מכון לרבני ישובים – קרית ארבע
הנושא אשה לשם ממון שלא לשם שמים
ביאור דעת הארחות חיים לאור דבריו במקורם
א. הסוגיא בקידושין, דברי הראב"ד בארחות חיים ודברי הרמ"א באבן העזר סימן ב
בגמרא במסכת קידושין עא ע"א נאמר: "אמר רבה בר רב אדא אמר רב: כל הנושא אשה לשום ממון - הויין לו בנים שאינן מהוגנים, שנאמר: 'בד' בגדו כי בנים זרים ילדו'; ושמא תאמר ממון פלט? תלמוד לומר 'עתה יאכלם חדש את חלקיהם'... מאי משמע? אמר רב נחמן בר יצחק: חודש נכנס וחודש יצא וממונם אבד".רש"י במקום הסביר שמדובר בנושא אשה פסולה לשם ממון. בשו"ת הריב"ש (סי' טו) הביא את דברי רש"י, והסביר שכך מבואר בפתיחת הפסוק - "בד' בגדו", שהבנים הזרים באים כתוצאה מבגידה, שהיא נשיאת אשה פסולה. והדגיש, שאם אדם נושא אשה כשרה, אע"פ שנושאה לשם ממון, לא נאמרו עליו דברי חז"ל אלו.
וכ"כ הרמ"א באבן העזר סימן ב סעיף ב, וז"ל: "כל הנושא אשה פסולה משום ממון, הויין לו בנים שאינם מהוגנים[2]. אבל בלאו הכי, שאינה פסולה עליו אלא שנושאה משום ממון, מותר".
והנה, הב"י באהע"ז סוף סימן סו, כתב וז"ל: "כתוב בארחות חיים (ח"ב הלכות כתובות סי' ג) בשם הראב"ד[3]: נהגו שלא ליתן אדם לבתו ממון גדול. ומי שהוא מקפיד ומתקוטט בעבור נכסי אשתו, אינו מצליח ואין זיווגן עולה יפה, אלא מה שיתן לו חמיו או חמותו יקח בעין יפה, כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר, תדע שהרי אמרו רז"ל הרוצה שיתקיימו נכסי אשתו יעשה מהם מצות, וראוי לכל איש דעת שלא יעגן עצמו ולא לבת זוגו מפני ממון רב, שהממון ההוא לא יצליח מפני העיגון ומפני הרהור עבירה, ורבים נכשלים בעבירות כשאינם נושאים אשה במהרה, ועליהם נאמר, כל הנושא אשה לשם ממון וכו' עכ"ל".
הרמ"א בהמשך דבריו הנ"ל, הביא את הדברים בקיצור, כשהקדים לבאר שמדובר באופן בו הובטח לו בשעת השידוכין ממון וחזרו בהם, וז"ל: "ומי שפסקו לו ממון הרבה לשידוכין וחזרו בהם, לא יעגן כלתו משום זה ולא יתקוטט בעבור נכסי אשתו, ומי שעושה כן אינו מצליח ואין זיווגו עולה יפה, כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר, וכל העושה כן מקרי נושא אשה לשם ממון, אלא כל מה שיתן לו חמיו וחמותו יקח בעין טוב ואז יצליח".
הראב"ד והרמ"א כתבו בדבריהם שתי תוצאות לנישואין אלו: א. אינו מצליח. ב. אין זיווגו עולה יפה. הגר"א (ס"ק ו) הסביר שהמילים 'אינו מצליח' מתייחסים לממון, וכפי שאכן רואים בדברי הראב"ד בהמשך, ולדברי הגר"א הם מתאימים לדברי חז"ל בקידושין שהממון אינו פלט. והמילים 'אין זיווגו עולה יפה' מתייחסים לתוצאה האמורה שם, שהבנים אינם מהוגנים, וראה להלן.
