטל"פ בעלמא מותר ואפ"ה אסריה רחמנא אף כל נטל"פ דשרצים אסור", וכן הרמב"ן כתב: "דכיון דממאס מאיס ובדילי אינשי מיניה מדינא שרי, דהוה ליה כנבלה סרוחה דלמ"ד נטל"פ מותר הא נמי שריא, ואפי' הכי אסריה רחמנא אלמא בהאי נטל"פ אסור". ומבואר בשיטת התוס' והרמב"ן דשרצים לא דמו לנבילה סרוחה מעיקרא, וה'חידוש' של איסור שרצים תליא בדינא דנטל"פ, וצ"ע[27].
ונראה דבאמת הרי החילוק בין סרוחה מעיקרא לסתם נבילה שא"ר לגר, הוא האם יש לאסור מצד כיון דחייל תו לא פקע, והנה הרי השרצים ודאי אסורים למרות מאיסותם, ובודאי י"ל בהו כיון דחייל תו לא פקע גם כשנכנסו בתערובת, ורק למאן דמתיר נטל"פ י"ל דאף דחידשה תורה איסור על השרצים מ"מ בתערובת שאני כי ה'טעם' שלהם לא נאסר, ולעולם הרי ל"א כיון דחייל תו לא פקע. ואולי י"ל דהרי כתבו הפוסקים דלעולם בשר בשיכר הוא נטל"פ, וא"כ י"ל דכל הנידון להתיר טעם של עכבר בשיכר לפי רב ששת זה רק מצד הפגם הזה, אבל מצד פגם המאיסות הרי בזה חידשה התורה איסור, ומה לי בפנ"ע ומה לי בתערובת. וא"כ פגם העכבר בשיכר מצד זה ודאי תלוי בפלוג' דנטל"פ. עוי"ל בזה ע"פ שיטת הר"ן בעיקר התירא דנטל"פ דיסודו הוא משום דאינו נהנה מן האיסור, ולכאו' לפ"ז צ"ע מה שייך לחלק בין סרוח מעיקרא לנסרח אח"כ, כיון דאין הנידון בחלות האיסור בחפצא אלא במעשה אכילה. וצ"ל דאדרבה בסרוח מעיקרא לכו"ע לא חל איסור בחפצא, ובנסרח אח"כ לכו"ע חל איסור בחפצא, וכל הנידון אינו אלא כלפי מעשה האכילה אם נחשב כמעשה אכילה מחמת חיסרון ההנאה. והנה כלפי האיסור בחפצא בזה י"ל דאין בשרצים חידוש, אלא התורה אסרה גם דבר שאינו מאכל ואין זה בגדר חידוש, וכלשון החת"ס: "אבל דבר שתחילתו וברייתו כך הוא עץ הוא או עפרא ורחמנא חייבה עליו ומאי חדותיה", אבל בהגדרת מעשה אכילה דלשי' ר"ש יש תנאי של נהנה, בזה ודאי יש חידוש בשרצים אם חייב בלי מעשה הנאה, ועכ"פ כל זה לפי ר"ש אבל לר"מ אע"ג ששרצים סרוחים מעיקרא מ"מ אין זה חידוש.
