מח"ס בית מתתיהו ושא"ס
ירושלים
במנהג בני תימן ליכנס בציצית לבית הקברות
אורך ימים ושנות חיים למע"כ ידידי, הרה"ג מזכה הרבים רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א, בעל גם אני אודך ופרדס יוסף החדש על המועדים.ע"ד שאלתו במנהג בני תימן שנכנסים עם ציצית בבית הקברות ועל יד המת, ומה טעמא אין זה לועג לרש.
♦
בשו"ע או"ח ס' כ"ג ס"א: "מותר ליכנס בבית הקברות והוא לבוש ציצית, והוא שלא יהא נגרר על הקברות אבל אם הוא נגרר על הקברות אסור משום לועג לרש, בד"א בימיהם שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמם, אבל אנו שאין מכוונים בהם, אלא לשם מצוה אסור אפי' אינם נגררים, וה"מ שהציציות מגולים, אבל אם הם מכוסים מותר" עי"ש. הרמב"ם לא הזכיר כלל את דין ציצית בבית הקברות, ורק בפ"ד מתפילין הכ"ג הזכיר שאין ליכנס עם תפילין בבית הקברות, וכן בפ"ג מק"ש ה"ב דאין לקרוא ק"ש בבית הקברות, וכן בפ"י מס"ת ה"ו, דאין ליכנס עם ס"ת לבית הקברות, אבל את דין ציצית בבית הקברות לא הזכיר הרמב"ם. והשו"ע הנ"ל הזכיר אף ציצית בבית הקברות, וצ"ע מ"ט השמיט הרמב"ם דין ציצית בבית הקברות. ובשו"ת עולת יצחק (ח"ב ס' ר"ע) הביא את מנהגם בתימן ליכנס עם טלית לבית הקברות, וכתב שמכך שהרמב"ם השמיט את דין ציצית בבית הקברות, ע"כ שרי ליכנס עם ציצית לבית הקברות עי"ש. וע"ע בשו"ת דן ידין (ח"ב ס' י"ז), ובס' עטרת ישראל ורחמים להרה"ג רבי חזקיהו דחבש (עמ' כ"א ל"ג).
והנה, בברכות י"ח ע"א: "רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות, הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן, א"ל רבי חייא דלייה, כדי שלא יאמרו למחר ובאין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו, א"ל ומי ידעי כולי האי, והא כתיב והמתים אינם יודעים מאומה, וכו'". הרי שרבי חייא אמר לרבי יונתן רק להגביה את הציצית מע"ג הקברות, ולא שיוריד את הציצית לגמרי או שיכסה את הציצית, וע"כ ס"ל לרבי חייא שלועג לרש בציצית הוי רק כשהציציות נגררים ע"ג הקבר, ולא כשהאדם הולך עם ציצית ע"י קבר ואי"ז נגרר. וכן כתב רבינו יונה (ברכות י"ח שם) דחזינן ממה שלא אמר ר' חייא אלא שיגבהם ולא שיסיר לגמרי הציצית, מוכח שמותר ליכנס עם ציצית בבית הקברות, ורק שלא יגררו ע"ג הקברים. וכתב ר"י שם דאי"ז כתפילין וכשאר מצוות, שאסור בבית הקברות, שציצית הוי חובת בגד, ואין יכול לפשוט את הבגד בשעה שהולך לבית הקברות. אולם כל זה בזמניהם, שכל בגדיהם היו של ד' כנפות, אבל טליתות שלנו שלובשים לשם מצוה דינם כתפילין ואסור ליכנס עמם לבית הקברות, עי"ש. וא"כ י"ל שהרמב"ם ס"ל דכל האיסור להיכנס עם ציצית לבית הקברות הוא רק כשנגרר הציצית ע"ג הקבר, ולא כשאדם הולך עם ציצית בבית הקברות ואי"ז נגרר ע"ג הקברים. וכך חזינן מר' חייא שאמר לרבי יונתן רק שיגביה הציצית ולא אמר שיוריד לגמרי, וע"כ שלועג לרש הוי רק עם נגרר הציצית ע"ג הקבר. וכן כתב בקובץ מה טובו אהליך יעקב (חלק ז' עמוד ק"ע) לבאר את מנהג תימן בזה שאין נזהרים ליכנס עם ציצית בבית הקברות, שהם נזהרים רק שלא יהא נגרר על הקברות וכדין הגמ' בברכות י"ח עי"ש, וכ"כ בספר עטרת ישראל ורחמים להגר"ח דחבש (ח"א עמ' ל"ג) עי"ש. אמנם, הרמב"ם גם השמיט הא דאין לגרור הציצית בבית הקברות, וכתב בשו"ת החיים והשלום (או"ח ס"ט), דפשיטא דאסור לגרור משום ביזוי מצוה, יעו"ש. וע"ע בספר בן ציצית הכסת לגאון רבי שמואל כהן שליט"א ענף ב' שהאריך בכל זה.
