איסור פיצול בתי כנסיות ומדרשות בגלל מחלוקת הלכתית
א. המבוכה בדין לא תתגודדו * ב. גבולות המחלוקת * ג. מסקנה עיונית: צמצום המחלוקת בגמרא סביב סברא, והצעת תירוץ בשיטת הרמב"ם * ד. חיזוק הסברא מחידושי תלמיד הרמב"ן בפרק "מקום שנהגו" * ה. חיזוק הפסיקה משיטת הרשב"א * ו. מסקנות להלכה בס"ד
א. המבוכה בדין לא תתגודדו
בדין "לא תתגודדו" הנועד למנוע מחלוקות, יש כמה רבדים שאינם מסתדרים זה עם זה, ולכן הם גורמים לחוסר יכולת לבטא אותו בפועל בפסיקה ההלכתית. בדיון הראשון, נציג את רבדי המבוכה הלמדנית וההסטורית. ההבנה הפשוטה בגמרא והשלכותיה ההלכתיות מובאות בתמצית מדברי המאירי, לנגדו יוצג הדין המובא ברמב"ם תוך ציון מספר נקודות אי התאמה למסקנת הגמרא, וששה נסיונות גישור על הפער, תוך הצגת נתון מעניין וחשוב: סגנון התירוץ של שלשה מקורות קדומים דומה לסגנון התירוץ של שלשה מקורות מאוחרים. אך למרות שיש כאן מעין "שיפור עמדות" - על פניו נראה כי התירוץ החדש אינו עומד בבקורת. בסוף התהליך, אנו עומדים בפני דין שמקורו אינו ברור, והשלכותיו אינן מוגדרות.איתא בספרי דברים יד, א: "לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות, אלא היו כולכם אגודה אחת, וכן הוא אומר הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה". דין זה מוסבר במאירי ליבמות יב, א תוך שהוא מאחד יסודות מדעותיהם של ר' יוחנן ורבא לגישה אחידה:
זו שאמרה תורה לא תתגודדו גו' – אף על פי שעיקרה בא שלא לעשות חבורה על המת, כמו שהתבאר במקומו - רמז יש בו שלא לעשות מצות אגדות אגדות, רצוני לומר שיהו עושין אלו כדרך זה ואלו כדרך זה, עד שיהו נראין כנוהגין שתי תורות. במה דברים אמורים? כשאין בעיר אלא בית דין אחד, ואף אותו בית דין בעצמו חלוקין לפסוק מקצתו כשיטה אחת ומקצתו כשיטה אחרת.
אבל כל שהם שני כתי בתי דינין אף על פי שהן בעיר אחת, ובית דין אחד נוהג לפסוק כשיטה זו ובית דין האחר כשיטה זו - אין כאן אגדות אגדות, שאי אפשר לעולם שיסכימו כלם על דעת אחת, וכל שכן בדברים התלויים במנהג שאין קפידא אם הללו נוהגים כך ואם הללו נוהגים כך.
מעתה מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושים מקום שנהגו שלא לעשות אין עושים על הדרך שביארנו במקומו שהרי יש כאן חלוק מקומות ושאין בעשייתה או במניעתה אלא מנהג. והלילה – רצונו לומר: שמחרתו ערב פסח - מותר בכל מקום.
עולה מדבריו, שהתורה אמרה לא לעבוד את ה' בדרך שמכים איש את רעהו, ולמדו מלשונה שלא להיות אלא אגודה אחת לשם שמים. אולם דברים אלו נאמרו רק בבית דין אחד, אך שני בתי דין, אפילו באותה העיר - יכולים להורות כשיטות שונות, בתנאי שאין פיצול פנימי באותו בית דין, אפילו בהלכות וכל שכן במנהגים[2]. אולם אם יש מחלוקת בהלכה כל חברי כל בית הדין חייבים להתאסף להצבעה והכרעה[3] עפ"י רוב.
בשו"ת הרדב"ז[4] הקשו השואלים שלכאורה הרמב"ם פוסק שאי אפשר לייסד שני פסקים שונים בשני בתי דין שונים ואפילו במנהגים, כאביי - "אביי אמר: כי אמרינן לא תתגודדו כגון שני בתי דינין בעיר אחת, הללו – מורין כדברי בית שמאי, והללו - מורין כדברי ב"ה; אבל שתי בתי דינין בשתי עיירות - לית לן בה" וזו דעה שקשה מאד לקיימה, הן מצד כלל הפסיקה שהלכה כרבא מאביי, הן מצד שאפילו בית שמאי ובית הלל לא עמדו בסטנדרט כזה הלכה למעשה, ובגמרא: "אמר ליה רבא: והא בית שמאי ובית הלל כשתי בתי דינין בעיר אחת דמו?" ולכן, צודק המאירי שדווקא בית דין אחד אסור לו ליצור ויכוח פנימי: "אלא אמר רבא: כי אמרינן לא תתגודדו - כגון בית דין בעיר אחת פלג מורין כבית שמאי ופלג מורין כדברי בית הלל, אבל שתי בתי דינין בעיר אחת - לית לן בה"?
הרדב"ז מציע על כך שלשה תירוצים: התירוץ הראשון, שדברי המאירי נכונים היכן שהצבור לא ירבה את המחלוקת, ובלשונו: "פסק (הרמב"ם) כאביי בהא משום דמסתבר טעמיה... דכיון שהם בעיר אחת אף על גב שהם שתי בתי דינין אי אפשר להינצל מהמחלוקת שהרי הציבור נגררים אחריהם... פוסחים על שתי הסעיפים וירבה ביניהם השנאה והמחלוקת". והוסיף, שהקושיא אינה קשה כל כך לפי אביי, כי בית שמאי ובית הלל נקטו צעדים לצמצום המחלוקת: "לא נמנעו אלו מאלו מפני שחסידים גמורים היו... כדאיתא בגמרא". התירוץ השני[5], שהיכן שהאדם עושה מחלוקת משום סברתו של אחר – זה חמור יותר, מכאשר האדם סובר כדעה מסויימת על סמך שיקול דעתו שלו - כי אז אפשר לשוחח עמו בהגיון ולא תיווצר מחלוקת. והשלישי טוען שבעצם שיטת רבא נכונה רק בבית דין "מפורסם" ולכן בעצם פסק הרמב"ם כרבא, רק חידש להסביר שרבא מסכים לאביי בבית דין שאינו מפורסם[6] כל כך כמו בית שמאי ובית הלל.
שני קשיים בולטים בכל תירוציו: הקושי הראשון - אילוץ להוסיף תיאור מציאותי שאינו הכרחי בפרשנות של אף מקור. השני - כל תירוץ מבוסס על כך שהרדב"ז מניח שדי באמצעים שהוסיף למנוע מחלוקת גדולה, אולם מאחר וחלק מהתירוצים מבוססים על שיטת אביי וחלקם על שיטת רבא, לכן קשה לצרף את שלשת התירוצים יחד לאמירה אחידה - שכל דרך בה תמנע מחלוקת גדולה מתירה את האיסור. ומעתה לכאורה חולקים התירוצים זה על זה מחלוקת מציאותית, וההנחות השונות בכל תירוץ על מה יצמצם מחלוקת גדולה סותרות זו את זו לכאורה.
