הרב אוריאל בנר
דעת הרמב"ם בעניין ספירת העומר בזמן הזה
נחלקו אמוראים במנחות (ס"ו, ע"א) כיצד סופרים ספירת העומר בזה"ז: "אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר: זכר למקדש הוא". והנה נחלקו הראשונים האם ספירת העומר בזמן הזה מן התורה.
הר"ן (כ"ח, ע"א בדפי הרי"ף) כתב: "רוב מפרשים מסכימים דספירת העומר עכשיו דליכא הבאה ולא קרבן אינה אלא מדרבנן בעלמא זכר למקדש כדאמר אמימר התם זכר למקדש בעלמא הוא", מדבריו משמע, שלכו"ע אין המצווה דאורייתא וכל מחלוקתם היא כיצד בדיוק תיקנו את המצווה דרבנן זכר למקדש. ולכאורה בדברי חז"ל במדרש משמע שהמצווה בזמן הזה דרבנן שכן "בהגדה גם כן אמרו בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלוקים על ההר הזה אמרו לו ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו אמר להם לסוף חמשים יום והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו מכאן קבעו חכמים לספירת העומר כלומר בזמן הזה שאין אנו מביאין קרבן ולא עומר אלא מחשבין נ' יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן". אלא שממדרש זה משמע לכאורה שלתקנה היום אין קשר לענין העומר ולא כפשט הגמרא שהיא זכר למקדש לכן מוסיף הר"ן: "וזה ודאי דרך מדרש הוא דעיקרא דמילתא זכר למקדש כדאמר אמימר אבל מ"מ כל זה מוכיח שאין הספירה עכשיו אלא מדרבנן". ממשיך הר"ן: "אבל הרמב"ם כתב (פ"ז מהלכות תמידין ומוספין הכ"ד) שמצוה זו של ספירת העומר מוטלת על כל איש ישראל בכל מקום ובכל זמן" ומנין למד זאת הרמב"ם? מסביר הכ"מ שסבר שבזה נחלקו האמוראים: "מדברי רבינו נראה שהוא מפרש דאי הוה סבירא להו דזכר למקדש בעלמא הוא לא הוו מצרכי למימני שבועי ומשום דסבירא ליה דגם בזמן הזה מצוה מן התורה מצרכי למימני שבועי ופסק כוותייהו". החיד"א בברכי יוסף מוסיף דיוק בגמרא לחיזוק הבנה זו: "ודייק קצת לשון הש"ס כשיטה זו, דקאמר אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא, ואי אמרת דהא דזכר למקדש אליבא דכ"ע, הול"ל לא מני שבועי כיון דזכר למקדש הוא. אבל השתא דנקט האי לישנא "אמר זכר למקדש" משמע דאמימר אמר הכי, ולאו מילתא פסיקתא היא".
♦
האם אפשר שלדעת הרמב"ם המצווה אינה קשורה לקרבן העומר?
ויש לשאול כיצד יבאר הרמב"ם את המדרש שהביא הר"ן, הרי אין לומר שזה טעם נוסף לתקנה דרבנן שכן המצווה תמיד מדאורייתא, ואפ"ל שהמדרש הולך בשיטתו של אמימר בלבד. והנה במו"נ (ג, מ"ג) כתב הרמב"ם: "ושבועות, הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו ושהוא מונה יום וגם השעות, וזאת היא סבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה הכוונה והתכלית ביציאתם באמרו ואביא אתכם אלי".
עפ"ז כתב הגר"י פערלא (ביאורו על ספר המצוות לרס"ג מבוא פרק יב) להסביר אחרת את דעת הרמב"ם על המדרש: "דמדברי הרמב"ם ז"ל גופיה במורה (ח"ג פמ"ג) מבואר דסבירא ליה דעיקר מצות ספירה מצוה מצד עצמה היא, ולא תליא כלל בהבאה וקרבן, ולא באה אלא כדי למנות הימים שמיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, כדי להגדיל היום ההוא שהוא היה הכוונה והתכלית ביציאתם עיין שם בדבריו, וזהו כדברי המדרש שהביאו הר"ב העיטור והר"ן ז"ל שם, אלא שהם כתבו שם דאין זה אלא דרך דרש ואסמכתא לספירה בזמן הזה דמדבריהם עיין שם, אבל הרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל דסבירא ליה דגם בזמן הזה דאורייתא היא, ולכך סבירא ליה דזהו טעם לעיקר מצות ספירה אפילו בזמן הבית, ולא אסמכתא בעלמא היא, אלא זהו עיקר טעמא דקרא, ולא תליא בהבאה וקרבן".