עוד יל"ד אליבא דרב ששת, האם בשרצים שאינם סרוחים ג"כ אמרי' דנטל"פ אסור, דמדאסרה תורה כל השרצים ואפי' הסרוחים, יש ללמוד דבכלל איסור שרצים ליכא היתר נטל"פ, או דכל זה לא נתחדש אלא כלפי שרצים סרוחים, אבל שרצים שאינם סרוחים אינם אוסרים בנטל"פ. ובמהרש"א מבואר דדברי רב ששת אזלי רק כלפי שרצים דבדילי אינשי מינייהו, אכן החת"ס כתב: "דהא כל הולך על גחון וכל מרבה רגלים מימאסי וסרוח מעיקרא דכי האי גוני בכל אי' שבתורה לכולי עלמא לאו אוכל הוא והכא כתי' לא תאכלום א"כ אפילו פגם בתבשיל אחריני נמי אסר רחמנא ולפ"ז אפי' עכברא דדברא דלא מאיס מ"מ כיון דבחד לאו כיילי' רחמנא נטל"פ שלו נמי אסור". אבל הנה הש"ך בסי' קד סק"א כתב: "משמע מדברי המחבר דעכברא דדברא פשיטא לן דמשביח בשכר וחומץ כיון דעולה על שלחן מלכים (ואפשר לפי זה דעכברא דדברא אפי' ביין ושמן וכהאי גוונא אינה פוגמת), ובש"ס מוכח דאע"ג דעולה על שלחן מלכים מספקא לן אי נטל"פ בתערובות ע"ש, ואע"פ שאפשר לדחוק וליישב מ"מ לא נראה כן מהרי"ף והרא"ש וטור והרמב"ם וראב"ן ושאר פוסקים שלא הזכירו כלל הא דעכברא דדברא אלא כתבו בסתם עכבר", ותמהו הנו"כ דאדרבה מהגמ' מבואר כדברי המחבר, ומה הקשה הש"ך. ותירצו הפמ"ג וחת"ס שם בשם המנחת יעקב, דהש"ך דקדק מהא דלא הקשה רב שימי דעולה על שולחן מלכים על עיקר הנחת הגמ' דהוי נטל"פ, אלא הק' רק על הא דאמרי' דהוי מאוס, ומבואר מזה דהא דאמרי' דחידוש הוא דאסרי' מאוס, זה אזיל רק על המינים המאוסים (וצ"ע בד' החת"ס).
♦
נטל"פ באיסור חמץ בפסח
בהא דכתבו האחרונים לתלות דין נטל"פ בחמץ בהאי פלוג' אי נטל"פ מותר רק ע"י ביטול ברוב או גם בלא"ה, דמכיון דחמץ בפסח איסורו במשהו א"כ גם נטל"פ יש לאסור אם היתרו הוא מכח ביטול ברוב, לכאו' יל"ד דאין הדבר תלוי בהכרח. דהנה הרמ"א בהל' פסח סי' תנב כ' לאסור נטל"פ בחמץ, וכן כאן בר"ס קג אסר נטל"פ של בריה וכדו' (ועי' בדברי הפוסקים שיש בזה חילוקים, כי פעמים שהפגם מפקיע את חשיבות הבריה וחשיבות החתיכה הראויה להתכבד), ואילו בדרכ"מ יו"ד סי' צג כתב: "דאם כן הוי טעמא דנטל"פ שרי משום דמיד שנפלט מתבטל ולא מכח שהוא פגום ואינו נותן טעם, ואנן סוף מסכת ע"ז למדין דמשום פגם שרי ולא משום ביטול ופרכינן שם דאפילו לכתחלה לישתרי, ומשני גזרה אטו ב"י ודבר ידוע דאילו הוה הטעם משום דמיד שנפלט מתבטל לא הוה פריך לכתחלה לישתרי דהרי אין מבטלין איסור לכתחלה אלא ודאי דנטל"פ הוא שרי משום דהוי כנבלה סרוחה שמותר".ועכצ"ל דחומרא ד'משהו' האמורה בחמץ בפסח היא סיבה לאסור נטל"פ, ואפי' דהיתרו הוא מצד שא"ר לגר גם בלי ביטול ברוב, דהרי סו"ס אם היה בעינו היה אסור, וכל היתרו הוא מכח התערובת, ובאמת אף בלשון הרשב"א שאסר נטל"פ בחמץ לא משמע דכוונתו בפשיטות דסו"ס אין כאן ביטול ברוב, שהרי כ' בטעם האיסור ד"אין מתירין נטל"פ אלא במה שאיסורו מחמת טעמו, וכל שטעמו לפגם אין לחוש לאותו טעם, אבל כל שאיסורו במשהו אינו מחמת טעמו אלא מחמת חומר איסורו, וכיון שכן מה לנו אם הוא לשבח או לפגם, מכל מקום הא איתא לאיסוריה" (כ"כ בתש' ח"א סי' רסב ועי"ש סי' תצט ובמשמרת לו, א). ואף בדברי התוס' יל"פ כן, שכתבו בריש הסוג': "דכל איסור דהוי במשהו לא אמרינן ביה נטל"פ מותר דהא אין לך טעם בטל יותר ממשהו באלף ה"ה נטל"פ", דאין כוונתם דנטל"פ אינו מותר אלא ע"י ביטול, אלא דכל היכא דמחמרי' במשהו ע"כ יש להחמיר גם בנטל"פ[28]. ומה שאסר הרמ"א בריה בנטל"פ, באמת זה דין אחר ד'בריה' חשוב כעומד בעינו, והרמ"א לא השווה את איסור נטל"פ בבריה לאיסור נטל"פ בחמץ, אלא רק הב"י בסי' קג השווה כן לקולא.
