הערה על דברי הגרי"ד סולוביצי'ק: מיהו עמלק? עירובי תחומין שבין הלכה לאגדה (האם העזתים והגרמנים קרובים בקשרי דם?) - הרב בכור דזורייב (ידיד)

מפורסם מפי ספרים וסופרים שכל המבקש לעשות מעשה המן האגגי, בשם עמלק יכונה. דומה שכן הוא ביחס לכל רע בעולם המבקש להיות סתירה להופעת מלכות ה' בעולם. מבחינה זו גם יצר הרע המתעורר בנו, גם הוא בחינת עמלק. אך, ודאי שאין זה הגדר ההלכתי.
מחמת ריחוק מציאות קיום המצווה כלשונה בתורה נתערטלה מצוות מחיית עמלק והפכה לרעיון מופשט. אך יש לזכור שעל פי רוב מוני המצוות מדובר על שלוש מצוות מעשיות הנוגעות בעמלק. נראה שהדבר גרם לכך שגדר המצווה וטעמה התערבב עם רעיונות מחשבתיים מופשטים, שחלק ממקורם בתורת הסוד. בסוגיין מצאנו כי עירוב תחומין בין ההלכה לאגדה מטשטש את מחשבת ההלכה (את טעמה של ההלכה).
הנה, כבר במקורות קדומים נמצא שצוררי ישראל שם עמלק נקרא עליהם. כך מבואר בזוהר חדש (תיקונים כרך ב פג, ב): "איהו יצר הרע, ואיהו נחש, הוא סמאל, הוא עמלק, הוא פלשתי (גלית) הוא מלאך המות". גלית הפלישתי, שחרף מערכות אלוקים חיים, גם הוא מזוהה עם עמלק, אך באותה נשימה גם יצה"ר עמלקי הוא. הדברים מפותחים מאד בספרי מחשבה וחסידות שעמלק הוא מסמל את מהות הרע. לא אהיה כרוכל, אך ראה למשל, בני יששכר (אדר, ג, ו): "ואמרו בזוהר כי כל היועצים עצות [רעות] וכל המעיקים לישראל בגלות הארוך, הם מסטרא דעמלק... זכור את אשר עשה לך עמלק תמחה את זכר עמלק, היינו את לרבות כל אשר הם מבחינת עמלק, המינים המוסרים האפיקורסים והיועצים עצות רעות על ישראל את כולם תמחה. ראה גם מש"כ רש"ר הירש ("במעגלי השנה", מהד' נצח, ח"ב עמ' קפט): "ולאו דוקא אותו עמלק וצאצאיו הגזעיים, אלא כל אותם הגוים והממלכות הממשיכים במורשת העמלקית והינם צאצאי עמלק ברוחם ובאופיים" [עוד אפשר למצוא כן מלבי"ם (שמות יז, יד); מגילת מלחמה ושלום (לרב דוד כהן "הנזיר" עמ' 183); אגרות הראי"ה (ח"ב סי' רכו)].
באמת, אפשר שזהו המסר הרעיוני של מצוות מחיית זרעו של עמלק, וכך אפשר למצוא בפירוש גם אצל הקדמונים, כך כתב בספר החינוך (עשה תרג) שמשורשי מצוות זכירת מעשה עמלק הוא "לתת אל לבנו שכל המיצר לישראל שנאוי לפני השם ברוך הוא". אך גם בדבריו אין זה מ'גדרי המצווה' כי אם מ'שורשי המצווה'. יתרה מזו, זהו שטר ושוברו בצידו, שכן בדבריו מודגש גם היחס המיוחד לעמלק, לזרע עמלק, באשר 'רעתו הייתה גדולה', ש'התחיל' להזיק, וכאן רומז החינוך למדרש תנחומא המפורסם שהובא ברש"י ("אשר קרך" - משל האמבטי הרותחת. דברים כה, יח).