והנה הרמב"ם כתב שנשים פטורות מספירת העומר, ודבריו פשוטים לכאורה שכן זו מ"ע שהז"ג, אבל הרמב"ן (קידושין ל"ד) כתב שספירת העומר אינה מ"ע שהזמן גרמא. מסביר הגר"י פערלא שמחלוקתם תלויה בשאלה הנ"ל אם בזה"ז המצוה מן התורה: "ומעתה לפי זה ממילא מבואר, דמצות עשה דספירת העומר נמי כיון דטעמא דזמן המצוה הוקבע באותו הזמן, היינו רק משום שתלויה בעומר כדכתיב מיום הביאכם את עומר התנופה וגו' וכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור וגו', וא"כ לא הזמן מצד עצמו גורם שלא תתקיים המצוה בזמן אחר, אלא דבר אחר הוא שגורם לקביעות זמן זה, הילכך אין זו בכלל מצות עשה שהזמן גרמא, ואית לן למימר שהנשים חייבות בה. כן נראה מוכרח בכוונת הרמב"ן ז"ל. אלא דהרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל דסבירא ליה (בהלכות תמידין שם) דספירת העומר בזמן הזה נמי דאורייתא היא, וע"כ היינו משום דסבירא ליה דמאי דכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור וגו' וגם מאי דכתיב מיום הביאכם, היינו רק לסימן בעלמא, לומר דבזמן קצירת העומר מתחיל זמן מצות ספירה, וכן קרא דמיום הביאכם לא בא אלא להורות דההבאה והספירה חיילי ביום אחד. וא"כ אין הספירה תלויה בעומר, אלא זמן הזה מצד עצמו הוא זמן המצוה, שהרי אפילו בזמן הזה דליכא עומר כלל, המצוה מדאורייתא נוהגת באותו הזמן כדמעיקרא, ושפיר הוה ליה בכלל מצות עשה שהזמן גרמא, אבל דעת הרמב"ן ז"ל כדעת רוב הראשונים ז"ל דספירה בזמן הזה מדרבנן היא, וכפשטיה דקרא דספירה תליא בעומר ושתי הלחם, והאידנא דליכא הבאה וקרבן ליכא ספירה, ולהכי שפיר כתב דספירת העומר הוה ליה מצות עשה שאין הזמן גרמא ונשים חייבות בה".
וכ"כ גם ערוך השולחן (אורח חיים סימן תפט): "ואף על גב דעתה אין קרבן י"ל דעיקר הספירה הוא למתן תורה כמו שמנו ישראל מקודם לפי המדרש שהבאנו אך הקדוש ברוך הוא צוה להביא קרבנות בתחלת המניין מעומר שעורים ובסופו מחטים להורות דבלתי התורה אנחנו כבהמות נדמה שמאכלן שעורים כמו שאמרו בסוטה (ט"ו:) שקרבן סוטה הוא מן השעורים היא עשתה מעשי בהמה לפיכך קרבנה מאכל בהמה ע"ש וכשקבלו התורה הוי דמות אדם להנה ולכן קרבנם מן החטים מאכל אדם ולכן צותה התורה למנות להקרבן אבל עיקר הכוונה הוא למתן תורה ולכן המצוה גם בזמן הזה".
ויסוד לדברים באברבנאל (ויקרא פרק כג): "ולפי שישראל בצאתם ממצרים היו כבהמות מבלי תורה ודעת כמו שזכרתי צוה יתברך שיקריבו אז עומר השעורים ובחג השבועות שקבלו את התורה ונעשו בעלי שכל ומביני מדע צוה שיקריבו מנחה חדשה כמו שהיה בהם אז רוח חדשה ושהמנחה תהיה שתי הלחם מאכל בני אדם החכמים והנבונים ולכך היתה הספירה מחג הפסח עד חג השבועות לאמר מתי יבא יום ה' לדבר עמנו כי האדם כשיכסוף דבר מאד ויקוה ביאתו יספור הימים עד בואו".