ואם בזה לא די, שלשה תירוצים דומים בגרעינם מופיעים מאות בשנים אחר כך בפנים אחרות מאוד בשו"ת שרידי אש[7], אך בעוד בתירוץ הראשון לרדב"ז קהילה קטנה ומבודדת אולי תוכל לנהוג להקל בגדרי לא תתגודדו, בתירוץ השני לפי הרדב"ז ניתן להקל כאשר כל בית דין מורה מסברא דיליה. ובתירוץ השלישי יש קולא וחומרא בשיטת הרדב"ז, שצריך דווקא בית דין מפורסם להקל. השרידי אש אינו מביא תירוצים אלו בשם הרדב"ז אלא משם אחרים, וניסוחו אינו כולל קולות אלו. ולדוגמא בתירוץ השלישי - שהביאו משם הנצי"ב - צריך ששני בתי הדינים יכירו זה בחכמתו של זה על מנת להקל. ועל כגון זה שגור בירושלמי לומר "לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש", שאין לך תירוץ עומד ברור. ואדרבא מאחר שנתגלגלו מחדש תירוצי הרדב"ז כמה מאות שנים אחר כך בחומרא ניכרת – מוכח שאין הקולות מועילות לעצור את אש המחלוקת, דאי לאו הכי לא היו נחלקים עליהן[8].
מכל מקום השרידי אש דוחה כל שאר התירוצים שנאמרו ברמב"ם ומציע גישה חדשה מתוקנת בחומרא ניכרת:
מצאנו שער בישוב דברי הרמב"ם, שיש כאן שני דינים, דין על אנשי העיר ודין על בי"ד ומנהגי העיר, שבוודאי מחויבים אנשי העיר לכתחילה להושיב בי"ד אחד שיורה הלכה אחת לכל בני העיר, וכן מחויבים בי"ד עצמם לשאת ולתת בדין עד שיבואו לדעה אחת, אבל במקום שלא יכלו בי"ד לבוא לדעה אחת ועי"ז נתהוו שני בי"ד ואחד מורה כך והשני מורה כדעה אחרת, מחויבים אנשי הקהילה לעשות כדעת בי"ד שלו, כמש"ל, וזוהי דעת רבא.
אבל הרמב"ם אינו מדבר מאנשי העיר אלא ממנהיגי העיר, שמחויבים לכתחילה להושיב בי"ד שווה בדעות, וכן מחויבים חברי הבי"ד לטרוח ולבוא לכלל דעה אחת. ומדוקדק לשון הרמב"ם שכתב: שלא יהיו שני בתי דינים בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וכו', שהרמב"ם מדבר ממינוי הבי"ד ע"י ראשי הקהל או מחיוב חברי הבי"ד, והגמ' ביבמות מדברת מחיוב אנשי העיר ודו"ק.
אח"כ מצאתי, שהדברים מבוארים בספר המצות לא תתגודדו מ"ה, וז"ל: "והנה אמרו שבכלל לאו זה ג"כ האזהרה מחלוק בתי דיני העיר במנהגם וחילוף הקיבוצים, ואמרו: לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות". מבואר שהאיסור הוא על עצם יסוד שני בתי דינים, ולא על אנשי העיר שכבר נתחלקו ועשו להם שני בי"ד.
הוא מדקדק בלשון הרמב"ם[9] כך:
כמדומני שאין צורך ביותר מהשוואה פשוטה זו להפריך טענתו: "יהיו" זהו ביטוי סביל שאינו מקושר למילה מנהג בשום צורה, ואמנם דברי הרמב"ם מוסבים לבית הדין אבל בצורה סבילה – כלומר שהם מאפשרים לציבור מחלוקת. יתרה מזו נוסח כתבי היד "זה נוהג במנהג וזה נוהג במנהג אחר" מדגישה שזהו משפט הנמשך למשפט שלפניו וחלוקת המשפטים שגויה מעיקרא. והדבר מודגש בנוסחתם בדרשה "לא תיעשו אגודות אגודות" לשון סביל.[10]
לבד מזאת, המאירי והריטב"א[11] הבינו מושג ההוראה בסוגיא בתור "נפקי שיפורי דמר ושרו" כלומר הוצאת חיצי ההוראה לציבור, ולא נמצא ראשון שחולק בזה[12].
לשתי שיטות ראשונים נוספות מקום מרכזי בהלכה, שיטת הרשב"א והר"ן. הרשב"א כותב[13]:
עיקר קושיא דריש לקיש מארבעה עשר וחמשה עשר הוא דבדידהו הוא דאיכא איסורא למיקרי חד ביומא דחבריה כדאמרינן התם זמנו של זה לא זמנו של זה אבל ...יום כניסה לבני כפרים לאו זמנן הוא אלא קולא בלבד שהקלו להם אלו רצו לקרות ביום כניסה מפני שמספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין הלכך אי בעו למקרי בארבעה עשר שפיר דמי וליכא איסורא של כלום, וריש לקיש לא קשיא ליה אלא היכא דאיכא איסורא כדאמר ליה אמינא לך אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא וכן נראה מדברי רש"י ז"ל, וטעמא דמלתא דהקדמה דיום כניסה לא מתחזי כשתי תורות ואין כאן אגודות...
כלומר לדעתו רק אם המחלוקת היא כזו שלכל צד קולא וחומרא חייבים לבטלה[14]. לפי דעה זו, רק אם המצוה עצמה גורמת למחלוקת נאמר האיסור[15]. להלן נדון אם הרשב"א פסק כדעה זו, ומכל מקום זוהי פרשנותו לדעת אביי, ויש לשאול: האם הוא מסכים עם בעלי השאלה לרדב"ז, שהאיסור אינו קיים בשני בתי דינים, ולדעתו מצב זה נחשב בבית דין אחד כאילו היו כשני בתי דינים? ואולי הסכים עם הרמב"ם שהאיסור קיים בכל מקרה, אך בבית דין אחד אין מקום להקל? והאם פסק כאביי או כרבא?
הר"ן מרחיב קולא זו למקום שכל צד מאשש ומקבל את הדעה השניה, וכתב בחידושי מגילה ב, א שאין שום בעיה במקרה כזה, וכגון במגילה שנקראת בימים שונים, ולכל הדעות:
אומר רבינו ד... עיקר התקנה כך היה בימי מרדכי ואסתר כיון שראו צורך בדבר ואלו ואלו מודין שקורין לבני העיירות ביום י"ד ולבני הכפרים יש להקדים ולהכי לא שייך כאן לא תתגודדו דלהוי כשתי תורות... דלא חשיב אגודות כיון ששניהם מודים שבעיר זו עושים כך ובעיר זו עושים כך ואם היה בן מקום זה משתקע בזה היה עושה כמותם.
והדברים מבוארים לכאורה אלא דבפסקיו על הרי"ף הוסיף:
אבל לאביי דאמר התם דאפי' בשני בתי דינין בעיר אחת איכא משום אגודות אגודות היכי שרינן לבני הכפרין לקרות בי"א ובי"ב ובי"ג בתוך העיירות שאין קורין אלא בי"ד? ויש לומר: דהני נמי כשני בתי דינין בשתי עיירות מיקרו שהרי בני הכפרים מצויינין לעצמן ודעתן לחזור, ואחד מהן הוא שמוציאן שאינו נראה שיהא אחד מבני העיר פוטרן כיון שאינו מחויב בדבר, הלכך הוו להו כשני בתי דינין בשני עיירות ושרי לכולי עלמא.
כלומר שהרחבה זו תקפה רק כאשר כל עיר מיוחדת ומפורסמת במנהגה. הר"ן אמנם נזהר שדבריו יתאימו גם לדעת רבא, אבל אם ניזכר בשלושת תירוצי הרדב"ז - נראה שהר"ן מאחה את התירוץ השלישי - על בתי דין מפורסמים - עם התירוץ השני של פסקים שאין בהם גורם למחלוקת, והוא מתאמץ ליצור בסיס מוסכם רחב לרבא ולאביי. לאור זאת מובלטת העובדה שחידושים אלו הר"ן מוסיפם מדעתו הרחבה כדי "לסדר" את הגמרא, ובודאי שהם אינם מוסכמים.