אבל לאידך גיסא, מד' הר"ן שהתיר נטל"פ בפסח, לכאו' ודאי יש ללמוד דנטל"פ מותר בלי ביטול ברוב, וכלשון הר"ן בפסחים: "דהא מאן דשרי נטל"פ מנבילה שא"ר לגר גמיר לה דאינה קרויה נבילה וכיון דאפילו פגום בעינו אינו אסור היאך יאסור את תערובתו". אבל כבר הק' הרעק"א בסתי"ד הב"י דהכא נקיט כהרשב"א דאין להתיר נטל"פ אלא ע"י ביטול ברוב, ומ"מ באו"ח התיר נטל"פ בחמץ בפסח (ומה שתי' הרעק"א דד' הב"י להתיר נטל"פ בחמץ זה בצירוף השי' דחמץ אינו אוסר במשהו, או עכ"פ דביבש ביבש לא מחמרי' כן, צע"ג מד' הב"י בסי' קג שהשווה דין נטל"פ בחמץ לתרומה ובריה וכדלהלן). וצ"ל דס"ל דאמנם בלאו ביטול ברוב אין היתר של נטל"פ דהוי כאילו עומד בעינו והרי לא נפגם לגמרי, אבל מ"מ סגי לזה במציאות של ביטול ברוב גם בלי דין ביטול ברוב, דאם יש רוב כנגדו כבר ל"ה כעומד בעינו אלא רק כ'טעם'[29].
והנה האחרונים הקשו לשיטות דבאיסור משהו אין היתר נטל"פ, דא"כ היכי ס"ד דרבא דרב ס"ל נטל"פ אסור, והלא המקור של מ"ד נטל"פ אסור הוא מגיעולי מדין כי קדירה לעולם פוגמת, אבל רב הרי ס"ל דקי"ל כר"י דמב"מ אפי' באלף לא בטיל, וא"כ מה"ט כלי מדין צריכים הגעלה, כדי שלא יאסרו מב"מ. אמנם הדבר תלוי בצדדים הנ"ל, מהו הטעם להשוות איסור משהו לנטל"פ, דאם הטעם בזה משום חומר האיסור, א"כ מב"מ אינו דבר חמור יותר, ודו"ק. ולהדיא כתוב בתשובות ופסקים מחכמי אשכנז וצרפת סי' לח: "אין נותן טעם לפגם באיסורי משהו, הא דשרי דוקא כדקתני, כל שאין בהנאתו בנותן טעם, איסור דמשערינן בנותן טעם, אבל איסור דמשערינן במשהו אע"פ שאין בו בנותן טעם, אין חילוק בין פוגם בין משביח ואסור, דאמ' רבא הילכתא נותן טעם לפגם מותר, ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמא דרב, אי קסבר נותן טעם לפגם אסור, או משום דקסבר עכברא בשיכרא אשבוחי משבחא, ושמע' ליה לרב דא' קדירות בפסח ישברו, מאי מספקא ליה, אי הוה סבר נותן טעם לפגם מותר, אמאי ישברו, אלא הת' היינו טעמ', דרב לטעמ', דאית ליה כל איסורין שבתורה במינן במשהו, ולא שייך ביה שריותא דנותן טעם לפגם, וגזר שלא במינו אטו מינו".