אלא שיש להקשות כפי שהעיר הגרי"פ: "דברי הרמב"ם ז"ל שם במקומם סותרים זה את זה, דמאחר דסבירא ליה דעיקר מצות ספירה תליא בהבאה וקרבן, והיא בכלל הבאת העומר, ולכך לא כתבה אלא בתוך הלכות הקרבת העומר, א"כ ודאי ראוי לומר דבזמן הזה שאין הבאה וקרבן ליכא מצות ספירה, והיכי כתב דמצוה זו נוהגת בכל זמן, הרי דסבירא ליה דספירה גם בזמן הזה דאורייתא". ואף שאפשר לתלות זאת בכך שהגמרא הביאה הלכות אלו בסוגיה במנחות סביב קרבן העומר, ועוד י"ל שאין מקום מובהק אחר המתאים לכתיבת הלכות אלו שכן אינן ממש מהלכות חמץ ומצה, ואף לתפילה אינן שייכות ממש שכן חיובם אינו קשור אליה, עדיין צ"ב האם יש בכך כדי לישב את הדעת.
♦
ללא ספירת העומר אין שתי הלחם
ואפשר לומר בדרך אחרת, שבאמת המצווה אינה קשורה לעומר, ויש לה משמעות בפני עצמה, אלא שתלתה התורה את הקרבת שתי הלחם בספירה, ולכן קשורה המצווה לתמידין ומוספין.
בספר הררי קדם הביא דברי ספר קול אליהו לר' אליהו ישראל (סימן כט) שכתב: "נסתפקתי אם אירע הדבר בזמן הבית שלא מנו ספירת העומר בירושלים אם מקריבין מנחת העומר מן החדש בחג השבועות או לא, ובאתי לידי ספק זה לפי שראיתי לרש"י ז"ל בפירוש התורה שכתב על הפסוק (ויקרא כה, ח) וספרת לך שבע שבתות שנים יכול אם לא מנה שמיטות לא יעשה יובל תלמוד לומר והיו לך וכו'. משמע דוקא משום דאייתר לן קרא גמרינן מיניה שיעשה יובל הא לאו הכי לא, וקרא כתיב תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה וכן שבעה שבועות תספר לך וכו' ועשית חג שבועות משמע דהא בהא תליא ואין לנו שום ריבוי הא למגמר דאף על גב דלא מנו ימי הספירה יקריבו מנחה חדשה". ולפי זה א"ש שהרמב"ם הביא את דיניה בתמידין ומוספין.
והנה כתב הרמב"ם בפ"ח (ה"א): "ביום חמשים מספירת העומר, הוא חג השבועות, והוא עצרת". ודייק הגרי"ד סולובייצ'יק [הררי קדם] שיום חג השבועות אינו יום שאחרי הספירה אלא חלק מזמן הספירה כפשטות לשון הפסוק תספרו חמישים יום, והכוונה שהקיום של היו"ט הוא ספירת החמישים. והוסיף שהרמב"ם לשיטתו שספה"ע בזה"ז דאורייתא, שאם נאמר שהיא דין בקרבן העומר ואינו אלא בזמן שיש קרבן, לא היה שייך לומר דביום החמישים של הספירה חג השבועות, אך להרמב"ם כשם ששבועות קיים תמיד, כך גם הספירה, וממילא שייך לומר שלעולם חג השבועות הוא יום חמישים ממש[1]א). גם אם נאמר כך ונוכל לראות את הספירה כחלק לא רק מהלכות הקרבנות אלא מהלכות חג השבועות, עכ"פ כיון שהספירה משמעותית גם בסדר הקרבת הקרבנות, הביא זאת הרמב"ם בתמידין ומוספין.