לסיכום, דעת המאירי לפסוק כרבא שמותר לבתי דין שונים בעיר אחת לחלוק זה על זה בדין ובמנהג, ולאפשר בדיעבד חופש דעות מלא, דעת הרמב"ם לפסוק כאביי לפחות באופן חלקי, ולאסור יצירת בתי דין נפרדים בעיר אחת. יש דעות המתירות מחלוקות בתוך העיר בין קהילות במצבים מסויימים, אלו נתלים בפרשנות מינימליסטית, אולם מתקשים לעמוד במבחן הדורות. בפרט, ראינו שלפי השרידי אש אין בדברי הרדב"ז והכס"מ כדי רפואה לסוגייתנו. ניסיון הר"ן[16] למצוא בסיס רחב שעליו יישענו רבא ואביי[17] יחד דורש להוסיף תלאים בסוגיא. רבים טוענים שמסברא יש להחמיר כרמב"ם ולגדור את המחלוקות, אולם הם מתקשים ליישב את דבריו בגמרא. ובאנו במבוכה גדולה.
♦
ב. גבולות המחלוקת - עיון בתשובות הרדב"ז ואבקת רוכל
ר' דוד בן זמרה ור' יוסף קארו נ"ע חיו שנים מסויימות במקביל בצפת. מעניין כי לשניהם תשובות בענין לא תתגודדו העוסקות בהגעת גולי ספרד עם ר' יוסף קארו, הלוא הוא מחבר השולחן ערוך, הבית יוסף והכסף משנה, לצפת, ושניהם מתירים את התפלגות הקהילות – לפיכך עלינו לעיין בתשובותיהם שנידונות בפוסקים רבים. בעיון זה, נציג כי התירוץ השני שהביא הרדב"ז דומה מאד לתירוץ הכס"מ[18], ונשווה ביניהם. נראה כיצד הבדלי הגישה שלהם מתבטאים בתשובות ההלכתיות, וכיצד פעלו לצמצם מחלוקות בפועל. לבסוף נמצא כי יש הסכמה רחבה מהי ההלכה לכתחילה.הרדב"ז כותב בתירוץ השני:
אפשר לתרץ נמי דב"ש וב"ה בשתי עיירות הוו דיירי אבל בעיר אחת אפי' בתי דינין כב"ש וב"ה קרינן בהו לא תתגודדו ויש לחוש למחלוקת ואע"ג דקי"ל כרבא לגבי דאביי - הא אמרינן דהני מילי היכא דפליגו בסברא דנפשייהו אבל בסברא דאחריני לית לן האי כללא. והכא נמי איכא למימר דלא פליגי במימרא דנפשייהו אלא בתירוצא דקושיין אפליגו.
הרדב"ז מצמצם את דעת רבא בסוגייתנו רק למקרה כמו בית שמאי ובית הלל, שנחלקו בסברת עצמם. הוא מציע בעקבות זאת רעיון מרחיק לכת: שאולי מותר לפסוק נגד כללי הגמרא כאשר האמוראים נחלקו בדעת אחרים. יש לשאול מה בדיוק הקשר בין כללי פסיקה לאיסור לא תתגודדו, אך נקל להבין שאיסור לא להורות שתי הוראות סותרות יעצב את עולם הפסיקה.
בדברי הכס"מ הרעיון מובע כהצעה לכלל גורף ברמב"ם:
שמא יש לומר דלא אמרו הלכה כרבא אלא היכא דפליגי אליבא דנפשייהו ולא היכא דפליגי אליבא דמאן דאמר.
השינוי בולט מדברי הרדב"ז - כי הרדב"ז לא מציע זאת כעין כלל. גדולים שונים דנו בכלל זה, והגר"א דוחה אותו. ההבדל הוא גדול, וכשנבין אותו נראה כי רעיון זה יצא להם מתוך הסוגיא. לדעת הרדב"ז יש מקום לשיקול מקומי בפסק הלכה, לפי הענין והסוגיא, אולם רק לעתים רחוקות הבדל בשיקול ספציפי יגרום למחלוקת. לכן, כאשר אין סיבה מיוחדת אין ליצור מחלוקת. לדעת הכס"מ הפסיקה נעשית לפי עקרונות, וככזו יכולה לגרום מחלוקת – לכן חייבים לקבל את העיקרון שאין ליצור מחלוקות.
עתה, נעיין נא בתשובותיהם על נדון מגורשי ספרד[19]:
תשובת אבקת רוכל סימן לב:
ילמדנו רבינו קהלות שנוהגים כהרמב"ם ז"ל בקולותיו ובחומרותיו דור אחר דור מהו לכוף אותם לנהוג כהר"י וזולתם מהאחרונים המביאים הסברות או דילמא הזהרו מנהג אבותיכם ואם רבו במלכיות רבים מהו
תשובה: מי הוא זה אשר ערב אל לבו לגשת לכוף קהלות שנוהגים כהרמב"ם ז"ל לנהוג כשום א' מן הפוסקים ראשונים ואחרונים[20]... ומה גם אם נהגו אבותיה'[ם] ואבות אבותיהם שאין לבניהם לנטות ימין ושמאל מהרמב"ם ז"ל ואפי' רבו באותה העיר קהלות שנוהגים כהרא"ש וזולתו אינם יכולים לכוף למעוט הקהלות שנוהגים כהרמב"ם ז"ל לנהוג כמותם. וליכא משום לא תתגודדו דהואיל וכל קהל נוהג כמנהגו הראשון הוה ליה כשתי בתי דינים בעיר אחת וקי"ל כרבא דהיכא דאיכא שתי דיינים בעיר אחת אלו נוהגי' לאסור ואלו נוהגים להתיר אין כאן משום לא תתגודדו כדאיתא פ"ק דיבמות וכל קהל וקהל כעיר בפני עצמו שאין בני קהל אחד כופין לבני קהל אחר וכ"כ מוהר"ר דוד כהן ז"ל בתשובותיו והנ"ל כתבתי הצעיר יוסף קארו.
תשובה זו נכתבה למגורשים תלמידי הרב קארו, והוא מזהיר אותם לא לכפות את בני ארץ ישראל במנהגי הרא"ש[21], במיוחד מאחר ולפי דעת הרא"ש הלכה כרבא.
מתוך תשובת הרדב"ז ד, צד:
עוד כי בזמנו [=של הרמב"ם] ז"ל הכל היו נוהגים כמנהגו וליכא משום אגודות אגודות אבל עתה בזמננו שיש כמה קהלות של ספרדים ומערביים ואסקליאה וכולם מתפללים כדין הגמרא איקרי כאן לא תתגודדו לפיכך ראוי שכולם יתפללו כדין הגמרא.
גם בתשובותיהם ניכרות הגישות ההלכתיות השונות המובעות בתירוציהם. מר"ן רבי יוסף קארו אוחז בעקרונות הלכתיים, ואומר שאת שיטת הרא"ש יש ליישם לפי עקרונותיה הפסיקתיים המנוסחים בשיטתו באיסור לא תתגודדו. הרדב"ז טוען שיש לשקול כל מקרה לגופו ולשנות את הפסיקה המקומית, הנוהגת כרמב"ם, לשיטת הרא"ש, הצודקת בגמרא.
