גבול ארץ ישראל בנסין ובים
האם גם הים עצמו התרבה?
בגמ' גיטין ח, א מבואר בברייתא[3] שנחלקו חכמים ורבי יהודה האם הגבול המערבי של ארץ ישראל הוא ע"פ חוט המתוח מטורי אמנון עד נחל מצרים, או שהתרבה כל רוחב הים שמול גבולות הארץ, עד סוף הים, עיי"ש.ובסוף הסוגיה איתא: "ורבנן האי וגבול[4] מאי עבדי ליה, מיבעי ליה לנסין[5] (=איים[6]). ורבי יהודה, נסין לא צריכי קרא". ומשמע לכאורה חידוש שרבנן ורבי יהודה נחלקו בשני ענינים[7]: מהו רוחב הים שהתרבה, האם רק מה שקרוב לשפת היבשה או כל הים שנגד הארץ, וגם נחלקו בשאלה האם הריבוי הוא רק לאיים או גם לים עצמו[8] (ויל"ע האם הני תרי עניני שייכי אהדדי בסברא[9]).
ולפי זה הוא חידוש מגזירת הכתוב, לחדש שסמוך לארץ ישראל יש ים, שנידון כחו"ל, ואח"כ איים, שנידונים כא"י.
[וכעין זה נמצא לגבי כיבוש מעבר לגבולות הארץ, מדין "כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה", שדנו האחרונים האם שייך א"י במקוטעין[10], כגון שיכבשו ישראל מקום שאינו בסמיכות לגבולות הארץ. ובספר קרן אורה (יבמות פב: ד"ה ונראה) כתב: "ודוקא בסוריא הוא דפליגי, משום דסמוך היא לגבול ישראל וגם היא בגבול ישראל תחשב, אבל באמצע חו"ל אפשר דאפילו ע"י כיבוש אין בה קדושה"[11]].
♦
שיטת רש"י
וכן נראה שנקט רש"י בכמה מקומות, שהריבוי הוא רק על הנסין ולא על הים עצמו:בפירושו עה"ת בפרשת מסעי (במדבר לד, ו) כתב רש"י שלמדנו מ"וגבול" לרבות את הנסין שבתוך החוט, ומשמע שרק הם התרבו ולא הים עצמו[12]. וכן משמע ברשב"ם שם. וכ"כ רש"י על יהושע טו, מז.
וכן משמע כך להדיא ברש"י בסוגיה גיטין שם, שלדעת חכמים מרבים רק את הנסין, שכך כתב שם: "כי פליגי בים הגדול שהוא תחום מערבו של ארץ ישראל, ופליגי תנאי, איכא למאן דאמר שפת הים הוא גבול וים גופיה לאו ארץ ישראל הוא, ואיכא למאן דאמר ים גופיה מארץ ישראל". ומבואר שלדעת חכמים שפת הים היא הגבול, והים עצמו אינו ארץ ישראל[13].
וכן לקמן כתב רש"י בדעת רבי יהודה: "והוא הדין למים, ונסין דנקט משום דחורשין וזורעין בהם וחייבין במעשר ובשביעית". ומשמע שדוקא לרבי יהודה הוא כך, אבל לחכמים רק הנסין התרבו ולא הים עצמו.
[וע"ע במשנת יוסף לגר"י ליברמן שליט"א (שביעית ח"ב עמ' קיד-קטו) מש"כ על רש"י בגיטין שם "דלא תימא שפת הים הוא הגבול", ומשמע שאה"נ שפת הים אינה הגבול, וגם הים התרבה. וכתב שאפשר לבאר שאכן שפת הים היא הגבול, אלא שרק הנסין התרבו].
ועלה בידינו שבפשטות דעת רש"י שרק הנסין התרבו ולא הים עצמו. וכן מורין דברי הרמב"ם בהל' גירושין פ"ז ה"י והל' תרומות פ"א ה"ז, שכתב רק על הנסין שהם נחשבים כארץ ישראל ולא על הים[14] [וכן הבין מרן החזו"א, כמובא לקמן בפרק "למעשה" מספר אילת השחר לגראי"ל זצ"ל, שיש ראשונים שס"ל שהים אינו כלול בגבולות].