♦
מקריבין אע"פ שנחרב הבית
מדברי הגרי"ז (מנחות ס"ו ע"א) בשם הגר"ח נראה שלא ניח"ל לומר כדברי הכ"מ והברכ"י שהמ"ד בגמרא שסופרים גם שבועות ס"ל שהמצווה מן התורה, לכן הלך בדרך אחרת וז"ל: "והגר"ח תירץ דהלא צ"ב דברי הגמרא דאטו אם לא יקריבו עומר תיבטל מצות ספירת העומר, וע"כ צריך לומר דהוא משום דכיון דחרב המקדש ובטל דין ההקרבה לכך בטלה גם מצות ספירה, אבל פשיטא דלא תלוי במעשה ההקרבה בפועל, אלא דכיון דבטל דין העומר זהו מבטל גם מצות ספירה, אבל אינו תלוי במעשה אם הקריבו עומר או לא, ולפי"ז צ"ל דהכא איירי אליבא דמ"ד דקדושת המקדש לא קדשה לע"ל, ומשו"ה כיון דבטל דין הקרבת העומר בטל גם מצות ספירה התלויה בה, אבל למ"ד דקדשה לעתיד לבוא שפיר נוהגת מצות ספירה גם בזמן הזה אף דבפועל אין מקריבין עומר אין זה מבטל את המצוה של ספירה, כיון דאפשר להקריב ולקיים דין ההקרבה, וא"כ הרמב"ם דפסק בהל' בה"ב (פ"ו הלט"ו) דקדושת המקדש לא בטלה ויכולין להקריב בזמן הזה, א"כ מצות ספירה נמי לא בטלה מן התורה". [אמנם יש שהביאו דברי הגר"ח באו"א לפיו, זוהי גם מחלוקת האמוראים, ואצ"ל שכל הדעות בגמרא אינן לפי הרמב"ם שפסק שקדושת המקדש קדשה לע"ל, [עיין מפניני הרב עמוד רכ"ו].
ויש לחדד, הנה נחלקו אחרונים האם איסור קצירה לפני העומר נוהג בזמן הזה [משכנות יעקב יו"ד סימן ס"ז, רש"ש מנחות ע] וכתב הגרצ"פ פרנק (מקראי קדש פסח ב סימן ס"ה) שלדעת הרמב"ם יש מקום לומר שנוהג כיון שמקריבין אע"פ שאין בית, והביא שם בשם הגר"י כהן לחלק בין איסור הקצירה לבין ספירת העומר, שכן איסור קצירה קשור רק לקצירת העומר, אבל הספירה קשורה גם להבאת הכבש שתלויה במזבח שאינו קיים בזה"ז. [וגם לגבי איסור הקצירה כתב הגר"י שיש צד לומר שתלוי ביכולת להקריב וכמו"ש מהר"ם גלנטי שאין אפשרות לאכול מע"ש אף אם נדע מקום המזבח כיון שאין מאפשרים לנו להקריב]. א"כ מתחדד חידושו של הגר"ח, שכן לא חש להבדל זה, וסבר שחובת ההקרבה קיימת אף שא"א בפועל בגלל חסרון מזבח, וכו' וזה מספיק בשביל חלות של מצוות הספירה מדאורייתא.
יש להעיר על דרך זו, שהנה כתב הגר"מ שטרנברג [כי עין בעין יראו (עמוד רכ"ח)] להוכיח שאין אנחנו מוגדרים כאנוסים מלהקריב קרבנות, אלא כלל איננו מצווים כל עוד אין מזבח [אא"כ נגיד שמצווים לבנותו] שכן בפסחים (ק"כ, ע"א) מובאת דעת רב אחא בר יעקב, הסובר שחיוב מצה בזמן הזה, שאין לנו קרבן פסח, הינו מדרבנן. ושם (קט"ז, ע"ב) הובא שלדעתו גם סיפור יציאת מצרים בזה"ז הוא מדרבנן, ונראה מזה שאנו פטורים שכן אם היינו אנוסים בלבד לא הייתה זו סיבה להיפטר מחיוב אכילת המצה שהרי מבואר בדף ק"כ שגם לרב אחא בר יעקב מצווים ערל וטמא ומי שהיה בדרך באכילת מצה, אף שהם מנועים מלהקריב פסח ואם כן למה ניגרע אנחנו, ע"כ לומר שאנו פטורים ולא רק אנוסים. א"כ יש לדון האם מספיק הדבר כדי לחייבנו בספירת העומר, אם כל ענינה הוא רק מכוח המצווה להקריב קרבן.