יש לשים לב גם, שכל צד "מרסן" את המחלוקת מצד השואלים אותו. את הכס"מ שואלים קהילות המגורשים והוא עונה שאין לשנות מנהג מקומי המיוסד על הרמב"ם. הרדב"ז נשאל על ידי מקומיים, והוא מתקן את המנהג של המקומיים לפי מנהג הספרדים כיוון שחלק מהמקומיים ממילא נהגו כן, ובעיקר משום שהאמת עם הספרדים[22]. בחלק ד, ה, מופיע קיצור של תשובה זו, ואם כן כדאי לשים לב לאריכות הדברים[23]. לכן נשים לב לפתיחתו:
שאלה שאלת ממני ידיד נפשי על מעשה שהיה בשנת הרצ"ט ליצירה נתעוררו קהל הספרדים על קהל המוסתערב על ענין חזרת התפלה בקול רם שנהגו במצרים שהש"צ מתפלל תפלה אחת בקול רם וזה כנגד דין הגמרא והפוסקים וספרי הקבלה. וכן היה זה המנהג בכל המלכות בעיר הקודש ועזה וצפת ודמשק וחלאב וטענו כנגדם כיון שבכל הקהלות הנזכרות היה מנהגם כך וחזרו לדין הגמרא שגם קהל מצרים יחזרו גם הם ויתפללו שתי תפלות אחת בלחש ואחת בקול רם. טענו קהל המוסתערב שזו תקנת הרמב"ם ז"ל שכתב בתשובה בלשון ערב וזה העתק שלה...
השואל, שזהותו ומוצאו והשתייכותו הקהילתית מוסתרים, שואל על מנהג שהוא "נגד דין הגמרא והפוסקים וספרי הקבלה" והוא מכיר כל המנהגים ותשובת הרמב"ם – הכל בא בשאלתו. מכל מקום השאלה המקוצרת נראית כמגיעה מן המגורשים: "שאלה על מה סמכו בכל זה המלכות שלא להתפלל תפלה בלחש אלא כולם תפלה אחת הצבור ושלוחם ומדין הגמרא נראה שצריך להתפלל תפלה בלחש". וכאן הרדב"ז מחדש לקהל שיש תשובת רמב"ם בענין: "תשובה כבר נשאל הרמב"ם ז"ל על זה והשיב בלשון ערב..." ושוב מסקנתו לבטל המנהג ו"מי שרוצה לעשות כן צריך לדקדק תחלה אם יש שם מי שאינו יודע יתפלל הכל בקול רם." אם כן, היה כאן אחד החכמים הגדולים שבא לרדב"ז בנסיון לבטל מנהג מקומי באופן מסודר ובדרכי שלום, וטעמו ונימוקו שהמנהג שגוי לפי האמת. הקהילה של אותו גדול גם כן שאלה שאלה דומה, וטעמם הוא שזה דבר לא מוכר ולא מתאים לפשט הגמרא.
נעיין עתה בתשובת אבקת רוכל (ריב) בפסיקה העקרונית המתוארת שם[24]:
אף על פי שרבים הם הבאים ממקום שנוהגים מנהג א' בטלים הם לגבי מרובים מהם שנהגו מנהג אחר ואף על פי שאלו ואלו עדיין לא נתכוננו במקום ההוא. וכל שכן היכא שנוהגים כמנהג האחד המרובים קדמה קביעותם במקום ההוא לבעלי המנהג האחר המועטים מהם.
כאן הרב קארו מתייחס למנהגי אשכנזים שהגיעו אחרי הספרדים, שהיו רבים מהם, אך עדיין "לא נתכוננו". הרי שלכתחילה הספרדים היו צריכים לנהוג כיושבי הארץ. וזה מתאים עם מה שראינו בסימן י, במיוחד ששם הוא סבר שההלכה המקומית נכונה יותר. אולם, אף על פי שיוצא מכאן שהמגורשים צריכים להצטרף עם המקומיים לבית דין אחד, ואף לקבל מתוך כך את ההלכה המקומית, אין ספק שהיסטורית זה לא קרה ובהרבה סימנים - קכב, קצה ועוד - הבית יוסף עצמו חתום במנין דיינים מגורשי ספרד. מהתשובה לעיל משמע שהוא לא הקים בית דין אלא הבית דין עמד ולא התמזג. וכאן תוהה הקורא הוא מדוע אינו מספר על כך דבר[25]? האם יש לפרט זה חשיבות הלכתית בעת יישום תשובתו?
איך שיהיה - לפי פסיקתו ברור שהוא רצה לשלב את קהילתו, ברור גם שקהילתו לא נשתלבה, ושבבית הדין המקומי של צפת הוא לא ישב.
הרדב"ז היה מוכן ליצור שינויים והתאמות למנהגי ספרד בחלק מהמקרים, וגם הוא סובר שאין ליצור פילוג. וכך הוא כותב בסימן ג, תעב לשתי קהילות שלהן חילוקי מנהגים:
ברוב עם הדרת מלך וניחא להו שיהיו רבים בבית הכנסת שלהם דבהכי ניחא להו טפי. וכל זה בזמן שכולם לב אחד הוא שקילוסן עולה יפה. אבל אם חלק לבם יותר טוב הוא שיתפללו כל כת לעצמה ולא שייך הכא לא חזקתו ולא חזקת אבותיו כדכתיבנא. ולא תטעה בדברי לומר שאני סובר שהחלוקה טובה ח"ו, דקרא כתיב חבור עצבים אפרים הנח לו חלק לבם עתה יאשמו וגו' אלא צריך להשתדל שיהיו לב אחד לאביהם שבשמים, ואם אי אפשר אלא שתמיד הם מתקוטטין והם במחלוקת דחה הרע במיעוטו.
ודי בזה, להבין שכל הקולות שכתבו הכס"מ והרדב"ז דיעבד דדיעבד הן, ולפחות מדין של פסוקי הנביאים יש בזה איסור, גם אם מעמדו לא כאיסור דאורייתא – או משום שפוסקים כרבא או משום שהדיינים כאנוסים כיוון שהציבור אינו מעוניין להתמזג. ברור אם כן, שצודק השרידי אש באמרו שלכתחילה יש איסור דאורייתא על עצם הפיצול, ורק לאחר הפיצול יש לדון בקולות מסויימות לדעת רבא, ואכן ראינו לעיל שהרמב"ם אוסר אף בכהאי גוונא, ולכתחילה[26] לכולי עלמא הלכה כמותו.
נמצא, יש מקום לשינוי מנהג בתוך קהילה ובפרט בעת עירוב שיטות. כאשר יש מחלוקת בתוך בית הכנסת אין החכמים יכולים לתלות בדעת אחרים ולגרום פיצול בקיום ההלכה. ואם יש פלג שמרגיש כתוצאה מכך לחץ לעזוב[27] חייבים לשבת ולברר עמו את הטענות ככל חוקת הסנהדרין ולעמוד למנין, ובמנין הזה אינם יכולים לומר "אנו פוסקים כהשולחן ערוך", שהלוא הוא עצמו בכס"מ מחמיר שאין זו טענה, ובתשובה הוא אומר שאין לכוף כשיטה שסוברת שאין לכוף, אלא כל אחד מהחכמים המוסמכים איש מפי איש ומהרבנות, ידון כפי שדעתו ולבו משגת ההלכה ויברר הדין לאמיתו ממקורותיו ומצפונו ויכריע.