אולם, צ"ע מ"ט לא חילק הרמב"ם כמש"כ השו"ע, שעכשיו שלובשים ציצית לשם מצוה אסור לילך בציצית ע"ג הקברות משום לועג לרש. אמנם, בבית יוסף או"ח ס' כ"ג הביא ממהר"י בן חביב, שלדעת הרא"ה מותר להכנס בבית הקברות עם טלית של מצוה ואי"ז אסור משום לועג לרש, והב"י שם כתב שלא משמע כן מדברי הרא"ה עי"ש. וא"כ י"ל שזהו שס"ל לרמב"ם, שמותר ליכנס אף טלית של מצוה לבית הקברות ואי"ז לועג לרש, ורק כשנגרר ע"ג הקברות אסור וכנ"ל, אולם צ"ע מ"ט אי"ז לועג לרש בציצית של מצוה ע"י קבר. ואכן, באגודה הביא מהגאונים, מה דאמר רבי חייא לרבי יונתן דלייה, היינו שיסיר הציצית לגמרי, ולא רק שיגביהם, משום דאין ליכנס בציצית כלל ע"י קבר עי"ש. וא"כ צ"ע דעת הרמב"ם, מ"ט לא ס"ל דין ציצית בבית הקברות בציצית של מצוה, הא הוי לועג לרש.
ולכאו' י"ל בזה, דס"ל להרמב"ם, שכיון דא"ל רבי יונתן לרבי חייא אחר שא"ל שיסיר הציצית, ומי ידעי כולי האי, והיינו שאי"ז לועג לרש, דאין המתים יודעים. ולכאורה צע"ג, דא"כ האיך אמרי' שם לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו משום לועג לרש, ואמאי לא נימא דאין המתים יודעים כלום, ואי"ז לועג לרש. וע"כ שהמתים יודעים. וא"כ ה"ה בציצית אין ליכנס בבית הקברות, דהוי לועג לרש, שהמתים יודעים, ומ"ט רק בציצית אמר מי ידעי כולי האי? ומצאתי שהקשה כן בס' ארצות החיים למלבי"ם (או"ח ס' כ"ג [המאיר לארץ] סק"א), וכתב דע"כ כדעת הרא"ה הנ"ל, שמה שאסור לילך עם ציצית בבית הקברות, ל"ה משום לועג לרש, שכיון שהאדם מוכרח ללבוש הבגד אינו נראה כמלעיג, אלא הטעם הוא שהמתים יודעים ומצטערים, וע"ז הקשה ומי ידעי עי"ש. וא"כ י"ל שזהו שס"ל לרמב"ם, דשאני ציצית בבית הקברות ל"ה לועג לרש, כיון שמוכרח הוא ללבוש את הבגד אי"ז נראה כמלעיג. ושאני תפילין, שיכול להוריד בבית הקברות, והוי לועג כשלובש את התפילין בבית הקברות.