ברם, ודאי שא"א לקיים ביצה"ר את ההלכה של 'מחיית עמלק', ולא לזה התכוונה התורה, מבחינה מוסרית רעיונית מחשבתית וודאי וודאי שיש לבער את הרע, ואפשר לחזק את העניין ולתלותו במצוות מחיית עמלק, הגם שגם ללולי מצווה זו צריך לבער את הרע. אך יש להיזהר לא לערב בין התחומים. צורר יש להרגו מדין הקם להורגך, זו מלחמת מצווה של 'עזרת ישראל מיד צר הצורר אותם'. אף הריגת המן האגגי ובניו (ולדעת המדרש בתרגום שני לאסתר הוא הדין לכל שבעים וחמישה אלף שהרגום ישראל, שכולם עמלקים היו) לא מצוות מחיית עמלק קיימו בהם כי אם מצוות מלחמת עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם.
"ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד" (במדבר כד, כ), וכלשון האונקלוס שם, מלחמת עמלק היא המלחמה הראשונה כמו גם האחרונה. וכאמור, פסוק מלא הוא, שמצוות מחיית עמלק היא רק בשעה שמתקיים בנו: "והיה בהניח ה"א לך מכל אויבך מסביב [...]" (דברים כה, יט). לא מחמת שהוא אורב לפגוע בנו, לא משום שהוא מאיים עלינו להורגנו, או אז הייתה מצווה להרגו בלאו הכי, משום הגנה עצמית, מדין מלחמת עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. מלחמה שאינה זוקקת מלך ולא סנהדרין, ראה בעניין זה משפט כהן (ס"ס קמג).
דומני כי הראשון שהעביר את הרעיון של "בחינת עמלק" למישור ההלכתי היה הגרי"ד סולוביצ'יק בספרו איש האמונה בשם אביו ר"מ סולוביצ'יק (עמ' 102 בהערה).[2] טענתו–ראייתו היא מלשונו של הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ה הל' ד-ה) שחילק באופן בולט בין מצוות החרמת שבעת העממין, שלגביהם כתב הרמב"ם: "וכבר אבד זכרם", לבין מצוות מחיית עמלק, שמשמע שמצווה זו קיימת גם היום. הקושיה מבוארת, הרי גם זכרם של העמלקים אבד. מה שארע לעמי כנען ארע ברבות הימים גם לעמלק.
אולם, מדברי הרמב"ם מוכח שאין בכך כדי לשנות את שייכות המצווה גם בזמן הזה. מכאן הסיק, שמעולם לא הייתה דווקנות ביחס לעמלק ההיסטורי-גנטי: "כל אומה המתנכלת לכלות את כנסת ישראל, הופכת על פי ההלכה [להיות] עמלק". ברם כל העוקב אחר לשונו של הרמב"ם בכל אחת מהפעמים בהם עוסק באחת משלוש מצוות אלו יגלה שבאופן שיטתי הרמב"ם משנה את המונח הטבוע בתורה: "זכר עמלק" למונח "זרע עמלק" (הל' מלכים א, ה: "להכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק"; שם ה, ה: "וכן מצוות עשה לאבד זרע עמלק"; מניין המצוות הקצר: קפח. להכרית זרעו של עמלק, שנא' וכו'; סהמ"צ עשה קפז: "כשיאבד השם יתעלה זרע עמלק לגמרי, ויכריתהו עד אחריתו כמו שיהיה במהרה בימינו כמו שהבטיחנו יתעלה ... ואנחנו מצווים לחטט אחריהם ולרדפם בכל דור ודור עד שיכלו ולא ישאר מהם איש"; שם קפח: "שציוונו להכרית זרע עמלק לבד משאר זרע עשו"; שם ל"ת נט: "שהזהירנו משכוח מה שעשה לנו זרע עמלק והקדימם להזיק לנו"; פרטי המצוות על סדר ההלכות [ובלשון זו בהקדמה להל' מלכים]: "למחות זרעו של עמלק"). עוד יש להעיר, כי הרמב"ם בסה"מ כתב שטעם המצווה לזכור כתב הוא ש"לא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן". החשבון הוא היסטורי-גנטי, המטרה היא ביעור זרע עמלק, ולא "בחינת עמלק", שמקומו יפה לו בתורת המוסר והמחשבה. ראה בית יוסף (סי' רמב) בשם מהר"י אבוהב שאם לא היו נלחמים בנו, עד היום לא הייתה אומה ולשון שהייתה נלחמת בנו. כמו שמפורש בשירת הים, אכשר דרא, כולי עלמא הוכשרו לקבל מלכות ה': "שמעו עמים" וכו', אלא שעמלק קלקל, וגאולת מצרים הייתה אמורה להיות גאולה שאין לה סוף, גאולה שאין גלות אחריה, גאולת עולמים תרתי משמע. ראה אונקלוס בביאור מה שאמרו בשירת הים: "ה' ימלוך לעולם ועד". קירור האמבטי הרותחת מגיע עד לזמן שיתקיים: "ואחריתו עדי אובד".