♦
ג. מסקנה עיונית בשיטת הרמב"ם: צמצום המחלוקת לענפי המצוה[28], והצעת סברא
כבר ראינו בחלקים הקודמים כי רבים רצו להחמיר כדעת הרמב"ם לאסור על יצירת מחלוקות ובתי דין שונים, אך נתקשו להסביר כיצד הדבר יוצא מהגמרא, ובאלו גדרים נידון דין זה.על ענין המחלוקות בהלכה כתב הרמב"ם בהקדמת המשנה: "דבר זה ברור מאד, כי שני אנשים שהם שווים בהבנה ובעיון ובידיעת הכללים שלמדים מהם לא תהיה ביניהם מחלוקת במה שלומדים באחת המדות בשום פנים, ואם תהיה תהיה מועטת, כמו שלא מצאנו מחלוקת בין שמאי והלל אלא בהלכות אחדות, לפי שדרכי למודם בכל מה שהיו לומדים אותו באחת המדות היו קרובים זה לזה, וגם הכללים הנכונים שהיו אצל זה היו אצל השני. וכאשר נתמעט למוד תלמידיהם ונחלשו אצלם דרכי הדין בהשוואה לשמאי והלל רבותיהם נפלה מחלוקת ביניהם בשעת המשא ומתן בהרבה ענינים, לפי שכל אחד מהם דן לפי כח שכלו ולפי הכללים הידועים לו".
בחלק א' כבר ראינו כי הר"ן - אע"פ שהודה שיש דוחק בדבריו ניסה לקרב בין אביי ורבא, וראינו כי הרדב"ז והכס"מ סבורים ביישוב שיטת הרמב"ם שלכתחילה מודה רבא לאביי ובדיעבד עדיין מודה אביי לרבא. הדברים מתאימים עם מסקנת הרמב"ם כאן: "מחלוקות אלו... הם סעיפי סעיפי סעיפים" ויש מתרגמים: "ענפי ענפי הענפים" והענין אחד. ולכן, עלינו להתאמץ לקרב המחלוקת בין רבא ואביי על ידי פירוש לענף עליו הם יושבים בסוגיא באופן שיתאים עם דבריו, יש יתרון משמעותי אם אפשר להציג דרך בה אין צורך להוסיף שיקולים חיצוניים למחלוקת אלא לפרש כל דעה לאור חברתה, כך שההנחות היחידות עליה היא נשענת היא מדות שהסכימה עליהן הדעה השניה או כללים המובעים בדעה השניה, כפי שהדריך הרמב"ם בצמצום המחלוקות[29].
נציע את פתיחת הסוגיא עם פירוש[30] כזה:
תנן התם: מגילה נקראת באחד עשר, ובשנים עשר, ובשלשה עשר, ובארבעה עשר, ובחמשה עשר, לא פחות ולא יותר. [כל עיר קוראת ביום שלה ואינה יכולה לקרוא ביום שאינו שלה[31]] אמר ליה ר"ל לר' יוחנן, איקרי כאן: "לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות."? [איקרי[32] הוא לשון פירוש שמחדש על המוסכם, כלומר: אין הכי נמי שאין כן ההלכה, אבל יכולני לבוא ולחדש כאן איסור דאורייתא בדבר, ואיך יתקנו חכמים דבר שיגרום למחלוקת? ענה רבי יוחנן: שאי אפשר לחדש כן בדין זה. והסביר, שכן זהו רק ענף דענף, ועיקרו של הענף שלא לעשות הלכה שהיא עצמה גורמת למחלוקת, כי עיקר הקריאה:] האי "לא תתגודדו" מיבעי ליה לגופיה, דאמר רחמנא: לא תעשו חבורה על מת! [ומסתעף מזה שמצוה שגורמת חבורה ומלחמה אסורה. ענה ריש לקיש:] אם כן, לימא קרא לא תגודדו, מאי תתגודדו? שמע מינה להכי הוא דאתא. [וזהו ענף לא ענפי הענף, ולכן טכנית ניתן להרחיב ענפי הדין ולרבות גם בענין זה לא רק בענין המקורי. אומר לו ר' יוחנן אם כך] ואימא: כוליה להכי הוא דאתא! [וזה פירוש בעיקרים שלא נשמע ממשה וליתא, ואם כן דין העיקר הזה להדחות[33]. וזהו כלל המוסכם בהכרח על ריש לקיש, כי הוא נשען בקושייתו על ההנחה שעיקר הדין הוא בהתגודדות, אבל היה לדעתו ניתן לחדש איסור דאורייתא בתחום המחלוקות. והרמב"ם בודאי מסכים לפרש כן שלב זה, שהרי לדעתו אין מחלוקת בפירוש הענף העיקרי והוא מסור ממשה. וענהו ריש לקיש:] אם כן, לימא קרא לא תגודו, מאי לא תתגודדו? שמע מינה תרתי. [ונמצא שגם מניעת המחלוקת ענף ראשי כאן, כמו שביארנו מדעת המאירי בחלק א[34].] אמר לו [ר' יוחנן לריש לקיש:], "עד כאן לא שנית: מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות - עושין, מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין?" [וזהו פרק שלם, שעניינו שיש מקום למחלוקות ודעות בישראל, ולא תוכל לחדש ענף הדוחה עיקר.] אמר ליה: אמינא לך אנא איסורא, דאמר [בשמך חידוש] רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן: לקיים את ימי הפורים בזמניהם - זמנים הרבה תיקנו להם חכמים, ואת אמרת לי מנהגא? [ומוכח מכאן שר' יוחנן וריש לקיש מסכימים שבמנהג יש "לא תתגודדו" רק כענף ולא כעיקר. אלא שר' יוחנן רוצה לומר שגם באיסורים אין זה עיקר:] והתם לאו איסורא הויא? והתנן: (בלילה) [הלילה] - בית שמאי אוסרין, ובית הלל מתירין! [ויש איסור מלאכה בגלל בדיקת חמץ, כפרש"י] אמר ליה: התם, הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה. [ולכן לא שייך לא תתגודדו].
אם כנים הדברים, דעת ר' יוחנן דומה לתירוצים שראינו לעיל בדברי הרדב"ז והכס"מ והר"ן על מחלוקת שהיא עצמה גורמת לצמצום המחלוקות, ולדעתו די בקולא כזו כדי לאפשר מחלוקת וריבוי דעות. אולם, לדעת ריש לקיש איסור המחלוקת מרכזי יותר - הוא אינו ענף דענף אלא ענף ראשון, ולכן אסור לפסוק פרטי דין העלולים לסבך את הצדדים במחלוקת.
מעתה יש לדון מהו כוחו של ענף זה למנוע מחלוקות בעיקרים שונים, והסוגיא אכן פורסת מספר אפשרויות. ומסיימת במחלוקת אביי ורבא שראינו. נדקדק עתה בלשון ההלכה ברמב"ם:
יש כמה מקרים מתי יהיה מותר לעשות מחלוקת: בדין ממש, או במנהג שלא הוכוון משני בתי דין, כלומר בית דין אחד יכול לומר לכל קהל לנהוג אחרת במנהג. ולכן מגילה נקראת בתאריכים שונים. ואולם במנהג שיש בו לבית דין מסויים צד איסור, כגון הלילה של ערב פסח, שצריך לבדוק בו חמץ, אין בית דין אחר יכול להורות לנהוג היתר בדבר מנהג (כגון בבקר) בדבר שמתבלבלים בו וגורם מחלוקת.
ועכשיו מובנת דעת אביי:
אמר אביי: כי אמרינן לא תתגודדו - כגון שתי בתי דינים בעיר אחת, הללו מורים כדברי ב"ש והללו מורים כדברי ב"ה, אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות - לית לן בה.
והיינו כמו שהקשה ר' יוחנן לריש לקיש והסכימו במנהג.
ואולם אביי בא לתרץ את קושיית הגמרא מצרת הבת:
והא בית שמאי מתירין הצרות לאחים, ובית הלל אוסרים!... ומ"ד עשו, קרינן כאן: אלא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות!