♦
איסור חדש מן התורה אף בזמן הזה משפיע על חיוב הספירה
הקרן אורה (מנחות ס"ו) חידד את השאלה וכתב: "והנה בהא וודאי כ"ע מודו דבספירה ג"כ לא נתחייבו עד ביאתם לארץ, דכי כתב כי תבאו אכולהו פרשתא קאי, וכיון דמצוה זו תלויה בארץ אם כן מנ"ל דבזה"ז חיובה ד"ת היא, וכי היכי דקצירה ליכא ספירה נמי ליכא". ואף שעמש"כ ביחס למדבר יש להעיר שכנראה לאו כו"ע מודו, שכן דעת אור החיים (ויקרא כ"ג, ט"ו) שונה וז"ל: "ממחרת השבת מיום וגו'. פירוש מעכשיו קודם שתכנסו לארץ ממחרת השבת, וכנגד אחר ביאתם לארץ אמר מיום הביאכם וגו', ולזה הקדים ממחרת השבת להיותה מצוה שישנה אז מה שאין כן מיום הביאכם שהוא אחר ביאה לארץ". עכ"פ השאלה במקומה עומדת. ובאר הקרן אורה בדרך שונה מעט וכתב: דחדש לכ"ע בזה"ז דאורייתא, והקדושה לענין זה לעולם היא, י"ל דנהי דקצירה והבאה ליכא היינו משום דליכא מקדש, אבל החיוב לא בטל, ומש"ה מצות ספירה מחוייבת היא לעולם, וי"ל בזה דרבנן דבי רב אשי לטעמייהו אזלי דס"ל לקמן (ס"ח ע"ב) דחדש בח"ל דאורייתא, וכיון דאיכא איסור חדש שייך ספירה מיום הבאת העומר, אבל למ"ד בח"ל דרבנן ובזה"ז בארץ גם כן מדרבנן וליכא איסור חדש כלל מסתברא דגם ספירה לא הוי אלא מדרבנן.
ונראה לומר לפי דרכו של הקרן אורה, באופן מפורט יותר. [ולמדתי רבות בזה מדברי הר"י זילברברג בקובץ אוצרות ירושלים ט] הנה דין זה שחדש אסור מן התורה כתב הרמב"ם במאכלות אסורות (פ"י ה"ב): "החדש כיצד כל אחד מחמשה מיני תבואה בלבד אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר בט"ז בניסן שנאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, אלא שבזמן שיש מקדש משיקרב העומר הותר החדש בירושלים, והמקומות הרחוקין מותרין אחר חצות שאין בית דין מתעצלין בו עד אחר חצות, ובזמן שאין בית המקדש כל היום כולו אסור מן התורה". אבל לשונו תמוהה, שכן בתחילת דבריו כתב שכל האוכל קודם הקרבת העומר לוקה בכל זמן, משמע אף בזמן הזה, וקשה הרי אין עומר שיתיר, ואח"כ כתב שבזמן שאין עומר היום מתיר. וצ"ב מה כוונתו בחלק הראשון.
דנו האחרונים מה הדין אם לא הקריבו עומר בזמן הבית האם מותרים באכילת חדש בסוף היום. המנחת חינוך (מצווה ש"ג) העלה אפשרות שאסורים: "..אבל אם נאמר דבזמן העומר אסור בלא הבאה אם כן ניחא אף בזמן שאין בהמ"ק קיים היום מתיר מ"מ בזמן המקדש אין היום מתיר כלל רק העומר". אולם הטורי אבן בראש השנה (ז, ע"ב) כתב: "משכחת לה היתר חדש שלא ע"י מעשה כגון אם אירע איזה אונס ולא הקריבו עומר דאז היתר החדש בא מאיליו שלא ע"י מעשה כמו בזמן הזה". וכן מוכח בחידושי הרשב"א (מנחות ה, ע"א): "תלוי הענין בזמן שהרי אם לא תקרב היום ולמחר לא יקריבנה בעבור זה לא יאסר החדש דאפילו השתא דלא אסיק אדעתיה האיר המזרח מתיר מ"מ סוף יום ט"ז מתיר א"כ בזמן בלא העומר תליא מילתא". לפי"ז יוצא שהיום והקרבן אינם שני דברים נפרדים לגמרי שהרי גם בזמן הבית שיש עומר, יש נפ"מ ליום.
לפי זה יש לומר שאין שני מתירים נפרדים, אלא תמיד הבעיה היא אי הקרבת העומר ואין בעצם מעשה ההקרבה פעולה המתרת אלא שאי קיומה היא האוסרת, וכשהקריב העומר הותר החדש ממילא, אך אי קיום מצוות ההקרבה שייך רק ביום ט"ז שבו חל חיוב ההקרבה, ממילא בסוף היום מותר החדש בכל מקרה, לכן כתב הרמב"ם שגם בזה"ז הבעיה היא שלא הקריבו עומר, וממילא אסור עד שההקרבה הופכת להיות לא מעשית, בסוף היום. לפי זה יובן מש"כ הרמב"ם בסה"מ (ל"ת קפ"ט): "שהזהירנו מאכול הלחם העשוי מתבואה חדשה קודם שישלם יום ששה עשר מניסן והוא אמרו יתעלה (אמור כג, יד) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו. ומי שאכל ממנו כזית לוקה". כאן מיקד הכל ביום, ומה באשר לקרבן? ולפי הנ"ל א"ש שכן אי הקרבת הקרבן אוסרת רק כחלק מהיות היום יום הראוי לקרבן, וכנ"ל גם בזמן הבית היום מתיר בסיומו.