♦
ב. הסבר החלקת מחוקק והבית שמואל
האחרונים התקשו בדברי הרמ"א, שכן תחילה הביא הרמ"א את דעת רש"י והריב"ש, שדברי חז"ל נאמרו על הנושא אשה פסולה, ללא חולק, וכן את דברי הריב"ש שעצם הנישואין לשם ממון מותרים, ונראה לכאורה שהראב"ד חולק, שכן הוא מחיל את האמור על הנושא אשה לשם ממון, גם על הנושא אשה כשרה. כך משמע בדברי הרמ"א שכתב "וכל העושה כן מקרי נושא אשה לשם ממון", ומשמע לכאו' שעליו נאמרו דברי חז"ל שהובאו לעיל[4]. ויש להוכיח כך לכאו' מסיום דברי הארחות חיים שבב"י, שסיים: "ועליהם נאמר, כל הנושא אשה לשם ממון וכו'", ולא מצאנו בגמרא אלא דברים אלו, שנאמרו על הנושא אשה לשם ממון.מדברי הח"מ (סימן ב ס"ק א) עולה שאמנם יש הבדל בין דעת הראב"ד לדעת רש"י, אבל אין בדברי הראב"ד סתירה לדבריו הנוספים של הריב"ש. גם לפי הראב"ד לא נאמרו דברי חז"ל על הנושא אשה כשרה לשם ממון, כדעת הריב"ש. אולם, בעוד שלפי רש"י והריב"ש הדברים נאמרו רק בנוגע לאשה פסולה, לפי הראב"ד הדברים אמורים בכל מקרה בו כרוכות בבקשת הממון תוצאות שליליות, כפי שמפרט הראב"ד, שיש בדבר עיגון או הרהור עבירה (ויתכן שמשמע מדברי הח"מ שחומר דברי חז"ל הוא רק כאשר נכשלים בהרהורי עבירה בשל העיכוב מחמת הממון). לדבריו הסכים באופן עקרוני גם הב"ש (שם ס"ק ב, ובדבריו מבואר שהדברים אמורים כאשר הוא מעגן אותה בגלל הממון)[5]. לסיכום שיטתם: הרמ"א קיבל בעיקרון את דברי הריב"ש שמותר לשאת לשם ממון, אלא שסייג אותם בדברי הראב"ד, כלומר שלא כרוכות תוצאות שליליות במעשה זה[6].
למעשה לדבריהם הרמ"א הכריע כראב"ד, שדברי חז"ל נאמרו לא רק בנושא אשה פסולה; ומה שכתב הרמ"א בתחילת הדברים שמדובר באשה פסולה, אינו תנאי הכרחי, ויש אופנים נוספים שהם בגדר נושא אשה לשם ממון, שהרמ"א מביאם בהמשך.
♦
ג. הסבר הגר"א
הגר"א (שם ס"ק ז) לא קיבל את הסברו של הח"מ, וז"ל: "כי הממון כו'. כמש"י וכל העושה כו' וזהו דלא כריב"ש הנ"ל ועח"מ אבל העיקר דס"ל לא"ח דכל משום ממון ה"ל ג"כ נושא כו' אלא דאם הי' לוקחה בלא"ה אע"ג דלוקח ממון ג"כ אין נקרא נושא כו' וז"ש אלא כו'".לדברי הגר"א, הראב"ד אכן חולק באופן מהותי על הריב"ש ועל רש"י. לדעת הראב"ד, עצם הנישואין לשם ממון הם נישואים מגונים, ועליהם נאמרו דברי חז"ל. רק כאשר אדם נושא אשה שהוא מעוניין בה בכל מקרה, אלא שבמקרה יש לה גם ממון, מעשיו כשרים. בכל אופן אחר, הרי הוא נושא אשה לשם ממון.
הגר"א לא הסביר למה אין הוא מקבל את חילוקו של הח"מ. ונראה, שהגר"א סבר שאין הדברים מתיישבים עם סוגיית הגמרא. הגמרא סתמה את דבריה ודיברה על הנושא אשה לשם ממון. רש"י הסביר שמדובר באשה פסולה, ואע"פ שאין הדבר מפורש בסוגיא, יש סיוע להסברו מהקשרה של הסוגיא, שכן הן לפני המימרא והן אחריה, הגמרא מדברת על הנושא אשה שאינה הוגנת לו, ורש"י ואחרים מפרשים שמדובר בנושא אשה פסולה. ממילא יש מקום לומר שגם המימרא של הנושא אשה לשם ממון עוסקת באשה פסולה. אבל לדעת הח"מ, הסוגיא אינה עוסקת באשה פסולה דווקא, אלא גם באופנים אחרים הכרוכים בעבירה וכדומה, ולדבר זה אין רמז בסוגיא לדעת הגר"א. ממילא, אם לא מקבלים את דברי רש"י שמדובר באשה פסולה, על כרחנו שמדובר בכל הנושא לשם ממון[7].
יתכן, שהח"מ לא פירש כך, שכן הריב"ש הוכיח שמדובר בנישואין בעייתיים מצד עצמם, מלשון הפס' שהובא בגמ' – "בד' בגדו", ואילו בעצם הנישואין לשם ממון, לכאו' אין משום בגידה. ולכן סבור הח"מ שע"כ שגם לדעת הראב"ד מדובר כשיש צד עבירה בנישואין, אך לא מדובר דווקא בבעיה חמורה של אשה פסולה, אלא כל אימת שכרוכים עבירה וכדו' בנישואין.