♦
א. ב.
ובאופ"א אפ"ל בדעת הרמב"ם, שהשמיט דינא דציצית בבית הקברות משום לועג לרש. הנה, התוס' ברכות י"ח שם, הקשו, בהא דא"ר חייא לר' יונתן להגביה את הציצית ע"ג הקברים משום לועג לרש, דמשמע שלמתים עצמם אין ציצית, שאם יש להם ציצית אי"ז לועג לרש, והא מבואר במנחות מ"א ע"א שיש להלביש המת בתכרכין עם ציצית עי"ש, וא"כ אי"ז לועג לרש בציצית ע"י קבר שגם למת יש ציצית. ותירצו התוס', דאפ"ה הוי לועג לרש בציצית ע"י קבר כיון שהוא מצווה ועושה וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה עי"ש. והיינו, שהמת עצמו, אף שהוא לבוש בציצית, מ"מ הוא אינו מצווה ועושה, ואילו החי שלובש ציצית ע"י קבר, הוא מצווה ועושה, ומש"ה הוי לועג לרש. ובס' פנינים מבי מדרשא (במדבר פר' שלח עמ' ק"ב), כתב ע"ד התוס', דמבואר מהתוס' שהמת מקיים מצות ציצית כאינו מצווה ועושה, והוא לכאו' דבר פלא, שהרי מת חפשי מהמצוות, כמבואר בשבת ל', א"כ אין בו קיום מצוה כלל, ול"ה כאינו מצווה ועושה אלא כמופקע מהמצוות. והביא מהגר"א צוקר שדן בזה לפני בעל הקהילות יעקב זיע"א, שלכאורה מוכח מהתוס' שמת יכול לקיים מצוה כאינו מצווה ועושה, ובעל הקה"י לא הסכים לזה, שודאי לא מסתבר שמת מקיים מצוה כאינו מצווה. וביאר הקה"י בכוונת התוס', דאין כוונת התוס' לומר דווקא שהמת מקיים מצוה כאינו מצווה ועושה, והוא לאו דווקא, וגם מדין אינו מצווה ועושה אין המתים מקיימים מצוה עי"ש. ועי' בשדי חמד (מערכת ג' פאת השדה ס' י"ח), שהביא לתמוה במש"כ בס' חסידים ס' תתשכ"ט, שרבי אחר פטירתו היה בא לביתו בשבת ומוציא ב"ב בקידוש, ותמה ע"ז בס' נחמד למראה כיון שמת אינו מצווה ועושה ואיך מוציא בקידוש עי"ש, הרי שס"ל שמת הוי כאינו מצווה ועושה. אולם יש לדחות, שרבי בא ממש בגופו, ול"ד למת בקברו, די"ל שאינו מצווה כלל.ואשר עפ"ז י"ל במה שהשמיט הרמב"ם את דין ציצית בבית הקברות, אף כשהאדם מכוון למצוה, שהוא משום שהמתים עצמם יש להם ציצית, וכמבואר במדרש פר' שלח אות ל"ז. וא"כ ס"ל לרמב"ם, דכיון שהמת עצמו לבוש בציצית, וכתבו התוס' שמקיים מצוה כאינו מצווה ועושה, א"כ ל"ש כלל בציצית לועג לרש ע"י קבר, דעיקר מצות ציצית ל"ה חובה כלל, דאי בעי לא מכסיי ולא התחייב בציצית, וכמש"כ האו"ז, א"כ גם המקיים ציצית ע"י קבר הוי