ויש לציין עוד דבר חידוש, דהנה באו"ה שער לב דין ו כתב: "ואפי' דבר שיש לו מתירין שסרח מאחר שבטל מיהא אף בלא סירחה בשאין מינו כשאר איסורים המתבטלין היכא דסרח ונתערב במינו לא עדיף משאר כל איסורין החשובים ובטל אפי' בלח ברוב בעלמא ואפי' בריה שלימה מוסרחת שנתערבה אף גופא בטל במינו ברוב כגון נמלה בכשרות ובשאינו מינו בס' כשאר איסורין שאעפ"י שעדיין חשובה היא אפי' למלקות וכו' מ"מ לענין ביטול בטלה חשיבותה", וצ"ע דבשלמא גבי בריה וחהר"ל י"ל דבפגום אין חשיבות של בריה וחהר"ל, אבל מה זה נוגע לדין דבר שיל"מ. ואולי הוא מפרש דאף דין דבר שיל"מ הוא מענין חשיבות של המיעוט, ואם פגום ע"כ אינו חשוב. וי"ל עוד דס"ל דאם הוי נטל"פ ע"כ דמי למין בשאינו מינו, ודבר שיל"מ שאינו בטל זה דוקא במב"מ. עוי"ל, דס"ל דהחילוק בין מב"מ למין בשא"מ לענין דבר שיל"מ הוא משום חשיבות המיעוט בתערובת מים במינו, שהוא מתאחד טפי עם הרוב וטעמו, ופגום אינו חשוב. וצ"ע.
♦
נטל"פ באיסורי משהו
כ' הב"י בסי' קג: "כתוב בארחות חיים בשם ה"ר שם טוב פלכו אין אומרים נ"ט לפגם מותר אלא באיסור שהוא בטל בששים, אבל איסור שצריך שיעור גדול מזה כגון בריה או תרומה אפילו פגום אסור, ובטור או"ח סי' תמז נתבאר שאין דעת רוב הפוסקים כן". והנה לפנינו בארחו"ח ליתא דין זה, וגם לא הועתק בכל בו[30].וכפי הנראה דבר זה נשמט מהארחו"ח, ולכאו' המקום הראוי לו הוא באות יח כנסמן להלן: "כתב אדוננו מורינו הר' שם טוב ז"ל אין אומרים נותן טעם לפגם מותר (-) דברים אחרים בפגימתו אפילו כן מותר. כיצד איסור שנפל לקדרה שיש בה תבלין או מלח ולולי רבוי התבלין או המלח לא היה האיסור פוגם אפילו כן מותר", והנה, החל מתיבת "דברים" זו העתקה מתוה"ב הקצר, ולפני זה יש להמשיך את ד' רש"ט פלכו דא"א נטל"פ מותר אלא באיסורים התלויים בששים, אבל לא בבריה ותרומה. וכן מצאתי בס"ד בכת"י (במכון לתצלומי כת"י ירושלים) וז"ל: "כתב אדונינו מורינו נ"ר אין אומרים נטל"פ מותר אלא באיסור שהוא בטל בששים, אבל איסור שצריך שיעור גדול מזה כגון בריה או תרומה אפי' פגום אסור. כתב הרשב"א ז"ל איסור שאינו פוגם בפנ"ע אלא א"כ סייעו בו דברים אחרים בפגימתו".
ובשעה"מ פ"ה מהל' חו"מ הכ"ה האריך בקו' על רש"ט פלכו, להוכיח דבתרומה נמי איכא היתרא דנטל"פ, אף דשיעור הביטול הוא מאה ולא ששים, עי"ש[31]. וכתב ע"ז בגליון הש"ס בירושלמי תרומות פ"י ה"ד: "דהרי היכא דאינו נותן טעם לא לשבח ולא לפגם אסור, ורבינו שם טוב פלכו לא אמר דבריו, רק כשנתערב נותן טעם לפגם ביותר מששים דאז אינו נרגש הטעם, והוה כמו לא לשבח ולא לפגם, ואסור כיון דבתרומה אינו נתבטל בששים, ומ"מ הטעם הפגום כבר נתבטל, אבל בפחות מששים אדרבה נותן טעם לפגם מותר, שהרי נרגש טעם לפגם וזה דבר חדש, והיכי תמצא, שביותר מששים יהיה אסור ובפחות מששים מותר".