כמו כן צ"ב לדעת הגר"א, למה הראב"ד מדגיש את הבעיות של העיגון והרהור העבירה, בעוד שלפי הגר"א גם ללא דברים אלו, כאשר הוא נושא לשם ממון חלים עליו דברי חז"ל. וזהו מה שכתב הח"מ שמסיום הראב"ד נראה כחילוקו, כאשר הפנה לדברי חז"ל בקידושין, באמרו שעל הנכשלים בעבירות נאמר "כל הנושא אשה לשם ממון"[8]). אמנם ראה להלן שעדיין יש לדון בדבריו.
♦
ד. הערות על דברי הרמ"א והאחרונים
והנה, יש לשאול מספר שאלות על הבנת הרמ"א והאחרונים את דברי הראב"ד.א. הראב"ד בדבריו, הביא הוכחה לכך שהממון לא יצליח, וכתב: "כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר, תדע שהרי אמרו רז"ל, הרוצה שיתקיימו נכסי אשתו יעשה מהן מצוות"[9].
דברי רז"ל אלו, הם בגמרא במסכת עירובין סד ע"א-ע"ב, שם נאמר: "המחזיק בנכסי הגר מה יעשה ויתקימו בידו - יקח בהן ספר תורה. אמר רב ששת: אפילו בעל בנכסי אשתו. רבא אמר: אפילו עבד עיסקא ורווח. רב פפא אמר: אפילו מצא מציאה. אמר רב נחמן בר יצחק: אפילו כתב בהו תפילין".
הראב"ד מפרש את סיום הגמרא, שעל מנת שיתקיימו הנכסים אין צורך דווקא בכתיבת תפילין, אלא יעשה בהם כל דבר מצוה, וקמ"ל רב נחמן בר יצחק שאין צורך דווקא בספר תורה. וראה ברש"י שם, שאין הכוונה שבכל הכסף יעשה מצוות, אלא שיעשה במקצתו מצוות ובזכות זה יתקיימו שאר הנכסים.
והנה, אם דעת הראב"ד כביאור האחרונים, שחלים על איש זה דברי חז"ל בקידושין על הנושא אשה לשם ממון, לכאורה לא מובן למה צריך הראב"ד לעניין הממון להביא ממרחק לחמו, מהסוגיא בעירובין, והרי בסוגיא בקידושין מפורש שהממון אינו פלט, ויתירה מזאת, שהממון יאבד מהרה. ואכן הגר"א ציין לגמרא בקידושין כמקור לכך שאין הממון מצליח, ולא לגמרא בעירובין[10].
ב. האחרונים הבינו שהביטוי ברמ"א "איננו ממון של יושר" מורה על כך שהממון הגיע בדרך שאינה ראויה, כהבנתם שמדובר בנושא אשה לשם ממון. כך כתב הגר"א ס"ק ו, וכך עולה מערוך השלחן בסעיפים א-ב, שסובר כדעת הח"מ, ולכן כתב שממון שנלקח בתקיפות איננו ממון של יושר, כשהוסיף לרמ"א את המילה 'בתקיפות'.
והנה, הראב"ד הביא הוכחה לכך שאין הממון ממון של יושר, מהגמרא הנ"ל בעירובין. גמרא זאת, עוסקת בפשטות בכל ממון שאדם קיבל עם נישואיו לאשתו, גם אם נשאה לשם שמים, וכלל לא ידע על הממון מראש. ונראה ששורש הדבר הוא שממון שאדם לא עמל בו, יש צורך לעשות בו מצווה על מנת שיתקיים בידו.
לכן נראה שאין להבין את המילים "איננו ממון של יושר" כממון שכרוכה חוסר ישרות בעצם הגעתו לידי הבעל, כדברי האחרונים; אלא שכל ממון שהאדם לא עמל ויגע בו ביושר, הוא ממון שצריך לעשות בו מצוות על מנת לקיימו, כפי שמוכיח הראב"ד, וכפי שיבואר להלן[11].