והוא מסביר שבמנהג הנובע מהלכה, לא יכולים היו בית שמאי להתיר במקום שנהגו כבר איסור כזה בדבית הלל. אבל, בית שמאי עשו כן במקומות שעוד לא אסרו בית הלל.
אמר ליה רבא: והא בית שמאי ובית הלל [כאן בצרת הבת וגם ברוב מחלוקותיהם וכגון הלילה שהרי לא פירש למה נתכוון[35]] כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי! [ואף ששניהם הסכימו שזה אסור רק במנהג ולא בדין אין לחסידים אלו לעשות מחלוקת באופן שייגרר איסור] אלא אמר רבא: כי אמרינן לא תתגודדו - כגון ב"ד בעיר אחת, פלג מורין כדברי ב"ש ופלג מורין כדברי ב"ה, אבל שתי בתי דינין בעיר אחת - לית לן בה.
הוראה היא בדין, ואם אין מנהג אין איסור על כן בית שמאי יכולים לחלוק בענפי ענפי הענפים, כי גם אם איזה בית דין יבוא להתיר צרת הבת במקום שכבר אסרו, מן הסתם אם אסרו מצד הדין אסרו ולא מנהג חומרא, ואז יש פחות איסור כי בדינים מותר לחלוק, ולחשוש שיטעו גם להחמיר וגם לחלוק זה לא הקשה ריש לקיש כלל.
נמצא שיש לנו בסיס איתן ורחב מתחילת הסוגיא לצמצם מחלוקות סביב אותם קוים שמצאו הקדמונים בשיטות אביי ורבא - ניתן לנסח את הסברא הבסיסית כך: גבולות המחלוקות מוסכמות פחות או יותר על חכמי ההלכה, ולכן כל צעד פרשני שנועד לקרב בין החולקים יש בו תועלת. מעתה, שיטת רבא היא שאיסור "לא תתגודדו" לגבי מחלוקת בדין - הוא רק ענף של עיקר האיסור שהוא במנהג, ולכן אין לחשוש למחלוקת בעת הוראה למעשה באיזה ענף, כי הכוחות ההלכתיים שקולים, והאיסור שחל כאן הוא שיתפצלו בית הדין ויורו כל אחד דרך שונה, וגם אסור להורות שני בתי דינין במנהג שונה ואפילו יש בו צד דין, כי דווקא הוראה בלא טעם יש בה חשש מחלוקת. אבל בדין גמור להורות מחלוקת אפילו במקום שיבואו בעיירה אחת לשתי הוראות שונות מהדין אין איסור. אולם באותה העיר שני בתי הדינים צריכים לחוש לזה גם בדין, אם לא בצורך גדול.
נמצא, שהרמב"ם מחדש יסוד - שאין מחלוקת בין רבא ואביי על כך שבמנהג אין לחלוק, ופירש את שיטות רבא ואביי באופן שלכל אחד יש חומרא וקולא, לאביי החומרא היא לחלוק בדין גמור באותה העיר – אין לעשות כן, והקולא בשתי עיירות שונות. ולרבא החומרא בשתי עיירות שונות היא לומר מחלוקת שבעטיה תגרר מחלוקת בעיירה אחת, והקולא לחלוק ביסוד הדין בעיר אחת כל שהם כבר שני בתי דין מטעמים אחרים. ולכולי עלמא אסור להתפצל לשני בתי דין או בתי כנסת. ופסק כרבא.
והסברא היא שאם ברור שהמחלוקת היא ביסוד הדין אז ודאי לכל צד יש הגיון, ואפילו אם כל צד עושה לו רב לפשוט הספק, עדיין יש סברא ולא יבואו לחלוק, כי "עדות ה' נאמנה מחכימת פתי פקודי ה' ישרים משמחי לב", והם יאירו העיניים שלא תהיה מחלוקת, כי כל צד אומר דברים של טעם. אך כאשר זהו ענין להנהגות אז אסור ליצור מחלוקת, אם לא שבית דין אחד ומאוחד מנהיג כל קהילה בדרך שונה, ולא "פלג מורין כך ופלג מורין אחרת". במיוחד הדבר אמור כאשר ההנהגות קרובות לדין, שאז הדברים רק נראים כדברי טעם, אך באמת הם גורמים לאש רעה, וזהו הדבר עליו מוסכם כי "דבר זה גורם למחלוקת גדולה[36]"[37].
אפשר שזהו הרמז במדרש ספרי בו פתחנו "היו כולכם אגודה אחת, וכן הוא אומר הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה" – דין לא תתגודדו נבנה מראש מתוך התבוננות במעלות השונות שיש לדיני ההלכה - כענף לעיקר מהלכות עבודה זרה - משום שכך הוא נדחה מפני עיקרים או מפני הוראה נצרכת באיזה זמןלו, אך דוחה את רוב ההוראות וההלכות אפילו מדאורייתא.
לסיכום, מהלך הדין הוא הפוך להבנה הפשוטה ברדב"ז ובשרידי אש בכמה פרטים: אין כאן מקרים שלא נכללו באיסור אלא שיקולים פרקטיים מקומיים, המתאימים את רמת הצורך בהוראה ההלכתית לרמת האיסור המתאימה מהיותו ענף. דבר זה נובע מהיות הדין ענף עיקרי. בכך נענה היטב גם הצורך העקרוני בדין זה של הבית יוסף וגם הצורך של הרדב"ז שזה יהיה דין שניתן לשקול ולהפעיל ולהסיר לפי הצורך המקומי. גם הובן כיצד בעיקר הדין יש הסכמה רחבה שאסור ליצול פיצול בין בתי דין או קהילות, ושלכתחילה תמיד אסור להורות הוראות סותרות.
♦
ד. חיזוק הסברא משיטת תלמיד הרשב"א בשם הרמב"ן במסכת פסחים
הצענו כסברא, שיותר חמורה מחלוקת במנהג מאשר בדין, וזה היפך המבואר בשו"ת שרידי אש, על כן עלינו להוכיח כן ממקור אחר חותך.[38]אכן, ישנה סוגיא מקבילה לענייננו בפרק מקום שנהגו שנתחבטו בפירושה וביחס בין הסוגיות[39], ושם מביא תלמיד הרשב"א בשם הרמב"ן סברא זו. ואף אמנם פירושי הרמב"ן נדחו שם בשם הרשב"א – לכן עלינו להראות שסברתו זו לא נדחתה בדברי תלמידיו, לשם כך יש להעיר מספר הערות בדברי הר"ן שם. כמו כן, מעת שנתהפכה הסברא עלינו להוכיח שגם בדין יש איסור לחלוק, ולמצוא מקורות מתאימים לגישה זו, כדי להעמיד את הפירוש שהצענו ליישב את דברי הרמב"ם בגמרא.
וכך כתב תלמיד הרשב"א פסחים נא, א ד"ה ורבה בר בר חנה (תלמיד הרשב"א לפסחים הוצ' מכון לעריכת ספרים וכתבי יד מגנזי קדמונים בני ברק תשנ"ו, עריכה וביאור הרב שמואל אליעזר שטרן עמ' צג):
משם הרמב"ן תירצו דמשנתינו [=מקום שנהגו] במנהג שנעשה לשם גדר וסייג... אם נהגו איסור אל ישנה הבא לשם ממנהגם מפני המחלוקת, ואפילו בחדרי חדרים אף על פי שכולן חכמים... אבל חוץ לתחום מותר... ועל כיוצא בזה שנו: "נשאל אין מתירין לו".
אלא שאם המנהג בטעות... אם מצויין שם חכמים נשאל ומתירין לו... וכן הבא לשם אין נותנין עליו חומרי אותו מקום.