באשר לקושייה על לשון הרמב"ם, הדברים מתבארים מתוך דברי הרמב"ם עצמו בספר המצוות (מ"ע קפז) מבאר שאף שעמי כנען "תמו ונכרתו על ידי דוד", והנותרים "נתפזרו ונתערבו בין האומות" על ידי סנחריב שבלבל את האומות, "עד שלא נשאר להם שם", מ"מ זו מצווה לדורות. אף שהושלמה המצווה שתכליתה שלא ישאר להם שם, באשר עמי כנען היו "שורש עבודה זרה ויסודה הראשון". גם אם יתברר לנו שמאן דהו שומר על ייחוסו לאחד מעמי כנען, יד לא תגע בו. כראיה לכך מביא את מצוות מחיית זרע עמלק שזו מצווה שעדיין לא הושלמה, ואף שיהיה זמן שתושלם, אף על פי כן, ברור שיש למנותה שאינה "נוהגת לדורות": "התחשוב כשיאבד השם יתעלה זרע עמלק לגמרי ויכריתהו עד אחריתו, כמו שיהיה במהרה בימינו, כמו שהבטיחנו יתעלה". ומאי בינייהו? והדברים מתבארים כמין חומר לאור דבריו במו"נ (ג, כט). הרמב"ם מתעכב על ביאור הפסוק בישעיה (סו, כב): "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עֹשֹה עֹמדים לפנַי, נאֻם ה', כן יעמֹד זרעכם ושמכם" ומבאר מה בין 'זרע' ל'שם': "כי יש שנשאר הזרע ולא נשאר השם, כפי שאתה מוצא אומות רבות שאין ספק שהן מזרע פרס או יוון, אבל אינן ידועות בשם מיוחד, אלא נכללות הן בעדה אחרת (עם אחר). אף זה מצביע לדעתי על נצחיות התורה אשר בעטיה יש לנו שם מיוחד". כלומר, אף בזמן הרמב"ם היה ידוע על אנשים ששומרים על ייחוסם לעמים שנעלמו. "אבד זכרם" אינו מתייחס לייחוס הפרטים אל אבותיהם, אלא לתרבות. ועל עם ישראל ישנה הבטחה שלא זו בלבד שזרעם לא יכלה, אלא עם ישראל, כעם ה', הממשיך מסורת אבותיו יהיה נצחי. עמלק וכנען – אבד שמם, לא אבד זרעם. ההבדל המהותי שבין המצוות הוא מה מבקשת המצווה למחות – את שמם (תרבותם) את את זרעם. גם אם איננו יודעים מיהו עמלקי, המצווה קיימת. משא"כ לגבי עמי כנען, המצווה הושלמה עם שקיעת התרבות. כשם שגר רומי מותר בקהל, שאיננו אדומי, כך לגבי עמלקיותה של גרממיא של אדום, וה"ה לחמאס. אף שבמעשיהם גרועים הם מעמלק. אמור מעתה, כל המבקש לכלותינו, האוחז במעשה עמלק, ודאי אינה מלחמת עמלק, השמורה ל"והיה בהניח...". "ואחריתו עדי אובד".
♦ ♦ ♦