ודבר זה הוא לכאו' מחודש מאד, דהנה יסוד הנידון של נטל"פ באיסורי משהו, ביארוהו האחרונים דהוא תלוי בעיקר ההיתר של נטל"פ האם זה בצירוף ההיתר של ביטול ברוב, או דלעולם דמי לנבילה שא"ר לגר ואפי' אם לא יהיה בטל ברוב. וזה לכאו' תלוי בב' הביאורים בסוג', מה השייכות בין נטל"פ לנבילה שא"ר לגר, אם כד' הרשב"א אם כד' הר"ן. וי"ל עוד דדבר זה תלוי בטעמא דמ"ד טעם לאו כעיקר, האם היתרו הוא רק משום ביטול ברוב, או דבלא"ה נמי ל"ה אלא כזיעה בעלמא. ולכן בחמץ האוסר במשהו, וכל כה"ג דאין היתר של ביטול ברוב, יל"ד האם יש בזה היתר של נטל"פ. ויתכן בזה נידון נוסף (כן יש לדקדק מדברי קצת ראשונים), דאיסור משהו מכריח איסור בנטל"פ, כי לעולם משהו לא עדיף מנטל"פ. ויתכן גם דדמי בצד החומרא, דכל היכא דאסרו משהו, אסרו גם נטל"פ, וכש"נ לעיל. ולענין בריה וחהר"ל (באופן שיהיה הגדרה של בריה וחהר"ל על נו"ט), אז ג"כ יש לתלות בנידון הנ"ל, כיון דאינם בטלים ברוב (אם כי לא דמו לחמץ או דבר שיל"מ דהוי כ'חומרא'). ולענין תרומה, הדבר תלוי בהאי שיעורא דמאה האמור לגבי תרומה, האם זה שיעור חדש ואינו תלוי בענין נתינת טעם, או דגבי תרומה החמירו לאסור גם בנתינת טעם מועטת של א' למאה, אבל מ"מ הוי שיעור של נתינת טעם[32]. ואם שיעור מאה דתרומה הוא למרות שאין שם טעם כלל, א"כ ראוי לאסור נטל"פ דתרומה כיון דאין האיסור שם תלוי בגדרי טעם, אלא לעולם בעי מאה (והנה בלשון הב"י נראה שהוא מודה בדבר זה דתרומה דמיא לבריה וחמץ, אבל בלשון הראשונים היה נראה שלא אסרו נטל"פ אלא היכא דאיכא איסור "משהו", ולא בתרומה וכלאים וערלה).
אמנם השו"מ הנ"ל (בגי' הש"ס בירושלמי), הרי מפרש הכל בדרך אחרת, דהטעם לאסור נטל"פ באיסורים האוסרים יותר מששים, הוא רק משום דביותר מששים לא ניכר הפגם, וממילא אין בזה את ההיתר של נטל"פ הנלמד מנבילה שא"ר לגר, כיון דהפגם לא נרגש כלל, ולכן אדרבה אם לא יהיה ששים כנגד האיסור ויהיה הטעם לפגם נרגש אז בכל האיסורים (חמץ תרומה בריה וכדו'), יהיה היתר של נטל"פ (והנה הריטב"א כתב: "ודאי כל שידענו שאין נאות לו ואילו היה מרובה היה פוגמו לחיך נידון בנטל"פ ואע"פ שאינו נרגש", ולפ"ז פגם שאינו נרגש מחמת מיעוטו גם יש בו את ההיתר של נבילה שא"ר לגר). אכן לש' הארחו"ח וכמועתק בב"י ודאי ל"מ כן, שכתב: "אין אומרים נ"ט לפגם מותר אלא באיסור שהוא בטל בששים אבל איסור שצריך שיעור גדול מזה כגון בריה או תרומה אפילו פגום אסור", ומשמע דתליא במין האיסור ולא באופן שיש שם ששים בדוקא.