ג. הרמ"א סיים בדברי הראב"ד "אלא כל מה שיתן לו חמיו וחמותו יקח בעין טוב", והוסיף הרמ"א על דבריו "ואז יצליח", ולשון זאת אינה מופיעה בראב"ד. ולאור האמור לעיל, לכאורה נראה שאכן אין זו כוונת הראב"ד. דברי הרמ"א שהממון יצליח משום עצם העובדה שהוא לקח בעין טובה מה שנתנו לו, לא רק שאינם קיימים בלשון הראב"ד, אלא שלכאורה מפורש בדבריו לא כך. כמש"כ לעיל, מבואר בדברי הראב"ד על פי הגמרא בעירובין שכל ממון המגיע עם האשה, על מנת שהוא יתקיים צריך לעשות בו מצווה, ואם כך צריך היה הרמ"א לסיים: "יקח בעין טוב, ויעשה בו מצוות ואז יצליח", אבל ללא שיעשה מצוות לא יתקיימו נכסי אשתו.
ד. הגר"א ביאר שהלשון "אין זיווגו עולה יפה" בראב"ד, היא יישום של דברי חז"ל בקידושין שאין בניו מהוגנים. ולכאורה נראה שזהו דוחק בלשון. בפשטות הלשון "אין זיווגו עולה יפה" מתייחסת לעצם הזיווג, שלום הבית וכדומה, ולא לעניין הבנים, ואם כוונת הראב"ד היתה לדברי חז"ל בקידושין, צריך היה לומר במפורש שבניו יהיו בנים שאינם מהוגנים.
ה. דברי הארחות חיים במלואם
נראה שהפיתרון לעניינים אלו, נעוץ בעובדה שלפני הרמ"א[12] והאחרונים היו רק דברי הארחות חיים כפי שהובאו בבית יוסף, ולא זכו לראות את דברי הארחות חיים במקורם[13].ואמנם קטונתי מלהשיג על גדולי רבותינו, אבל בהיגלות נגלות דברי הארחות חיים במקורם, לכאורה נראה לפרש את דבריו באופן שונה.
הנה, הב"י סיים את ציטוטו בלשון: "ורבים נכשלים בעבירות כשאינן נושאין אשה במהרה, ועליהן נאמר כל הנושא אשה לשם ממון וכו'".
כפי שכבר בארנו, כיוון שלא קיים בפנינו מקור נוסף בנוגע ל"כל הנושא אשה לשם ממון", הבינו האחרונים שהראב"ד מחיל על הנכשלים את דברי הגמרא בקידושין.
ונקדים הערה נוספת, שהנה הב"י בחר להביא דברים אלו בסימן סו ולא בסימן ב, ואם היה הב"י מבין שהראב"ד עוסק בדברי הגמרא בקידושין על הנושא אשה לשם ממון, כהבנת רבותינו, צריך היה לכאורה להביאם בסימן ב, וכפי שאכן עשה הרמ"א.
והנה, במקור הדברים בארחות חיים, יש עוד מספר מילים, הכלולות בסיום הב"י "וכו'", וז"ל: "ורבים נכשלים בעבירות כשאינן נושאין אשה במהרה, ועליהן נאמר כל הנושא אשה לשם ממון ולא לשם שמים[14] 'עשה יעשה לו כנפים' (משלי כג, ה), והחטאים נקשרים בנשמתו ובגופו חס ושלום".
אם כן, המימרא אותה מביא הראב"ד היא: "כל הנושא אשה לשם ממון ולא לשם שמים עשה יעשה לו כנפים". מימרא זאת, אינה מופיעה לפנינו בדברי חז"ל כלל.
ונראה לדקדק בלשון הראב"ד, שכאשר הראב"ד מפנה לדברי חז"ל בעירובין, הוא כותב "אמרו רז"ל" אבל בענייננו הוא כותב "ועליהן נאמר" ולא "אמרו רז"ל"[15].
והנה, העיר המהדיר של הארחות חיים ח"ב (ברלין תר"ע, הרב משה שלזינגר זצ"ל), שנראה שמימרא זאת לקוחה משירי אחד המשוררים[16]. יתכן גם לומר באופן דומה, שמדובר במימרא שהיתה נפוצה בפי העם. ועל כל פנים, נראה שאין זה ציטוט של דברי חז"ל בקידושין, כנ"ל.
מעניין לציין שביטוי דומה מופיע ברבינו בחיי (בראשית כד, ג), "ושלא יקח אשה לשם יופי... ולא לשם ממון כי הממון 'עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים' (משלי שם)".
♦
ו. ביאור דברי הארחות חיים ויחסם לסוגיא בקידושין
לפיכך נראה שהראב"ד בכוונת מכוון ציטט מימרא עממית, ולא הפנה לדברי חז"ל בקידושין, משום שאכן הראב"ד סובר שאין להחיל באופן זה את דברי הגמרא בקידושין[17].ולפי זה יובנו דברי הראב"ד בארחות חיים כהוגן:
א. הסוגיא בקידושין מתפרשת כדברי רש"י והריב"ש, שדברי חז"ל האמורים שם בחומר הנושא אשה לשם ממון, נאמרו על הנושא אשה פסולה, ולא על כל הנושא לשם ממון ולא לשם שמים.