לפי זה נראה לומר שאיסור חדש הקיים בזמן הזה מדאורייתא מלמד שבמובן מסוים לא השתנה כלום מלפני החורבן שכן עדיין ישנו יום האוסר כל עוד לא הקריבו קרבן, ורק בטלה ההיכי תימצי להתיר קודם סוף היום, ואין זה רק גדר כללי של קדושת המקדש שלא בטלה שאודותה עדיין יש לדון אם החיוב קיים היום, או לא, אלא עומר וחדש שאני, שכן הם צמודים וקשורים זה לזה, והיות החדש אסור בזמן הזה מן התורה מראה שהחיוב להקריב עומר חזק משאר הקרבנות, ולכן הספירה נשארה במקומה.
ויש להוסיף בזה דהנה בארו אחרונים שקרבן העומר אינו אלא מתיר לחדש ואינו חיוב בפני עצמו [עיין "האוצר" גליון ב עמ' כח] והבנה זו מחזקת את האמור לעיל, שהעניין העקרוני היינו איסור חדש נשאר, ורק אחד המתירים איננו קיים בפועל, אך חובת הספירה קשורה למכלול העניין שיסודו באיסור חדש.
♦
אם אין קמח אין תורה
נסיים בדברים על דרך המוסר שכתב ר' דוד קראנגלאס (שיחות חכמה ומוסר ח"ב עמוד רפ"ט) בדעת הרמב"ם כדי לבאר את הקשר בין הספירה לקראת מתן תורה לבין היתר החדש, ואף שעסקנו בענייני הלכה, נוכל להשלים בזה נקודה ולמתק מעט את השאלה הנכבדה בהבנת גדר וטעם המצווה מה הקשר בין ההכנה למתן תורה לבין קרבן העומר: "..היתר אכילת תבואות השנה החדשה קשור בקשר בל ינתק עם קבלת התורה - אם אין תורה אין קמח. התורה והקמח צריכים זה לזה, חסרונו של האחד מונע את קיומו של השני. היתר הקמח באכילה וקבלת התורה הם שני קצוותיה של הספירה. תחילתה של הספירה בהתרת הקמח באכילה, מפני שאם אין קמח אין תורה ואם לא היינו סופרים ומתכוננים לקראת קבלת התורה, לא היה שייך היתר הקמח באכילה, מפני שאם אין תורה אין קמח.. בטעמו של הרמב"ם שפסק כי ספה"ע בזה"ז דאורייתא כתבו ראשונים כי לדעתו אין הספירה תלויה בהקרבת העומר.. בתחילת דברינו היתה ההבנה בטעם זה כי הספירה עיקרה היא לקראת יום מתן תורה, ולא למן היום אשר הקרבנו את העומר, ומכח זה הוקשה לנו על הרמב"ם מפני מה קבעה התורה את יום תחילת הספירה למיום הביאכם את עומר התנופה, אולם עתה נוכל שפיר לבאר כי טעמו של הרמב"ם הוא כי באמת הספירה תלויה ביום זה, אך לא בהקרבת העומר דווקא, כי אם בהתרת התבואה החדשה באכילה. היתר אכילת חדש אינו תלוי במקדש ובמזבח, כי גם בזמן הזה ניתרת התבואה החדשה באכילה, שעיצומו של יום מתיר".
♦ ♦ ♦
________________

הערות שוליים

  1. ↑ . לפי זה תתבאר ההו"א המופיעה לפי גירסת הגר"א בספרי סוף פרשת ראה: "יכול בבי"ד ת"ל וספרתם לכם", שהיתה הוו"א שמאחר שספירת העומר פועלת לקבוע את היו"ט של שבועות, תהיה מצווה זו חלק מממצוות קביעות הלוח, שהוא עניין המסור לבי"ד הגדול דווקא [ארץ הצבי לגר"צ שכטר סימן ג].