אבל לכאו' יש למצוא בית אב לסברא זו, במש"כ המאירי בסוג': "בשם גדולי המפרשים ראיתי שאוסרים נטל"פ באיסורי משהו מצד שכשנפל המשהו לא פגם ואע"פ שנתוסף האיסור ופגם מ"מ כבר נאסר הכל משעה שנפל שם המשהו, ואין זה נראה לי שהרי כל עצמו של משהו לא נאסר אלא מגזרת נתינת טעם והיאך נאסור במשהו אע"פ שאינו פוגם מצד מיעוטו הואיל ואם יתרבה ממנו יותר מצד פגמו", הרי לן דהראב"ד אסר נטל"פ באיסורי משהו מסברא זו, דבמשהו אין הפגם ניכר. ודו"ק[33]. ויותר מזה מבואר אף בד' הריטב"א דפליג וס"ל דנטל"פ מותר גם באיסור משהו, ומ"מ לפי האי שיטה דאסור מבואר את הצד של השו"מ הנ"ל, דהרי כתב: "והוי יודע דנטל"פ שהוא מותר שוה הוא בכל האיסורין ואפילו באיסורי משהו, דהא בגיעולי גוים שם כל האיסורין יש בו, וכן בדין דכיון שפגמו עושה אותו כאילו נתבטל ונסתלק איסורו ממנו והוי כעפרא מה לי איסור משהו ומה לי שאר איסורין, ואי משום דכשאוסר במשהו אינו נותן שום טעם אף בשאר איסורין נמי כשהם במינם לא יהבי טעמא, ועוד שאם כן נמצאת למד שאם אין שם מן האיסור אלא משהו יהיה אסור ואם יש שם מרובה שראוי לתת טעם יהא מותר ויציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, אלא ודאי לא שנא" (והריטב"א לטעמיה ודאי אינו מסכים לזה, דהרי ס"ל ד"ודאי כל שידענו שאין נאות לו ואילו היה מרובה היה פוגמו לחיך נידון בנטל"פ ואע"פ שאינו נרגש". ומה שהוכיח ד"שאר איסורין נמי כשהם במינם לא יהבי טעמא", כנראה פשיט"ל דגבי מב"מ שאסר ר"י במשהו בודאי נטל"פ מותר, ומוכח דאף בלא הרגשת הפגם מותר).
♦
פלוגתת רבא ורב ששת
נחלקו רבא ורב ששת בדין נטל"פ בשרצים, דרב ששת אמר בעלמא סבר רב נטל"פ מותר והכא חידוש הוא דהא מימאס מאיס ובדילי אינשי מיניה ואפילו הכי אסריה רחמנא הלכך נטל"פ נמי אסור, ורבא פליג וס"ל דמאן דמתיר נטל"פ מתיר גם בשרצים. והנה לפו"ר ראוי לתלות את הנידון הזה, בנידון אחר של דין נטל"פ בכלאי הכרם כד' הגר"ח, דהגר"ח נקט דבכלה"כ ובב"ח אין את ההיתר של נבילה שא"ר לגר (אי משום דלא תלו בענין אכילה ואי משום דאיסורן איסוה"נ), ומ"מ הרי מצינו בהם את ההיתר של נטל"פ, וביאר הגר"ח: "דאע"ג דעיקר האיסור של ב"ח וכלה"כ לא תלי בראוי לגר, מ"מ בהטעם כעיקר שלהן בעינן שיהא ראוי לגר וכו' כיון שהוא דין מחודש וחלות דין של אזהרת אכילה, וכתיב ביה אכילה בקרא דוכל משרת ענבים לא יאכל, ממילא דאינו נוהג רק בראוי לגר", וא"כ אף דין השרצים לכאו' תלוי בזה, דד' רבא מתאימים עם תי' הגר"ח, ואילו רב ששת סבר דתליא כל איסור בעצמו ולא בהשם הכללי של טכ"ע. ואמנם בשי' רבא ג"כ אין הכרח לזה, דעי' בריטב"א שביאר ד' רבא מצד "לא פלוג", או מצד דהעכבר משביח, והר"ן ביאר מצד דאין לך בו אלא חידושו עי"ש, והרשב"א בתוה"ב (כ, א) הוסיף בזה עוד ביאור, עי"ש, ובאחרונים יש שנקטו דבשרצים נמי אם יסריח מצד אחר מלבד עצם מאיסותם יהיה בזה את ההיתר של א"ר לגר, וכו', אבל לכאו' ס"ד דרב ששת לא א"ש עם ד' הגר"ח.