ודבר שאין טעותו מוכרע ומנהגו באיסור, כגון תרבא באייתרא, אם דעתו לחזור למקומו נוהג היתר אפילו בפניהם, כל שאינן כותאי... ואין בזה מפני המחלוקת, שכבר הם יודעים שהדבר תלוי במחלוקת חכמים ואין מנהג עירם מכריע, ואין צריך לומר שכל כיוצא בו אין מתירין להם.
וכל הדברים הללו בשהולך למקום שנוהגין איסור, אבל אם נהגו במקומו איסור והולך למקום היתר – מותר, והוא שאין דעתו לחזור, ואף על פי שמנהג מקומו שהיו נוהגין איסור היה מחמת גדר וסייג.
תלמיד הרשב"א מראה כי ברור כהנחה מוקדמת בסוגיא[40] כי מנהג שנובע מדין ומהווה "גדר וסייג", המחלוקת בו חמורה יותר. אולם גם מנהג סתם אסור ליצור בו מחלוקת במצבים מסויימים וכגון שהיו בני אותה העיר[41], אבל מחלוקת בדין עצמו שיש בו ספק כגון איסור חלבא דאייתרא – מותר ליצור בו מחלוקת "ואין בזה מפני המחלוקת, שכבר הם יודעים שהדבר תלוי במחלוקת חכמים[42]".
הר"ן בחידושיו לסוגיא בפסחים כתב כעין סברא זו[43]:
כל דבר שמחזיקין אותו באיסור, שהוא מותר, [מורין להן כאיסור - ע.ק] כדי שלא יפרוצו, ואפילו דבר שנהגו בו אבותיהם איסור משום מיגדר מילתא והן סבורין עכשיו שהוא אסור מן הדין - אין מגלין להם צד קולה שבו לומר שלא מן הדין הוא אסור אלא משום מנהג בלבד, ...לאו בכותאי בלחוד אמרינן דאי אתה רשאי להתירן בפניהם אלא אפילו לכולי עלמא נמי.
הר"ן מחדש שגדול כוחו של מנהג שהוא קרוב לדין ונהגו בו "כדי שלא יפרוצו", שיש להורות חומרא אפילו אם כתוצאה מכך יטעו ויחשבו שהחומרא היא שורת ההלכה – דבר שבכל מקרה רגיל – דהיינו מחלוקת בדין גמור או במנהג גמור - היה גורם להורות היתר בדווקא כדי להודיע את הדין, או לכל הפחות להסביר שמדובר במנהג. נמצא, שגם לדעתו ערבוב הדין והמנהג הוא גורם מרכזי במניעת המחלוקת.
מתשובת הרמב"ם בלאו רסב, מבואר ששייך "לא תתגודדו" במצב זה[44] כאשר הדבר נעשה בפומבי, השאלה שם היתה על שינוי מנהגי קריאת שמע בבית הכנסת, ובתשובה כתוב:
זה החכם, הסומך על מנהג ארצו, היא טעות גמורה, לפי שאפילו בדברים, אשר תלוי בהם דבר איסור, אמרנו אל ישנה אדם מפני המחלוקת. כל שכן במה שאין תלוי בו איסור בשום פנים. [ועבר בזה משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות...]
הרי בבירור שאין לשמור על מנהג עיר אחרת אפילו בדבר התלוי בדין, ושסוגיית פסחים, שעיקרה לעניין שאין לשנות מפני המחלוקת, מדברת גם על מנהג התלוי בדין. אבל מה שכתב הרמב"ם "עבר בזה" דורש לענ"ד דקדוק: בזה – בדבר הראשון עליו דברנו, דהיינו במנהג שיש בו צד דין, לא במנהג שאין בו איסור כלל, אלא שבמנהג שאין בו איסור כלל כל שכן שמדברת הסוגיא מפסחים שלא ישנה שהרי למה ישנה, והמנהג התלוי בדין, אינו בכל שכן זה אלא באיסור ד"לא תתגודדו". ועל שניהם נאמר "אל ישנה מפני המחלוקותמג".
מדברי[45]הרמב"ם עוד למדנו[46] "שאפילו בדברים, אשר תלוי בהם דבר איסור, אמרנו אל ישנה אדם מפני המחלוקת", ומוכח שהוא לא סבר שעל ידי איסור "לא תתגודדו" אדם ניצל מכל האיסורים, אלא אדרבא זו מהות האיסור, לברור את האיסור הקל ולעבור עליו. מכאן נובע דיון ר' יוחנן וריש לקיש על דרגת האיסור – לעניין בחירה מה עיקר ומה נדחה[47]. ובתשובה רס"ג[48], הדגיש זאת ואמר: "לפי שאם נמצא אנשים חולים, לא נחליא הבריא מאנשיהם, כדי שיהיו שווים, אלא נשתדל לנתח כל חולה שנוכל".
ובתשובה שכט למדנו שאיסור לא תתגודדו נוגע גם לברירת בית דין אחד לעיר, ומשמע מענף מדאורייתא:
ואם רצו להכניס עצמן ברשות כל מי שירצו הרי זה מותר להם משום שבועה - אבל אסור להם מענין אחר: משום לא תתגודדו, משום לא תעשו אגודות אגודות. אלא כך חייבים כל בית ישראל הנקראין בשם יעקב המחזיקים בדת משה רבינו ע"ה: להיות כל עדה וקהל מישראל אגודה אחת ולא תהיה ביניהם מחלוקת בשום דבר בעולם.
משמע מכאן שבדיעבד קבלת הרשות של בית דין אחר אינה מועילה. ונתבונן בדבר: מדוע הרמב"ם אומר שמצד השבועה אין בעיה? אין דרכו לפלפל בתשובות. נראה שטעמו, משום שכך הוא מראה שאין בכל המערכת ההלכתית מה שיעצור קבלת רב כזה או אחר[49], אבל התורה חידשה להפקיע קבלה כזו, וכיצד הפקיעה? באיסור להיעשות "אגודות אגודות". ומכאן נלמד על שמהותו של הדין - לברור ולשנות ולהפקיע דינים אחרים. וכך מובן מדוע בתשובה רסב פקעה הוראתו של החכם הממונה הטועה, משום שהיה בה משום "לא תתגודדו". וכך מובן כיצד תירוצים שונים יכולים להתקבל להלכה יחד - בתנאי שהם "מופעלים" רק כאשר הם מתאימים לתנאי הדין הנדון, ורק בדיעבד ובאין ברירה, משום שבכל מקרה כזה מוחלט שלא להפקיע דין מסויים. והעיקר - נוצר איזון בין האיסור להתגודד והדין הנידון.
בכל זאת יש כאן הבדל יסודי, בשיטת הרמב"ם: לדעתו דווקא מנהג הוא בעייתי יותר בהתגודדות, כיוון שמחלוקת בלא טעם הלכתי מובן לרבים - רק נוטה להתפשט. וכמו כן, אין יתרון דווקא בבית דין מפורסם או בשתי עיירות - כי דווקא בכך יש לרבא חומרא, שמא תתפשט מחלוקת בעיירה אחת והרבנים המורים יהיו רחוקים מכדי לנהל אותה. נמצא שלדעתו יש לשקול את המצב באופן הפוך מהעולה מפשטיות פרשניו, וכפי שמשתקף בתשובות המקוריות של הרדב"ז והכס"מ. ושמא יש לומר, כי גם במישור המציאותי הצליח הרמב"ם, למרות מחלוקות רבות שעוררו נגדו, להתפשט כפוסק מרכזי בהלכה, מתוך ענווה ובריחה ממחלוקת שאין בה טעם, הניכרות בכל איגרותיו.