ב. האופן בו עוסק הראב"ד, של הנושא אשה כשרה, אלא שהוא מתקוטט עבור הממון, מעגן את עצמו ואותה ובא לידי הרהורי עבירה, אכן איננו כלול בדברי חז"ל בקידושין, ומובן למה הוצרך הראב"ד להביא ראיה לכך שהממון לא יצליח מהגמרא בעירובין[18].
ג. מובן גם למה לא כתב הראב"ד שבניו יהיו בנים שאינם מהוגנים. מה שכתב "ואין זיווגו מצליח", מתייחס בפשטות לעצם הזיווג, ונראה לבאר שנישואין אלו הם כ"מצוה הבאה בעבירה", כיוון שהיה כרוך בזיווג קלקול או עבירה, ולכן הזיווג לא יצליח[19]. וי"ל עוד שכיוון שאהבתם תלויה בדבר, שהוא הממון, והרי הממון לא יצליח, וממילא יתבטל הדבר ותתבטל האהבה וזיווגם לא יעלה יפה[20].
ד. הלימוד מהגמרא בעירובין הוא בדרך של קל וחומר, וזהו "תדע שהרי אמרו רז"ל". חז"ל בארו שכל ממון הבא עם האשה צריך שיעשה בו מצוה על מנת שיתקיים, וכל שכן שהממון לא יתקיים כאשר הממון כרוך בקלקול או עבירה. וכאשר הראב"ד אמר שממון שאדם לוקח עם אשתו איננו ממון של יושר, כוונתו אכן לכל ממון הבא עם האשה, גם באופן כשר ומהודר. כפי שהסברנו, ממון ש"אינו של יושר" האמור כאן, אין הכוונה לכרוך אותו בקלקול או עבירה, אלא לציין שזה איננו ממון שהאדם עמל בו, שאז ראוי הוא שיתקיים בידו. וכפי שהערנו לעיל. לכאורה נראה שאין כוונת הראב"ד כדברי הרמ"א שיצליח הממון אם לא יתקוטט, אלא אם כן יעשה בו מצוה, ואז יצליח[21].
הראב"ד ממשיך: "וראוי לכל איש דעת שלא יעגן עצמו ולא לבת זוגו מפני ממון רב, שהממון ההוא לא יצליח מפני העיגון ומפני הרהור עבירה". ור"ל, שבאופן זה גם אם יעשה מצות בממון, לא יצליח, שכן מצוה זו היא מעין "מצוה הבאה בעבירה".
ה. כאשר אדם נושא אשה לשם ממון ולא לשם שמים, בלי להתעכב ולהתקוטט כלל, לכאורה אין הוא כלול באזהרת הראב"ד. מצד שני, מהמימרא העממית שמסתייע בה הראב"ד, נראה שגם באופן זה הממון יעשה לו כנפיים, כל שאינו לשם שמים. ונראה להסביר כדלהלן את הצדק שבדברי העם, כך שיעלו בקנה אחד עם דברי חז"ל:
אדם שלוקח אשה לשם ממון ולא לשם שמים, בדרך כלל אין כוונתו לעשות מצוות בממון זה, וממילא לא יתקיים הממון בידו, כדברי חז"ל בעירובין. אמנם, אם הוא בכל זאת ינהג כראוי ויעשה מצוות בממון, הוא יתקיים בידו (מה שאין כן בממון הכרוך בקלקול או עבירה, שאז לא יועילו המצוות על מנת 'לטהרו' ולקיימו כנ"ל)כא.
נסיים בהערה מעשית מדברי שו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' רסד), על פי דקדוק בדברי הראב"ד. הראב"ד כתב:[22]"וראוי לכל איש [בר] דעת שלא יעגן עצמו ולא בת זוגו מפני ממון רב, שהממון ההוא לא יצליח מפני העגון ומפני הרהור עבירה". ודקדק בעל שבט הלוי, שדווקא כאשר הוא משתהה בגלל בקשת 'ממון רב', הממון לא יצליח, והדבר אסור מפני הרהור עבירה. אבל כאשר הוא משתהה בגלל ממון הנצרך לו אין איסור בדבר[23]. לדבריו, למרות שכבר עבר הבחור את גיל עשרים, הוא רשאי להתעכב על מנת שיהיה לו ממון הנצרך לו[24].
♦ ♦ ♦