ונראה דאי"ז קושיה, דאמנם לגבי כלה"כ ביאר הגר"ח דסגי בהיתר של נבילה שא"ר לגר כלפי חלות שם טע"כ, אבל זה ל"ש לגבי שרצים, דהרי הא דאין היתר של נבילה שא"ר לגר הרי ביאר הגר"ח הטעם בזה משום דהוי איסוה"נ ולא איסור אכילה, או משום דמכיון דלא כתיב ביה אכילה ל"ב בזה כדרך אכילתו וממילא ל"ש ביה ההפקעה של א"ר לגר, וע"ז אמרי' דמ"מ יש הפקעה של א"ר לגר על עצם חלות הדין של טכ"ע, אבל הרי שרצים הוי איסור אכילה, והא דאין נוהג בהם ההיתר של א"ר לגר מחמת מאיסותם, חידוש הוא שחידשה תורה לאסור בכה"ג, וחשיב אכילה למרות המאיסות, וא"כ ה"ה לענין טכ"ע שלהם. ולא דמי לכלה"כ, דבודאי אין שייך לומר בהו "חידוש" שהתורה אסרה בהם א"ר לגר, דאי"ז חידוש בהא דעצם גדר איסורם לא תלי כלל בעניני אכילה, משא"כ שרצים דחידוש הוא דהוי אכילה למרות מאיסותם.
ובהא דכתב הריטב"א הנ"ל דטעמא דרבא דפליג על רב ששת הוא "משום דסבירא ליה דאפילו עכברא דבתים לא מאיס ולית בהו חדוש, או משום דסבירא ליה דלא פלוג רבנן לענין ביטול טעמו דהוי דרבנן", יש להעיר דא"כ כ"ז שייך כלפי טכ"ע לאו דאו', אבל שרצים המאוסים למ"ד טכ"ע דאו' כו"ע מודו לרב ששת, וא"כ גבי הגעלת כלים דילפי' מכלי מדין דלכו"ע הוי דאו', ודאי ראוי להגעיל גם כלים שאינם בני יומן אם נשתמשו בהם לשרצים. ולכאו' ק' מה המקור מכלי מדין לאסור נטל"פ אליבא דר"מ, והא שאני התם דיש לחוש לשרצים דאין בהם היתר של נטל"פ. וי"ל כמש"כ התוס' בפסחים מד, ב וכן בנזיר לז, ב דעל כל האיסורים נאמר דין הגעלה. אכן הריטב"א כאן הרי לא ס"ל כתי' התוס', שהרי כתב "והוי יודע דנטל"פ שהוא מותר שוה הוא בכל האיסורין ואפילו באיסורי משהו, דהא בגיעולי גוים שם כל האיסורין יש בו" (וצ"ע ראייתו, דהא אין איסור 'משהו' מן התורה), וא"כ שוב תיקשי כנ"ל דדלמא בעי' הגעלה משרצים דאין בהם היתר נטל"פ, אבל שאר איסורים מותרים בכה"ג.
♦
צירוף איסורים
"ור' שמעון כשהשביחו שניהם השביחו כשפגמו שניהם פגמו לר"ש ליצטרף היתר ואיסור בהדי הדדי וליתסר ר"ש לטעמיה דאמר אפי' איסור ואיסור נמי לא מיצטרפי". ויל"ע מאי ס"ד דאיסור והיתר יצטרפו, והלא בעלמא בדין נותן טעם פשיטא (וכדהוכיח הפמ"ג ממתני' דערלה) דאיסור והיתר אינם מצטרפים לשיעור נתינת טעם להצריך ק"כ כנגד שניהם יחד, וא"כ ה"נ איך נאסור משום דכשהשביחו שניהם השביחו. והנה אם הנידון כאן היה בהל' איסור מעמיד, ותליא בדינא דזה וזה גורם, ניחא טפי דשייך בזה צירוף איסור והיתר (ועי' רעק"א), אבל הרי בגמ' השוו את הנידון של שאור לפלוג' של השביח ולבסוף פגם, וע"כ דדמי לנתינת טעם ול"ה דין בפנ"ע של מעמיד.וצ"ל דשאני הכא דהצירוף של ההיתר לא נצרך לעיקר הרגשת הטעם, דבזה ודאי אמרי' דאם האיסור אינו נרגש בפנ"ע ה"ה בטל, ולא אמרי' דיצטרף להיתר ויאסור, אבל כאן הרי האיסור מצ"ע הוא נרגש, אלא דהוי נטל"פ, ואהני צירוף ההיתר לתקן טעמו שיהיה לשבח ולא לפגם, ובכה"ג יש לצרף גם היתר. אלא דא"כ צ"ע תי' הגמ' דר"ש לשי' דאיסור ואיסור אינם מצטרפים ניחא, וק' דהכא בלא"ה לא איירי בדיני צירוף של נו"ט, דהא היתר לכו"ע אינו מצטרף, ומה זה שייך לפלוג' ר"ש ורבנן גבי צירוף איסורים[34].