♦
דין הים לגבי תקנת "בפני נכתב" בגיטין
הן אמנם היו שהעירו מדברי רש"י לקמן: "והנך תרתי מתנייתא דלעיל פליגי שנכתב הגט בים הגדול להלן מחוט המתוח מטורי אמנון עד נחל מצרים, מאן דאמר כמביא בארץ ישראל רבי יהודה היא דאמר כל שכנגד ארץ ישראל הרי הוא כארץ ישראל ואידך כרבנן". ומשמע שדוקא מהחוט המתוח ולהלן, אבל לפנים מהחוט גם לחכמים דין הספינה בים שם שנידונת כארץ ישראל. ראה באוצר מפרשי התלמוד (שם הערה 12) ובספר אהל תורה (שם) שהעירו מזה.ונראה בס"ד ליישב, ששם רש"י כתב בענין הלכות גיטין, וחכמים ועוד תנאים נקטו שעיירות סמוכות ומובלעות א"צ לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", עיי"ש במשנה ב, א וגמ' ד, א. וכאן הים שנמצא בתוך החוט מטורי אמנון לנחל מצרים ודאי שהוא בגדר "סמוכות", ואפילו הרוב הוא בגדר "מובלעות", וכמבואר ברש"י שם כמה פעמים שהים נכנס לתוך גבולות הארץ והנסין מתחילים שם, עיי"ש היטב[15], ולכן רש"י כתב דוקא מהחוט ולהלן, ודוק.
ונראה בס"ד ליישב בזה גם את דברי רש"י על המשנה בתחילת הפרק, שכתב: "מערב של ארץ ישראל אין צריך גבול, שהים הגדול גבולה כדכתיב וגבול ים והיה לכם הים הגדול". וכתב בתפארת ישראל על המשנה שם (יכין אות י) לתמוה: "הקשה בני המאה"ג מהור"ר ברוך יצחק שליט"א מלקמן דף ח' א' דמותחין חוט מטורי אמנון עד נחל מצרים, אלמא דאין שפת הים הגבול" (ועיי"ש מה שיישב). ולמתבאר כאן, שרק הנסין התרבו ולא הים, אתי שפיר, שאכן שפת הים הוא הגבול, ורק התרבו הנסין, ודוק. והנה כאן אי אפשר לרבות את הים מדין סמוכות ומובלעות, שהרי הוא לפי שיטת רבי יהודה במשנה ש"רקם כמזרח" אע"פ שהיא סמוכה, כדי שלא תחלוק במדינת הים.
[ועוד אפ"ל בישוב דברי רש"י שם, שהרי קאי אליבא דרבי יהודה, והוא הרי ס"ל שכל הים שנמצא מול א"י עד סופו נחשב כא"י, וא"כ באמת הגבול פשוט וא"צ סימון, דהיינו שפת היבשה שמול ארץ ישראל, וראה בתוס' כאן לחד תירוץ שלא התרבתה היבשה, וכך הרי הפשטות בכך].
♦
למעשה בענין זה
אמנם כל זה בדעת רש"י והרמב"ם, אבל בתוספתא תרומות ובירושלמי חלה משמע לרבות גם את הים, ראה היטב מש"כ בזה בדרך אמונה (הל' תרומות פ"א ה"ז, ציון הלכה אות קנו) ובמשנת יוסף שם.ובראשונים, במאירי בגיטין שם כתב שריבו גם את לשונות הים מלבד הנסין. וגם בשו"ת רדב"ז (ח"ד סי' ל) כתב: "וכל מה שבתוך החוט הוא א"י, אפילו הנסין שבים", ומשמע שלמד ק"ו לים עצמו.
והנה, למעשה כתב שם במשנת יוסף ש"לא שמענו מעולם" להחמיר ולא לרחוץ בים של ארץ ישראל מפני איסור היציאה מהארץ. ולכאורה אפ"ל שהוא מפני שקיי"ל להלכה כשיטת התוספתא והירושלמי שגם הים התרבה. אבל נראה שמותר לצאת לים גם לשיטת רש"י והרמב"ם לעיל, מחמת מספר טעמים:
א. באילת השחר לגראי"ל זצ"ל (במדבר לד, ג) כתב בשם הגרח"ק שליט"א ששמע מדודו מרן החזו"א זצ"ל שהמקום שרגילים להיכנס לרחוץ[16] מסתבר שהוא ודאי ארץ ישראל[17].
ב. בספר מנחת אשר לג"ר אשר וייס שליט"א (פרשת מסעי, עמ' תעא) כתב ע"פ מנהג הרחצה בים התיכון להתיר כל יציאה לחו"ל אם היא קצרה מאוד ועל מנת לחזור מיד, עיי"ש שסובר שאין זה כלול כלל באיסור ה"יציאה" לחו"ל. ואכמ"ל בחידוש זה.
ג. יל"ע האם אפ"ל חידוש שהים כלול בגבולות מצד חיבת הארץ אע"פ שאינו ממש בגדר א"י לגבי מצוות התלויות בארץ (וכעין שנמצא לגבי גבולות עולי מצרים, ואכמ"ל[18]). ואולי מפני שאחרת אין אפשרות להגיע מא"י לנסין מבלי לעבור בחו"ל.
יהי רצון שנזכה לקיום ההבטחה "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה", לכל מרחבי ארץ קדשנו, בין בים ובין ביבשה![19]
♦ ♦ ♦