כאינו מצווה ועושה, שהא הוא אינו חייב בציצית, דאי בעי לא לביש, ולא מתחייב כלל. ומש"ה ל"ה לועג לרש למת, שגם המת מקיים מצות ציצית בקבר כאינו מצווה ועושה, ואף החי אין חייב בציצית, דאי בעי לא מכסיי והוי כאינו מצווה ועושה, ומש"ה ל"ה לועג לרש בקבר. ואכן בספר ארצות החיים ס' כ"ג סק"ה, כתב ע"פ דברי התוס' הנ"ל שהמת מקיים מצות ציצית כאינו מצווה ועושה, א"כ יהא שרי לחי ללבוש טלית שאולה ע"ג קבר דגם הוא אינו מצווה ועושה עי"ש, הרי שס"ל למלבי"ם שיהא שרי לקיים מצות ציצית בטלית שאולה ע"י קבר כיון שאי"ז חובה להטיל ציצית בטלית שאולה, והוי כאינו מצווה ועושה שטלית שאולה פטורה מציצית, ולהכי אי"ז לועג לרש ע"י קבר שגם המת עצמו מקיים מצוה כאינו מצווה ועושה. ולפמש"נ י"ל אף בעיקר מצות ציצית דאי"ז חובה, ורק קיום מצות ציצית מקיים כשלובש ציצית דאי בעי לא מיכסי, והוי כמצוה קיומית, יהא שרי ע"י קבר, ואי"ז לועג לרש, שגם המת עצמו לבוש בציצית ומקיים מצוה כאינו מצווה ועושה וכמש"כ התוס'. ומש"ה השמיט הרמב"ם את עיקר דין ציצית בבית הקברות, וס"ל של"ה לועג לרש. ושו"מ בס' מנחת שלמה פסחים מ' ע"ב שהקשה ע"ד התוס' שם, שמת הוי כאינו מצווה, שהוא פלא דאטו מת חשיב כעושה עי"ש.
ובבית מתתיהו ח"ב ס"ה אות ד', כתבנו לתרץ את מה שהשמיט הרמב"ם את דין ציצית בבית הקברות, למש"כ הצל"ח ברכות י"ח, לדון שבת"ת כל היום, ל"ה לועג לרש ע"י קבר, כיון שאי"ז חובה בלימוד ת"ת כה"י והוי רשות, ובמצוה קיומית ל"ה לועג לרש. וא"כ י"ל שס"ל להרמב"ם דעיקר מצות ציצית דהוי רשות, דאי בעי לא מכסיי, ול"ש לועג לרש אלא במצוה שבחובה, כק"ש וכיו"ב. ועפ"ז י"ל מה שהזכיר הרמב"ם בפ"ד מתפילין הכ"ג, דאין ליכנס עם תפילין לבית הקברות, ס"ל להרמב"ם שתפילין כה"י הוי חובה, וכמו שהסתפק הפרמ"ג או"ח ס' ל"ז עי"ש והארכנו בזה בכ"ד, ועי' בבית מתתיהו ח"א ס"א אות ג'. ומה שכתב יד"נ, הגר"צ תמיר שליט"א, בקונטרס שימני כחותם סימן י"ד.
וא"כ י"ל שמש"ה השמיט הרמב"ם את דין ציצית בבית הקברות, שס"ל של"ש כלל בציצית דין לועג לרש שאי"ז חובה דאי בעי לא מיכסי. והשו"ע דס"ל דאין להיכנס בציצית לבית הקברות, י"ל שס"ל דאחר שלבש כבר התחייב להטיל ציצית, וכמש"כ הרעק"א או"ח ס' י"א, וא"כ שפיר הוי מצוה שבחובה והוי לועג לרש.