ועמד בזה הר"ן בחידושיו וכתב: "וניחא לי דשאור זה של תרומה אע"פ שאין בו כדי לחמץ בשעה א' מ"מ נותן טעם הוא בעיסה, אלא שכיון שאינו מספיק לחמץ אותו טעם שהוא נותן בעיסה טעם פגום הוא, שכל שהעיסה מתחלת להתחמץ ולא נגמרה נפגמה וכו' ומשו"ה מקשינן כיון שאיסור זה בפ"ע הוא נו"ט בעיסה בשעה א', אע"פ שאלו הי' בפ"ע היה פוגם בעיסה כיון שעכשיו בצירוף ההיתר אין טעמו פגמו ליתסר ולהוי כשהשביח ולבסוף פגם, לפי שזה אינו צירוף גמור דתימא דאין היתר מצטרף לאיסור שאיסור זה בפ"ע יש בו כדי ליתן טעם בהיתר בשעה אחת והיתר זה אינו צריך לו לסייעו בנתינת הטעם אלא גרמא בעלמא הוא שגורם לו שאין טעמו של איסור לפגם, ועוד שבאיסור לבדו יש בו כדי לחמץ והיתר אין מסייעו אלא לקרב חימוצו. ומתרצינן דר"ש לטעמי' דאמר איסור ואיסור לא מצטרפי וכ"ש שכל שהאיסור בפ"ע אין בו כח לאסור העיסה בשעה א' אלא בסיועו של היתר שאין ההיתר מסייעו לאסור אע"פ שאינו מסייעו גמור אלא גרמא בעלמא וקירוב שעה א' בעלמא". וצ"ע בביאור הדברים.
ועכ"פ באמת יל"ע למה האי דינא דשאור שייך לדין נטל"פ, והרי איסורו הוא מדין מעמיד, וא"כ לא דמי לנו"ט, דבאיסורי טעם שייך ההיתר של נבילה שא"ר לגר וכו' וכדנת' בסוג', אבל לגבי מעמיד יש כאן נידון בפנ"ע האם אוסר כשחימוצו פגום. ונראה דבאמת מצד איסור מעמיד אין נידון, דודאי כיון שחימוצו פוגם ל"ה בכלל מעמיד האוסר, ואפי' השביח ולבסוף פגם מ"מ משעה שהוא פוגם כבר אין בו איסור מעמיד, וכל הנידון הוא רק משום שיש בזה גם נתינת טעם, ובזה הדרי' לכללי טל"ש וטל"פ. והרי כן מבואר במתני' בחולין קטז, א ובראשונים שם, דבכל מעמיד יש לדון איסור גם מדין נתינת טעם. והנה ז"ל הר"מ בפיה"מ בערלה: "ר' שמעון אומר כיון שחמצה אין פעולת שאור של איסור ניכרת ודינו שיעלה בשעורו", ולכאו' הרי בסוג' מבו' טעם אחר, אלא ע"כ כנ"ל שיש בזה ב' נושאים, מצד דין מעמיד אין לאסור כי אין פעולתו ניכרת, ומצד נתינת טעם בזה דנה הסוג' על ההיתר של נטל"פ וכו'.
♦ ♦ ♦