על מנת לסכם באופן מעשי נצייר מספר קולות שהעלו הפרשנים, העולות מן הסוגיא ופירוש הרמב"ם:
"בית דין מפורסם" רק מועיל כאשר מקבלים את העובדה שיש לו סמכות - שני הצדדים.
שוני במנהג מותר אך ורק כאשר אין איסור מעורב במנהג צד דין, ובית דין יחיד מורה אותה המחלוקת לשני הצדדים.
מחלוקות עם צעדים למניעת מחלוקת מותרים רק באופן זמני.
מותר לעבור על איסור קל יחסית, למנוע מחלוקת.
ההלכה במקרה מחלוקת נקבעת על ידי הקהילה כבסיס, ועל פי רוב מורי ההוראה שבה.
♦
ה. שיטת הרשב"א
ראינו בדברי הרשב"א[50] שאביי סבור שמחלוקת האסורה היא כשיש קולא וחומרא לכל צד. בתשובה א, שלז הוסיף הרשב"א לבאר שאביי היה סבור שמקום שכוחו ההלכתי גדול יותר בניו נוהגים קולא במקום קטן יותר, ושרב אשי דחה את דבריו, ורק אם דעתו לחזור למקומו יכול לנהוג כן:אלמא כל שהן שוין כגון מבבל לבבל אפילו דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם ובתוך התחום דוקא משום כבודם. דהא רמי מסתמא דעתו לחזור הוה וכדאהדר ליה אנא מאתריה דרב יהודה אנא.
ומיהו בשהולך מארץ ישראל לבבל ודעתו לחזור אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. והיינו איתרא דרבה בר בר חנא דכי נחית לבבל אכל. ואמר רב אשי רבה בר בר חנא דעתו לחזור הוה. וטעמא משום דבני בבל כפופין לבני ארץ ישראל ונוהגין אפילו כקוליהון בפניהם. דומה למה שאמרו בפרק קמא דיבמות (דף י"ד) דב"ש לא עשו מעשה בפרהסיא כדבריהם משום כבודן של בית הלל.
אבל בית הלל עושין מעשה כדבריהם ואפילו בפני בית שמאי. והיינו טעמיה דאביי דאמר גבי איתרא דרבה אבל מארץ ישראל לבבל אנן כייפינן להו.
ועד כאן לא נחלק רב אשי עליו אלא במה שהיה אביי סבור דאפילו אין דעתו לחזור עושה כקולי מקומו משום כפיפותנו לבני ארץ ישראל. ואמר רב אשי דכל כי האי גונא לא כיון דאין דעתו לחזור. ועל הדרך הזה נטיל שלום בין כל השמועות ובין משנתנו. אף על פי שנצא לחומרות גדולות. עם כל זה איני רואה דרך ישר במשנתנו ובכל אותן השמועות אלא זה. והאמת יראה דרכו.
הרשב"א מפרש את אביי בפסחים כמסכים עם דעת השואל בתשובת הרמב"ם לעיל ואת רב אשי כמסכים עם תשובת הרמב"ם, נמצאו שניהם מצביעים על כך שדרך פתרון פירוש הסוגיא להבין את היוצא מדברי אביי ולפסוק כרבא וכרב אשי, דהיינו שרב אשי אמר שאפילו מי שיצא ממקום אחד למקום שכפופין לו מבחינה הלכתית לא ינהג את קולת המקום שיצא משם בפניהם, והיינו כרבא, שסבור שאין להנהיג במקום שכפופין לו דבר שיגרום מחלוקת באותו המקום הכפוף.
ועלתה המסקנה שהנוהג כדעת אביי עבר לדעת אביי עצמו על "לא תתגודדו" מדאורייתא כיוון שאנו כפופין לפסק הבבלי. ונצטרף סייג כאן, במקרה שבית דין אחד מורה שתי הוראות שונות במנהג, שלא תהיה קולא וחומרא בשתיהן אלא אחת מחמירה ואחת מקלה ותו לא. ואם המקום הגדול הוא המיקל טפי, כי אז יכולים לנהוג קולתם בפני המקום הכפוף להם מבחינה הלכתית, כדי ללמדם את עיקר הדין.
♦
ו. מסקנות להלכה
העולה מזו:א. איסור לא תתגודדו דוחה איסורים קלים ממנו[51]. עיקרו ורוב חומרתו נוהגת במנהג גדר לדין או בדרך ביצוע דין על ידי מנהג[52]. גם במנהגים הוא שייך. התורה מחייבת "אחרי רבים להטות" ודרך ביצוע הלכה זו על ידי ברירת בית דין לעיר, ולכן האיסור "לא תתגודדו" אוסר לפצל עיר לשני בתי דין וכל שכן קהל בעיר[53], ובמיוחד כתוצאה של מחלוקת הלכתית[54].
ב. במצבים בהם פיצול נוצר משיקולי מקום או ממון יש חיוב לנסות למצוא ערכאה גבוהה יותר שתוכל להורות מנהג בכל דין לכל זרם כפי המתאים לו. החרפת הפיצול בכלים הלכתיים אסורה. כאשר יש שני בתי דין בעיר ושתי קהילות אחת לכל בית דין, אז מותר לאותו בית דין להורות הלכה מסויימת לקהילתו, ובתנאי שהפיצול לא הוא שיצר את בית הדין[55].
ג. במנהגים חייבים שני בתי הדין להגיע לכלל הסכמה[56]. בדיעבד שבדיעבד, כאשר כבר נוצר פיצול תקפות הוראות בתי הדין בענייני מנהג באופן זמני, אם הם תולים בסברת עצמם בלבד, או אם שני בתי הדין מסכימים מהי ההלכה, ורק במנהגיה הם נחלקים. אולם, לא תקפה קבלתם כבית דין שהרי מחוייבים להעמיד בית דין מעליהם המוסכם על שניהם[57]. לכן, אם ניכר שהם מתרשלים בדבר זה פקעה קבלתם כבית דין וממילא הוראותיהם במנהג בטלות[58].
ד. מנהג שיסודו בטעות מוכרעת יש לבטלו גם נגד רצון חכמי המקום.
ה. מנהג שהתקבל על דעת חכמים, ואפילו מנהג נשים - מחייב מדאורייתא שלא לחלוק עליו. והחכם הגדול יכול לעקור דברי הקטן ממנו, אבל לא בני מקומו[59].
♦ ♦ ♦
ובכלל אזהרה זו שלא יהיו
שני בתי דינין בעיר אחת
זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר,
שדבר זה גורם למחלוקות גדולות
שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות.
שלא יחדשו ויגרמו מחלוקת
כשהם הופכים לשני בתי דין
והאיסור דווקא לבתי דין ואפילו במנהג
בכלל אזהרה זו, שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת
זה נוהג במנהג, וזה נוהג במנהג אחר
שדבר זה גורם למחלוקת גדולה
שנאמר לא תתגדדו
לא תיעשו אגודות אגודות
משמע שההלכה גם בדינים שזה ריבוי לשון "דינין"
האיסור שאם שני בתי דין מנהיגים מנהג אז הם ייראו כשונים, ובמיוחד מנהג שמבוסס על הלכה כמו שהוסכם בין ר' יוחנן וריש לקיש
דווקא מנהג ודווקא מנהג הנובע מהלכה
השמיט וא"ו ראשונה וזו הקריאה שהכל נסוב על איסור מחלוקת שנדחתה מעיקר ונעשתה ענף
אין זו אסמכתא אלא פירוש משמועה לענף, ואפילו באופן סביל