ובהכי ארווחנא במנהג בני תימן, שנכנסים בציצית לבית הקברות, ולהנ"ל י"ל דהא הרמב"ם השמיט דאין ליכנס בציצית בבית הקברות, וע"כ דס"ל דשרי, וכש"נ בכמה אנפי בדעת הרמב"ם. ושוב ראיתי בקובץ מה טובו אהליך יעקב [בעריכת הגאון רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א] חלק ז' עמוד ק"ע שהביא את מנהג בני תימן שבשעת הלויה האבלים מתעטפים בטלית של מצוה, ועומדים מעוטפים בתוך ד"א של מת ומלוים אותו למקום קבורתו, דלכאו' צ"ע מ"ט אין זה לועג לרש. וכתב לתרץ, שבני תימן נוהגים כדין הגמ' וכמש"כ בשו"ע יו"ד ש"פ ס"א, שהאבל חייב בעיטוף והם כבר נוהגים להתעטף קודם חלות האבילות, וכבר בשעת הלוויה הם הולכים מעוטפים, וא"כ הדר דינא לדוכתא דהוי כמלבוש שלובשין לצורך עצמן, שמותר לכתחילה ליכנס עמו לבית הקברות, ורק צריך ליזהר שלא יהא נגרר על הקברות עי"ש.
♦
ג.
ובספר עינים למשפט ברכות י"ח, שם כתב בטעם שהשמיט הרמב"ם את דין ציצית בבית הקברות, משום דלא ס"ל להרמב"ם כלל דין לועג לרש בעשיית מצוות בבית הקברות, שלא הזכיר הרמב"ם כלל הך טעמא בלועג לרש, בהל' תפילין ס"ת וק"ש הנ"ל, אלא ס"ל מה דאין לעשות מצוות בבית הקברות ל"ה משום כבוד המת, אלא משום כבוד המצוה, דבית הקברות הוי כמקום שאין טהור, וכבית המרחץ ובית הכסא, וכמו שכלל הרמב"ם בפ"ג מק"ש ה"ב דאין קורין ק"ש בביהכ"ס ומרחץ ובית הקברות בחדא. וע"כ ס"ל דמה דאין עושין מצוה בבית הקברות, שבית הקברות הוי כמקום שאינו נקי, ולהכי ס"ל לרמב"ם דשפיר נכנסין עם ציצית לבית הקברות, כמו שנכנסין עם ציצית לביהכ"ס, כמש"כ הרמב"ם פ"ג מציצית ה"ט, עי"ש.ועפי"ד י"ל דלא ס"ל לרמב"ם כלל מדין לועג לרש, וכדחזינן שלא הזכיר בהלכותיו כלל לועג לרש. ואולי י"ל שס"ל לרמב"ם דאה"נ אין המתים יודעים כלום, וכדא"ר יונתן הנ"ל, ומי ידעי כולי האי, ומה שאין מקיימים מצוה בבית הקברות, כתפילין וס"ת, זהו משום שבית הקברות הוי כמקום שאין טהור וכנ"ל. וכ"כ בדעת הרמב"ם בס' משנת יעקב לגר"י רוזנטל זצ"ל נשים עמ' ש"ז. ובשו"ת משנת יוסף חי"ג ס' של"ג, שלל דרך זו ברמב"ם, וכתב ע"ז דברים אלה לא מתיישבים על הלב, שיהא נחשב ח"ו כמקום שאינו נקי, דנהי שיש שם טומאת מת, אבל לא ח"ו כמקום מטונף, עי"ש.
אולם יש להקשות ע"ד, ממש"כ הרמב"ם פי"ג משמחות ה"ט אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת, אבל לעסוק בדברי תורה בפניו או בבית הקברות אסור עי"ש. ובשלמא דאין לעסוק בד"ת בבית הקברות, י"ל כיון שבית הקברות הוי כמקום שאין טהור, ואין לעסוק בד"ת במקום שאין טהור, אולם מ"ט אין לעסוק בד"ת בפני מת, אל"ה טעמא דלועג לרש, הא בפני מת אי"ז במקום שאין טהור, ורק בכל בית הקברות י"ל שהוי כמקום שאין טהור ואין לקיים מצוות שם, וזהו ל"ש בפני מת אחד. וע"כ דאין לעסוק בד"ת בפני המת מטעם לועג לרש, ודלא כהעינים למשפט.
♦ ♦ ♦